חולין קלא ע"ב

השכחה, והפאה, ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שכן נאמר] "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב) — הרי אלה מצוות פאה ולקט. ועוד נאמר "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט) — הרי זו מצות שכחה.

ועוד שנינו בברייתא בענין מתנות עניים כי שנים הן שמצוותן באילן: השכחה והפאה, דכתיב [שכן נאמר] "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (שם כד, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל בפירוש הכתוב "לא תפאר": שלא תטול תפארתו ממנו, אלא הותר פאה בפירות האילן, והנאמר "אחריך" — זה שכחה.

וכולן, כל מתנות העניים, אין בהן טובת הנאה לבעלים, שאין בידי הבעלים לתיתן דווקא למי שהם רוצים, אלא כל עני זכאי בהן, ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם, מקור] הדבר? שכן לשון "עזיבה" ("תעזוב אותם") כתיבא בהו [נאמרה בהן].

ועוד שנינו בברייתא כי אפילו עני שבישראל אם יש לו שדה או כרם, מוציאין אותו את מתנות העניים מידו, דכתיב [שכן נאמר] "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" — להזהיר אף את העני על התבואה והפירות שלו לתת מהם מתנות עניים.

ועוד שנו בברייתא כי מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, שיכול לתת אותו לכל עני שירצה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שכן במעשר עני לשון "נתינה" כתיבא ביה [כתובה בו] ("כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו". שם כו, יב).

ובענין ששנינו כי אפילו עני שבישראל מוציאין אותו את מעשר העני מידו, אמר ר' אילעא, גמר [למד בגזירה שווה] מן המלים "לגר" "לגר" מהתם [משם, ממצות לקט], מה להלן [שם], במצות לקט — מוזהר עני על שלו, לתת מתבואתו ופירותיו לקט, אף כאן במצות מעשר עני — מוזהר עני על שלו.

ועוד שנינו בברייתא כי שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה, אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. ומדייקים: דווקא מאלה אין מוציאים, הא [הרי] מלוי לכהן — מוציאין, אלמא [מכאן] נסיק כי הלויים איקרו [נקראים] "עם", ולכך נוטלים מהם את המתנות, שכן נאמר במתנת זרוע לחיים וקיבה "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע לחיים והקיבה" (שם יח, ג). ושלא כרב שהסתפק אם הלויים נקראים "עם"!

ודוחים: אין הכוונה בברייתא למתנות זרוע לחיים וקיבה ממש אלא בשאר מתנות כהונה כגון (כמו, בדומה) הזרוע לחיים וקיבה, ואולם לא זרוע לחיים וקיבה עצמם. ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון.

ותוהים: מעשר ראשון של לוי הוא ומדוע מוציאים אותו מידו? ומשיבים: שיטת הברייתא כדעת ר' אלעזר בן עזריה הסבור כי מעשר ראשון ניתן לכהן ולא ללוי. דתניא [שכן שנויה ברייתא] התרומה — ניתנת לכהן, מעשר ראשון — ללוי, אלה דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון אף שנאמר בתורה שהוא ניתן ללוי, הריהו ניתן אף לכהן, שכן במקומות רבים נקראים הכהנים "לויים".

ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' אלעזר בן עזריה כי מעשר ראשון ניתן אף לכהן, ואולם שיהא ניתן רק לכהן ולא ללוי מי [האם] אמר, ואיך אם כן מוציאים את המעשר הראשון מידי הלוי לתתו לכהן? ומשיבים: אין [כן], אכן מעיקר הדין אין מוציאים מן הלוי כדי לתיתו לכהן, ואולם מדובר לבתר דקנסינהו [לאחר שקנסם] עזרא את הלויים שלא יתנו להם מעשר ראשון, מפני שלא עלו לארץ ישראל.

ושואלים: אימר דקנסינהו [אמור שקנסם] עזרא — דלא יהבינן להו [שלא ניתן להם] מעשר ראשון, ואולם משקל מינייהו [לקחת מהם] מעשר ראשון שכבר ניתן להם, ולתיתו לכהנים, מי [האם] גם כן אמר?! אלא יש להציע הסבר אחר: אין כוונת דברי הברייתא לזרוע לחיים וקיבה ממש, אלא לשאר מתנות כהונה שהן כגון זרוע לחיים וקיבה, ולא זרוע לחיים וקיבה ממש, ומאי ניהו [ומה הוא] — ראשית הגז. שבמצוה זו נאמר "וראשית גז צאנך תתן לו" (שם יח, ד), ולא נאמר בה "מאת העם", לכך אף הלוי חייב בנתינת ראשית הגז לכהן, ומוציאים אותה מתחת ידו.

ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא, זה הכלל: כל דבר שהוא בקדושה שאסור באכילה למי שאינם כהנים, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה — מוציאין אותן מידם של לויים לתיתם לכהן. וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה (שהרי הן באות מבהמות של חולין) — אין מוציאין אותו מידם של הלויים לתיתן לכהנים. משום שאין הלויים נקראים "עם", ואינם נכללים איפוא בציווי "מאת העם". ושלא כדברי רב שהסתפק אם הם נקראים "עם"! ודוחים: אין הכוונה לזרוע לחיים וקיבה, אלא לשאר מתנות כהונה, שהן

כגון זרוע לחיים וקיבה, ואולם הן לא ממש זרוע לחיים וקיבה, ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון, ומדובר לבתר דקנסינהו [ולאחר שקנסם] עזרא, שלא יתנו להם עוד את המעשר הראשון אלא לכהנים. ואולם אם כבר ניתן מעשר ראשון ללוי — אין מוציאים מידו, שעל כך לא גזר עזרא.

ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא: ישראל השוחט בהמה לכהן וכן אם שוחט לגוי — הריהו פטור מן המתנות, שהן כהן והן גוי פטורים מנתינת מתנות כהונה. ונדייק: הא [הרי] אם שחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, ומוציאים מתחת ידו, והרי שלוי הוא בכלל "עם" שלא כרב שהסתפק בדבר! ודוחים: אין זו קושיה על דברי רב, שכן לא תימא [אל תאמר] בדיוק דברי הברייתא הא [הרי] מכאן שהשוחט ללוי ולישראל חייב, אלא כך אימא [אמור]: הא [הרי] מכאן שהשוחט לישראל — חייב במתנות כהונה.

ומקשים על הסבר זה: אבל ללוי מאי [מה] יהא הדין — שהשוחט לו בהמה הריהו פטור ממתנות כהונה, אי הכי, ליתני [אם כן, שישנה] בברייתא "השוחט ללוי ולגוי פטור מן המתנות", ומכאן נדע שהוא הדין בשוחט לכהן! ועוד: הא תניא [הרי שנינו בברייתא] במפורש שהשוחט לכהן ולגוי — אכן פטור מן המתנות, ואולם השוחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי

רב! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב כי אמנם דברי ברייתא זו הינם שלא כדבריו, ואולם מחלוקת תנאי [תנאים] היא השאלה אם הלויים נקראים "עם". דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בסיכום סדר העבודה ביום הכיפורים "וכיפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג): "וכפר את מקדש הקדש" — זה לפני ולפנים, שקרבנות הפר והשעיר של יום הכפורים מכפרים על טומאה שאירעה בקודש הקדשים.

"אהל מועד" — זה היכל, שהם מכפרים על טומאה שאירעה בו. "מזבח" — כמשמעו, שהם מכפרים על טומאה שהיתה בעבודות שבמזבח. "יכפר" — אלו עזרות שבמקדש, שהם מכפרים את הטומאה שאירעה בהן. "ועל הכהנים" — כמשמעו, אם שגגו ונכנסו טמאים לעזרה. "ועל כל עם הקהל" — אלו ישראל, "יכפר" — אלו הלוים.

ותניא אידך [ושנינו עוד ברייתא אחרת] בדרשת כתוב זה: "יכפר" — אלו עבדים כנענים שבידי ישראל, שחייבים במקצת מצוות, ונדרשת גם עליהם כפרה. וטעם הדבר שבברייתא זו לא נדרש הכתוב ללויים כבברייתא הקודמת, אלא לעבדים כנענים, מאי לאו [האם לא] משום שבהא קמיפלגי [בזה הן הברייתות הללו, חלוקות], דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה, סבור] כי הלוים איקרו [נקראים] "עם", ונכללים הם בכתוב "עם הקהל", והכתוב הנוסף "יכפר" בא ללמד על עבדים כנענים. ואילו מר סבר [חכם זה, בברייתא הראשונה, סבור] כי הלוים לא איקרו [אינם נקראים] "עם", ואין הם נכללים בדרשת "עם הקהל", והכתוב הנוסף "יכפר" בא ללמד על הלויים.

ושואלים: ורב המסתפק אם הלויים נקראים "עם", עתה שראינו כי חלוקים תנאים בשאלה זו, אי סבירא ליה כהאי תנא [אם סבור הוא כתנא זה, אחד מהם] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה, ואי סבירא ליה כהאי תנא [ואם סבור הוא כתנא זה, האחר] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה! ומסבירים: מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא [מסופק לו לרב אם ההלכה כתנא זה אם כתנא זה].

ובהכרעת הנדון דרש מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שספק אם הלויים נקראים "עם", ולכך אין מחייבים את הלויים לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנים. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלמן לכהנים.

א ועוד בענין מתנות כהונה למי שאינו כהן, נמסר כי עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא [היה נותן מתנות כהונה לכהנת, בת כהן], אף שהיא נשואה לישראל, איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא על הנהגתו זו ממה ששנינו כי שיריי מנחת כהנת — נאכלת, כשיירי מנחת ישראל. ואילו שיירי מנחת כהן — אינה נאכלת, שכן נאמר במנחת כהן "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז).

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאפשר לתת מתנות כהונה לבת כהן משום שבכל מקום שנאמר בתורה "כהן" הכוונה היא: ואפילו כהנת, והכתיב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ומעתה גם שיירי מנחת כהנת לא ייאכלו! אמר ליה [לו] עולא לרבא בתשובה: רבי,

and the forgotten sheaves, and the pe’a. As it is written: “And when you reap the harvest of your land, you shall not wholly reap the corner of [pe’at] your field, neither shall you gather the gleaning of your harvest; you shall leave them for the poor, and for the stranger” (Leviticus 23:22). And it is also written: “When you reap your harvest in your field and have forgotten a sheaf in the field, you shall not go back to fetch it; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:19).

The baraita taught that two gifts are left to the poor from the produce of a tree: The forgotten fruits and the pe’a, as it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20), and the school of Rabbi Yishmael taught that the phrase: “You shall not go over the boughs,” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor as pe’a. Additionally, when the verse states: “After you,” this is a reference to forgotten fruits.

The Gemara continues its analysis of the baraita. And with regard to all of the gifts left to the poor, the owner of the produce does not have the benefit of discretion, i.e., the right to distribute the gifts to poor people of his choosing. Instead, any poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. What is the reason for this halakha? It is because the requirement of leaving is written with regard to them, e.g., in the verse that states: “You shall leave them” (Leviticus 23:22).

The baraita also stated: And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all poor people, and if he does not, the court removes them from his possession. This is derived from a verse, as it is written: “Neither the gleaning of your harvest shall you gather; for the poor you shall leave them, and for the stranger” (Leviticus 23:22). Since the verse juxtaposes the words “the poor” to the mitzva in the previous clause, this serves to warn a poor person that he must also separate these gifts from his own produce.

And the baraita teaches with regard to the poor man’s tithe that is distributed from within his house that the owner has the benefit of discretion. The Gemara asks: What is the reason for this halakha? It is because the requirement of giving is written with regard to it, as the verse states: “When you have made an end of tithing all the tithe of your increase in the third year, which is the year of tithing, and you shall give it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow, that they may eat within your gates, and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Consequently, in this case it is not left for the poor but is actively given to them.

The baraita states: And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. The Gemara explains that this is as Rabbi Ile’a said: This is derived from a verbal analogy between the term “to the stranger” stated with regard to the poor man’s tithe in the verse cited previously, and the term “to the stranger” from there, the mitzva to leave gleanings for the poor. Just as there, with regard to the mitzva to leave gleanings, a poor person is warned that he must leave gleanings from the produce of his own fields, so too here, with regard to the mitzva to separate the poor man’s tithe, a poor person is warned to separate it from his own fields.

The baraita taught: And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest nor from a Levite to give to another Levite. Rav Idi bar Avin now explains his objection: It may be inferred that the court does remove the gifts from a Levite to give to a priest. Evidently, Levites are called part of the “people.” Accordingly, since the verse states: “And this shall be the priests’ due from the people” (Deuteronomy 18:3), the gifts of the priesthood may be removed from the possession of Levites. Why, then, was Rav uncertain with regard to their status?

The Gemara responds: The baraita is not referring to the actual gifts of the foreleg, the jaw, and the maw themselves. Rather, it is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but not the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is the first tithe.

The Gemara asks: But the first tithe is given to the Levite. Why would it be removed from his possession? The Gemara responds: The baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, as it is taught in another baraita: Teruma is given to the priest, whereas the first tithe is given to the Levite; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya says: The first tithe is given to the priest as well, despite the fact that the Torah states that it is given to the Levite, as priests are often called Levites in the Torah.

The Gemara asks: Say that Rabbi Elazar ben Azarya said that the first tithe is given to the priest as well; but did he say that it is given exclusively to the priest and not to the Levite? The Gemara responds: Yes; although generally the first tithe is not removed from the possession of a Levite and given to a priest, the baraita is referring to first tithe in the period after Ezra penalized the Levites for their unwillingness to return to Eretz Yisrael from Babylonia, as he decreed that they should no longer be given the first tithe.

The Gemara persists: One can say that Ezra penalized them and decreed that we should not give them first tithe, but did he say that first tithe should even be taken from them and given to the priests? Rather, explain instead that the baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, or the maw. And what is this? It is the first sheared wool, with regard to which the verse states: “And the first of the fleece of your sheep, you shall give him” (Deuteronomy 18:4). Since the verse does not state that the first fleece is taken from the “people,” even Levites are obligated to give their first shearing to the priest, and it may be removed from their possession to that end.

The Gemara suggests: Come and hear a proof with regard to the uncertainty of Rav from a baraita. This is the principle: With regard to any item that is of sanctity, i.e., that may not be consumed by a non-priest, such as teruma, and teruma of the tithe, and ḥalla, the court removes it from the possession of a Levite in order to give it to the priests. And with regard to any item that is not of sanctity, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, which are given from a non-sacred animal, the court does not remove it from the possession of the Levites to give to the priests. Evidently, Levites are not called part of the “people,” and therefore they are exempt from giving the foreleg, the jaw, and the maw.

The Gemara rejects this proof: The baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is first tithe, and the baraita is dealing with first tithe in the period after Ezra penalized the Levites and decreed that the first tithe should be given to the priests rather than the Levites. Nevertheless, if a Levite received the first tithe it may not be removed from his possession, since this penalty was not included in Ezra’s decree.

The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: An Israelite who slaughters an animal for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, as priests and gentiles are exempt from this obligation. The Gemara infers: This indicates that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite, he is obligated to give the gifts, and they may be removed from his possession to that end. Evidently, Levites are called part of the “people,” and Rav should not have been uncertain with regard to their status. The Gemara rejects this proof: Do not say that one should infer that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite he is obligated to give the gifts. Rather, say merely that if an Israelite slaughtered an animal for another Israelite, he is obligated to give the gifts.

The Gemara asks: But if so, when one slaughters an animal for a Levite, what is the halakha? Is one exempt? If so, let the baraita teach: One who slaughters an animal for a Levite or for a gentile is exempt from giving the gifts, and it would be obvious that this is also the halakha when one slaughters for a priest. And furthermore, isn’t it taught explicitly in a baraita that one who slaughters for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, whereas one who slaughters for a Levite or for an Israelite is obligated to give the gifts? This baraita apparently constitutes a conclusive refutation of the uncertainty of Rav.

The Gemara responds: Rav could say to you that although this baraita is in fact contrary to his opinion, the question of whether or not Levites are called part of the “people” is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita that the verse states with regard to the Yom Kippur Temple service: “And he shall make atonement for the most holy place, and he shall make atonement for the Tent of Meeting and for the altar; and he shall make atonement for the priests and for all the people of the assembly” (Leviticus 16:33). The baraita explains: “And he shall make atonement for the most holy place”; this is referring to the innermost sanctum, i.e., the bull and goat offerings brought on Yom Kippur atone for ritual impurity occurring inside the Holy of Holies.

The baraita continues: “Tent of Meeting”; this is referring to the Sanctuary, i.e., the offerings atone for impurity occurring inside the Sanctuary. “Altar”; this is understood in accordance with its plain meaning, i.e., the offerings atone for one who performs sacrificial rites on the altar in a state of ritual impurity. “He shall make atonement”; this is referring to the Temple courtyards, i.e., the offerings atone for impurity occurring there. “For the priests”; this is understood in accordance with its plain meaning, indicating that the offerings atone for a priest who unwittingly enters the courtyard while impure. “And for all the people of the assembly”; these are the Israelites. “He shall make atonement”; this is referring to the Levites.

And it is taught in another baraita: “He shall make atonement”; this is referring to Canaanite slaves in the possession of Jews. These slaves are obligated in certain mitzvot and are therefore in need of atonement. The Gemara analyzes these sources: Why doesn’t the tanna of this baraita interpret the term “He shall make atonement” as a reference to Levites? What, is it not that they disagree about this, as one Sage, the tanna of the second baraita, holds that Levites are called part of the “people” and are therefore included in the clause “the people of the assembly,” and consequently, the term “he shall make atonement” is not required to include the Levites but instead serves to include Canaanite slaves. And by contrast, one Sage, the tanna of the first baraita, holds that they are not called part of the “people,” which means that the term “He shall make atonement” is required to include Levites.

The Gemara asks: But if this is a dispute between tanna’im, why is Rav uncertain with regard to the status of Levites? If he holds in accordance with this tanna, let him say that the halakha is in accordance with him, and if he holds in accordance with that tanna, let him say that the halakha is in accordance with him. The Gemara responds: Rav is uncertain whether the halakha is in accordance with this tanna or in accordance with that tanna.

Mareimar taught: The halakha is in accordance with the opinion of Rav that it is uncertain whether or not Levites are called part of the “people.” Consequently, the court may not compel Levites to give the foreleg, the jaw, and the maw to the priests. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, who said that one who damages or consumes gifts of the priesthood is exempt from payment.

§ With regard to the gifts of the priesthood, the Gemara relates that Ulla would give gifts of the priesthood to a female priest, i.e., the daughter of a priest, even if she was married to an Israelite. Rava raised an objection to the practice of Ulla from a baraita: The remainder of a meal offering of a female priest is consumed, just like the remainder of the meal offering of an Israelite. But the remainder of a meal offering of a priest is not consumed, as the verse states: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16).

Rava explains his objection: And if you say that one may give gifts of a priest even to a female priest, because when the verse mentions a priest it is referring even to the daughter of a priest, but isn’t it written: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten”? Why, then, is the remainder of a meal offering of the daughter of a priest consumed? Ulla said to him in response: My teacher,