חולין קלא ע"א

דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין
תָּא שְׁמַע הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גׇּרְנוֹ אִם בְּחוֹבוֹ חַיָּיב לְעַשֵּׂר אִם בְּאַנְפָּרוּת פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר
שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ
תָּא שְׁמַע אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיָה בָּהֶן מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים
אַמַּאי לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְהוּ
תָּא שְׁמַע תִּשְׁעָה נִכְסֵי כֹהֵן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה רֵאשִׁית הַגֵּז וּמַתָּנוֹת וְהַדְּמַאי וְהַבִּכּוּרִים וְהַקֶּרֶן וְהַחוֹמֶשׁ
לְמַאי לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין לָא לִכְדִתְנַן לָמָה אָמְרוּ נִכְסֵי כֹהֵן שֶׁקּוֹנֶה בָּהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ וְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וְסֵפֶר תּוֹרָה
הָהוּא לֵיוָאָה דַּהֲוָה חָטֵף מַתְּנָתָא אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב אֲמַר לְהוּ לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּלָא שָׁקְלִינַן מִינֵּיהּ אֶלָּא מִיחְטָף נָמֵי חָטֵיף
וְרַב אִי אִיקְּרוֹ עַם מִשְׁקָל נָמֵי לִשְׁקוֹל מִינַּיְיהוּ
אִי לָא אִיקְּרוֹ עַם רַחֲמָנָא פַּטְרִינְהוּ מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי אִיקְּרוֹ עַם אִי לָא אִיקְּרוֹ עַם
יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא אֵיתִיבֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְרַב פָּפָּא אַרְבַּע מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּכֶּרֶם הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְשָׁלֹשׁ שֶׁבַּתְּבוּאָה הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה
כּוּלָּן אֵין בָּהֶם טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ
מַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יֵשׁ בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ לֹא מִכֹּהֵן לְכֹהֵן וְלֹא מִלֵּוִי לְלֵוִי
אַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה דִּכְתִיב וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט
וּכְתִיב כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ אָמַר רַבִּי לֵוִי אַחֲרֶיךָ זוֹ שִׁכְחָה
פֵּאָה גָּמַר אַחֲרֶיךָ אַחֲרֶיךָ מִזַּיִת דִּכְתִיב כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ
שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּתְּבוּאָה הַלֶּקֶט

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלא - א

דוחה הגמרא: הכא נמי מדובר באופן דאתו לידיה בטבלייהו - שהפירות הופקדו בידי כהן בעודן טבל, וקסבר האי תנא "מתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמיין" ^[1], וזכה בהן הכהן, שהרי הוא קדם בתפיסתן [ונמצא שפירות שהופקדו ביד כהן נחשבים שלו כמו "משעת הרמה ואילך", ומאידך האוכלן חייב לשלם כי עדיין אינן מתנות כהונה] ^[2].

תא שמע: הרי שאנסו [שתפסו בחזקה] אנשי בית המלך את גרנו של ישראל, אם אנסו את הגורן בחובו - משום חוב שהיה חייב ^[3] - חייב לעשר ממקום אחר ^[4] ולתת לכהן, כי נחשב כאילו מכר גרנו לאחר, שחייב לעשר כיון שנתחייב כבר קודם לכן במעשר. ואם באנפרות - שאנסו את גרנו חינם שלא כדין, פטור מלעשר! על כל פנים, מוכח מהלשון "אם בחובו חייב לעשר" שהוא ממון שיש לו תובעין, שהרי אם אינו חייב לשלם, למה יתחייב לעשר והרי לא נשארו אצלו פירות בעין, שהרי אנסו ממנו את הגורן!? ^[5] דוחה הגמרא: שאני התם, שאמרו "חייב לעשר" - לא לענין להוציאו בדיינין, שהרי הוא ממון שאין לו תובעין. אלא שהבעלים חייב לעשר משום דקא משתרשי ליה - שמשתכר הוא מעות, שהרי חייב היה לפרוע חובו, ועל ידי פירות המעשר פרע חובו ^[6].

תא שמע: אמר לו ישראל לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה זו, והיה בהן - באותן בני מעיים - מתנות כהונה דהיינו הקבה, נותנן הלוקח - את המתנות - לכהן, ואינו מנכה לו הטבח ללוקח את דמי המתנות מן הדמים ששילם לו, שהרי ידע הלוקח שיש מתנות בבני מעים ולא עליהן נתן את המעות.

אבל אם לקח הימנו במשקל דהיינו ליטרא בשר בכך וכך מעות, ושקל לו הטבח את הקבה, נותנן - הלוקח - את המתנות לכהן, שהרי הם שייכים לו, ומנכה לו מן הדמים, שהרי מכר לו דבר שאינו שלו.

ואמאי נותנן הישראל לכהן? ליהוי האי טבח שמכר את המתנות כמזיק מתנות כהונה או שאכלן!?

דוחה הגמרא: שאני התם, דאיתנהו לאותם מתנות בעינייהו, ובאופן זה אינו פטור, שהרי יכול ליתנם עתה לכהן.

תא שמע: תשעה דברים נכסי כהן הם: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, והקרן והחומש [שמשלם ישראל לכהן אם גזל את הגר שאין לו יורשין ונשבע על שקר ומת הגר ואחר כך הודה]. למאי - לצורך איזה ענין - אמרו ש"נכסי כהן הם"? לאו להוציאן בדיינים?! 6א דוחה הגמרא: לא. אלא לכדתנן: למה [- לאיזה ענין] אמרו ד"נכסי כהן" הן? למימר שאין צריך הכהן בדווקא לאכול את המתנות, אלא קונה בהן הכהן עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו ^[7], ואשה נוטלתן בכתובתה, וקונה בהן נמי ספר תורה ^[8]. ההוא ליואה [לוי] דהוה חטיף מתנתא מתינוקות שהיו מוליכין זרוע לחיים וקבה לכהן.

אתו ואמרו ליה לרב.

אמר להו רב: לא מסתייה [לא די לו] דכשהוא שוחט את בהמתו לא שקלינן מיניה את המתנות ליתנן לכהן, אלא מיחטף נמי חטיף מאחרים!? ^[9]

ודנה הגמרא: ורב מה טעמו, אי סבר שגם לויים איקרו "עם", משקל נמי לשקול מינייהו, שהרי נאמר בענין המתנות "מאת העם מאת זובחי הזבח". ואי לא איקרו "עם", הרי רחמנא פטרינהו מליתן, שהרי נאמר "מאת העם"?

ומבארת הגמרא: רב מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם, ומספק פטרו מליתן, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתתא - שרב מסתפק אם לויים נקראו "עם או לא.

איתיביה רב אידי בר אבין לרב פפא: ארבע מתנות עניים שבכרם, דהיינו: הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ושלש מתנות עניים שבתבואה, שהם: הלקט והשכחה והפאה. ושנים - שתי מתנות - שבאילן, דהיינו: השכחה והפאה. כולן - כל המתנות הללו - אין בהם טובת הנאה לבעלים. שאין יכול בעל הבית ליתנן לאיזה עני שירצה, אלא עני הקודם - זוכה ^[10] [ולקמן בגמרא מפרש טעמא].

ואפילו עני שבישראל, אם היה לו כרם או תבואה או אילן, כופין אותו ומוציאין מידו את המתנות.

אבל מעשר עני, המתחלק לעניים בתוך ביתו לאחר שהכניס את התבואה לבית, ולא כשאר מתנות הניתנות בשדה, יש בו טובת הנאה לבעלים, שבידו ליתן לכל עני שירצה. ועל ידי כך יכולה לבוא לידו טובת הנאה. שחבירו אומר לו, הילך סלע זה, ותן כל מעשרותיך לקרובי העני ^[11].

וכן במעשר עני, אפילו עני שבישראל - מוציאין אותו מידו.

ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע הלחיים והקבה, אין מוציאין אותן, לא מכהן ליתן מתנות בהמותיו לכהן אחר, ולא מלוי ללוי.

והגמרא מפרשת את הברייתא:

ארבע מתנות שבכרם, הפרט והעוללות והשכחה והפאה. מנלן שצריך ליתן מתנות אלו?

דכתיב: "וכרמך לא תעולל" - היינו עוללות. "ופרט כרמך לא תלקט" - היינו פרט. וכתיב "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך" ואמר רבי לוי: "אחריך" - זו שכחה, שהשכחה תמיד מאחריו, כדתנן במסכת פאה: "שלפניו אינו שכחה, שלאחריו - שכחה". פאה - גמר גזרה שוה "אחריך" - "אחריך" מזית, דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תיטול תפארתו ממנו, דהיינו שלא תטול ממנו את הפאה שלו [ודרש מלשון "לא תפאר" - לא תטול פארו. וכלשון "ובכל תבואתי תשרש" דהיינו עקירה מן השורש].

הערות

^[1] רש"י העמיד [באופן ראשון] שבא הטבל לידו כפקדון, וזוכה בו מההפקר שהרי קדם, וכן ביאר לעיל בחזה ושוק [בד"ה ופריך], ותמה הרש"ש הרי יש במתנות טובת הנאה ואיך זוכה בהן הכהן מההפקר. וראה במהר"ץ חיות שהביא מהפרי חדש [יו"ד סא סקי"ז] שביאר כי לפיכך פירש רש"י שני פירושים, ופירוש זה כמאן דאמר טובת הנאה אינה ממון. ונחשב כהפקר. ופירוש שני בא לומר שאף שיש לו ממון בהן מסרן על מנת שיזכה בהן הכהן. ובאופן שני פירש, שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו. ואופן זה לא הביא לעיל בחזה ושוק. והטעם לכך מבואר על פי דברי רבינו יונה [בב"ב קכ"ג ב'] שהקשה כיצד שייך לדון בזרוע לחיים וקיבה אם כמי שהורמו דמיין או לא, והרי ניכרים ומופרשים הם ואינם דומים לשאר מתנות כהונה שצריך להפרידן מהטבל. וביאר שלמאן דאמר לאו כמי שהורמו דמיין לא יחול עליהם שם מתנות עד שיופרשו, ואף אם באו לידי כהן לא זכה בהן, כי לא מתקיימת בהם נתינת המתנות. ואם כן, אילו פירש רש"י בחזה ושוק שמסר את הבהמה לזכות בהן, הרי לכולי עלמא יזכה בהן כמי שהורמו, ולכן נקט בחזה ושוק שמסרן כפקדון, וכיון שלא קרא עליהן שם, דינם תלוי במחלוקת זו. [וראה עוד ביאור במהר"ץ חיות]. אמנם גדר דין זה לכאורה אינו ברור, שהרי בשלמא הסברא שלאו כמי שהורמו דמיין, היא שחלוקה ההפרשה להתיר הבהמה, שחלה מיד בשחיטתה בהיכר המתנות, מההרמה שהיא קובעת את זכויות הממון של הכהנים במתנות, וקודם לכן נחשבות המתנות כחלק מבשר הבהמה, ואין כאן נטילה מהבהמה להתירה. אולם למאן דאמר שכמי שהורמו דמיין, וכבר קודם הפרשה חל עליהם שם מתנות כהונה, תמוה לשם מה צריך הרמה לחלות שמם, וכבר עמד על כך הגר"ש רוזובסקי [שם] ולא ביאר הענין. ובאבי עזרי [מעשר א ה] ייסד שאין מתנות נחשבות כמי שהורמו אלא לענין ממון, ונאמר כלל זה לגבי בישראל שירש טבלים מאבי אמו כהן, שמעשרן והן שלו, ואף שלא חל קודם שם מעשר, כיון שאם אבי אמו היה מפריש לא היה צריך ליתנם לכהן, נעשו ממונו להורישם לבניו, ולא נאמר כלל זה בדיני המתנות, שהרי גם לגבי שה של פטר חמור אמרו כן [בבכורות י"א] שאם ירש פטר חמור, מפריש שה והוא שלו, אף שיכול לערפו, ובהכרח שיורש זכות ממון שיהא השה שלו. אבל לענין הפרשה ושם מתנות לגבי חיוב נזקיהן, אין להם שם עד שיפרישם. אמנם בסמוך מוכח שחל על המתנות דיני ממון השבט, ורק אינו נחשב ממונו של הכהן הזוכה בו, שהרי מקשינן לרב חסדא מאנסו בית המלך גרנו שאם נטלוהו בחובו חייב לעשר, ולכאורה אין לזה שייכות למזיק מתנות כהונה, שהרי עדיין טבל הוא ולמה ישלם לכהנים כשעדיין לא חל עליהם שם מעשר, ובהכרח שרק לענין זכית הכהן במתנות צריך הפרשה, אבל ממון השבט נחשבים כבר בטבלם. וראה עוד להלן.

^[2] בתוס' פירשו שמה ששנינו בברייתא ש"משעת הרמה חייב" היינו מעת שבאו לידו בטבלם. ולכן הקשו שהיה אפשר להעמידה כמאן דאמר לאו כמי שהורמו דמי, ורק אחר שיפרישם בפועל יתחייב והיינו "משעת הרמה", אולם בשטמ"ק הובאו דברי הרא"ש שפירש שאף שנחשבות כמי שהורמו, אין הכהן זוכה בהן עד שיופרשו, ועל כך מיעט הכתוב שאינו חייב אלא משעת הפרשה בפועל, ומדוקדק לשון הברייתא, ושיטתו היא כשיטת רבינו יונה לעיל, עי"ש באבי עזרי שביאר כך בדבריו. והוסיף עוד [אישות ה ד] שחיוב ההפרשה שחל על הטבל הוא עושה חיוב ממון על הבעלים כלפי הכהן [ולפיכך נחשב שממון השבט אצלו. אך יכול למכור את הטבל ולהעביר את חיוב ההפרשה לקונה, כי הטובת הנאה שלו והיא הנמכרת בהעברת חיוב ההפרשה. מה שאין כן בטבל הטבול למעשר שני שאינו יכול למכור זכות אכילתו בירושלים כי הוא ממון גבוה], ולכן בנידוננו שאכל את המתנות בהיותן טבלים, וממילא לא התקיימה ההפרשה, ולא חל למפרע ממון השבט על הטבל כי לא עמד לזכות הכהן שהיא הקובעת את שם המתנה לבסוף. ועל כן פטור מתשלומין. וככל דבריו העלה גם במנחת ברוך [סימן צז] עיי"ש. והרמב"ם [מעשר א ה] כתב האוכל פירותיו טבלין אינו משלם מתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו וגו', ולא הזכיר שבאופן שנתן את הטבל לכהן משלם כאילו הורמו המתנות, אף על גב שפוסק שכמי שהורמו דמי [מעשר ו א, אישות א ו]. ואם מדובר דוקא באופן שלא באו לידו, תמוה למה לא נקט שהאוכלן פטור משום שהוא ממון שאין לו תובעין. ובאבי עזרי ביאר כדרכו, שאף שנחשבו כמי שהורמו, כיון שאכלן אינו חייב לשלם, כי לא נעשו ממונו של כהן אף שבאו לידו בטבלן]. וראה בביאור ההלכה שגם הלך בדרך זו. [ועיין בדרך אמונה ס"ק מא שנקט שפטור אף מלצאת ידי שמים, ויתכן שלכך הוצרך לדרוש מאשר ירימו לפטרו, כי המזיק חייב לצאת יד"ש]. אמנם במנחת ברוך [שם] הקשה לפי דרך זו הרי בעל הבית יכול להפריש ממקום אחר, וימצא שאין לכהן חלק בטבל, ולמה נחשב שהפסידו באכילתו. אולם לכאורה הדבר דומה לשה של פדיון פטר חמור, שחל זכות ממון כלפי הכהן, ולפיכך גם בכהן שהגיעו טבלים לידו, חל חיוב ההפרשה כלפיו, וצריך ליתן לו תרומתם. ובאחיעזר [ח"א שם] יישב דברי הרמב"ם שהביא את המקור לפטור מ"אשר ירימו" כדי לפטור אפילו במכירי כהונה, שאצלם הוא ממון שיש לו תובעין, וקושית הגמרא לפטור את האוכל קודם הרמה, היא לפי לישנא קמא שאף במכירי כהונה פטור שהרי מיעט מ"וזה" שאין תשלומין על מתנות כהונה שאינם בעולם.

^[3] באגרות משה [יו"ד ח"א קמג] הסיק מברייתא זו שצריך לתת מעשר כספים גם על חלק ממונו שניתן למסי ארנונה או מס המוטל על מקח וממכר, אבל מס המוטל על בתים שמהם פרנסתו, אפשר לנכותו מרווחי הבתים עיי"ש. ולכאורה היה ניתן לדחות שכל חיוב הפרשת המעשר הוא רק מפני שנחשב כמוכר פירות על ידי שמשתרשי ליה וכלשון רש"י. וחיוב זה לא נאמר אלא בתרומות ומעשרות ולא בשאר חיובי מתנות כהונה ומעשר כספים. אולם כבר הוכיח באבי עזרי [מעשר ו י] שכל חיוב המוכר בתרומה ומעשר הוא משום שמשתרשי ליה ודייק כן בדברי רש"י [גיטין מז ב] ואם כן הוא הדין גם לחיוב מעשר כספים.

^[4] רש"י פירש שמעשר ממקום אחר על מה שלוקחים ממנו בית המלך, והקשו האחרונים הרי אין הפירות ברשותו, ואינו יכול לעשרם אפילו מדין זכיה שהרי אין לנכרי שליחות וזכיה מדין שליחות היא. [וראה בעונג יו"ט קז שהוכיח מדברי הרשב"א בנדרים לו שהמפריש משלו על של חברו אינו מדין שליחות, אך בקצוה"ח רמג ח ובחזו"א אה"ע מט י נקטו שכוונת הרשב"א מדין שליחות, וא"כ קשה כנ"ל, וראה מנחת יצחק ח"ט קי]. והחזו"א [דמאי יד ג] צידד שחכמים העמידו הפירות ברשותו, ולבסוף נקט שצריך לעשרם קודם שיקחום ממנו. וכן כתב באמרי בינה [תרו"מ ה'. וכן הוא בקהילות יעקב כאן]. וראה שם שדנו אם צריך להפריש מעשר על מעשר זה. ועיין חזו"א [שביעית ד ד] שאף אם נטלוהו ממנו קודם גמר מלאכה חייב להפריש. ובאמרי בינה כתב שמקושית תוס' על אוכל מתנות כהונה, למה לא יתחייב כי משתרשי ליה, משמע שלא חילקו בין מתנות שאינם בעין לפירות שלקחו בית המלך, והיינו משום שהבינו שאינו חייב לעשר ממש, אלא לשלם לכהן ולוי על הפסדם. וכדבריו הבין הקצוה"ח [קז סק"ו] מדברי הר"ן שהקשה למה הצובע ראשית הגז קנאו בשינוי ופטור מנתינתו לכהן, והלא משתרשי ליה, ותירץ שבצביעתו התכוון לגוזלן לעצמו והפקיע מצוותו, וחיוב ממון אינו קיים במתנות, ורק באנסו בית המלך גרנו שלא נפקעה מצוותו, חייב בדמיהן כמו שהן אצלו בעין כי משתרשי ליה. אך פשטות משמעות דברי רש"י היא שחייב לעשר ממש, וכן הוא להדיא ברמב"ם [פ"ו ממעשר ה"י] שכתב "צריך להוציא עליהן מעשרות". וגם לשון הר"ן מוכיח כן שכתב שחייב בשאר חייבי מעשר ואינו תשלומין גרידא, וראה להלן הערה 6. ובאבי עזרי [מעשר ו י] הוכיח מכח קושיית האחרונים, שאפשר להפריש על של חבירו אף בלי זכיה, וכל השליחות לא הוצרכה אלא בקניני ממון, אך חלות קדושה ואיסורין יכול אדם לעשות לצורך חבירו אף בלי שליחות. ועיין בדבריו בהלכות מכירה [כב ט]. וראה עוד בעונג יו"ט [קיט].

^[5] רש"י פירש שהגמרא מקשה על לשון "חייב" שמשמעותו חיוב בדיני ממונות [כי אין חיוב הפרשה על פירות שנלקחים ממנו], ומוכח שמוציאין ממנו את המעשרות בדינים, כי נחשב כמי שהורמו וכאילו פורע חובו במעשרות. ועל כך מתרצינן שבאמת מדובר בחיוב הפרשה גרידא, ומה שנלקחים ממנו הפירות אין זו סיבה לפוטרו כי משתמש בהם לצורך פריעת חובו וחייב להפריש עליהם. ונמצא שלמסקנא אין עליו חיוב ממון. ואין הדיינים מוציאין ממנו את התרומות ומעשרות אלא רק חייב להפרישם, שהרי לא משתרשי ליה בממון הנשאר אצלו, אלא בכרי שפרע למלך, וכל חיובו הוא להפריש עליו. וכן ביאר גם בקהילות יעקב כאן. אולם בקצות החושן [שם] כתב שמסוגיין מוכח כי אף באופן שאין חיוב על עצם הנזק, אם משתרשי ליה חייב. ונראה מדבריו שהבין כתוס' שמסקנת הגמרא היא שאם משתרשי ליה חייב בתשלומין אף בממון שאין לו תובעין, ו"חייב" הוא כמשמעותו - חיוב בדיני ממונות ו"משתרשי ליה" נסוב על הממון הנשאר אצלו, [ולכן חילקו תוס' בין אופנים שנשאר לו רווח או לא וכדלהלן]. וראה בשערי יושר [ש"ג פכ"ה] שהוסיף שמשתרשי ליה מחשיב את הממון שנשאר תחת ידו כדמי המתנות שנתן תחתיו, ונחשבים כמתנות בעין שלא התמעטו מ"וזה". ונפקא מינה בין רש"י לתוס' באופן שנשרף הכרי שנטל המלך שלתוס' חייב בתשלומין ולרש"י פטור ממעשר. ועוד נפקא מינה, במוכר תרומה אם חייב לשלם לתת לכהן, שלרש"י פטור, כי אין הפירות אצלו שהרי תרומה אין לה תובעין, ולתוס' יתחייב כי השתרשי ליה ממון. וכן כתב הרמב"ן להלן קלד. בטבח שמכר מתנות כהונה. ובאבי עזרי [שם] נקט שמשתרשי ליה מחייב את מי שהשתרש אצלו הממון, רק כחיוב הממון שנלקח תחתיו. דהיינו שלגבי המצוה הקיימת עדיין על פירות שלקח המלך אמרינן "מה לי הן ומה לי דמיהן", ונחשב כאילו הן עדיין אצלו וצריך להפריש עליהן ממקום אחר. אבל במתנות כהונה שאי אפשר לקיימן אלא בגופן, אינו חייב ליתן ממון תחתיהם, כי משתרשי ליה אינו מחייב תשלומין כמזיק, אלא רק קיום דין הממון כאילו הוא אצלו אך בתוס' אי אפשר לומר כן. וראה מה שכתבו בזה באור שמח [פ"ג מנזקי ממון] ובמשנת רבי אהרן [שכנים ג, ג סי' ב] ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי ב"ב דף ד, ובהערה הבאה ובהערות על תוס'.

^[6] תוס' הקשו הרי גם האוכל מתנות כהונה משתרשי ליה בכך שאינו צריך לאכול דבר אחר, ולמה פטור מתשלומין. ותירצו שיכל להתענות ולא הרויח את הנשאר על ידי אכילתו. ורק במס המלך שהיה לוקח פירות אחרים, נחשבים לו הפירות שנלקחו כרווח שלו וחייב לעשר עליהם. והריטב"א תירץ שהמזיק מתנות כהונה פטור כי אין הקרן בעולם, אבל כשאנסו בית המלך גורנו לא נחשב שכלתה הקרן, כי הרויח בפרעון חובו, ועל כך חל חיובו לעשר. וראה בהערות על תוס'. והרמב"ם כתב [בפ"ט מביכורים הי"ד] שהמזיק או המוכר מתנות כהונה פטור מתשלומין, ותמהו האחרונים הרי כשמוכרן משתרשי ליה דמיהן ולמה יפטר. ואם ננקוט שהרמב"ם סבר כרש"י אין כאן קושיא, שהרי אין משתרשי ליה מחייב תשלומין כמזיק, אלא רק חיוב הפרשה על פירות שמשתמש בהם, כמבואר בהערה הקודמת. והקצוה"ח [שם] ביאר שהרמב"ם סובר כהר"ן שכיון שמכרן הפקיע מצוותן ואין לו חיוב דמים, ואין משתרשי ליה מועיל לחייבו במקום שהתכוון לגזול ולהפקיע חיובו. וכבר הקדימוהו בכך מהר"י קורקוס שם, ופרי חדש [ביו"ד סא, מו] ועוד. ובאמרי בינה [שם] כתב לבאר כדרכו שחייב לעשר הפירות קודם שיקחום ממנו, וכל זה שייך רק כשאנסו בית המלך גרנו, אך כשמכרם ואינם ברשותו אינו יכול לעשר, ובאמת אין חיוב על ממונו אלא על הפירות [מטעם הנ"ל ברש"י]. ובשערי יושר [ש"ו פט"ז] כתב שדעת הרמב"ם כהר"ן, וכוונת הר"ן היא שמשתרשי ליה אחר שכלו המתנות מהעולם אינה מחייבת במעשר כי בטל דין מתנות כהונה, והוא הדין במוכר שלא השתרש אצלו הממון עד שיזכה הלוקח והתבטל דין המתנות כהונה, כי כיון שהם נגזלות נחשבות שאינם בעין אצלו. [והקצוה"ח כנראה לא סבר שבמכירה נפקע ממון כהן, כי חיוב מתנות לעשותן הפקר ואינם ממונו, וכדלעיל קל ב הערה 4, ולכן ביאר שצריך כוונתו להפקיע]. ובאבי עזרי [שם] ביאר כדרכו, שאין חיוב חל על ממונו, אלא שדינו כאילו המתנות בעין וחייב לקיים מצוותן, אך היינו רק כשיכול להפריש משלו עליהם, ואילו כשמכר מתנות שמצוות בגופן ואינו יכול לקיים מצוותן בממון אחר, פטור מתשלומין, שאין משתרשי מחייב תשלומין כמזיק [ועוד כתב ליישב כהשערי יושר עיי"ש].

^[7] לכאורה תמוה איך יתכן לפרוע במתנות חובו של כהן, והרי אינם מתנותיו עד שיבואו לידו, וראה בפרי תואר [סא, ו] שמקיים מצוות נתינה כשנותנם לבעל חוב של כהן, ורבים מהפוסקים נחלקו עליו. אולם אין לתמוה על מה שפורע בהן חובו, ואילו במתנות עניים כתב הרמב"ם [פ"ו ממתנ"ע הי"ז] שאין פורעין מהן חוב, כי יש לחלק בין צדקה שאינה ניתנת לפריעת חוב, לבין מתנות כהונה שהן נכסי כהן ולכן פורעים בהם חובו. וראה שם בדרך אמונה [ס"ק קי] שהביא דעות שהעני עצמו יכול לפרוע חובו מהן, ומאידך יש שאמרו שהנותן יכול לפרוע חוב העני קודם שיבוא המעשר לידו אך העני עצמו אינו יכול להשתמש בו אלא לאכילה.

^[8] רש"י פירש שהחידוש הוא שיכול לקנותו בהם אף שאסור למכור ספר תורה ולא יוכל להרויח ממנו ממון המביא לידי אכילה, ותמה, למה הוצרך לומר שיכול הכהן לקנות בהם ספר תורה, והרי כבר אמר שאפילו בהמה טמאה יכול לקנות בהם. וראה ר"ש ורא"ש בביכורים [פ"ג מי"ב]. והרדב"ז [פ"ד הי"ד מביכורים] כתב שהוה אמינא שבס"ת נאמר וכתב לו "משלו", וזה אינו ממונו, ולכך קא משמע לן שיכול לקנות בהן אף ס"ת. ובמלאכת שלמה שם כתב שבא לאפוקי מסוף המשנה שאסור לקנותו בכסף מעשר שני עי"ש. ושאר הראשונים בסוגיין כתבו דקא משמע לן שמותר לקנותו אף על פי שאין גופו ממון, ואין לוקחין אותו אלא לראות בו, ומילי לא מוקני בכספא, בכל זאת נקנה בנכסי כהן. ותמה בביאור ההלכה [שם] הרי מותר לתת תרומה במתנה, ומה נפקא מינה אם הס"ת נקנה בכסף או לא. וגם מצינו בכמה מקומות שמוכרין ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה ומועיל המקח. וכן תמה על רש"י מנין לו שצריך לקנות דבר המביא לידי אכילה דוקא, והרי התרומה נשארת בקדושתה, ואינה תופסת דמיה. ולכן ביאר שנידון הראשונים היה מפני שאסור לעשות סחורה בתרומה, ולפיכך רק כשיכול לבא לידי רווח אכילה נראה שקונה באופן עראי לצורך אכילה, וכן אם קונה לקריאה בלבד שאין בה הנאה גופנית, אין זה נחשב כקנין חפץ, אלא סחורה לרווח בעלמא, וקא משמע לן שקניינים אלו מותרים ואינם בכלל איסור סחורה.

^[9] דקדק הב"ח [סא, יז] שלא אמר רב שעל הלוי להחזיר את המתנות שחטף, ומשמע שסבר שאין מוציאין מידו, ורק תמה איך נשאו לבו לחטפם ולא הסתפק בכך שלא נוטלים ממנו מתנות. והש"ך [ס"ק יב] כתב שרב רק פטרו מלתת מפני הספק שמא לא נקראו הלוים "עם", אבל ודאי שאינו נקרא כהן, ולפיכך מוציאין מידו את המתנות שאינן מגיעות לו. והביא הדרכי תשובה חבל אחרונים שכתבו כי אפילו אם הישראל נתן ללוי מרצונו הכהנים מוציאין מיד הלוי. [וראה בפרי חדש סא לג ובחתם סופר בסוגיין שדנו במה שכתבו תוס' בב"מ ו ב שבחולין אמרו כי בן לוי שחטף מתנות פטור מלשלם, אם כוונתם לסוגיין וכהב"ח, או לסוגיא להלן, וכביאור הש"ך, ובאגרות משה יו"ד ח"א רכ, הוכיח שכוונת תוס' לסוגיין, עי"ש]. ובפרי מגדים ביאר שראיית הב"ח מקושית הגמרא על דברי רב שאמר "לא מסתייה", ואם לא נקראו עם הרי התורה פטרתן ממתנות, ופירש רש"י ומאי טיבותא עבדינן גבייהו, והיינו שכל קושיית הגמרא היתה שנפטרין בדין ואין כאן טובה ללויים, אך לא היה צד ללמוד מכך שיקבלו מתנות כהנים. והביא שהרא"ה פירש בקושיא, שמספק לא יתנו ולא יקבלו מתנות. ומשמע שאם אינן עם, יקבלו מתנות, ולכן מספק יכולין לתפוס מתנות. וגם בבה"ג [הלכות בכורות] מבואר כדעת הב"ח, כי כתב שללוי אין נותנים מתנות מפני הספק. ועין חתם סופר. והסתפק הפמ"ג בכהן חלל אם יתחייב במתנות, ואף על פי שחייב בפדיון הבן יש לצדד שיפטר ממתנות כי יתכן שאינו בכלל עם כיון שהוא לוי. והביאו במנחת חינוך [תקו]. ולכאורה תמוה, שהרי לוי פטור גם מפדיון הבן וחלל חייב בו כי פקעה קדושתו לגמרי, [וראה בקובץ הערות מד ב שדן בחלל ובממזר אם נפקעים מקדושתם או מיחוסם, ולכאורה פדיון הבן תלוי בקדושה ומתנות ביחוס, ועיין בכתבי הגרי"ז בכורות מז. וצ"ע]. ולענין נתינת מתנות לכהן חלל כתב הרמב"ם [פ"ט מביכורים ה"כ] שאין נותנין לו. ולדעת הב"ח נראה שמי שאין נותנין לו נחשב בכלל "עם" לגבי לתת מתנות, ויתחייב לתת מתנות לכהן וכעין זה הסיק במנחת חנוך שם מסברא דנפשיה, ועיין בציון ההלכה [אות קלב].

^[10] רש"י פירש [בעמוד ב ד"ה אין] שאין בידם לתתן לכל מי שירצו, אלא כל הקודם זכה. ורוב האחרונים נקטו שזו גם כוונת הרמב"ם שכתב [מתנו"ע א ח] שהעניים באים ונוטלין אותן על כרחן של בעלים. וראה בהערות על תוס' שיש בזה חילוק בין סוגי המתנות. אולם תוס' והר"ן נקטו שרק אם חטף העני אין מוציאין מידו, אך בעל הבית אינו חייב לתתו לכל הקודם, ויכול לתת לאיזה עני שבוחר. וראייתם מקושית הגמרא לעיל [קל ב] על רב חסדא מבעל הבית העובר ואוכל מתנות עניים, שמשלם לאחר זמן, ומשמע שהגמרא סברא שנחשבות ממון שאין לו תובעין ולכן דימתה את מתנות עניים למתנות כהונה, ואם חייב לתת לעני הבא ראשון הרי יש לו תובעין ולכן חייב לשלם, וכיצד מקשינן מזה לזה. ודחה הפרי חדש [בספרו מים חיים שם] שרק באופן שכבר אכל וכילה את המתנות עניים נחשב ממון שאין לו תובעים, וממנו הקשתה הגמרא לעיל. ואמנם במקום שהם עדין בעין, כל עני יכול לתבעם ולהוציאם ונחשב ממון שיש לו תובעין. וכן כתב בחזו"א [יו"ד רב סק"ט]. [וכבר הבאנו לעיל קל ב הערה 4 שהאור שמח ביאר שדעת הרמב"ם כי "ממון שאין לו תובעין" ביאורו, שלא ידוע מי יתבענו, ואם כן מובנת קושית הגמרא, אף אם חייב לתת לעני התובע ראשון ולדעתו לעולם מוציאין מיד התופס כי טו"ה אינה ממון, ורק שאם אין בו טו"ה אין הבעלים יכול לעכבו מליטול, וראה בהערות על תוס']. והקשו הפר"ח והחזו"א שם על תוס' והר"ן ממה ששנינו [פאה פ"ד מ"ט] מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני עני רבי אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ולדברי תוס' והר"ן תמוה למה נותנה לראשון ואינו יכול לעכבה לתתה למי שירצה ותירץ הפר"ח שאדם אחר שאינו בעל השדה אין לו זכות לעכב מתנות שדה שאינה שלו. וכן כתב המנחת חינוך [תעד עי"ש שהקשה מההיתר למודר הנאה ללקט בשדה המדיר, וצ"ל שטובת הנאה אינה ממון, אף אם הבעלים יכול לבחור למי יתן]. ובביאור ההלכה תמה על דבריהם הרי גם המשנה של בעה"ב העובר ממקום למקום עוסקת באדם אחר, וכיצד הוכיחו מהקושיא ממנה שאינו חייב ליתנה לעני הראשון. ומה שכתב שם שאחר שכילה וחייב לשלם דינו כבעה"ב, תמוה, שהרי סברא זו דוחה את הראיה וכדלעיל, ומסתמא כוונתו לחלק שהאוכל אינו מעכב את הנתינה, אלא אוכל וחיובו לשלם חיוב חדש הוא, ולכן דומה לבעה"ב. וראה עוד בהערות על תוס' ד"ה יש.

^[11] הרמב"ם [פ"ו ממתנ"ע הי"ח] כתב מעשר עני המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה. וכתב הרדב"ז שאם בא עני ונטלו בעל כרחו, מוציאין אותו מידו כיון שמפסידו ממון למאן דאמר טובת הנאה ממון. ותמהו האמרי בינה [תרו"מ ד'] ודרך אמונה [שם ס"ק ס"ה] שהרי הרמב"ם סובר שכהן התופס מתנות כהונה אין מוציאין מידו כיון שטובת הנאה אינה ממון, [ראה בפי"ב מתרומות הט"ו ובפ"ה מאישות ה"ו, ועוד] ולפיכך נקטו שגם אם תפס העני אין מוציאין מידו. ובמשנת רבי אהרן [זרעים ו' א-טז] כתב לחלק בין גדרי הממון של מתנות עניים למתנות כהונה, שמתנות כהונה ניתנו מה' לשבט הכהנים, והבעלים הצטוו לתתם לבעליהם הכהנים ונמצא שטובת הנאתם היא רק הזכות לבחור את הכהן שיתנו לו, אך אין להם בעלות בגוף המתנות, ולפיכך אין מוציאין מכהן החוטף. מה שאין כן במתנות עניים שאינו ממונם אלא שהצטוו הבעלים לתת להם משלהם, ואין לעני אחד זכות במתנות שמקבל חבירו, ולפיכך אם חטף מוציאין מידו, כי הוא ממון הבעלים. וראה עוד בהערות על תוס'. והנה בבבא מציעא [יא ב] דנה הגמרא אם אפשר להקנות את מתנות הכהנים והעניים בחליפין, וצידדה שדין זה תלוי במחלוקת אם טובת הנאה ממון או לא. ובשטמ"ק [שם] ותוס' בערכין [ל א] כתבו שכוונת הגמרא שטובת הנאה אינה נחשבת שיש לו ממון בגוף החפץ אלא רק זכות, ואינו ממון חשוב שיועיל בו קנין חליפין, ובזה מודה אפילו מאן דסבר טובת הנאה ממון. [וראה רמ"א חו"מ רג א, שכתב שזכות טובת הנאה אינה נקנית בחליפין, כי טו"ה אינה ממון, ותמוה שאם אינה ממון אינה נקנית בשום קנין, והש"ך שם נקט להיפך שיועיל בה אפילו חליפין וכוונת הגמרא רק למתנות כהונה שכתוב בהן "נתינה" ולא מקח וממכר, ובקצוה"ח תמה עליו שכתב להלן [סימן רעו סק"ד] שאין ירושה בטו"ה, וכל שכן שאין קנין תופס בה. ובחתם סופר נדרים פד ב חילק בין הקנאה לכהן וללוי שתופסת בהן, כי מקנה להם את גוף התרומה שלה. ורק מסלק את טו"ה שלו, ואינו דומה לקנין לחבירו שאינו מועיל בהן כי אינן ממון. וראה עוד בחידושי רבי ראובן ב"מ ז שזיכתה התורה לבעלים שיוכל להקנותן לכהן וללוי]. והגר"ש שקופ והגר"ש רוזובסקי [ב"מ סימן טו] דנו אם הנידון בטובת הנאה ממון, היינו שנשאר לבעלים לגבי ההקנאה והחולק סובר שהיא רק זכות לבחור למי יתן, וקנין חליפין מועיל רק על ידי הבעלים להקנאה. או שלכולי עלמא המתנות שייכות לכהנים והנידון הוא אם נתנה לבעלים זכות ממון במתנות להקנותם, או שרק עשאתו כגבאי ואפוטרופוס מועילה בחליפין, עי"ש באריכות. ובספר שחיטת חולין כתב ליישב לפי זה דעת הרדב"ז, כי חלוקה טובת הנאה של תרו"מ שמקורה מהכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו, דהיינו זכות שנתנה תורה לבעלים בממון הכהן, ולכן מועילה בהן תפיסה, כי בתפיסתו מפקיע זכות הישראל. אך טובת הנאה של מתנות עניים אמרינן [בע"ב] שמקורה משום ש"נתינה" כתיב בה, היינו שהממון נשאר של הבעלים לכל הפחות לגבי הקנאה, ואם כן אי אפשר לתפוס ולהפקיע בעלותם.

דאתו לידיה בטבלייהו [שבאו הפירות בתחילה לידיו של הכהן בטבלם], וקסבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי מתנות שלא הורמו — כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות], ולכך זכה בהם הכהן מן ההפקר (שהרי קדם לכל כהן אחר בתפיסתן), ומסירתם לכהן, אף שהם עדיין בטבלם, נחשבת כ"משעת הרמה", ולכך חייב בעל הבית על אכילתם. ומציעים עוד בבירור דברי רב חסדא,

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הרי שאנסו אנשי בית המלך את הבעלים למסור להם את גרנו (ערימת התבואה), אם היה זה בפרעון חובו, שהיה חייב להם סכום כסף מוגדר שנזקף עליו כחוב — הריהו חייב לעשר מתבואות אחרות שיש לו, כשיעור המעשרות שהיה מפריש מהתבואה שנלקחה ממנו. שהרי כבר נתחייב בהפרשת מעשרותיה, וכאילו מכרה לאחר. ואולם אם באנפרות [בשרירות] נלקחה ממנו התבואה בידי אנשי בית המלך — הריהו פטור מלעשר. ומתוך שחייב לשלם לכהן את מעשרות תבואה שנלקחה ממנו בפרעון חובו, נלמד שהרי זה ממון שיש לו תובעים (שאילולי היה צריך לשלם בעל כרחו, לא היה צריך להפריש תבואה ממקום אחר), ושלא כשיטת רב חסדא!

ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, משום שנמצא דקא משתרשי ליה [שהוא מרויח לו] בזה שנלקחה ממנו התבואה בחובו, שמעתה אין הוא צריך להפריש ממנה מעשרות שהתחייב כבר בהם. לכך אמרה הברייתא שחייב להפריש מעשרות ממקום אחר, ולא משום שהוא נתבע על ידי הכהנים לשלם להם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אמר לו ישראל לטבח "מכור לי בני מעיה של פרה" מסויימת, והיה בהן בתוך המעיים מתנות כהונה (קיבה) שלא ניתנו לכהן — הקונה הוא שנותנן את המתנות לכהן, והטבח אינו מנכה לו בשל כך מן הדמים ששילם עבור בני המעיים, שכן ידע הקונה שהקיבה נמצאת בבני המעיים ואינה בכלל המכירה. ואולם אם לקח (קנה) הימנו (ממנו) במשקל, ששילם עבור משקל מסויים של בני מעיים — הקונה אמנם נותנן לכהן את מתנותיו, ואולם הטבח מנכה לו את משקל הקיבה מן הדמים שקיבל.

ומעתה יש לשאול: אמאי [מדוע] נדרש הקונה לתת את הקיבה לכהן, ליהוי [יהא] נחשב הטבח שמכר בני מעיה של פרה עם הקיבה שבהם, כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שלשיטת רב חסדא הריהו פטור מלשלם. ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, שהקונה חייב לתת את מתנות הכהונה שבידו משום דאיתנהו בעיניהו [שהן נמצאות בעינן, שלא נאכלו או אבדו], ורב חסדא דיבר באופן שאינן בעין.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לענין דברי רב חסדא, ממה ששנינו: תשעה דברים הם נכסי כהן: התרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, ושווים של של נכסי הגר שנגזלו בידי אדם, ונשבע הגזלן לשקר שלא גזלו, ולאחר מכן מת הגר בלא יורשים, והודה הגזלן שנשבע לשקר שהריהו משלם לכהן את שווי הקרן של נכסי הגר, ובתוספת החומש (חמישית) שלהם.

ונברר: למאי [למה, לאיזה ענין] אמרו בדברים הללו שהם נכסי כהן? לאו [האם לא] לענין להוציאן בדיינין, ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: לא, כוונת הדברים לכדתנן [לכמו ששנינו]: למה אמרו שהם נכסי כהן? שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב של הכהן נוטלן בפרעון חובו, ואשה של כהן המתגרשת ממנו נוטלת מהם בכתובתה, ויכול הכהן לקנות בדמי אלה ספר תורה.

א מסופר: ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא [לוי אחד שהיה חוטף מתנות כהונה, זרוע לחיים וקיבה] מידיהם של ילדים שהיו מוליכים את מתנות אביהם לכהן. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לרב שכך נוהג אותו לוי. אמר להו [להם]: לא מסתייה [לא דיו] שכאשר הוא שוחט את בהמתו דלא שקלינן מיניה [שאין אנו לוקחים ממנו] מתנות כהונה, אלא הוא מיחטף נמי חטיף [לחטוף גם כן חוטף] מתנות הנשלחות לכהן?!

ושואלים: ולדעת רב, אי איקרו [אם הלוים נקראים] "עם" — משקל נמי לשקול מינייהו [שיקחו גם כן מהם] זרוע לחיים וקיבה, שהריהם בכלל הנאמר במצות נתינת זרוע לחיים וקיבה "מאת העם מאת זובחי הזבח" (דברים יח, ג).

ואי לא איקרו [אם לא נקראים] הלוים "עם" — רחמנא פטרינהו [התורה פטרה אותם], ואין אנו עושים להם טובה אם איננו לוקחים מהם מתנות זרוע לחיים וקיבה! ומשיבים: מספקא ליה אי איקרו [מסופק היה לו לרב אם נקראים] הלוים "עם" אי לא איקרו [או לא נקראים] "עם". ומשום הספק פטר את הלוים מלתת מתנות לכהן, שהרי כלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ב ובענין זה מסופר: יתיב [ישב] רב פפא וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב. איתיביה [הקשה לו] רב אידי בר אבין לרב פפא ממה ששנינו, ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, ואלו הן: הפרט (גרגרי ענבים מועטים הנושרים מן האשכול בזמן הבציר), והעוללות (אשכולות ענבים שאינם שלמים), והשכחה (אשכולות ענבים הנשכחים בכרם), והפאה (מעט אשכולות בקצה הכרם). ושלש מתנות עניים הן שבתבואה: הלקט (שיבולים הנושרות בזמן הקצירה) והשכחה, והפאה. שנים מתנות עניים הן שבפירות ה

אילן: השכחה, והפאה. כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, שאין לבעלים זכות בהם, אפילו זכות לחלק אותם לאדם מסויים, וכל הקודם וזכה בהן, הריהן שלו. ואפילו עני שבישראל שיש לו כרם או שדה תבואה או אילן חייב לתת מתנות עניים בפירותיו, ואם אינו נותנן — בית דין מוציאין מידו.

ואולם מעשר עני (המופרש מן התבואות והפירות בשנים השלישית והשישית לשנות השמיטה) המתחלק בתוך ביתו (שלא כשאר מתנות עניים הניתנות בהיות הפירות בשדה) — יש בו טובת הנאה לבעלים, שרשאי לתת את מעשר העני שברשותו לאיזה עני שירצה. ובדומה לשאר מתנות עניים, אפילו עני שבישראל אם אינו מפריש מפירותיו מעשר עני — בית הדין עומדים ומוציאין אותו מידו. ואילו שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה אינן כמתנות עניים, שאין מוציאין אותן לא מכהן אחד ליתנן לכהן אחר, ולא מלוי אחד ליתנן ללוי אחר. ועתה מפרשים את דברי ברייתא זו.

שנינו בה כי ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שנאמר]: "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י)

— שמצוה להניח את העוללות לעני ("לא תעולל"), וכן את הפרט ("ופרט... לא תלקט"). ועוד כתיב [נאמר]: "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, כא), אמר ר' לוי: "אחריך" — זו רמז לשכחה, שעומר השכחה הוא זה שנשכח מאחוריו של הקוצר, ואילו זה שלפניו — אינו שכחה. ובאשר למקור מצות

פאה שחייבים גם בה בפירות הכרם — גמר [למד] בגזירה שווה "אחריך" "אחריך" ממה שנאמר בזית, דכתיב [שנאמר]: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים שם, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל בפירוש הלשון "לא תפאר": שלא תטול תפארתו ממנו אלא תשאיר פאה.

ועוד שנינו בברייתא כי שלשה מתנות עניים הן שבתבואה, והן: הלקט,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the baraita is referring to a case where they came into the priest’s possession while they were still untithed, and this tanna holds that gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. In such a case, the priest obtained rights to the ownerless gifts by seizing them first. Although when he seized the produce it was still untithed, the portion of the produce that is to be separated has the status of teruma. Accordingly, one who consumes such produce is required to pay the priest.

The Gemara further suggests: Come and hear another proof with regard to the statement of Rav Ḥisda from a baraita: In a case where the household of the king seized one’s threshing floor by force, if they took it as payment of his debt owed to the king, then he is obligated to tithe other grain in accordance with the amount he would have tithed before the grain was seized. Since he was already obligated to tithe the grain before it was seized, it is considered as though the grain was sold in an untithed state. If they took it without reason [anparot], then he is exempt from tithing. The fact that one is required to tithe grain seized as payment of a debt indicates that the tithe is considered money that has claimants, from which it follows that a priest may extract payment of the tithe from him. Again, this apparently contradicts the statement of Rav Ḥisda.

The Gemara rejects this proof: It is different there, since if one is not required to tithe grain seized as payment of a debt, this would mean that the seizure causes benefit for him, as he will be exempt from tithing grain that he was previously obligated to tithe. It is for this reason that the baraita rules that one must tithe other grain instead of the seized grain, not because a priest could have issued a claim against him in court.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (132a): If an Israelite says to a butcher: Sell me the innards of a particular cow, and there were gifts of the priesthood included with it, i.e., the maw, that were not yet given to the priest, the purchaser must give them to the priest, and the butcher may not deduct the value of the gifts from the money that the purchaser pays him, as it is assumed that the gifts were not included in the sale. If he purchased the innards from the butcher by weight, the purchaser must give the gifts to the priest, and the butcher deducts the value of the gifts from the money that the Israelite pays him.

The Gemara asks: Why must the buyer give the maw to the priest? Let the butcher’s sale of the maw be considered like a case where one causes damage to gifts of the priesthood or consumes them, with regard to which Rav Ḥisda states that one is exempt from payment. This mishna apparently contradicts Rav Ḥisda’s statement. The Gemara rejects this: It is different there, as the gifts are intact, i.e., they are distinct items in their own right. In such a case, the gifts must be given to the priest. By contrast, Rav Ḥisda is discussing cases in which the gifts are not distinguishable objects at the time.

The Gemara suggests: Come and hear another proof: Nine items are the property of a priest: Teruma, teruma of the tithe, ḥalla, the portion of dough given to the priest, the first sheared wool, gifts of the priesthood, doubtfully tithed produce [demai], first fruits, the principal value of the property of a convert, and the additional one-fifth. The two are paid to the priest in a case where the property of a convert was stolen and the thief took an oath that he did not steal it, and after the convert died the thief admitted to taking a false oath.

The Gemara explains the proof: With regard to what matter are these items considered the property of a priest? Is it not with regard to extracting them with judges, which would contradict the opinion of Rav Ḥisda? The Gemara responds: No, it is with regard to that which we learned in a mishna (Bikkurim 3:12): To what end did they say that these items are the property of a priest? It means that a priest may purchase with them slaves and lands and a non-kosher animal; and a lender takes them as payment of his debt; and if the wife of a priest is divorced from him, she takes them as payment of her marriage contract; and a priest may purchase a Torah scroll with them.

§ The Gemara relates: There was a certain Levite who would snatch gifts of the priesthood from children who were delivering them to the priests on their fathers’ behalf. They came and told Rav about this Levite. Rav said to them: Is it not enough that when he slaughters his own animals we do not take the gifts of the priesthood from him, but he also snatches gifts that are being delivered to priests?

Rav’s comment indicates that in his opinion there are grounds to take the gifts from Levites, but nevertheless they are not taken. The Gemara asks: And what does Rav maintain in this regard? If he maintains that Levites are called part of the “people,” then let one take the foreleg, the jaw, and the maw from them as well, as the verse states: “From the people, from them that perform a slaughter, whether it be ox or sheep, they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3).

And if they are not called part of the people, then the Merciful One has exempted them from giving those gifts, and there would be no grounds to take the gifts from them. The Gemara responds: Rav is uncertain whether or not they are called part of the people. Therefore, he exempts the Levites from giving their own gifts, in accordance with the principle that the burden of proof rests upon the claimant.

The Gemara relates that Rav Pappa was sitting and saying this halakha in the name of Rav. Rav Idi bar Avin raised an objection to Rav Pappa from a baraita, with regard to the uncertainty of Rav: Four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The individual fallen grapes [peret], and the incompletely formed clusters of grapes [olelot], and the forgotten clusters, and pe’a. And three gifts are left to the poor from grain: The gleanings, i.e., sheaves that fell during the harvest, and the forgotten sheaves, and the pe’a. Two gifts are left to the poor from the fruit of a tree: The forgotten fruits and the pe’a.

The baraita elaborates: With regard to all of these gifts, the owner of the produce does not have the benefit of discretion. This is the benefit accrued from giving a gift to an individual of one’s choice, e.g., giving teruma or tithes to whichever priest or Levite that one chooses. Instead, poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all other poor people; and if he does not do so, the court removes them from his possession.

By contrast, with regard to the poor man’s tithe, which is distributed from within one’s house, unlike other gifts to the poor that are left in the field for them to take, the owner has the benefit of discretion. And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest, nor from a Levite to give to another Levite.

Before Rav Idi bar Avin explains his objection, the Gemara cites the sources for the halakhot of the baraita: The baraita teaches that four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The peret, and the olelot, and the forgotten clusters, and the pe’a, as it is written: “And you shall not glean [te’olel] your vineyard, neither shall you gather the fallen fruit [peret] of your vineyard; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10).

And it is also written: “When you gather the grapes of your vineyard, you shall not glean it [te’olel] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:21). And Rabbi Levi says that with regard to the term “after you,” this is a reference to forgotten clusters, as the halakha is that clusters that were passed over by the harvester have the status of forgotten clusters, whereas those that remain in front of him do not have that status.

The halakha that the mitzva of pe’a applies to one’s vineyard is derived by a verbal analogy between the term “after you” in that verse and the term “after you” from another verse concerning an olive tree. As it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20); and the school of Rabbi Yishmael taught that the term “You shall not go over the boughs” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor. So too, one must leave a portion of one’s vineyard as pe’a for the poor.

The Gemara continues: The baraita teaches that three gifts are left to the poor from grain: The gleanings,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי גרסינן: שבעה נכסי כהן ואלו הן תרומה ותרומת מעשר והחלה והדמאי והבכורים והקרן והחומש. ואע"פ שיש אחרים שאין ממון כהן כגון המתנות וראשיתה גז ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכיוצא בהן, הכא לא חשיב אלא אותן שיש בהן קדושה, אבל בהנך פשיטא דחולין גמורין נינהו, אבל בהני אשמעינן דאע"ג דיש בהן קדושה ממונו הן.
וקרן וחומש של אוכלי תרומה בשוגג קאמר, ולא בגזל הגר, כמו שפירש רש"י ז"ל. והא דקתני ספר תורה פירש הרמב"ן ז"ל דהא קמ"ל דאפילו ספר תורה שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה שבו ומילי לא מיקנו בכספא, אע"פ כן לוקחין אותו בהן ע"כ הנחת"י למעל"ה.

מעשר עני המתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים. [פירש"י] דבידו לתתו לכל מי שירצה, ואינו מחוור דא"כ אפילו ממעשר ראשון נמי, ובתוספות פי' דה"ק ומעשר עני בזמן שמתחלק בתוך הבית, ולפי ששני זמנים יש במעשר עני כדתניא בספרי כתוב אחד אומר (דברים יד, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, וכתוב אחד אומר (שם כו, יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלק בתוך הבית מכאן ואילך מניחו בחוץ, כלומר עד הפסח שהוא זמן גשמים אם מניחו בחוץ יתפסד בגשמי שנה, ולפיכך אמרה תורה שיכניסנו בביתו ונתנה לו בו טובת הנאה שיתננו למי שירצה דכתיב ונתתה, אבל מפסח ואילך שכבר כלו גשמי שנה מוציאו ומניחו בחוץ, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול ואין לו בו מאותה שעה ואילך שום טובת הנאה, והכי מוכח נמי בנדרים (פד, ב) דמתניתין אוסר מעשר עני במודר הנאה וברייתא שרי, ומשני רבא כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה כאן במעשר עני המתחלק בגורן דכתיב ביה הנחה.

ת"ש הרי שאנסו בית המלך את גורנו אם בתובו חייב לעשר אם באנפרות כלומר דרך גזל שלא בראיה וטענה פטור קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר: ומשני שאני התם דמשתרשי ליה וכ"ת כשאכל מתנות כהונה נמי הא אשתרשי ליה ואפי' בטובת הנאה אינו משלם. ואיכא למימר דכל היכא דאיהו גופיה אכלינהו אי אזקינהו וכלו קרנא דידיה פטור אבל כל היכא דלא כלו' קרנא ופרע מהם חוב ואשתרשו ליה חייב מדרבנן. וכבר כתבתי במס' חולין וה"נ אמרינן באידך דכל היכא דאיתנהו בעינייהו מוציאם מידי שעבודם כנ"ל:

הכי גרסינן שבעה נכסי כהן ואלו הן תרומה ותרומת מעשר וחלה והדמאי והביכורים והקרן והחומש. ואע"ג דאיכא טובא אחריני דהוי נכסי כהן כגון שדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכיוצא בהם: י"מ דהכא תרומות בלחוד מונה וחלה תרומה כתיב ביה וכן בדמאי איכא תרומות מעשר. וביכורים ג"כ נקראו תרומה דאמר מר תרומת ידך אלו הביכורים. וקרן וחומש של תרומה קאמר ולא של גזל כמו שכתב רש"י ז"ל. ולא נהירא דמאי שנא מהני דמני הכא הנך טפי מאידך וכי שמא גרים אבל הנכון כמו שפי' רבינו הגדול ז"ל שלא מנה כאן אלא אותן שיש בהם צד קדושה והוי ס"ד שאינם ממונו. אבל אידך דהמה חולין גמורים פשיטא שהם ממונו של כהן וקרן וחומש היינו ודאי שאוכל תרומה ולא של גזל הגר:

למה אמרו נכסי כהן וכו' עד וספר תורה קשיא לן מאי רבותא דס"ת כיון דהא קתני דלוקח בשם אפי' בהמה טמאה. ואיכא למימר דסד"א דבר שגופו ממון בעי קמ"ל שאפילו ס"ת שאין גופו ממון ואינה אלא לראיה שבו ומילי לא תקני בכספא קמ"ל דאפ"ה לוקחין אותו בהם רבינו הגדול ז"ל.

אנסו מבית המלך את גרנו אם עשו דבר זה כדין מפני חוב שהיה הוא חייב להם חייב לעשר ממקום אחר שהרי הוא כאלו מכרו ואם אנסוהו בגזלה גמורה או שלא כדין ובלא ראיה והוא הנקרא אנפרות אע"פ שבאים בטענה פטור מלעשר:

מי שאמר לחבירו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיתה שם הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים הואיל ובני מעיה לקח לא היתה הקיבה בכלל ואם לקח הימנו במשקל ליטרא בכך נותנה לכהן ומנכה לו מן הדמים ויתבאר זה במשנה הששית:

עשרים וארבעה מתנות ניתנו לכהנים כמו שיתבאר מנין שלהן למטה יש מהן שהם חייבים לאכלן בקדושה ואינן להם כנכסים שלהם לעשות כל צרכיהם ויש מהן שהם נכסי כהן לקנות מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתבתה וקונה בהם אפי' ספר תורה אע"פ שאין מגיע ממנה הנאת אכילה ומה הן מתנות אלו שזכה בהן כל כך שלשה עשר הן אע"פ שלא נמנו כאן אלא שבעה א' התרומה ב' תרומת מעשר ובכללה תרומת [מעשר של] דמאי ג' החלה ד' הבכורים ה' ראשית הגז ו' מתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה ז' עורות קדשים ח' קרן וחומש האמור בגזל הגר ט' שדה אחוזה י' שדה חרמים י"א בכור בעל מום י"ב פדיון הבן י"ג פטר חמור ויש כוללין בזה בכור תם ואין הדבר כן אלא בבכור בזמן הזה וכן הדבר מתבאר במסכת בבא קמא:

ואע"פ שיש באלו שאסורות לזרים מ"מ מוכרן לאוכליהם הנוהגין בהן בקדושתן והוא עושה בדמיהם כל צרכיו לוי אין נותנין לו מתנות אלו שלא ניתנו אלא לכהן אבל אם הם נותנין מתנות אם לאו הדבר בספק שהרי כתוב מאת העם ויש ספק בלויים אם הם בכלל העם אם לאו מעתה אינם חייבין ליתן ומ"מ אם באו מתנותיו ליד הכהן או שנטלן אין מוציאין אותן מידו:

ארבעה מתנות יש לעניים בבצירת הכרם והם השכחה והפאה והפרט והעוללות ובתבואה שאין לומר בה פרט ועוללות יש בה שלשה מיני מתנות והם השכחה והפאה והלקט ובאילן אין שם אלא שתים והם השכחה והפאה וענין כל אחת מהם יתבאר במקומו בע"ה:

תד"ה הכי גרסינן בפירוש ר"ח שבעה כו' הנך דאסורים לזרים כו' אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה כו' עכ"ל הנך שבעה תרומה ותרומת מעשר וחלה ומתנות והדמאי ובכורים ולא גרסי' ראשית הגז והקרן והחומש אי משום דאינן אסורים לזרים ואי משום דאינן בר אכילה וק"ל:

בד"ה יש בו טובת הנאה כו' דקרי ליה לעיל ממון שאין לו תובעין כו' עכ"ל היינו מדפריך לעיל מההיא דלקט אמתנות ע"כ דקרי ליה ללקט נמי ממון שאין לו תובעין אע"ג דאין בו טובת הנאה לבעלים אבל מתנות גופייהו דקרי להו ממון שאין לו תובעין אין כאן ראיה דההוא יש בו טובת הנאה לבעלים דכתיב בהו ונתן כמ"ש הר"ן ע"ש:

בתוס' ד"ה ה"ג וכו' אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה כצ"ל:

גמ' אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תשעה נכסי כו' ונראה בעיני שכולן שנויין כו'. נ"ב פי' בהאי ברייתא שלפנינו כולן שנויין וחסורי מחסרא בספרים שלפנינו ומכל הני ט"ו תמצא תשעה שהרי תנכה ששה מהן כמו שפירשתי ונשארו תשעה:

בד"ה הגוזל את כו' הודה שנשבע לשקר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג כו' והא דחשיב מתנות כו'. נ"ב פי' ותחשוב מתנות לשניים מתנות של חולין ושל קדש כמו שפירש רש"י לענין מנין ט"ו:

בא"ד אינך צ"ל אי נמי. ונ"ב נ"ל:

רש"י ד"ה אם בחובו. שהיה חייב לו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה תשעה נכסי כהן. והמתנות כו' ושל קדשים. עמש"כ בקדושין (נב ב) בתד"ה המקדש דזהו פלוגתת התוס' ות"י שם:

בא"ד ואח"כ הודה דנשבע לשקר. כצ"ל:

רש״י ד"ה אי איקרי עם וכו׳ מאת זובחי כצ"ל:

גמ׳ הפורט. נ"ב הנושר כשעת הבצירה:

תוס׳ ד״ה גמר וכו׳ וצ"ע למה. נ"ב צ"ע דאי ג"ש ממש הוא הא אין ג"ש למחצה:

גמ' אי איקרו עם. עי' שבועות דף יד ע"א תוס' ד"ה כולן:

וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי לפ"ז ברישא הו"מ למיתני בעה"ב שאכל תרומת פירותיו אלא משום דאי בעי מיתשיל עלה והדרי' לטיבלא א"כ היינו אכל טבלין שלו ועיין ט"ז י"ד סי' שכ"ג:

דקא משתרשי לי' מ"ש תוס' דהי' מתענה צ"ע קצת אי שייך כן בבעה"ב העובר ממקום למקום וצריך ליטול וכו' דמייתי ש"ס לעיל. והנה שיטת הר"ן והוא ג"כ שיטת רמב"ם וכן נראה מרש"י דכל שדעתו לגזול השבט ולהפקיע המצוה אז אם הוא עדיין בעין מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מ"ע וכדמשני לקמן בסמוך שאני התם דאיתנהו בעיניהו. והיכי שכבר אכלן פטור אפי' לי"ש ליכא ואפי' רק צבעון ונשתנו שוב אינו מועיל תשלומין ועמ"ש תוס' לקמן קל"ז ריש ע"ב ואין חילוק בין משתרשי או לא משתרשי רק הכל תלוי אם הוא בעינא או כבר אכלן. אך אם רוצה לקיים מ"ע שלו אלא שהמלך אנסו אז יש חלוק אי משתרשי לי' חייב ומה לי הן ומה לי דמיהן ואי לא משתרשי כגון שאנסו באנפרות פטור. אלא שלפ"ז מאי דמשני משתרשי לי' אינו אלא לחלק בין אנפרות לגבאו בחובו אבל אינו ענין לק' ש"ס מגזל ואכלן ועיקר תי' חסר מן הספר וצ"ע. תשעה נכסי כהן לפמ"ש במורה נבוכים ומביאו רמב"ן בפ' שופטים גם מתנות הם ראשי' כי הלחיים ראשי הבהמה דרך הילוכה והזרוע ראשית האיברים המשתרגים מן הגוף והקיבה ראשי בני מעים. א"כ י"ל קחשיב הכא ט' ראשית כי קרן וחומש נמי אאוכל תרומה בשגגה קאי וא"כ כל הנחשבים כאן כולן ראשית הן:

שאני התם דאיתנהו בעיני' נלע"ד ע"ד דמעשר כספים שנוהגים להפריש מריוח נכסיו אי אכלן או הזיקו אפי ליתניהו בעיני' חייב לשלם בשלמא לקט וכו' ומתנות ומעשר פירות דהני הוה מתנות ולא אחריני ומה שאכל אכל. והרי להר"ן וסייעתו אפי' לי"ש אינו צריך לשלם ואפי' עשה בהם שינוי וצבעם פטור דלאו אינהו נינהו אבל מה שהפריש מריוח נכסיו לאו אהנהו זוזי דוקא חל חיוב מעשר אלא עשירית ריוח נכסיו ואי לא יתן היום יתן למחר וליומא אחרא ואי לא הני זוזי יתן אחרים תחתיהם א"כ לעולם הוה בעיניהו. ולפ"ז י"ל נמי בעה"ב העובר ממקום למקום ונטל מקופת מעשר כספים מודו רבנן לר"א כשיחזור ישלם דא"כ לא פליגו אלא במתנת עניים דכשאכלן באיסור פטור מדינא א"כ כשאכלן בהיתר פטור לגמרי משא"כ במעשר כספים וכדומה באכלן באיסור ישלם מדינא י"ל אפשר אפי' באכלן בהיתר ישלם והדין הראשון פשוט בעיני בלי ספק. והדין השני בבעה"ב העובר ממקום למקום אני אומר באולי לכך נתכוון בספר האגודה פ' הזרוע שכ' וז"ל בעה"ב העובר ממקום למקום והוצרך ליקח מעשר יקח ולכשיחזור לביתו ישלם עכ"ל ונתעורר עליו המגי' דלא מייתי רבנן כלל ובמס' פאה מייתי האגודה משנה כצורתה ורבנן פליגו ומשמע שם שדעתו לפסוק כרבנן במקום ר"א וכדמשמע גם בשמעתין דפריך בפשיטות מר"א ליקום וליפרוך. ולהנ"ל ניחא דבמס' פאה מייתי משנה כצורתה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני בהא הלכה כרבנן. אך בחולין מייתי דבר הנהוג בינינו בעה"ב העובר ממקום וצריך ליקח מעשר פי' מעשר כספים בהא כ"ע מודים לכשיחזור לביתו ישלם ונפקא לי' ממאי דמשני ש"ס שאני התם דאיתנהו בעיניהו וכספים כאיתנהו בעיניהו דמי. ואין רחוק דגם פסקי תוס' נתכוונו למתנות דזה"ז לא ללקט שכחה ופאה ומעשר עני וסברא זו כ' במשנה למלך בראשית הגז וכ"כ ר"ן בפ' ראשית הגז:

ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא פירש"י מיד תינוקות וכן פי' לקמן קל"ג ע"א האי כהנא דחטף מתנתא ע"ש נראה משום דאי שלחו הבעלים ביד גדול לכהן א"כ כבר זכה לו וה"ל כאלו בא ליד כהן וחטפו ממנו וה"ל גזלן גמור וא"נ חטפו מיד הבעלים עצמם ועדיין לא זכה הכהן מ"מ הרי גזל טובת הנאה של בעלים. אע"כ מיירי שהבעלים כבר מסרוהו ליד קטן להוליכו לכהן ואין זכין לקטן ולא זכה לכהן האחר והחוטף מידו לא הוה כגוזל הכהן וגם לא כגוזל טובת הנאה של בעלים כיון שכבר מסרה לקטן ועוד ביד קטן אבידה מדעת היא כדאיתא בב"ב פ"ז ע"ב ומטעם הקטן עצמו אין בו אלא גזל דרבנן ובט"ה לא גזרו כנ"ל דעת רש"י ז"ל:

אמנם במאי דגזל את השבט מזה לא מיירי רש"י ולא ש"ס והקשו תוס' בב"מ וי"ו ע"ב סוף הדבור וז"ל ומפרק הזרוע דאמר בן לוי דחטף מתנתא פריצותא היא משמע דאינו חייב לשלם אין ראי' דשמא מיירי כשאכלו וכו' עכ"ל וכוונתם משמעתין דלא חייבי לשלם אלא רב חשבוהו לפריץ לא מסתייע דלא שקלינן מיני' וכו' משמע חוצפא להביא מרב על זה תי' תוס' דאה"נ מכאן ואילך לא היו מניחו לחטוף ומה שכבר חטף כבר אכל והמזיק מתנות כהונה פטור. וזה נראה פשוט דלא כמ"ש פר"ח דאדלקמן קאי קל"ג ע"א האי כהנא דחטיף מתנתא. ובאו תוס' להביא ראי' דאין צריך לשלם אלא כפי טובת הנאה שכ' תוס' לעיל מזה. ודבריו תמוהים איך תירצו זה שכבר אכלו והוה גזל הנאכל כבר והתפאר אביי מריש הוה חטף וגזל טובת הנאה של בעלים ואפי' לא יהיו ט"ה ממון מ"מ לאו משנת חסידים היא זה אם לא כפירש"י שחטפו מיד קטן והוה אבידה מדעת כמ"ש לעיל. אבל הפי' בתו' כפשוטו כמ"ש דאתקפו מספק. גם דברי פלתי אינם לפי כבודו. ומה שהי' קשה בעיני הגאונים שיסברו התוס' שהלוי יחטוף מספק נהי שאינו עם מ"מ גם כהן אינינו ומהיכי תיתי שיטול מתנות וכ"כ הש"ך בפשיטות. ודלא כהב"ח. ומה אעשה וכ"כ להדיא בהלכות גדולות הל' בכורות דבן לוי לא יהבינן לי' מספק ולא שקלינן מיני' מספק וכן משמע מפשטות ק' תוס' הנ"ל וכן מפירש"י שבת נ"ו ע"א ד"ה מתנות וכו' דמייתי כנה"ג ופר"ח דמסתמא בני שמואל לא גזלו מה שאין להם שום טענה בו אלא שתפסו מספק או שהחליטו לוי לא איקרו עם ונותנים לו מתנות ועכ"פ מוכח שאין הדבר רחוק מסברא כל כך כמו שרחקוהו הגאונים הנ"ל:

והנה מסברא נמי י"ל לפי מאי דאמרינן סוף פרקין זרוע נגד היד ויקח רומח בידו וכו' ע"ש נמצא זכה כל המשפחה ע"י פנחס. וא"כ תלי' בפלוגתא דתנאי למ"ד סוף זבחים לא נתכהן פנחס עד שהרגו זמרי אבל בשעת מעשה לוי הי'. א"כ זכה לכל שבט לוי בהנהו מתנות. והיינו ספיקא דתנאי בשמעתין אי עם הקהל יכפר כולל לוים או לא ולא גילו לנו ספיקתם ופלוגתתם. והא"ש דלמ"ד לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי נמצא ע"כ זכו לכל שבט לוי במתנות הללו ואיך כתיב בקרא מאת העם אע"כ לוי לא איקרו עם א"כ ועל כל עם הקהל יכפר אין לוי בכלל. ואידך ס"ל פנחס כהן היו מעולם ולא זוכה במתנות אלא לכהנים ולא ללוים ולוי בכלל עם דקרא וה"ה בקרא דעם הקהל יכפר וזה נכון בעזה"י:

ואמינא אנא מאי דכתיב בקרא וזה יהי' משפט הכהנים ולא כתיבי משפט בני לוי עמ"ש אני עני לעיל דמאי דאמרינן דחולין פטורין מחזה ושוק משום דא"א לעייל לגואי. זהו אי אמרינן דן מינה ומינה אבל למ"ד אוקי באתרא איצטריך דרשא וזה יהי' משפט הכהנים ולא חזה ושוק ע"ש א"כ נקט כהנים לרבותא אפי' להכהנים לא יתנו אלא זה היינו זרוע לחיים וקיבה ולא חזה ושוק וכש"כ ללוים. ושוב כתיב עם למעט לוים מחיוב זרוע וה"ה שיתנו להם ומכש"כ לכהנים. והא דכתיב בתרי' ונתן לכהן ולא כתיב לבני לוי י"ל לר' ישמעאל לקמן קל"ד ע"א ס"ל כהן ולא כהנת ואי הוה כתיב לוי ה"א אפי' לוי' כמ"ש הרא"ש שם דלוי אפי' לוי' משמע דהתם ליכא סתום מן המפורש ע"כ כתיב כהן ולא כהנת. נמצינו למדין מאן דס"ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וס"ל נמי דן מינה ואוקי באתרא ואיצטריך וזה למעוטי חולין מחזה ושוק וס"ל נמי כהן ולא כהנת ילמוד סתום מן המפורש מאן דס"ל ג' שיטות הללו ס"ל דלוי נוטל מתנות אך לא לוי נקבה וא"כ אי חטף לוי מתנות תלי' בתקף מספק אי מוציאין מידו או לא:

והנה הטור פסק בעלמא תפיסה אחר הספק מוציאין ואמנם הכא כהן שחטף מלוי אין מוציאין וכ' ב"ח הטעם משום דהוה ספיקא דפלוגתא ומה שדחה ש"ך ממשכיר בית כבר כתבתי בחידושי התם הלכתא כשמואל בדיני דמספקא לי' לא בפלוגתא דתנאי אלא בלישנא דהאי גברא אי לשון ראשון שלו עיקר או לשון אחרון ואשר ע"כ בא בסוף החדש אמרינן אודי' אודי' לי' ע"ש ולק"מ ק' ש"ך. אך התוס' ע"כ לא ס"ל כהב"ח דא"כ לא הוה מקשה מידי להביא ראי' מלוי דחטף מתנתא. דהא ספק פלוגתא הוא ומשו"ה אין מוציאין. אך מ"ש ש"ך בשם משמרת הבית לרשב"א א"ש גם להתוס'. דע"כ לא כ' מ"ה אלא בשהכהן וודאי והמתנות וודאי ורק הספק בהלוי'. אבל לוי החוטף שהוא בעצמו ספק גרע מספיקא של בכור ומעשר והבן זה ושפיר הקשו תוס':

ודע דאין להקשות בתוקפו כהן מלוי נימא צדק משלך ותן לו כדלקמן קל"ד ע"א די"ל דזה לא נאמר אלא בבעלים המחויבים בוודאי ליתן מתנות וכל ספק אשר יולד במתנות נאמר לו הקב"ה צוה לך צדק משלך ותן לו אבל אם הספק בבעלים אם עליו עבר ציוי השי"ת צדק משלך או לא א"כ לא יתן לו. וכן בלוי החוטף מישראל שהספק אם הלוי הוא אותו העני שצוני ה' להצדיקו. ולא שייך צדק משלך אלא כשאין ספק בבעלים הנותנים ולא בהמקבלים אלא בהמתנות. ועוד במתנות גופי' נמי צריך שיהיו ספק שקול אבל אם חזקה מסייעו לבעה"ב ומכ"ש רוב לא אמרינן צדק משלך כמבואר בש"ס שם וע"כ בספק בכור דרוב בהמות אינם בכורים כמ"ש הראשונים לא אמרינן צדק משלך ויבואר לקמן במקומו בעזה"י:

יש בו טובת הנאה לבעלים וכו' מ"ש תוס' והר"ן להכריח דאפי' באין בו ט"ה מ"מ אין לו תובעים מדפריך לעיל מבעה"ב העובר ממקום למקום אין זה הכרח כל כך די"ל עיקר קושיתו ממעשר שני סתם אפי' המתחלק בתוך הבית שיש בו ט"ה ואין לו תובעים. ומשני מדת חסידות ר"ל לשלם לצאת י"ש והדר פריך תנא תני ישלם פי' כולל לקט ומעשר עני ומדישלם דלקט ודמעשר עני דגרן מוציאין בדיינים ה"נ ישלם דמעשר עני דבית ומיושב בזה ק' תוס' ד"ה תנא וכו', כי תירוצו של ר"ח דחיק טפי עיין וק"ל:

לא תפאר בירושלמי מפיק לי' מנוטריקון תפא"ר ר"ת תקיפו פאת ראשכם מה להלן פאה אף כאן פאה. ומה שהקשו תוס' נילף פרט בזית למכרם ק' זו הקשה בירושלמי, ותירצו ע"ש וכבר נתעורר בזה בס' פאת השלחן שחיבר הגאון בעל תקלין חדתין מצפת שיש בידי כתיבת ידו:

תוס' ד"ה גמר אחריך אחריך מזית וכו' וצ"ע למה לא גמרינן בג"ש דאחריך דלהוי פרט בזית וכו'. והקשה הרב הגדול מהר"ח אלפאנדארי דהדבר מפורש בירושלמי בפאה פרק אלו דברים על משנת כלל אמרו בפאה דפריך וכשם שיצא זית ולימד על כל האילנות פאה יצא כרם וילמד על כל האילנות פרט ומשני א"ר אבין דבר שהוא שוה בשניהם מלמד דבר שאינו שוה בשניהם אינו מלמד ופירש הרב מהר"ר שלמה סירילייו בפירושו להירושלמי כ"י וז"ל אבל פרט אינו שוה בשניהם דגבי כרם שייך פרט שנופל פרט א' מהאשכול דמקובצין שם ענבים הרבה וכו' ולא שייך כן בזית דכל זית וזית נתלה בעוקצו וכל אחד ואחד הוא יחידי עכ"ל. ודבריו ברורים:

דאתו לידיה. דכהן: בטבלייהו. שהופקד הטבל אצלו: כמי שהורמו דמיין. זכה בהם מן ההפקר שהרי קדם ל''א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו: אם בחובו. שהיה חייב לו דבר קצוב ממון: חייב לעשר. ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר: ואם באנפרות. בהפסד ועל חנם פטור מלעשר קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעין דאי לאו דינא הוא שישלם לו על כרחו מאי חיוב מצוה איכא הא לא פש גביה מידי: שאני התם דקא משתרשי ליה. התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות: א''ל. לטבח: מכור לי בני מעיה. בני מעיה של פרה זו: והיו בהן מתנות. הקבה: נותנן: לוקח זה לכהן: ואין. המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקבה: לקח הימנו במשקל. הליטרא . כך וכך ושקל לו הקבה: נותנן לו. לוקח לכהן שהרי הגזל אצלו וצריך להשיב: והטבח ינכה לו מן הדמים. על כרחו שמכר דבר שאינו שלו: ואמאי. נותנן לכהן ליהוי כמזיק כו': תשעה נכסי כהן. לא ידעתי היכן שנויה ובספרים אינה כתובה בשוה ומוצא אני ט''ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים וראשית הגז ומתנות של חולין ושל קדשים והקרן והחומש של גזל הגר ושדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ונראה בעיני שכולן שנוים בה וחשיב תרומה ותרומת מעשר והדמאי וחלה כחדא דכולהו תרומה נינהו ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור כחדא וקרן וחומש דגזל הגר חדא וכולהו הנך מתנה לכהן הן ולקמן בפירקין (דף קלג:) חשיב כל כ''ד מתנות כהונה הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר ואח''כ הודה. ונשבע לשקר דאמר רחמנא ואם אין לאיש גואל וגו' וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זהו גר שמת ואין לו יורשין וכתיב האשם המושב לה' לכהן ותניא בפרק הגוזל בב''ק (דף קי.) האשם זה קרן המושב זה חומש דגבי נשבע לשקר בפקדון או בגזל כתיב ביה חומש בין בגוזל חבירו בפרשת ויקרא בין בגזל הגר בפרשת נשא: למה אמרו. למאי הלכתא: וס''ת. אע''פ שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה ולבי . מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהן: חטיף מתנתא. כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקבה לכהן חוטפם מידיהם: לא מסתייה. לא די דכשהוא שוחט את בהמתו אין אנו כופין אותו לתת מתנות לכהן אחר: אלא מיחטף נמי חטיף. בתמיה: ורב. מאי דעתיה דאמר לא מסתייה דלא שקלינן מיניה דמשמע שהיינו יכולין לכופו לכך ונמנעין אנו: אי איקרו עם לשקול מיניה. דהא מאת העם מאת זובחי הזבח כתיב (דברים יח) ואי לא איקרו עם רחמנא פטריה ומאי טיבותא עבדינן גבייהו: מספקא ליה. לרב ומשום ספיקא פטר ליה דהמוציא מחבירו עליו הראיה: להא שמעתא. דרב דמספקא ליה: ד' מתנות עניים. הנוהגות בכרם ואלו הן: הפרט והעוללות. כדכתיב (ויקרא יט) וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ובמס' פאה (פ''ז מ''ד) מפורש איזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף:

דאתו לידיה בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ומשעת הרמה ואילך היינו מכי אתו לידיה אפילו בטבלייהו וא''ת אמאי לא משני דפשטא דברייתא דקתני פטור מן התשלומין היינו דאתו ליד כהן בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ומש''ה פטור דאין לו לכהן אלא משעת הרמה ממש והוה ניחא טפי דהוי לשון הרמה דוקא וי''ל דאי הוה מוקי לה הכי אז לא היה חדוש הדיוק כלל הא משעת הרמה ואילך משלם דהא פשיטא דמשלם כיון דאתו ליד כהן והורמו אבל השתא עיקר הברייתא משמיענו דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ודיוקא קמ''ל דאע''ג דאתו לידיה בטבלייהו חייב דכמי שהורמו דמיין: שאני התם דקא משתרשי ליה. דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממון ואם תאמר מתנות כהונה כשאכלם משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור וי''ל דלא דמי לאנסו בית המלך גרנו דתחתיהן לא לקח משלו אבל באכלו אפשר דלא משתרשי ליה שהיה מתענה: הכי גרסי' בפי' ר''ח שבעה נכסי כהן. ולא חשיב הכא כל כ''ד מתנות כהונה דחשיב לקמן בפירקין (דף קלג:) דלא חשיב הכא אלא הנך דאסורים לזרים והם ממון כהן והא דחשיב מתנות אע''פ שמותרות לזרים משום דטבלי ודמו לתרומה כדאמר לקמן (קלב:) אע''ג דלית הלכתא הכי היינו דלא הוי כאוכל טבלים אבל מ''מ איסורא איכא לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה א''נ לא חשיב אלא מידי דבר אכילה והא דלא חשיב בכור משום דאכתי לאו בר אכילה הוא שצריך שחיטה: מעשר עני המתחלק בתוך הבית. דוקא נקט המתחלק בתוך הבית דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק תוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ''ב דנדרים (דף פד:) ואותו המתחלק תוך הגרנות אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב והנחת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו וזה מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באים ונוטלין אותו: יש בו טובת הנאה לבעלים. נראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי ליה לעיל ממון שאין לו תובעין ואם היה צריך ליתנו לתובעו א''כ הוי יש לו תובעין: גמר אחריך אחריך מזית. ואע''ג דאצטריכו למכתב ולא הוי מופנה גלוי מילתא בעלמא הוא דכמו שיש בזה אחריך פאה ה''נ יש בזה אחריך פאה ולאו ג''ש ממש היא אי נמי מדכתיב שכחה בלשון אחריך ש''מ לג''ש אתא וצ''ע למה לא גמרינן בג''ש דאחריך דלהוי פרט בזית כמו בכרם ונהי דלענין עוללות לא אפשר למילף באילן דלא שייך ביה איזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף:

חולין קלא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קלא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד