חולין קלג ע"ב

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא זו, במה אנו עוסקים] — דיתיב [שיושב] הגוי אמסחתא [באטליז, בחנות למכירת בשר] של הטבח הישראל, שבכך ניכר לכל שהגוי הוא שותפו של הישראלי, ולכן אין צריך לסמן שותפות זו. ואילו משנתנו מדברת בגוי שאינו יושב בחנות.

ושואלים על כך: אם כן מסתבר דכותה [בדומה לכך] גם זה ששנינו באותה ברייתא גבי [אצל] המשתתף עם הכהן שצריך לרשום, שמדובר גם כן באופן דיתיב אמסחתא [שיושב הכהן באטליז], ואמאי [מדוע] צריך לרשום שיש לו בה שותפות עם הכהן? ומשיבים: בזה שהכהן יושב בחנות הבשר, אין היכר שהריהו שותף במכירת הבשר, דאמרי בשרא קא זבין [שכן אומרים האנשים כי הוא קונה בשר], ולכן הוא נמצא שם. ותוהים: אי הכי [אם כך], על גוי נמי [גם כן] אמרי בשרא קא זבין [אומרים האנשים כי בשר הוא קונה]!

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דיתיב [שיושב] הגוי אכספתא [על הכספת, בצד הקופה בה ניתן הכסף מאת הלקוחות], והרי זו הוכחה ברורה שהגוי שותף במכירת הבשר, ולכך אין צריך לציין את שותפותו. ותוהים גם על הסבר זה: אם כן מסתבר דכותה [בדומה לכך] גם זה ששנינו באותה ברייתא גבי [אצל] המשתתף עם הכהן שמדובר באופן דיתיב אכספתא [שיושב הכהן על הכספת], ומעתה אמאי [מדוע] צריך לרשום שותפות עם הכהן, והרי ניכר לכל שהכהן הוא שותפו? ומשיבים: גם כשהכהן יושב בצד הקופה, אין בכך הוכחה כי הוא שותף במכירת הבשר, שכן אמרי המוני הימניה [אומרים האנשים שמניח לו בעל החנות לשבת שם כי הוא מאמינו] שיכול הוא להפקידו על הקופה לשומרה מפני גנבים. ומקשים על הסבר זה: והרי בגוי נמי גם כן] היושב בצד הקופה [אומרים האנשים כי מאמינו] בעל החנות שלא יקח כסף לעצמו!

ומשיבים: אין זה דבר רגיל בישראל שתהא אמונה בגוי. ומוסיפים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: אמנם מדובר (כפי שהוסבר בתחילה) בברייתא הן בכהן והן בגוי היושבים בחנות (ולא בצד הקופה), וניכר שהגוי שותף במכירת הבשר, שכן סתם גוי השותף בחנות הריהו מפעא פעי [צועק] על המוכר בהערות ובהוראות, וכגון "אל תמכור במחיר זה אלא במחיר אחר". ואילו הכהן, אף שהוא יושב בחנות, אינו מתערב בעבודתו של המוכר, שהריהו צנוע וסומך על המוכר שיודע מלאכתו נאמנה, ואין זה ניכר שהריהו שותף, ולכך צריך לסמן שהוא שותף.

א ועוד באותו ענין שנינו שאמר מר [החכם]: ופסולי המוקדשין לאחר שנפדו ויצאו לחולין כדינם, ונשחטו, והרי הם פטורים ממתנות כהונה — אין צריך לרשום שאלה פסולי מוקדשים. ושואלים: אלמא [מכאן נסיק] כי בפסולי המוקדשים מוכחא מלתא [מוכח הדבר] מצד עצמם שהריהם פסולי מוקדשים, ולכן אין צורך ברישום. ואולם הא אנן תנן [הרי שונים אנו] בדרך מכירת פסולי המוקדשין שהם נמכרים באיטליז (מקום ממכר בשר), כשאר בשר בהמות חולין, ובדומה לכך הם נשחטים באיטליז, ונשקלים ביחידות משקל שונות כליטרא, ונמצא אם כן שנוהגים בהם כבבשר בהמות חולין, ואין היכר לבשר פסולי המוקדשים!

ומשיבים: אכן תרגמא [פירש] רב אדא בר אהבה קמיה [לפני] רב פפא את דברי משנתנו שמדובר בה רק באותן פסולי המוקדשים הנמכרים בתוך הבית, בהמת בכור ובהמת מעשר, שדמי פדיונן ניתן לבעליהן, שכן אין קדושה לדמיהן. ולא התירו חכמים למוכרן בשוק, אלא רק בתוך הבית, אף שיש בדבר הפסד מסויים (שכן במכירה בשוק מרובים הם הקונים, והמחיר גבוה יותר). ומעתה ניכר בהם שהריהם פסולי המוקדשים, ואין צורך לרשום כן.

ב ועוד בדין מתנות כהונה בשותפים, אמר רב הונא: אם היה הישראל בעל הבהמה שותף עם הכהן או הגוי רק בראש הבהמה, ולא בשאר גופה — הריהו פטור רק מן מתנת הלחי שהוא חלק מראש הבהמה, ואולם הריהו חייב בנתינת הזרוע והקיבה. וכיוצא בזה אם היה הישראל שותף עם הכהן רק ביד הבהמה — הריהו פטור רק מן הזרוע, שהיא חלק מיד הבהמה. וכן הוא אם היה שותף רק בבני המעיין — הריהו פטור רק מן הקבה, שהיא חלק מבני המעיים של הבהמה. ואילו חייא בר רב אמר כי אפילו היה הכהן שותף רק באחת מהן — הריהו פטור מכל המתנות כולן. מיתיבי [מקשים] על שיטת חייא

בר רב ממה ששנינו: כהן המציע לטבח שותפות בבהמה באופן ש"רק הראש של הבהמה הוא שלי, ושאר כל הבהמה כולה שלך", ואפילו אם הציע לו שותפות בבהמה באופן שרק חלק אחד ממאה בראש הבהמה הינו שלו, והשאר של חבירו — הריהו פטור. וכן אם הציע לו שותפות באופן ש"רק היד של הבהמה הינה שלי ושאר כל הבהמה כולה שלך". ואפילו הוא מותיר לעצמו רק אחד ממאה ביד — הריהו פטור. ובדומה לכך בשותפות וכן אם אמר כי "רק בני המעיין של הבהמה הם שלי, ושאר כל הבהמה כולה הוא שלך", ואפילו כשאמר שרק חלק אחד ממאה בהן, מבני המעיים הוא שלו, ושאר כל הבהמה של חבירו — פטור.

ומציעים: מאי לאו [האם אין] הכוונה שהריהו פטור מן הלחי (בשותפות בראש בלבד), ואולם הריהו חייב בכולן (זרוע וקיבה), וכן הריהו פטור מן הזרוע (בשותפות ביד בלבד), ואולם הוא חייב בכולן (לחיים וקיבה). וכן הריהו פטור מן הקבה (בשותפות בבני המעיים בלבד), ואולם הוא חייב בכולן (לחיים וזרוע), ושלא כדעת חייא בר רב! ודוחים: לא, כוונת הדברים שהריהו פטור מכולן.

ושואלים: אם כך הוא, ליתני [שישנה] התנא במפורש פטור מכולן (במקום הלשון "פטור" שאינה מבוררת דיה)! ועוד מקשים על דעת חייא בר רב: שכן תניא [שנויה ברייתא] מפורשת בדין שותפות שאם אומר הכהן לטבח הישראל "רק הראש של הבהמה הוא שלי ושאר כל הבהמה כולה הוא שלך", ואפילו לא היה לו אלא חלק אחד ממאה בראש הבהמה — הריהו פטור מן הלחי בלבד, ואולם הריהו חייב בשאר המתנות כולן, שלא כדברי חייא בר רב! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] זו שעל דעת חייא בר רב היא תיובתא [קושיה חמורה] שאין עליה מענה, ונדחו דבריו.

ג אמר רב חסדא בהסבר דבריו של חייא בר רב (שנדחו דבריו למעלה מפני דברי ברייתא): הא מתניתא אטעיתיה [ברייתא זו שתובא בהמשך היא שהטעתו] לחייא בר רב, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: עשרים וארבע מתנות כהונה הן, הניתנות לכהנים, וכולן ניתנו (ציוותה התורה על נתינתן) לאהרן ולבניו בלשון כלל (שבתחילת פרשת מתנות הכהונה נאמר "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם", במדבר יח, ח). וחזרו וניתנו בלשון פרט שבהמשך הפרשה באה רשימה מפורטת של מתנות הכהונה. ובסוף פרשת מתנות הכהונה נאמר "ברית מלח עולם היא" (שם פסוק יט), שהבטחה היא: כשם שברית מלח אינה שובתת, כן מתנות כהונה לא תשבותנה.

ולכך כל המקיימן, שנותן מתנות כהונה — כאילו קיים את מצוותן שבלשון כלל ושבלשון פרט וקיום הבטחת ברית מלח, וכל העובר עליהן, שאינו נותנן — כאילו עובר על בכלל ופרט וברית מלח.

ואלו עשרים וארבע המתנות, מתחלקות הן לקבוצות: עשר מהן נאכלות בעזרה שבמקדש, וארבע מהן נאכלות בירושלים, ועשר מהן נאכלות בגבולים, בארץ ישראל מחוץ לירושלים. ומפרטים: אלו הן עשר מתנות כהונה שנאכלות במקדש: בשר קרבן החטאת, וחטאת העוף ואשם ודאי, ואשם תלוי, וזבחי שלמי צבור (כבשי עצרת, שהינם קדשי קדשים הנאכלים רק בעזרה), ולוג שמן הנשאר לאחר נתינת השמן של מצורע עליו לטהרו, שהריהו נאכל לכהנים בעזרה. וקרבן שתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ומנחת העומר. ואלו הן

ארבע מתנות כהונה שנאכלות בכל ירושלים: הבכורה (בהמה הקדושה בקדושת בכור שאין בה מום), והבכורים, והמורם מן קרבן התודה (חזה ושוק וארבע חלות הבאות מארבעת מיני החלה שבמנחת התודה: חלות, רקיקים, רבוכה וחמץ). ומאיל נזיר (הזרוע בשלה וחלה ורקיק, שכל אלה נמנים כדבר אחד, ובכלל אלה אף חזה ושוק של שאר שלמים), ועורות קדשים של קרבן עולה וחטאת ואשם, שניתנים לכהנים.

ואלו הן עשר מתנות כהונה שניתנות בגבולים: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, ומתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה), וחמש סלעים דמי פדיון הבן, ושה הניתן בפדיון פטר חמור,

ושדה אחוזה שהקדיש אדם ולא גאלה ומכרה הגזבר לאחר, והריהי יוצאת ביובל ומתחלקת לכהנים של המשמר העובד במקדש בעת שאירע בו היובל, ושדה וקרקע שאמר בהן אדם שהריהן חרמים, שהן ניתנות לכהנים, וגזל הגר שאין לו יורשים, ונשבע הגזלן שלא גזלו, ולאחר שמת הגר הודה הגזלן שנשבע לשקר, שחייב בנתינת קרן (שווי הגזילה) ועוד חמישית, ואלו ניתנים לכהנים.

ועתה מסביר רב חסדא כיצד הוטעה חייא בר רב מדברי ברייתא זו, שכן הוא (חייא בר רב) סבר: מדקא חשיב להו [מתוך שהוא התנא בברייתא חושב, מונה אותן] המתנות (זרוע לחיים וקיבה) לא כשלש מתנות אלא בחדא [באחת] — מכאן שכל השלוש מתנה חדא נינהו [אחת הן], ואם נפטר אדם מאחת מהן, הריהו פטור מכולן. ואולם, מסכם רב חסדא כי לא היא המסקנה הנכונה. וראיה לדבר: אטו [וכי] המורם מקרבן תודה ואיל נזיר דקא חשיב להו כחדא [שהוא התנא בברייתא מונה אותם כאחד], האם משום דחדא נינהו [שאחד הם]?! והרי אלה מתנות נפרדות לחלוטין! אלא כיון דדמיין להדדי [שהם דומים זה לזה] — חשיב להו כחדא [מנה אותם כאחד], הכי נמי [כך גם כן] לענין זרוע לחיים וקיבה, כיון דדמיין להדדי [שדומות זו לזו] — חשיב להו כחדא [מנה אותן כאחד].

ד ועוד בדין שותפות כהן וטבח ישראל לענין מתנות כהונה, איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: אם אמר הכהן לטבח הישראלי קודם שנשחטה הבהמה (שהוא זמן חיובה במתנות כהונה) שישתתפו בבהמה באופן שהראש של הבהמה הוא שלך ושאר כל הבהמה כולה הוא שלי, מהו הדין, האם חייב בנתינת הלחיים לכהן? וצדדי השאלה: האם בתר חיובא אזלינן [אחר איברי הבהמה שיש בהם חיוב מתנות אנו הולכים], והרי חיובא גבי [חיוב מתנת לחיים אצל] ישראל הוא, או דלמא בתר [שמא אחר] עיקר הבהמה אזלינן [הולכים אנו], ועיקר גוף הבהמה של הכהן הוא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו: גוי וכן כהן שמסרו צאנם לישראל שיהיה שליחם לגזוז אותו — פטור הגוזז מנתינת ראשית הגז. וכמו כן הלוקח (הקונה) את גז צאנו של גוי, עוד בטרם נגזז הצאן — הריהו פטור מראשית הגז. ומוסיפים כי בנושא

זה של הקונה דבר טרם התחייבותו במתנות כהונה יש צד חומר (חומרה) שיש במתנת זרוע ובלחיים ובקבה יותר מראשית הגז. שכן הקונה מן הכהן קודם שחיטת הבהמה את חלקי הבהמה החייבים במתנות, הריהו חייב במתנות כהונה, ואילו הקונה מן הגוי קודם גזיזת הצאן את גז צאנו, הריהו פטור ממתנות כהונה. שמע מינה [למד מכאן] כי בתר חיובא אזלינן [אחר החיוב אנחנו הולכים], ומסיקים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא, ונפתרה בעייתם של חכמים.

ה שנינו במשנתנו שאם אמר לו הכהן לישראל שהוא מוכר לו את בהמתו חוץ מן המתנות שבה — הישראלי פטור מן המתנות, שכן אינן שלו, ואינו חייב לתת לכהן את דמיהן.

The Gemara responds: Here, we are dealing with a case where the gentile is sitting in the butcher shop of the Israelite. In such a situation, it is evident that the gentile is in partnership with the Israelite and the animal need not be marked. By contrast, the mishna is referring to a case where the gentile does not sit in the shop.

The Gemara asks: If so, then in the corresponding situation involving a priest, where the baraita teaches that one who enters into partnership with a priest must mark the animal, this must also be referring to a case where the priest sits in the butcher shop. Why, then, must one mark the animal? The Gemara responds: The fact that the priest sits in the shop does not indicate that he is in partnership with the Israelite, as people will say: He is in the shop because he is purchasing meat. The Gemara objects: If so, then in the case of the gentile as well, they will say that he is in the shop because he is purchasing meat.

Rather, here we are dealing with a case where the gentile sits by the safe into which the butcher places money received from his customers. In such a situation, it is evident that the gentile is in partnership with the Israelite, and therefore the animal need not be marked. The Gemara asks: If so, then the corresponding situation in the baraita involving a priest must also be a case where the priest sits by the safe. Why, then, must one mark the animal? The Gemara responds: The fact that the priest sits by the safe does not indicate that he is in partnership with the Israelite, as people will say: The butcher trusts him to protect the safe from theft. The Gemara asks: If so, then in the case of the gentile as well, they will say that he sits by the safe because the butcher trusts him.

The Gemara responds: It is not common for a Jew to place his trust in a gentile. If you wish, say instead that in both cases of the baraita the priest and the gentile sit in the butcher shop, not by the safe. It is evident that the gentile is in partnership with the Israelite, as an ordinary gentile partner yells at the seller, saying, for example: Do not sell an item for this price but for a different price. By contrast, a priest, even if he sits in the shop, would not question the practices of the salesman, due to his modesty, but would defer to the seller’s expertise. Accordingly, it is not evident that the priest is a partner, and the animal must therefore be marked.

§ The Master said in the baraita: And the owner of disqualified consecrated animals, which were slaughtered after they were redeemed and became non-sacred, is exempt from the obligation to give the gifts, and one does not need to mark the animal. The Gemara objects: Apparently, it is an evident matter that this is a disqualified consecrated animal, and therefore one need not mark it. But didn’t we learn in a mishna (Bekhorot 31a): All disqualified consecrated animals are sold in the meat market [be’itliz], and are slaughtered in the meat market, and are weighed and sold by the litra, in the manner of non-sacred meat? Since disqualified consecrated animals are treated in the same manner as ordinary non-sacred animals, how is it evident that this is a disqualified consecrated animal?

The Gemara responds: Rav Adda bar Ahava interpreted the baraita before Rav Pappa as referring to those disqualified consecrated animals that are sold from inside the house, i.e., a firstborn animal and an animal tithe, whose redemption payments belong to their owners, as their value has no sanctity. Since no gain would accrue to the Temple, the Sages prohibited one from selling these animals in the market, despite the fact one could have obtained a higher sale price there due to the high concentration of customers.

§ With regard to gifts of the priesthood from animals owned in partnership, Rav Huna says: If an Israelite is a partner with a priest or gentile in only the head of the animal, he is exempt merely from the obligation to give the jaw, which is part of the head. He remains obligated to give the foreleg and the maw. If he is a partner with a priest or gentile in the leg and hoof of the animal, he is exempt only from the obligation to give the foreleg. If he is a partner with a priest or gentile in the innards, he is exempt merely from the obligation to give the maw. And Ḥiyya bar Rav says that even if the priest or gentile is a partner in only one of them, the Israelite is exempt from all of the gifts.

The Gemara raises an objection to the opinion of Ḥiyya bar Rav from a baraita: If a priest says to an Israelite butcher: Let us enter into a partnership in which the head of the animal is mine and the entire remainder is yours, even if the priest proposes that only one-hundredth of the head should be his, the Israelite is exempt. Similarly, if the priest offers: Let us enter into a partnership in which the leg and hoof of the animal are mine and the entire remainder is yours, even if the priest suggests that only one-hundredth of the leg and hoof will be his, the Israelite is exempt. And likewise, if the priest says: Let us enter into a partnership in which the innards of the animal are mine and the entire remainder is yours, even if the priest offers to take only one-hundredth of the innards, the Israelite is exempt.

The Gemara explains the objection: What, is it not correct that the baraita is teaching that when the priest owns the head the butcher is exempt from giving the jaw, but obligated in giving all the rest, and likewise when the priest owns the leg and hoof, he is exempt from giving the foreleg but obligated in all the rest, and when the priest owns the innards, he is exempt from the maw and obligated in all the rest? This would contradict the opinion of Ḥiyya bar Rav. The Gemara responds: No; in each case the baraita means that he is exempt from all the gifts.

The Gemara suggests: But if so, let the baraita teach explicitly that he is exempt from all the gifts, rather than simply stating that he is exempt. And furthermore, it is taught in another baraita that if a priest says to an Israelite butcher: Let us enter into a partnership in which the head of the animal is mine and the entire remainder is yours, even if the priest suggests that only one-hundredth of the head will be his, the butcher is exempt from the obligation to give the jaw but is obligated in giving all the rest. This baraita explicitly contradicts the opinion of Ḥiyya bar Rav. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Ḥiyya bar Rav is indeed a conclusive refutation.

Rav Ḥisda said in explanation of the opinion of Ḥiyya bar Rav: This baraita misled Ḥiyya bar Rav, as it is taught in a baraita: There are twenty-four gifts of the priesthood, and all of them were given in the Torah to Aaron and his sons by a generalization and a detail, and with a covenant of salt. The verse states: “And the Lord spoke to Aaron: And I, behold, I have given you the charge of My gifts; of all the consecrated items of the children of Israel to you have I given them for prominence, and to your sons, as an eternal portion” (Numbers 18:8). After this generalization, the Torah proceeds to list the gifts in detail. Finally, after delineating all the gifts of the priesthood, the verse states: “It is an everlasting covenant of salt” (Numbers 18:19), assuring Aaron that just as a covenant of salt is unbreakable, so too, the gifts of the priesthood are eternal.

The baraita continues: Therefore, anyone who fulfills the mitzva of giving the gifts of the priesthood is considered as though he fulfills all these mitzvot that are derived using the principle of a generalization and a detail, and as though he has upheld the covenant of salt. And anyone who violates the mitzva of giving the gifts of the priesthood is considered as though he violates all of the mitzvot derived by the principle of a generalization and a detail, and as though he has not upheld the covenant of salt.

And these are the twenty-four gifts: Ten are consumed in the Temple, and four in Jerusalem, and ten in the boundaries of Eretz Yisrael. The ten gifts consumed only in the Temple are an animal sin offering; and a bird sin offering; and a definite guilt offering; and a provisional guilt offering; and communal peace offerings, i.e., the lambs that accompany the two loaves brought on Shavuot and which are considered offerings of the most sacred order; and the remainder of the log of oil that accompanies the guilt offering of a recovered leper; and the two loaves offering from the new wheat brought on Shavuot; and the shewbread; and the leftovers of meal offerings; and the omer meal offering, i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan.

And these are the four gifts that the priests consume anywhere in Jerusalem: The unblemished firstborn of kosher animals; and the first fruits; and the portions separated for the priests from the thanks offering, i.e., the breast and thigh and one loaf from each of the four types of loaves brought with a thanks offerings: Cakes, wafers, cakes of fine flour, and leavened bread, and the portions separated from the nazirite’s ram, i.e., the boiled shoulder, a cake, and a wafer, in addition to the breast and thigh of any peace offering; and the hides of sacrificial animals brought as burnt offerings, sin offerings, and guilt offerings.

And these are the ten gifts that the priests consume anywhere in the boundaries of Eretz Yisrael: Teruma, i.e., the portion of the produce designated for the priest; and teruma of the tithe; and ḥalla; and the first sheared wool; and the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw; and the five sela given as redemption of the firstborn son; and a sheep or goat given as redemption of the firstborn donkey.

The baraita continues the list: And a consecrated ancestral field that one did not redeem, which was sold to another by the Temple treasurer and is therefore given to the members of the priestly watch serving during the Jubilee Year; and a dedicated field; and payment for the robbery of a convert who died without heirs. If one takes an oath that he did not rob from a convert, and after the death of the convert he admits to having taken a false oath, he must pay the principal value of the stolen item and an additional one-fifth of the value, all of which is given to the priests.

Rav Ḥisda explains how the baraita misled Ḥiyya bar Rav: He thought that from the fact that the tanna of the baraita counts the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw as one gift, they are treated as one gift, which means that if one is exempt from one of them he is exempt from all of them. But it is not so, as is that to say that the portions separated for the priests from the thanks offering and from the nazirite’s ram, which the tanna counts as one, are counted this way because they are one? Obviously, these are independent gifts. Rather, since they are similar to one another the tanna counts them as one. So too, with regard to the foreleg, the jaw, and the maw, since they are similar to one another he counts them as one.

§ With regard to animals owned in partnership with a priest, the Gemara relates that a dilemma was raised before the Sages: If a priest says to an Israelite butcher: Let us enter into partnership in ownership of a live animal, in which the head is yours and the entire remainder is mine, what is the halakha? Is the Israelite obligated to give the jaw to a priest when it is slaughtered? The Gemara explains the sides of the dilemma: Do we follow the obligation, i.e., the limbs of the animal which contain the gifts, and since the obligation is owned by the Israelite he is obligated? Or perhaps, we follow the principal part of the animal, and since the principal of the animal is in the possession of the priest, the Israelite is exempt?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: With regard to a gentile or a priest who transferred his sheep to an Israelite to act as his agent to shear it, the Israelite is exempt from giving the first sheared wool to a priest. Similarly, one who purchases the shearing of the sheep of a gentile, even before the sheep was actually sheared, is exempt from giving the first sheared wool.

The baraita adds: And this, the halakha in a case where one purchases an item before the obligation of a certain gift of the priesthood takes effect, is a stringency that applies in the case of the foreleg, the jaw, and the maw more so than in the case of the first sheared wool. In other words, one who purchases wool from a priest before it is shorn is exempt from giving first sheared wool, whereas one who purchases part of an animal from a priest before its slaughter is obligated to give any gifts contained within the purchased portion. Since this is the halakha even if the portion he purchased is not the principal part, similar to the stated case of one who purchases only the shearing of the sheep of a gentile, one can conclude from this baraita that we follow the obligation, i.e., the limbs of the animal that contain the gifts. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that this is correct.

§ The mishna teaches: And if a priest sold his animal to an Israelite and said that he is selling everything except for the gifts with it, the Israelite is exempt from the obligation to give the gifts, because they are not his.