בכורות מא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

בעי רבא מאי טעמא דרבי ישמעאל?

האם מיפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס בכור הוא, דהוא מין זכר, ומומו עמו דהוא "חרוץ" במקום נקבות.

או דלמא, ספוקי מספקא ליה אם זכר הוא אם נקבה הוא.

והא דקאמר "אין לך מום גדול מזה" - "ואם תימצא לומר" קאמר, דהיינו אם תימצא לומר בכור הוא דהוא זכר, הרי מומו עמו.

למאי נפקא מינה? אי הוי וודאי בכור בעל מום, או ספק נקבה.

למילקא עליה משום איסור גיזה ועבודה בבכור אנדרוגינוס, דאי הוי ודאי זכר לקי שהרי אפילו בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה, ואי הוי ספק נקבה לא לקי.

אי נמי, למיתביה לכהן, דבכור בעל מום ניתן לכהן. ובספק אינו חייב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

תא שמע: דתניא: רבי אילעי אומר משום רבי ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו.

שמע מינה: מיפשט פשיטא ליה דהוי בכור.

ודחינן: ודילמא, "אם תימצא לומר" קאמר, אם תמצא לומר בכור הוא, הרי מומו עמו.

תא שמע דתניא: כתיב בעולת בקר "זכר" וממעטינן, ולא נקבה.

כשהוא אומר למטה בעולת צאן "זכר". שאין תלמוד לומר, דאין צריך למעט נקבה, שהרי כבר נתמעטה בעולת בקר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. והוינן בה: מני הא ברייתא דאיצטריך קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס?

אילימא תנא קמא דמתניתין.

הא לתנא קמא, טומטום ואנדרוגינוס, ספיקא הוא. וכי אתי קרא למעוטי ספיקא? והא ליכא ספק כלפי שמיא. שאם הוא זכר הרי הוא כשר לקרבן עולה ואם הוא נקבה כבר נתמעט מ"זכר" ראשון.

אלא, רבנן בתראי דמתניתין היא דפשיטא להו דבריה בפני עצמו הוא, דקאמרי נגזז ונעבד ולהכי קממעיט ליה. אכתי תיקשי - מחד קרא תיפוק, ונמעט מיניה בין נקבה ובין טומטום ואנדרוגינוס. דהא גבי בכור חד "זכר" הוא דכתיב, וקא ממעטינן כולהו מיניה, ולמה צריך בעולת צאן "זכר" נוסף למעט טומטום ואנדרוגינוס? ^[36]

אלא פשיטא רבי ישמעאל היא.

ואי אמרת בשלמא, רבי ישמעאל מיפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס זכר הוא ומומו עמו, היינו דאיצטריך קרא למעוטי [את האנדרוגינוס. וטומטום דנקטה הברייתא לאו דוקא הוא], דאף על גב דזכר הוא, אם יקדישו אינו קדוש כלל. וגריעא האי מום דנקבות משאר מום, דחלה קדושה עליו שצריך ליפדות ונאסר בגיזה ועבודה אף לאחר פדייה [דמ"זכר" קמא דכתיב בעולת בקר אי אפשר למעטו דהא בבכור דכתיב ביה רק חד "זכר" לא נתמעט האנדרוגינוס לגמרי מקדושה, אלא שהוא נשחט במדינה בגלל מומו, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה].

אלא אי אמרת מספקא ליה לרבי ישמעאל אי זכר הוא או נקבה, תיקשי - וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא?

ודחינן: לעולם רבנן בתראי דמתניתין הוא. ודקא קשיא לך למאי בעינן תרי קראי, נמעטינהו מחד, דהא גבי בכור מחד קרא נפקא להו.

תריצנא: דגבי בכור נמי תרי קראי כתיב!

א. "הזכר" - "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש". [דברים טו, יט].

ב. "והזכרים" - "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'" [שמות יג, יב]. ומחד ממעטינן נקבה ומהשני ממעטינן טומטום ואנדרוגינוס.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד:

אמר רב חסדא: מחלוקת דקאמרי רבנן דבריה הוא ואינו בכור כלל, באנדרוגינוס. אבל בטומטום, דברי הכל ספיקא הוא. וקדוש מספיקא, ואסור בגיזה ועבודה, ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה.

אמר ליה רבא: אלא מעתה דספק הוא, בערכין - יערך אדם שהוא טומטום בערך איש או אשה.

הערות

^[36] ולענין טומטום נחלקו אמוראים לקמן אי הוי בריה או ספק, לרבנן בתראי, ועיין תו' ד"ה וקמעטי].

א ודנים בדבריו של ר' ישמעאל במשנתנו ביחס לאנדרוגינוס, ש"אין לך מום גדול מזה". בעי [שאל] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? האם מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס בכור הוא, שהוא זכר וקדוש בבכורה, ומומו עמו, סימני הנקבות. ולכן מותר לשוחטו מחוץ למקדש. או דילמא [שמא]: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] אם הוא נחשב זכר, ובדרך "אם תימצא לומר" קאמר [הוא אומר]: גם אם תימצא לומר שאנדרוגינוס בכור הוא — הרי מומו עמו, ומותר לשוחטו מחוץ למקדש.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך] אם כך או כך הוא הטעם? למילקא עליה [ללקות עליו] ארבעים מלקות משום גיזה ועבודה, שאם ודאי בכור הוא — צריך לנהוג בו קדושת בכור, ומצות "לא תעשה" לגוזזו ולעבוד בו (דברים טו, יט). אבל אם ספק הוא, הרי אף שאסור הדבר — אינו לוקה מספק. אי נמי [או גם כן יש לכך השלכה] למיתבה [לענין לתת אותו] לכהן, שאם ספק הוא — אין הכהן יכול לתובעו ממנו, מפני שהמוציא מחבירו — עליו הראיה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שר' אילעאי אומר משום (בשם) ר' ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו. שמע מינה [למד מכאן] כי מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס הריהו בכור. ואומרים: מכאן אין ראיה, ודילמא [ושמא] גם בברייתא זו, בלשון "אם תימצא לומר" קאמר [הוא אומר], שאם בכור הוא — הרי מומו עמו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר לענין קרבן עולה מן הבקר "זכר" (ויקרא א, ג), ויש לדייק: זכר — ולא נקבה. כשהוא אומר למטה בפרשה שאחר כך "זכר" (ויקרא א, יא), לגבי עולה מן הצאן, הרי זה דבר שאין תלמוד (צורך) לומר, שהרי כבר נאמר "זכר" פעם אחת בענין עולה, והכתוב הקיש עולה מן הצאן לעולה מן הבקר. מה תלמוד לומר, איפוא, שוב "זכר" — להוציא טומטום ואנדרוגינוס, שאינם כשרים לעולה.

ונברר: מני [כשיטת מי היא ברייתא זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת התנא קמא [הראשון] במשנתנו, שאמר שטומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים במקדש, אבל גם לא במדינה — אין לומר כן, שהלא לדעתו אנדרוגינוס ספיקא [ספק] הוא, שאין אנו יודעים אם הוא נחשב זכר או לא. וכי אתי קרא למעוטי ספיקא [בא הכתוב למעט ספק]?

אלא

תאמר שברייתא זו היא כדעת רבנן בתראי [החכמים האחרונים] שבמשנתנו, האומרים שאנדרוגינוס בוודאי אינו זכר, אלא הוא בריה בפני עצמה, והוצרך הכתוב למעטו מהקרבה. אבל גם דבר זה לא ניתן להיאמר, שהרי לדעתם, גם נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס מחד קרא נפקי [מכתוב אחד בלבד הם באים, נלמדים], דהא גבי [שהרי אצל] בכור חד "זכר" הוא דכתיב [פעם אחת "זכר" הוא שנאמר], ועל ידו קא מעטי כולהו מינייהו [ממעטים את כולם]. ואילו בברייתא זו ממעטים נקבה מ"זכר" אחד, וטומטום ואנדרוגינוס מ"זכר" שני!

אלא, פשיטא [פשוט] שברייתא זו היא שיטת ר' ישמעאל. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' ישמעאל מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו הדבר], שאנדרוגינוס הריהו בכור זכר — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הכתוב בעניין קרבן עולה למעט], ולומר שאין מביאים ממנו קרבן עולה. אלא אי אמרת מספקא ליה [אם אתה אומר שמסופק לו] אם הוא זכר — וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא [הוצרך הכתוב בעולה למעט ספק]?

ודוחים: לעולם תאמר שברייתא זו היא כשיטת רבנן בתראי [חכמים האחרונים], הסבורים שאנדרוגינוס כלל אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה. וביחס למה שהקשינו: והרי לשיטתם די בכתוב אחד למעט נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס, כפי שהוא בבכור — על כך יש להשיב: גבי [אצל] בכור גם כן תרתי קראי כתיב [שני מקראות כתובים]: "הזכר" (דברים טו, יט) ו"הזכרים" (שמות יג, יב), אחד למעט נקבה, ואחד למעט טומטום ואנדרוגינוס.

ב שנינו במשנה, וחכמים אומרים: אינו בכור, אלא נגזז ונעבד, כדין בהמת חולין. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר וסימני נקבה, וחכמים אלו אומרים שאנדרוגינוס בודאי אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה, ולכן אינו קדוש בבכורה. אבל בטומטום, שעורו מכסה את איברי מינו — דברי הכל ספיקא [ספק] הוא, מפני שהוא זכר גמור או נקבה גמורה, אלא שאנו לא יודעים מהו. ולכן הוא קדוש מספיקא [מספק], שאינו נשחט לא במקדש ולא במדינה.

אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה, לדבריך שהוא בודאי זכר או נקבה, אם כן בערכין, כשאדם נודר ערכו של אדם טומטום — יערך, אם בערך איש או בערך אשה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava raises a dilemma: What is the reason of Rabbi Yishmael that a hermaphrodite is definitely blemished? Is it obvious to him that a hermaphrodite animal is a male that has firstborn status, and it comes with its blemish, i.e., the female sex organ, and therefore it is permitted to slaughter it outside the Temple? Or perhaps Rabbi Yishmael is uncertain whether or not a hermaphrodite is considered a male, and he says his ruling in the manner of: If you say. In other words, if you say that a hermaphrodite animal is a firstborn, it comes with its blemish, and it may be slaughtered outside the Temple.

The Gemara asks: What is the practical difference between the reasons? The Gemara answers that there is a difference with regard to being flogged on account of this animal due to violating the prohibition of shearing and utilizing a firstborn animal for labor (see Deuteronomy 15:19). If it is definitely a firstborn, then one would be flogged for violating the prohibition. But if one is uncertain whether it is a firstborn, although one may not shear it or perform labor with it, one is not liable to flogging for doing so. Alternatively, there is a difference with regard to giving it to a priest. If its status is uncertain, the priest cannot demand the animal from him, in accordance with the principle that the burden of proof rests upon the claimant.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita: Rabbi Ilai says in the name of Rabbi Yishmael: A hermaphrodite is a firstborn, and it comes with its blemish. Learn from the baraita that it is obvious to Rabbi Yishmael that a hermaphrodite is a firstborn. The Gemara responds: But perhaps he said his ruling in the manner of: If you say, as explained earlier.

The Gemara suggests: Come and hear another baraita. It states with regard to a burnt offering from cattle: “A male” (Leviticus 1:3), from which it can be inferred: But not a female. When it says below, with regard to a burnt offering from sheep: “A male” (Leviticus 1:10), a second time, it is difficult to understand, as there is no need for the verse to state this. Why must the verse state “a male” again? This serves to exclude a tumtum and a hermaphrodite, which are disqualified from being sacrificed as burnt offerings.

The Gemara analyzes this baraita: Whose opinion is this? If we say it is the opinion of the first tanna of the mishna, who maintains that a tumtum and a hermaphrodite may not be slaughtered in the Temple or in the rest of the country, then the status of a hermaphrodite is uncertain, as it is unknown whether it is male or female. But does a verse come to exclude a case of uncertainty?

Rather, perhaps this baraita is in accordance with the opinion of the latter Rabbis in the mishna, who hold that a hermaphrodite is definitely not a male, but a distinct entity. Therefore, it is necessary for a verse to exclude it. This, too, is difficult, as according to these Rabbis the exclusion of a female, a tumtum, and a hermaphrodite is derived from one verse alone. The Gemara elaborates: As with regard to a firstborn, it is one “male” alone that is written, from which the Rabbis exclude all of the three categories from firstborn status. By contrast, the baraita excludes a female from one mention of the word “male” and a tumtum and a hermaphrodite from another mention of the word “male.”

Rather, it is obvious that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. And in that case, granted, if you say that it is obvious to Rabbi Yishmael that a hermaphrodite is a firstborn male, that is why a verse was necessary to exclude a hermaphrodite from being brought as a burnt offering. But if you say that Rabbi Yishmael is uncertain whether or not a hermaphrodite is considered a male, is it necessary for the verse to exclude a case of uncertainty?

The Gemara responds: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of the latter Rabbis, who maintain that a hermaphrodite is not a male, but a distinct entity. And as for the difficulty that in the case of a firstborn they excluded a female, a tumtum, and a hermaphrodite from a single verse, that is not so. With regard to a firstborn there are also two verses written: “Males” (Deuteronomy 15:19), and: “That is a male” (Exodus 13:12). As in the case of a burnt offering, one of these serves to exclude a female, while the other serves to exclude a tumtum and a hermaphrodite.

§ The mishna teaches: And the Rabbis say: A hermaphrodite does not have firstborn status; rather, its status is that of a non-sacred animal that may be shorn and utilized for labor. Rav Ḥisda says: This dispute applies to a hermaphrodite, which the Rabbis maintain is a distinct entity, as it has both male and female sex organs, and therefore it does not have firstborn status. But with regard to a tumtum, whose genitalia is covered by skin, everyone agrees that it is an uncertain case, as it is definitely either a male or a female, but there is uncertainty as to which it is. And consequently, it is consecrated due to uncertainty, and it may not be slaughtered either in the Temple or in the rest of the country.

Rava said to Rav Ḥisda: If that is so, that a tumtum is certainly either a male or a female, with regard to valuations, when someone vows to give the valuation of a tumtum, it should be valuated, either in accordance with the valuation of a man or a woman.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מיפשט פשיטא ליה. דאנדרוגינוס לא הוי בריה בפ"ע אלא זכר הוא ובכור ומומו עמו הוא חרוץ דנקבות:

או דילמא ספוקי מספקא ליה. דדילמא בריה הוי ולא קדוש:

או אם תמצא לומר בכור הוא. הוי מומו עמו:

למילקא עליה משום גיזה ועבודה אי נמי למיתביה לכהן אי פשיטא ליה דבכור הוא ומומו עמו לקי עליה משום גיזה ועבודה ומיחייב למיתביה לכהן:

כשהוא אומר למטה זכר. דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים זכר תמים שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר זכר למעלה דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר וכבר הקיש בקר לצאן:

אילימא תנא קמא. דרבי ישמעאל ספיקא הוא דהא אמר וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה אין שוחטין דספק הוא שמא נקבה הוא ולא הוי בכור:

ואתי קרא למעוטי ספיקא. והא קמי שמיא ליכא ספיקא:

אלא לאו לרבנן בתראי איצטריך קרא דלדידהו לא הוי ספיקא אלא חולין גמורין דהא אמרינן וחכ"א אינו בכור ונגזז ונעבד:

אי לרבנן מ"ט איצטריך זכר אחרינא תיפוק ליה מחד זכר וקא מימעטי כולהו מיניה בין נקבה ובין טומטום ואנדרוגינוס:

אלא פשיטא לר' ישמעאל איצטריך אידך זכר דלדידיה קדוש בבכור והיינו דאיצטריך למעוטי דאע"ג דקדיש בבכור לא קדיש לענין קדשים:

(אלא) לעולם רבנן בתראי ואי אמרת לדידהו כיון דלא קדיש בבכור תיפוק להו מחד זכר אין הכי נמי אלא גבי בכור הא כתיב תרי קראי הזכר והזכרים הכא נמי כתיב תרי זכר:

מחלוקת באנדרוגינוס. דלרבנן בתראי הוי בריה ולת"ק ורבי ישמעאל הוי ספק בכור:

אבל טומטום. אפילו לרבנן בתראי הוי ספיקא דשמא יקרע וימצא זכר וקדוש מספיקא:

בד"ה ואתי קרא כו' הצהוב שבזה ושבזה כו' ודאית ולא טומטום כו' וי"ל דהכא פריך כו' מהזכר ס"מ זכר הוא כו' שפי' לרב הא דאמר כו' צריכי הנך תרי מיעוטי כו' זכר משונה ועד נקבה כו' ולא נקבה או נקבה דוקא ולא כו' לפי שהיא משונה משאר זכר כו' בפ"ק דחגיגה ממעיט טומטום כו' תורא ויש לתמוה דקפריך כו' מערך איש ואשה מהזכר אם כו' מאי קושיא דלמא הא גבי שלמים איכא תרי מיעוטי כו' ואר"י דגרסינן זכר או כו' פרט לנדמה הוא סוף דיבור ואח"כ מ"ה וקמעטו כולהו כו' ולרב חסדא כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה דלמא כו' חולין בעזרה וישחט כו' הד"א ובד"ה כיון כו' מוחרץ חריץ נגע הוא ובד"ה אלא פשיטא כו' דהא כהנך רבנן כו' ופשיטא ליה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי אמרת כו' גופיה לא לבעי קרא כו' שום קדושה אם קדשיה כו' לא נפקא לן למעוטי כו' גבי בכור כתיב כו' ממעיט ליה רבי ישמעאל מגיזה כו' ליה משום מום אלא לישחט כו' דנקבות שלו הוי מום ולפי זה כו' בשר הוי מומא כו' קרא זכר למעטי' מהקרבת כו' הוא דאי למעטן כו' בזכר דמשמע כו' בפרק הערל ואנדרוגינוס זכר כו' ושוק ואמר ר"א כו' או כתנאי דברייתות כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא רבנן בתראי. דבריה הוא דקאמרי אינו בכור כו'. כצ"ל:

תד"ה ואתי. ובכריתות בפרק דם שחיטה (כא). ק"ק דהתם אינו מסוג זה. דמשום דבין דם דבהמה ובין דחיה אסור להכי פריך שפיר דלא איצטריך לרבויי כדפרש"י שם:

בא"ד וטומטום נמי הוה שייך כו' ופסלו הכתוב כו'. כצ"ל:

בא"ד ובריה בפ"ע דקאמר ר"י כו'. כצ"ל:

בא"ד דה"מ למיכתב מזכר עד אדם כו'. ר"ל למיעוט חד:

בא"ד ועוד יל"פ דצריכי כו' לפי שהוא זכר משונה או ועד נקבה כו'. כצ"ל:

תד"ה וקמעטי. נקיט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס. זה סותר למש"כ בשם ר"ת בכתובות (ח) סד"ה שהכל:

תד"ה אי. ומזכר קמא לא נ"ל למעוטי מקדושה. מה שהוגה עה"ג מלת אלא והוא מהצ"ק וכן הגיה ברש"י עצמו הוא שבוש:

בא"ד וא"ת א"כ מאי קפריך כו' דס"ד דנתפס אפי' הוי נקבה כמו המתפיס נקבה לאשם דתרעה לרבנן כו'. כ"נ דצ"ל. אבל לכאורה קשה דהא הכא איירינן בעולה וה"ל לאתויי מינה גופה ועוד דבעולה אפי' ר"ש מודה כמש"כ בעצמם שם (יט ב) בד"ה רש"א. ואולי משום דבעולה לא מצינו מפורש במשנה דתרעה. ולר' שמעון בן יהודה פליג ר"ש אף בעולה כמש"כ שם התוספות:

שם בא"ד ואפ"ה מתפיס בתמורה לקדושה דחוייה. כ"נ דצ"ל ע"ש (ר"ד כ):

תוס' ד"ה וקממעטי כצ"ל:

ד"ה אי אמרת וכו' אם קדשו לשם עולה לא מקריבינן לי' וכו' וגם עושה תמורה קדושה דחויה כמו תמורת הפסח דדחי שאינו קרב וכו' דפ' הערל דאנדרוגינוס זכר כצ"ל:

רש"י ד"ה ואיצטרכא כו׳ כת"ק אלא רבנן כו' הד"א:

ד"ה אלא פשיט' כו' לאוקמא הס"ד ואח"כ ד"ה פשיטא ליה דזכר הוא הס"ד וכצ"ל:

ד"ה היינו דאיצטרך כו' לן אלא למעוטי כו' כצ"ל:

ד"ה אלא אי ספוקא כו' אליבא דר"י דקרא למעוטי ספיקא לא כו' וכצ"ל:

תוס׳ ד"ה אלימא ת"ק כו' דילמא הוי כחוטי' כו' כצ"ל:

בא"ד מכלל דלת"ק כו' כצ״ל:

ד"ה ואתי קרא כו' בטהרה תחלה וי״ל דכל ספיקא דאי אפשר להתברר כמו בהרת ומעשר דפעמי׳ שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק וטומטום נמי הוה כו' כצ"ל. ועיין בתוס' דחולין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה איצטריך כו':

בא"ד המפלת דמטמא בלובן ובאודם וקאמר בסוף כו' כצ״ל:

בא״ד ולפי טעם זה כו' כצ"ל:

בא״ד מוכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא כו' כצ״ל:

בא״ד ועוד יש לפרש דצריכי כו׳ כצ״ל:

ד״ה אי אמרת כו׳ לן אלא למעוטי מקדושה דהא כו' כצ"ל:

בא"ד דאמר קדושת דמים דמיחלפא כו' כצ"ל:

בא״ד לאשמעי׳ דאפי׳ במקום בשר כו'. וכתבו כל זה דלא תיקשי הא מחד קרא נפקא כמו גבי בכור דנפקא טומטום ואנדרוגינס מחד קרא מ"ה כתבו דאתי לאשמעי׳ דאפי׳ במקום בשר הוי מום דלא כאביי ורבא:

בא״ד וי״ל דאיצטרי׳ למעוטי כו' כצ״ל. וקאי אתימא דלעיל:

בא״ד עושה תמורה לקדוש' דחוי' כמו תמורת הפסח שאינה ראוי ליקרב ואפ״ה כו' כצ"ל. פי' תמורת הפסח אינה ראוי ליקרב נקבה אף ע"ג דתמורת פסח הוי שלמים מ"מ הואיל דמכח פסח אתי וכפרש״י בתמורה (די"ט ע״א):

בא״ד ר"פ הערל דסבר דאנדרוגינס זכר ואיכא למ"ד אף מאכילה בחזה ושוק ואמר ר"א התם חייבי׳ עליו סקילה כזכר או כו' וכצ"ל ועיין בפ' הערל (דפ״א ע"א):

בא"ד דממעט מהזכר טומטום כו' כצ״ל:

ד"ה הזכר והזכרים כו' הזכרים ופריך וליגמר כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוספ׳ ד"ה אלימא ת"ק כו' וי"ל מדאמר רבי ישמעאל כו'. פי' אע"ג ~דמספינן~{דמספקינן} בדברי ר"י גופא אי ודאי בכור או ספק מ"מ ע"כ ת"ק לא ס"ל כן אבל אי ת"ק ס"ל ספיקא מ"מ י"ל דר׳ ישמעאל ג"כ יסבור דספיקא הוי וה"ק אף אם בכור הוא מומו עמו:

ד״ה ואתי קרא כו׳ לפי טעם זה כו'. פי' דע"כ רב אית לי' דר"ח דהא לרב בעי תרי ייתורא חד לטומטום וחד לאנדרוגנס ואיך ממעט הכא טומטום ואנדרוגנס מחד קרא א"ו דכר"ח ס"ל ובאמת סמי מכאן טוטטום:

בא״ד אם נמצא אח״כ זכר עכ"ל. יש להקשות לפ״ז מאי פריך הכא אליבייהו דרבנן אתי קרא למעוטי ספיקא דלמא באמת קרא לטומטום לחודי' אתי ואף דבבכור בלא ייתורא ממעט טומטום מ"מ צריך הכא קרא להיכא דנקרע ונמצא זכר והא דאמר בברייתא אנדרוגנס משום דלתנא מספקא לי' אי זכר או נקבה ואי הוי פשיטא לן דנקב׳ היא לא הוי צריך למעט אבל משום דלמא זכר הוא ולכך אמר תנא אפי׳ אי זכר הוא ממעטין לי' מייתורא כמו דממעטינן טומטום דשקולים הם. וי״ל דהך גמרא אליבי׳ דר"ח ולדידי׳ לא ממעטינן טומטום ולדידי׳ סמי מכאן טומטום. ואין להקשות דלמא כי אמר ר"ח אבל טומטום ספיקא הוי דווקא גבי בכור דהא ליכא ייתורא כדס"ד השת׳ אבל גבי עולה דאיכא ייתור׳ אף ר"ח מודה דממעטינן תרווייהו דשקולי׳ הם כו׳ וי"ל דפשיט׳ לי׳ להגמרא דלר"ח אף היכא דאיכא ייתורא לא ממעטינן טומטום רק מוקמינן הייתור אאנדרוגנס לחוד דהא בלא"ה קשה מאי מקשי רבא אלא מעתה בערכין יעריך הא רבא לעיל מספקא לי׳ אי מיפשט פשיטי׳ או ספוקי מספקא וא״כ דלמא מיפשט פשיטא לי' א"כ הך ברייתא דעולה כר׳ ישמעאל אתי׳ וא"כ לא צריך לומר דבבכור תרי קראי כתיבא זכר הזכר וא"כ דלא מייתרא כלל להך תנא דסבר כר"י כי היכא דלא מייתר לת"ק ולר"י רק דבעי הזכרים כמו שכתבו תו׳ ד"ה הזכר וא"כ ודאי לא מעטינן טומטום דספקא הוי אבל בערכין דמייתר מעטינן נמי טומטום כמו אנדרוגינס ומאי מקשי רבא א"ו דמשמע מר"ח דלעולם לא ממעטינן טומטום כל כמה דאיכא לאוקמי קרא באנדרוגנס כמ"ש תוספת לקמן ד״ה טומטום:

ד״ה וקממעטינן כו׳ פי׳ כולהו נקבה טומטום ואנדרוגנס עכ"ל. היינו אי לא ס"ל דר"ח דטומטום ספקא רק ס"ל דטומטום נמי ברי׳ איכא למעוטי בלי ייתורא ואין להקשות א"כ מאי אמר אלא פשיטא ר׳ ישמעאל וש"ס מיפשט פשיטא לי׳ ניהי דאנדרוגנס ניחא טומטום מי ניחא ל"ל קרא אטומטום הא ע"כ טומטום או ברי׳ או ספקא הוי וא"כ מקרא קמא ממעטינן לי׳ וי"ל דקרא אתי להיכא דנקרע ונמצא זכר וכסברת תוספת לעיל ועיין במ"ש לעיל ד"ה אתי קרא:

ד״ה אי אמרת בשלמא כו׳ דממעט הזכר טומטום ואנדרוגנס ומייתורא ממעט ליה. פי׳ דלמא אתי הך ברייתא כתנא דלקמן דממעט מזכר אנדרוגנס וא"כ ע"כ סובר דזכר הוא לסברת המקשן דסובר דברי׳ לא צריך קרא דהא גבי בכור לא צריך ייתור ותירצו התוס׳ דלפמ"ש כו׳ דלגמרי מתוקם כוותי׳ פי׳ דאי נימא דר"י הוא דס"ל זכר הוא תקשה אמאי מיעטי׳ קרא גבי עולה אלא ע"כ נצרך לומר מפני שהוא ב"מ והאי סברא ר"א הוא דאית ליה ולא תנא אחר רק מסתבר למקשן לאוקמיה כר"א אך עדיין קשה דלא תירצו אמה דלא משני כהך ברייתא דממעט אנדרוגנס מערכין וכמ"ש לעיל והכא לא שייך תירוצם משום דמה"ת נמעטי׳ דהא שפיר נמעטי׳ כמו בערכין אע"ג דלא שייך טעמא דב"מ אלא משום דמשונה היא ה"נ בעולה פסול משום דמשונה היא:

רש"י ד"ה מחלוקת דקאמרי רבנן בתראי כר״י היא כו׳. לא הוי צריך למימר דוקא כר"י דהא לעיל אף אי אמרינן מיפשט פשיטא ליה לרבי ישמעאל דזכר הוא נמי ממעטינן ליה מייתורא דזכר הזכרים רק דרש"י כתב הטעם דברי׳ דפשוט טפי:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

או דילמא ספוקי מספקא ליה. אם זכר הוא אם נקבה הוא והאי דקאמר מומו עמו אם תימצא לומר קאמר אם תימצא לומר ספק בכור הרי מומו עמו: למילקא עליה כו'. אי אמרת בכור הוא לקי דבכור בעל מום נמי אסור בגיזה ועבודה ואם ספק הוא מספיקא לא מלקינן ליה: אי נמי למיתביה לכהן. אם בכור הוא נותנו לכהן ואוכלו במום זה ואם ספק הוא אוכלו ישראל במום זה כדין ספק בכור הנאכל במומו לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה: דילמא אם תימצא לומר קאמר. כלומר אם בכור הוא הרי מומו עמו: ה''ג בתורת כהנים זכר ולא נקבה. זכר כתיב גבי עולת בקר זכר תמים יקריבנו ומשמע ולא נקבה: כשהוא אומר זכר למטה. בעולת צאן: שאין ת''ל. דלא צריך לגופיה למעוטי נקבה דהא אימעיטא לה: להוציא טומטום ואנדרוגינוס. הוא דאתא: מני. האי דאימעיט טומטום ואנדרוגינוס מזכר בתרא: אילימא ת''ק. דמתניתין הא טומטום ואנדרוגינוס ספק הוא: ואיצטריכא קרא למעוטי ספיקא. בתמיה הא ליכא ספק קמי שמיא אלא ודאי משום דבריה בפני עצמו הוא קממעיט ליה ודלא כת''ק: אלא רבנן בתראי. דמתניתין דפשיטא להו דבריה הוא וקאמרי אינו בכור אלא נגזז ונעבד: תיפוק ליה טומטום ואנדרוגינוס ונקבה מחד זכר דהא גבי בכור לא כתיב אלא חד זכר וקממעט מיניה כולהו טומטום ואנדרוגינוס מחד זכר: אלא פשיטא כדר' ישמעאל. מוקמינן לה וכדבעי' לפרושי דהא כהנך רבנן לא מצינן לאוקמא ופשיטא ליה דזכר הוא: היינו דאיצטריך למעוטי. דאע''ג דזכר הוא לא קדוש שום קדושה אם אקדשיה לשום עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה ר' ישמעאל מגיזה דלא שרי משום מום אלא לישחט: אלא אי ספוקי מספקא ליה. אם זכר אם נקבה תו לא מיתוקמא הך אליביה [דר''י] דקרא למעוטי ספק דלא אתי וכמאן מוקמת ליה: לעולם רבנן בתראי. ודקאמרת תיפוק לי מחד קרא דהא גבי בכור מחד קרא נפקא להו לא היא דגבי בכור תרי כתיבי: הזכר. הזכר תקדיש: הזכרים. אשר יהיה לך הזכרים לה': מחלוקת. דקאמרי רבנן בתראי בריה הוא באנדרוגינוס: אבל טומטום דברי הכל ספק. ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה: אלא מעתה. דספק הוא בערכין יערך באדם או בערך איש או בערך אשה:

אילימא ת''ק (סבר) ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספיקא. וא''ת מנא ליה דטעמא דת''ק משום ספיקא דילמא הוי בחוטים הפנימיות שנפגמו ושנגממו דהוי מום לענין דאין שוחטין במקדש ולא הוי מום לישחט במדינה ולעולם בכור ודאי וי''ל דמדקאמר ר' ישמעאל בברייתא בכור הוא ומומו עמו מכלל דלת''ק לא הוי ודאי. בכור: ואתי קרא למעוטי ספיקא. כי האי גוונא פריך בפ' בתרא דיומא (דף עד.) גבי כוי ובכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) ובפ''ק דחולין (דף כב:) גבי תחלת הצהוב שבזה ושבזה ולא דמי לשאר דוכתי דממעטינן ספק מקרא לקמן בפ' בתרא (דף נח:) עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וכן בהרת בסוף נזיר (דף סה:) ספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדם דממעט ליה מלטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה פעמים שהיה כך וטומטום נמי הוה שייך שפיר למעוטי שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק אבל כוי ותחלת הצהוב ואנדרוגינוס כולן שוים דקמי שמיא גליא כוי אם חיה אם בהמה ואם תחלת צהוב חשוב גדול או קטן ואם אנדרוגינוס זכר או נקבה וא''ת הא רב דס''ל דאנדרוגינוס ספיקא הוא כדמפרש בסוף המפלת (נדה דף כח.) דמטמא בלובן ובאודם ומדקאמר בסוף הערל (יבמות דף פג.) הלכה כר' יוסי דלא הכריעו בו אם זכר או נקבה ובריה בפני עצמו דקאמר רבי יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ''ה ממעט ליה רב לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתי קרא למעוטי ספיקא ויש לומר דהכא פריך שפיר דממעט ליה אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ואם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים א''כ מדממעטינן ליה מהזכר ש''מ זכר הוא ולא נקבה אלמא לא אתיא כת''ק דאמר ספיקא הוא אבל בההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר ועד אדם או מנקבה עד אדם ואתא חד מינייהו לטומטום וחד לאנדרוגינוס ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתיא מזכר למעוטי ואם הוא נקבה אתי עד נקבה למעוטי מטעם שהוא משונה ולפי טעם זה אית ליה שפיר לרב הא דאמר רב חסדא בסמוך מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוה וקדוש הוא מספיקא פירוש דלית לן לאוקומי מיעוטא לטומטום שהוא ודאי או זה או זה אלא שהוא מכוסה והא דאוקי רב מיעוטא לטומטום משום דאיכא יתורא ועוד יש לפרש דצריכי הנך תרי מיעוטי דרב דכיון שהוצרך לכתוב זכר כדי למעט אנדרוגינוס אם הוא זכר לפי שהוא זכר משונה ועד נקבה למעוטי אם הוא נקבה על כרחך צריך לכתוב שניהם כדי שלא תאמר זכר דוקא ולא נקבה או נקבה דוקא (אבל) ולא זכר ולא נפרש דהוה מצי למכתב עד אדם ומ''מ סבר רב דמוקמינן נמי מיעוטא לטומטום ולא כרב חסדא דלקמן נמי אשכחן ר' יוחנן דלית ליה דרב חסדא ומצינו למימר נמי משום טומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח''כ נמצא זכר ומדין נקבה אם אח''כ נמצא נקבה וה''ה אנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכר או משאר נקבה ושקולים הן ולית ליה לרב דההיא דרב חסדא וכן אביי בפ''ק דחגיגה (דף ד.) ממעט טומטום משום דאיכא יתורא ויש לתמוה דקפריך לקמן אלא מעתה בערכין יערך ומייתי ראיה מברייתא דממעיט ליה מערך איש ואשה מהזכר אם נקבה ומשני סמי מכאן טומטום מאי קושיא התם איכא יתור דמשום אנדרוגינוס לא צריך אלא חד וי''ל דהתם נמי צריכי תרוייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה''א לא גרע מנקבה ויהיה בערך נקבה וא''ת והא דפריך מאם זכר אם נקבה להוציא טומטום ואנדרוגינוס מאי קושיא דילמא הא גבי שלמים איכא תרי מיעוטי אם זכר אם נקבה דאם הוא מיעוט כדקאמר בפרק המפלת (נדה דף כח.) ואומר ר''י דגרס זכר או נקבה דכתיב בקרא בשלמי צאן דהכי דריש ליה בתורת כהנים אבל אם זכר אם נקבה דכתיב בשלמי בקר דריש ליה התם בתורת כהנים ולעיל בפ''ב (דף טו:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבהאי קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא והוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה: וקמעטי כולהו מיניה. פירוש כולהו נקבה טומטום ואנדרוגינוס ולרב חסדא נמי דבסמוך דאמר סמי מכאן טומטום נקט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס: אי אמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה. פירוש דבכור הוא ומומו עמו היינו דאיצטריך קרא למעוטי ותימה מהאי טעמא גופיה לא ליבעי קרא דכיון דבעל מום הוא פסול לגבי מזבח ופי' בקונטרס דהכי קאמר היינו דאיצטריך קרא למעוטי דאע''ג דזכר הוא לא קדיש שום קדושה אם קדשיה לשם עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה רבי ישמעאל מגיזה דלא שרי ליה משום מום אלא לישחט עכ''ל וקשה לפירושו מום מעיקרא לא אסיר בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כדמוכח ליה לעיל בפ''ב (דף יד.) דאמר קדושת (מזבח) דמיחלפא בקדושת הגוף גזרו בה רבנן ויש פי' אחרים מרש''י שכתוב בהם היינו דאצטריך קרא למעוטי דאע''ג דזכר הוא לא מקרבינא ליה דנקבות שלו הוה מום ולפ''ז צ''ל דאתא האי קרא לאשמעינן במקום בשר הוה מומא לאפוקי מדרשא דאביי ורבא דלעיל ותירץ דאיצטריך למעוטי לאשמועינן דגרע מבעל מום דבעל מום נתפס בתמורה וא''ת א''כ מאי קפריך אילימא לת''ק ספיקא ואתי קרא למעוטי ספיקא שפיר איצטריך למעוטי דאין נתפס בתמורה דס''ד דנתפס אפילו הוי נקבה לאשם דתרעה לרבנן דר''ש בתמורה בפרק אלו קדשים (דף יט:) וכיון שיש בה קדושת הגוף משמע דמיתפס בתמורה וגם עושה תמורה קדושה ראויה כמו תמורת הפסח דראוי שאינה קריבה ואפ''ה נתפס בתמורה לקדושה דחויה ורועה וגבי אנדרוגינוס דממעט ליה קרא הכא אפילו הוי ספיקא לפי שאינו לא זכר גמור ולא נקבה גמורה וי''ל דהכי פריך מדאיצטריך קרא זכר למעטיה מהקרבת עולה כיון דספק נקבה הוא דאי למעטו מדין תמורה אפילו הוי נקבה לא הו''ל למיכתב יתורא בזכר דמשמע דממעט ליה מטעם דאינו זכר גמור ואם תאמר היכי דייק דמיפשט פשיטא ליה לרבי ישמעאל דילמא אתיא כתנאי אחריני דסברי זכר הוא כגון רבי יוסי דפרק

דף מא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד