חולין קל ע"א

מתני' הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שהיה בדין ומה אם החולין שאינן חייבים בחזה ושוק חייבים במתנות קדשים שחייבים בחזה ושוק אינו דין שחייבים במתנות ת''ל {ויקרא ז-לד} ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם אין לו אלא מה שאמור בענין כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר כל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו:
גמ' טעמא דכתב רחמנא אותם הא לאו הכי הוה אמינא קדשים חייבין במתנות איכא למיפרך מה לחולין שכן חייבין בבכורה תיתי מזכרים מה לזכרים שכן חייבין בראשית הגז מתיישים מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר מזקנים מה לזקנים שכן נכנסו לדיר להתעשר מלקוח ויתום מה ללקוח ויתום שכן נכנסין במינן לדיר להתעשר במינן קאמרת קדשים נמי במינן נכנסין לדיר להתעשר ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מקל וחומר ומה קדשים שאין חייבים במתנות חייבין בחזה ושוק חולין שחייבין במתנות אינו דין שחייבין בחזה ושוק אמר קרא {דברים יח-ג} וזה יהיה משפט הכהנים זה אין מידי אחרינא לא אלא טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק והא בעי תנופה היכא לינופינהו אי אבראי {ויקרא ז-ל} לפני ה' כתיב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קל - א

מתניתין:

מצות נתינת הזרוע והלחיים והקבה ^[1], הניתנין לכהן כששוחטין בהמה, נוהגין בארץ ובחוצה לארץ ^[2], בפני הבית - בזמן שבית המקדש קיים, ושלא בפני הבית - בזמן שאינו קיים.

ונוהגין בחולין דווקא ולא במוקדשין.

שהיה לנו לידון בדין [בקל וחומר]: ומה אם החולין שאינן חייבים בנתינת חזה ושוק הניתנים לכהן בשחיטת שלמים - חייבים במתנות זרוע לחיים וקבה ^[3], קדשים שחייבים בחזה ושוק, אינו דין שיהו חייבים במת נו ת?

תלמוד לומר ^[4] דכתיב בענין חזה ושוק: "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם". ודרשינן: "אותם" דווקא ! אין לו לכהן מן השלמים אלא מה שאמור בענין דהיינו חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקבה.

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן [דהיינו שהקדיש בהמה שנפל בה מום קבוע לפני שהקדישה], דינם כמו שהקדיש עצים ואבנים לדמיהם, שאין בהם קדושת הגוף כלל, שהרי כשהקדישן לא היו ראויין למזבח ^[5].

והלכך, לאחר שנפדו, דינם כחולין גמורים, והם חייבין בבכורה,

וחייבין במתנות כהונה, ויוצאין על ידי פדיונן להיות כחולין גמורים אפילו להגזז ולהעבד [לעבוד בהם],

וולדן שהתעברה בו לפני הפדיון ונולד אחר הפדיון וחלבן מותר לאחר פדיונן [מה שאין כן אם הוממו לאחר שהקדישן, שאסורין בגיזה וולדן אסור] וכדלהלן.

והשוחטן בחוץ לעזרה - פטור.

ואין עושין תמורה, שאם המיר בהמה זו באחרת, ואפילו קודם שנפדו, לא אמרינן שיהו הוא ותמורתו קודש.

ואם מתו קודם שנפדו - יפדו [ואפילו שאינם ראויים אלא להאכילן לכלבים, וקיימא לן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, כתב רש"י דהיינו דוקא בקדשים שקדם הקדשן למומן, אבל אלו שקדם מומן להקדשם, חשובים עצים ואבנים, ונפדים לצורך אכילת כלבים].

חוץ מן הבכור ^[6] ומן המעשר, שאפילו באופן שקדם מום להקדשן - חלה עליהם קדושה גמורה!

והטעם לכך, משום שבכור קדושתו תלויה ברחם, דקדוש מרחם אמו, בין אם הוא תם ובין אם הוא בעל מום.

ובמעשר בהמה כתוב: "העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע", ודרשינן: טוב - היינו תם, רע - היינו בעל מום.

אבל, כל שקדם הקדשן את מומן, או שנפל בהן מום עובר קודם להקדשן, מום עובר נחשב כמאן דליתיה ^[7], ולאחר מכן נולד להם מום קבוע - ונפדו, פטורין מן הבכורה. כי נאמר בקדשים שהוממו ונפדו שיהיה דינם "כצבי וכאיל", וצבי ואיל פטורין מן הבכורה, שהרי מצוות בכורה נאמרה דווקא בבקר וצאן.

ופטורין נמי מן המתנות זרוע לחיים וקבה, שנאמר בהם "שה" - ולא צבי ואיל.

ואינן יוצאין לחולין על ידי פדיון להגזז ולהעבד, שנאמר בפסולי המוקדשין "תזבח ואכלת" ללמד שאין בהן אלא היתר זביחה ואכילה, אבל גיזה ועבודה לא הותרו בהם.

וולדן שהתעברה בו לפני הפדיון ונולד אחר הפדיון ^[8], וחלבן אסור לאחר פדיונן.

והשוחטן בחוץ קודם שנפדו - חייב. והיינו דוקא באופן שהפסול הוא כזה שאילו היה עולה למזבח לא היה יורד,

ועושין תמורה קודם פדיונן, דכתיב בתמורה "טוב ברע או רע בטוב" משמע דיש דין תמורה לבעל מום שהיה "טוב" בתחילה ונעשה "רע", אך כשקדם מחמן להקדשן שנינו לעיל שאין עושים תמורה, כי היה "רע" מתחילתו.

ואם מתו מעצמן, שלא שחטן, יקברו ולא יאכלו לכלבים [או משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, או משום שצריך העמדה והערכה לפדיון וכשמתו אי אפשר להעמידם להעריכם].

גמרא:

מדייקת הגמרא: משמע במשנה כי טעמא שאין מוקדשין חייבין במתנות, הוא רק משום דכתב רחמנא "אותם". הא לאו הכי, הוה אמינא קדשים חייבין במתנות כמו שדנה המשנה קל וחומר מחולין?

ומקשה על כך: איכא למפרך: מה לחולין שכן חייבין בבכורה, ולכן הם חייבין במתנות. מה שאין כן קדשים שפטורין מן הבכורה, ולכן קל בהם גם לפטרן ממתנות.

מתרצת הגמרא: אילו לא התמעטו קדשים מ"אותם", הוה אמינא תיתי קדשים בקל וחומר מזכרים של חולין, שאף על פי שלא שייך לומר החומרא שחייבין בבכורה, שהרי אינם יולדים, ובכל זאת התחייבו במתנות, וכל שכן שיתחייבו קדשים במתנות.

ופורכת הגמרא, שלא יתכן הוה אמינא ללמוד מזכרי חולין לקדשים: שהרי מה לזכרים של חולין, שכן חייבין בראשית הגז, מה שאין כן בקדשים?

אולם פירכא זו נדחית: שהרי עדיין אפשר ללמוד קדשים מתיישים זכרים של חולין, שאין בהם בכורה ולא ראשית הגז, ובכל זאת חייבים במתנות.

ושוב פורכת הגמרא: מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר, כלומר, שהרי הם חייבין במעשר בהמה, מה שאין כן מוקדשין שפטורים ממעשר דכתיב במעשר "יהיה קדש" ולא מי שכבר קדוש?

וגם פירכא זו נדחית: כי אילו לא התמעטו קדשים, היו נלמדים בקל וחומר מתישים זקנים של חולין, שהרי כבר נתעשרו ואין צריכין שוב ליכנס לדיר להתעשר, ובכל זאת חייבים במתנות.

ושוב מנסה הגמרא לפרוך קל וחומר זה: מה לזקנים שכן כבר נכנסו לדיר להתעשר, תאמר במוקדשין שלא נכנסו מעולם להתעשר?

אולם גם פירכא זו נדחית: כי עדיין יש ללמוד קל וחומר לקדשים מלקוח, שהלוקח עשר בהמות מן השוק, אין חייב במעשר. דכתיב "בקרך וצאנך" וממעטינן לפטור את הלקוח מן השוק. וכן אפשר ללמוד קל וחומר מהיתום שמתה אמו בשעת לידה, שהוא פטור ממעשר בהמה [דדרשינן שדין מעשר כדין קדש, ויתום אינו ראוי לקדש, דכתיב "והיה שבעת ימים תחת אמו" - פרט ליתום שמתה אמו בשעת לידה שלא היה תחת אמו כלל].

ועוד פורכת הגמרא: מה ללקוח ויתום שכן נכנסין במינן - דהיינו בהמות חולין שאינן לקוח ויתום - לדיר להתעשר, ואילו קדשים אינם נכנסים כלל להתעשר, ולכן יפטרו ממתנות?

ודוחה שאין לפרוך כן: "שכן נכנסין במינן" קאמרת? זו אינה פירכא היא, שהרי בקדשים נמי נחשב שבמינן נכנסין לדיר להתעשר דהיינו בבהמות חולין, והלכך, אילו לא התמעטו קדשים ממתנות מדכתיב "אותם", היינו מחייבים גם קדשים בקל וחומר מחולין.

מקשה הגמרא: ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מקל וחומר! ומה קדשים שאין חייבין במתנות - חייבין בחזה ושוק, חולין שחייבין במתנות, אינו דין שחייבין בחזה ושוק? ^[9]

מתרצת הגמרא: אמר קרא לגבי מתנות: "וזה יהיה משפט הכהנים", זה - מתנות - אין, מידי אחרינא - לא! ^[10] מקשה הגמרא: אלא טעמא דכתב רחמנא "זה", רק משום כך לא ילפינן חולין מקדשים לענין חזה ושוק, הא לאו הכי, הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק!?

והא חזה ושוק בעי תנופה ^[11], וחזה ושוק של חולין היכא לינופינהו?

אי אבראי [בחוץ], הא "לפני ה'" כתיב, דהיינו בפנים! ^[12]

הערות

^[1] כתבו האבן עזרא והחזקוני שהטעם שנתנה התורה מתנות אלו לכהן, הוא, כי הכהן שוחט את השלמים, ונוטל הזרוע בשכר זרועו בשחיטה, והלחיים בשכר הברכה, והקיבה בשכר הבדיקה. ובפשטות נראה שאין כוונתו שנוטל שכר זה מהשלמים ששחט, כי הרי שנינו כאן שמוקדשין פטורין ממתנות, אלא שנאמר בפרשה זו כי אף על פי שאין לו חלק ונחלה בארץ, נוטל שכרו במתנות אלו בחולין. והחיד"א בחומת אנך תמה על ביאורם, הרי שחיטת ובדיקת קדשים מצוותן שיעשו ע"י בעל הקרבן, ולמה נוטל הכהן שכר על השחיטה והבדיקה. וכן יש לתמוה שהרי גם בחולין יש שחיטה ובדיקה, וכן בשאר הקרבנות, ולמה נקטו דוקא שלמים. [וראה מהרש"א קידושין עו ב שלכתחילה כהן שוחט]. ויתכן שרצו לרמוז למה שכתבו האחרונים [ושב הכהן בזבחים לב ב, לב אריה לעיל יז; וגבורות שמונים לר"י ענגיל אות ב, וראה הערות לחברותא זבחים יד ב], שבמדבר היתה שחיטת קדשים פסולה בזר, כי לא הותרו באכילת בשר תאוה, ולא היתה שחיטה אלא בקדשים, ונחשבה כעבודה, ולכן נקטו שזכו הכהנים במתנות בשכר שחיטת שלמים במדבר, שאז שחטו הכהנים לצורך אכילת ישראל, [ואפילו לרבי עקיבא שהותר בשר נחירה, כתב הראב"ד בתמים דעים (קעט) שבירכו רק על שחיטת קדשים]. והרמב"ן [שם] כתב שמצוה זו לא הוזכרה בתורה, אלא רק במשנה תורה, שנאמרה להם קודם שנכנסו לארץ, כי במדבר לא היו זובחים בהמות אלא לשלמים, ואינה נוהגת במוקדשין. [וכן היא שיטתו בדברים יב ח'-כא, שהלכה כרבי ישמעאל שאמר לעיל טז ב' שבמדבר לא הותר לישראל אכילת בשר תאוה, אלא רק כשהקריבו שלמים]. וראה בפנים יפות שתמה הרי אף לרבי ישמעאל הותרו בבשר בעלי מומים, כמבואר בתוס' לעיל [יז א] וראה מקור ברוך [סי' יא] בזה. ובמשך חכמה [דברים יח ד] כתב שלדעת רבי עקיבא [לעיל טז ב] שבמדבר לא הוצרכו לשחוט אלא קדשים, ואילו בשר תאוה הותר בנחירה, יש לומר שלא הוזכרה המצווה אלא כשנכנסו לארץ והתחייבו בשחיטה אף לצורך אכילה, כי בנחירה אין חיוב בנתינת זרוע לחיים וקיבה, שהרי נאמר בהם "מאת זובחי הזבח". עוד כתב על פי שיטת רש"י ותוס' להלן [קלו ב] שהלכה כרבי אלעאי שאין ראשית הגז ומתנות כהונה נוהגים בחו"ל, ולפי זה מובן למה לא הצטוו בהן עד שנכנסו לארץ, ולדעת הרמב"ם [בכורים י א] שמתנות כהונה נוהגות גם בחו"ל, ביאר כדלהלן [קלד ב] שזרוע לחיים וקיבה הם כנגד מעשי פנחס בהריגת זמרי, ומעשה זה היה בשנת הארבעים במדבר, ולפיכך לא הצטוו קודם. אמנם לכאורה במדרשים בתחילת פרשת קרח משמע שכבר בימי קרח נהגו מתנות כהונה. וראה בספר מתנת חלקו [סימן לא] שבירר ענין זה. ולפי הביאור הראשון בדברי האבן עזרא, ניתן לומר בפשטות, כי מצוה זו נשנית כאן, אחר שנאמר שלא יהיה לכהנים חלק ונחלה בארץ ישראל, הוצרך הכתוב לומר שיתפרנסו ממתנות כהונה, ועד עתה היתה כלכלתם במן.

^[2] כבר הבאנו בהערה הקודמת שדעת רש"י לקמן [קלו ב] שרבי אלעאי חולק על משנתינו גם לענין מתנות, וסובר שנוהגות רק בארץ, וכך פירש גם להלן [קלח ב] שלפיכך נקטה משנתנו "בארץ ובחו"ל" לאפוקי מרבי אלעאי, וכן פירש הריטב"א כאן. וכבר העיר הגרעק"א בגליון הש"ס שדברי רש"י אלו סותרים לפירושו כאן, שלא שנינו דין זה אלא משום שאמרו בסמוך "בחולין אבל לא במוקדשין". וכן תמה המהרש"א למה שינה רש"י ופירש כאן אחרת משיטתו להלן. וראה תוי"ט ריש פרק ראשית הגז. ובפלתי [סא סק"ו] כתב ליישב טעמו של רש"י במשנתנו, כי כיון ששנינו בראשית הגז בין בארץ ובין בחו"ל, אם כן כל שכן שמתנות נוהגות גם בחו"ל, שהרי הרבה פוסקים חילקו בין ראשית הגז שנוהג רק בארץ לבין מתנות שנוהגות בחו"ל. ודבריו תמוהין שהרי אם סבר רש"י שיש חילוק ביניהם, כיצד ידע לפרש שרבי אלעאי סבר שגם מתנות נוהגות בחו"ל, וגם לא העלה ארוכה לסתירת דבריו להלן. ולהלן [קלב ב בתוס', קלו ב בהערות לגמרא] נברר את שיטות הראשונים בדין מתנות כהונה וראשית הגז בחו"ל.

^[3] כתב הרמב"ם בפיה"מ חלה [פ"ד מ"ט ובהל' ביכורים פ"ט ה"א] שזרוע לחיים וקיבה נקראים בכל מקום "מתנות", שנאמר בהם "ונתן לכהן", ובציון הלכה [ס"ק מ"ז] תמה שהרי גם בתרומות ומעשרות וחלה וראשית הגז נאמרה לשון נתינה. וראה להלן [קלב ב הערה 9 וקלג ב הערה 3] שנברר אם שלשתן נחשבות כשלש מצוות או כמצוה אחת, ואם הן שלש מתנות או מתנה אחת של שלשה דברים.

^[4] תוס' [כאן ובדף עח. ד"ה מנין] הוכיחו שלולי הקל וחומר לא היה צריך לדרוש מקרא לפטור מוקדשין ממתנות, כי מסברא הן פטורין, שהרי הפסוק של מתנות נאמר בפרשה המדוברת בחולין. ומהרי"ט אלגאזי [בכורות פ"ה אות מא] האריך בזה. ובספרי [דברים יח] דרשו שאין חיוב לתת זרוע לחיים וקיבה מן המוקדשין, דכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים", זה ולא קדשים, [והגר"א גרס שם כמו במשנתנו], אולם המלבי"ם ביאר שהספרי חולק על דרשת המשנה, ולשיטתו שם לעיל [יב כב] שלמדו לפטור חולין מחזה ושוק מהכתוב כצבי וכאיל ואילו בסוגיין התמעטו מ"וזה יהיה משפט" וגו', ומשמע שהספרי למד שדרשת פסוק זה מלמדת למעט מוקדשין, והגמרא למדה מקרא זה על חולין. והנצי"ב כתב שכוונת הספרי לומר שאילו לא דרשינן מ"אותם" כמו במשנתנו, היה ראוי לדרוש "וזה" למוקדשין, אבל באמת אין דורשים אלא מ"אותם". וראה בהערות על הגמ רא. ובפסיקתא [שם] דרשו "מאת העם", ולא מאת הקדש, ובתוס' בבכורות [יב א] הובאה דרשה זו לגבי בהמה הקדושה בקדושת דמים שנפטרת אף היא ממתנות ותמה החתם סופר אם כן למה הוצרכה משנתנו לדרוש מ"אותם" לפטור קרבנות ממתנות, והרי אין הם זבח מאת העם. וביאר שלפי ההוא אמינא במשנה לחייב קרבן במתנות, היה הפסוק נדרש להיפך, דהיינו לחדש שלא רק הקדש חייב במתנות אלא אפילו חולין שהוא מאת העם. ולכאורה מתוס' [הנ"ל] לא משמע כן, שהרי הוצרכו ללמוד מראשית הגז שגם הפסוק האמור לגבי מתנות מדובר בחולין, ובלאו הכי היה משמעותו גם בקדשים, אף שאינם נחשבים "מאת העם". וראה בשחיטת חולין שחילק בין דברי תוס' בבכורות שעסקו בקדושת דמים שאינה נותנת לבעלים זכות באכילת הקרבן, ולכן אינה נחשבת מאת העם. לבין נידון סוגיין שהוא בקדשים קלים, ולפי ריה"ג ממון בעלים הם, ומפני זכות האכילה שיש לבעלים נחשב הקרבן מאת העם. וראה בביאור ההלכה [ביכורים ט ב] שכתב כי אף לפי תוס' בבכורות, אין בעלות ההקדש פוטרת ממתנות אלא אם כן היתה באחד מהאברים שחייב ליתנם, או שהיה להקדש שותפות בבהמה בדבר שאינו מסוים, אך אם יש להקדש בעלות רק על אבר אחד מהבהמה כאזנה וכדו' אין הבהמה נפטרת מחיוב מתנות, כי גם כהנים התמעטו "מאת העם" שאינם חייבים במתנות, וכתב הרמב"ם [שם הי"ב] ששותפות הכהן פוטרת רק כשהוא שותף באחד מהאברים הניתנים לכהנים. ואין דין שותפות לפטור בבכורה שוה לשותפות הפוטרת במתנות, ולהלן קל"ג נרחיב בזה.

^[5] דין זה מדובר באופן שהקדיש בעלי מום למזבח לדמיהן [ולא בקדשי בדק הבית] ואף שאסור להקדיש בעל מום למזבח, אם הקדיש, חל הקדשו ומעריכים ופודים אותו ומביא בדמים קרבן [אך אין ההקדש חל בגופה]. ופירש רש"י שדעת התנא במשנתנו שדוקא אחר שנפדו חלה עליהם קדושת בכורה, כי קדושת דמים מדחה מן הבכורה, משום שאין קדושה חלה על קדושה. והעירו מהרי"ט אלגאזי [בכורות פ"א] וחתם סופר [יו"ד שטז] שהרי להלן [בגמ' ד"ה בכור] פירש שבכור אינו נוהג במוקדשים כי כתוב בו "בקרך וצאנך", וביאר הנצי"ב במרומי שדה שבמשנה פירש רש"י אף לפי ריה"ג הסובר שקדשים קלים ממון בעלים הם ונחשבים צאנך ובקרך, בכל זאת לא חלה בהם קדושת בכורה, כי אינה חלה על קדושה אחרת. ובזכר יצחק [נב] ובחידושי הגרי"ז [הל' בכורות] כתבו שחיוב נתינת הבכור לכהן אינו תלוי בקדושת בכורה [ראה להלן קלו. הערה 9 בהרחבה], ולדבריהם מובן שמצד אין קדושה חלה על קדושה אינו נפטר מחיוב נתינה לכהן. [ועוד נ"מ למקדיש רגלה לבדה"ב שקדושת בכור יכולה לחול עליו אך אינו "בקרך"]. ובתוס' בבכורות [שם] פירשו שהטעם שאין בכורה חלה אפילו על קדשים שמומם קדם להקדשם, וקדושתם היא קדושת דמים, דכתיב כל פטר רחם בישראל, והקדש אינו בכלל ישראל, והיינו שאין הקדושה גורמת שלא תחול קדושת בכורה, אלא בעלות ההקדש. והגרי"ז שם הוכיח מדברי הרמב"ם כרש"י, שמפני הקדושה לא חלה קדושת בכורה. וראה בחידושי הגרא"ל מאלין [ח"ב נ] שהעלה שבהמת פסולי המוקדשין נחשבת כשתי בהמות, של קודש ושל חולין, והנידון שם הוא לפטרה ממתנות בחלק הקודש ואינו מתחייב משום חלק החולין, ולכן צריך שני פסוקים לפטור פסולי המוקדשין ממתנות. והנה רש"י נקט [בבכורות שם] שהפטור בקדושת דמים הוא כקדושת הגוף שנפטרו בה אפילו פסולי המוקדשין מדכתיב כצבי וכאיל, ותוס' סברי שכיון שפסולי המוקדשין פטורים אף לאחר שנפדו, על כרחך שאין בעלות ההקדש גורמת שלא תחול הבכורה, וחיוב המתנות, אלא פטורם מפני הקדושה שהיתה בהם, ופטור זה שייך רק בפסולי המוקדשין ולא כקדושת דמים [ועי"ש בלקוטי הלכות, ודבריו תמוהין]. וראה בכתבי הגרי"ז [תמורה ט א] שביאר ענין זה באורך. ותמה כיצד יתכן לומר שטעם הפטור משום שאין קדושה חלה על קדושה, והרי טעם זה תלוי בקדושת העובר, ולא בקדושת האם, ואילו במשנה נאמר שפטורה גם ממתנות, וזה דין שתלוי באם ואינו משום קדושה, שהרי גם בקדוש שייך דין מתנות, ובהכרח שפטור אחר נאמר בקודש. אולם הט"ז [יו"ד סא סקכ"א] ביאר שכוונת רש"י במתנות, היא לקדושת המצוה, עי"ש.

^[6] רבינו גרשום בבכורות [שם] ביאר שמצינו בבכור אופן שקדם מומו להקדשו, והוא כשהטיל בו מום כשהיה עדיין במעי אמו, כי אינו קדוש אלא בצאתו מרחם אמו. ובכל זאת פטור ממתנות, כי חל עליו קדושה גמורה, ורק אינו ראוי להקרב מחמת מומו, ולפיכך ניתן לכהן לאכלו.

^[7] רש"י פירש שמום עובר כמאן דליתיה דמי. וראה במנחת חינוך [רפב] שדן אם עובר בהקדשתו על איסור בל תקדישו שנאמר במקדיש בעל מום. והנה הגר"ח [איסורי מזבח ג י] הוכיח ממה שחלה קדושה על בעל מום עובר, שאין הטעם שלא חלה קדושה על בעל מום משום שאינו ראוי למזבח, שהרי גם במום עובר נפסל למזבח, ומה שיהיה ראוי אחר כך למזבח אינו מועיל להקדישו כעת, ואיך יועיל לחול עליו אחר כך ההקדש כשיעבור מומו. אלא בהכרח שאין הקדושה חלה על בעלי מומין, כי קדושת הגוף לא חלה על דבר שיש בו פדיון ובעל מום עומד להפדות מהקדש, ואינו פסול גרידא אלא מפקיע את הקדושה, ולכן במום עובר חלה הקדושה, כי המום עתיד לעבור ואינו נחשב כפודה מהקדש. ולפי זה נראה שעובר באיסור בהקדשתו, כי האיסור אינו מפני שנפדה מחמת מומו, אלא מפני שמקדיש דבר שיש בו פסול, והפסול קיים, וכל החילוק הוא רק אם נחשב כפדיה או לא - ולענין חלות ההקדש בלבד.

^[8] רש"י הביא את הגמרא בבכורות [שם] שמדובר באופן שהתעברה קודם שנפדית וילדה אחר הפדיון, ורק באופן זה חל על הולד דיני פסולי המוקדשין, כי אילו נולדו לפני הפדיון פשיטא שאסורין ואפילו קדם מומן להקדשם. ואם התעברה אחרי הפדיון פשיטא שמותרין כצבי וכאיל. וכן ברישא וולד של בהמה שקדם מומה להקדשה מותר בפדיון רק באופן שהתערבה קודם לפדיון ונולד אחר פדיון. ועיין בתוס' יו"ט. ובפשטות נראה שהפדיון חל גם על העובר. וכן נקט הגרי"ז [בבכורות] שאם יתנה שלא יחול הפדיון על העובר, באמת ימשיך דינו להיות קודש ולא חולין. אולם רבינו גרשום שם כתב "כיון שנולד אחר פדיון מותר בלא פדייה", ודבריו צריכים ביאור. וראה רש"י בבכורות [טו ב] שכל האיסור בוולד בהמה שקדם הקדשה למומה הוא רק מדרבנן. ובשטמ"ק [שם אות ד] הקשה על המשנה לפי מאן דאמר וולדות קדשים בהוויתן הם קדושים, דהיינו שקדושתן תלויה בדין האם בעת לידתן, אם כן כיצד יקדשו אחר שהאם יצאה לחולין. וביאר שכיון שהיתה האם קדושה בשעת העיבור, ונשאר בקדושתה לענין גיזה ועבודה אף לאחר הפדיון, לפיכך מועילה להקדיש הולד בלידתו. והגרי"ז ביאר דבריהם שסיבת הקדושה חלה בעת העיבור, ורק חלות הקדושה תלויה בלידתן, וכיון שנשארה במקצת קדושתה מעת העיבור, חלה על הולד הקדושה שהתקדשה בה לפני הפדיון. ולפי זה מובנים דברי רבינו גרשום שהולד מותר בלא פדיה, כי למאן דאמר בהוייתן הם קדושים באמת אין צריך פדיון, ולא חלה עליו קדושה כשנולד מבהמה שקדם הקדשה למומה. אך עדיין צריך לבאר למה יהיה האיסור רק מדרבנן, והלא למאן דאמר זה לא שייך כלל פדיון במעי אמן, וכל חלות הקדושה תלוי בלידה, ואם כן כשחלה הקדושה תלוי בלידה, ואם כן כשחלה הקדושה תחול מן התורה. ואולי כיון שנפדית אין קדושת הולד אלא מדרבנן. וצ"ע.

^[9] מלשון הגמרא משמע שהנידון הוא לחייב חזה בשוק אף בחולין, ואינו מדיני הקרבנות, ואף למסקנא נשאר כך גדר דין חזה ושוק, ולא התמעט מחולין במשמעות הפסוק, אלא שלא יתכן לקיים בו את עיקר מצוותו בהנפה, ולפיכך אינו אמור בחולין. ולכאורה מכאן תימה על הרמב"ם בספר המצוות [שורש יב] שכתב שאינו מונה מצוה זו במצוות עשה, כי היא חלק מדיני הקרבן, שהוא חלק שנוטלים הכהנים בקרבן. אמנם כדברי הרמב"ם משמע בכמה דוכתי [ביומא ה וזבחים ב] שהובאה תנופת חזה ושוק כצד חומרא בשלמים, ומשמע שאינה מדין מתנות כהונה גרידא. ובהכרח שיש בהם את שני החיובים, בין מדיני הקרבן ובין מדיני מתנות כהונה. וכאן היה הנידון לחייבם משום מתנות כהונה. וראה בכנסת הראשונים [זבחים מד] שדן בזה, והסיק כי תנופת הכהן משום דיני מתנות כהונה ואילו תנופת הבעלים מדיני הקרבן. ויש להוכיח כדבריו מקושיית תוס' בזבחים [עז א] על מסקנת סוגיין שאי אפשר להניף בפנים משום שהם חולין בעזרה, שהרי יכול להקדישם לבדק הבית ולהניפם ואחר לפדותם. ולכאורה תמוה שאם כן תחסר הנפת הבעלים. ומשמע שלענין הנפת מתנות כהונה אין צורך בבעלים, כי כל הנפתם מדיני הקרבן בלבד. וראה עוד בהערות 11-12.

^[10] כבר הבאנו בהערה 4 שהספרי למד מ"וזה יהיה משפט הכהנים" שנאמר במתנות, למעט מוקדשין מחיוב מתנות, ואילו לפטור חולין מחזה ושוק למד מכצבי ואיל, ולדרשתו מיושבת קושית תוס' [ד"ה זה] ראה שם בהערות. ובלב אריה תמה על קושיית הגמרא שיתחייבו חולין בחזה ושוק מקל וחומר, שהרי לא הוצרך מיעוט לקדשים במתנות כהונה אלא מפני שהם חמורים מחולין בחזה ושוק, ואם כן בכלל מיעוט זה התלה שחולין פטורים מחזה ושוק. אמנם לפי הספרי שמשמעות הפסוק ממעטת מקדשים והוא כולו מדובר בחולין. ואינו נצרך כנגד הקל וחומר. אם כן מובן למה הוצרך מיעוט מצבי ואיל למעט חולין מחזה ושוק. וראה במהרי"ט אלגאזי [שם] שתמה למסקנא שאי אפשר להניפו משום חולין בעזרה, למה הוצרך הספרי למעטם מפסוק. ועיין בעמוד ב' הערה 1.

^[11] אף על פי שאין תנופה מעכבת בחזה ושוק, כבר כתבו תוס' בזבחים [קיז ב קיט א] לגבי פטורם בבמה קטנה שאין תנופה נוהגת בה, כי מאחר שעיקר מצוותן בתנופה, לפיכך באופן שאין תנופה שייכת בהם, לא נוהג דין חזה ושוק. ויש לעיין אם יש בכך גילוי שהתנופה היא מדיני הקרבנות בלבד. או שרק מפני שאין היכי תמצי לעשותה בחולין אין מתקיים בהם דין חזה ושוק, וכבר ביררנו פרט זה בהערה 9. ושמא שונה דין חזה ושוק, שהרי אף אם היה ניתן מן החולין לא היה דינו כמתנות כהונה שלדעת רבי יוחנן לקמן [קלב ב'] הם טובלות את שאר הבהמה, כי חזה ושוק הם חיוב מתנה בפני עצמה, ולא כחלק מהבהמה כמבואר בתוס' להלן [קלא. ד"ה ה"ג] ויתכן שיש להם דין כקרבן בפני עצמן כמבואר בסמוך. וראיה לכך מהוכחת הגמרא, שהרי כתב השאגת אריה [סימן צז] כי תרומת חמץ בפסח אף שאינה קדושה טובלת, ואם כן אף חזה ושוק שאי אפשר להניפם יטבלו את הבהמה לפי רבי יוחנן ולדידן תאסר באכילה. אמנם מאידך יתכן לבאר שזו גופא הוכחת הגמרא, ממה שאינם טובלים, על כרחך שאינם נוהגים כלל בחולין. ובאמת כשנוהגים בקרבנות חיובם הוא להפרישם על כל הקרבן. וראה בחידושי הגרי"ז [מעה"ק ט ג] שכתב לחלק בין חזה ושוק של שלמי ציבור שהנפתם היא הנפת הקרבן, ואין להם דין חזה ושוק בפני עצמן, ואילו בשלמי יחיד חלות שם חזה ושוק מחייבת אותם הנפה בפני עצמן, ויתכן לבאר כי החילוק הוא בין שלמי ציבור שהחזה ושוק הם מדיני הקרבן והם החלק שהתחדש בו דין תנופה, ואילו בשלמי יחיד [וחולין להוה אמינא בסוגיין] הוא דין נפרד על החזה ושוק, ואף שדין הנפת האימורים תלוי בו, ונחשב כחלק מדיני הקרבן וכדלעיל, אין זה הפרשה מהקרבן אלא חיוב עצמי של חזה ושוק. [וראה דברי הגרי"ז בנזיר מה ב] ועיין עוד בסמוך.

^[12] האחרונים דנו אם יש איסור חולין בעזרה בלשכות הפתוחות לקדש, שמותר לאכול בהן קדש קדשים ואין שוחטים בהן אפילו קדשים קלים. וראה בקרן אורה [זבחים נו] ובאתוון דאורייתא [כלל א] שהכריעו להתיר בהם שחיטת ואכילת חולין ולאסור שחיטת קדשים כשוחט בחוץ. ולכאורה הוא הדין לענין הנפת חזה ושוק, שאמנם לא תהיה מניעה להניפם בלשכות אלו מצד חולין בעזרה, אבל יחסר בהנפתם לפני ה', כי נחשב בחוץ לקדשים. אולם עדיין תמוה לכאורה שהרי מצינו [בפסחים צב. ויבמות ז ב] שמצורע ביום טהרתו עומד בשער ניקנור וכן סוטה בעת השקאתה, ונחשבים כעומדים לפני ה' ולמה לא יניפו את החזה ושוק בשער נקנור ותחשב תנופה לפני ה' אף שלא נכנסו לעזרה. [וראה דברי הגרי"ז בהלכות מחוסרי כפרה ובסוטה ז. שחילק וכתב ששער נקנור לא התקדש בקדושת עזרה, אבל נחשב לפני ה', ועדיין קשה שתועיל בו תנופה לחזה ושוק, ועמד על כך החזו"א בנגעים יב סק"ה]. ולכאורה מוכח מכך שאפילו חזה ושוק של חולין נחשבים כקרבן, ודיני הנפתם כדיני הנפת קרבן שנקבעו לו מחיצות, וכפי שביאר הגרי"ז [עה"ת פר' ראה] שדיני העמידה והאכילה לפני ה' אינו תלוי בקדושת המקום, אלא שנקבע מקום לקיום דינים אלו לפני ה', אך דיני הקרבנות תלויים בקדושת המקום ונקבעו להם כעין מחיצות לפסול ביוצא. ויתכן לומר שאף בחזה ושוק נקבעו דיני קרבנות ותלוים בקדושת המקום. [ולפי זה י"ל שיצטרך גם הנפת בעלים משום קרבן וצ"ע]. ומצאתי בקונטרס זרע יצחק שכתב ליישב כהנ"ל, והוכיח כך מתוס' בקידושין [נב ב] שרק השקאת סוטה נעשית בשער ניקנור אך הנפת מנחתה נעשית בתוך העזרה דבעינן לפני ה'. עיש"ה. וכן יש לומר גם לגבי ביכורים, ולחלק דין אכילתם מדין הנפתם, כי להנפה נקבע מקום כקרבן. וראה בזבחים [קיט ב] שאין חזה ושוק נוגים בבמה קטנה כי אי אפשר לקיים בה תנופה לפני ה', ולכאורה תמוה שהרי בסוגיין אמרו שאפילו חו"ש של חולין היו מניפים בפנים אילולי הטעם של חולין בעזרה, ובקרבנות במה קטנה אין טעם זה, למה לא יניפום, וצ"ע.

א משנה הזרוע והלחיים והקבה, שהן המתנות הניתנות לכהנים מבהמת חולין הנשחטת, נוהגין בין בארץ ישראל ובין ובחוצה לארץ. בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), ובין שלא בפני הבית. ונוהגות בבהמות חולין אבל לא בבהמות מוקדשין (קדשים).

וצריך לשנות במפורש שאינן ניתנות מבהמות קדשים, משום שהיה מקום לומר בדין (בקל וחומר) שבהמות קדשים חייבות בזרוע לחייים וקיבה. ובאופן זה: מה אם בהמות החולין הקלות בדינן, שהרי אינן חייבים בנתינת חזה ושוק לכהנים (כקרבנות השלמים שניתנים חזה ושוק שלהם לכהנים), הריהן חייבים במתנות (זרוע לחיים וקיבה), קדשים, החמורים בדינם, שכן הם חייבים בנתינת חזה ושוק, אינו דין שהם חייבים במתנות?

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ו, לד) — להורות כי אין לו לכהן מבהמות הקדשים אלא מה שאמור בענין, חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקיבה.

כל בהמות הקדשים שקדם בהן מום קבוע (שאינו עובר) להקדשן, שהקדישן הבעלים לאחר שנפל בהם מום. אף שאין להקדיש בעלי מום, ולא חלה עליהם קדושת הגוף, חלה עליהם קדושת דמים, ויש לפדותן ולהביא בדמיהן קרבנות. ואם לא נפדו — לא חלה קדושת בכורה על הבכור הנולד להן, שאין קדושה חלה על קדושה. ופטורות ממתנות זרוע לחיים וקיבה אם שחטן כבהמות קדשים. ואם נפדו, ואחרי כן ילדו בכור, הריהן חייבין בבכורה, ואם שחטן הריהו חייב במתנות (זרוע לחיים וקיבה) לכהנים, ועם פדיונן, הן יוצאין לחולין לגמרי, ויכולות להגזז ולהעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן.

והשוחטן בחוץ לעזרה, אף קודם שנפדו, פטור מעונש כרת (כעונש השוחט קדשים בחוץ), שכן אינן ראויות להיקרב בפנים (כיון שהן בעלות מום). ואין הן עושין תמורה אף קודם פדיונן. שאם המיר בהן בהמת חולין, אין בהמת החולין מתקדשת בכך (כדין תמורה), שאינן נחשבות כקדושות לענין זה. ואם מתו הבהמות הללו קודם שנפדו — יפדו לאחר מותן, וינתן בשרן לכלבים. שאף שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, מכל מקום באלה (שאין בהן קדושת הגוף) הותר הדבר. חוץ מן בהמת הבכור ומן המעשר, שיש בהן קדושה גמורה, אף שקדם מומן להקדשן.

כל שקדם הקדשן את מומן, שרק לאחר שהקדישן נפל בהן מום, או שהיה בהן מום עובר (שאינו נחשב כמום לענין זה וחלה עליהן קדושת הגוף) קודם להקדשן, ולאחר מכאן (לאחר שהוקדשו) נולד להם מום קבוע, והרי עתה הריהן עומדות לפדיון, ונפדו — יצאו בכך לחולין, ואולם אם ילדו בכור, הריהן פטורין מן הבכורה, ומן המתנות, ואינן יוצאין לגמרי לחולין כדי להגזז ולהעבד,

וולדן שנולד בין לפני פדיונן, ובין לאחר פדיונן (שהתעברו בו לפני פדיונן), וכן חלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ לעזרה, לפני פדיונן — חייב, ועושין תמורה קודם פדיונן, שחלה קדושה על בהמת החולין שהמיר באלה. ואם מתו קודם שנפדו — אינן נפדות לאכילת כלבים, אלא יקברו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי אין הקדשים חייבים במתנות זרוע לחיים וקיבה משום דרשת הכתוב "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו", ונדייק: טעמא [טעם הדבר] משום שכתב רחמנא [כתבה התורה] "אותם", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שקדשים חייבין במתנות, קל וחומר מבהמות חולין?

ואולם איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את הקל וחומר ולומר: מה לחולין שכן צד חמור יש בהם, שהם חייבין בבכורה, שלא כקדשים. וכיון שאי אפשר לחייב את הקדשים במתנות מקל וחומר, אין צורך בפסוק לפטרם!

ומוסיפים ושואלים: תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו שקדשים פטורים מן המתנות, מקל וחומר מזכרים של בהמות חולין, שאין הם מולידים, ולפיכך אין בהם דין בכורה. ודוחים: אין זה קל וחומר מה לזכרים שיש בהם צד חומרה שכן חייבין בראשית הגז כשהם חולין!

ושואלים: ונלמד קל וחומר מתיישים של חולין, שאין בהם לא דין בכורה ולא ראשית הגז, והריהם חייבים במתנות כהונה! ודוחים: אף באלה יש צד חומרה שאין בקדשים, מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר, שהריהם בכלל דין מעשר בהמה. מה שאין כן בבהמות קדשים!

ושואלים: יילמד הקל וחומר מתיישים זקנים (שכבר נכנסו לדיר להתעשר, ושוב אינם חייבים במעשר בהמה), ונמצא איפוא שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז ולא מעשר בהמה. ואין צורך אם כן בדרשת הכתוב לפטור את הקדשים ממתנות כהונה! ומשיבים: אף זה אינו קל וחומר, שהרי יש לטעון: מה לתיישים זקנים שכן הם שייכים בדין, שכן הם נכנסו בעבר לדיר להתעשר!

ומוסיפים ושואלים: ונלמד קל וחומר מלקוח (בהמה הנקנית), שאין היא חייבת במעשר בהמה, ואינה נכנסת כלל לדיר להתעשר, או יתום, שנולד לאחר שמתה אימו, שהריהו פטור ממעשר בהמה, ואינו נכנס לדיר כלל להתעשר! ודוחים: מה ללקוח ויתום, שכן אף שהם עצמם אינם נכנסין לדיר להתעשר, ואולם במינן שאר בהמות שאינן קנויות או יתומות, נכנסות לדיר להתעשר!

ותוהים על דחייה זו: במינן קאמרת [אומר אתה], והרי בהמות קדשים נמי [גם כן], שאר בהמות במינן, שהן של חולין, נכנסין לדיר להתעשר. ולכך הרי זה קל וחומר, וממנו נלמד כי אף קדשים חייבים במתנות כהונה. ומשום כך נצרכים אנו לדרשת "אותם" ללמד שאין הקדשים חייבים במתנות כהונה, ותורצו דברי המשנה.

ג ושואלים מצד אחר: ומעתה יהיו חולין חייבין במתן חזה ושוק מקל וחומר מקדשים: ומה קדשים הקלים בדינם, שהרי אין הם חייבים במתנות זרוע לחיים וקיבה, ומכל מקום הריהם חייבין בחזה ושוק. חולין, החמורים בדינם, שהרי הם חייבין במתנות זרוע לחיים וקיבה, אינו דין שיהיו חייבין בחזה ושוק?

לכך אמר קרא [הכתוב] בדין מתנת זרוע לחיים וקיבה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), ונדייק: "זה" זרוע לחיים וקיבה — אין [כן] ניתן לכהנים, מידי אחרינא [דבר אחר], כחזה ושוק — לא ניתן לכהנים מבהמת חולין הנשחטת.

ומקשים: אלא טעמא [הטעם] לפטור חזה ושוק בחולין משום שכתב רחמנא [כתבה התורה] "זה", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שחולין חייבין בחזה ושוק? והא [והרי] אי אפשר לומר כן, שכן מתנת חזה ושוק בעי [צריכה] תנופה (הנפה), וחזה ושוק של בהמת חולין היכא לינופינהו [היכן נניף אותם]? אי אבראי [אם מחוץ למקדש] — בהנפה "להניף אותו תנופה לפני ה' "(ויקרא ז, ל) כתיב [נאמר], כלומר, דווקא בבית המקדש!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The mitzva to give the foreleg, the jaw, and the maw of slaughtered animals to the priests, known as the gifts of the priesthood, applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple, and it applies to non-sacred animals, but not to sacrificial animals.

It is necessary to emphasize that it does not apply to sacrificial animals, as by right it should be inferred a fortiori: If non-sacred animals, which are not obligated to have the breast and thigh taken from them and given to the priest, are obligated to have gifts of the priesthood given from them, then with regard to sacrificial animals, which are obligated to have the breast and thigh given from them, is it not right that they should be obligated to have gifts of the priesthood given from them?

Therefore, the verse states: “For the breast of waving and the thigh of giving I have taken of the children of Israel from the sacrifice of the peace offerings, and have given them to Aaron the priest and to his sons as a due forever from the children of Israel” (Leviticus 7:34), from which it is derived that the priest has only that which is stated with regard to that matter, i.e., the breast and the thigh, and not the foreleg, the jaw and the maw.

All sacrificial animals in which a permanent blemish preceded their consecration do not assume inherent sanctity, and only their value is consecrated. And once they were redeemed, they are obligated in the mitzva of a firstborn, i.e., their offspring are subject to being counted a firstborn, and in the gifts of the priesthood, and they can emerge from their sacred status and assume non-sacred status with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor, as it is prohibited to shear animals with sacred status or utilize them for labor. And their offspring and their milk are permitted after their redemption.

And one who slaughters these animals outside the Temple courtyard is exempt from karet, and those animals do not render an animal that was a substitute for them consecrated. And if these animals died before they were redeemed, they may be redeemed and fed to dogs. Although typically sacrificial animals that were redeemed may not be fed to the dogs, in this case it is permitted. This is the halakha with regard to all animals except for the firstborn animal and the animal tithe, whose sanctity is inherent, even when a permanent blemish preceded their consecration.

With regard to all sacrificial animals whose consecration preceded their blemish, or who had a temporary blemish prior to their consecration and afterward developed a permanent blemish and they were redeemed, they are exempt from the mitzva of a firstborn, and from the gifts of the priestood, and they do not emerge from their sacred status and assume non-sacred status with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor.

And their offspring, which were conceived prior to redemption, and their milk, are prohibited after their redemption. And one who slaughters them outside the Temple courtyard is liable to receive karet, and those animals render an animal that was a substitute for them consecrated. And if these animals died before they were redeemed, they may not be redeemed and fed to dogs; rather, they must be buried.

GEMARA: The mishna teaches that the verse: “And have given them to Aaron the priest and to his sons” (Leviticus 7:34), indicates that only the breast and thigh, which are the subject of that verse, are given from sacrificial animals to the priest, but gifts of the priesthood are not given from sacrificial animals. The Gemara infers: The reason sacrificial animals are not included in the mitzva of gifts of the priesthood is due to the fact that the Merciful One writes: “Them,” in reference to the breast and the thigh of sacrificial animals. But were it not for this, I would say by a fortiori inference that sacrificial animals are obligated to have gifts of the priesthood given from them.

The Gemara asks: Why is it necessary to derive this halakha from a verse? The a fortiori inference can be refuted as follows: What is unique about non-sacred animals? They are unique in that they are obligated in the mitzva of a firstborn, whereas sacrificial animals are exempt. Therefore, the a fortiori inference stated in the mishna should not apply.

The Gemara responds: One could derive that the mitzva to give the gifts of the priesthood applies to sacrificial animals through an a fortiori inference from non-sacred male animals, which do not give birth to offspring and whose owners are therefore exempt from counting their offspring a firstborn, and nevertheless are subject to the giving of the gifts of the priesthood. The Gemara rejects this suggestion: What is unique about non-sacred male animals? They are unique in that they are obligated to have the first sheared wool given to the priest from them.

The Gemara persists: One can derive that the obligation applies to sacrificial animals by an a fortiori inference from male goats, whose owners are exempt from counting their offspring a firstborn as well as from the first sheared wool, and yet are subject to the obligation of gifts of the priesthood. The Gemara rejects this claim as well: What is unique about male goats? They are unique in that they enter the pen to be tithed for the animal tithe, whereas sacrificial animals are not subject to the animal tithe.

The Gemara further suggests that one can derive the obligation of sacrificial animals having the breast and thigh given from them by a fortiori inference from old male goats, which have already entered the pen in order to be tithed. Consequently, the obligation of the animal tithe, the obligation of counting the offspring a firstborn, and the first sheared wool do not apply. The Gemara rejects this suggestion as well: What is unique about old male goats? They are unique in that they have entered the pen to be tithed, which is not the case with regard to sacrificial animals.

The Gemara again suggests that perhaps one can derive the obligation of giving gifts of the priesthood with regard to sacrificial animals by an a fortiori inference from a purchased animal, to which the obligation of the animal tithe never applies. Or perhaps it can be derived from an orphaned animal, born after the death of its mother, which is also not subject to the obligation of animal tithe. The Gemara rejects this claim: What is unique about a purchased animal or an orphaned animal? They are unique in that although they themselves do not enter the pen, animals of their type enter the pen to be tithed.

The Gemara responds: You say that it is significant that animals of their type enter the pen? With regard to sacrificial animals as well, non-sacred animals of their type enter the pen to be tithed. Accordingly, one can claim a fortiori that the mitzva to give the gifts applies to sacrificial animals, and it is only due to the verse that they are exempt.

§ The Gemara challenges: And now that it has been established that the obligation of the gifts of the priesthood does not apply to sacrificial animals, non-sacred animals should be obligated to have the breast and thigh given from them by an a fortiori inference: If sacrificial animals, which are not obligated to have gifts of the priesthood given from them, are nevertheless obligated to have the breast and thigh given from them, then with regard to non-sacred animals, which are obligated to have gifts of the priesthood given from them, is it not right that they should be obligated to have the breast and thigh given from them?

The Gemara responds that the verse states: “And this shall be the priests’ due from the people, from them that perform a slaughter, whether it be an ox or sheep, that they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). The verse indicates that “this,” the foreleg, the jaw, and the maw, yes, is given to the priests, but another item, i.e., the breast and thigh, is not given to the priests from non-sacred slaughtered animals.

The Gemara raises a difficulty: But this derivation indicates that the reason the giving of the breast and thigh does not apply to non-sacred animals is that the Merciful One writes “this,” from which it may be inferred if not for this, I would say that one is obligated to give the breast and thigh from non-sacred animals. But the procedure for giving the breast and thigh requires waving, and where would one wave the breast and thigh of a non-sacred animal? If it is suggested that one wave them outside the Temple, that cannot be done, as it is written: “That the breast may be waved for a wave offering before the Lord” (Leviticus 7:30), indicating that they must be waved inside the Temple.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בין בארץ בין בח"ל פי' הא איצטריך לאפוקי מדר' אלעאי דסבר דמתנות אין נוהגין אלא בארץ כדאיתא בפ' ראשית הגז. והאידנא נוהגין כוותיה אף במתנות אבל כה"ג במנהגא תליא מילתא כדאמרינן התם נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז וכדבעי למימר התם בסייעתא דשמייא.

גמרא היכא לינופינהו אי אבראי לפני ה' כתיב אי אגואי קא מעייל חולין בעזרה. איכא למידק דמהכא משמע דהכנסת חולין לעזר' מדאורייתא דאי מדרבנן מנא תיתי לן מהכא דחולין אין חייבים בחזה ושוק מדאורייתא. וכן נמי משמע בפ' המוכר את הספינה באקשי' ודלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. ובמנחות פרק התודה נמי אמרי' גבי תודה שנתערבה בתמורתה חברתה אין לה תקנה אמרו למידן לפני רבי וליתי לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא תודה והא לחמ' ואי לא ליפוק לחולין ואמר להם וכי מכניסים חולין לעזרה אלמא איסור הכנסת חולין לעזר מדאוריית': דאי מדרבנן משום איסור דרבנן אמרי דאין לה תקנה וקשיא לן דהא בזבחים בפ' המדיר משמע דכניסת חולין לעזרה מדרבנן דתנן וכולן שהכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן שלוקין צלויים ומבושלים ולתת לתוכם תבלין חולין ואי חולין לעזרה מדאוריית' האיך הוא מכניס לעזר' תבלין של חולין ותרצו רבותינו ז"ל דכל היכא דהוי כעין הקרבה אסור להכניסן לעזרה מדאורייתא כי הכא דהכי בעי למיעבד תנופה וכן ההוא דביכורים דפ' הספינה משום דבעי נמי תנופה אבל כל היכא דלית ביה כעין הקרבה כגון תבלין חולין שאינם באים אלא לתקן מאכלו מותר מדאורייתא דהוי כנכנס לעזרה בבגדים של חול וה"נ גמרינן בפרק הקומץ רבה על המלח שהכהנים ניאותין בו לאכילת חולין דפרכינן חולין מאי בעי התם ופרקינן דאמר מר יאכלוהו שיהא אוכלין עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת בה שתהא נאכלת על השובע אלמא כיון דלית בה צד מזבח וכעין עבודת גבוה מותר והיינו מעשה דהילל שהיה מביא כשבתו חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושחטה דכיון שלא היה עושה בה מעשה הקרבה בעוד חולין עד שמקדישה מותר להכניסה חולין ומצינו לרב רבי משה ז"ל שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה שאסור להכניס שם אפילו לחם ופירות ואפשר שדעת רבינו ז"ל דהיינו איסורא דרבנן כי היכא דמעייל להו תמן שלא לצורך שלא התירו חכמים אלא הכנסת ומלח דאית ביה צד מצוה וליכנס בבגדי חול דלא אפשר בלאו הכי וכן הלל דלא אפשר בלאו הכי משום דכי תחדל לנדור אבל היכא דעביד שלא לצורך מצוה כלל אע"ג דלא עביד בה עבודת גבוה אסור מדרבנן כ"ש אי הוי לחם בלחמי תודה ופירות בפירות ביכורים ועביד בהו כעין עבודה דהשתא איכא אסורא דאורייתא כנ"ל:

פרק תשיעי (עשירי) בע"ה:

הזרוע והלחיים וכו' כונת הפרק לבאר בשלמות ענין מתנות כהנה הניתנות לכהן אחר שחיטה והם הזרוע והלחיים והקיבה ויתגלגל בתוכו ענין שאר מתנות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר במתנות אלו על איזה צד אדם חייב בהן ר"ל באיזה מקום ובאיזה זמן ובאיזה מין של בהמה והשני לבאר מי הוא החייב בהן ומהו בבשר בהמה קודם שניתנו ומי ראוי ליטלו והנוטלן על איזה צד מתנהג בהן השלישי לבאר בו שיעור מתנות אלו הרביעי על ידי גלגול בביאור שאר מתנות כהנה:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון ואמר על זה הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שהיה בדין ומה אם חולין שאין חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות קדשים שחייבין בחזה ושוק אינו דין שחייבין במתנות תלמוד לומר ואתן אותם לאהרן ולבניו לחק עולם אין לך אלא מה שאמור בענין אמר הר"מ פי' הראיה מן אותם שהוא מיעוט לאלו שמקיש לענינים אחרים ר"ל חזה ושוק:

אמר המאירי הזרוע והלחיים וכו' פי' כבר ידעת מה שאמרה תורה וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה הא למדת שמצות עשה מן התורה על השוחט בהמה ליתן לכהן מתנות אלו על הדרך שאדם חייב ליתן תרומה ומעשרות מתבואה שלו ובאה משנה זו להודיע שמצוה זו נוהגת אף בחוצה לארץ ואף שלא בפני הבית ר"ל שלא בקיום הבית ובחולין אבל לא במוקדשין שהרי נאמר בחזה ושוק ואתן אותם וגו' אותם ולא מתנות אחרות ופירשו בגמ' שכשם שאין מתנות אלו נוהגות בקדשים כך אין חזה ושוק נוהגות בחולין שהרי כל עצמם לתנופה הם צריכים ואין תנופה אלא בעזרה שנ' לפני י"י ואין חלין נכנסין לעזרה:

זהו ביאור המשנה ולענין פסק שלה נחלקו בה המפרשים לשלש כתות והוא שגדולי הפוסקים והמחברים פסקו כמשנה זו ונמצא שהמתנות אדם חייב ליתנם בזמן הזה בכל מקום וסתם משנה זו מוכחת כדבריהם ומ"מ גדולי הרבנים פוסקים שאין נוהגות בחוצה לארץ כלל ומביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק ראשית הגז שר' אלעאי היה אומר על המתנות ועל ראשית הגז שאינם נוהגים אלא בארץ ומשום דיליף נתינה נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות וראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא ואמרו על זה האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה וכר' יאשיה בכלאים כמו שביארנו שלשתם במסכת ברכות פרק מי שמתו ופירשו הם כר' אלעאי בראשית הגז והוא הדין למתנות שהרי שתיהן הוקשו לתרומה שאינה נוהגת אלא בארץ ומ"מ קשה לדבריהם שאם כן היה לו לומר נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי במתנות ובראשית הגז ועוד שהרי אמרו במתנות אלו על חכמים שבבבל שהיו קונסין וממשכנין עליהם ומתוך כך הכריעו חכמי האחרונים לדעת שלישית שבבבל ובשאר מקומות הסמוכין לארץ ישראל נוהגות שהרי אף בתרומה ומעשרות תקנו כן ומ"מ בראשית הגז אף באותן המקומות לא נהגו שהרי חכמי בבל העידו שהם נוהגים בו שלא ליתנו ועל שיטות אלו השניות נראה שסמכו בדורות הללו שאין נותנין מהם כלום:

זהו פסק של משנה זו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כבר ידעת שכל פטר רחם שהוא זכר מצוה להקדישו שנאמר כל הבכור וגו' ומצוה זו אינה נוהגת במוקדשין אלא בבהמת חולין כמו שיתבאר וכן ראשית הגז אינו נוהג אלא בחולין לא במקדשין שהרי אינן בני גיזה ואינו נוהג אלא בכבשים ורחלות שצמרן ראוי לבגדים לא בתישים והדומים להם וכן מעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין אלא בחולין:

מעשר בהמה אין הזקנים והם המעושרים כבר מצטרפין עם שאינן מעושרין עדיין וכן אין מעשר זה נוהג אלא בולדות הנולדים ברשותו הא אם לקח מחברו טלאים הנולדים בשנה זו או שנתנו לו במתנה פטורין הן מן המעשרות וכן היתום והוא שמתה אמו או נשחטה עם לידתו אינו בדין מעשר והוא הדין לכלאים ונדמה ויוצא דופן כמו שיתבאר במקומו ומ"מ בעלי מומין אע"פ שאינן ראויים להקרבה נכנסין לדיר להתעשר ודברים אלו יתבארו בכדי הצורך במקומן בע"ה:

בפרש"י בד"ה בארץ ובחוצה לארץ משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין עכ"ל צ"ע מי הכריחו לזה דהא ודאי בארץ ובחוצה לארץ גופיה איצטריך לאפוקי מרבי אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כדאמרינן בר"פ שלוח הקן בהדיא וה"ה למתנות כפרש"י שם ודו"ק:

בד"ה וולדן וחלבן אסור כו' ולדן כלפני פדיונן אסור הס"ד ובד"ה מה לזקנים כו' שהן חייבין במתנות הס"ד [כצ"ל]:

תוס' בד"ה זה אין כו' תימה דקאי במתנות כו' הוה ליה למעוטי מיניה מוקדשין כו' עכ"ל פירוש דהשתא קאי במתנות וממעט מתנות ואין לתרץ דאדרבה קאי בחולין וממעט חולין קאי בחולין וממעט הקדשות דניחא טפי למדרש זה לחולין ולא להקדשות וכולה במתנות דכה"ג דרשינן בפרק כיצד הרגל קאי בראיות ממעט ראיות כו' ולא קאמרינן קאי בזב ממעט זב כו' כמו שכתבו התוס' שם ובפרק קמא ע"ש:

ברש"י ד"ה כל הקדשים שקדם מומם וכו' לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף כצ"ל:

בתוס' ד"ה זה אין מידי אחריני לא כו' וי"ל דכבר אמעיטו מאות' וכו'. וא"ל דנמעט מאותם חזה ושוק ומזה נמעט מתנות דאין במשמעות הדרוש דאותם למעט חזה ושוק וק"ל:

רש"י ד"ה ואם מתו יפדו. ועוד אשמעינן כו' וקסבר קדשי ב"ה לא היו בכלל כו'. תמוה דמאי תלי זה בזה. דהא בבכורות (ר"ד טו) איתא דלריו"ח דאמר דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה היו בכלל כו' אתיא שפיר מתניתין כוותייהו דבע"מ מעיקרא כ"ע מודו דלא בעו העמדה. והכי הל"ל וקסבר קד"מ היו בכלל כו' כי היכי דליתוקמא סיפא דואם מתו יקברו. גם מש"כ קודם וא"פ אה"ק להאכילן לכלבים. וכן לקמן גבי ואם מתו יקברו פי' או משום דא"פ כו'. ג"כ תמוה דהא תנא דמתניתין ע"כ ל"ל דרשה דואכלת ולא לכלביך מדל"ת בסיפא ואם נעשו טרפה יקברו כדדייק הגמרא בבכורות שם:

רש"י ד"ה חוץ מן הבכור. ובע"מ נאכל לכהן. ל"ד דלב"ה שם (לב ב) במשנה נאכל אפילו לעובד כוכבים. אלא ר"ל דניתן לכהן. וכדמסיים לימד על בכור בע"מ שמתנה לכהן:

רש"י ד"ה ועושין תמורה. קודם פדיונן. תמוה דשם (טו ב) איתא להדיא בברייתא דגם לאחר פדיונן עושין תמורה. וע"ש (טז) בגמרא ובתוס' [וכ"פ ברמב"ם בפ"ג מהל' תמורה ה"ד. ולפלא שלהלח"מ שם אישתמיט הגמ' והתוס' הנ"ל] . וכן הא דואם מתו יקברו לטעם השני שבפרש"י. הוא אפילו מתו לאחר פדיה. ואף דהא דהשוחטן בחוץ חייב אינו אלא לפני פדיונן. וכן הא דואם מתו יקברו לפמש"כ לעיל. ל"ק דהא כדאיתא והא כדאיתא:

רש"י ד"ה ראשית הגז. דהא לאו בני גיזה נינהו וכתיב גז כו'. כצ"ל עי' לקמן ר"פ רה"ג בגמרא:

רש"י ד"ה [שכן נכנסו] (תאמר בקדשים). הלקוח פטור ממע"ב כו' דבקרך וצאנך א"ר. לימוד זה תמוה. ועוד דבמע"ב לא כתיב אלא בקר וצאן ובבכורות (ר"ד נו) יליף ליה מבכור אדם ע"ש:

תד"ה תיתי. המ"ל נמי כו' וטרפה. תימה דהא לקמן (קלו ב) איתא דטריפה פטורה ממתנות. ולכאורה הייתי רוצה ליישב דהר"ן פי' שם הטעם דכתיב ונתן לכהן (וברש"י שם ט"ס) לו ולא לכלבו. ובפסחים (לג) יליף רנב"י דמפריש חמץ תרומה אינה קדושה מתתן לו ולא לאורו. ואמר שם דזהו דוקא בלא היתה לה שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר. וה"נ הכא לא מפקינן מיניה אלא בנולד טרפה מן הבטן. אבל ז"א דהא חיובא דמתנות אינו אלא משעת זביחה. וכיון דנטרפה מחיים הוה דומיא דאחמיץ במחובר. עמש"כ שם ברש"י. וי"ל קצת דבריהם אליבא דריו"ח לקמן (קלב ב) דאמר האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים. ומשמע בתוס' שם דהוה מה"ת. והש"א בתשובה צ"ז כתב דאף דתרומת חמץ אינה קדושה מ"מ טבל הוי ע"ש. וא"כ ה"נ אף דטרפה פטורה מן המתנות מליתן לכהן מ"מ שם טבל על הבהמה:

רש"י ד"ה הזרוע והלחיים וכו' משום דבעי וכו'. עי' לקמן דף קלח ע"ב ברש"י ד"ה לבד מראשית הגז:

הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בארץ ובח"ל פירש"י משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשים ועמהרש"א דבר"פ שלוח הקן מבואר דאצטריך לאפוקי מדר' אלעי ועמ"ש בזה תי"ט ובפלתי סי' ע"א כ' דסגי במאי דאשמעינן בפ' ראשית הגז דלא כר' אילעי ע"ש ודבריו צריכין ביאור דאדרבא משנה קמייתא דזרוע אצטריך לאפוקי מדר' אילעי והך דראשית הגז אייתרי. אבל היו לו לפרש דמשמע מפירש"י ר"פ שלוח הקן דר' אילעי לא יליף ונתן דזרוע ולחיים מתתן לו דתרומה אלא יליף ראשית הגז מהקישא דתרומה ע"ש והדר יליף זרוע מראשית הגז ע"ש ד"ה לבד מראשית הגז ע"ש וא"כ אי הוה תנא הכא דלא כר' אילעי עדיין ה"א מתנות מראשית הגז לא ילפינן אבל ראשית הגז מתרומה ילפינן משו"ה אצטריך קרא חולין ומוקדשין בראשית הגז וכיון דלא יליף ראשית הגז מתרומה תו לא אצטריך חולין ומוקדשים בזרוע אלא אגב. ועוד נ"ל דממשנתינו גופי' מוכח דלית לי' גז"ש נתינה נתינה מתרומה דא"כ למה לי' לתנא דמתניתין למעט מאותם דאינו נוהג במוקדשים תיפוק לי' מגז"ש מתרומה דמירוח הקדש פטור וכן ראשית הגז אינו נוהג בקדשים אע"כ לית לי' גז"ש דר' אילעי וא"כ בחולין ובמוקדשים מיותר וא"ש פירש"י:

פטורים מן הבכורה ומן המתנות. התם בבכורות י"ד ע"א כ' תוס' מדכתיב מאת העם ולא מקדשים ע"ש ואע"ג דאיצטריך אותם למעט קדשי מזבח תמימים ולא אימעט מאת העם משום דאי לאו מיעוטא ה"א מאת העם אפי' מאת העם לא מיבעי' קדשים דחייבי בחזה ושוק אלא אפי' מאת העם נמי קמ"ל אותם אבל קדשים שהוממו שאין בהם חזה ושוק שפיר אימעטו מאת העם וק"ל. ואין לומר ק"ו מהענינים מה חזה ושוק דליתי' בחולין איתא בקדשים מתנות דאיתא בחולין ק"ו בקדשים די"ל בכור יוכיח דאיתי' בחולין ולא במוקדשים. וכן באידך ק"ו דיליף ק"ו ממקומות חולין מקדשים לא הומ"ל:

איכא למיפרך מה לחולין שחייבים בבכורה נילף ק"ו מתנות ובכור ומעשר וראשית הגז ומה שאינם נוהגים בקדשים נוהגים בחולין חזה ושוק שנוהג בקדשים אינו דין שינהגו בחולין משום דאיכא למימר מה למתנות בכור וראשית הגז ומעשר בהמה שכן נוהגין בח"ל ושלא בפני הבית דין הוא שינהגו בחולין אבל חזה ושוק אפי' אי נילף שינהגו בחולין מ"מ לא ינהגו אלא בארץ בפני הבית. א"כ איכא למיפרך ולא ינהגו כלל בחולין וכי האי גוני איכא פירכא בתוס' ביבמות נ"ז ע"ב ע"ש במהרש"א. אולי י"ל שירי מנחות יוכיחו שנוהגים בקדשים ולא בחולין דא"א שיתנו כל העיסות לכהנים:

מלקוח ויתום ותוס' כתבו דהומ"ל כלאים וטרפה רוצה לומר מארכובה ולמטה דמותר באכילה וחייב בזרוע ולחיים ולענין מעשר הוה כטרפה כמ"ש תוס' לקמן קל"ו ע"ב ד"ה פרט וכו' ע"ש. ומשכחת עוד קפץ א' מן המנויים לתוכן דפטורים ממעשר. וכן אפי' טרפה ממש שנתערבה מן התורה כל דפריש מרובא פריש ומקריבין ע"ג מזבח ומ"ע אינו במעשר דעשירי וודאי ולא עשירי ספק:

זה אין מידי אחריני לא כ' תוס' תימא קאי במתניתין וכו' ר"ל דהל"ל זה משפט מאת העם אבל לא מקדשים למעט משפט זרוע מקדשים. ועיין מ"ש תוס' לעיל כ"ד ע"א סוף ד"ה זאת אשר ללוים וכו' ע"ש:

והא בעי תנופה וכו' צ"ל היינו למ"ד דן מינה ומינה אבל למ"ד דן מינה ואוקי באתרא נילף מק"ו מקדשים ואוקי באתרא דחולין דנאכלים בכל מקום ובלי תנופה דדיו לא שייך הכא אלא דן מינה וא"כ למ"ד אוקי באתרא לא פריך ש"ס מידי ואצטריך זה למעט חולין מחזה ושוק ומיושב מ"ש תוס' לקמן ד"ה ואיבעית אימא וכו':

מתני' הזרוע והלחיים. בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין נקט להו: בפני הבית. בעודו קיים: חולין אינן חייבין בחזה ושוק. אלא קדשים לחודייהו: ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב אותם מיעוטא הוא חזה ושוק אין ולא דבר אחר: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף ואם נפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה אם ילדו בכור הרי הוא קדוש וכל זמן שלא נפדו לא כדאמר בבכורות פ''ב (דף יד.) קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מן הבכורה דאין קדושה חלה על קדושה: וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם. מה שאין כן במקדיש תמימים ונסתאבו ופדאן דאמרי' בבכורות (דף טו.) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר מדאיצטריך קרא למימר בהו הטמא והטהור יאכלנו וכתיב תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב וולדן דתמימים שנסתאבו ונפדו תנן במתניתין דאסור ובבכורות (דף יד.) מוקמינן כגון דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן בין רישא דקתני מותר בין סיפא דקתני אסור: ויוצאין לחולין. ע''י פדיונן להיות כחולין גמורים אפילו ליגזז וליעבד מה. שאין כן בקדם הקדשן את מומן כדלקמן במתניתין: והשוחטן בחוץ פטור. ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן מתניתין לקמן דחייב אם שחט בחוץ קודם פדיונן ואע''ג דאינן ראוים לפתח אהל מועד דהא בעלי מומין נינהו ותנן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ושאינו ראוי בפנים אין חייבין עליו בחוץ הא מוקמינן לה בבכורות (דף טז.) בדוקין שבעין ואליבא דר''ע דאמר אם עלו לא ירדו הילכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליהן בחוץ וכולה הך מתני' מיתניא בבכורות בפרק שני (דף יד.) והתם תני לה משום בכורות והכא תני לה משום מתנות: ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן ובבכורות מפרש טעמא טוב מעיקרו עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה: ואם מתו יפדו. ואע''פ שאינם ראוים אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית לעיל ואכלת ולא לכלביך ה''מ בקדשים שקדם הקדשן את מומן אבל הני כדיקלא בעלמא נינהו ולא נחת להו קדושת הגוף ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה וקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאחר כך והעמיד את הבהמה (ויקרא כז) וכיון דמתה אי אפשר להעמידה: חוץ מן הבכור והמעשר. דאע''ג שקדם מומן להקדשן חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור ברחם תלה רחמנא לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהן כדילפינן בבכורות (דף כח.) ובשרם יהיה לך בשרם תרי משמע לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כז) העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום: או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי: פטורין מן הבכורה. ואע''פ שנפדו ויצאו לחולין להיתר אכילה פטורין מן הבכורה אם ילדו דכתיב בהו (דברים יב) כצבי וכאיל וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב: ומן המתנות. זרוע ולחיים וקיבה דאין נוהגין בצבי ואיל דכתיב (שם יח) אם שה: ואין יוצאין לחולין. בפדיון: ליגזז וליעבד. כדפרישית לעיל תזבח ואכלת אין בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד אבל גיזה ועבודה לא: וולדן וחלבן אסור. בבכורות (דף יד.) מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונן ולד צבי ואיל הוא ואם נולד לפני פדיונן מאי איריא הני אפילו קדם מומם להקדשן נמי ולדן לפני פדיונן אסור: והשוחטן בחוץ חייב. כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן: ועושין תמורה. קודם פדיונן דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע או רע בטוב: מתו. מעצמן: יקברו. או משום דבעינן העמדה והערכה או משום . דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים: גמ' הוה אמינא קדשים חייבין במתנות: מקל וחומר מחולין כדאמרן במתניתין והיכי מצינן למימר הכי הא איכא למפרך בהאי ק''ו מה לחולין כו' וקרא. למה לי בכור. אינו נוהג במוקדשים. דבקרך וצאנך כתיב (דברים טו) ולא הקדש ועוד תקדיש כתיב (שם) ולא שכבר. קדוש: תיתי מזכרים. כלומר אי לאו אותם דקרא הוה אמינא תיתי בק''ו מזכרים דחולין דליכא למיפרך בהו שכן חייבין בבכורה שאין יולדין: ראשית הגז אינו נוהג במוקדשים. דהא לאו בני גיזה נינהו דכתיב (שם יח) גז צאנך ולא הקדש: ראשית הגז כל השנה כשהוא גוזז צאנו נותן לכהן דבר מועט כדמפרש לקמן (דף קלה.) שיעורא וקרי ליה ראשית כי היכי דקרי תרומה (שם) ראשית דגנך: תיישים. זכרים אין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז ואי לאו אותם מחייבינן מתנות בקדשים מק''ו מתיישים חולין: מעשר בהמה אינו במוקדשין. דכתיב יהיה קדש ולא שכבר קדוש בפ''ב דבכורות (דף נג:) הילכך לא אתי בק''ו דאיכא למיפרך תאמר במוקדשין שאין נכנסין לדיר להתעשר: מזקנים. אי לאו אותם הוה מייתינן ליה מק''ו מתיישים זקנים דחולין שכבר נתעשרו ואין צריכין עוד להכנס לדיר: מה לזקנים. תיישים זקנים דחולין בדין הוא שהן חייבין במתנות: שכן נכנסו כבר לדיר להתעשר. תאמר בקדשים שלא נכנסו כבר לדיר להתעשר ומהדר אי לאו אותם הוה מייתינן להו בק''ו מלקוח ויתום הלקוח פטור ממעשר בהמה אם לקח עשרה טלאים מן השוק פטור מלעשר דבקרך וצאנך אמר רחמנא והיתום שמתה אמו בשעת לידה כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים כדאמר בהשוחט (לעיל דף לח:) פטור ממעשר בהמה דאינו ראוי לקדש דכתיב תחת אמו פרט ליתום וילפינן מעשר בהמה מיניה בפ''ב דבכורות (דף נז.) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמר כאן תחת אמו ונאמר להלן תחת השבט מה כאן פרט לכל השמות הללו כלאים ונדמה ויוצא דופן ויתום דכולהו מימעטי מהאי קרא דשור או כשב אף להלן לענין מעשר פרט לכל השמות הללו אע''ג דבעל מום נכנס לדיר להתעשר אלו אין נכנסים: ה''ג במינן קאמרת קדשים נמי במינן. כגון חולין נכנסין לדיר הילכך אי לאו אותם אתי בק''ו: מה קדשים שאין חייבים במתנות. דהא ממעטינן להו מאותם דכתיב גבי חזה ושוק אותם ולא מתנות: אמר קרא במתנות חולין זה יהיה דבר זה נוהג בחולין ואין חזה ושוק נוהגין בהן: בחזה ושוק כתיבא תנופה לפני ה': אי אבראי. חוץ לעזרה:

מתני' הזרוע והלחיים. תלמוד לומר ואתן אותם. ואי לאו קל וחומר לא הוה צריך קרא אע''ג דסתמא כתיב בין בחולין בין במוקדשים דה''א דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מהאי קרא דגנך תירושך ויצהרך וגו' גז צאנך וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין כדאמר לקמן פרק ראשית הגז (דף קלה.): תיתי מלקוח ויתום. הוה מצי למימר נמי תיתי מכלאים וטרפה ועוד טובא דתנן בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נז.) שאין נכנסין לדיר להתעשר: זה אין מידי אחרינא לא. תימה דקאי במתנות וממעט חזה ושוק אדרבה ה''ל למעוטי מיניה מוקדשין ממתנות ויש לומר דכבר אמעיטו מאותם וכה''ג פירש' בפ''ק (לעיל דף כד.) גבי וזאת אשר ללוים: