חולין קלב ע"א

מִטּוּנָךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא כֹּהֵן וְלֹא כֹּהֶנֶת וְיִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ
דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא כֹּהֵן וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת
רַב כָּהֲנָא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ רַב פָּפָּא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ רַב יֵימַר אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ רַב אִידִי בַּר אָבִין אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ
אָמַר רָבִינָא אֲמַר לִי מָרִימָר הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּעוּלָּא
וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים
תָּנוּ רַבָּנַן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הָעֵז וּמִן הָרָחֵל חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת
מִכְּדֵי קַיְימָא לַן דִּלְעִנְיַן כִּסּוּי הַדָּם וּמַתָּנוֹת לָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה וּבֵין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב אִי אֵין חוֹשְׁשִׁין
וּבְשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה וּמָר סָבַר שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה לָא אָמְרִינַן
בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּפָטַר קָסָבַר שֶׂה וְלֹא מִקְצָת שֶׂה אֶלָּא לְרַבָּנַן נְהִי נָמֵי דְּקָסָבְרִי שֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה פַּלְגָא לִשְׁקוֹל וְאִידַּךְ פַּלְגָא לֵימָא לֵיהּ אַיְיתִי רְאָיָה דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב וּשְׁקוֹל אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא מַאי חַיָּיב נָמֵי דְּקָא אָמַר חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת
מֵתִיב רַבִּי זֵירָא כּוֹי יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה
כֵּיצַד חֶלְבּוֹ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה וְדָמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת כְּדַם הַחַיָּה דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה שֶׁדָּמוֹ וְגִידוֹ אֲסוּרִין כִּבְהֵמָה וְחַיָּה וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר
וְאִם אִיתָא חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת מִבְּעֵי לֵיהּ אַיְּידֵי דִּתְנָא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ דְּלָא מִתְּנֵי חֲצִי חֲצִי מִשּׁוּם הָכִי לָא קָא תָנֵי חֲצִי
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כּוֹי לְרַבָּנַן חַיָּיב בְּכוּלְּהוּ מַתָּנוֹת דְּתַנְיָא שׁוֹר מָה תַּלְמוּד לוֹמַר אִם שׁוֹר לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם שֶׂה מָה תַּלְמוּד לוֹמַר אִם שֶׂה לְרַבּוֹת אֶת הַכּוֹי
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאי אִם לְמָה לִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק וְרַבָּנַן לְחַלֵּק מְנָא לְהוּ נָפְקָא לְהוּ מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאי מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא הַדִּין עִם הַטַּבָּח
מַתְנִי' בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כּוּלָּן פּוֹטְרִים אֶת כּוּלָּן אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כּוּלָּן פּוֹטְרִים לוֹ אֶחָד
הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת
אָמַר מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים לְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים
גְּמָ' וְאַמַּאי יָבֹא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין וְלֵימָא לֵיהּ אִי בְּכוֹר הוּא כּוּלֵּיהּ דִּידִי הוּא וְאִי לָאו בְּכוֹר הוּא הַב לִי מַתְּנָתַאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלב - א

אמר ליה: רבי מטונך [ממשאך] שאתה בא להכביד בו עלי, מההיא ברייתא ראיה לדברי! דהא חזינן דדווקא התם חילק התנא בין כהן לכהנת, וטעמא, משום ש"אהרן ובניו" כתובין בפרשה, דכתיב "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו'", דמשמע דווקא בני אהרן ולא בנות אהרן. אבל בעלמא היכא דכתיב "כהן", כגון במתנות, לא חילק התנא בין כהן לכהנת. ומוכח ד"כהן" - אפילו כהנת במשמע ולהכי לא חילק [עפ"י תוס' זבחים לב ב].

דבי רבי ישמעאל תנא: כהן - ולא כהנת, ואפילו גבי מתנות.

וילמוד סתום, דהיינו, כהן סתם דכתיב גבי מתנות ולא אתפרש אי כהנת בכלל או לא, מן המפורש דהיינו כהן דכתיב גבי מנחה, דהתם דווקא כהן ולא כהנת מדכתיב "בני אהרן" - ולא בנות אהרן.

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא גבי מתנות: "כהן" - ואפילו כהנת!

מאי טעמא?

דברישא דקרא כתיב "וזה יהיה משפט הכהנים", משמע דווקא כהנים ולא כהנות, ובסיפא דקרא כתיב "ונתן לכהן הזרוע וגו'", דמשמע נמי דווקא כהן, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ^[1]. רב כהנא שהיה ישראל, אכל מתנות כהונה בשביל אשתו שהיתה כהנת, דסבירא ליה "כהן" - ואפילו כהנת.

וכן רב פפא אכל בשביל אשתו.

רב יימר אכל בשביל אשתו.

רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו.

אמר רבינא, אמר לי מרימר הני הלכתא: הלכתא כוותיה דרב, דאמר דאין מוציאין את המתנות מידי הלויים.

והלכתא כוותיה דרב חסדא, דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור.

והלכתא כוותיה דעולא, דאמר נותנין מתנות לכהנת ^[2].

והלכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה דאמר: לויה שילדה, בנה פטור מחמש סלעים דפדיון הבן [דסבירא ליה דבנה של לויה כבנו של לוי, ובנו של לוי פטור כדאמרינן במסכת בכורות] ^[3].

תנו רבנן: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בבהמת כלאים ובכוי.

רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות כדאמרן. אבל אם בא מן התיש ומן הצביה ^[4] - פטור מן המתנות, דבענין המתנות כתיב שה, ולא צבי! ורבנן דרישא סברי דחייב גם בהכי.

ומקשינן: מכדי, קיימא לן [לעיל פ א] דלענין כיסוי הדם ומתנות לא משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן אלא בצבי הבא על התיישה ^[5], ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב והוי מקצת צבי ומקצת תיישה, אי אין חוששין ואמרינן דכוליה ולד אזיל בתר האם, ובאי אמרינן "שה" ואפילו מקצת שה חייב קמיפלגי: מר, רבנן, סבר דאמרינן שה ואפילו מקצת שה, ולהכי אי נמי נימא דחוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה דתיישה - חייב. ומר, רבי אליעזר, סבר: שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, ולהכי פטור, דשמא חוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה מצד התיישה.

והשתא, בשלמא רבי אליעזר דפטר - קסבר דאמרינן "שה" ולא מקצת שה. אלא לרבנן, נהי נמי דקסברי "שה" ואפילו מקצת שה, אמאי נוטל הכהן כל המתנות? נימא פלגא - לשקול! ואידך פלגא לא יתן לו, אלא לימא ליה הישראל לכהן: אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב, ושקול!

אמר רב הונא בר חייא: אין הכי נמי, מאי חייב נמי דקא אמרי רבנן? - חייב בחצי מתנות! ^[6]

מתיב רבי זירא: כוי יש בו דרכים שוין לבהמה, ויש בו דרכים שוין לחיה, ויש בו דרכים שוין לחיה ולבהמה.

כיצד? שוין לבהמה: דחלבו אסור כחלב בהמה, דחלב חיה מותר.

ויש בו דרכים שוין לחיה: דמו חייב לכסות כדם החיה, מה שאין כן דם בהמה שאין צריך לכסותו.

ויש בו דרכים שוין לחיה ולבהמה: שדמו וגידו [גיד הנשה] אסורין כבהמה וחיה.

וחייב בזרוע ולחיים והקבה כבהמה [עיין בתוס' ד"ה חלבו שמבאר אמאי לא קתני לה בהדי אידך מילתא דדמי בה לבהמה].

ורבי אליעזר פוטר בכוי מן המתנות.

ואם איתא דהא דמחייבי רבנן בכוי מתנות - חצי מתנות קאמרי, הכא נמי חייב בחצי מתנות מיבעי ליה למימר?

ומתרצינן: איידי דתנא דדמי לבהמה בחלבו, ודמי לחיה בדמו, דלא מתני בהו חצי חצי, שהרי אי אפשר שחצי חלבו יהא מותר וחציו אסור, וכן בדמו, משום הכי לא קא תני במתנות חצי.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כוי לדברי רבנן חייב בכולהו מתנות.

דתניא: כתיב בענין המתנות "שור", ומה תלמוד לומר "אם שור", למאי איכתב האי "אם"? לרבות את הכלאיים! וכתיב "שה", מה תלמוד לומר "אם שה"? לרבות את הכוי! ^[7]

ומקשינן: ורבי אליעזר, שפטר כלאיים וכוי מן המתנות, האי "אם" למה לי? הא לא יליף מינה לחייב במתנות?

ומתרצינן: מיבעי ליה לחלק! כי אם לא כתב "אם", סלקא דעתך אמינא שאינו חייב במתנות עד שישחוט גם שור וגם שה, קא משמע לן "אם" שור "אם" שה לחלק, דאם שחט חד מינייהו - חייב!

ומקשינן: ורבנן, האי דרשה דלחלק מנא להו?

ומתרצינן: נפקא להו מקרא ד"מאת זובחי הזבח", דמשמע אפילו אם שחט זבח אחד, או שור או שה - חייב!

ומקשינן: ורבי אליעזר, האי קרא "מאת זובחי הזבח", מאי עביד ליה? שהרי את הדרשה לחלק יליף מ"אם"?

ומתרצינן: מיבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא: אם שחט הטבח בהמה עבור ישראל, ובא הכהן לתבוע את המתנות של בהמה זו, הדין, תביעתו של הכהן היא עם הטבח, שהמתנות ברשותו עכשיו, ואין יכול הטבח לומר לכהן: לאו בעל דברים דידי את, שאין הבהמה שלי! אלא נוטל הכהן את המתנות מכל מקום שהן נמצאות בעין [אבל אם נתן הכהן את המתנות לישראל או שמכרן, ודאי שאין דינו של הכהן עליו יותר, שהרי אינן ברשותו]. וילפינן להאי דינא מקרא ד"מאת זובחי הזבח", ד"זובחי הזבח" היינו הטבח, ומשמע דנוטלין המתנות מן הטבח.

מתניתין:

בכור של ישראל, שנתערב במאה בהמות אחרות, בזמן שמאה בני אדם שוחטין את כולן, שכל אחד שוחט בהמה אחת, פוטרין את כולן מן המתנות, שכל אחד ממאה השוחטין יכול לומר אני שחטתי את הבכור ופטור אני ^[8] [ובכור פטור מן המתנות משום שאין קדושה של מתנות חלה על קדושה דבכור] ^[9].

אבל אם אחד שוחט את כולן - אין פוטרין לו אלא אחד, שאחת הבהמות ודאי בכור היא ופטורה מן המתנות, ויכול לומר על אחת הבהמות זה הוא הבכור. אבל לגבי שאר הבהמות חייב במתנות, דהא תליא החיוב בשוחט [כדאמרן לעיל דהדין עם הטבח], והכא דחד שחיט לכולהו, ודאי שהוא שחט גם את הבהמות המחוייבות ^[10]. השוחט לכהן ולעובד כוכבים ^[11] - פטור מן המתנות, וישראל המשתתף עמהן [עם הכהן והעכו"מ] צריך שירשום [שיעשה סימן בבהמה] כדי שיבינו הרואים שאין כל הבהמה של ישראל אלא בשותפות עם עובד כוכבים ^[12].

ואם אמר כהן לישראל: אני מוכר ^[13] לך בהמה זו חוץ מן המתנות שבה, פטור הישראל מן המתנות, שהרי אינן שלו אלא של כהן.

אמר לו ישראל לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בהן מתנות, נותנן הישראל לכהן, ואינו מנכה לו דמי המתנות מן הדמים ששילם, שהרי ידע שיש בבני מעיים מתנות.

אבל אם לקחן הימנו במשקל דהיינו ליטרא בשר בכך וכך דמים, ושקל לו הטבח גם את הקבה, נותנן הישראל לכהן שהרי אינן שלו, ומנכה לו הטבח מן הדמים, שהרי מכר לו דבר שאינו שלו.

גמרא:

ומקשינן: ואמאי פוטרין את כולן? יבא עליו הכהן על כל אחד מן השוחטין משני צדדים [בשני כוחות], ולימא ליה לגבי כל בהמה הכי: אי בכור הוא האי בהמה, הא כוליה דידי הוא ! ואי לאו בכור הוא, הב לי מתנתאי [מתנות הכהונה דידי]? ^[14]

הערות

^[1] כתב הגרעק"א שיש נפקא מינה בין מקורו של עולא, שלמד שמשמעות "כהן" הוא אפילו כהנת, ולכן הוצרך למעט מנחת כהנת, ולדבריו גם פדיון הבן ינתן לכהנת. ואילו לרבי אליעזר בן יעקב שלמד מיעוט אחר מיעוט במתנות, נמצא ששאר מתנות כהונה לא ינתנו לכהנת. ולמסקנא דהלכתא כעולא, אף לכהנת. אולם הביא שהרמב"ם [פ"א מבכורים ה"י] והרא"ש [בסוף בכורות ובשו"ת כלל כט] והרשב"א [בשו"ת תתלו] כתבו שפדיון הבן ניתן דוקא לכהן, כי כשם שכתוב במנחה "אהרן ובניו", כך כתוב גם בפדיון הבן, וכן פסק הטור [יו"ד שו א] וראה שם שו"ע. ובדרך אמונה [שם, ס"ק סג] ביאר שלא נאמר כך להדיא בפדיון הבן, אלא בפדיון הבכורות במדבר, ומשם למדו לכל פדיון בכור כמבואר בבכורות [ד ב]. אכן הרא"ש כתב "דאיתקש בכור אדם לבכור בהמה", ותמה על כך הגר"א [שם סק"ה] שלא הוקש [בבכורות ד ב] אלא לבהמה טמאה, ומנין למד שדינו כמתנות כהונה. ודעת תוס' בקידושין [ח א] שאפשר לתת פדיון הבן לכהנת ואפילו אם נשאת לישראל, ולמדו שרב כהנא שם הוא רב כהנא שבסוגין, ונטל פדיון הבן בשביל אשתו [ראה בהערות לתוד"ה רב כהנא]. וכן דקדק הגרעק"א מדברי רש"י בסוגיין. והחזו"א בבכורות [ט"ז סק"ח] הוכיח כתוס' מלשון הגמרא בבכורות יא. עי"ש.

^[2] בשו"ע [ס"א סעיף ח] הוסיף, וכל שכן שבעלה פטור מן המתנות, וכתב בבאר הגולה שהוא לשון הרשב"א בתורת הבית [ג, ב] וכן כתב המאירי בשם הגאונים, עיין בדבריו, ובדרישה כאן. והגרעק"א [בתשובה רג] הביא שהרשב"א למד מקל וחומר שאם נותנים לו מתנות בשביל אשתו, כל שכן שהוא פטור מלתת לכהנים. וכתב שאין כוונתו לפטור מסברא, שהרי מצינו שמוציאין מעשר עני מעני, אף שהוא מקבלו, והוצרך קרא לפטור כהנים ממתנות, אף שהם מקבלים, ובהכרח שישראל בעל כהנת פטור משום שקבלתו היא כאילו אשתו קבלה ונתנתם לו, והבעל נחשב כמכירי כהונה שאף בלא קנין נחשבת כנתינה לאשה. [ולדעת היד אפרים שצריך לזכותן בפועל לאשתו, לכאורה גם בעל כהנת יצטרך לזכות מתנותיו לאשתו, שהרי אינו יכול לזכות מעצמו כשעדיין לא יצא מרשותו]. ולפיכך נטה הגרעק"א לחדש שרק במתנות מועילה קבלת בעלה, כי ניתנות בעין, ובאופן זה מצינו שנחשבת נתינה למכירי כהונה, אך בפדיון הבן אין הכסף נחשב בעין עד שנותנו, כי אין יחוד מעות מסוימות קובעת כמתנת כהונה, ואם כן יתחייב בעל כהנת לתת פדיון בנו בכורו, אף לדעת תוס' בקידושין שבעל כהנת מקבל פדיון הבן לאשתו. [ראה שם שמוכח כן בבכורות מז. ובאור שמח פ"א מביכורים דחאו] וכדבריו נקט בקצוה"ח [רמג ד] שלא שייכת הפרשה בפדיון הבן. אולם בתוס' [כתובות קב.] וריטב"א [קידושין כט.] נקטו ששייך דין מכירי כהונה גם בפדיון הבן, ומשמע שחל שם מתנות על המעות, וכן דייק בנתיבות המשפט [שם סק"ח] מתוס' בב"מ [ו ב הובא לעיל קלא. בהערות על תוס'] שכתבו שמועילה תפיסת הכהן במעות ואין לבעלים בהן אלא טובת הנאה. [ראה שם שהוכיח שמדובר גם לגבי בכור אדם, ובמחנה אפרים זכיה ומתנה ח' חלק בזה]. אמנם בדעת תוס' יש לומר שתפיסתו מועילה רק כתפיסת בעל חוב מהלוה, שיכול ליטול ממונו אף שאין ממון מסוים שעומד לפרעון, אך כבר גילה הנתיבות את דעתו במו"מ שהובא בשו"ת חמדת שלמה [לב] שיש לכהן חלק בממון האב שהקנתה לו התורה, שאילו חוב הוא, הרי יכול לומר לתופס, הייתי מפייס לכהן אחר שיחזור ויתנם לי במתנה, עי"ש. והגר"א ציין על דברי השו"ע "וכל שכן שבעלה פטור" - "קלא א"', ולכאורה כוונתו למה שאמרו שם שמספק אין לוקחים מתנות מלוי אף שאינו מקבל, ואם כן כל שכן בעל כהנת שמקבל, ודאי שלא יתן. אך הדמיון תמוה, כי בלוי יש ספק אם נקרא עם או לא, ושמא לא התחייב כלל כלל, ואילו בעל כהנת ודאי התחייב, ומנין שגם הוא יפטר מפני שמקבל בשביל אשתו, והרי כתב הפרי חדש שכל הצד לפוטרו הוא כי נחשב כמו שנותן לאשתו, [ובמחזיק ברכה כתב שיכול לתת לכהן אחר ואינו נחשב הדיוט, כי חל עליו חיוב, אלא שנחשב כנותן לאשתו, ואין כאן פטור לבעל כהנת]. וראה לעיל קלא. הערה 9 שנחלקו האחרונים אם טעם הפטור ממתנות וקבלתן תלוי זה בזה או לא. ולהלן ריש דף קלב ב נברר אם הכהנים התמעטו רק ממצות נתינה, או שחל פטור על בהמתם, עי"ש.

^[3] רש"י פירש דפטר בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי, דתנן [בבכורות יג.] כהנים ולויים פטורים, ואשמועינן רב אדא דלויה כלוי. וראה ברא"ש [פ"ח מבכורות סימן ב'] שכתב כי הביאו רב אדא בר אהבה כאן, מפני שיש בהם דמיון לדברי עולא שאמר "כהן ואפילו כהנת", וכן הוא לויה כלוי. אולם מצינו חילוק בין בן לוי לבן לויה, שבן כהן חלל חייב בפדיון [בכורות מז. וברמב"ם פי"א מבכורים הי"ב] כיון שפטורו תלוי בעצמו, ואילו בן לויה שפטורו מחמת שנולד מרחם פטורה, אף אם הוא חלל יפטר מפדיון. והנה רש"י בבכורות [מז. ד"ה בפטר] ביאר שטעם הפטור הוא משום שהולך אחר האם לענין ה' סלעים, וכן משמע בתוס' שם לעיל [ד. ד"ה בפטר] כי מה שתלה בפטר רחם מה שהוא בן לוי משויהו לוי אף על פי שאין אביו לוי. ובפשטות כוונתם כמו שכתב הגר"ח [פט"ו מאיסו"ב ה"ט] שאף על פי שאין משפחת אם קרויה משפחה, אך לענין פדיון תלוי במציאו, וכל שנולד מלויה הוא חפצא של לוי. אמנם רש"י בסוגיין והרמב"ם [שם ה"י] כתבו שהפטור הוא מפני שנולד מרחם דלאו בר חיובא, ובפטר רחם תליא רחמנא, וגזירת וראה בחידושי הגרי"ז, בכורות מז. ובציון ההלכה [שם] שדנו בגדר פטור זה.

^[4] מובא על גליון הגמרא שמהרש"ל גרס "הכוי פטור". וגירסאות אלו נובעות ממחלוקת ראשונים ביאור הסוגיא, שרש"י לעיל הוכיח כגירסת מהרש"ל, כי אילו גרסינן "מן התייש והצביה" יקשה מה חידש רב חסדא שם שהעמיד מחלוקתם דוקא בכוי הבא מתייש וצביה. אולם הבית יוסף [יו"ד ס"א] הוכיח שהרמב"ם גרס כגירסת הגמרא, וסבר שלא נחלקו בכוי אלא בכלאים, וחידושו של רב חסדא הוא שדוקא בבא מתייש וצביה נחלקו באותו ואת בנו, ולא מצבי ותיישה, ודלא כרב פפא שם. ובסמוך נרחיב.

^[5] הגמרא לעיל [פ א] הסיקה שאי אפשר להעמיד מחלוקתן בתייש הבא על הצביה, כי בזה לרבי אליעזר פשיטא שפטור מפני חלק הצביה ולא אמרינן מקצת שה. ואף לרבנן נפטר, כי שמא אין חוששין לזרע האב, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ועי"ש רש"י ד"ה לא. וראה בתורת הבית [ג ב] שנקט שבא מתיש ומצביה, אף לרב הונא בר חייא. ובכנסת הגדולה [סא הגה"ט יב] רצה להגיה מצבי ומתיישה, אך נקט כן גם בדברי רבי יוחנן, וזה תלוי במחלוקת ראשונים המובאת בסמוך.

^[6] כתב הרשב"א במשמרת הבית [ג, ב] שכוי והבא מצבי ותיישה, כהן התופס מתנותיהם מוציאין מידו, כי הספק בגופו, ושמא אין לכהן בו שום שייכות. וכוונתו שבצבי ותיישה תפס את המחצית השניה, ובכוי אם הוא בריה בפני עצמה מדובר על כל חלק שתפס במתנות [וגם אם כוונתו לבא מתייש וצביה נפטר מכל המתנות, כי ספק הוא אם חוששין לזרע האב, אך ראה להלן שדעת הרשב"א שריבתה התורה לחייב מתייש וצביה בכל המתנות]. ובפרי מגדים [שפד י] כתב שטעם לכך לפי הב"ח משום שיכול בעל הבית לומר קים לי כמאן דאמר חוששין או אין חוששין, ולדברי הש"ך [הובאו לעיל קלא ב הערה 5] כיון שהספק בגוף הענין יכול בעה"ב לומר לכהן שעליו להביא ראיה שחייב במתנות. ובדרך אמונה כתב שלרב הונא חותכין המתנות לחצאין ונותנין לכהן חצי, [ולכן כתב הרמב"ם שלהלכה כרבי יוחנן מפרישין את כלן ונותנין אותן בשלימותן ויישב בזה את השגת הטור על לשון הרמב"ם]. ואם אכל הבעלים חצי המתנות, חייב לתת לכהן את החצי הנותר, ואינו יכול לומר שמה שאכל היה שלו. והיינו שיש כאן חלק ודאי של הכהן, ואינו נוטל מחצה מספק, ומיושבת קושיית המנחת חנוך [תקו] שדימה נדון זה לספק ויבם, שהיבם נוטל הכל משום שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולהנ"ל אינו דומה. וכן משמע בתוס' לעיל [עט ב ד"ה בין] שמכסין רק חצי דמו. ובחידושי הגר"ח [שחיטה יד ד] כתב שלדעת הרמב"ם חלוק דין כיסוי שחיובו תלוי בשם הבעל חי הנשחט, ולכן "מקצת שה" גורם חיוב גמור על כולו, אך מתנות שחיובן על עצם בשרן, כל חלק חיובו בפני עצמו, ואי אפשר לחייב אלא מחצה. ובאבי עזרי נקט שאף אם לדעת הרמב"ם חיוב מתנות הוא משום שם הבהמה, חלוק דינם מכיסוי, כיון שהם דיני ממונות וצד האב יכול לפטור את כל הכוי ממתנות, ולפיכך מספק יחלוקו ויטול רק חציין, מה שאין כן בכיסוי הדם שהוא ספק איסור וחייב לכסות כולו, אך אינו מברך כי נחשב כ"צבי קלוש". וראה בהלכות מתנות עניים [פ"ח ה"ב] שתמה הרי הספק בגוף המחייב, והוא ספק איסור, וראוי ללכת לחומרא ולחייב הכל. ונשאר בצ"ע. וראה בשערי יושר [ש"א פ"ב] שנתינת המתנות היא ממון ולא שייך בו קולא וחומרא.

^[7] כתב הר"ן שרבי יוחנן מודה לרב הונא שצבי הבא על התיישה, הכוי היוצא ממנו אינו חייב אלא חצי מתנות, אלא שביאר את מחלוקת רבי אליעזר ורבנן, שנחלקו אם כוי בריה בפני עמה הוא או לא, ולרבנן בריה בפני עצמה הוא, וריבתה התורה [ביומא עד ב] שיהא כבהמה וחייב במתנות, [ובשעה"מ תמה וכי הוצרך הכתוב לרבות ספק כדמקשינן [ביומא עד] על חלב של כוי, וביאר בציון ההלכה שבמתנות נאמר "שור ושה" ולכן הוצרך הכתוב שנחשב שה אף על פי שהוא בריה בפני עצמה ובאבי עזרי כתב ליישב שקושית הגמרא רק בספק אם חוששין לזרע האב, דכלפי שמיא גליא מה הוא, אבל כאן עסקינן בבריה בפני עצמו, דהיינו שם חדש שנוצר לו מחמת הספק, ובזה שייך ריבוי שלענין מתנות יתחייב ולשאר דיניו ישאר בספק]. ומקורו של הר"ן מדברי הרמב"ם [בכורים ט ה] שכתב "הכוי אף על פי שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות, צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה". וביאר הפרי חדש [סא יז] שלדעתו יש שני סוגי כוי, האחד שהוא ספק חיה ספק בהמה והוא התרבה לכלל בהמה, והשני שהוא בא מזה ומזה ובו אין חיוב אלא על מחצה מפני חלק הבהמה, והממע"ה, [וכן נראה מהט"ז יו"ד כח ס"ק טז עי"ש, וראה בהערות לעיל פ א]. ובדעת רש"י ביאר הר"ן שמספקא לן אם חוששין לזרע האב, ובכל זאת מועיל הריבוי לחייב ממקצת שה על מקצת האחר, ולא רק במקצת השה. [ותמה עליו, שהרי אם הוצרך הריבוי בהכרח חוששין לזרע האב]. ולביאורו לא יתחייב אלא בצבי הבא על התיישה, אבל תייש הבא על צביה יפטר לגמרי, מפני חלב הצביה, ועל ספק התייש הרי הממע"ה, וכן נקט הדרישה. וכן ביאר הטור את דעת הרא"ש. ובכנסת הגדולה [שם] דן לפי ביאור זה מה דינו של כוי שהוא בריה בפני עצמה [אם יש שני סוגים, כנ"ל] וכתב דלא גרע מצבי הבא על התיישה, שריבתה התורה שהבא ממנו חייב בכל המתנות, ואף על צד זרע האב. ותמוה שהרי כוי דומה לתייש הבא על הצביה, שהרי יש צד שהוא רק חיה ואין בו אפילו מקצת שה, ובספק זה הממע"ה, וצ"ע. ועיין פרי מגדים [משבצ"ז ס"ק כ]. והבית יוסף נחלק על הר"ן והטור, וכתב שדעת רש"י והרא"ש היא כרבינו ירוחם שבין ולד הבא מתיש וצביה ובין מצביה ותייש חייבין בכל המתנות. וראה במאירי שביאר כן אפילו למאן דאמר אין חוששין לזרע האב, וגזירת הכתוב היא, וכן משמע מדברי תוס' לעיל [עט. ד"ה ונראה]. וברשב"א בתורת הבית [שם], וכן נקט הגר"א בשנות אליהו [בכורים ב, ח]. ובספר הארוך לש"ך כתב שטעמו של רבינו ירוחם, הוא שחוששין לזרע האב בתורת ודאי, אך בדעת הרשב"א אי אפשר לבאר כן כי כתב [ב, ד] שספק הוא, ובהכרח צריך לומר שגזה"כ היא.

^[8] החתם סופר הקשה למאן דאמר שהולכין בממון אחר הרוב, למה אין מוציאין את המתנות מכל אחד, והרי כל דפריש מרובא פריש. וכתב בשו"ת אמרי בינה [יו"ד ה] ליישב על פי דברי תוס' בבכורות [כ.] דבממון שאין לו תובעין לכולי עלמא אין הולכין בממון אחר הרוב. ועוד שהרי אם נלך בכל אחד ואחד אחר הרוב, ימצא שממה נפשך לגבי אחד מהם אין הדין נכון, ולפיכך לכולי עלמא באופן זה אין הולכין אחר הרוב. [ותוס' לעיל יא ב ד"ה ליחוש כתבו שגם באופן כזה הולכים אחר רוב, וצ"ע]. עוד הקשה למה לא יתבטל הבכור ברוב בהמות, שהרי מן התורה גם בעלי חיים בטלים, ויתחייבו במתנות. וכתב בשערי יושר [ש"א פ"ב] שרק איסורי הבכור מותרים [כגון גיזה ועבודה], אך קדושתו לא פקעה בביטול, כי רק לגבי הדין הולכים אחר הרוב ולא לגבי הקדושה שהיא מציאות ואינה בטלה, ולפיכך פטורים ממתנות שאין קדושה חלה על קדושה. ובקובץ שיעורים כאן כתב שסיבת האיסור קיימת בבכור, ואף שדינו בטל ברוב, פוטר ממתנות. עי"ש.

^[9] רש"י. משנתינו עוסקת בין באופן שקדם הקדשן למומן ונפדו כמשנה הקודמת, ובין כשניתן לכהן במומו ומכרו לישראל ובגמרא נברר פרטים אלו. והנה רש"י פירש שבכור פטור ממתנות, כי אין קדושה חלה על קדושה. וכבר הבאנו לעיל [בהערה 5 על המשנה בתחילת הפרק ובהערה 4 על תוס' שם] שהט"ז הקשה הרי אין קדושה במתנות, וביאר שמדובר כקדושת המצוה של נתינת מתנות, שאינה חלה על קדושת בכור. ותוס' בבכורות [יד.] כתבו שהטעם הוא משום שנאמר "מאת העם" ולא מאת הקדש, ורש"י לא נקט כאן טעם זה כי מדובר בבכור בעל מום שאינו של הקדש, אלא של הכהן. [ועיין רש"ש כאן שכתב טעם נוסף, דאיתקש בכור שנפסל לצבי ואיל, ונפטר ממתנות, וכן דייקנו לעיל מתוס' בפרקין עי"ש].

^[10] כתב באור שמח שאם מכרוהו כולן לאחד, ושחט את כולן, כולן חייבים במתנות חוץ מאחד, כי אין החיוב חל אלא בשחיטה, ולכן לא חל פטור על כל אחת מהבהמות שהתערבו בזמן שהיו של בעלים חלוקים, אלא כששחטן והיו שלו. והרש"ש כתב שדין זה תלוי במחלוקת אדמון וחכמים בכתובות [קט ב] לגבי מי שאבדה דרך שדהו, אם יברור לו דרך קצרה או יפרח באויר, עי"ש.

^[11] גם השוחט ללוי פטור, אלא שאם תפס הכהן אין מוציאין מידו, כדמסקינן לעיל [קלא ב עי"ש הערה 5]. וכן כתבו הערוך השלחן ובליקוטי הלכות. [ולענין שותפות עם לוי, כתב בדרכי תשובה אות קנג בשם ערוגות הבושם שפוטר את חלק הישראל, וגם על חלקו אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין מוציאין מיד כהן התופס. אולם לפי סברת הש"ך שבלוי אין מוציאין משום שהספק אינו בגופו, נראה שגם אינו פוטר את שותפו הישראל]. ובתפארת יעקב נקט שגם השוחט ללוי חייב, כי רק הלוי נפטר מספק, והמוציא ממנו צריך להביא ראיה, אך הטבח חייב לתת. אך בדרך אמונה הסיק שאפילו כהן ששחט בהמת ישראל לישראל וחייב במתנות כי הדין עם הטבח, מכל מקום אינו יכול לתת את המתנות בלי רשות הבעלים. ועי"ש שביאר כי משנתנו השמיעה חידוש טפי, שאף השוחט פטור כשהוא שוחט למי שאינו בר חיובא. וכל זה יתבאר מהמשך הסוגיא.

^[12] רש"י פירש שיעשה סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל, וצריך שידעו זאת כדי שלא יחשדוהו שמעכבן שלא כדין, [תוס' רא"ש ורשב"א בתוה"ב ג ב]. ואילו תוס' כתבו שרשמו על הבשר שהוא פטור ממתנות, ולדבריהם אין צריך שידעו הרואים מפני מה נפטר ממתנות. והרמב"ם בפיה"מ כתב שירשום חלקו ומתנתו ויניח המתנות במקומותן, ובהלכות בכורים [פ"ט ה"י] כתב שאם לא ציין חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעים שהכהן שותף. ומשמע שכותב בכתב במה הוא משתתף כדי שיתברר שחלק מהמתנות שייך לכהן ולכן הישראל פטור מהם. [וראה ר"י קורקוס שבמקום שרגילין לעשות סימן לבשר הבשר הפטור ממתנות, יודה הרמב"ם שאין צריך לרשום ודי בסימן]. ונפקא מינה, אם צריך להניח את המתנות דוקא בחלק הכהן. או העיקר שהשתתף בבהמה. וכן למשתתף בשתי בהמות אם צריך לרשום בזו ובזו שיש לו חלק בהם, ובלאו הכי חייב במתנות, או שכל זמן שלא חילקו פטור מפני שותפותו אף שלא רשם חלקו המסויים. ובתפארת יעקב כתב ששותפות כהן פוטרת רק את חלקו ולא את חלק הישראל, ואם לא ירשום את כל המתנות בחלק הכהן יתחייב הישראל בחלקו מעיקר הדין. ומה שנקט הרמב"ם שחיובו משום "שאין הכל יודעים שהכהן שותף" הוא טעם למה לא מועיל לקבוע בדיבור שזה חלק הכהן, אך גם אחר הרישום אין פטור אלא על חלק הכהן. וכן כתב במרכבת המשנה וביאר שהרמב"ם נקט את הטעם שחייב במתנות על חלק הכהן, אך על חלק הישראל חייב עד שיכוב כל המתנות לכהן. [וראה עוד בהערה הבאה]. ולדבריהם נמצא לכאורה שצריך להתנות על חלקו במתנות כבר לפני השחיטה, כי אחר שהתחייב במתנות פשיטא שאינו יכול להפטר, אולם מלשון הרמב"ם משמע שיכול לרשום אחר שחיטה, וכן נראה שחלק הכהן פוטר של ישראל מן הדין האמור בסמוך ששותפות כהן בראש פוטרת את הלחי אף שאין כל הראש שלו. וכן מבואר בר"ן ובכס"מ שכתבו כי להרמב"ם נפטר ממתנות כי אין כל שיות שבו חייב. וכן כתבו להדיא יש"ש ר"י קורקוס וקרית ספר.

^[13] רש"י פירש שהכהן מכר בהמתו לישראל והתנה עמו שהוא מוכר לו את הבשר חוץ מהמתנות, וכך גרס הר"י קורקוס בדברי הרמב"ם [שם הי"א]. אבל הגירסא לפנינו היא: "התנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות, הרי המתנות לכהן". וביאורה, שהשוחט לכהן אמר לו שאינו שותף במתנות אלא כולן לכהן. אך תמוה לומר כן שהרי שותפות הכהן פוטרת את כל הבהמה, וגם אינו יכול להתנות אלא בשותפות, ולא למי יתן, שזהו מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמו שהסיק הרמב"ם שנותנן למי שירצה. וראה בפירוש המשנה שכתב ואם התנה בעיקר השותפות שאינו משתתף עמהן במתנות אלא שהן עומדין במקומן אינו צריך שירשום, וביאר בפרי חדש [סא כה] שאם השתתף הישראל בתחילה חוץ ממתנות אין צריך לרשום. ורק אם השתתף סתם, ואחר כך רוצה להפטר ממתנות צריך לרשום, וכתב שזה תמוה, שהרי בין כך ובין כך יש חשש למראית העין, כדברי הרמב"ם בהלכות ביכורים. ובבאור ההלכה כתב שלא גזרו אלא בשותף שהשתתף בכל הבהמה, וכשחולק חלק אחר תחת המתנות יראה כמו חלוקת שותפות שאין הישראל נותן מתנות. אך אם מכתחילה לא השתתף במתנות, הרי הם כבהמת כהן נפרדת, ואין הישראל צריך לרשום שהם של הכהן, וכן כשהתנה הכהן עם הישראל שהוא שותף עמו חוץ מהמתנות אינו צריך לרשום, כי אין לישראל חלק במתנות. ועיין מחנה אפרים הלכות מוכר דשלבל"ע [סימן ה'].

^[14] תוס' פירשו שקושיית הגמרא אפילו לרבי יוסי שדעתו באופן שהתערב בכור בפשוט ונתן אחד מהם לכהן שגם השני פטור ממתנות, כי כאן ראוי לחייבם במתנות, כיון שכל אחד דוחהו אצל חבירו, ואין אף אחד מהם שייך לכהן משום בכורה, ולכן טוען כי ממה נפשך יש לו חלק בו. וראה ט"ז [סקי"א] ומהרש"א שכתבו כי לפי זה רק לפי רבי מאיר הוצרכה הגמרא לתרץ שמדובר שנפל בו מום, וניתן לכהן, ומכרו לישראל, אך לרבי יוסי אילו התערב אצל ישראל כשהיה תם, או שנפל בו מום ביד כהן ולא מכרו, והתערב בין בהמות ישראל, ודאי צריך לתת אחד לכהן, וממילא נפטר ממתנות בשאר הבהמות כי יכול לומר שזה שניתן הוא הבכור, ומאידך יכול לומר שהבכור אצלו ואינו חייב במתנות. וביארו בכך את טעם הרמב"ם שהשמיט [בפ"ט מביכורים ה"ג] את האוקימתא שנמכר לישראל וכתב בסתם שנפסלה במומה, כיון שפסק כרבי יוסי ונפטר כלם בלקיחת האחד. וכבר רמז לכך הר"ן בסוגיין עי"ש, וראה טור וב"י ופרישה.

מטונך [ממשאך], ממה שאתה מקשה עלי, ממנו ראייה לשיטתי. שכן מה שלענין מנחה דינה של בת כהן כישראל, הרי זה משום ש"אהרן ובניו" כתובין בפרשה של סדר הקרבת מנחת כהנים ("וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח". ויקרא ו, ז) — להורות שהפרשה מדברת דווקא בכהנים ולא בבנות כהנים. ואולם בכל מקום שנאמר בו "כהן" בלבד — אף בת כהן בכלל זה, ולכך אפשר לתת אף לבת כהן מתנות כהונה.

ומביאים בענין זה מדברי תנאים בברייתות, דבי [החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל תנא [שנה]: כל מקום שנאמר בכתוב בענין מתנות כהונה "כהן" — הרי זה דווקא כהן ולא כהנת, וילמוד סתום (הנאמר בסתם, בלא שפורש בו שמדובר בכהן) מן המפורש בכהן האמור במנחה, שנאמר בו "אהרן ובניו" להדגיש שהכוונה דווקא לכהן ולא לכהנת.

דבי [החכם של בית] מדרשו של ר' אליעזר בן יעקב תנא [שנה]: אמנם כל מקום שנאמר בו "כהן" — הכוונה היא לכהן ולא לכהנת, ואולם "כהן" האמור במתנות כהונה כוונתו: ואפילו כהנת. וטעמ ו: שכן בתחילת פרשת מתנות זרוע לחיים וקיבה נאמר "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח, ג) — להורות שהכוונה (כבשאר מקומות) דווקא לכהן ולא לכהנת. ובהמשך הפסוק נאמר "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" — ואף זה מורה על מיעוט, כהן ולא כהנת. והוי [הריהו] מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט בא אלא לרבות. ולמדנו מכאן שבדין מתנות כהונה, אף כהנת בכלל.

ומוסרים כי רב כהנא שהיה ישראל, ואשתו בת כהן, אכל מתנות כהונה בשביל אשתו. וכן רב פפא אכל בשביל אשתו, וכן רב יימר אכל בשביל אשתו, וכן רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו.

ובקביעת הלכה בסוגיות שנידונו למעלה, אמר רבינא, כך אמר לי מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שזכות הלויים במתנות כהונה נתונה בספק, ולכן אין מוציאים אותן מידם למוסרן לכהנים. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שהמזיק או אוכל מתנות כהונה פטור מלשלם על כך. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של עולא שמתנות כהונה ניתנות גם לבת כהן.

ומוסיפים עוד הלכה, בנושא שלא נידון למעלה, ואולם הריהו קרוב לדינו של עולא: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב אדא בר אהבה שאמר כי לויה (בת לוי, אף שהיא נשואה לישראל) שילדה בן בכור — בנה פטור מנתינת חמש סלעים לכהן בפדיונו, שהריהו כבנו של לוי הפטור מנתינה זו.

א ועוד בדיני מתנת זרוע לחיים וקיבה, תנו רבנן [שנו חכמים]: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים אף בכלאים (בעלי חיים שנוצרו מהכלאת שני מינים) ובבעל החיים הנקרא כוי. ר' אליעזר אומר: כלאים הבא (שנולד) מן העז ומן הרחל — חייב במתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה), ואילו הנולד מן התייש ומן הצבייה — פטור מן המתנות, שכן במתנות כהונה נאמר "אם שור אם שה", ואין הצביה בכלל "שה".

ותוהים: מכדי קיימא לן [הרי מקובל בידינו], (לעיל פ,א) כי לענין מצוות כסוי הדם ונתינת מתנות כהונה לא משכחת ליה [אין אתה מוצא] את מחלוקתם זו של חכמים ור' אליעזר אלא בנולד מה צבי הבא על התיישה, ובין לר' אליעזר בין לרבנן [לחכמים] — מספקא להו אי [מסופק להם אם] חוששין (מתייחסים) לזרע האב בקביעת זהות הנולד מהכלאה של שני מינים, והנולד מהם יש בו איפוא חלק צבי וחלק תיישה. אי [או] שאין חוששין לזרע האב, וקביעת זהותו הינה על פי האם, והריהו איפוא שה.

ועוד בשאלה האם האמור ששהחייב במתנות, אינו לדעת הכל, ואפילו במקצת שה קמיפלגי [הם חלוקים]. שמר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] כי "שה", ואפילו מקצת שה, ולכך כיון שודאי יש בו מקצת שה, מצד אמו הריהו חייב במתנות כהונה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור] כי "שה" ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכן הריהו פטור ממתנות כהונה, שיש לחשוש לזרע האב שיש בו.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' אליעזר שפטר את הכלאיים ממתנות כהונה — שכן קסבר [הוא סבור] ש"שה" ולא מקצת שה. אלא לשיטת רבנן [חכמים], נהי נמי דקסברי [אף שגם כן הם סבורים] כי "שה" ואפילו מקצת שהחייב במתנות כהונה, רק פלגא לשקול [חצי יקח] הכהן במתנותיו, ואילו אידך פלגא [החצי השני], לימא ליה [שיאמר לו] הבעלים לכהן: אייתי [הבא] ראיה שאין חוששין לזרע האב, ושקול [וקח] גם את החצי השני! אמר רב הונא בר חייא בתשובה: מאי [מה] הכוונה בלשון "חייב" נמי דקא אמר [גם כן שאמרו חכמים] — חייב בחצי מתנות.

מתיב [מקשה] על הסבר זה ר' זירא ממה ששנינו כי בעל החיים הנקרא כוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה) יש בו (בדינו) דרכים (צדדים) השוין לדיני בהמה, ויש בו דרכים השוין לדיני החיה, ויש בו דרכים השוין לחיה ולבהמה.

ומפרטים: כיצד? חלבו אסור — כחלב בהמה, ולא כחלב חיה המותר. ודמו (דם שחיטתו) חייב לכסות בעפר — כדם החיה. ויש בו דרכים שוין לבהמה ולחיה — שדמו וגידו אסורין כבהמה וחיה, וחייב בנתינת הזרוע ולחיים והקבה לכהן. ור' אליעזר פוטר את הכוי ממתנות כהונה אלה.

ומעתה יש לשאול: אם איתא [יש, מקבלים] את הסברו של רב הונא בר חייא, "חייב בחצי מתנות" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] חלבו ודמו, דלא מתני [שלא יכול לשנות] בהם חצי דמו, חצי חלבו, שאין זה אפשרי שיהיה חצי מאלה מותר וחצי אסור, משום הכי [כך], גם לא קא תני [לא שנה] "חצי מתנותיו".

ונמסר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר' יוחנן: כוי לשיטת רבנן [חכמים] חייב בכולהו [בכל] המתנות. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב במתנות כהונה "אם שור אם שה" (דברים יח, ג): מאחר ודי היה לומר "שור", מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אם שור" — לרבות את הכלאים, שאף הם בכלל חיוב נתינה זו. וכן מאחר ודי היה לומר "שה", מה תלמוד לומר "אם שה" — לרבות את הכוי, שאף הוא חייב במתנות.

ושואלים: ור' אליעזר, הפוטר את הכלאים ואת הכוי ממתנות כהונה, האי [זה] הכתוב "אם שור אם שה" למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה לחלק בין שור לבין שה. שאלמלא כתוב זה היה מקום לחשוב שהשוחט בהמותיו חייב במתנות כהונה רק כששוחט גם שור וגם שה. ושואלים לצד האחר: ורבנן [וחכמים] שדרשו מהמלים "אם שור אם שה" לענין אחר, לחלק מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] דין זה מן הכתוב "מאת זובחי הזבח" — אפילו זבח אחד.

וחוזרים ושואלים: ור' אליעזר שלמד דין זה מן הכתוב "אם שור אם שה", האי [כתוב זה] "מאת זובחי הזבח" מאי עביד ליה [מה הוא עושה, דורש בו]? ומשיבים: מבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה לכ דברי רבא, שכן אמר רבא: כשרוצה הכהן לתבוע את מתנותיו בבית דין, הדין עם הטבח (הקצב), שהריהו תובע אותם מהקצב ששחט את הבהמה, אף שהבהמה עצמה של אחרים.

ב משנה בכור בהמה שהיה בעל מום, ומותר לשוחטו ולאוכלו, ואין נותנים ממנו מתנת זרוע לחיים וקיבה (כדרך ששנינו לעיל בתחילת הפרק), שנתערב במאה בהמות של חולין, החייבות בנתינת זרוע לחיים וקיבה מהן לכשישחטו. בזמן שמאה אנשים שונים שוחטין את כולן, שכל אחת מהן שייכת לאדם אחר השוחטה — פוטרים את כולן מהמתנות, שכל אחד יכול לומר שהבהמה שאותה הוא שחט היא הבכור, הפטור מן המתנות. ובזמן שאדם אחד הוא הבעלים של כל מאה הבהמות הללו, והוא השוחט את כולן — פוטרים לו רק אחד מהן ממתן מתנות.

השוחט את בהמתו של הכהן לכהן וכן השוחט את בהמתו של הגוי לגוי — פטור מן המתנות, שבהמת כהן ובהמת גוי פטורות מן המתנות. וישראל המשתתף (השותף) עמהן, עם הכהן או עם הגוי — צריך שירשום (שיעשה סימן) בבהמה זו שיהא ניכר שיש בה שותפות כהן או גוי, ולכך היא פטורה מן המתנות. ואם מכר כהן את בהמתו לישראל, ואמר לו שהיא מכורה לו, חוץ מן המתנות שבה — פטור הישראל מן המתנות, שהרי אינן שלו, ואין הוא חייב לתת לכהן את דמיהן.

ואם אמר הישראל לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה ששחטת, והיו בהן מתנות (הקיבה) — הקונה נותנן לכהן, ואינו מנכה לו לטבח מן סכום הדמים שקנה בו את בני המעיים, שהרי כשקנה ידע שהקיבה בכלל בני המעיים. ואולם אם לקחן (קנה אותן) את בני המעיים, הימנו (ממנו) במשקל, שישלם לטבח עבור כל יחידת משקל של בני המעיים מחיר מסויים — הקונה אמנם נותנן את הקיבה לכהן, ואולם הריהו מנכה לו לטבח מן הדמים את משקל הקיבה.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי אם התערבה בהמת בכור בתוך מאה בהמות של חולין השייכות למאה אנשים שונים, כולן פטורות ממתנות כהונה, מפני הספק. ושואלים: ואמאי [ומדוע] כך הדין, שהרי יכול שיבא עליו הכהן על כל אחד מהשוחטים משני צדדין, ולימא ליה [ויאמר לו]: אי [אם] בכור הוא זה שאתה שוחט — כוליה דידי [כולו שלי] הוא, ואי לאו [ואם לא] בכור הוא אלא בהמת חולין — הב לי את מתנתאי [מתנתי]!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from your burden [mitunakh], i.e., from that which you raise your objection, I can cite a proof for my practice: With regard to the meal offering of a priest, both Aaron and his sons are written in the passage discussing this offering: “And this is the law of the meal offering: The sons of Aaron shall offer it before the Lord, in front of the altar” (Leviticus 6:7). The verse emphasizes that these halakhot apply only to male priests and not to their daughters. This indicates that when the verse refers merely to priests, even their daughters are included. Accordingly, one may give gifts of the priesthood to the daughter of a priest.

The Gemara cites the opinions of various tanna’im with regard to the practice of Ulla: The school of Rabbi Yishmael taught: Anywhere that the Torah mentions a priest with regard to gifts of the priesthood, it is referring specifically to a priest and not a female priest, and let one derive the meaning of an unspecified reference to a priest from the explicit verse that states with regard to meal offerings: “Aaron and his sons.” This verse indicates that any reference to a priest excludes a priest’s daughter.

The school of Rabbi Eliezer ben Yaakov taught: In general, the reference to a priest in a verse serves to exclude a priest’s daughter. But when the verse mentions a priest with regard to gifts of the priesthood, it means to include even a female priest. This is because the verse mentions priests twice: “And this shall be the priests’ due from the people, from them that perform a slaughter, whether it be ox or sheep, that they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). Since each reference to a priest excludes the daughter of a priest, this verse is a case of a restrictive expression following a restrictive expression, and there is a hermeneutical principle that a restrictive expression following a restrictive expression serves only to amplify the halakha and include additional cases, in this instance, the daughter of a priest.

The Gemara relates that Rav Kahana, who was an Israelite, partook of gifts of the priesthood on account of his wife, who was the daughter of a priest. Similarly, Rav Pappa partook of gifts of the priesthood on account of his wife, Rav Yeimar partook of gifts on account of his wife, and Rav Idi bar Avin partook of them on account of his wife.

Ravina said: Mareimar said to me that the halakha is in accordance with the opinion of Rav that it is uncertain whether or not Levites are obligated to give the gifts of the priesthood, and consequently, gifts are not removed from their possession to be given to the priests. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda that one who damages or consumes gifts of the priesthood is exempt from payment. And the halakha is in accordance with the opinion of Ulla that gifts of the priesthood may be given to the daughter of a priest.

And in a case not previously discussed but related to the opinion of Ulla, the halakha is in accordance with the opinion of Rav Adda bar Ahava with regard to a female Levite, i.e., the daughter of a Levite, who gave birth to a firstborn boy, even if she is married to an Israelite, that her son is exempt from the obligation to give five sela to the priest for his redemption, as the child is considered the son of a Levite, and Levites are exempt from this obligation.

§ The Gemara cites a dispute with regard to the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw. The Sages taught in a baraita: The obligation to give the foreleg, the jaw, and the maw applies even to a hybrid animal and to the animal known as a koy. Rabbi Eliezer says: A hybrid that results from the mating of a goat and a ewe is obligated to have gifts of the priesthood given from it, while a hybrid that results from the mating of a goat and a doe is exempt from having gifts of the priesthood given from it. This is because the verse states with regard to gifts of the priesthood: “Whether it be an ox or sheep” (Deuteronomy 18:3), i.e., a domesticated animal, and a doe is not a domesticated animal.

The Gemara asks: Now, we maintain (see 79b–80a) with regard to the mitzvot of covering the blood and giving the gifts of the priesthood that you do not find that Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree except in the case of an animal born from a deer that mates with a female goat. And both Rabbi Eliezer and the Rabbis are uncertain whether one needs to be concerned with its paternity when determining the species of a hybrid animal, which would mean that this animal is part domesticated and part undomesticated, or whether one does not need to be concerned with paternity and the species of an animal is determined entirely by the species of its mother, in which case it is a domesticated animal.

And they disagree with regard to whether the obligation of the gifts applies to a sheep and even an animal that is partially a sheep, i.e., partially domesticated. One Sage, the Rabbis, holds that the obligation applies to a sheep and even an animal that is partially a sheep; and one Sage, Rabbi Eliezer, holds that we do not say that the obligation applies to a sheep and even an animal that is partially a sheep.

The Gemara concludes its question: Granted, it is understandable that Rabbi Eliezer deems the owner of a hybrid exempt from the mitzva to give the priestly gifts, as he holds that only in the case of a sheep is one obligated to give gifts of the priesthood, but not with regard to animals that are only partially sheep. But according to the opinion of the Rabbis, though indeed they hold that sheep and even animals that are partially sheep are subject to the obligation of giving gifts of the priesthood, let the priest take only half of the gifts. And with regard to the other half, let the owner of the animal say to him: Bring proof that one need not be concerned with its paternity and then you may take the other half. Rav Huna bar Ḥiyya said in response: What do the Rabbis mean when they say that the owner of this animal is obligated? They mean that he is obligated in half of the gifts.

Rabbi Zeira raises an objection to this response from a baraita: In the case of a koy, with regard to which it is uncertain whether it is a domesticated animal or an undomesticated one, there are ways in which its halakhot correspond to those of a domesticated animal, and there are ways in which its halakhot correspond to those of an undomesticated animal. And there are ways in which its halakhot correspond to those of both an undomesticated animal and a domesticated animal.

The baraita elaborates: How so? Its fat is forbidden like the forbidden fat of a domesticated animal, unlike that of an undomesticated one. And one is obligated to cover its blood from slaughter with dirt, like the blood of an undomesticated animal. And there are ways in which its halakhot correspond to both those of a domesticated animal and an undomesticated animal, as its blood and its sciatic nerve are forbidden like those of a domesticated animal and an undomesticated animal. And its owner is obligated to give the foreleg, the jaw, and the maw from it to the priest, as in the case of domesticated animals. And Rabbi Eliezer deems the owner of a koy exempt from the mitzva to give the gifts.

Rabbi Zeira asks: And if it is so that the Rabbis mean that the owner of a koy is obligated to give half of the gifts, then the baraita should have said that he is obligated to give half of the gifts from it. The Gemara responds: Since the tanna taught that its fat and its blood are forbidden, with regard to which it could not teach that half of its blood or half of its fat are forbidden, as it is impossible that half of it is forbidden while the other half is permitted, due to that reason the tanna did not teach that the owner of a koy is obligated in half of the gifts.

The Gemara relates that when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: According to the Rabbis, a koy is obligated to have all of the gifts of the priesthood given from it. As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the gifts of the priesthood: “Whether it be an ox or sheep” (Deuteronomy 18:3). Since the verse needed to state only “ox,” why must the verse state: “Whether it be an ox”? This phrase serves to include a hybrid in the obligation to give the gifts of the priesthood. And since the verse needed to state only “sheep,” why must the verse state: “Or sheep”? This phrase serves to include the koy in the obligation to give the gifts.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Eliezer, who deems the owners of a koy and the offspring of a hybrid exempt from giving gifts of the priesthood from these animals, why do I need this phrase: “Whether it be an ox or sheep”? The Gemara responds: He requires it to divide between an ox and a sheep, indicating that one is obligated with regard to either animal alone. Were it not for this phrase, one might have concluded that he is obligated to give the gifts only after slaughtering both an ox and a sheep. The Gemara asks: And the Rabbis, who derive other halakhot from this phrase, from where do they derive to divide between an ox and a sheep? The Gemara responds: They derive it from the phrase: “From them that perform a slaughter” (Deuteronomy 18:3), which indicates that the obligation to give the gifts applies even to one animal.

The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, what does he do with this phrase: “From them that perform a slaughter,” i.e., what does he derive from it? The Gemara responds: He requires it for a statement of Rava, as Rava said: If a priest seeks to claim gifts of the priesthood in court, the priest issues his demand with the butcher, even if the animal itself belongs to another individual.

MISHNA: With regard to a blemished firstborn animal, which one may slaughter and eat without being required to give the foreleg, jaw, and maw to the priest, that was intermingled with one hundred non-sacred animals, from which one is required to give those gifts, in a case when one hundred different people slaughter all of them, each slaughtering one animal, one exempts them all from giving the gifts, as each could claim that the animal that he slaughtered was the firstborn. If one person slaughtered them all, one exempts one of the animals for him.

One who slaughters the animal of a priest for the priest or the animal of a gentile for the gentile is exempt from the obligation to give the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw. And an Israelite who enters into partnership with a priest or a gentile must mark the animal to indicate that it is jointly owned and exempt from the obligation to give the gifts. And if a priest sold his animal to an Israelite and said: The animal is sold except for the gifts with it, the Israelite is exempt from the obligation to give the gifts, as they are not his.

If the Israelite said to the one slaughtering the animal: Sell me the innards of a cow, and there were gifts included with it, i.e., the maw, the purchaser gives them to the priest and he does not deduct the value of the gifts from the money that he pays him. If he bought the innards from the slaughterer by weight, the purchaser gives the gifts, i.e., the maw, to the priest and deducts the value of the gifts from the money that he pays him.

GEMARA: The mishna teaches that if a firstborn animal was intermingled with one hundred non-sacred animals, each belonging to a different person, all of the animals are excluded from the obligation to give the gifts, due to the uncertainty of which animal is the firstborn. The Gemara asks: But why is this the halakha? Let the priest come upon each slaughterer with a claim from two sides, i.e., let the priest say to him: If this animal is a firstborn, it is completely mine; and if it is not a firstborn but is instead a non-sacred animal, then give me my gifts.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זאת אומרת הדין עם הטבח. נראה פירושא שאע"פ שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לו ולא בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים, אלא הדין עמו ונותן לו, ולאו למימר שאם נתן לבעלים או שמכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו, דהא קיימא לן כרב חסדא דאמר (לעיל חולין קל, ב) המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה היא בהמה אלא כדאמרן כנ"ל.

אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח פרש"י ז"ל דינו של כהן לתבוע מתנותיו אצל הטבח פי' לפירושו אף ע"פ שבהמה של ישראל כל היכא דהוי מתנות ברשותו מינה תבע כל היכא דאיתנהו בעיניהו שיש לדבר תובעים במכרי כהונה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים מיהו דוקא בעודן ברשותו. אבל אם נתנם טבח לבעלים או שמכרן אין לכהן על הטבח כלום וזה מבואר: וכן כל כיוצא בזה כגון ראובן שהפקיד מנה לשמעון והמעות של לוי ויודע לוי שזה הפקידו לשמעון הרי זה תובע ממונו משמעון אבל אם החזירה שמעון אין ללוי עליו כלום: והאשכנזים פי' הדין עם הטבח דדוקא ששחטו בהיות הבהמה לעכו"ם ולכהן הא אלו לקחו מהם ושחטו לעצמו חייב ואע"פ שגדלן מתנות בפטור משא"כ לתרומה. דתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם פטורה מן התרומה:

והא דתנן והמשתף עמהם פטור מן המתנות סוגיא דשמעתין דפטור לגמרי כיון שיש יד עכו"ם או כהן באמצע. וכ"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות משום דשה ואפי' מקצת שה: ואיכא למימר דשאני התם דליכא אלא מקצת שה והרי כל צד שה שבו חייב במתנות מכל מקום ואידך פלגא דפטור ממתנות אינו שה אבל הכא דבשה גופיה פטור מקצתו כיון שנפטר מקצתו נפטר כולו הא דאמרינן כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות: י"מ שאפי' בשוחט בהמה שלו לא פטרתה תורה אלא בשוחט לעצמו אבל בשוחט למכור לאחרים לא. ולפי' שתים וג' שבתות פטור דהוי כשוחט לעצמו שכוונתו שאם יבואו אחרים ליקח ממנו מוטב ואם לאו ישתייר לעצמו ועיקר שחיטתו לעצמו הוא: אבל מכאן ואילך הרי הוא כשוחט לאחרים שחייב: וכי קבוע מסחתא דמוכח מילתא דלמכור לאחרים הוא שוחט מיחייב מדינה לאלתר זהו פירושו של רש"י ז"ל. אבל תו' פירש דבשלו פטור הוא לעולם מן הדין אפי' בשוחט למכור לאחרים שהרי שלו הוא טובח. אבל מפני גזל השבט גזרו חכמים דמשני' וג' שבתות ואילך משנראה דקביע מסחתא יהא חייב במתנות: כדי שלא ירגילו טבחי ישראל ליתן ולשתף כהנים עמהם כדי לפטור מן המתנות ויש כאן גזל השבט ותורת מתנות משתכחות ועד ג' שבתות כל היכא דלא קבע מסחתא דלא מוכחא מילתא לא גזרו לא שנא במוכר שלו לגמרי ל"ש במשתף. תדע דליכא איסורא דאורייתא דאי לא היכי טעי ר' טבלא בדאורייתא אלא דאיהו עביד כדינא דאורייתא וטעי בדרבנן לא שמיעה ליה וכן עיקר וכן פי' בתו'.

כבר ידעת כי מצות עשה לפדות כל בן זכר שהוא בכור לאמו ופדיונו חמש סלעים וניתנים לכהן כהנים ולויים פטורים ממצוה זו ולא עוד אלא אף ישראל שנולד לו בן מן הכהנת או מן הלויה פטור הבן מחמש סלעים:

כבר ביארנו שחיוב מתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אינו אלא בבהמה אבל לא חיה ולא עוף שנאמר אם שור או שה ומ"מ תיש ועז הרי הוא בכלל שה אפי' כלאים הבא מן הכבש והעז חייב במתנות וכן הכוי לדעת האומר שהוא בריה בפני עצמה ומ"מ לדעת האומר שהוא הבא מן התיש ומן הצביה אע"פ שלא יראה לנו כן כמו שהתבאר יש בדין זה תנאים פעמים שהוא חייב בחצי מתנות והוא בצבי הבא על התישה ופעמים שהוא פטור מכל וכל והוא בתיש הבא על הצביה וכבר ביארנו ענין זה בפרק אותו ואת בנו וגדולי האחרונים מחייבים במתנות בין תיש הבא על הצבייה בין צבי הבא על התישה שהתורה רבתה אותו למתנות שנאמר אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את כוי:

מאחר שהכוי לא נתברר לנו ענינו נוהגין בו חומרי בהמה וחומרי חיה מעתה חלבו אסור כבהמה וכן חייב במתנות כבהמה על הצדדין שביארנו וטעון כסוי כחיה ואסור להרביעו בין בבהמה בין בחיה וכן דמו וגידיו אסורין כבהמה וחיה:

מתנות אלו אע"פ שהזכיר הכתוב בהן שור ושה לא סוף דבר שהוא חייב בהן בשוחט שור ושה אלא אפי' לא שחט אלא שור אחד או שה שהרי נאמר אם שור אם שה וענין הנזכר כאן שהדין עם הטבח יתבאר במשנה החמישית:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון להודיע איזו בהמה תתחייב במתנות אלא שנתגלגלו בה על ידי זה ענינים אחרים הדומים לזה ואמר כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגוז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן ושוחטן בחוץ (חייב) [פטור] ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר אמר הר"מ פי' כל הענין הזה מבואר ונגלה ועוד יתבארו דיני כל עקר מאלו הדינין ופירושו בפרק שני מבכורות:

אמר המאירי כל בהמת קדשים שהיה בה מום קבוע קודם שהקדישה אע"פ שאסור להקדיש בעלי מומין ושהוא לוקה על הקדשו כמו שיתבאר במקומו מ"מ הרי היא קדושה לענין זה למזבח שפודין אותה בערך הכהן ומביא בדמיה קרבן ואינו כמקדיש עצים ואבנים למזבח שנמכרין בלא הערכה כמו שיתבאר אלא מעריכין אותה ופודין אותה וכשנפדית הרי היא חולין גמורין וחייבת במתנות וכן אם ילדה זכר בפטר רחם בנה קדוש בבכורה הא אם לא נפדית פטורה מן המתנות ומן הבכורה שקדשת דמים מדחה מן המתנות ומן הבכורה וכן יוצאות לחולין על ידי פדיון זה לגמרי להיות בהמה זו מותרת בגזה ועבדה וולדה מותר כיצד אם היתה מעוברת קודם שתפדה וילדה אחר הפדיון ולדה חלין לגמרי ואם ילדה קודם שתפדה פודה את הולד אע"פ שהוא תמים ויוצא לחולין וכן חלבה מותר אחר הפדיון והשוחטן בחוץ אפי' קודם פדיון פטור שהרי אינו ראוי לפנים:

וכן אין בהמה זו עושה תמורה ר"ל שאינה תופסת תמורתה מפני שלא נתקדש גופה וכל שאין בו אלא קדושת דמים אינו עושה תמורה ואם מתה קודם שתפדה הרי זו נפדית אחר שמתה הואיל ולא חלה עליה קדושת הגוף שכל שחלה עליו קדושת הגוף אינו נפדה לאחר מיתה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכן שהם צריכים העמדה והערכה כמו שהתבאר חוץ מן הבכור והמעשר שאע"פ שקדם מומם להקדשן לא פקעה עקר קדושתן והרי הם כקדושת בכור ומעשר לבעלים או עושין מהם מה שירצו שהרי הבכור קדושתו מרחם וכן מעשר בהמה נאמר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

המשנה השלישית והיא תשלום ענין המשנה שלפניה כל שהקדיש בהמה תמימה ואחר הקדשו נעשית בעלת מום או אפי' שבשעה שהקדישה היה בה מום עובר ולאחר הקדשו נולד בה מום קבוע והרי שנקדשה בהמה זו קדושת הגוף וידוע בקדשי הגוף שנולד בהם מום שמצוה לפדותן ויצאו לחולין ונאכלין ומ"מ הואיל וחלה עליה קדושת הגוף אע"פ שיצאה לחולין פטורה מן המתנות ואם ילדה זכר בפטר רחם פטור מן הבכורה דכתיב כצבי וכאיל מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה שהרי בקר וצאן כתיב אף זו כן ואסורין אף לאחר שנפדו בגזה ועבודה שהרי נאמר בהן תזבח ואכלת אין לך בה אלא היתר זביחה ואכילה וכן חלבה אסור שנאמר בשר ולא חלב וולדה הנולד לאחר פדיונה הואיל ונתעברה קודם הפדיון אסור ואינו נפדה ואין צריך לומר אם ילדה קודם הפדיון:

והשוחטן בחוץ חייב ר"ל קודם שנפדו ומ"מ שואלים בה והרי אינה ראויה לפנים ואין דין שחוטי חוץ נאמר אלא בראויה לפנים ומתוך כך פירשוה בבכורות שלא היתה בה מום אלא בדוקין שבעין ועל דעת ר' עקיבא שהיה אומר באלו אם עלו לא ירדו ומאחר שאם עלו לא ירדו שחטן בחוץ חייב ומ"מ אין הלכה כן:

ועושה תמורה קודם פדיונה שאם המירו עליה תופסת תמורתה הואיל וחלה עליה קדושת הגוף ואם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים אם מפני שצריך העמדה והערכה אם מפני שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ משחיטת חוץ כמו שכתבנו ולא נתחדש על משנה זו דבר:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר בכור שנערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כלן פוטרין את כלן אחד שוחט את כלן אין פוטרין [לו] אלא אחד אמר הר"מ פי' הבכור הזה הוא שהגיע ליד כהן מפני שהבכור הוא של כהן כמו שנתבאר בהקדמות הסדר הזה ונופל בו מום ברשות הכהן ומכרו לישראל שאין הבכור הזה חייב במתנות כל עקר אחר כך נתערב אצל ישראל עם אחרים והרי דינו כפי מה שזכר:

אמר המאירי בכור שנתערב במאה וכו' פי' שהבכור פטור מן המתנות ואם נתערב במאה בהמות ונמצאת כל אחת ספק בכור אם כל אחת מהן היא של אדם אחד כלן פטורות ופירשוה בגמ' דוקא שבא הבכור כבר ליד כהן וחזר ומכרו לישראל במומו ונמצאת כל בהמה מאלו בספק ואומרין לכהן בכל אחד מהן הבא ראיה וטול שמא זה בכור היה ואין לך בו מתנות ומ"מ אם לא בא הבכור ליד כהן הרי כלן חייבות במתנות אם בכור היא כלה לכהן אם אינו בכור מתנותיה לכהן ואם בראשונה אם היו כלן לאחד אין פוטרין לו אלא אחד שהרי אין כאן אלא בהמה אחת פטורה:

זהו ביאור המשנה והלכה היא וכן אתה אומר מכחה בבהמת קדשים שנפסלה מחמת מום שאינה חייבת במתנות כמו שביארנו שאם נתערבה בכמה בהמות ש[א]ם כל אחד מהן של אחד כולן פטורות שהרי כל אחת בספק והמוציא מחברו עליו הראיה ואם היו כלן לאחד לא פטר אלא אחת וספק מעשר פטור מן המתנות שהמוציא מחברו עליו הראיה ולא נתחדש תחת משנה זו בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והיא גם כן מענין משניות שלפניה ובא להשמיענו שהכהן והנכרי פטורין מן המתנות כמו שביארנו למעלה השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך לרשום ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות אמר הר"מ פי' מה שאמר פטור מן המתנות ר"ל הטבח לפי שהעקר בידינו הדין עם הטבח והוא הנתבע במתנות ואפי' היה הטבח כהן מוציאין אותו מידו ונותנין אותו לזולתו ומה שאמר צריך שירשום הוא שירשום חלקו ומנתו ויניח המתנות במקומותם ואם התנה בעקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות אלא שהם עומדין במקומן אינו צריך שירשום חלקו:

אמר המאירי פירשו בגמ' ממה שאמר שהכהן מוציא המתנות מיד השוחט אע"פ שאין הבהמה שלו הואיל והבהמה בת חיוב אין השוחט רשאי לעכב ולומר המתן עד שיבא בעליה או שתלך אתה לפניהם ומ"מ זו שפטרנו בשוחט לכהן ולנכרי דוקא שהבהמה של כהן ושל נכרי הא אם שחט הוא את שלו להאכיל לגוי או לכהן או לכלבים או לרפואה חייב והמשתתף עמו צריך לרשום פי' בא להשמיענו שלא סוף הדבר שהכהן והנכרי פטורין אלא אף ישראל השותף עמהם בבהמה זו פטור הישראל מחלקו ומ"מ צריך לרשום ר"ל לעשות סימן במתנות להודיע שנשתתף עמו כהן או נכרי ולא יחשדוהו כגוזל את המתנות שאין הכל יודעין שהכהן שותף עמו ודבר זה הקשו בו בגמ' ממה שאמרו בבריתא והמשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום ופירשו בה על דעת פסק שאם נשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום אם היה הגוי יושב עמו בבית המטבחיים שסתם גוים מקרקשים וצועקים למכור את שלהם ביוקר כלומר לא תתנהו בכך והכל יודעים שהוא שותף בה ואפי' לא היה שם בשעה שמכרה אבל כשנשתתף עם הכהן צריך לרשום ואפי' היה הכהן עמו יושב בבית המטבחיים שהכהן עומד הוא בצניעות ואינו צועק ומ"מ אם היה נושא ונותן עמו אין צריך לרשום הכל יודעין שלא לחנם הלך זרזיר אצל עורב ולענין ביאור זה שאמרו בגמ' הכא בדיתיב אמסחתא כלומר בריתא דקאמר שהמשתתף עם הגוי אין צריך לרשום בדיתיב אמסחתא ר"ל שיושב עמו בבית המטבחיים ושאל דכותה גבי כהן דיתיב אמסחתא ואם כן אף במשתתף עם הכהן למה צריך לרשום ואי משום דאמרי בשרא זבין כלומר ואינו עומד שם למכור אלא לקנות אף בגוי כן והעמידוה בדיתיב גוי אכסיפתא ר"ל על הארגז שנותן בה המעות ובכהן כיוצא בזה צריך לרשום דאמרי הימוני הימניה כלומר שהעמידו שם לשמרם שלא יגנבו הימנו בני אדם ולא שיהא לו חלק בבהמה אבל בגוי ודאי מכירים שחלק יש לו בה שמן הסתם אינו מאמין בו סמוך הוא על הנחה קדומה האמורה על עובדי האלילים אין אמונה בגוים אחר כך אמר איבעית אימא סתם גוי מיפעה פעי כלומר לעולם כדמעיקרא דיתיב גוי אמסחתא וכיוצא בו בכהן שצריך לרשום אבל בגוי אין צריך לרשום דמיפעא פעי ועל הדרך שביארנו:

אמר לו הכהן הרי אתה משותף עמי בכלה חוץ מן המתנות שלא יהא לך בהם כלום הרי ישראל פטור והמתנות לכהן שהרי הבהמה היתה שלו ושייר המתנות לעצמו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בפרש"י בד"ה הלכתא כר' אדא כו' דאי עיברה מעובד כוכבים אבל אי עיברה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בשלמא ר"א דפטר כו' מן התיש ומן הצביה כו' עכ"ל לאו דוקא תיש וצביה דהא מוקמינן פלוגתייהו בצבי ותישה אלא לישנא דברייתא נקט מן מין תיש ומן מין צביה קאמר ודו"ק:

תוס' בד"ה אמאי יבא עליו כו' ואפי' לרבי מאיר דמחייב התם משום דממ"נ כו' עכ"ל אבל לרבי יוסי לא הוה אצטריך לאוקמא הכא במכרו לישראל אלא שבא ליד כהן ונפל בו מום ונתערב אחר כך במאה דלא מצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא שהרי לקח אחד וכ"כ הרמב"ם בפסקיו וק"ל:

תד"ה אמאי יבא עליו בשני צדדים וכו' א' לו וא' לכהן. דממ"נ חד בכור הוא והשני ירעה עד שיסתאב ר"ל אותו שיקח הישראל ירעה עד שיסתאב וגם חייב במתנות דשמא הוא הבכור ואותו שביד הכהן הוא החולין:

גמ' מן העז ומן הרחל חייב במתנות בכוי פטור מן המתנות כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה תנא דבי ר' ישמעאל צ"ל קודם ד"ה רב כהנא:

רש"י בד"ה היכא דלא קבע מסחתא חנות. נ"ב ובפירוש אחר מצאתי עלי שקוצבין עליו הבשר:

גמרא (ברה"ע) אהרן ובניו כתובין בפרשה. נ"ל פשוט דר"ל דבראש פרשה דוכל מנחת כהן כליל כו' כתיב זה קרבן אהרן ובניו וכתיב ביה כליל תקטר. ואח"כ כתיב וכל מנחת כהן כו' ומשמע ליה דר"ל דלאו מנחת חביתין דידהו לחוד אמרתי כליל תקטר אלא דכל מנחת כהן הנזכר אף דנדבה (או מנחת חוטא שלו עיין מנחות עג ב. עד) כליל תהיה כו'. ועיין סוטה (כג ב) בתד"ה כהן שהביאו מהירושלמי מקרא דוהכהן המשיח תחתיו הכתוב ג"כ באותו פרשה. ורש"י שהביא קרא דהקרב אותה בני אהרן הכתוב בפ' וזאת תורת המנחה. וכ"נ מדברי התוספות דסוטה הנ"ל תמוה. וגם שם לא נזכר אהרן רק בני אהרן:

שם ואם איתא חייב בחצי מתנות מבע"ל איידי כו'. וק"ק ממתניתין דבכורים פ"ב מ"י דחשיב חיוב מתנות בבבא דשוה לבהמה ע"ש:

רש"י ד"ה סתום. ממפורש מבני אהרן כו'. לפי סגנון הלשון הל"ל מכהן דכתיב גבי מנחה כו':

רש"י ד"ה מכדי קי"ל. דלענין כסוי הדם כו' לא מ"ל פלוגתייהו כו' אלא בצבי כו'. בכסוי לא אשכחן להדיא דפליגי. אלא דנלמד מפלוגתתם באוא"ב ומתנות. ובכסוי יש נ"מ ביניהם בין בתייש שבא על הצביה ובין בצבי הבא על התיישה וכמבואר שם בפרש"י בד"ה לא משכחת לה. וע"ש (עט) בתד"ה עייל:

במשנה בזמן שמאה שוחטין כו'. ואם לקח אחד מהמאה נראה דתליא בפלוגתת אדמון וחכמים בפ' בתרא דכתובות גבי מי שאבדה דרך שדהו. ועי' בשו"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ה ובאחרונים שם:

רש"י ד"ה ואם אחד. שאין קדושה חלה על קדושה. ולקמן (קלד) בד"ה חלה פי' דמתנות אין בהן קדושה. והט"ז בסי' ס"א ס"ק כ"א הרגיש בזה ונדחק. ולע"ד נ"פ הטעם משום דאיתקש לצבי ואיל בפ' ראה. וכמו שפרש"י בר"פ גבי פהמ"ק שנפדו. והוא מהגמרא דבכורות (טו):

גמ׳ נפקא להו ממאת זובחי הזבח כצ"ל:

רש״י ד"ה מאי חייב נמי כצ״ל:

תוס׳ ד"ה תנא דבי וכו׳ בתרומה דחמירא. כ״ש דיהבי לה כצ״ל. נ"ב לא הבינותי זה מה ענין אוכלת דתרומה לשיתנו לה מתנות הלא ודאי אין נותנין לה תרומה. אלא אוכלת מלחם אבי׳ כל שלא נשאת לזר ואז גם בתרומה אינה אוכלת ושמא ז"ש ומיהי כו׳ אך לא נראה מעולם:

ד״ה ה"ג מאי נוהגין. נ"ב דלשון חייב הוא דקאמר ותו דלקמן מוכח דלשון חייב ס"ד דוקא כולהו משמע ומאי מותיב ר"ז וכמ"ש תוס׳ בסמוך:

ד"ה בזמן וכו׳ א"כ גם האחרים. נ"ב עלח"ש:

גמ' אהרן ובניו כתובין. עי' סוטה דף כג ע"ב תוס' ד"ה כהן:

דבי ר"י תנא כהן ולא כהנת וילמוד סתום מן המפורש עיין רמב"ן פ' צו כ' ע"ד פשוט טעם למנחת כהן שתהי' כליל כיון שהוא עצמו מקריב מנחתו קומץ למזבח והשאר יאכל היא עצמו ולא יתכן ע"כ יהי' כולה כליל ע"ש א"כ אין לומר ילמוד סתום מן המפורש דטעמא רבה לחלק ביניהם אבל בעלמא י"ל כהן אפי' כהנת. ואמנם ראב"י משמע דס"ל כר' ישמעאל הכא איכא מיעוט אחר מיעוט אבל בעלמא כהן ולא כהנת ילמוד סתום מן המפורש:

והנה בפסקי תוס' בשמעתין כ' דגם פדיון הבן יכול ליקח עבור אשתו והוא כתי' תוס' דקידושין ודפסחים ע"ש אבל הרא"ש סוף מס' בכורות וכן הר"מ בתשובת רשב"א סי' תתל"ו כ' דבפדיון אהרן ובניו כתיב בפ' במדבר ויותר היו לו להביא מפ' קרח גבי מתנות כהונה כי בפ' במדבר אינו אלא סיפור מעשה ויתן משה כסף הפדיום לאהרן אבל בפ' קרח עיקר מצוה נאמרה לאהרן. ומ"מ נ"ל תוס' קידושין דס"ל רב כהנא שקיל גלימא בפדיון הבן עבור אשתו ס"ל כהירושלמי דמייתי תוס' סוטה כ"ג ע"ב דלאו מאהרן ובניו ממעטי נשים אלא מדכתיב במנחת כהן תחתיו מבניו ולא נשים שאינם קמים תחת אביהם. ולפ"ז בפדיון דלא כתיב תחתיו מבניו אע"ג דכתיב אהרן ובניו מ"מ לא אימעטו נשים ולא ס"ל ילמוד סתום מן המפורש מטעם שכתבתי לעיל לחלק בין מנחת כהן לשארי מקומות. אמנם רמב"ם ריש הל' בכורים כ' טעם אחר דהרי בכור בהמה טהורה א"א ליתן לנשים שהרי א"א לה להקריבו וכל דיני בכור א' הם אך משנה למלך הקשה על זה דלא הקשו אלא בכור אדם ובהמה טמאה ולא לבכור בהמה טהורה ע"ש וכתבתי זאת ליישב דעת תוס' אבל סוגיין דעלמא שלא ליתן פדיון אלא לכהן ולא לכהנת וכ"כ טור רס"י ש"ה:

רב כהנא אכל בשביל אשתו בש"ע כ' כש"כ שאינו צריך ליתן שלו לכהן ובטור משמע בהיפוך ועיין ט"ז ולדידי צ"ע מאין הרגליים שיפטור ליתן משלו בשלמא אחרים נותנים לו והוא זוכה בו לאשתו יצאו הבעלים ידי נתינה כמ"ש הר"ן אבל הוא ששחט ולא הוציא המתנות מתחת ידו ואשתו כגופו ידה כידו איך יצא מ"ע המוטלת עליו ונתן לכהן לאיזה כהן נתן. וצ"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו ועשו שאינו זוכה כזוכה ובעל שנתן לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות הכי קיי"ל בש"ע א"ע סי' פ"ז וא"כ ה"ל כאלו נתנו לה והוה מתנה גמורה ואין ידה כידו לענין מתנה שנתן לה הבעל ואעפ"י שלא נתנו לה עשו שאינו זוכה כזוכה ואעפ"י שאינו מרים המתנות כלל ה"ל כמו שהורמו. מכח כל אלו הסברות ופטר הבעל מהפרשת מתנות ונתינתם ועכ"פ אין כאן כש"כ וצריכא רבא הוא להשמיעני ככה:

רב פפא אכל בשביל אשתו עיין שאלתות דר' אחא סוף פ' במדבר והקשה שאילת שלום שם. הא רב פפא ס"ל בן לוי שבא מישראל חייב בפדיון ש"מ אפי' גבי לוי ס"ל ולא לוי' מכ"ש בכהן דלא כהנת דילמוד סתום מן המפורש ולק"מ בשלמא מתנות אכיל בשביל אשתו דכהן אפי' כהנת אבל לוי אפי' נימא אפי' לוי' מ"מ ס"ל דשדינן הבן בתר אביו ישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב:

והלכתא כוותי' דדב אדא בר אהבה כ' הרא"ש דלא כר"פ דמדמייתי לי' הכא בשמעתין ש"מ טעמי' משום לוי ואפי' לוי' ודלא כר"פ פי' דס"ל להרא"ש דלר"פ הא דאיעברא מגוי פטור מפדיון משום דממ"נ אי בתר אב שדית לי' גוי פטור אי בתר אם הרי שבט אם לוי הוא ולא משום שהיא לוי' אלא הוא הבן הוחזק בשבט לוי כדאמרינן ס"פ שמות שהוחזקה נחלה באותו שבט ה"נ דכוותי' ולא משום שהלוי' פוטרת זה נ"ל כוונת הרא"ש והי' זה ס' נכונה לכאורה אלא דא"כ לא מקשה הרא"ש ארמב"ן מידי שם במס' בכורות ע"ש ואין להאריך פה:

כוי לרבנן חייב בכולהי מתנות וכו' עיין ר"ן בשם רמב"ם ונ"ל לפי דעתו דהמקשן דפריך ממתניתין דכוי לא עלה על דעתו דמיירי בכוי שהיא ברי' בפ"ע דמנ"ל לחייבו במתנות כלל. אע"כ בבא מן תיש וצבי איירי משו"ה נדחק חייב בחצי מתנות ואיידי. ואתא רבין אר"י וחידש לן דלעולם מיירי בכוי שהוא ברי' בפ"ע ורחמנא רבי' מדכתיב אם שה. ולפ"ז הבאים מתיש וצבי בספיקא קיימא זהו דעת הרמב"ם. ומ"מ יש לעיין מנ"ל הא דאכתי ספיקא הוא דלמא חוששין לזרע האב וצבי הבא על התישה חייב מסברא חצי מתנות ואתא קרא לחייבו בכל מתנות. או אין חוששין ותיש הבא על הצבי' הי' פטור ואתא קרא לחייבו בפלגא. או דלא אתא לחדש לא בזה ולא בזה אלא לחייב כוי שהוא ברי' בפ"ע בכל המתנות. ומדמספקא לן יש לפטור כוי שהוא ברי' ולפטור תיש הבא על הבבי' ולחייב חצי מתנות צבי הבא על התישה. ונ"ל דזה הי' ק' הטור על הרמב"ם ועב"י וט"ז והנלע"ד כתבתי:

ההוא מאת הזבח הזבח נפקא פי' דה"ל למכתב מאת זובחי הזבחים לשון רבים או זובח הזבח ומדאמר זובחי לשון רבים אזובחי דעלמא וזבח לשון יחיד לומר דסגי בשור או שה ולא זכיתי להבין סברת ר"א ההיא מיבעי' לי' לכדרבא הדין עם הטבח מה בכך עכ"פ מוכח לחלק ומיותר אם לרבות כוי. ועיין לקמן קל"ו ע"א וכן פסק רמב"ם ע"ש וא"כ יש ליישב:

א' שוחט פוטרים לו א' מהם יש לדקדק לשון פוטרים לו והו"ל כולם פטורים. והנה צל"ע הא מן התורה אפי' בעלי חיים ודבר חשוב בטל ואי הי' תערובות איסור בהיתר הי' בטל ואפי' היתר באיסור דס"ל לרמב"ן בעלמא אין דרך היתר להתבטל מ"מ היינו להתבטל ולחזור ההיתר איסור אבל כל דפריש מרובא פריש אמרינן בכל התורה כולה וא"כ הכא מן התורה כל בהמה ובהמה דפרשו מהני מאה מרובא פריש ואינינו בכור וחייב במתנות ואיך נפטרינהו בשלמא אי הי' עדיין הבכור שהוא ממונו של כהן מעורב י"ל ממונו של זה לא בטיל כדאמרינן הרי שנתערב לו קב חטין וכו' עיין ס"פ משילין. אך הכא כבר ניתן לכהן ומוכרו לישראל במומו ואין לו תביעת ממון וא"כ כל דפריש מרובא פריש ומ"ט לפטור ממתנות. האמנם מבואר בש"ע ח"מ סס"י רצ"ב בהאי דינא ממש חזקת ממון של בעלים עדיף וזהו בכלל אין הולכים בממון אחר הרוב. ולכאורה הוה א"ש קצת והא דלא פריך ממנו לרב משום דבר"פ המוכר פירות מוקי לרב כתנאי בלא"ה ואתי' מתניתין כמ"ד אין הולכים בממון אחר הרוב והכי קיי"ל. אך מ"מ לקמן קל"ד מבואר אפי' בספק שקול לא מהני חזקת ממון של בעלים נגד מתנות כהונה דאמרינן צדק משלך ותן לו מכש"כ היכי דרובא מסייעא לכהן ואין לבעלים אלא חזקת ממון ואמאי פוטרים את כולן נימא צדק משלך ותן לו וצע"ג לפע"ד. ואין לי מקום ליישב ק' זו אלא לומר כיון דעכ"פ מדרבנן בעלי חיים לא בטלו נמצא אסורים כולם בגיזה ועבודה מדרבנן והם פטרוה ממתנות שלא יבואו לזלזל בגיזה ועבודה וסברא זו הוזכרה בש"ס בכורות י"ח ע"א ואע"ג דמבואר שם דר"מ פליג מ"מ י"ל הכא דאיסור גיזה ועבודה מדרבנן מודה ר"מ דעשו חיזוק יותר משל תורה. ולפ"ז דנניח למוחלט דמן התורה חייבים במתנות רק רבנן פטרוה משום זלזול בגיזה ועבודה. א"ש דקדוק לשון מתניתין פוטרין את כולן פי' חכמים פוטרים ולא פטורים מדינא אלא חכמים פוטרים כנ"ל ומי שדעתו רחבה יתרץ ק' זו בטוב יותר:

(קלב רע"א רש"י) ד"ה מטונך הגעתיך, בשאר מקומות פי' רש"י "ממשאך", וכפירושו כאן עיקר, והוא כעין מ"ש בע"ז לט א: "נפלת ליד", ופי' רש"י: "כלומר עכשיו אתה צריך לי". ועי' ירושלמי כתובות פ"ד ה"א: "מטינתה לההיא דתני ר"ש בן יוחי" פי' הגעתיה.

מטונך. הגעתיך מש''ה אמרינן גבי מנחת כהנת דנאכלת דאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' וכיון דכתיב בהדיא בני אהרן למעוטי בנות אהרן אבל מתנות לא כתיב בהו אלא כהן גרידא ומשמע כהן ואפילו כהנת: סתום מן המפורש. כהן סתם דכתיב גבי מתנות ממפורש מבני אהרן דכתיב גבי מנחה דמה להלן כהן ולא כהנת דאהרן ובניו כתובין אף הכא כהן ולא כהנת: דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא. בעלמא כהן ולא כהנת אבל כהן דכתיב גבי מתנות אפילו כהנת במשמע מאי טעמא הוי מיעוט כו' דברישיה דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע כהנים ולא כהנות וכתיב בסיפיה דקרא ונתן לכהן הזרוע וגו' דמשמע נמי כהן למעוטי כהנת ואין מיעוט אחר מיעוט כו': רב כהנא. ישראל הוה ואשתו כהנת: אכיל. מתנתא: בשביל אשתו. שהיתה כהנת דס''ל כהן ואפי' כהנת: הלכתא כותיה דרב חסדא. דאמר לעיל (דף קל:) המזיק מתנות או שאכלן פטור מלשלם: והלכתא כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי דתנן כהנים ולוים פטורים בפ''ב דבכורות (דף יג.) ואשמעינן רב אדא דלויה כלוי אליבא דמר בריה דרב יוסף דמוקי לה לדרב אדא בר אהבה בפ' יש בכור לנחלה (שם דף מז.) אפי' איעברא מישראל דבפטר רחם תלא רחמנא והרי רחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא ולאפוקי מדרב פפא דמוקים לה דאיעברא מעובד כוכבים אבל איעברא מישראל בתר אב אזלינן ליה וחייב: מן התייש ומן הצביה פטור מן המתנות. דשה כתיב ולא צבי: מכדי קי''ל. באותו ואת בנו (לעיל דף פ.) דלענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן אלא בצבי כו' ר' אליעזר סבר שה ולא מקצת שה: בשלמא ר' אליעזר דפטר. כלאים הבא מן התייש ומן הצביה סבירא ליה שה ולא מקצת שה: אידך פלגא לימא ליה. ישראל לכהן אייתי כו': מאי חייב נמי. דקמחייבי רבנן: חלבו אסור כחלב בהמה. דאזלינן לחומרא בכולהו: ואם איתא. כדקאמרת דמחייבי רבנן בחצי מתנות אמאי קתני הכא וחייב בזרוע לחיים וקבה דמשמע בכולהו חייב: ומהדר. לאו דוקא קתני חייב בזרוע כו' אלא איידי דתנא רישא דדמו כולו טעון כסוי וחלבו אסור דלא מצי למיתני חצי חצי דהא לא אפשר שחצי חלבו אסור וחצי מותר וה''נ דחצי דמו טעון כסוי וחצי דמו אינו טעון ומשום רישא תנא סיפא ולא משום דוקא דה''ה דאינו חייב אלא בחצי מתנות: שור. הוה מצי למימר: לחלק. דאי לא הוה כתיב אם הוה אמינא דאינו חייב במתנות עד שישחוט שה קמ''ל אם שאם שוחט שור בפני עצמו חייב ליתן מתנות: הזבח. משמע אפילו זבח אחד: הדין עם הטבח. דינו של כהן לתבוע מן הטבח המתנות ואע''פ שאין הבהמה של טבח אלא משל אחרים: מתני' בכור. של ישראל שנתערב במאה בהמות אחרות: בזמן שמאה. בני אדם שוחטין את הבהמות פוטרים את כולן ממתנות כהונה דכל אחד ואחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן בכור שלי הוא וכן שני וכן שלישי: ואם אחד שוחט את כולן. אין פוטרין אותם מאה בהמות מליתן מתנות לכהן אלא אחד הואיל שהוא שוחט את כולן אבל אחד יכול לפטור מן המתנות שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן ויכול לומר זה הוא ומן הבכור אין נותנים שאין קדושה חלה על קדושה: צריך שירשום. שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל: אם אמר. כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ מן המתנות שבה פטור ישראל מן המתנות: ואם אמר. ישראל לחבירו טבח מכור לי כו' כדפרישנא לעיל (דף קלא.): גמ' אמאי. פוטרים את כולן הא יכול לבא כהן עליו משני צדדין כלומר בשני כחות ולימא ליה אי בכור הוא כוליה דידי הוא:

דבי רבי ישמעאל תנא כהן ולא כהנת. נראה דלא ממעט אלא בנשאת לזר אבל לא נשאת כיון דאכלה בתרומה דחמירא כ''ש דיהבי ליה מתנות ומיהו אפשר דלא יהבינן לה לר' ישמעאל: רב כהנא אכל בשביל אשתו. זהו רב כהנא שגלה מבבל לא''י דפרק הגוזל בתרא (ב''ק דף קיז.) שלא היה כהן כדאמרינן בסוף אלו עוברין (פסחים דף מט.) אמר רב כהנא אי לאו דנסיבת כהנתא לא גלאי ואחר יש שהיה כהן בפ''ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן. [וע''ע תוס' קדושין ח. ד''ה ר''כ ותוס' ב''ב קי. ד''ה ולא ובפסחים מט: ד''ה אמר]: ה''ג מאי נוהגין נמי דקתני בחצי מתנות: חלבו אסור כחלב בהמה ודמו טעון כסוי כחיה וחייב במתנות כבהמה. הא דלא קתני הני תרתי דשוה לבהמה ביחד משום דניחא ליה למיתני דם וחלב בזה אחר זה שסמוכין בכל מקום: ואם איתא חייב בחצי מתנות מבעי ליה. בההיא דלעיל ניחא ליה טפי דלא תני בה חייב אלא נוהגין: בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים. ע''כ כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא''כ נפל בו מום ומדנתערב ואין מכירין בו א''כ גם האחרים בעלי מומין הם: וצריך לרשום. סימן על הבשר רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומיהן וא''ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוי אצבי הבא על התיישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות וי''ל דהתם כל שיות שבו מחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו לכך פטרי לגמרי: אמאי יבא עליו משני צדדים. בפ''ב דבכורות (דף יח:) איכא פלוגתא גבי שתי רחלות אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ור' יוסי פוטר והך סתמא כר''מ דבתוספתא (פ''ב דבכורות) מסיים בה דברי ר''מ ומפרש בגמ' טעמא דר''מ משום דבא עליו כהן משני צדדין ואע''ג שכבר לקח אחד והשתא לא מבעיא לר''מ דפריך הכא שפיר אלא אפילו רבי יוסי דפליג התם היינו משום דלא מצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא שכבר לקח אחד אבל הכא מודי משום דמצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא ומשני שמכרו לישראל במומו ואפי' לר''מ דמחייב התם משום דממה נפשך אית ליה מתנות גביה אבל הכא ספק גמור והמוציא מחבירו עליו הראיה: