חולין קלב ע"ב

אמר רב אושעיא בבא לידי כהן ומכרו לישראל במומו: השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות: וליתני כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח דרש רבא {דברים יח-ג} מאת העם ולא מאת הכהנים כשהוא אומר {דברים יח-ג} מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע אושפיזיכניה דר' טבלא כהן הוה והוה דחיק ליה מלתא אתא לקמיה דרבי טבלא אמר ליה זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל דמגו דמפטרי ממתנתא משתתפי בהדך חייביה רב נחמן אמר ליה והא רבי טבלא פטרן אמר ליה זיל אפיק ואי לא מפקינא לך ר' טבלא מאונך אזל ר' טבלא קמיה דרב נחמן א''ל מ''ט עביד מר הכי א''ל דכי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא אמר ר' יהושע בן לוי זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אמר ליה ולעביד ליה מר מיהת כר' אחא בר חנינא א''ל הני מילי דלא קבע מסחתא אבל הכא הא קבע מסחתא אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דאלהי ישראל אמר רבה בר רב שילא הני טבחי דהוצל קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרים ותרתין שנין למאי הלכתא אילימא דתו לא משמתינן להו והא תניא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא דקנסינן להו בלא אתרייתא כי הא דרבא קניס אטמא רב נחמן בר יצחק קניס גלימא ואמר רב חסדא זרוע לאחד וקבה לאחד לחיים לשנים איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר במערבא פלגינן להו גרמא גרמא התם בדתורא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותיה אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל מאי טעמא אמר קרא {במדבר יח-ח} למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ואמר רב חסדא עשרים וארבע מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה ולאו מילתא היא דתניא רש''א כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר {ויקרא ז-לג} המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות חמש עשרה עבודות כגון היציקות והבלילות והפתיתות והמליחות תנופות והגשות [והקמיצות] הקטרות (והמציות) [והמליקות]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלב - ב

אמר רב אושעיא: באמת בסתם בכור שנתערב יכול הכהן לבא עליו משני צדדים. והכא במאי עסקינן, בבא אותו בכור קודם לכן לידי כהן, שנתנוהו לו בתורת בכורה, ונפל בו מום קבוע, ומכרו הכהן לישראל במומו, שאין יכול הכהן לתבעו בתורת בכורה, שהרי כבר ניתן לכהן, אבל פטור הוא מן המתנות.

שנינו במשנתנו: השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות.

מקשה הגמרא על הלשון "השוחט לכהן": הרי הטעם לפטרם ממתנות הוא משום שכהן ועובדי כוכבים לא נקראו "עם" ^[1] לגבי חיובם במתנות, ואם כן ראוי ליתני כך: כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות?

אמר רבא: זאת אומרת, לשון המשנה "השוחט לכהן", בא ללמד שדווקא באופן ששחט לכהן ולעובד כוכבים, פטור הטבח מליתן את המתנות. אבל אם הוא שוחט לישראל, הדין של הכהן עם הטבח, שתובע את הטבח ולא את הישראל ^[2].

דרש רבא: נאמר במתנות כהונה שהכהן לוקח אותם "מאת העם", ומשמע שרק "מאת העם" נוטלין מתנות ולא מאת הכהנים, כי כהנים לא נקראו עם ^[3].

ואילו כשהוא אומר באותו פסוק לגבי הטבח - "מאת זובחי הזבח" - הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע, דהיינו שגם כהן שהוא טבח למכור בהמות - חייב במתנות [אבל אם שחט בהמה לצרכו - פטור, כי הוא עצמו לא איקרי עם] ^[4].

אושפיזיכניה דרב טבלא כהן הוה, והוה דחיק ליה מילתא [עני ודחוק היה]. אתא לקמיה דרב טבלא. אמר ליה רב טבלא: זיל אישתתף [עשה שותפות] בהדי טבחי ישראל, והם ירצו לעשות עמך שותפות, משום דמיגו [שמתוך] דמפטרי ממתנתא, שהרי המשתתף עם הכהן פטור מן המתנות כדתנן במתניתין - משתתפי בהדך! אזל ועבד שותפות בהדי ישראל. חייביה רב נחמן לאותו ישראל במתנות ^[5].

אמר ליה ההוא ישראל לרב נחמן: והא רב טבלא פטרן [פטרני]?

אמר ליה רב נחמן: זיל אפיק להני מתנות מתחת ידך ! ואי לא תוציא מרצונך, מפיקנא לך רב טבלא מאונך, כלומר אמחה כל ראיותיו!

אזל רב טבלא קמיה דרב נחמן. אמר ליה רב טבלא: מאי טעמא עביד מר הכי להוציא ממנו את המתנות?

אמר ליה רב נחמן: משום דכי אתא רב אחא בר חנינא מדרומא, אמר: רבי יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו: כהן שנעשה טבח, שתים ושלש שבתות [שבועות] ראשונות פטור הוא מן המתנות, דלא מוכח עדיין שנעשה טבח קבוע. אבל מכאן ואילך, אם המשיך להיות טבח - חייב במתנות! ולכן חייבתי את הישראל שנשתתף עם הכהן.

אמר ליה רב טבלא: וליעביד ליה מר מיהת כרב אחא בר חנינא, ותפטרנו לפחות בשתים או שלשה שבתות הראשונות?

אמר ליה: הני מילי שנותנין לו ב' וג' שבתות - דוקא באופן דלא קבע לעצמו מסחתא [חנות למכירת בשר], אבל הכא, הא קבע מסחתא, ולפיכך חייבתיו מיד ^[6].

אמר רב חסדא: האי כהנא דלא מפריש מתנתא לתתן לכהן אחר, ליהוי בשמתא דאלהי ישראל!

אמר רבה בר רב שילא: הני טבחי דהוצל שהיו כהנים ולא הפרישו מתנות כהונה - קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרין ותרתין שנין! כבר עשרים ושתים שנה הם מוטלין בשמתא ^[7].

ודנה הגמרא: למאי הלכתא אמרה רבה בר שילא?

אילימא ללמד דתו לא משמתינן להו כיון שהיו כבר בשמתא עשרים ושתים שנה, והא תניא: במה דברים אמורים שאין מנדים אותו [עיין רש"י כתובות פו - א], במצות לא תעשה שהעובר עליהם חייב כרת או מיתה וקם ליה בדרבה מיניה, אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה! ואינו עושה. טול לולב! ואינו עושה. עשה ציצית! ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו! ^[8]

אלא בהכרח, שרבה בר רב שילא בא ללמד, כי מאחר שעמדו בשמתא כ"ב שנה, דקנסינן להו בלא אתרייתא [התראה], אבל לולי זאת היה צריך להתרותן קודם הנידוי.

כי הא דרבה הוה קניס אטמא [היה נוטל את כל הירך ונותנה לכהן] ממי שלא היה רוצה ליתן מתנות.

רב נחמן בר יצחק היה קניס גלימא ממי שלא רצה לתת מתנות.

ואמר רב חסדא: כך מחלקין את מתנות הכהונה:

זרוע ניתנת לכהן אחד. וקבה ניתנת לאחד. לחיים ניתנים לשנים [שני כהנים, כל אחד לחי אחד].

מקשה הגמרא: איני? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף, אמר: במערבא פלגינן להו למתנות כהונה גרמא גרמא! שכל עצם היינו מחלקין לשני כהנים.

מתרצת הגמרא: התם - דברי רב יצחק בר יוסף, עוסקים בדתורא [בשור הגדול], שאבריו גדולין מאד, ואפילו אם היו מחלקין כל גרמא לשני כהנים, היה בו שיעור נתינה, אבל בבהמה דקה, אם יחלק כל אבר לשנים, לא יהא בו שיעור נתינה, ורחמנא אמר "ונתן לכהן" ומשמע שצריך לתת נתינה יפה ^[9].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה - כאילו אוכל טבלים! כמו האוכל תבואת טבל שלא הורמו תרומותיה! ולית הלכתא כותיה דרבה בר בר חנה, ואינו נחשב כאוכל טבלים ^[10].

אמר רב חסדא: מתנות כהונה ^[11] אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל ^[12].

מאי טעמא? משום דאמר קרא במתנות כהונה "לך נתתים למשחה", ו"למשחה" משמע לגדולה [דתרגום המילה "למשחה" הוא "לרבו" דהיינו גדולה], והיינו כדרך שהמלכים אוכלים, צלי ובחרדל. ^[13] ואמר רב חסדא: עשרים וארבע מתנות כהונה [שיפורטו להלן], כל כהן שאינו בקי בהן היאך הן נאכלות בגדולה ^[14], אין נותנין לו מתנה.

ודוחה הגמרא דין זה, ואומרת: ולאו מילתא היא! דתניא: רבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה, שאומר: לא ה' צוה להקריב את הקרבנות אלא משה בדאן מליבו ^[15], אין לו חלק בכהונה, שאינו נוטל חלק בקדשים.

והמקור לכך, ממה שנאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן - לו תהיה שוק הימין למנה", ודרשוהו שרק מי שמודה בעבודות - נוטל חלק בקדשים.

אין לי אלא מי שאינו מודה בזה, בעבודה זו. "המקריב" דהיינו הולכה - בלבד, שאינו נוטל חלק בקדשים. מנין לרבות חמש עשרה עבודות ^[16], כגון, היציקות והבלילות, שנותן שמן במנחה ובוללה, וחוזר ויוצק עליה שמן לקיים מצות יציקה, והפתיתות, שפותת את המנחות לאחר אפייתן, והמליחות, שהיה נותן על המנחות מלח, תנופות, שיש מנחות שטעונות תנופה שמוליך ומביא, והגשות, שיש מנחות שטעונות הגשה, שהיה נותנה בכלי ומגיעה לקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן, והקמיצות,

הערות

^[1] רש"י פירש שכהן ועכו"ם פטור משום שאינם נקראים "עם", ולכאורה תמוה שעכו"ם פטור כמו בשאר מצוות, ולא מפני שאינו "עם". והנה בטעם פטור הטבח לתת מתנות מבהמת כהן ועכו"ם כתב הקרית ספר שהוא משום ששלוחו של אדם כמותו, והיינו שחיוב הנתינה על הבעלים, והטבח הוא רק שליח שמקיים את מעשה הנתינה, אך רש"י למד כשאר הראשונים שהפטור הוא מפני בעלות הבהמה, וביאר הטעם שרק בהמת ישראל חייבת, ולפיכך הוצרך רש"י לומר שרק בהמות של "עם" התחייבו, וכוונתו, שיש בכך טעם לפטור אף שחיוב הבהמה אינו תלוי בחיוב הבעלים במצוות הנתינה, והטבח יכול להתחייב גם על בהמת עכו"ם, וכן משמע מדברי הלבוש [סעיף כז], ודוחק. ואמנם במנחת חנוך [סוף תקו] דן לחייב מתנות בבהמת חרש שוטה וקטן מפני שהטבח הוא גדול והוא המתחייב, והיינו שאין חיוב הבהמה תלוי עם בעלה בר חיובא או לא. וראה בהערה הבאה.

^[2] כתב הר"ן כי אף שהדין עם הטבח, טובת הנאה לבעלים, כי איך יעשה סחורה בפרתו של חבירו. והיינו שהבעלים הוא הנותן, והטבח רק אחראי על מעשה הנתינה ולכן אין לו טובת הנאה על כך. וראה ברשב"א שכתב שאין הטבח יכול לומר לכהן לאו בעל דברים דידי את, לך לבעלים וכו', אלא הדין עמו ונותן לו. וכדומה כתב המאירי אין השוחט רשאי לעכבו ולומר המתן עד שיבא הבעלים, וביאר בפרי מגדים [סא משב"ז כט] שהשוחט מחויב ללכת לבעלים ולשאול אם רוצה לתת לכהן זה או אחר. ומכל ביאורים אלו משמע שהחיוב מתחיל בחיובו של הבעלים, והדין עם הטבח על אחריותו לקיום הנתינה בלבד. ובספר רימון פרץ ביאר שהתורה גילתה שאם עשאו שליח לשחוט, מסתמא עשאו שליח גם לתת מתנות, [ותמוה, וכי באופן שיגלה שאינו משלחו לכך או שהטבח משנה משליחותו, לא יתחייב]. והריטב"א כתב שכל זמן שהמתנות ברשות הטבח, תובע ממנו, שיש לדבר תובעים במכירי כהונה, אבל אם נתן הטבח לבעלים או שמכרן אינו יכול לתבעו, כשם שהמפקיר מנה של חבירו לוי אצל שמעון, יכול לוי לתבוע משמעון, אך אם החזירה שמעון למפקיד אין לוי יכול לתבעו. וגם מדבריו משמע שאין חיוב על הטבח, כשם שאין חיוב על הנפקד לתת לבעל המעות. אמנם מלשון הריטב"א משמע לכאורה שדוקא במכירי כהונה הדין עם הטבח, ואילו לשאר כהנים יכול לומר לאו בעל דברים דידי את. ויתכן שאין כוונתו שיכול לדחותו אצל הבעלים, אלא שלסתם כהן הוי ממון שאין לו תובעין, ורק במכירי כהונה שהן תובעין, התחדש שדינם יהיה עם הטבח. אכן מוכח מדבריו שמזיק מתנ"כ אפילו למכירי כהונה, פטור, ויתכן שלפיכך הוצרך לדמותו לפקדון, ולא סמך על רב חסדא. ועצם דינו של הריטב"א כתב גם הרשב"א שהטבח אינו חייב על נתינה לבעלים, או על מכירה, וכתב שפטור כדאמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה פטור, ולכאורה תמוה שהרי אם אין על הטבח מצוות נתינת מתנות, אלא רק אחריות או שליחות על מצוות הבעלים, מהו הנזק שעשה בהביאו את המתנות לבעלים, ואין לומר שסברו שהחיוב על הטבח, שהרי הפרי חדש [סא ס"ק כה] הוכיח מדבריהם שהמזיק מתנות כהונה פטור בין אם הוא הבעלים ובין אם הזיק מתנות של אחר [וראה קה"י ב"מ ט, הובא לעיל בהערות לתוס'] ומשמע שביאר בדבריהם שהטבח אינו הבעלים על המתנות. [ושמא כוונתו רק על מכרן לאחר, ודוחק]. והר"י מלוניל כתב טעם נוסף לחיוב הטבח, שכיון שמוטל עליו לשחטה מוטל עליו לפרוע חוב המוטל על בעל הבהמה, ושמא כוונתו כנ"ל שהתורה עשאתו שליח לזה, כפי שנעשה שליח לשחוט.

^[3] דעת רש"י שמדובר בכהן טבח ששוחט בהמה שלו למכרה, ולימדה תורה שהוא חייב במתנות, אך תוס' כתבו שמדובר בכהן השוחט בהמת ישראל, אבל כששוחט בהמה שלו אינו חייב במתנות אלא מדרבנן. והקשו על רש"י איך לא ידע רב טבלא דין מן התורה. ולכאורה רש"י לא רצה לפרש כך, כי פשיטא הוא שהולכים אחר בעל הבהמה, ואם הוא חייב, ודאי על הטבח לתת מתנותיו, ולכן ביאר שהפסוק מרבה אף בהמת כהן שעומדת למכירה. ועיין בהערות על תוס'. אך לביאור הנ"ל, הרי רק רבא דרש כן, כי סבר שכהנים פטורים משום שאינם נקראים עם, וזובחי הזבח הפסיק הענין, אבל רב טבלא סבר כדמסקינן שכלל הוא לפטור כל מי שמקבל מתנות, ואף כששוחט כדי למכור יפטר, ורק רבנן גזרו כדי שלא ירגילו לשתף כהן כדי להפטר ממתנות. והנה החתם סופר הקשה לפי רש"י למה יתן את המתנות לכהן אחר, וכי גרע מתרומת תבואתו שמפרישה והיא שלו, וכמו ששנינו לעיל [קלא ב] אין מוציאין מכהן לכהן. [ולשיטת תוס' ניחא, שהרי גזרו כדי שלא ישתתפו עם טבחי ישראל, ומסתמא הגזירה היתה כקנס, ואילו זוכין לעצמן אין זה קנס, שאילו לא גזרוה כקנס, היו צריכים לגזור על הישראל, וראה בהערה 2 על תוס']. ומשמע שנקט כי לפי רש"י חיובו של טבח הוא חיוב מתנות רגיל, ואינו חיוב שהתחדש לטבח, שהיה אפשר לומר שדינו שונה משאר מתנות כהונה ואינו נוטל לעצמו, ובהכרח שאין טעמו של רש"י כהר"ן לחייבו מפני מראית עין. וכן הוכיח באור שמח [בכורות ה ג] שחיוב זרוע לו"ק הוא מדיני צדקה ולפיכך אין חילוק בין טבח כהן לישראל, ורק כששוחט לעצמו פטור. וראה במרחשת [שם] ובצפנת פענח [מתנו"ע ב ד] שמזובחי הזבח למד רבא שטבח כהן חייב מה"ת בחיוב הרגיל ויכול ליטול לעצמו, אבל זה דוקא בתוך ג' שבתות, וכמו שפרש"י [בד"ה שתים] שבהם פטור מלתתם לכהן אחר, אבל אחר כך קנסוהו לתת לאחר, כדי שלא יפסיד את אחיו הכהנים כמו שהוכיחו מירושלמי [פ"א דפאה ה"ה] עי"ש.

^[4] רש"י פירש שבבא בדרשתו מאת העם, קא סלקא דעתיה דכהנים לא איקרו עם, ודבריו תמוהים שהרי כך היא גם המסקנא שכהנים לא נקראו עם ולכן הם פטורים ממתנות. וכבר העיר הרש"ש שהר"ן לא כתב "קא סלקא דעתך", ונכון הוא, דהיינו שכך דרש גם למסקנא. והגרעק"א [בתשובה רג] הקשה למה הוצרך רבא לדרוש מקרא לפטור כהנים, והרי מתנתם לא גרועה משל אחרים שהם נוטלים לעצמם, וממילא הם פטורים, והוכיח מכאן שאין זה כלל שכל מי שנותנים לו הוא פטור מלהפריש ולתת, [וראה בע"א הערה 2, ובהערה 4 לתוס' שם]. ולביאורו, יתכן שהתמעטו כהנים מנתינה בלבד וחייבין בהפרשה, ועל כל פנים לא חל פטור על בהמת כהן, אלא שאינו חייב לתת. וכן משמע בתוס' לעיל [לז ב] שאם מתנות טובלות, גם בהמת כהן חייבת בהפרשה, ולדבריהם שותפות הכהן מחילה פטור על הנתינה בלבד. [וכן היא משמעות דברי רש"י כאן בד"ה דלא, ודו"ק]. אכן, לפי מה שצידדנו לעיל [קלא א הערה 9] כי דעת הב"ח שכל מי שמקבל פטור מלתת, צריך לפרש שהמיעוט מלמד שאין עליהם שם מתנות כהונה כלל, ואין צריך לאכלם למשחה, ומותר ליתנם לכלבים לכתחילה, [עיין ש"ך סק"ה]. ובמרחשת [א כז] כתב שצריך מיעוט לפטור אפילו בשותפות כהן, שאילו פטורן רק מפני שזוכין לעצמן, לא יפטר השותף הישראל מחלקו, ולכך קא משמע לן שחל פטור על בהמת כהן. ולפי ביאור זה לכאורה גם כהן טבח יפטר מפני שהוא עצמו מקבל, וזוכה לעצמו, וממה שדרש רבא מזובחי הזבח לחייב כהן טבח, מוכח שסלקא דעתיה שהפטור בבהמת כהן אינו משום שהוא בעצמו מקבל אלא מפני שאינו נקרא עם, כי מאת זובחי הפסוק הענין [כמו שפירשו תוס'] ואינו חיוב על העם אלא גם על כהן. ומיושבת לשון רש"י.

^[5] רש"י והר"ן פירשו שחייב את הישראל, ולכאורה למסקנא מבואר שחייב גם את הכהן, משום שקבע מסחתא, וראה בב"ח [ס"א יח] שכתב שרב נחמן אמר לכהן, וכן אפשר לבאר להלן שרבי טבלא ביקש לפטור הכהן ב' וג' שבתות. ובהכרח שלדעת רש"י לא נחלקו רב טבלא ורב נחמן בחיוב דאורייתא שחל על טבח כהן, אלא שרב טבלא סבר שנוטלם לעצמו ורב נחמן אמר לו שזקני דרום חלקו בין חיובו קודם ג' שבתות שיכול ליטול לעצמו, ואחר כך תקנו שיתנם לכהן אחר, ורצה רב נחמן לפטור את הכהן מנתינה לאחר, כי לא ידע שקבע מסחתא, ובכל זאת חייב את הישראל, כי הכהן אינו פטור אלא נוטל לעצמו, וגם רב טבלא לא בקש אלא ג' שבתות לכהן בלבד, ועל כך ענה לו רב נחמן שקבע מסחתא חייב הכהן מיד לתת לאחר. ב. תוס' יו"ט כתב שהלשון "ב' וג' שבתות" כולל אופנים שונים, והכוונה שהדין תלוי בראות עיני הדיין, לפי מדת הפרסום ששוחט למכור ולא לעצמו. ורבינו יונתן כתב: שתים במי שקונה בהמות רבות ושלש בבינוני.

^[6] לדעת רש"י דוקא בקבע מסחתא חייב מיד, אבל הרשב"א בתורת הבית [שם] כתב שגם אם נשתתף עם טבחי ישראל שנראה כקובע אומנותו לכך, חייב מיד. וכן כתב המאירי. אלא שהביא בשם תוס' דהיינו דוקא כנשתתף עם ישראל, אבל במוכר את שלו בלבד פטור. ובציון ההלכה צידד שכוונתו לפטור מדאורייתא, אבל מדרבנן חייב. ובמשמרת הבית כתב שמקורו ממעשה דרב טבלא, ומשמע שלמד שרב נחמן אמר שעצם השתתפותו עם טבחי ישראל נחשב כקבע מסחתא, ולפי זה לא יתכן הפירוש הנ"ל, שהרי רב נחמן ידע מתחילה שהשתתף עמם.

^[7] הב"ח [סא ד"ה ומנדין] הבין שטבחי הוצל היו ישראלים, ומה שאמר רב חסדא "האי כהנא" כוונתו לחדש שאף טבח כהן שכל חיובו במתנות רק מדרבנן, משמתין אותו כי עבר על תקנה דרבנן, אולם בלב אריה נקט שגם טבחי הוצל היו כהנים, ולכן הביאו מהם סיוע לרב חסדא. והיינו שמנדין דוקא טבח כהן משום שמורה היתר לעצמו כי כל חיובו מדרבנן. ומדברי הב"ח [שם, ובד"ה לא נתן] משמע שלאו דוקא טבח, אלא כל ישראל ששחט ולא נתן מתנות מנדין אותו, שהרי הקשה על הר"ן שצידד כי גם כשהמתנות בעין אין להם תובעין, והרי מנדין אותו אם לא יתן. וכן משמע בפרישה [אות כ]. והמרדכי הביא תשובת רה"ג "מי שאינו נותן חייב נידוי, דאמר רב חסדא האי טבחא דלא יהיב וכו"', ובכפתור ופרח [פט"ז] כתב וכל טבח שאינו רוצה ליתן, מנדין אותו עד שיתן. והרמב"ם [ת"ת ו יד] כתב שטבח כהן שאינו מפריש מתנות ונותנן לכהן אחר חייב נידוי, והביאו בשו"ע [יו"ד שלב] ומשמע שדוקא טבח כהן מנדים, ולא כל אדם מישראל שלא נתן. וראה בביאור הגר"א [אבן העזר כג סק"ה] שהנידוי חל מאליו על טבחי הוצל, ומלבד זאת מוטל גם על בי"ד לנדותן, וראה שו"ת רדב"ז [א'תקנא].

^[8] רש"י בכתובות [פו א] ולעיל [קי ב] ביאר "במה דברים אמורים שלוקה ארבעים" ולפי זה לכאורה אין ראיה דמשמתינן ליה במצוות עשה עד שיעשנה, וצריך לומר דכל שכן הוא ממה שמכין אותו עד שתצא נפשו, שכולל כל עניני כפיה. והגרעק"א כתובות שם תמה, מה ההבדל בין עשה לל"ת, והרי גם ל"ת קודם שעבר כופין אותו שלא יעבור, ואילו אחר שעבר גם במצוות עשה אין כופין אותו. ובחידושי הר"ן פירש שאין הכוונה ל"עשה" ו"לא תעשה" כמשמעותם, אלא למצוות שבקום עשה ובשב ואל תעשה, אך מדברי רש"י בכתובות ולעיל משמע שמדובר בלא תעשה ממש שלוקין עליו ארבעים וראה מנחת חנוך [תקנח]. וראה בקצוה"ח [משובב ג, א] שהחיוב למנוע אדם אחר מלעבור על לאו, מוטל על כל אדם, אך הכפיה לקיים עשה מוטלת רק על ידי בי"ד, ולדבריו החילוק פשוט בין עשה ללאו. ועי"ש בנתיה"מ שכתב כי עשה חמור מלאו, וכדבריו מבואר בפיה"מ להרמב"ם [סנהדרין] שבעשה כופין אותו עד שתצא נפשו ממש, ובלאו צריך למנעו אך אסור להורגו. והר"ן בסוגיין כתב שאם רוצה לאכול חמץ בפסח כופין אותו למנעו עד שתצא נפשו, ויתכן שחילק בין איסור כרת שהוא כעשה, לחיוב מיתה שבידו לבחור, ואם רוצה יעבור וימיתוהו בי"ד. ובכתובות [שם] נחלקו רש"י ותוס' אם כופין על מצוה דרבנן, ונמצא שכאן הלכו לשיטתם, כי מסתבר שמדובר באופן הדומה לעיל, ורש"י פירש ששוחט בהמה שלו למכרה וחייב מן התורה, ולתוס' מדובר בכהן השוחט בהמת ישראל שחיובו מדרבנן ובכל זאת כופין אותו. [וראה לעיל קלא ב הערה 3 שהרמב"ן בב"ק תמה איך כופין על מתנ"כ והרי עדיין אינם ממון הכהן].

^[9] דעת הרא"ש והטור שאף בשור אינו חולק אלא הזרוע לשנים, אך את הלחיים והקיבה אינו מחלק ונותן כל אחד מהן לכהן אחד, וכן פסק השו"ע [סא, ט] אך מלשון הרמב"ם [פ"ט הי"ז] משמע שגם את הלחיים והקיבה של שור יכול לחלק לכמה כהנים שכתב "חולק אותן חתיכות, והוא שיהיה בכל חתיכה כדי מתנה". ובכנה"ג כתב שרש"י סובר כהרמב"ם, וראה מעדני יו"ט [ס"ק צ]. ובפרי חדש [ס"ק טו] כתב שרש"י סובר כהרא"ש עוד דקדקו ממה שלא הזכיר הרמב"ם לכמה מחלקו שיכול לחלק את זרוע השור גם לשלשה וארבעה כהנים, וכן מפורש בפיה"מ "מתנות שור רשאי לחלק אותן לרבים", אך בקיצור פסקי הרא"ש כתב שמחלקים זרוע השור ונותנים "לשנים", וכן כתב גם רבינו ירוחם [ח"א סוף נ"כ] וכן נפסק בטור ושו"ע. [וראה חומת אנך דברים טו, שביאר את הפס' מ"זובחי הזבח אם שור" ששור נחלק לרבים, ואילו "אם שה ונתן לכהן" כי בשה הזרוע לאחד, וראה רדב"ז שבגדי קטן נותן כל המתנות לאחד, והיינו כי אף שהמתנות חלוקות בגדי צריך לצרפם ולתתם יחד כדי שתהא הנתינה חשובה]. ולכאורה נחלקו בביאור דברי הגמרא "פלגינן להו גרמא גרמא", שלדעת הרמב"ם היינו משום ששור גדול ויש בכל חלק שבו מתנה יפה, ולפיכך יכול לחלק כל אבר להרבה כהנים, והיינו שמחלק כל עצם לשנים כפרש"י [ד"ה גרמא], אולם הרא"ש סבר שיכול לחלק דוקא לעצמות שלמות, וכמו שפירש רש"י על הרי"ף, שבזרוע יש שתי עצמות, ויכול לחלקה דוקא לשתים, כי צריך לתת אבר וכל חלק שיש בו עצם שלימה נחשב אבר ויש עליו שם זרוע [וראה פסקי רי"ד קלג ב וצ"ע], אך לחיים וקיבה אינו מחלק כלל, כי אף אם יהיה בהם שיעור נתינה, לא יהיה עליהם את שם האבר שצריך לתת לכהן. וראה חזו"א [ריד לדף קלח] שצידד כי ההלכה שראשית הגז ניתן בשיעור עשיית בגד קטן [כמבואר ביו"ד שלג יג] היא רק מדת עין יפה ודרך ארץ כמו שאמרו "בזרוע לאחד" ואין צריך לכך קרא. ודבריו תמוהין שהרי רש"י פירש [בד"ה בתורא] דכתיב "ונתן לכהן" נתינה יפה, והרמב"ם [פ"ט הי"ז] כתב שהמקור לנתינה יפה בזרוע נלמד מראשית הגז. דכתיב בו "תתן לו". ולהלן [קמג ב הערות 3-5] נברר אם זרוע לחיים וקיבה הם מצוה אחת או שלש מצוות ואף אם הם מצוה אחת עדיין יש לדון אם שלשתן נחשבות כמתנה אחת ואף על פי כן אפשר לחלקן לכמה כהנים, או שרק משום שהן שלש מתנות צריך לחלקן, אך במתנה אחת כזרוע או לחיים נחלקו הראשונים אם מחלקים. ומעתה יש לעיין אם טעם הרא"ש הוא רק במתנת זרוע לו"ק, שלא יחלק אבר לשנים, או שהוא דין בכל מתנות כהנים שלא יחלק מתנה אחת לשנים. וראה בפתחי תשובה [יו"ד שה סק"י] לענין פדיון הבן, שכתב השו"ע שאפילו אם חילק ה' סלעים לעשרה כהנים יצא, והביא שהחכמת אדם נקט שיכול לעשות כך לכתחילה, כמו שמצינו בזרוע לו"ק שמחלקן לשלשה כהנים, כי אין צריך לתת את כל שיעור ה"מתנה" לכהן אחד אלא כדי "נתינה", ומשמע שדעתו ששלשתן מתנה אחת, ולכן מוכיח מהן. אך מנגד הביא שהחתם סופר [יו"ד רצז] כתב שלכחילה אין לחלק את שיעור החמשה סלעים. ותמה עליו מחילוק מתנות כהונה. ובפשטות צריך לומר כי דעת החתם סופר שזרוע לו"ק הם שלש מתנות נפרדות, וכדעת הרמב"ם בפירוש משנתנו, שלא יתנם לאחד, כי אין נותנים כמה מתנות לכהן אחד, [וראה דרך אמונה פ"ט הי"ז בבה"ל] אך כל מתנה בפני עצמה אסור לחלקה, כי צריך לתת את כל שיעור המתנה, וכדעת הרא"ש כאן שאין לחלק את הלחיים והקיבה. וצריך עיון. ולכאורה יש להוכיח נדון זה ממה שלחיים ניתנות [להרמב"ם] לשני כהנים אף שהן מתנה אחת, ומשום שיש בכל אחת מהן מתנה חשובה כמבואר בפרי חדש, אך לשון הרס"ג [עשה צ"ב] הוא שיש ארבע מתנות, והיינו שלחיים הן שתי מתנות, ומשמע שמתנה אחת אין מחלקין. [אך לשון רש"י קלג ב ד"ה מדקא, משמע שלחיים הם מתנה אחת]. וראה דרך אמונה [קמז] שכתב שלא נודע כמה הוא כדי מתנה, ושמא שיעור "מתנה" הוא כגודל מתנות השה שהוא הקטן בין המינים שהתחייבו בקרא ונחשבו כמתנה, ואם כן יתכן שמחלוקת הרמב"ם והרא"ש אינה תלויה במחלוקת האחרונים הנ"ל, אלא לכו"ע צריך לתת שיעור "מתנה", ולדעת הרמב"ם שיעור ה"מתנה" נקבע לפי גודל מתנות השה, ולכן בשור הגדול אפשר לחלק גם את הלחיים, ולהרא"ש שיעור מתנה הוא אבר שלם, ולכן אי אפשר לחלק את הלחיים אלא את הזרוע.

^[10] תוס' לעיל [קלא א ד"ה ה"ג] כתבו שאף על פי שאין הלכה כרבי יוחנן, אסור לאכול מהבשר עד שיורמו המתנות. והבאנו שם בהערות מחלוקת הב"ח והפרישה אם האיסור מדאורייתא הוא בעצם הבשר, או שמצוה להפריש מתנות קודם האכילה. והפרי חדש [סא י] כתב שהאיסור על הבשר הוא רק מדרבנן, גזירה שמא יאכל המתנות עצמן. ולהלן [קלו ב ד"ה כרבי] כתבו תוס' ש"רב נחמן קניס גלימא" רק קודם שנהגו העולם כרבי אלעאי - שדרש שם הקש מתרומה למתנות - ומשמע שסברו כי אחר ההקש מתנות טובלות מדאורייתא, וכמו שפירשו כאן [בד"ה כאילו] שמקור דברי רבי יוחנן הוא מההקש דלקמן. וראה בהערות על תוס' כאן. וכן משמע מדברי הרי"ף שכתב: "לית הלכתא כוותיה, דמתנות אין בהם משום קדושה, אלא חובת טבח הן" והיינו שטבל חל רק משום שיש בה קדושה ואוסרת את הפירות, ולא משום מצוות הנתינה. וכן מבואר בתוס' להלן [קלד ב ד"ה ראשית] שנקטו כי אם מתנות טובלים את הבשר, צריך להרים מתנות מספק, אך אין צריך ליתנם לכהן, ואילו היה הטבל חל כתוצאה מחיוב הנתינה, וכיון שבספק אין חיוב, ממילא לא יטבלו. וראה בדרך אמונה [מתנ"ע א י בבה"ל סד"ה נאמר] וצ"ע. ומה שכתבו שצריך להרים, אף שכבר ביארנו לעיל [קלא א] שאין צריך הרמה כי הן מובדלות, [וכדברי הרמב"ם פ"ט הי"ד שמשום כך אין הלכה כרבי יוחנן], מכל מקום כתבו תוס' לעיל [לז ב ד"ה שלא] שלרבי יוחנן גם כהן חייב בהפרשה כדי להפקיע איסור טבל, ודינו כמו בתרומה שאינו פטור אלא מנתינה. וראה בטורי אבן [מגילה כח א] שהעיר איך שייכת הרמה במתנות והרי הן מובדלות, ובמה נחשבת בהמה שלא הורמו מתנותיה. [וכתב שהכוונה ל"טבל" מדרבנן]. ובדרך אמונה [ט יד] הבין מדברי רבינו יונה [בב"ב קכג הובא לעיל קל ב] שההרמה היא הנתינה לכהן, אך מתוס' ותוס' רא"ש [להלן קלד א] מבואר שההרמה היא שלב לפני הנתינה, שכתבו למאן דאמר מתנות טבלי, גר יפטר מנתינה אך יאסר באכילה עד שיורמו, וכן משמע מדברי הטור [שהובאו לעיל קלא א בהערה לתוס'] כי אף על פי שמצוה להפרישם אינם טובלים. וראה מה שכתבנו שם. וצ"ע. אמנם רש"י [לז ב] כתב שכהן יכול לאכול בלא הרמה, וכמשמעות סוגיין שרק כהן טבח מתחייב במתנות, וכבר ביררנו לעיל [קלא א] שלכך הוצרך הכתוב ללמד שכהנים לא איקרו "עם" כדי שלא יתחייבו בהפרשה, [כי מנתינה פשיטא שפטורין, שיכולים לתת לעצמן], ובחידושי הגרז"ס [לז ב] כתב שגם תוס' לא כתבו שכהן צריך להפריש כדי להתיר הבשר מאיסור טבל אלא בבהמת ישראל, אך בבהמתו אינו מפריש. ובדרך אמונה [שם] דחה ביאור זה. [וראה רמב"ם שם]. ולכאורה דין זה תלוי אם המתנות הם חיוב הבהמה ולכן הם טובלות את הבהמה, וגם כהן צריך להפרישן, או שהן חיוב עצמי, וכהן שנוטלן לעצמו לא שייך בו הפרשה. וראה להלן קלג ב הערה 3.

^[11] תוס' בבכורות [כז א] הוכיחו ממשמעות הסוגיא שם שדין "למשחה" לא נאמר דוקא בקדשים אלא גם בזרוע לו"ק, אבל בתרומה אינו קיים כי לא שייך גדולה אלא בבשר. [וראה בסוטה ט"ו. ששייך למשחה גם במנחות, וראה תוס' זבחים ע"ה ב שגם בתרומה יש דין למשחה, ובמנחה כתבו שנאכלת על השובע כדי שלא יצא משלחן רבו רעב, ואכ"מ]. ובכרתי [ס"א י"ד] דקדק ממה שלא הביאו תוס' את דברי רב חסדא המפורשים בסוגיין, דהיינו משום שהיה אפשר לומר שכוונתו מדרבנן ודרשתו אסמכתא בעלמא, ולכן דקדקו מהסוגיא שם שמדובר בגזירה שגזרו כדי שלא ינהגו בם חולין, ומשמע שדין "למשחה" בהם הוא מן התורה ולכן שייכת גזירה. אך תמה על כך שהרי "למשחה" נאמר בפרשת קרח, ואילו מתנות כהונה הם מצוה שהתחדשה לפני שנכנסו לארץ [כמבואר בראש הפרק בשם הרמב"ן] ואם כן מסתבר שדין "למשחה" במתנות הוא רק מדרבנן. אמנם כפי הנראה דבר זה הוקשה לרש"י בסוגיין, ולכן כתב "למשחה" במתנות כהונה כתיב בפרשת קרח, כל מתנות שנתתי לך בכהונתך, נתתי לך לגדולה. והיינו שבא ללמד על כל המתנות, אף אלו שעדיין לא נאמרו בפרשה זו. אך עדיין לכאורה דברי רש"י תמוהים מאידך, שמשמע כי "למשחה" נאמר דוקא במתנות כהונה, וכן משמע בדבריו בסוטה [טו א], ואילו בפסחים [פ"ו א] ויומא [יד א] כתב שדין זה נוהג גם בפסח ושאר קדשים, והיינו אפילו בחלק שאוכלים הבעלים. וצריך לומר שבקדשים פשיטא לן שצריך לאכלן בגדולה כי מקיים בעצם אכילתן מצוות אכילת קדשים, אך במתנות כהונה שיכול ליתנם לכלבו ולמכרם לישראל, כל ענין הגדולה בהם הוא משום שהם "מתנות כהונה", ולכן אין הישראל המקבל צריך לאכלם בגדולה. [וראה בהערה 13]. ובתוס' בזבחים [ע"ה ב] כתבו שתמורת בכור נאכלת לבעלים, ולכן אין בה דין למשחה שהוא נוהג רק במתנות כהונה, והפסח נאכל על השובע רק בכדי שלא יבא לשבור בו עצם. ובמשנה למלך [פ"י ממעה"ק ה"י] הבין מדבריהם שבחלק הבעלים אין דין למשחה, ותמה באבי עזרי [פ"ט מבכורים הכ"ב] אם כן איך אמרו בזבחים [כח א] שאליה נאכלת למשחה, והרי היא מחלק הבעלים, ובמשמר הלוי [זבחים נט א] העמיד דברי הגמרא שם באליה של גדי של חטאת שנאכלת לכהנים, והסכים עמו מרן זללה"ה. אך לפי המבואר לעיל יש לומר שהטעם שאין בתמורת בכור דין למשחה, הוא משום שאין בו מצוות אכילה, כי נאכל במומו לבעליו, ורק אם ניתן לכהן יש בו מצות למשחה משום "מתנות כהונה" שבו, אך בשאר קדשים קלים אף שנאכלים לבעלים יהיה דין למשחה מפני מצות אכילתן, ולכן יש באליה דין למשחה. וראה חזון יחזקאל [קרבנות י' ד'].

^[12] הרמב"ם בפירוש המשניות זבחים [צ ב] פירש: "כדרך שהמלכים אוכלים מטעמים ומאכלים בתבלין", ודקדק בערוך השלחן [קדשים פ"א י"ח] שנקט כי עיקר דרשת "למשחה" מלמדת על אכילתן בחרדל, ולא אכילתן צלי, ולפיכך שנינו בזבחים שם שיכול לאכלן צלי שלוק ומבושל. ובאופן דומה יתכן לומר, שמדברי הרמב"ם [פ"ט הכ"ב] נראה שגרס בסוגיין "אין נאכלות אלא צלי בחרדל" והיינו שדוקא אכילת צלי היא בחרדל, אך שלוק ומבושל אוכל בשאר תבלינים. ובכפתור ופרח [פט"ז] כתב ש"לאו דוקא צלי ובחרדל, אלא לומר שנאכלות על השובע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלים, אטו מי שאינו אוכל חרדל אינו נוטל מתנות". וראה עוד בהערות על תוס'. והנה רש"י בפסחים [פו א] ורשב"ם בפסחים [קיט] כתבו שהפסח נאכל על השובע כי צריך לאכלו בגדולה, ולכאורה נמצא שחגיגה הקודמת לפסח אינה צריכה להאכל על השובע, וזה ניחא רק לשיטת הרמב"ם בספר המצוות [פ"ט, וראה הערות לתוס' בחברותא זבחים ו א] שאין מצוות אכילה בקדשים קלים, אך לדעת רש"י שיש מצוות אכילה, יקשה למה לא נאחר את החגיגה שתאכל היא על השובע, וכבר הקשה כן המרדכי [פסחים דף לח. במרדכי] והוכיח כתוס' שנאכל על השובע רק כדי שלא ישבור עצם. ולרש"י צריך לומר שדי לאכול בחרדל במקום לאכול על השובע, אבל בפסח אין יכול לאוכלו בחרדל. ובכוכב יעקב [כז] הוכיח כדברי תוס' בפסחים שאין "למשחה" בקרבן פסח, ממה שגרסי' בירושלמי [פ"ו דפסחים] שהאוכל בני מעים יוצא ידי חובתו בפסח, אף שאמרו שהאוכלן לאו בר נש ואינה אכילה לגדולה, אולם יש לדחות שהרי אין דין "למשחה" מעכב שלא יצא יד"ח במצות האכילה. וראה בקרית ספר [פ"ח מחמץ ומצה] שהמצוה לאכול על השובע היא מדרבנן ואינה מעכבת.

^[13] עיין בתוס'. הרמב"ם [פ"ט ה"כ] כתב שאם רצה הכהן למכור המתנות או להאכילם לכלבים, מאכילם, שאין בהן קדושה כלל. ותמה היש"ש [סי' י"א] הרי צריך לאכול דרך גדולה, וכי אכילת כלבים היא לגדולה, ולכן הסיק שרק אם אינן ראויין לאכילה מאכילן לכלבים. [ראה ש"ך סק"ה]. וברדב"ז כתב שדוקא כשהכהנים אוכלים צריכים לאכול דרך גדולה, אבל אם מכרן לישראל אינו אוכלן בצלי וחרדל כי לא שייך בו גדולה, וכמבואר מרש"י בכורות [כז. וראה שם רגמ"ה]. ומשו"ע [ס"א י"ג]. ובאבי עזרי תמה איך מוכרן לישראל ואוכלן כשהן ראויים לקיים בהם מצוות אכילה לגדולה. ובדרך אמונה [בבה"ל] כתב ליישב שיכול לעשות במתנות כל צרכיו כדרך שהמלכים עושין וגם המלכים נותנים לכלביהם ולעבדיהם, ורק כשאוכל בעצמו צריך לאכול כדרך אכילת המלך, והיא כוונת הרדב"ז. ומסתבר שגדר המצוה הוא להחשיב את המתנות שנתנו לו, ולכן אין היתר להשליך לכלבים עד שיסריחו, אך כיון שאין ה"למשחה" משום שחלה קדושה בעצם המתנות נמצא שאחר שאינן ראויות לאכלם בגדולה יכול ליתנם לכלבים. ובישראל לא שייך כלל למשחה כי לא נתנו לו במתנה. ומההיתר להאכילם לכלבים משמע לכאורה שאין לכהן מצות אכילה במתנות כהונה, אלא רק מצוה להחשיבם אם אוכלם, וראה להלן [קלג א הערה 4] שיש לכהן מצוה בעצם קבלת ה מ תנות.

^[14] פירש רש"י שאינו בקי היאך דין מתנה היאך נאכלין בגדולה, ובספר מתנת חלקו הקשה הרי דין זה אינו שייך בחלק מכ"ד מתנות כהונה כראשית הגז ופדיון הבן ועוד, וכבר כתבו תוס' בבכורות [הנ"ל] שלא שייך גדולה אלא בבשר, ולמה נקט רב חסדא "כ"ד מתנות כהונה". וביאר שכוונת רש"י לשני דינים שנאמרו ב"למשחה", שהרי כמה אופני גדולה נאמרו במתנות אלו, כגון נתינת הבכור שצריך ליתנו אחר גידולו, כלשון הרמב"ם [בכורות א ד]. שמתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וכו' לפיכך אין נותנין להם שום דבר שיש בו עמל וטורח. וכן כתב [ביכורים ט כב] שלא יחטוף הכהן מתנות ולא ישאל בפיו, אלא אם נותנים לו דרך כבוד, והוא מדין גדולה, וראה תוס' ביומא [כה א] ובשטמ"ק זבחים [טז אות כ] שמותר לשבת בעזרה כדי לאכול קדשים דרך גדולה, וכוונת רש"י שאינו בקי היאך דין מתנה - דהיינו באופני קבלת המתנות דרך כבוד, או שאינו בקי היאך נאכלין בגדולה, דהיינו בדיני אכילתן דרך כבוד. ולפי זה נמצא כי דין למשחה אינו מדיני החפצא של המתנות שיאכלו בחשיבות, אלא מדיני האוכל שצריך לאכול בגדולה, כי לכך ניתנו המתנות - להתגדל בהם הכהנים, כלשון רש"י בשמות [כט, כט] ולכן דרך האכילה תלויה בהנאת הכהן, ומובן גם שהחיוב הוא דוקא על אכילת הכהן, אך אם יתננו לכלבים לא שייך בזה חסרון של למשחה. ויש להעיר כי אילו כהן חייב בהפרשת מתנות, ורק אינו חייב בנתינה, נמצא שצריך לאכול מתנותיו בצלי וחרדל כמתנות ישראל.

^[15] רש"י פירש שאומר בלבו דברי הבל הן, ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו. והמאירי כתב שאינו מודה בהן אלא שלבו נוטה למינות. ותמה הריטב"א שאם כן למה אמרו שרק אין לו חלק בקרבנות, והרי הוא חייב מיתה שכפר בתורה, ועבודתו פסולה [כך פירש החזו"א יו"ד ב יח את הקושיא, וכן משמע בחפץ חיים בזבח תודה סוף מנחות]. ולכן פירש שאומר על מקצת מהעבודות שאינם חובה, ולא אמרם משה לעיכובא. וביאר החזו"א [שם] שדעת הריטב"א כי אף שהוא כופר בדברי רז"ל, כיון שהוא מאמין בתורה שבכתב אינו כמומר לכל התורה אלא לדבר אחד, ועבודתו כשירה. [ובאבני נזר יו"ד הוכיח מהקושיא הנ"ל שכופר אינו פוסל קדשים כמשומד, והמהרש"ם [ח"א קלה] הביא שהצל"ח בפסחים [עג] דייק מדברי רש"י שם שגם משומד מותר בשאר קדשים, עי"ש]. ורבינו חננאל פירש "כהן המתנשא ליגע בחלבים ולהצית האליתא", והיינו שאינו רוצה לקבל עבודות אלו מפני גאוותו. וכן משמע ברש"י פסחים [ג ב] שכהן גס רוח אינו ראוי לשמש, כמו שאמרו במנחות [יח א] שכהן שאינו מודה אף בעבודה המגונה שבעבודות אין לו חלק בכהונה, וכן משמע שביאר בשו"ת הרא"ש [מט, ב] ובדרישה [שטו, א] לגבי כהן שאינו רוצה לקבל בכור, שנחשב כאינו מודה. וגם החפץ חיים [שם ובתו"כ צו טז] פירש "שאינו מודה בעבודה" היינו שאינו מקבל על עצמו לעשות עבודה זו, וכמו ששנינו בתוספתא שהובאה בבכורות [ל א] שכהן הבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, כי כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, [ולא הזכיר מפני מה אינו מקבל]. ובנחל איתן [טו, ה] כתב שכך מבואר להדיא בהמשך התוספתא [דמאי ב ז] שלכן אין לו חלק במתנות. ומלשון הרמב"ם [ריש הלכות ביכורים] משמע שאינו מודה במתנות, ובמרכבת המשנה כתב שמקורו ממה שאמרו בסמוך "מודה אע"פ שאינו בקי" ומשמע שמדובר במתנות ולא בעבודות, וראה להלן קלג א הערה 1.

^[16] בפשטות כוונת הגמרא לכל כהן שאינו מודה באחת מט"ו עבודות אלו דינו כמי שאינו מודה בקרבנות ובעבודות המעכבות, וכן משמע במנחות [יח ב] שהוכיחו מברייתא זו שגם עבודות אלו מסורות לכהן. אך לדעת הרמב"ם לכאורה דוחק לפרש כן, שהרי נקט שאינו מודה במתנות. ויתכן שיפרש כהמאירי שהכוונה שאין לו חלק בעבודות אלו, כשם שאין לו חלק בכל מה שהכהנים זוכים בו, וכשם שאינו נושא כפיו ואינו עולה לתורה ראשון. וראה באגרות משה [יו"ד ג קח] שהוכיח כי אם נתנו לו מתנות לא יצאו ידי חובה, וכן נקט בפשיטות בציון ההלכה [פ"א מביכורים אות י].

אמר רב אושעיא בתשובה: אכן כרגיל, יכול הכהן לטעון כך, ואולם במשנתנו מדובר באופן שבתחילה בא הבכור לידי הכהן כשהוא תמים, ולאחר מכן נפל בו מום קבוע, ומכרו הכהן לישראל במומו, ומעתה שוב אין הכהן יכול לתבוע את כל הבהמה בטענה שאם היא קדושה בקדושת בכור, שיתנו לו הבעלים את כולה, שהרי כבר קיבלה הכהן כבכור.

א שנינו במשנתנו כי השוחט לכהן וכן לגוי פטור מן המתנות. ושואלים: וליתני [ושישנה] התנא באופן פשוט: כהן וכן גוי פטורין מן המתנות! אמר רבא בתשובה: זאת אומרת, נוסח זה של המשנה בא להורות לנו כי הדין (ההתדיינות) של הכהן לקבלת מתנות הכהונה, אינה עם בעלי הבהמה הנשחטת, אלא עם הטבח (השוחט) את הבהמה. ואף טבח שהוא עצמו כהן ופטור ממתנות כהונה, כיון ששחט לישראל — הריהו חייב בהן.

וכן דרש רבא על האמור בדין מתנות זרוע לחיים וקיבה, "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" (דברים יח, ג): "מאת העם" — דווקא מן הישראל ניתנות מתנות הכהונה, ולא מאת הכהנים, ואולם כשהוא הכתוב מוסיף ואומר "מאת זובחי הזבח", שמשמעו שניתנות המתנות מכל שוחט בהמה — הוי אומר מכאן כי אפילו טבח כהן השוחט בהמות לישראל במשמע, שאף הוא חייב במתנות.

ב שנינו במשנתנו כי ישראל השותף עם כהן בבהמה, פטור ממתנות כהונה. ומסופר בענין זה כי אושפיזיכניה [מארחו] של ר' טבלא כהן הוה [היה], והוה דחיק ליה מלתא [והיה דחוק לו הדבר, שהיה נצרך מפני עוניו]. אתא לקמיה [בא לפני] ר' טבלא, להיוועץ בו מה יעשה. אמר ליה [לו] ר' טבלא: זיל אישתתף בהדי [לך השתתף עם] טבחי ישראל בבהמותיהם, דמגו דמפטרי ממתנתא [שמתוך שבשל שותפותם אתך הם נפטרים מחיוב מתנות כהונה], יסכימו משתתפי בהדך [להשתתף אתך] אף בלא תשלום.

הלך אותו כהן ועשה שותפות עם טבח ישראלי, ואולם לאחר שנשחטה הבהמה חייביה [חייבו] רב נחמן לאותו טבח לתת מתנות כהונה, למרות שותפותו עם כהן בבהמה. אמר ליה [לו] אותו אדם לרב נחמן: והא [והרי] ר' טבלא פטרן [פטר אותנו] מלתת מתנות כהונה, שעשיתי כן בעצתו של ר' טבלא! אמר ליה [לו] רב נחמן בתשובה: זיל אפיק [לך הוצא] את מתנות הכהונה שתחת ידך ותן אותם לכהן, ואי [ואם] לא תעשה כן — הריני מפקינא [מוציאני] לך את ר' טבלא מאונך [מאוזנך]!

אזל [הלך] ר' טבלא קמיה [לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו]: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עשה אדוני כך], להורות באופן זה, ושלא כדברי משנתנו? אמר ליה [לו] רב נחמן בתשובה: משום דכי אתא [שכאשר בא] מארץ ישראל לבבל ר' אחא בר חנינא מדרומא, אמר כי ר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו שכהן טבח — שתים ושלש שבתות (שבועות) ראשונים הריהו עדיין פטור מן המתנות, משום שעדיין לא נקבע בכך כטבח, ואין הכל יודעים ומכירים אותו בתורת שכזה. ואולם מכאן ואילך — הריהו חייב במתנות, שכן כבר נקבע כטבח.

אמר ליה [לו] ר' טבלא לרב נחמן: ולעביד ליה מר מיהת [ושיעשה לו אדוני לפחות] כהוראת ר' אחא בר חנינא, ויהיה פטור מנתינת מתנות כהונה במשך שלושה שבועות ראשונים לשותפות! אמר ליה [לו] רב נחמן בתשובה: הני מילי [דברים אלה] של ר' אחא בר חנינא נאמרו רק בזמן שהכהן הטבח לא קבע מסחתא [איטליז], לכך נדרשים שנים ושלושה שבועות עד שהוא נקבע בתודעת הכל כטבח, אבל הכא [כאן] הא [הרי] מדובר במי שקבע מסחתא [איטליז], ולכך חייב מיד בנתינת מתנות.

ג ועוד בדיני מתנת כהונה בשחיטתו של כהן, אמר רב חסדא: האי כהנא דלא מפריש מתנתא [כהן זה שאינו מפריש מתנות] לכהן אחר — ליהוי בשמתא [יהא בחרם] של אלהי ישראל. אמר רבה בר רב שילא: הני טבחי [אלה הטבחים] של העיר הוצל הריהם קיימי בשמתא [עומדים בחרם] של רב חסדא הא עשרים ותרתי שנין [זה עשרים ושתים שנה]. שכבר עברו עשרים ושתים שנה מאז הוחרמו על שאין הם מפרישים מתנות כהונה, ועדיין הם בחרם זה.

ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] השמיענו כן רב בר רב שילא: אילימא דתו לא משמתינן להו [אם תאמר כדי להשמיענו שיותר מכך אין מחרימים אותם] — והא תניא [והרי שנויה ברייתא] שאמנם אין מחרימים את עובר העבירה, ואולם במה דברים אמורים — בעובר על מצות לא תעשה, שהרי הוא כבר עומד בעונש חמור ביותר, כמיתה וכרת. אבל בנמנע מלקיים מצות עשה, כגון שאומרים לו בית הדין "עשה סוכה!", והוא אינו עושה כן, או שאומרים לו "טול לולב!", ואינו עושה כן, או שאומרים לו "עשה ציצית לבגדך!", ואינו עושה כן — מכין אותו, עד שתצא נפשו. ואף עם טבחי העיר הוצל יש להחמיר מעבר לעשרים ושתים השנה שעברו!

אלא בא רבה בר רב שילא להשמיענו שמאחר שעמדו הטבחים הללו בעבירתם זמן כה רב, דקנסינן להו [שקונסים אנו אותם] אף בלא אתרייתא [התראה]. כי הא [כמו זה] שרבא קניס [היה קונס] את זה שאינו נותן מתנותיו לכהן, בלקיחת כל האטמא [ירך] הבהמה, ונתינתה לכהן. ובדומה לכך רב נחמן בר יצחק קניס [היה קונס] את זה שאינו נותן מתנותיו לכהן בלקיחת גלימא [לבוש עליון] ממנו ונתינתה לכהן.

ד ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: הזרוע ניתנת לכהן אחד, והקבה ניתנת לכהן אחד, ואילו הלחיים ניתנות לשניים כהנים. ותוהים: איני [האמנם] כך הוא? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל אמר שבמערבא פלגינן להו גרמא גרמא [בארץ ישראל מחלקים אנו את מתנות הכהונה עצם עצם], שכל עצם שבהן ניתנת לשני כהנים! ומשיבים:

התם [שם בארץ ישראל] מדובר במתנות כהונה דתורא [של שור], שהוא בעל חיים גדול, וגם כאשר מחלקים כל אבר לשני כהנים, יש בכל אחד שיעור נתינה של ממש. מה שאין כן בבהמה דקה, שאם נחלק את איבריה לשני כהנים — שוב לא יהיה בכל חלק נתינה של ממש, והתורה אמרה "ונתן לכהן" (דברים יח, ג) — שתהא זו נתינה יפה.

ה ועוד בדיני מתנות כהונה, אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: אסור לאכול מבהמה שנשחטה כל זמן שלא הורמה (הופרשו) מתנותיה. ועוד אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן בענין זה כי כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה — הרי זה כאילו אוכל טבלים (מפירות שנקבעו לתרומות ומעשרות, ולא הופרשו אלה מהם). ומסכמים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כשיטתו זו של ר' יוחנן].

ו ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: מתנות כהונה, אף שהן ניתנות מבהמת חולין, אין הן נאכלות אלא צלי, ואין הן נאכלות אלא בתוספת תבלין החרדל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכן אמר קרא [התורה] במתנות הניתנות לכהנים "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר יח, ח), ומשמע המלה "למשחה" — לגדולה, שיאכלו הכהנים את המתנות הניתנות להם כדרך שהמלכים אוכלים, ודרך המלכים לאכול בשר צלי ובחרדל.

ז ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: כל עשרים וארבע מתנות כהונה, כל כהן שאינו בקי (מתמצא) בהן כיצד יש לנהוג בהן — אין נותנין לו מתנה. ומסכמים: ולאו מילתא [ולא דבר הלכה] היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ר' שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה (מאמין בלבו) בעבודה במקדש בקרבנות שהריהי ציווי מאת ה' שניתן לנו על ידי משה — אין לו חלק בקדשים הניתנים לכהונה, שנאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג) — שרק

המאמין בעבודת הולכת הדם ("המקריב את דם השלמים") זכאי במתנות הקרבן ("לו תהיה שוק הימין למנה"). ומוסיפים: אין לי אלא זה (המוליך את הדם) בלבד, שאם אינו מודה בעבודה זו, אין לו חלק במתנות כהונה, ומנין לרבות כן אף בשאר חמש עשרה עבודות, כגון עבודות המנחה: היציקות (נתינת השמן במנחה) והבלילות של השמן, ושוב נתינת שמן על המנחה, והפתיתות הנעשות במנחת המחבת והמרחשת ומנחת מאפה תנור, שהיו נקמצות לאחר אפיה ונפתתות וחוזרות לסולתן, והמליחות הנעשות במנחה (ככתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". ויקרא ב, יג), התנופות (הולכה והבאה של המנחות החייבות בהנפה, שלא כל המנחות חייבות בה), והגשות של המנחות בעודן בכלי קודם הקמיצה והבאתן לכדי נגיעה בקרן מערבית דרומית של המזבח, [והקמיצות], הקטרות של הקרבנות על המזבח, (והמציות, מיצוי הדם) [והמליקות הנעשות בקרבן העוף]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Oshaya says in response: In general, a priest may issue such a claim. But the mishna is dealing with a case where the firstborn came into the possession of the priest when it was unblemished and thereafter it developed a permanent blemish, and the priest sold it to an Israelite in its blemished state. In such a case, the priest may not demand that the owner give him the entire animal with the claim that it is a firstborn, as he already received it once as a firstborn.

§ The mishna teaches that one who slaughters the animal of a priest for the priest or the animal of a gentile for the gentile is exempt from the obligation to give the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw. The Gemara suggests: And let the tanna simply teach that a priest and a gentile are exempt from the obligation to give the gifts. Rava says in explanation: That is to say, i.e., the wording of the mishna indicates, that the demand of a priest who seeks to claim gifts of the priesthood is with the butcher, not with the owner of the animal. Even if the butcher is himself a priest, if he slaughters an animal on behalf of an Israelite he is obligated to give the gifts.

The Gemara adds: Rava also interpreted the verse in such a manner. The verse states: “This shall be the priests’ due from the people, from them that perform a slaughter, whether it be ox or sheep, that they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). The verse specifies that the gifts are taken “from the people,” and not from the priests. When the verse states: “From them that perform a slaughter,” indicating that the gifts are given by anyone who slaughters an animal, you must say that this teaches that even a butcher who is a priest is included in the obligation to give the gifts.

§ The mishna teaches that the obligation to give the gifts of the priesthood does not apply to an animal jointly owned by an Israelite and a priest. The Gemara relates that the host [ushpizikhnei] of Rabbi Tavla was a priest and he was hard-pressed for money. He came before Rabbi Tavla to ask for advice. Rabbi Tavla said to him: Go and enter into a partnership with those Israelite butchers, to obtain part ownership of their animals, as since they will be exempt from the obligation to give the gifts on account of this partnership, they will agree to enter into a business partnership with you free of charge.

The priest heeded the advice of Rabbi Tavla and entered into a partnership with an Israelite butcher. Nevertheless, Rav Naḥman obligated the butcher to give the gifts of the priesthood from the animals he slaughtered. The priest said to Rav Naḥman: But Rabbi Tavla exempted us from this obligation. Rav Naḥman said to him: Go remove the gifts of the priesthood that are in your possession and give them to a priest, and if you will not do so, I will remove Rabbi Tavla from your ear [me’unakh], i.e., I will refute his basis for deeming you exempt.

Rabbi Tavla came before Rav Naḥman and said to him: What is the reason that the Master has done this and ruled in contradiction to the mishna? Rav Naḥman said to him: I ruled in this manner, as when Rabbi Aḥa bar Ḥanina of the south came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yehoshua ben Levi and all the elders of the south said: With regard to a priest who becomes a butcher, for the first two or three weeks he is exempt from the obligation to give the gifts, as he has not yet established himself in the community as a butcher. But from this point forward he is obligated to give the gifts, as he is now known as a butcher.

Rabbi Tavla said to Rav Naḥman: And let the Master at least do for the priest in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa bar Ḥanina and exempt him from giving the gifts for the first three weeks of his partnership. Rav Naḥman said to him: This statement of Rabbi Aḥa bar Ḥanina applies only when the priest did not immediately establish a butcher shop. In such a case, the priest is exempt until he becomes known as a recognized butcher. But here, he has already established a butcher shop and is therefore obligated to give the gifts without delay.

§ Rav Ḥisda said: With regard to a priest who slaughters an animal and does not separate gifts of the priesthood from them for another priest, let him be under the excommunication of the God of Israel. Rabba bar Rav Sheila said: These butchers of the city of Huzal have remained under the excommunication of Rav Ḥisda these last twenty-two years, as they have continuously refused to separate gifts of the priesthood for this period.

The Gemara asks: With regard to what halakha did Rabba bar Rav Sheila state that the butchers of Huzal have been under excommunication for twenty-two years? If we say that we do not excommunicate them for a period any longer than twenty-two years, but isn’t it taught in a baraita: In what case is this statement, that one is not excommunicated for committing a transgression, said? It is said with regard to a prohibition, for which one is liable to receive a relatively severe punishment, e.g., death or karet. But with regard to one who refuses to perform a positive mitzva, e.g., the court says to him: Perform the mitzva of sukka, and he does not do so, or: Perform the mitzva of taking the lulav, and he does not do so, or: Prepare ritual fringes for your garments, and he does not do so, the court strikes him an unlimited number of times, even until his soul departs. Accordingly, the butchers of Huzal should remain under excommunication indefinitely until they separate the gifts.

Rather, Rabba bar Rav Sheila means that because the butchers of Huzal have refused to give the gifts for so many years, we fine them even without forewarning. There was a case like this of a person who refused to give the gifts of the priesthood to a priest, where Rava fined him by taking the entire thigh of his animal and giving it to a priest. Similarly, Rav Naḥman bar Yitzḥak fined an individual who refused to give the gifts of the priesthood to a priest by taking his cloak and giving it to a priest.

§ And Rav Ḥisda also says with regard to gifts of the priesthood: The foreleg is given to one priest and the maw is given to one priest, while the jaw is given to two priests. The Gemara asks: Is that so? But when Rav Yitzḥak bar Yosef came to Babylonia from Eretz Yisrael he said: In the West, Eretz Yisrael, we divide the gifts bone by bone, each of which is given to two priests.

The Gemara explains: There, in the case dealt with in Eretz Yisrael, the gifts were of a large bull. The Torah states: “That they shall give to the priest” (Deuteronomy 18:3). The use of the term “give” indicates that the gift given should be a substantial one. Even when one limb of the large bull was divided between two priests, each received a substantial portion. This is not the case with regard to the gifts of smaller animals, where each limb is not large enough to provide two substantial portions.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to partake of a slaughtered animal whose gifts have not yet been separated. Furthermore, Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Anyone who partakes of an animal whose gifts have not yet been separated is considered as though he consumes untithed produce. But the Gemara states: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

Rav Ḥisda says: Gifts of the priesthood may be consumed only when they are roasted, and they may be consumed only with mustard seasoning. What is the reason for this halakha? The verse states: “And the Lord spoke to Aaron: And I, behold, I have given you the charge of My gifts; of all the consecrated items of the children of Israel to you have I given them for prominence, and to your sons, as an eternal portion” (Numbers 18:8). The term “for prominence” means that the portions were given to the priests as a mark of greatness. Accordingly, they should be eaten in a manner that kings eat, i.e., roasted and with mustard.

And Rav Ḥisda says: One may not give a gift to any priest who is not an expert in the halakhot pertaining to all twenty-four gifts of the priesthood. The Gemara notes: But this is not correct, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: Any priest who does not believe in the validity of the Temple service has no portion in any of the gifts given to the priesthood, as it is stated: “He among the sons of Aaron, who offers [hamakriv] the blood of the peace offerings, and the fat, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). The word “hamakriv,” which literally means: Who brings it close, indicates that only one who believes in the validity of conveying the blood to the altar is entitled to receive the right thigh of the offering, as only one who believes in the rite would perform it.

The baraita continues: I have derived only that a priest does not have a share in the priestly gifts if he does not believe in this rite of conveying of the blood alone. From where do I derive to include fifteen additional sacrificial rites, such as the rites of a meal offering, i.e., the pouring of the oil and the mixing of the oil and the subsequent pouring of the oil; and the crumbling of meal offerings prepared in a shallow or deep pan or in an oven, whose handfuls are removed after they are baked and subsequently crumbled; and the salting of meal offerings (see Leviticus 2:13); and the waving of certain meal offerings; and the bringing of certain meal offerings to the southwestern corner of the altar before a handful is removed; and the removal of the handful; and the burning of offerings on the altar; and the squeezing of a bird offering to extract its blood; and the pinching of the nape of the neck of a bird offering;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והמשתתף עמו פטור מן המתנות. וא"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות. י"ל דהתם כל שיות שבו חייב, דהא אית להו לרבנן שה ואפילו מקצת שה, וכיון דאין כאן אלא חצי שה, נותן חצי המתנות, דהיינו מתנות שכל שיות שבו, אבל כאן שכולו שה לא מצינו במתנות שיהא חציין פטורות וחציין חייבות וכיון דמקצתן פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות.

אפילו כהן טבח נמי במשמע. פי' רש"י ז"ל אפילו בשוחט בהמתו למכרו לאחרים דלא פטרתן תורה אלא בשוחט לעצמו וב' וג' שבתות דפטור, י"ל לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים אלא שמא שוחט הוא לעצמו, ואם ירצו אחרים לקנות ימכור להם ממה ששחט לעצמו, ואי קבע מסחתא מוכחא מלתא וחייב מיד. אבל בתוספות פירשו דדוקא בשוחט לישראל, אבל בשל עצמו פטור לעולם דרחמנא פטריה, ותדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי רבי טבלא בדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם לפטור את המתנות ונמצאת תורת מתנות משתכחת, והילכך עד שלש דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמו' אדין תורה ואילך ואי לא קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד, ורבי טבלא לא שמיעא ליה האי תקנתא.

מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי. לאו דוקא, דהא תנן בזבחים (צ, ב) ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלייה שלוקין מבושלין, ואמרינן נמי בסמוך אי מטוי להו ומידב דייבי או לקדרה אידי דמחתך להו כו' אלמא אף בקדרה אכל להו, אלא הכא ה"ק אינן נאכלות להנא(ת)[ה] ולהתענג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר.

כי הא דרבא קניס אטמא רב נחמן בר יצחק קניס גלימא פי' ושמעינן מהכא דאפי' בבבל קנסינן כה"ג למאן דעביד דבר שלא כהוגן ומפקינא ליה מדינא כפי צורך השעה וכדאמרינן התם הכי דיינינן לך ולכולהו אלמי חברך. ואמרינן בפ הגוזל האי גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאקנסא אלא שאין כל דיין ראוי לכך אלא כשהוא חכם וירא אלהים וכוונתו לשם שמים וכבר פרישנא לה בדוכתא. ואגב אורחיה לאשמעינן דמתנות נוהגות במקצת מקומות שבח"ל ולית הלכתא כר' יוחנן דאמר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל עבליה:

אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות צלי ואין נאכלות אלא בחרדל תמיה מלתא דהא גבי מוקדשין תנן נמי במס' זבחים בפרק כל המדיר ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן לאכלן צלוין ומבושלין ובסמוך נמי אמרינן גבי מתנות אי לקדירה אי מחתך ומלח מידב דייב אלמא רשאי לאכלם בקדירה ואיכא למימר דלאו דוקא אמרינן הכא צלי וחרדל אלא שנאמר שנאכלות על השובע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלים דרך הנאה ותענוג. וכל אחד כפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר וכן פי' רבינו הגדול ז"ל. ר"ש בן אלעזר אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה פרש"י ז"ל שאומר בלבו הבל הוא ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו ולא נהירא לי דא"כ מאי אין לו חלק הא מיחייב מיתה שכופר בתורת משה אלא ה"פ שאינו מודה במקצת עבודות שאומר שאינם צריכות ואינם חובה אע"פ שאמרם משה מפי הגבורה אינם לעכב כנ"ל:

מה שביארנו שהכהן פטור מן המתנות דוקא בשוחט לשלחנו אבל שוחט למכור לאחרים יש בו צדדין שהוא חייב ויש בו צדדין שהוא פטור כיצד קבע מקום למכירתו כמוכר בבית המטבחיים קבוע או שנשתתף לו עם טבחי ישראל המוכרים לשם חייב מיד לא פטרנו לא הוא ולא המשתתף עמו אלא בשוחט לשלחנו אע"פ שאחר כך נמלך ומכר לא קבע מקום למכירתו אלא ששוחט לעתים ומוכר דרך אקראי אע"פ שעקר כונתו למכור עד שלש שבתות פטור מכאן ואילך מוציאין אותן מידו ונותנין אותן לכהן אחר ואם לא רצה ליתן מנדין אותו עד שיתן:

זו היא שטה הנכונה שבספק זה וחכמי התוספות פרשו בה שלא נאמר חיוב זה אלא בכהן שנשתתף עם ישראל הא בשלו אע"פ שעשה כן למכור לאחרים פטור לגמרי:

כבר ידעת בדין מלקות שלא נאמר אלא על העובר בקצת לאוין ידועים במקומם וששיעור מלקות ארבעים מכות חסר אחת ואסור להוסיף עליהן ומ"מ מצות עשה שאינו רוצה לקיימה והיא מוטלת עליו כל שעה לעשותה מכין אותו מדברי סופרים על העתיד עד שתצא נפשו או יקבל עליו לעשות:

היה זה מזיד ואינו רוצה ליתן את המתנות קונסין אותו אף בלא התראה ליתן יתר מן הדין כגון כל הירך וכיוצא בזה ואם אין הבשר לפנינו ממשכנין אותו על כך הואיל והמתנות בעין וכבר ביארנו שאם אכלן או הזיקן שפטור ויש מפרשים אותו אף בשאינן בעין ומתורת קנס ולא מן הדין כמו שביארנו ויש מפרשים שלא נאמר קנס זה אלא למי שנתנדה על דבר זה ועמד בנדויו ואינו רוצה להרגיל עצמו ליתן וכן הדברים נראין:

מתנות אלו שלא רצה ליתן את כלם לכהן אחד רשאי לחלקם וליתן הזרוע לאחד וקיבה לאחד ולחי אחד לאחד ולחי האחר לאחד אבל לא יתן חצי הזרוע לאחד וחציו לאחר וכן בכל המתנות שאין זה מתנה ראויה ואם היו של שור מחלקן לשנים שהרי יש בחצי כל אחת מתנה הראויה:

בהמה שלא הורמו מתנותיה מותרת באכילה שאין המתנות טובלות כתרומה ומעשר אלא חיוב נתינתן על השוחט והרי הן ניכרות ואסור ישראל לאכלן אא"כ ברשות כהן אם כן אין לנו על האוכל משאר הבשר דין ודברים:

אין הכהנים רשאים לאכול מתנות אלו אלא צלי בחרדל דרך שררה וגדלה למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים:

כבר ביארנו לדעת רוב מפרשים שבזמן שאין שם כהן חבר נותנין מתנות לכהן עם הארץ ומ"מ דוקא עם הארץ גרידא והוא שאינו בקי בענין המתנות היאך דין מתנתם והיאך הם נאכלין בגדולה וכיוצא באלו אבל כהן שאינו מודה בהן אלא שלבו נוטה למינות אין לו חלק בכהונה כלל לא במתנות אלו ולא בשום חלק שהכהנים זוכים בו ולא בשום עבודה משש עשרה עבודות שהם היציקות והבלילות והפתיתה ומליחת הקרבנות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות וההולכות והקבלות וההזאות ועריפת עגלה והשקאת סוטה ונשיאת כפים וטהרת מצורע הא אם היה מודה בהן אע"פ שלא היה בקי בדין אין מוחין בידו וכן אע"פ שאינו יודע חוטי דם שבלחי שהזכרנו ענינם בפרק גיד הנשה הואיל ומ"מ מודה הוא בהלכותיהן אין נמנעין מליתן במקום שאין שם אחר שאין בזו חשש מכשול שאם הוא אוכלן בצלי כדינו הרי אין צריך מליחה כלל כמו שביארנו ואם אוכלו לקדרה אע"פ שאינו רשאי הרי הוא מחתך ומולח שהכל יודעין שכל בשר שלקדרה צריך מליחה:

גמ' הקטרו המציות והמליקות וקבלות כו' כצ"ל ובפ' הקומץ גרסינן הקטורת והקמיצות והמליקות כו' ע"ש:

בפרש"י בד"ה היציקות והבלילות שנותן שמן במנחה ובוללה כו' כצ"ל:

ד"ה כשהוא אומר וכו' ועוד ג' שבתות וכו' צריך להגיה ועוד ג' שבתות דאיכא למימר וכו':

ד"ה אין נאכלין אלא צלי וכו' אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל כצ"ל:

גמרא (ברה"ע) ומכרו לישראל במומו. הן בפ"א דמע"ש מ"ב תנן דבכור מוכרין אותו תמים חי. ועמש"כ בס"ד בתמורה (ה ב) בד"ה אבל נמכר הוא ושם (ח ב) בד"ה ה"ט:

שם אר"ח האי כהנא טבחא דלא כו'. כ"ה ברי"ף ורא"ש ונכון:

רש"י ד"ה ולא מאת הכהנים. קס"ד דכהנים ל"מ עם. בר"ן ליתא לתיבת קס"ד ונכון:

רש"י ד"ה כגון אומרים לו כו'. שאין בהן חסרון כים כולי האי. הנה בכתובות מביא זה לענין פריעת בע"ח מצוה. ומשמע דאפי' חובו מאה מנה דאיכא חס"כ טובא. וי"ל דזה אינו נקרא חס"כ דהא לוה ממנו בכמות הזה ולאו דידיה קיהיב. אבל מ"מ קשה דמנ"ל הא. גם מש"כ בדבור הסמוך דלעיל הטעם דק"ל בדרבה מיניה. לעיל (קי ב) פי' מטעם שכבר נעשית העבירה:

רש"י ד"ה אלא הא קמ"ל. רבה. כצ"ל:

רש"י ד"ה קניס אטמא. כל הירך היה גוזל כו'. אולי צ"ל היה נוטל:

רש"י ד"ה גרמא גרמא. כל עצם ועצם היה מחלק לשנים. ולשון רש"י שברי"ף פלגי להו לזרוע כו' ב' עצמות יש בה כו'. וכ"ה בטוש"ע ע"ש:

רש"י ד"ה הפתיתות. ומחזירן לסולתן. סתם כתנא דבר"י במנחות (עה ב) נגד סתם מתניתין דשם:

רש"י ד"ה והמליקות. ובהדיא כו' המקריב את דם השלמים. כצ"ל:

גמ׳ במומו. נ״ב עלח"ש:

שם שתים ושלש שבתות. נ״ב עלח"ש:

שם רב נחמן בר יצחק קניס נלימא. נ"ב ע"ל (דקל"ו ב׳) וצ"ל רנב"י הדר ביה בסוף:

גמ' ולית הלכתא כוותיה. עי' לעיל דף לז ע"ב תוס' ד"ה שלא ודף קלא ע"א ד"ה ה"ג ודף קלד ע"ב ד"ה ראשית:

בבא ליד כהן ומוכרו לישראל במומו כ' הפוסקים דהיינו לר"מ אבל לר' יוסי דבכורות י"ח ע"א לא צריך לזה אלא שנתן א' לכהן וכל שחליפיו ביד כהן פטור ממתנות וכן פסק רמב"ם. וצ"ע אהריף דמייתי אוקימתא דשמעתין דלא כהלכתא עכנ"ל דגי' הריף כבא ליד כהן בכף הדמיון דה"ל כאלו בא ליד כהן וכר' יוסי וכן משמע בכ"מ שכן גרס רמב"ם בשמעתין ועט"ז ומיהו רש"י ע"כ לא גרס כן מדכ' ד"ה ואם שוחט וכו' שא"א שלא יהי' הבכור א' מהן וכו' ע"ש ואי ס"ד שנתנו א' לכהן הרי אפשר ואפשר שנתנו הבכור לכהן אע"כ לא גרס כן:

ולא מאת הכהנים פירש"י קס"ד כהנים לא איקרי עם וכו' הלשון אינו מדוקדק מה לשון קס"ד האמת כן הוא כהנים ודאי לא איקרי עם ועספ"ק דשבועות. וכוונתו דהוה ס"ד דעם אזובחי הזבח נמי קאי שזובחי הזבח יהי' עם ולא כהנים הכי הוה ס"ד קמ"ל אתא מאת ופסק כיון שהבעלים עם אפי' זובח הזבח כהנים מ"מ בתר בעלים אזלינן:

והנה דעת רש"י כהן טבח חייב מן התורה ומה שהקשו תוס' אמאי פטור ג' שבועות כ' הראשונים משום דעדיין אין קונים מצויין אצלו ושוחט על הספק אם לא יבואו לקנות אחזוק לעצמו. וצל"ע עכ"פ אמאי יתן לכהן אחר וכי גרע מתרומת תבואתו שמפרישה והיא שלו ולעיל תני' במתניתין אין מוציאין מכהן לכהן וצ"ע:

וליתני כהן וגוי פטורים וכו' וצ"ע עדיין לתני גוי פטור ואנא ידענא דישראל שוחטו דשחיטת גוי נבלה. ועוד מאי ס"ד דגוי יחייב במתנות ע"כ נ"ל מכאן סמך למ"ש מרדכי דגוי השוחט למכור לישראל ואי יהיו טרפה יהיו של גוי פטור ממתנות אפי' יהי' של ישראל משום שאינו מבורר בשעת שחיטה ואכתוב לקמן אי"ה בזה. ובהכי ה"א דמיירי גוי פטור ממתנות ומה"ט נ"ל נמי דס"ל לר"ש דכהן טבח ג' שבועות פטור ממתנות וכ' רשב"א משום דאולי לא ימצא קונים ע"ש וצ"ל אפי' ימצא קונים אח"כ מ"מ לא הי' מבורר בשעת שחיטה ומשיטה זו של רש"י מבואר דכהן השוחט למכור לישראל הוה כשוחט בהמת ישראל. ויש ללמוד מכאן היתר לשחוט בי"ט בהמת גוי למכור לישראל דלא כשב יעקב וכבר כתבתי מזה בחי' לסוגיא דהואיל:

במה דברים אמורים במצות ל"ת הוא ברייתא תוספתא פ' הלוקים וקאי אמלקות מ' שלוקים במי שעבר על ל"ת וכן פי' רש"י בכתובות פ"ו ע"ש. אך הכא בשמעתין דמייתי לי' אשמתא פירש"י דהיא ברייתא אחריתי וקאי אחייבי ל"ת שיש בהן כרת או מיתה ואין בהן מלקות בב"ד ורק דשמתין דלא כמ"ד חייבי כריתות שלקו נפטרו וע"כ קאמר דאין לוקין דקים לי' בדרבה מיני' בכרת או מיתה ומ"מ משמתין פ"א על מה שעבר אבל מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו. ופירש"י כגון סוכה ולולב שאין בהם חסרון כיס כל כך רמ"ז למ"ש ש"ך י"ד סי' קנ"ו סק"ג:

ולאו מילתא הי דתני' רש"א וכו' לכאורה י"ל רב חסדא מיירי ביש כהנים אחרים לא יתן למי שאינו בקי בהן ור"ש מיירי באין כהן. וכן מה שהקשו תוס' מהא דמחזיקין בתורת ה' י"ל ג"כ כך ועיין לעיל ק"ל ע"ב תוס' ד"ה מנין וכו'. אלא ש"ס מקשה ממ"נ או דקשי' מהא דמחזיקין בתורת ה' או דקשי' מדר"ש. הקצרתי וק"ל. אך תוס' מנחות י"ח ע"ב חילקו בין תרומה לעבודה שבמקדש שנמסרה לכל בית אב ע"ש. וצ"ל דפריך מר"ח דכולל כל כ"ד מתנות כהונה אפי' אותן שנמסרו לבית אב ע"ש וק"ל:

אמר רב אושעיא. הכא במאי עסקינן דקתני מתניתין דפוטרין את כולן בבא אותו בכור ליד כהן ונפל בו מום קבוע: וליתני כהן ועובד כוכבים כו'. דהא לא איקרו עם ומאי איריא דקתני השוחט: זאת אומרת. מתניתין דקתני השוחט אתא לאשמועינן דבעלמא היכא דקשחיט בהמת ישראל הדין עם הטבח דינו של כהן לתבוע מתנותיו מן הטבח והכא כיון שהבהמה של כהן ועובד כוכבים הוא פטור הטבח מן המתנות והא לא מצינן למילף מכהן ועובד כוכבים לחוד: ולא מאת הכהנים. קס''ד דכהנים לא איקרו עם: כשהוא . אומר מאת זובחי הזבח. כלומר מי שהוא ואפילו כהן להביא כהן שנעשה טבח למכור אבל אבהמה שהוא שוחט לצרכו פטור: והוה דחיקא ליה מילתא. דחוק ועני היה: דמגו דפטרת להו ממתנתא. מזרוע לחיים וקבה כדאמרינן במתני' המשתתף עמהם פטור מן המתנות: חייביה. להאי ישראל שנשתתף עם אותו כהן: זיל אפיק. הוצא אותם מתחת ידיך ותתנם לכהן: מפיקנא לך כו'. כלומר כל ראיותיו וסייעותיו אמחה לו: מאונך. מאזנך שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות: לתתם לכהן אחר משום דאכתי לא קביע ואינן יודעין עדיין שהוא טבח אבל מכאן ואילך חייב הואיל דקביע: לעביד ליה מר הכי כדרבי אחא. ותפטרנו משתים ושלש שבתות: א''ל הני מילי. דקא''ר אחא וזקני דרום דשתים ושלש שבתות פטור: היכא דלא קבע מסחתא. חנות: אבל הכא. האי. טבח כהן כבר קבע חנותו וגלי אדעתיה דקביע: דלא מפריש מתנתא. לכהן אחר: הא עשרין ותרתין שנין. כלומר כבר עברו כ''ב שנה: למאי הלכתא. קאמר הא עשרין ותרתין שנין: אילימא. דמאחר שעמדו בשמתא כ''ב שנה תו לא משמתינן להו: והתניא בד''א. דתו לא משמתינן להו: במצות ל''ת. דאית ביה מיתה או כרת דקם ליה בדרבה מיניה: כגון אומרים לו עשה סוכה עשה לולב. שאין בהן חסרון כיס כולי האי: אלא הא קמ''ל. רבה מאחר שעמדו בשמתייהו כ''ב שנה קנסינן להו בלא התראה אבל קודם לכן לא: קנים אטמא. כל הירך היה גוזל ממי שלא היה רוצה לתת המתנות לכהן והיה נותנה לכהן: ואמר רב חסדא. מתנות כהונה כך היא נחלקת זרוע היה נותן ישראל לכהן אחד וקבה לכהן אחד ולחיים לשני כהנים: גרמא גרמא. כל עצם ועצם היה מחלק לשנים: התם בדתורא. בשור הגדול שאבריו גדולים ביותר דאפילו היה מחלק האבר לשנים עדיין יש בכל חלק וחלק שיעור נתינה מעליא אבל בבהמה דקה אם היה מחלק האבר לשנים לא היה בכל חלק נתינה מעלייתא ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינה יפה: למשחה. במתנות כהונה כתיב בויקח קרח לך נתתים למשחה כל מתנות שנתתי לך בכהונתך נתתי לך לגדולה כדמתרגמינן לרבותא: עשרים וארבע. לקמן בפירקין (קלג:) חשיב להו: שאינו בקי בהן. היאך דין מתנה היאך נאכלין בגדולה: שאינו מודה בעבודה. שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו: אין לו חלק בכהונה. אין לו חלק בקדשים: המקריב. היא הולכה: היציקות והבלילות. שנותן שמן במנחה ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן לקיים בה מצות יציקה ויצק עליה שמן כדאמרינן באלו מנחות דכולן צריכות. שלשה מתנות שמן: הפתיתות. מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור שהיו נקמצות לאחר אפיה פותתן ומחזירן לסולתן וקומץ דכתיב פתות אותה פתים וגו': המליחות. במלח תמלח (ויקרא ב): התנופות. מוליך . ומביא ולא כל המנחות טעונות תנופה והגשה והתם מפרש להו יש טעונות תנופה ולא הגשה הגשה ולא תנופה לא תנופה ולא הגשה ומה היא הגשה מגישה כשהיא בכלי קודם קמיצה ומגיעה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן במנחות (סא.) ובסוטה (יד:): והמליקות גרסינן ולא גרסינן וההקרבות דהא איהו חשיבא ברישא ובהדיא פרט בה קרא (שם ז) המקריב את זבח השלמים והיא הולכה:

כשהוא אומר מאת זובחי הזבח. דמיירי בטבח ולא קאי אעם דנמעט טבח כהן מדלא כתיב מאת העם זובחי הזבח וכתיב מאת זובחי יתירה הפסיק הענין דאכל שהוא טבח קאמר ואפילו כהן הואיל ושחיט בהמת ישראל אבל אם היתה שלו אפילו למכור רחמנא פטריה אלא דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ועד ג' שבתות דאיכא למימר דדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוה על דין תורה ומכאן ואילך גזרו וכי קבע מסחתא מיד מוכח דלאו לדידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר כדמוכח בסמוך ולא כפי' הקונטרס דפירש דחייב מה''ת בשוחט למכור דא''כ שנים או שלשה שבתות אמאי פטור אטו שלשה שבתות כתיבי בקרא ועוד אי מן התורה א''א שלא היה יודע ר' טבלא דבר זה אלא ודאי תקנת חכמים היא כדפירשנו ור' טבלא לא הוה שמיע ליה הך תקנתא עד דאמר ליה ר''נ: כאילו אוכל טבלים. ממש דמתנות ילפינן נתינה נתינה מתרומה בפ' ראשית הגז (לקמן דף קלו.): אין נאכלין אלא צלי ואלא בחרדל וא''ת דבפ' כל התדיר (זבחים דף צ:) אמרי' ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילה לאוכלן צלויין שלוקין מבושלין ואמר בגמרא טעמא משום דכתיב בהו למשחה פירוש לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר: ולאו מילתא היא דתניא כו'. הוה מצי למימר מדאמרינן בריש פירקין המחזיקין בתורת ה' יש להם מנת משמע מחזיק אפילו שאין בקי:

חולין קלב ע"ב - טקסט הדף

דף קלב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד