דף יט - ב
מתניתין:
כמבואר לעיל כל דבר שיש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, ודבר שאין בו פגם, כיון שנהנה מעל.
עוד מבואר, ששיעור מעילה להתחייב עליו חומש ואשם, הוא בשווי פרוטה.
אם לבש טלית של הקדש, ונהנה [728] ממנו בשיעור כחצי פרוטה, ופגם [729] בכחצי פרוטה, או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד, בדבר שיש בו פגם ולא פגם, ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר, ולא נהנה ממנו. כגון, שלבש טלית זה וקרע טלית אחר [730],
הרי זה לא מעל,
עד שנהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד [731]. כמבואר לעיל [יח ב] שמעילה נלמד מתרומה, שבדבר שנהנה, בו פגם.
סוגיא דמועל אחר מועל
קדשי בדק הבית שמעלו בהם - נתחללה קדושתן, והרי הן חולין, ושוב אין מועלין בהם.
אין מועל אחר מועל, אין שתי מעילות, זו אחר זו, בדבר אחד של מוקדשין [732]. אלא [מלבד] בהמה, של קדשי מזבח העומדת להקרבה [733], לפי שאינה יוצאת לחולין כשהיא תמימה, וכן כלי שרת בלבד. אבל דברים אחרים של הקדש, כגון: קדשי בדק הבית, יוצאים לחולין משעת מעילה הראשונה, כמבואר [לעיל יח ב] "אין מעילה בכל מקום אלא שינוי" שנשתנה מקדושתו [734].
ומבארת המשנה: כיצד? רכב על גבי בהמה [735], העומדת להקרבה, ובא חברו ורכב עליה, ובא חברו ורכב, כולן מעלו. או, שתה בכוס של זהב [736], מכלי שרת, ובא חברו ושתה, ובא חבירו ושתה, כולן מעלו. תלש שער או צמר מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש, כולן מעלו [737].
רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון [738] [גירסא אחרת: שאין לו פגם [739]] כלומר, שאין פגם שלו חשוב, מפני שאינו נפסל בכך, הואיל ואינו עומד לפדיון, יש בו מועל אחר מועל. ולכאורה כוונת רבי היא, לבהמה וכלי שרת שאינם עומדים לפדיון. והגמרא תבאר במה נחלק עם התנא קמא.
גמרא:
שנינו במשנה שכלי שרת, כמו בהמה תמימה, יש בהם מועל אחר מועל.
ומבארת הגמרא, שדברים אלו אינם לדברי כל התנאים, אלא, מני מתניתין, כדברי מי נשנתה המשנה, רבי נחמיה היא.
דתניא, כמו ששנינו ברייתא: אין מועל אחר מועל במוקדשין שיש להם פדיון, אלא בבהמה בלבד, שקדושתה קדושת הגוף היא, ואין לה פדיון [כשהיא תמימה] שאינה אלא צורך קרבן. אבל כלי שרת, יש להם פדיון, הילכך, כשמעל בהם יצאו לחולין, ואין השני מועל. אלו הם דברי תנא קמא. רבי נחמיה אומר: אין מועל אחר מועל, אלא בהמה וכלי שרת, אף על פי שיש פדיון לכלי שרת, מכל מקום, יש בהם מועל אחר מועל. והטעם יבואר.
הגמרא מבארת טעם מחלוקתם: מאי טעמא דתנא קמא [740]?
קסבר, דין מעילה בעניינא דבהמה כתיב. כלומר, התורה גילתה בבהמה שיש בה מועל אחר מועל, ואין לנו לדרוש אלא בה בלבד,
דכתיב בפרשת מעילה [ויקרא ה] "את אשר חטא מן הקדש ישלם, ואת חמישתו יוסף עליו, ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו". ומה שאמרה התורה "באיל האשם" מיותר הוא, כי כבר נאמר [בפסוק שלפניו] "והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם". אלא, בא ללמדנו לדרוש, שדוקא "באיל האשם", כלומר, קרבן הראוי להקרבה יש בו מעילה אחר מעילה, ולא בדבר אחר, ואף לא בכלי שרת.
ורבי נחמיה, אמר לך: אכן, הדין הוא כן בבהמה, אלא שיש לדרוש קל וחומר: אם קדושת כלי שרת חמורה כל כך, שאחרים מביא לקדושתן, כמבואר במסכת זבחים [פז ב] שכלי שרת מקדשין מה שנכנס לתוכו, וכי הוא עצמו, הכלי שרת, לא כל שכן, שלא יצא לחולין על ידי מעילה?! ואף על פי שיש לו פדיון, מכל מקום אינו יוצא לחולין על ידי מעילה [741].
שנינו במשנתנו: רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל.
הגמרא מבארת במה חולק רבי על התנא קמא. ומקשינן: דברי רבי היינו, ממש כדברי תנא קמא. כי דבר שאין לו פדיון, הוא כל הקדוש בקדושת הגוף, ועליהם כבר אמר התנא קמא שיש בהם מועל אחר מועל, ובמה שונים דברי רבי? ומתרצינן: אמר רבא: איכא בינייהו "עצים",
אכן, בדין מעילה אין חילוק בין רבי לתנא קמא אלא שרבי בא להוסיף "עצים", כמו שיבואר.
רבי סובר במסכת מנחות [קו ב] שעצים שנתנדבו לצורך עצי המערכה שעל גבי המזבח, יש עליהם קדושת קרבן גמורה. הלכך, לשיטתו, אמר רבי "כל דבר שאין לו פדיון", לרבות אף עצי המערכה, שיש בהם מועל אחר מועל. ואילו התנא קמא סובר שאין עליהם קדושת קרבן, ולפיכך, יוצאים לחולין על ידי מעילה [742].
דתנו רבנן: האומר "הרי עלי, להביא עצים למזבח", לא יפחות משני גזירין, שתי בקעיות גדולות של עצים. רבי אומר: עצים, קרבן הן, וטעונין מלח, כשם שמולחין קרבנות, וטעונין תנופה [743], כשם שעושין בקרבנות.
והוינן בה: אמר רבא: לדברי רבי, עצים שנתנדבו, טעונין עצים אחרים של הקדש להסיקן, כשאר קרבנות. ואמר רב פפא: לדברי רבי, עצים צריכין קמיצה, דהיינו שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו [744].
ועל עצים אלו אמר רבי במשנתנו "כל דבר שאין פדיון, יש בו מועל אחר מועל".
זו היא אוקימתת רבא בביאור ה"איכא בינייהו" במשנתנו.
ואילו רב פפא אמר: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, איכא בינייהו [745], ונהנה מהם בעודם בחייהם.
רבי לשיטתו, שקדושתן הוי כקדושת הגוף, כמו שיבואר, לפיכך יש בהן מועל אחר מועל. ולפיכך אמר "כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל". ואילו תנא קמא סובר שקדושתן הוי קדושת בדק הבית גרידא, וכאשר מעלו בהם, יצאו לחולין ואין בהם מועל אחר מועל.
והתניא, כמו ששנינו ברייתא: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, ואסור לשחטן בלי פדיון, ועבר ושחטן, רבי אומר: הואיל וקדשים בעלי מום בעינן "העמדה והערכה" כדי לפדותן, כמו שנאמר [ויקרא כז] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה", ומאחר שאי אפשר להעמידן, כיון שכבר נשחטו, אין להם תקנה בפדיון, הלכך: יקברו, כשאר פסולי המוקדשים. וחכמים אומרים: יפדו, ואין צורך בהעמדה והערכה.
ועתה, רבי לשיטתו, שקדושתן קדושת הגוף. ותנא קמא סובר כחכמים, שכיון שיש להם פדיון, אין קדושתן קדושת הגוף. ולפיכך, חולקים על רבי, וסוברים שיוצאים לחולין על ידי מעילה, כשאר קדשי קדושת דמים.
מתניתין:
נטל [746] אבן או קורה של הקדש, ולא נהנה ולא פגם, הרי זה לא מעל. ובגמרא מבואר, שמדובר בגזבר שהאבן והקורה מסורות לו, ואינם יוצאין לחולין בנטילתו, לפי שאינו מוציאו מרשות הקדש בנטילתו, שכל זמן שהם ברשות הגזבר, הרי הם ברשות הקדש [747] -
הערות
[728] גירסת המשנה, והיא קרובה לגירסת התוס'.
[729] לפי הרש"ש פירושו: או שפגם. כלומר, המשנה לא באה עתה לומר הדין ש"אין הנאה ופגם מצטרפין", אלא, המשנה באה לומר שהנאה צריכה שיעור, וכן פגם. וכנראה, שהוכרח לומר כן, מפני שחידוש זה שאין הנאה ופגם מצטרפין, אמרה המשנה בהמשך ביתר שאת, שאפילו הנאה בשיעור שלם ופגם בשיעור שלם, אין מצטרפים. אבל המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה אינם מפרשים כן.
[730] כן מבארים תוס'. והמיוחס לרש"י ורבינו עובדיה מפרשים: כגון, ששפך על הטלית משקה של קודש, ולא נהנה. והתוס' יום טוב מעיר, שמלשון המשנה משמע שהוא נהנה בשעה שפוגם [ואין כוונתו בשעה שפוגם, אלא שנהנה מחמת הפגם. לקוטים על המשנה]. כלומר, התוס' יום טוב טוען, שאם נהנה מלבישת בגד [בדבר שיש בו פגם ולא פגם] ומאידך, פגם בדבר אחר לגמרי ולא נהנה, הרי הם שתי מעילות נפרדות, ואינן שייכות זו לזו, ואין צורך בשום לימוד מיוחד מתרומה לפטור. ועיין קרן אורה. אלא, מביא פירוש הרמב"ם: כגון, שקרע קצת מבגד הקדש [פגם ולא נהנה], ונתן בבגדו אותה חתיכה שקרע, ולבש אותו ונתקשט בו, ונהנה בשוה פרוטה ולא פגם בה בחתיכה כלום. ובמלא הרועים מקשה על פירוש המיוחס לרש"י, דבשפך משקין פטור מטעם "מזיק".
[731] כתב השפת אמת: משמע, שאף על גב שפגם בפרוטה, אם הנאתו לא היתה שוה פרוטה, הריהו פטור. והוסיף לחקור, בנהנה הרבה ופגם בשוה פרוטה, מה משלם? האם לפי הנאתו, או לפי פגמו? ומביא שם כדמות ראיה מדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, עיין שם. ונראה בביאור הדברים [על פי ספר שולי המעיל]. יש לחקור בדין זה: האם המעילה הוא ההנאה, והפגם הוא "תנאי", או, להיפך, המעילה הוא הפגם וההנאה הוא ה"תנאי". ומאידך יש לומר, ששניהם יחדיו ההנאה והפגם הם המעילה. ויש בפתרון חקירה זו שלש שיטות. א. שיטת המיוחס לרש"י [יח א ד"ה תנא] היא, שהמעילה הוא הפגם. ועיין בדף י"ח הערה 703 דעת הקרן אורה ב. שיטת הרמב"ם, עיין שם הערה 687, שהעיקר הוא ההנאה. ועיין לקמן דף כ הערה 748. ג. שיטת התוס' [בבא מציעא צט א] היא, שהמעילה היא שניהם. וחייב לשלם את היותר מבין שניהם. שם אמר רב אמי: המשאיל קרדום של הקדש, מעל לפי טובת הנאה שבו. כלומר, המשאיל משלם להקדש לפי הנאתו שיש לו שהשואל מחזיק לו טובה על ההשאלה. ואילו חבירו השואל מותר לבקע בו לכתחילה, כמבואר בסוגיא הבאה "אין מועל אחר מועל". ודנים שם התוס' [עיין הערה 737] אם הקרדום יצא כולו לחולין, או, שיצא לחולין לאותו זמן ההשאלה בלבד. ואם נניח כצד השני, סיכום הדברים הוא כך: הנותן קרדום של הקדש לחבירו, מעל לפי כולה, ומשלם להקדש כל שויו. ואילו המשאיל קרדום של הקדש, מעל לפי טובת הנאה בלבד. על כך הקשו התוס': למה הוא כן, למה מעל רק לפי טובת הנאה, ולמה לא מעל לפי כל מה ששוה הנאת ביקוע. ומתרצים התוס': טובת הנאת ביקוע הוא יותר מדמי פחת מה שנפחת הקרדום על ידי ביקוע. כלומר, המשאיל משלם להקדש את מחיר הגבוה מבין שניהם. אם הפחת הוא יותר מטובת ההנאה, משלם את הפחת, וכשטובת ההנאה הוא יותר, משלם את טובת ההנאה. הרי שהתוס' סוברים שהמעילה היא הפגם וההנאה כאחד.
[732] כתב התוס' יום טוב משנתנו סוברת כרבי יהודה [קדושין נב ב]. הסובר, שהקדש בשוגג, דהיינו שלא ידע שהוא קודש, מתחלל ויוצא לחולין, ובמזיד אינו מתחלל. והמשנה מדברת כשמעל בשוגג. וכן כתב הרמב"ם ודבריו מובאים בהערה 737. "שוגג" בהלכה זו פירושו שלא ידע שהוא של קודש, אבל מכל מקום, התכוין להוציא החפץ מרשות לרשות. ויבואר לקמן [הערה שם].
[733] והוא הדין לעופות, מנחות, נסכים וכל דבר הקדוש קדושת הגוף. תפארת ישראל. והנה, פירוש זה במשנה, הוא לפי דעת כל הראשונים, חוץ משיטת הרמב"ם. הרמב"ם מפרש כי מה שאמרה המשנה "אלא בהמה", היינו בהמה המוקדשת בקדושת דמים בלבד. ועיין שם בכסף משנה, שהוכחתו היא, מכך שאין בהמה העומדת להקרבה ראויה לרכיבה, [ועיין בהערה 735 שהמאירי אכן מתקשה בכך]. ומה שאמרה המשנה "וכלי שרת", היינו כלי תשמיש שאינם קדושים קדושת הגוף. ועיין שם בכסף משנה, מה שהקשה מרהיטות הגמרא. והרמב"ם לשיטתו [בהערה 737], שבקדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל כשאינו מוציאו מרשות לרשות, אלא נהנה בו בלבד. ובאופן זה מדברת המשנה. דהיינו: בקדשי מזבח, סובר הרמב"ם כדעת כל הראשונים שבכל אופני מעילה אינם יוצאים מקדושתן, ו"יש בהם מועל אחר מועל". אלא, שבקדשי בדק הבית- מחלק בין מעילה של הוצאה, שקדושתן מתחללת, לבין מעילה של הנאה שקדושתן אינה מתחללת. ולפי פירוש זה, מדוייקת לשון המשנה, שבכל הדוגמאות שהביאה ל"יש מועל אחר מועל", הביאה רק דוגמאות של הנאה, ולא של מכירה או נתינה, וכדומה מעילה של הוצאה מרשות לרשות. וכתב השפת אמת לשיטתו [בהערה 737] שבמעילה על ידי פגם- יש מועל אחר מועל אפילו בקדשי בדק הבית, שבכל אופן אף אם לא נסבור כהרמב"ם, יש לפרש המשנה שהיא מדברת בין בבהמה הקדושה בקדושת הגוף ובין בקדושה בקדושת דמים. שהרי, בהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד, ורכב עליה והכחישה, או שתלש את שערה, הרי פגמה. ובהרחבת ביאור: הרי מבואר במיוחס לרש"י [הערה הבאה] שההבדל בין קדושת דמים לקדושת הגוף הוא באם הם בני פגימה. ואי לכך, בהמה הקדושה קדושת דמים עומדת למכירה והיא בת פגימה, וכאשר הוכחשה או נפגמה, יש בה מועל אחר מועל, לשיטת השפת אמת שבמעילה על ידי פגם יש מועל אחר מועל.
[734] מבואר על פי רש"י קידושין [נה א] ופסחים [כז ב]. בפירוש המשנה להרמב"ם בבארו מחלוקת רבי וחכמים, משמע שדעתו כדעת רש"י, שבהמה וכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל, משום שאין להם פדיון. אבל המיוחס לרש"י מגדיר באופן אחר: כיון שאינם עומדים למכירה ואינם בני פגימה, שאפילו רכב על גבי בהמה והכחישה, או תלש משערה, עדיין ראוייה להקרבה, ולא נפסלה למזבח, דבין שמינה ובין כחושה ראויה להקרבה, ואין בה תורת פגימה, הלכך, עדיין בקדושתה עומדת, הלכך יש בה מועל אחר מועל. [ועיין בהערה הקודמת דברי השפת אמת]. וכן כתב רבינו עובדיה. והנראה לענ"ד בביאור הדברים. דהנה, לקמן [הערה 736] מובאת שיטת "יש אומרים" במאירי, כי מה שאמרה המשנה שבקדשי קדושת הגוף יש מועל אחר מועל, ואינם יוצאים לחולין על ידי מעילה, היינו דוקא במעילה שעל ידי הנאה והשתמשות, אבל במעילה של הוצאה מרשות לרשות, הרי הם יוצאים לחולין והשני לא מעל. ובהערות על ספר כנסת הראשונים מוכיח שהמיוחס לרש"י סובר כשיטה זו. לעיל [ח א] בתחילת פרק ב, אמרה המשנה: חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה. ופירש המיוחס לרש"י: כגון שמכרה דהוציאה לחולין. ועיין שם [הערה 221] בשם הקרן אורה והמרחשת, המעירים, שהרי קדשי קדושת הגוף אינם יוצאים לחולין? ומוכח, שהמיוחס לרש"י סובר שבמעילה של הוצאה יוצאים לחולין. ומעתה, לפי שיטה זו, אי אפשר לומר שהטעם שאין קדשי קדושת הגוף יוצאים לחולין, הוא משום שאין להם פדיון, כלומר, משום שאין להם אפשרות בשום אופן לצאת לחולין והפקעת קדושה, אלא, שעל אף שאין להם אפשרות לצאת מקדושתן על ידי פדיון, מכל מקום, מגזירת הכתוב "אין מעילה אלא שינוי", נלמד שקדושתן נפקעת על ידי מעילה. וכל הטעם שאמרה המשנה ש"יש בהם מועל אחר מועל" הוא, כיון שהם קדושים וראויים להקרבה, ואינם עומדים למכירה, שוב לא איכפת לן בהכחשתה, דבין שמינה ובין כחושה ראויה להקרבה. כלומר, שלא נעשה בהם שינוי משמעותי, הילכך אינם בכלל "אין מעילה אלא שינוי". הילכך, עיקר החילוק הוא בין דבר העומד לפדיון לבין דבר שאינו עומד לפדיון. אבל רש"י והרמב"ם סוברים, שהגדרה היא לחלק בין יש להם פדיון לאין להם. ובקדשי קדושת הגוף, אין שום אפשרות ליציאה מקדושתן, כשם שאין להם יציאה על ידי פדיון. הלכך, אין להם יציאה מקדושתן גם על ידי הנאה והשתמשות. וכמו שאמרה הגמרא [יב א] "וכי קדושה שבהן היכן הלכה". ואילו בקדשי קדושת דמים, כיון שיש להם פדיון ואפשרות הפקעת קדושה, לכן פקעה קדושתן על ידי מעילה. ועיין לקמן במשנה בדברי רבי, גרס המיוחס לרש"י: שאין לו פגם. ואילו התוס' גורסים: שאין לו פדיון. ואם באנו לכך, יש לבאר שיטת הרמב"ם [הערה 733, 737] הסובר להיפך, שאפילו בקדשי בדק הבית אינם יוצאים לחולין אלא על ידי הוצאה מרשות לרשות, ולא על ידי הנאה, משום שהרמב"ם סובר, כי מה שאמרו שכל שיש להם פדיון יוצאים לחולין, איננו רק סימן שלכך קדושתן קלה, ומפני כך יוצאים לחולין, אלא, היא סיבה. שמאחר שיש להם פדיון, אם כן, מעילתן של הוצאה מרשות לרשות, הוי כעין פדיון, מגזירת הכתוב. וזה שייך לומר רק בהוצאה, ולא בשאר מעילה של הנאה. ועיין בהערה 741, הגדרה אחרת בשם הגר"ש רוזובסקי בדעת התוס'.
[735] אף על פי שאין בהמת קרבן ראויה לרכיבה, מכל מקום, רוכבין עליה לפעמים דרך ארעי, או שנהנה בה על אי זה צד. חידושי המאירי [קידושין נה א]. ועיין לעיל [הערה 733] שמכאן הכריח הרמב"ם את שיטתו.
[736] המאירי [קידושין נה א] מביא שיטת "יש אומרים" [והוא היפך משיטת הרמב"ם בהערה 733, 737] שבקדשי קדושת הגוף עצמם, יש לחלק בין מעילה של הנאה או פגם, שבהם נאמר הדין שיש מועל אחר מועל; לבין מעילה של הוצאה, שבה לא נאמר שכולן מעלו, אלא הראשון המוציא בלבד. ומדוייקת לשון המשנה, שנקטה רק דוגמאות של הנאה ופגם. וברור שבתוספתא [מובאת בהערה הבאה] לא נאמר כן, שהרי נאמר שם בסיפא "ובעולה כולם מעלו". עוד שיטה מביא המאירי [ראש השנה כח א] שדוקא בבהמה שהיא עצמה קרבה [ועומדת להקרבה], וכן בכלי שרת שבהם נעשה העבודה, אבל שאר מוקדשין, אפילו הקדושים בקדושת הגוף, דינם לגבי מעילה כדין קדשי בדק הבית, ואין בהם מועל אחר מועל. ובכך מתורצים דברי רב יהודה שם: התוקע בשופר של עולה, יצא ידי מצות שופר, ובשל שלמים, לא יצא. ומבארת הגמרא טעם החילוק בין עולה לשלמים: עולה, הואיל והיא קדשי קדשים ויש בה מעילה, הלכך יצאה לחולין על ידי המעילה. ואילו שלמים שהם קדשים קלים שאין בהם מעילה, לא יצאו לחולין, הלכך תקע באיסור, ולא יצא. עיין שם. ולכאורה קשה, הלא עולה קדושה קדושת הגוף, וגם היא לא יצאה לחולין על ידי מעילה? אבל, על פי דברים הנ"ל מתורץ היטב, שהקרן אינו ראוי להקרבה, אף על פי שהוא קדוש קדושת הגוף, על כן - יצא לחולין על ידי התקיעה וההשתמשות. ועיין מאירי פסחים [כז ב].
[737] שנינו בתוספתא: בקע בקרדום של הקדש, ובא חברו ובקע בו, ובא חברו ובקע בו, כולם מעלו. נתנו לחברו, וחברו לחברו, הראשון מעל, והשני לא מעל. ובעולה, כולם מעלו. התוס' מוכיחים מהסיפא, שלא מדובר בקרדום שהוא כלי שרת, דאם כן, למה לא מעל השני. ועוד, הרי נאמר שם "ובעולה, כולם מעלו", מוכח שעד כאן לא דיברה הברייתא מדבר הקדוש בקדושת הגוף. על כן, תמהו התוס' [כאן ובכמה מקומות בש"ס], איך נעמיד הרישא שנאמר בה שכולם מעלו, ולמה לא יצא לחולין בבקיעת הראשון. על קושיא זו מתרצים רבותינו כמה תירוצים: א. תוס' כאן ובשיטה מקובצת בשם רבינו חיים כהן מתרצים, שהברייתא מדברת, כגון, שלאחר שבקע בו החזירו להקדש ומיד כשהחזיר הרי הוא של הקדש, לפיכך מעלו השני והשלישי. וראה משנה למלך [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ד]. ובבבא מציעא [צט א] חולק הר"י על תירוץ זה, מפני שקיימא לן "שואל שלא מדעת גזלן הוא", וכל השאלה שלא מדעת הוא בעצם שינוי רשות, ויצא לחולין, ומה מועיל מה שמחזירה אחר כך. וכנראה שנחלקו בעלי התוס' ביסוד דין "שואל שלא מדעת". ב. שיטת הריטב"א [בבא מציעא שם], ולדעת המהרש"א מהר"ם בשיטת תוס' [שם]. שם אמר רב אמי: המשאיל קרדום של הקדש, מעל לפי טובת הנאה שבו [המשאיל משלם להקדש לפי הנאתו בהשאלה, דהיינו כמה אדם רוצה לשלם כדי שיחזיק לו השואל טובה על השאלתו], וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. ושם מסופקים התוס', אם הקרדום יוצא לגמרי לחולין, או, שאינו יוצא לחולין, והשואל מותר לו להשתמש בקרדום עד תום זמן השאילה ולא יותר. ואם נניח כצד זה האחרון, יש לתרץ כך: בשלמא אם נתכוין לגזלו או ליתנו לחברו לגמרי, יצא כולו לחולין לעולם, ובכך מדובר במשנתנו שאין מועל אחר מועל. אבל כשאינו משאילו אלא לצורך ביקוע בלבד לזמן מוגבל, לא יצא כולו לחולין, אלא לצורך אותו ביקוע. והתוספתא מדברת באופן זה. ולפי תירוץ זה, משנתנו מדברת בסובר שהקרדום הוא של חבירו, ומתכוין לגזול, לפיכך יצא מרשות הקדש, כדין שליחות יד בפקדון. ובתוספתא מדובר שכל אחד סבר שהוא שלו או שקיבלו בשאילה, ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות, אלא להניחו אחר ההנאה. ואז בהנאתו אינו מועל אלא כפי טובת ההנאה שיש לו. ומשום הכי, לא יצא לחולין. אבל בסיפא של התוספתא כשנתן לחבירו, ואז לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות, דעל אף שסבר שהוא שלו, מכל מקום, רצה להוציאו מרשות לרשות. ועיין בקרן אורה שלא מצא מקור לחילוקים אלו. ג. עוד תירצו התוס' [כאן] בשם ר"י, שבתוספתא מדובר בגזבר, שלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיציאנה מרשותו. וסברא זו כתבוה התוס' בהרבה מקומות, לעיל יח ב, ובעמוד זה ד"ה נטל, ולקמן כא א ד"ה הבא [ועיין בדרוש וחדוש לרע"א מערכה ה אות י] ועוד. פירוש: גזבר הוי ידו כיד הקדש, ואף אם משתמש בדבר של הקדש, אינו מוציאו מיד הקדש. ד. בכמה מקומות בש"ס [קידושין נה א, בבא קמא שם, בבא מציעא צו ב, צט א, מנחות קא א] מביאים התוס' לתירוץ זה בנוסח אחר, והיא נוסחת רבינו פרץ [כאן בשיטה מקובצת]: ויש לומר, דהכא [במשנתנו] באדם שאינו גזבר, ומתכוין לקנות בהגבהה, ואם כן, הוציאו לחולין, ומשום הכי אמרינן: אין מועל אחר מועל. והתם [בתוספתא] מיירי בגזברים, דלעולם הם מוחזקים בשל הקדש, וכסבורים הם שהקורדם הוא שלהם, ואינם מתכונין להוציאה לחולין, ואם כן, לעולם לא יצא לחולין בשום מעילה עד שיצא מרשותו, ולכך קאמר דכולן מעלו. ועיין בתוס' קידושין ראייתם, ובחידושי רבי שמואל בבא קמא שם. ה. שיטת הרמב"ם: הרמב"ם מחלק בקדשי בדק הבית עצמם, בין מעילה של הוצאה למעילה של הנאה. ולדעתו, רק במעילה של הוצאה נאמרה ההלכה שכיון שמעל יצא לחולין ואין מועל אחר מועל. אבל במעילה של הנאה, לא יצא לחולין, וכולן מעלו. ובכך מתורצת הסתירה בין המשנה להתוספתא. המשנה כולה מדברת בקדשי קדושת בדק הבית, וברישא מדברת במעילה של הוצאה, ולכן נאמר בה "אין מועל אחר מועל". ומה שהמשנה ממשיכה לפרש: כיצד? רכב וכולי, שתה בכוס וכולי, מדובר במעילה של הנאה [ולא בקדשי קדושת הגוף!], וכן בתוספתא מדובר במעילה של הנאה, לפיכך יש מועל אחר מועל. ועיין במאירי קידושין [שם] ובכסף משנה [שם] בסידור דברי הרמב"ם בלשון המשנה. וזה לשונו [פרק ו הלכה ג-ה]: המועל בקדשי בדק הבית, כיון שמעל בשגגה נתחלל הקודש, וזה שנהנה אחריו, פטור. מעל בזדון, הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה, לא נתחלל הקודש, אלא הרי הוא בהוויתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה, מעל. במה דברים אמורים? כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר, אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר, יש בו מועל אחר מועל. ואין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד, כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חבירו ובקע בו נהנה ופגם, כולם מעלו. נטל הקורדם ונתנו לחבירו, הוא מעל, אבל חבירו לא מעל. שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה, ובא חבירו ושתה ונהנה, כולם מעלו. נטל הכוס ונתנו לחבירו מתנה או מכרו, הוא מעל וחבירו לא מעל. רכב על גבי חמור ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם, ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם, כולם מעלו. נתן החמור לחבירו מתנה או מכרו או השכירו, הוא מעל וחבירו לא מעל. וכן המשאיל קרדום של הקדש, הוא מעל לפי טובת הנאה שבו, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. והוא הדין לבהמה. וממשיך הרמב"ם: בהמת קדשי מזבח אינה כן. אלא, יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים. כיצד? תלש מן החטאת, ובא חבירו ותלש, ובא חבירו ותלש, כולם מעלו. וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו, כולן מעלו. ועיין שם במאירי המקשה מדברי הסוגיא קידושין [שם]. ועיין בהערה 734 בביאור שיטת הרמב"ם. ו. הראב"ד בהשגותיו מתרץ בפשטות, שהתוספתא חולקת על המשנה. ועיין שם השגותיו על הרמב"ם. ז. התוס' שאנץ [בבא מציעא שם בשיטה מקובצת] מתרץ, שבתוספתא מדובר בקרדום שהוא כלי שרת, שבו מבקעין עצי המערכה, הלכך מעלו כולם. התוס' הביאו דרך זו, והקשו, כנ"ל, שאם כן איך נעמיד הסיפא של הברייתא. ח. השפת אמת מיישב, ומחלק בין מעילה של הוצאה או הנאה לבין מעילה של פגם. כי במעילה של פגם, מה שפגם נפגם, והשאר מה שלא נפגם - למה יצא לחולין? וכיון שבדבר שיש בו פגם אין בו מעילה רק הפגם, אם כן, על הנשאר לא חל שם מעילה כלל. והתוספתא הרי מדברת בקורדם שהוא דבר שיש בו פגם, לפיכך יש בו מועל אחר מועל. המשך דברי השפת אמת מובאים בהערה 733.
[738] היא גירסת המשנה והתוס'. ובביאור הגירסאות עיין הערה 734.
[739] והיא גירסת המיוחס לרש"י והצאן קדשים.
[740] כתבו התוס' [בשיטה מקובצת]: האמת, שאין צורך בביאור טעם התנא קמא, וטעמם ברור, כי הם סוברים [לשיטה זו, עיין הערה הבאה] שבהמה הואיל ואינה נפדית לפיכך אינה יוצאה לחולין, ואילו כלי שרת נפדין, אלא, שהגמרא מבררת למה אינו סובר כרבי נחמיה, הלא רבי נחמיה דורש כן מקל וחומר, כמבואר בהמשך.
[741] ומעירים התוס': אם כן, נלמד קל וחומר זה, גם שלא יצא לחולין על ידי פדיון. וכתבו: שמא לא שייך קל וחומר זה לגבי פדיון. ולא ביארו הטעם. ועוד כתבו, "ובאיל האשם מבעיא ליה לדרשא אחריתא". ורצונם לומר על פי ביאורם [הערה הקודמת] שכל עצם הדרשה של "באיל האשם" לתנא קמא הוא רק להוציא מדברי רבי נחמיה, אם כן, על רבי נחמיה עצמו קשה, למה כתבה התורה "באיל האשם", אם להודיענו שבבהמה מועלין אחר מעילה, זה ידעינן מסברא, מאחר ואין לה פדיון? ותירצו, אכן, רבי נחמיה דורשה לדרשה אחרת, ולא לענין מועל אחר מועל. כך היא שיטת התוס' כאן ובשיטה מקובצת. אבל במנחות [ק ב] מבארים התוס' ביאור אחר. ולכאורה דברי התוס' בשיטת רבי נחמיה תמוהים. אם יש פדיון לכלי שרת, למה לא יצאו לחולין? ובמה הם שונים מקדשי בדק הבית. ומבאר הגר"ש רוזובסקי [בסוף ספר זכרון שמואל] שהתוס' סוברים הגדרה אחרת בהבדל שבין קדשי הגוף לקדשי בדק הבית. לא כדעת הראשונים [עיין הערה 734], שהדבר תלוי ביש להם פדיון או אם אין להם פדיון אלא, בין דבר שיש עליו שם "קרבן" לבין דבר שאין עליו שם קרבן. [הערה: הגר"ש מוכיח כן, מדברי המיוחס לרש"י שדין זה נלמד מ"איל האשם", דמשמע "אפילו מעל בו מאה פעמים קרוי אשם". אבל בשיטת התוס' קשה לומר כן, שהרי התוס' כתבו שרבי נחמיה אינו דורש "באיל האשם" אלא לדרשא אחרינא. ועיין שם בזכרון שמואל. ומכל מקום, מלשון התוס' לקמן ד"ה האומר משמע כן. ועיין בהערה הבאה]. ולפי הגדרה זו, סובר רבי נחמיה, דכלי שרת, אף על פי שאינם בכלל "קרבן" ואף על פי שיש להם פדיון, מכל מקום, כיון שבתוכם נתקדש קרבן, לא יתכן שקדושתן תהיה קלה מקדושת קרבן עצמו. והגר"ש מוכיח כן מדין פרה אדומה, שאמרה הגמרא [מנחות נא ב], פרה אדומה, הואיל וחטאת קרייה רחמנא, לכן מועלין בה. והקשו שם התוס', למה צריך קרא לרבות פרה אדומה ולהשוותה לחטאת כדי שתהיה לה מעילה, הלא, על כל פנים, מקדשי בדק הבית היא, ובכל אופן יש בה מעילה. ותירצו, אי משום קדשי בדק הבית, יוצאת לחולין על ידי מעילה, ואין בה מועל אחר מועל. הלכך, באה התורה להוסיף לה דין קדושת הגוף, לגבי דין מועל אחר מועל, שאם ימעלו בה, לא תצא לחולין, כשאר קדשי קדושת הגוף. ודין זה נלמד ממה שקראתה רחמנא "חטאת". ותמהו הקרן אורה [שם] והחזון איש [מנחות סימן נב] והגרי"ז [במכתב בסוף ספרו עלך הרמב"ם], הרי מבואר במסכת שבועות שיש פדיון לפרה אדומה, ואם כן, למה לא תצא לחולין על ידי מעילה. ולפי הנ"ל מבואר היטב, שאף על פי שברור שיש לה פדיון, מכל מקום, כיון שהתורה קראתה "חטאת", יש עליה כאילו קדושת "קרבן", הילכך אינה יוצאת מקדושתה על ידי מעילה. ומוסיף הגר"ש לחדש, שלפי הגדרה זו, תצא נפקא מינה גם להיפך, בדבר שאין לו פדיון, אלא שאין עליו שם קרבן, יהיה דינו שאין בו מועל אחר מועל, ויוצא לחולין על ידי מעילה, וכגון שופר של עולה, המבואר בהערה 736, וכגון עצי המערכה, עיין בחידושי המאירי [פסחים כז].
[742] לפי הגדרת הגר"ש רוזובסקי [הערה הקודמת] נחלקו רבי וחכמים, בהך סברא גופא, לרבי יש על העצים דין "קרבן", ואילו לחכמים אין עליהם דין קרבן, ועיין בלשון התוס', שמדוייק כן בדבריהם. ואילו לשאר הראשונים, נחלקו רבי וחכמים, אם יש על העצים קדושת הגוף או קדושת דמים. כמו שמבארים התוס' בהמשך הגמרא בבהמת בעל מום. וכן כתבו החזון איש [מנחות סימן כג ס"ק ה] והמקדש דוד [סימן יא ס"ק ג].
[743] גירסא אחרת הגשה.
[744] כן מבאר רש"י [מנחות קו ב]. אבל בפירוש לא נודע למי, מפרש שצריך להביא עמהם מנחת נסכים. ועיין בהערת ריד"א, התמה, הלא מנחת נסכים כולה כליל, ואינה נקמצת?
[745] לפירוש התוס' בשיטה מקובצת אין גורסים "ועבר ושחטן", וכן כתבו הברכת הזבח, ותוספות הגאון רבי עקיבא איגר על המשנה.
[746] משנה זו מובאת בכמה מקומות בש"ס [חגיגה י ב, בבא קמא כ ב, בבא מציעא צט ב] והיא מבוארת כאן על פי רש"י שם, ותוס' כאן, ולפי מסקנת הגמרא.
[747] הקשו התוס' [בבא קמא כ ב]: מכל מקום, למה אינו מועל, הלא מתכוין לקחתם לעצמו? ולכאורה היה אפשר לתרץ, שמשנתנו סוברת כמאן דאמר [בבא מציעא מא א] לגבי שומרים, שאינו נקרא "שולח יד" אלא כשלקח והחסיר, הילכך כאן באבן וקורה שלא החסיר, אינו נקרא שנטל לעצמו, אבל, התוס' דוחים תירוץ זה, מפני שאפילו למאן דאמר הסובר "שליחות יד צריכה חסרון", היינו דוקא כשאינו רוצה ליקח הכל לעצמו, אלא ליהנות ולהשתמש בו, או לקחת מקצתו. אבל כשרוצה ליקח הכל, מודה דהוי שליחות יד אפילו בלי חסרון. [ועיין תוס' יום טוב, והערת הגאון רבי עקיבא איגר]. ואם כן, קשה, למה אינו מועל, הלא רצה ליטול לעצמו? ומתרצים: אין אדם מועל, אלא במתכוין להוציאו מרשות הקדש, אבל כאן מדובר שהגזבר סבר שהאבן שלו הוא. לפיכך, לא מעל. ועיין במשנה למלך [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ד].
סימן כ"ב
סוגיא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת.
כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעילה הלכה ד' ז"ל ואין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי תשמיש כיצד בקע בקרדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ונהנה ופגם כולם מעלו נטל הקרדום ונתנו לחברו הוא מעל אבל חברו לא מעל, שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה ובא חברו ושתה ונהנה כולם מעלו נטל הכוס ונתנו מתנה או מכרו הוא מעל וחברו לא מעל רכב על החמור ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ורכב עליו ונהנה ופגם כולם מעלו נתן החמור לחברו מתנה או מכרו או השכירו הוא מעל וחברו לא מעל וכו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת והוא מפני שמצא תוספתא בקע הקרדום ובא חברו ובקע שניהם מעלו שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמישו ופירש הבהמה חמור, ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח ואין להן פדיון אבל כלי המוקדשין אם ראשון נהנה ופגם שוב אין בו מועל ואין סומכין על תוספתא שהיא סותר משנה וגמרא עכ"ל הראב"ד, והנה הכ"מ הביא בתחילה דהרמב"ם כדי להשות המשנה עם התוספתא מפרש הרמב"ם הא דאיתא במשנה מעילה דף י"ט אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חברו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חברו ושתה כולם מעלו מפרש הרמב"ם במתניתין דהאי בהמה מיירי בבהמה טמאה וכן מה דאיתא במתניתין כלי שרת הכונה כלי תשמיש אך הקשה הכ"מ מהא דאמר בגמ' שם מני מתניתין ר' נחמי' דתניא אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד ר' נחמי' אומר בהמה וכלי שרת מ"ט דת"ק קסבר בענינא דבהמה כתיב דכתיב באיל האשם ור' נחמי' אמר לך ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כל שכן, וע"כ מפרש הכ"מ דכלי שרת דמתניתין כלי שרת ממש כבר הזכירה רבינו לקמן ואעפ"י שכתבו רבינו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחברו וחברו לחברו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדושה קדושת הגוף עכ"ד הכ"מ, אכן דברי הכ"מ תמוהים איך הוה סבר מעיקרא דרבנן ור' נחמי' פליג לא בנתנה לחברו וחברו אלא בהשתמש בו אחד ואחר כן השתמש בו אחר א"כ מאי טעמא דרבנן, אם סבירא להרמב"ם (דגם בקדשי בדק הבית שהם רק קדושת דמים יש בהם מועל אם שתה בכוס או בקע בקרדום ובא חברו ובקע יש מועל אחר מועל א"כ אמאי סברי רבנן דבכלי שרת אין מועל אחר מועל ואם ס"ל להרמב"ם דרבנן ור' נחמי' פליגי היכא דנתנה לחברו וחברו לחברו א"כ אמאי אמר הרמב"ם יראה לי על כלי שרת אם מתניתין מיירי בכלי שרת ממש הא מתניתין היא ואם סובר הרמב"ם דכלי שרת דמתניתין הוא כלי תשמיש יקשה איך קאמר בגמ' דמתניתין ר' נחמיה הא רבנן ור' נחמי' פליגי בכלי שרת.
והנראה לי דהנה הרמב"ם אמר שם בהלכה ז' ז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחברו שניהם מעלו ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אף בזה עזב כל דרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים עכ"ל הראב"ד, והנה פלוגתת הראב"ד והרמב"ם הוא בפירוש הגמ' שם במעילה דאיתא שם על מתניתין דנטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל פריך בגמ' מ"ש הוא מ"ש חברו אמר שמואל בגזבר המסורות לו (אבנים) עסקינן, דהרמב"ם מפרש דקושי' על סיפא אם נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל פריך אמאי לא ימעלו שניהם ומשני שנתנה לגזבר שהיתה תחת ידו ומפרש הרמב"ם דמיירי בזדון שלא נתחלל הקדש וכבר הקשה הכ"מ על הרמב"ם דכיון דקי"ל אין מועל אחר מועל בשוגג אמאי דחוק לאוקמי' בגזבר, לשני הב"ע בשוגג דאין בו מועל אחר מועל אכן הראב"ד מפרש דמיירי בשוגג ומקשה על רישא דמתניתין אמאי בנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל אמאי לא ימעול מ"ש הוא ומ"ש חברו היינו כשנתנה לחברו מעל.
ונראה לי דעת הרמב"ם דהנה לכאורה קשה מאי הקשה על זה אמאי בנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל הא על כל המשניות קשה למה אמר שתה בכוס של זהב מעל היינו דוקא בשתי' לחייב על הנטילה ובודאי דלא מיירי שעמד הכוס על מקומו והוא שתה ממנו דהא מיירי בשתה כדרך ששותים, ועוד ברכב על בהמה הא מיירי שהבהמה הלכה וא"כ אם מחויב הנוטל בשגגה על הנטילה הא המשיכה בודאי היא נטילה וא"כ לחייב אף אם לא רכב, וע"כ צריך לומר דכיון דמיירי בשוגג היינו דסבר שהוא שלו ולא נתכון כלל לקח דבר של חברו לא שייך כלל לומר נטל, דלשון נטל משמע שיש לחייבו על הנטילה, ואם הוא סבר שהוא שלו לא שייך כלל לשון נטל וע"כ חידש הראב"ד שגם בשוגג אפשר לומר נטל והיינו שגנב דבר והוא סבר שגונב מרשות חברו ולא ידע שהוא של הקדש וא"כ על ההוצאה מרשות הקדש הוא שוגג אבל הוא רצה להוציא את החפץ מרשות שהי' שהרי גנב אותה וכן כתב הראב"ד ז"ל ומה שהקשו בגמ' מ"ש הוא ומ"ש חברו לא רצה לומר שימעלו הוא וחברו אלא רק מ"ש כשגנבה מבית הקדש ונטלה לעצמו שלא מעל וכשנתנה לחברו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה, והנה לפי פירוש הראב"ד צריך לומר דמאי דמשני בגזבר היינו שהגזבר נטל ואם הגזבר הי' סבר שהוא שלו, א"כ לא שייך לשון נטל וע"כ דמיירי שהגזבר סבר שהוא גונב ואח"כ נמצא שזה של הקדש והוא תחת רשותו וכמובן הדבר דחוק.
אכן הרמב"ם נראה לי שהוא סובר דאין דין זה שחידש הראב"ד שאם גנב משל חברו ונמצא שהוא הקדש שהוא יתחייב במעילה, דהנה בגמ' נדרים דף ל"ה איתא ככרי עליך ונתן לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' למעול מקבל יכול דאמר היתרא בעיתי איסורא לא בעיתי אמר לי' מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות של הקדש לחולין כסבור שהוא של חולין הוא מועל אף זה מועל ואם נימא כמו שהראב"ד סובר דאם אחד רצה לזכות בדבר אחד והי' סבור שהוא חולין ונמצא הקדש מעל א"כ האי מקבל הוא רצה לזכות בהככר ואמאי לא מעל תיכף כשלקח בידו ורצה לזכות ואי משום דלא ידע שהוא הקדיש עליו הא כל מוציא הקדש הוא ג"כ שוגג ואילו הי' ידע שהוא הקדש לא הי' חפץ להוציא אלא דזהו דין תורה דאף בשוגג הוא מחויב א"כ האי מקבל הא רצה לזכות ולהוציא הככר מרשות מי שנותן לו ומאי סברא דהיתרא לא בעיתי הא זה דין בהקדש שאף מי שמוציא בטעות מרשות הקדש ג"כ מעל וכן הא דאמר ב"מ בהשואל דבעל בנכסי אשתו אם הי' בזה קודש לא מעל מטעם איסורא לא ניחא דלקני ופירושו בתוס' אף בהלקח בידו הא הוא מוציא אכן בזה אפשר לומר שבלקיחתו לא רצה לזכות שהוא הי' סבור שכבר זכה ע"י הנשואין אבל במקבל הככר קשה וכן האי דינא מעילה כ"א בנזכר הבעה"ב והשליח עד שלא הגיע ליד חנוני דהדין הוא דחנוני מעל - לכשיוציא אמאי לא מעל תיכף בלקיחתו שהרי בעת שלקח הא חישב להוציא מרשות הנותן לו ולזכות בזה דאף דאמרינן אילו הי' ידע שזה הקדש לא הי' רוצה לזכות הא זהו דין הקדש דאף שהוא בטעות מעל, ועכצ"ל הא דאמרה התורה דילפינן דמוציא מרשות הקדש אף שלא נהנה מעל ופירשו התוס' במעילה דף י"ד דזה ילפינן מעבודה זרה שמעל אף שלא נהנה הלימוד הוא שמחייב מעילה היכא שלוקח הקדש ונותן לחולין שמועל בהקדש שמוסר לאחר כמו בעבודה זרה שמוסר עצמו לעבודה זרה אבל לא בנטל לעצמו אף שמוציא מרשות הקדש כיון דלא שינה לאחר זה לא ילפינן שיהי' אף בטעות, וכן כתב הר"ן בנדרים ל"ה ד"ה אמר ז"ל אלא מיהו לכשיוציא מעל נהי דגבי זכי' אמרינן זכי' בטעות היא לכשיוציא לא אמרינן מידי דהוה אכל מוציא מעות הקדש לחולין עכ"ל הר"ן הרי דדקדק הר"ן דעל הזכי' אמרינן זכי' בטעות אינו מועל - (אף שהוא בזכיתו מוציא מרשות הקדש) אבל מי שמוציא ונותן לאחר דזה שינוי בחולין בזה לא אמרינן מוציא בטעות, ולפי זה סבירא להרמב"ם דאם אחד יקח דבר שיחשוב שהוא של חברו כיון דעדנה לא נחשד על קדשי שמים ואמרינן אילו הי' ידע שהוא של שמים לא הי' לוקח א"כ לא מעל וא"כ אי אפשר כלל לפרש דקושית הגמ' במעילה מ"ש הוא ומ"ש חברו דקושית הגמ' אמאי בנטל בשוגג אבן או קורה של הקדש לא מעל דמיירי בנטל דבר שהי' סבור שהוא של חברו וע"ז מקשה אמאי לא מעל דזה לא קשה כלל דהא הזכי' שרצה לזכות בזה הי' בטעות שלא ידע שהוא של הקדש וזכי' בטעות לא חידשה התורה ע"כ דהגמ' סבר' דזה לא מקרי נטל שמהקדש לא הי' חפץ לזכות דאיסורא של הקדש לא רצה לזכות ולא מקרי נטל' ולשון נטל היכא דאין מבואר בפירוש שסבור שהוא חולין הכונה שידע שהוא הקדש ואעפי"כ רוצה לטול, וקושית הגמ' ע"כ אסיפא דמתניתין אמאי בנתנה לחברו הוא מעל כיון דנטל הא מיירי במזיד ולא יצאה לחולין וא"כ אף חברו ימעל ומשני שנתן להגזבר דכיון שהם תמיד בידו, לא מקרי נתנה במה שנטל והמועל בזדון הא אין מחויב אלא בהנהנה, דבזדון אין כאן הוצאה מרשות.
ובזה אפשר לישב דברי הרמב"ם שכתב שם בפ"ו מהלכות מעילה הלכה י' ז"ל קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל, וכבר תמה בכ"מ דדברי הרמב"ם נגד הגמ' ב"מ דף מ"ח דלא אמרו זה רק אליבא דריש לקיש דסבירא לי' משיכה מפורשת מן התורה אבל לר' יוחנן דסבירא לי' דבר תורה מעות קונות אף בקנה מישראל מעל ורבא אמר מתניתא מסייעא לריש לקיש דאמרה נתנה לבלן דוקא בלן דלא מחסרה משיכה אבל במי שחסר משיכה לא מעל מזה ראי' כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה. וכן מביא ראי' בגמ' שם דהלכה כר' יוחנן דבדק לוי' במתניתא נתן לסיטון מעל משום דסיטון הוא ישראל הרי דלר' יוחנן בקנה, אף שלא משך מעל.
אכן יש עוד לדקדק שם בגמ' דאמר רבא מתניתא מסייעא לריש לקיש מהא דנתנה לבלן דוקא בלן דלא מחסרא משיכה ואיתא שם בגמ' "מתניתא דתניא" נתנה לבלן:
ולכאורה אמאי לא הביא רבא ראי' ממתניתין דמעילה דאיתא נתנה לבלן מעל שהרי אומר לו הרי המרחץ פתוח לפניך ואמאי הביא מברייתא וצריך עיון. אמאי לא הגיהו זה מגיהי הש"ס דצריך לומר בדברי רבא מתניתין מסייעא ואח"כ מתניתין דתנן ולא דתניא אכן לפי דברינו מיושב דהנה אף דר"י מודה דמדרבנן דוקא משיכה קונה ולא מעות זה הדין תקנו רבנן רק על הדברים הנקנים אבל המעות אף לבתר תקנת רבנן נקנה להמוכר תיכף ולא הפקיעו רבנן הקנין שיש להמוכר בהמעות וכמו שכתבו התוס' בב"מ מ"ג וא"כ הפרוטה הוציאה מרשות הקדש אף שלא נהנה, אכן הוצאה מרשות הקדש מחיוב קרבן מעילה אף שלא נהנה וא"כ לר' יוחנן אם קנה חפץ או נתן לבעלי אומנות שקנו המעות אף שמחוסר המשיכה בודאי דמחויב מעילה, ומשום זה אמרו בב"מ דלר' יוחנן לאו דוקא בלן אלא אפילו בספר מעל וכן בנתנה לסיטון מעל אלא כל זה דוקא בשוגג דמחויב על הוצאה מרשות הקדש אבל בזדון הא אין מחויב על הוצאה רק על נהנה וא"כ כיון דמדרבנן בטלו קנין שיקנה הפירות א"כ לא נהנה עדנה א"כ אין מחויב מעילה היכא דמחסרה משיכה, משו"ה רבא לא הביא ראי' ממתניתין דמתניתין דקתני נטל אבן או קורה וכן איתא נטל פרוטה א"כ מיירי במזיד בזה אף לר' יוחנן לא מעל אף שקנה המוכר אבל הכא לא נהנה עדנה כיון דמחוסר משיכה משו"ה דוקא בלן מעל שכבר נהנה שיש לו רשות לרחוץ וא"כ ממתניתין לא היה יכול להביא ראי' אבל מתניתא ידעו דמיירי בסתם מועל והיינו בשוגג בזה אמר רבא דמדאמרה ברייתא דוקא בלן אבל לא באופן אחר מזה מוכח דהלכה כריש לקיש דלר' יוחנן כיון שלא הפקיעו חכמים זכות המוכר בהמעות א"כ הוא הוציא לחולין והוצאה לחולין בשוגג מחייב מעילה אף שלא נהנה.
לפי זה לא קשה על הרמב"ם שהרי כתב נטל פרוטה של הקדש (והיכא דלא פירוש הרמב"ם על דעת שהיא שלו הכונה נטל במזיד דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש) והיינו הפירוש כמתניתין במזיד, ובמזיד הא בעי נהנה וכל זמן שלא משך הא לא נהנה בזה כתב הרמב"ם דאם מישראל לא מעל דהרי בזדון אין חיוב על ההוצאה רק על הנאה ולבתר תקנת רבנן דמשיכה קונה לא נהנה עדנה משו"ה אם מישראל לא מעל אבל בשוגג הא כתב הרמב"ם שם בהלכה ז' ושם מיירי בשוגג שהרי כתב שם הרמב"ם על דעת שהוא שלו. שם כתב הרמב"ם עד שיוציא בחפציו ומדלא כתב עד שימשוך החפצים הרי דשם בעינן רק הוצאה היינו שיתן להחנוני ולא ימשוך החפצים.
אכן לכאורה קשה כיון דבמזיד בעינן דוקא הנאה ובמזיד מודה ר' יוחנן לריש לקיש דבלא משיכה לא מעל א"כ איך כתב הרמב"ם שם בהלכה ט' ז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אעפ"י שעדיין לא עשו מלאכתו עכ"ל הרמב"ם, הרי דאם נתן לבעל אומנות אף לאומן כזה שעוד זקוק לכלי אומנתו והרי שם מחוסר עדנה משיכה כלי אומנות כמו תספורת והרי בגמ' ב"מ דף מ"ח פריך והתניא נתנה לספר וספר הא בעי משיכה, אכן נראה לי דאף דמודה ר' יוחנן לריש לקיש דמדרבנן מעות אינן קונין הפירות אף שקונה המוכר המעות הפירות לא נקני ללוקח, וא"כ במזיד לא מעל זה דוקא בפירות שיכול לומר נשרפו חיטין בעלי', אבל בבעלי אומנות דקנין שקונה הבעה"ב הוא רק להשתמשות שהאומן ישתמש בהם בזה לא שייך לומר נשרפו חיטך בעלי' שם לר' יוחנן הוא קנין ממש וא"כ אף במזיד יש לו הנאה, והא דשם בב"מ הי' סבר דאף באומן לא מעל הוא לריש לקיש דלדידי' מעות אין להן קנין מן התורה, אבל לר' יוחנן דמן התורה מעות קונות ורק רבנן בטלו הקנין של לוקח בהפירות, אבל באומן לא בטלו הקנין ועיין בחו"מ סימן קצ"ח די"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף כיון שהגוף של המוכר לא שייך לומר נשרפו חיטיך בעלי' ואף למ"ד דאף בשכירות מטלטלין מעות אינן קונות דכיון דאמרו רבנן דהיכא דצריך הלוקח למשוך לא קנה לא חילקו כלל זה בשכירות דדרך השוכר למשוך לביתו אבל באומן שאין צריך כלל לבעה"ב למשוך שהרי האומן עושה אומנתו על ידם בכה"ג כו"ע מודו דלר' יוחנן קנה במעותיו ומחויב תיכף האומן לעשות.
אכן לכאורה עוד קשה ר' יוחנן איך יפרנס ברייתא בב"מ שם נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומנות לא מעל עד דמשך ר' יוחנן האיך מוקי לה הא ביארנו דבזה בין בשוגג בין במזיד מעל לר' יוחנן ובעכו"ם הא אף בפירות מעל דבעכו"ם מעות קונות, ונראה לי דאף דהרמב"ם פסק דבעכו"ם ג"כ מעות קונות מן התורה ואף מדרבנן היינו למ"ד דגזל עכו"ם מן התורה אסור ודרשינן קרא דעמיתך לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולא לעכו"ם, אבל למאן דס"ל גזלו מותר מן התורה דרשינן קרא דעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה כדאיתא בכורות דף י"ג א"כ ר' יוחנן יוקי ברייתא כתנא דאית לי' גזילו מותר ודרשינן לעמיתך בכסף לעכו"ם במשיכה א"כ ברייתא סברא דעכו"ם אין מקנה במעות משו"ה נתנה לספר או לאחד מבעלי אומנות לא קנה עדנה כלל העכו"ם משו"ה לא מעל לא בשוגג ולא במזיד, אבל הרמב"ם דפסק גזילו אסור מן התורה סובר דעכו"ם מקנה במעות משו"ה בנתן לעכו"ם על פירות מעל דבעכו"ם לא בטלו קנין שיש להלוקח בהפירות ומעל אף במזיד.
והנה התוס' בבכורות דף כ"ו הקשו בד"ה התולש צמר מעולה תמימה משמע דמועיל פדיון על הצמר הא בעי העמדה והערכה ואיך מועיל על הצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז גבי הא דאמר התם דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש ומוקי לה למעוטי קדשי בה"ב ופריך הא בעי העמדה והערכה וכן הקשו שם בתוס' על הא דאמרו בר"ה דף כ"ח דשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום דכיון דמעל נפק לחולין והא בעי העמדה והערכה.
אכן לפי שביארנו בסוגיא דשחט שני כבשים על ארבע חלות דהא דקדושת הגוף אין יוצא לחולין הוא דוקא היכא דראוי למזבח וביארנו שם בתשובה להשואל דהאי דינא דבעי העמדה והערכה הוא להוציא מידי המזבח דעל ידי העמדה והערכה אפשר להוציא דבר מידי מזבח היכא דמחלל על דבר שהוא למזבח.
אכן כל זה הוא בקדשי מזבח דכתיב כל אשר יתן ממנו והי' קדש לה' ובתר הכי כתוב קרא דאם בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' וכו' והעמיד והעריך ועל זה כתיב אותה למעוטי בע"מ מעיקרו וא"כ הדין דבעי העמדה והערכה הוא משום דכל אשר יתן לה' והי' קדש היינו דדבר הראוי' למזבח אין יוצא מידי מזבח אף אם יתן דבר חליפתו למזבח בלתי אם הוא טמא היינו בע"מ וגם דוקא ע"י העמדה והערכה, אכן האי קרא דמיירי בקדשי בדק הבית גם כן שם הדין דבעי העמדה והערכה, דבהמה היכא שהקדישה לבדק הבית דין הוא דבהמה בעי העמדה והערכה ולא מטלטלין.
לפי זה בצמר שנתלש מעולה וכן שופר של עולה אין על זה דין דכל הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח שהרי הצמר והשופר אם פרשו לא יעלו וקדושתן למזבח הוי קדושת הגוף ויש עליהם דין דקדושת מזבח דהדין דבעי העמדה והערכה הוא משום שצריך להוציאן מידי מזבח ושופר וגיזת צמר דאין מוציאן מידי מזבח ואין עליהם חיוב להקריבם למזבח משו"ה לא בעו העמדה והערכה, אבל בקדשי בדק הבית דקדושת בהמה מצריך העמדה והערכה א"כ הצמר שהוקדש בקדושת הבהמה בעי העמדה והערכה. ואולי יש לפרש זה בתוך כונת דברי התוס' שכתבו דצמר חשוב כבע"מ מעקרו וכן שופר של עולה וכו' כונתם כמו שכתבנו
אכן זה קשה כיון דסובר הרמב"ם דאם נשתמש ובא חברו ונשתמש יש מועל אחר מועל בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית א"כ אמאי בשופר של עולה אם תקע יצא לחולין הא בכה"ג בנשתמש ובא חברו ונשתמש יש מועל אחר מועל.
והנראה לי דהנה בפ"ד דשקלים הלכה ב' איתא הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שקנו מן ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל וכו' והנה בירושלמי איתא אנן תנינן אם קרבה הבהמה ותני דבי רבי אם נתרמה התרומה מאן תנא אם נתרמה התרומה ר' שמעון היא דאמר ר' שמעון מיד הי' מקבל מעותיו והכהנים זריזין הן (ועיין שם שיש נוסח אחר) והנה הקרבן עדה משבש וגריס כנ"א דקאי על רישא דמתניתין וגריס אנן תנינן אם נתרמה התרומה ברישא אתנא דבי רבי תנו אף ברישא וקרבה בהמה ולא פליגי דברישא סמיך על סיפא דבעי דוקא קרבה הבהמה וגריס אר"א דלא כר"ש פירוש הא דבעינן דוקא קרבה הבהמה דלא כר"ש דסבירא לי' אפילו אם לא קרבה הבהמה אלא שקנו במעות אלו מעל, אכן הפני משה כתב דבסיפא ודאי בעינן דוקא קרבה הבהמה אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה עיין שם מה שמחלק ומפרש דהא דתני דבי רבי אם נתרמה התרומה ג"כ מודה דבעינן קרבה מלמדנו בזה דכר"ש דהתוספתא היא דס"ל המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שלקח מעל עיין שם בדבריו, ולדידי נראה לפי דבריהם דאפשר לפרש בדבי רבי דהאי אם נתרמה התרומה הכונה שבא להוציא רק דלא בעינן קרבה, א"כ אפשר לפרש דברי הירושלמי כפשוטן דקאי על סיפא דמתניתין דקתני השוקל שקלו מן ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה אכן תני דבי רבי אם נתרמה התרומה לאפוקי ממתניתין דקתני וקרבה הבהמה, וע"ז משני דהאי תנא דבי רבי הוא ר"ש דסבירא לי דגזברין שקונין בהמות לצרכי קרבנות נותנין לו תיכף המעות דלא כת"ק דסבירא לי' דאין נותנין אלא כשיזרק הדם דלת"ק כל זמן שלא נזרק עוד לא יצאו המעות לחולין אכן ר"ש סבירא לי דנותנין לו תיכף והמעות נעשו חולין ואף דגם ר"ש סבירא דיד הקדש על העליונה ואם יופסלו ישלם הוא רק בתורת אחריות.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ו ממעילה הלכה י"א ז"ל המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין ואעפ"י שלא הוציאן בדברי חול מעל כיצד המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן המקדש וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מן ההקדש אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה ויקנו ממנה אפילו בהמה אחת ויזרק דמה מועל השוקל, ואח"כ בהלכה י"ג כתב הרמב"ם ז"ל המפריש שקלו וכו' נתנו לחברו לשקול על ידו הלך ושקלו לעצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד להגבות כמו שביארנו בשקלים וכאלו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל עכ"ל הרמב"ם. ומוכח בודאי מדברי הרמב"ם דבשלח שקלו ושקל השליח על ידי עצמו מעל אף שלא לקחו בהמה ולא הקריבוה וצריך ביאור מ"ש מדינא דשוקל שקלו ממעות הקדש דאין מועלין אלא אם קנו בהמה ונזרק הדם, והנה החילוק שכתב הפני משה משום דאם המעות כבר הקדש אינו נשתנה מכמות שהיתה הילכך לא מעל עד שקרבה הבהמה לפי שההקדש אינו נשתנה מכמות שהי' עד שנעשה בו מעשה והלכך לא מעל עד שקרבה הבהמה, אבל ברייתא שהמעות של חברו וזה השוקלין על ידי עצמו אין זה אלא כמו הנהנה עכשיו מהמעות שהן ברשות הקדש לפי שכבר תרמו על ידי העתיד לגבות כדפרישית במתניתין והשוקל הזה כבר נפטר משקלו ולא ימשכנו אותו לפיכך מיד שנתן זה בשביל שקלו מעל עכ"ד הפני משה ולא הבנתי חילוקו דמשמע דכיון דהשקל הוא של חברו משו"ה מעל תיכף. אכן לכאורה משמע להיפך דאם הוא של חברו לא מעל שהרי טעמא דבעינן דוקא דנתרמה התרומה משום דקודם שנתרמה התרומה הרי עוד להשוקל זכות בהשקל לפטור עצמו אף שהשקל הוא כבר קודש שהרי המפריש שקלו והוציאו בצרכיו מעל אעפי"כ אחר אם שקל על ידי עצמו לא מעל קודם שנתרמה התרומה. הטעם דכיון דע"י מעילה יוצא לחולין כל זמן שהוא של הבעלים היינו מי ששקל אין מועל מעילה של אחר להוציא לחולין אבל לאחר שנתרמה התרומה שכבר יצא השוקל ידי חובתו ונעשה כאילו הגיע השקל ללשכה אז מועל א"כ אדרבה מה שהוא של אחר מועיל שלא ימעול ורק כשנתרמה התרומה אז הוא של הקדש וא"כ הי' להיות הדין כאלו שקל שקלו מהמקדש, וכיון דאם שקל שקלו מהמקדש לא מעל עד שיזרוק הדם אף שהועיל שלא ימשכנו אותו א"כ גם בשקל שקלו של חברו לאחר שנתרמה התרומה. לא ימעול עד שיזרוק הדם.
והתקלין חדתין מביא בשם הגר"א זצוק"ל ז"ל דלא תני ברישא (בהנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקל על ידי עצמו) נמי קרבה הבהמה משום דברישא המעילה בדבר שאין בו פגם דמתחילה נמי כשנתן זה לשקול על ידו להוליכה לגזבר נתן לו והרי נתן לגזבר לכך מעל מיד אבל הכא דהמעילה בדבר שיש בו פגם דמתחילה נתקדש המעות לבדק הבית וזה נתן השקל להקרבה אינו מעל עד שיפגום כדתנן לה במס' מעילה כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום שאין בהם פגם כיון שנהנה מעל עכ"ל הגאון החסיד נ"ע עכ"ל התקלין חדתין ולא ירדתי לסוף דעת מרן זצ"ל דאם כונת הגר"א זצ"ל לחלק דקדשי מזבח הוי דבר שאין בו פגם וקדשי בדק הבית הוי דבר שיש בו פגם כיון דעומדין לדמים, לכאורה גם בקדשי מזבח אם עומדים לדמים הוי דבר שיש בו פגם שהרי קי"ל הנהנה מן החטאת כשהיא חי' לא מעל עד שיפגם ומוקי בגמ' מעילה דף כ' דמיירי בבעלת מום דכיון דעומדת לדמים הוי דבר שיש בו פגם ואם נימא דשקל הוי דבר שאין בו פגם א"כ גם בקדשי בדק הבית הוי דבר שאין בו פגם ואם כונת הגר"א לחלק משום דשקל ממעות הקדש, בדק הבית הוי דבר שיש בו פגם בהמעילה שהרי יוצא מהקדש בהם למזבח, ובשוקל של חברו הוי אין בו פגם שהרי הוי מקדושת מזבח למזבח, זה תמוה אטו האי דינא דכל דבר שיש בו פגם ושאין בו פגם תלוי באופן עשית המעילה בהקדש אם מעל בהקדש באופן שאין בו פגם מחויב הא אם כן כשמעל ולא פגם הא עשה המעילה באופן שאין בו פגם לכאורה פשוט דזה הדין אין תלוי באופן עשית המעילה אלא בהדבר שמעל בו אם הדבר שמעל הוא דבר כזה שעומד לפגום אז לא מעל אלא אם פגם אבל אם עשה המעילה באופן שלא פגם אף שנהנה פטור, ואם הוא דבר שאין עומד לפגום מעל אף שלא פגם כיון שנהנה, ועתה אם מטבע הוא דבר שיש בו פגם משום דעומד להוציאו הלא גם בקדשי מזבח, הוא דבר שיש בו פגם שהרי אפשר להוציאו ואף שלא לשם הקדש אפשר להוציאו ולפוגמו ואם מטבע אינינו דבר של פגם שאין עומד להוציאו אלא לצרכו, וזה לא הוי פגם א"כ אף בקדשי בדק הבית ימעול אם נהנה במה שלא ימשכנו אותו אף שלא קרבה הבהמה.
אכן לולא דברי קדשו של מרן הגר"א זצ"ל הייתי אומר חילוק אחר דהנה זה חזינן מדברי קדשו שמה שהוציא מהקדש להקדש לא הוי כמוציא לחולין ואין חייב על הוצאה מרשות הקדש כיון דמכניס לרשות הקדש וחייב רק על הנאה, אכן קדשי בדק הבית דין אחר להם דהנה הקצוה"ח בסימן כ"ח הקשה על הא דמתניתין בכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבעה חטאות ואשם אחד ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והקשה מאי הוסיף ר' מאיר שבת דהא במה שהוסיף חיסר אשם ובפרק כל שעה דף כ"ט תניא האוכל חמן של הקדש י"א מעל וי"א לא מעל מאן י"א ר' נחני' בן הקנה דחייבי כריתות פטור מן התשלומין, והקשה בתוס' אמאי פטור מקרבן מעילה משום דקי"ל בדרבה מיני' הא אמר בהמצניע המוציא אוכלין בכלי שגג בכלי והזיד באוכלין חייב על האוכלין, ותרצו כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש וא"ל א"כ אם היתה שבת שהוא חייבי מיתות בי"ד ודאי פטור מתשלומין דאפילו ר"מ לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי' כדאיתא בפרק אלו נערות וא"כ מאי מוסיף שבת כיון דמחוסר אידך והוא אשם, וכתב ע"ז הנתיבות ז"ל ואחר העיון לק"מ דהרי בלא"ה קשה דהא בפסחים שם מוכח דכל היכי דהא לאו בר דמים שהוא איסור הנאה אין בו חומש ואשם ונותר איסור הנאה כמו חמץ ולאו בר דמים הוא אך בחילוק הוא מבואר דשם בפסחים דהוא קדושת דמים ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזלת הקדש כמ"ש התוס' בכתובות דף ל' בד"ה זר שאכל תרומה משו"ה בעינן שיהי' בר דמים משא"כ הכא מיירי בקדושת הגוף דמעילה דידה לא תליא בדמים כלל, ולפי זה גם קושי' זו לא קמה דהא התוס' בכתובות דף ל' שם כתבו דתרומה חייב אף בקלב"מ דתשלומין דידי' משום כפרה הוא משא"כ בקרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה רק משום שישלם גזלת הקדש ע"ש בתוס' וזה שייך בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף אפילו במקום דלאו בר דמים ודאי דלאו משום גזלת הקדש הוא רק משום כפרה כמו בתרומה עכ"ל הנתיבות.
נמצא לפי דברי הנתיבות המעילה בקדשי בדק הבית הוא משום גזלת הקדש ונראה לי עוד דחיוב המעילה בקדשי בדק הבית הוא משום שנתחייב תשלומין להקדש שהרי אמרינן בבא קמא דף כ"א נטל אבן או קורה של הקדש וכו' בנאה לתוך ביתו אינו חייב עד שידור תחתה שוה פרוטה, ויתיב ר' אבהו קמי' דר' יוחנן וקאמר זאת אומרת הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ושתק לי' איהו סבר מדשתק מודה לי' ולא היא אשגוחי לא אשגח בי' כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ע"כ, והנה מאי הוכיח שמואל מדחייב קרבן מעילה ש"מ הדר בחצר של חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר מאי ראי' הוא זו, בשכירות זה נהנה וזה לא חסר פטור אבל בהקדש כיון שנהנה מן ההקדש מעל, ע"כ דסבר שמואל דחיוב מעילה בהקדש הוא משום שנתחייב בתשלומין והמעילה מפני התשלומין ואף דדחי הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי פירש הרשב"א ומתנה שיעלה לו שכר עכ"ל והיינו שהרי בחצר אם הוא משכיר הוי דבר דמזדבין בדינרא שהרי מעלין שכר בעד שכירת חצר והתורה אמרה שדבר שמעלין שכר אם נהנה מן ההקדש נתחייב תשלומין להקדש ומפני זה מחויב מעילה אבל דבר שאין מחויבין בעד זה שכר אף שנהנה לא יתחייב בקדשי בדק הבית אבל בקדשי מזבח שאין החיוב מטעם תשלומין אלא משום שנהנה א"כ אף דבר שאין מתחייבין בעד זה ממון אעפי"כ כיון דהמעילה מפני שנהנה יתחייב במעילה.
לפי זה ניחא אם שקל שקלו ממעות הקדש היינו מקדשי בדק הבית דמהו הנאתו הרי מצות לא להנות נתנו ומהו הנאתו רק מפני שלא ימשכנו אותו ועל הוצאתו השקל מקדושת בדק הבית למזבח הא לא הוי הוצאה א"כ אין מחויב על ההוצאה רק על שנהנה והנאתו הוא הוי רק מבריח ארי שאין מחויבין בעד זה תשלומין א"כ בקדשי בדק הבית לא מעל ורק אם קנו בהמה ויצא השקל לחולין ונזרק הדם שיש כפרה אז נהנה חיוב שמחויב בעדה תשלומין, אבל מקודם שנזרק הדם הוי רק מבריח ארי שבעד זה אין מתחייבין היכי דאין מחויב בעד הוצאת הממון דהוי מבריח ארי ולית לי' פסידא (ועיין בתוס' ב"ק נ"ח ד"ה א"נ) אבל בנתנו לחברו לשקול על ידו ושקל על ידי עצמו דהוי קדושת מזבח וקדושת מזבח אין הדין של חיוב המעילה משום חיוב התשלומין דקדושת מזבח אין לה דין דמים וכדאמרינן דהקדישה למזבח לא הוי מכר משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. והחיוב משום נהנה אם לקח השקל שהי' שייך ללשכה שהרי אחר שנתרמה התרומה השקל הוא של לשכה ואין לחברו זכות כיון שנהנה תיכף בזה שלא ימשכנו אותו הוא מחויב במעילה דקדשי מזבח החיוב משום שנהנה ואף דגבי מודר הנאה מותר הנאה של פרעון חוב היינו דוקא הנאה הבאה מעצמו שהוא משלם החוב בעד חברו והנאה דהברחה ממילא אתיא, אבל אם הוא נוטל כדי להבריח ארי כיון שנהנה מעל בקדשי מזבח דהחיוב בעד הנאה, משא"כ בקדשי בדק הבית אין מחויב במעילה אלא אם נתחייב בתשלומין ותשלומין בעד הנאת הברחת ארי אין מתחייבין.
ולפי זה מיושב הקושי' אמאי בשופר של עולה אם תקע יצא לחולין הא הוי כלי תשמיש ובזה יש מועל אחר מועל אכן לדברינו הא דקדושת הגוף אין יוצא לחולין הוא דוקא אם ראוי להקריב הגוף למזבח אבל אם אין הגוף ראוי למזבח אז יוצא אל ידי מעילה וכיון דהיכא דהקדושה למזבח שאין המעילה משום התשלומין אלא דאמרה התורה דהמעילה משום חילול הקדושה ונהנה ממנה א"כ הדבר יוצא ע"י המעילה כיון שנהנה מן הדבר, דדוקא בקדשי בדק הבית דהחיוב משום התשלומין כיון דנתחייב תשלומין בעד השתמשות אין יוצא כל הדבר לחולין, אבל בקדשי מזבח דאין החיוב מטעם תשלומי ההשתמשות אלא בעד הנאה שנהנה מקדשי ה' יוצא הדבר לחולין היכא דאין ראוי גוף הדבר למזבח, משו"ה בשופר של עולה דהוי קדשי מזבח יוצא הדבר לחולין אם תקע בו אף בפעם אחד ובכה"ג אין מועיל אחר מועיל.
ועפי"ז מיושב קושיתנו שהקשינו על דברי מרן הכ"מ שמפרש הא דאמר הרמב"ם דיראה לו דכלי שרת ג"כ יש בהו מועל אחר מועל ולכאורה משנה מפורשת היא ופלוגתא דרבנן ור' נחמי' וכיון דסתם מתניתין כר' נחמי' ממילא הלכה כסתם מתניתין ומאי שייך לומר יראה לי וכתב הכ"מ דחידש הרמב"ם היכא שנתנה לחברו וחברו לחברו שגם בזה יש מועל אחר מועל והקשינו לפי זה דפלוגתא דת"ק ור' נחמי' הוא בנשתמש ובא חברו ונשתמש מאי טעמא דת"ק הא לדברי הרמב"ם אף בדבר שאין בו קדושת הגוף כמו בקרדום בקע ובא חברו ובקע כולם מעלו וכדאיתא בתוספתא, אכן לדברינו הא קדושת כלי שרת אין גוף הדבר למזבח אלא תשמיש המזבח סבירא לי' לת"ק דאין זה כקדושת הגוף ויצא לחולין ע"י מעילה אכן לזה יש דין קדושת מזבח דאין המעילה משום תשלומין אלא משום נהנה מקדשי מזבח משו"ה סבירא לת"ק דאין בזה מועל אחר מועל אלא תיכף כשנשתמש יוצא לחולין ואין מועל אחר מועל ולא דמי לקרדום שבקע ובא חברו ובקע דהתם בקדשי בדק הבית יש חיוב ההשתמשות תשלומין, וכיון שיש חיוב בעד התשלומין אין יוצא כל הדבר לחולין לפי זה אפשר לפרש הא דאמר ר' נחמי' דאף בכלי שרת יש מועל אחר מועל ופירש בגמ' משום קל וחומר אם אחרים מביא לקדושה הוא עצמו לא כל שכן אפשר לפרש דאין הכונה דכלי שרת יש להם קדושת הגוף דגם ר' נחמי' מודה דכלי שרת כיון דאין גופן למזבח יוצאים מקדושתן ע"י פדיון רק אף דבכל קדשי מזבח אין חיוב תשלומין בעד השתמשות אבל בכלי שרת כיון דאמרה התורה שהשתמשות בכלי שרת מביא לידי קדושה א"כ בכלי שרת יש לחיוב מעילה בעד ההשתמשות לא דוקא בעד הנאה וא"כ אף דבכל קדשי מזבח אין חיוב תשלומין בעד השתמשות משו"ה אם נהנה יוצא כל הדבר לחולין בכלי שרת יש חיוב בעד השתמשות משו"ה אם שתה בכוס זהב כלי שרת ובא חברו ושתה יש מועל אחר מועל אבל בנתנה לחברו דשם בקדשי בדק הבית ג"כ יצא כל הדבר לחולין גם בכלי שרת יוצא כל הדבר לחולין וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת שם דמפרש דגם ר' נחמי' מודה דיוצא כלי שרת ע"י פדיון ומק"ו ילפינן דבכלי שרת יש מועל אחר מועל וע"כ כונתו כמו שביארנו לפי זה מיושבים דברי הכ"מ דהא דאמר הרמב"ם שיראה לו שיש מועל אחר מועל בכלי שרת קמ"ל הרמב"ם דלא נימא דדוקא בנשתמש ובא חברו ונשתמש וא"כ יהי' הפירוש דק"ו דר' נחמי' בא רק להשמיענו דבכלי שרת אף שהמה קדשי מזבח יש חיוב מעילה בעד התשמיש, וא"כ בנתנו לחברו לא יהי' מועל אחר מועל קמ"ל הרמב"ם דאינו כן דר' נחמי' יליף מק"ו כיון דמביאין הכלי שרת קדושת הגוף לאחרים ק"ו שהן עצמן יש להם דין כאלו הם עצמם למזבח ואין יוצאין לחולין ע"י מעילה וע"כ אף בנתנן לחברו וחברו לחברו ג"כ יש מועל אחר מועל דכלי שרת אין יוצאין מקדושתן ע"י פדיון.
ולפי זה אפשר לפרש דהרמב"ם מפרש כן למתניתין דהנה לכאורה קשה איך אמר הרמב"ם יראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושת הגוף הן והא במתניתין איתא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת ואיך הוסיף הרמב"ם גם אלו ובשלמא אם הי' מפרש הרמב"ם דמתניתין איירי בקדשי בדק הבית אפשר לומר דהרמב"ם סבירא לי' דדוקא בקדשי דמים אין מועל אחר מועל אלא בבהמה (טמאה) וכלי תשמיש, אבל היכא דקדוש קדושת הגוף יש כל הנך מנחות עופות ונסכים וכלי שרת שיש בהן מועל אחר מועל, אבל הא מוכח מהא דקאמר מתניתין ר' נחמי' דמתניתין מיירי בכלי שרת ממש וכן מוכח מקדושין דף כ"ד דמתניתין מיירי בקדושת הגוף והטעם דאין מועל אחר מועל משום דקדושת הגוף אין יוצא לחולין וא"כ הרי מתניתין מפקא כל הנך דאינן בהמה וכלי שרת מכלל שיש מועל אחר מועל,
לכן נראה לי דהרמב"ם הי' קשה לו התוספתא, וכן קשה אי מיירי מתניתין דוקא בקדשי קדושת הגוף אמאי תני דיש מועל אחר מועל ברכב ונשתמש ובא חברו ורכב ונשתמש הי' למתני יותר רבותא דאף אם נתן לחברו וחברו לחברו ג"כ יש מועל אחר מועל בקדושת הגוף לכן מפרש דפירוש כך המשנה כללה קדושת הגוף וקדושת דמים ביחד ואמרה המשנה דאין מועל אחר מועל במוקדשין, היינו הן בקדשי מזבח והן בקדשי בדק הבית אלא בהמה וכלי שרת היינו בהמה וכלי שרת דמזבח, וכלי שרת (תשמיש) דבדק הבית בשניהם יש מועל אחר מועל ברכב ונשתמש דאם נתנה לחברו. הא בקדשי בדק הבית אין מועל אחר מועל ואם אין בהמה וכלי שרת. כמו אורז וכדומה דאין ראוי למזבח הא בקדשי בדק הבית אין מועל אחר מועל וא"כ שפיר אמר דמתניתין ר' נחמיה דאילו לרבנן הא בכלי שרת דמזבח אין בהם מועל אחר מועל אף בנשתמש ובא חברו ונשתמש, דת"ק אית לי' דאף בנשתמש בקדשי מזבח כיון דאין המעילה משום תשלומין יצא לחולין ומתניתין ע"כ מיירי אף בקדשי מזבח שהרי קתני תלש מן החטאת, ולפי זה שפיר אמר הרמב"ם דהמנחות והעופות והנסכים יש בהן מועל אחר מועל והא דקתני במתניתין דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת משום דמתניתין כולל קדושת מזבח וקדושת דמים ביחד ואמרה המשנה דבהנך הוא דיש מועל אחר מועל בין בקדושת מזבח בין בקדושת בדק הבית ודוקא ברכב ונשתמש אבל מה שאינן בהמה וכלי שרת ואם לא הי' השתמשות רק נתינה יש שאין בהן מועל אחר מועל.
סימן כ"ג
סוגיא דאין מועל אחר מועל וכ"ו.
מעילה דף י"ט אין מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד וכו' רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל בגמ' רבי אומר וכו' היינו ת"ק וכו' רב פפא אמר קדשי מזבח תמימין נעשו בעלי מומין ועבר ושחטן איכא ביניהו והתניא קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ"א יפדו, והנה רש"י פירש דגם במתניתין מיירי בשחט בע"מ עד שלא נפדו דרבי סבר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וכיון שכבר לא אפשר בהעמדה והערכה דהא מתו הלכך יקברו הלכך יש בהן מועל אחר מועל ורבנן סברי דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה א"כ אפשר לפדותן אף אם מתו משו"ה אין בהם מועל אחר מועל אך בתוס' מפרשי דמתניתין מיירי שלא שחטן אלא דרבי לטעמי' דס"ל קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה דמשו"ה אם עבר ושחטן יקברו א"כ אלימא קדושתיהו ואף מחיים יש בהם מועל אחר מועל.
והנה בין לפירוש רש"י בין לפירוש התוס' אליבא דידן דס"ל קדשי מזבח בעי העמדה והערכה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מזבח הלכה י"א ובפ"ה מהלכות ערכין הלכה ח' וא"כ הלא בזה הלכה כרבי ולא כחכמים וא"כ קשה על הרמב"ם בפירוש המשניות שכתב דאין הלכה כרבי דהא כיון דתליא בדין אי בעי העמדה והערכה, הי' לו לפסוק כרבי, ביחוד קשה על רבינו הכ"מ שעל דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו ממעילה שכתב בהלכה ו' ז"ל בהמת קדשי הקדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון הרי הוא כקדשי בדק הבית שהיא קדושת דמים ואם נתנה לחבירו וחבירו לחברו הראשון בלבד מעל. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל בספ"ה דמעילה דף כ' פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים עכ"ל הכ"מ, וזה תמוה כיון דבגמ' פלוגתיהו בדין אי קדשי מזבח בעי העמדה והערכה הא בזה פסק הרמב"ם דבעי העמדה והערכה. ובשלמא על הרמב"ם לא קשה דאפשר דהכא מפרש כפי' רש"י דפלוגתיהו גם במתניתין לאחר מיתה בזה ס"ל דיש מועל אחר מועל משום דלאחר מיתה אין בה פדיון כיון דבעי העמדה והערכה אבל מחיים דאפשר לעשות העמדה והערכה גם רבי מודה דאין מועל אחר מועל והרמב"ם פסק כרבי ביד חזקה ולא כרבנן דלדידהו אף לאחר מיתה יש מועל אחר מועל דבעי העמדה והערכה ואף דלפי זה יהי' חמור לאחר מיתה מחיים דמחיים אין מועל אחר מועל ולאחר מיתה יש מועל אחר מועל לא קשה שהרי איתא במתניתין הנהנה מן החטאת כשהיא חי' לא מעל עד שיפגום (ומוקי לה בגמ' בבעלת מום) כשהוא מתה כיון שנהנה מעל אבל הכ"מ דפירש דפסק כחכמים הרי דמפרש כפירוש התוס' דמתניתין מיירי כשהיא חי' ותלו בגמ' דתליא אם בעי העמדה והערכה ואיך פסק דבק"מ אין בה מועל אחר מועל.
והנראה לי דהנה התוס' בב"ק דף ע"ו ד"ה שחיטה הקשו אמאי חשיב שחיטה (של קדשים בחוץ) שחיטה שאינה ראוי הא יכול לפדות בשעת פרכוס דבר העמדה והערכה היא, כדאמרינן בפ"ב דחולין ואין לך מום יותר גדול משחיטה ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון דבשלמא פסול שהוא בשרפה כגון פגול אין לו פדי' משום דמצוה לשרפו אבל שחיטת חוץ אינה בשרפה אלא בקבורה ותרצו בתוס' דלא אמרינן מפרכסת היא כחי' היכא דשחט שנים, אלא בישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה אבל לא ישראל בטהורה היכא ששחט שנים. אלא דהקשו בתוס' למאן דס"ל קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי לא הוי שחיטה ראוי' ותרצו דמום שהוא מחיים חשוב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא עכ"ד התוס' והנה תירוצא בתרא דתרץ דטעם משום דמום דלאחר מיתה לא חשוב לפדות על ידו היינו דוקא למאן דס"ל דשחט ישראל שנים בטהורה אינה כחי' אף כמפרכסת, אבל אם נימא דאף אם שחט שנים בטהורה בשעה שהוא מפרכסת היא כחי' א"כ הא הוי מום דמחיים שהרי היא עודנה חי' ותשאר קושית התוס' אמאי חשוב שחיטה שאינה ראוי' הא אפשר לפדותה בשעה שהיא מפרכסת, וא"כ אליבא דהרמב"ם שכתב בפ"ה מהלכות ערכין הלכה י"ג שאם שחט שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא בכלל והעמיד והעריך והרמב"ם שם קאי בין בטמאה בין בטהורה א"כ לדידי' יקשה אמאי שוחט קדשים בחוץ הוי שחיטה שאינה ראוי' הא אפשר לפדותה בשעה שהוא מפרכסת.
והנראה לי דהנה בגמ' קדושין דף נ"ז איתא מנא הני מילי אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלו בשלך אסור אף שלך בשלי אסור, אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי עונש כרת אמר קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' על קרבן ענוש כרת על חולין שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת איכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אלא אמר אביי וכו' לפי שנאמר כי ירחק עמך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום ע"כ, והנה בחידושנו על סוגיא דעולת העוף שעשאה למטה ביארנו לתרץ קושית הלח"מ שהקשה מאי אמרינן או קרא דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דילפינן מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת דבקירוב מקום אי אתה אוכל א"כ מקרא דאותו דילפינן דכל איסורי אכילה אסורין גם בהנאה, גם חולין שנשחטו בעזרה בכלל ותרצנו דמקראי דכי ירחק ממך המקום וזבחת ילפינן דאם נשחט בקירוב מקום אין הזביחה מתרת לאכילה. נמצא דחולין שנשחטו בעזרה אמרה התורה שאין השחיטה מתרת, וחסר ע"ז זביחה להיתר וכאן דהוי האיסור בחולין שנשחטו בעזרה משום מחוסר זביחה, א"כ כמו בטרפה ונבלה מותר בהנאה דגלי קרא דחסרון זביחה אין אוסר בהנאה, א"כ גם חולין שנשחטו בעזרה הוו כמו נבלה וטרפה, ומשו"ה שחיטת עכו"ם אף שאסורא מטעם קרא דזבחת אעפי"כ אין אסור בהנאה ורק אם כל איסורין שבתורה ילפינן מקרא אחר, אז ילפינן קרא דאותו דקאי על בשר שיצא חוץ למחיצתו דאסור בהנאה היינו שנשחט חולין בעזרה.
והנה כשרצה לילף שלך בשלי משלי בשלך דחה מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת, אבל עתה דאיסור אכילה חולין שנשחטו בעזרה ילפינן מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת דאם נשחט בקירוב מקום אין השחיטה מתיר את החולין שנשחטו בעזרה, א"כ עתה יכול למילף מה שלך בשלי אין השחיטה מתיר את הבשר לאכילה ה"נ שלי בשלך היינו קדשים שנשחטו בחוץ אין השחיטה מתרת את הבשר לאכילה דשחיטת חולין מתרת בחוץ ושחיטת קדשים בפנים, אבל איפכא אסור וא"כ קדשים שנשחטו בחוץ אסורין מטעם דלא התירה השחיטה והכא הא אדרבה ק"ו הכא מה שלך בשלי שאין ענוש כרת אסור, שלי בשלך שענוש כרת לא שכן, לפי זה מיושב קושית התוס' אמאי בשחט קדשים בחוץ הוי שחיטה שאינה ראוי' הא אפשר לפדות, נהי דעתה אפשר לפדות אבל הא כבר אין השחיטה התירה את הבשר, והוי אסורין באכילה כדין חולין בעזרה ה"נ קדשים בחוץ דנשחטו שלא במקומן אסורין באכילה וא"כ שוב אין ראוין לפדי' דהא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, משו"ה הוי שחיטה שאינה ראוי',
עוד אפשר לומר דהא דאיתא בזבחים דף ק"ו על פני השדה לומר לך הזובח בשעת איסור הבמות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב על פני השדה הכונה, כאלו הקריב לעכו"ם וכן משמע קצת בר"ח ע"ז נ"א שכתב כאלו הקריב לשדה וא"כ אשמיעינן קרא דכמו דבזובח לעכו"ם נאסר, כן זובח קדשים בחוץ נאסר, וא"כ אסרה תורה קדשים שנזבחו בחוץ,
עכ"פ זביחת קדשים בחוץ אוסרת וא"כ אפשר לומר דפליגי רבי ורבנן השוחט בע"מ שלא נפדו בחוץ כרת בודאי לא מחייב שהרי אין ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, אבל אם נאסר משום זביחת קדשים בחוץ או לא נאסר משום קדשים כיון דכבר בע"מ עומד לפדי' וכבר אינינו קדשים ואם נימא קדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה, יהי' מחלוקתם אף אם כבר מתו אחר השחיטה ואם נימא דבעי העמדה והערכה יהי' מחלוקתם אם יש לפדותם כל זמן שהם חיים עודנה ומפרכסין רבי סבר כיון דלא נפדו עודנה הם עודנה קדשי מזבח ומקרי עוד קדשי ה' ואם שחטן בחוץ הוי שלי בשלך ולא התירה הזביחה משו"ה יקברו או דמקרי שזבח קדשי ה' על פני השדה משו"ה יקברו אכן חכמים סברו כיון שנפל בהבהמה מום ואין ראוי' למזבח נסתלק מהם קדושת הגוף וכבר לא מקרי שלי שאינם עולים לגבוה משו"ה אם עבר ושחט יפדו, למאן דבעי העמדה והערכה כל זמן שהם חיים היינו כל זמן שמפרכסין, למאן דלא בעי העמדה והערכה אף אם מתו יפדו. ומשו"ה לרבי יש בקדשי מזבח תמים ונעשה בע"מ מועל אחר מועל מחיים, שהרי לרבי עודנה קדושת הגוף הכא כל זמן שלא נפדה, ובקדושת הגוף יש מועל אחר מועל ואף דע"י העמדה והערכה יכולין לפדותו אבל כל זמן שלא עשו העמדה והערכה אין יוצא מקדושתי' משו"ה יש בה מועל אחר מועל ורבנן לטעמיהו דאם שחטן אפשר לפדותן כל זמן שמפרכסין הרי דאף קודם פדי' אינם קדושת הגוף ולא מקרי שלו בשלך משו"ה אין בהם מועל אחר מועל מחיים והרמב"ם בפירוש המשנה מוכח דס"ל ג"כ דפלוגתן במתניתין היכא דלא שחטן ז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה ומה שיש בין תנא קמא ורבי הוא קדשי מזבח שנפל בהם מום רבי אומר אם עבר ושחטן יקרבו ואין להם פדיון ולפיכך יש בהם מועל אחר מועל ר"ל בבעלי מומים אלא כיון שנהנה ופגם מעל כמו שהקדמנו בפרק הזה והנהנה באותו הבהמה אחריו מעל (ותיבת לא הוא ט"ס) ואין הלכה כרבי עכ"ל הרמב"ם והנה תיבות ר"ל בבעלי מומים שכתב הרמב"ם אין להם ביאור דהא מיירי בקדשי מזבח שנפל בהם מום, אלא דכונת הרמב"ם להוציא ממה שאמר מקודם דאמר רבי אם עבר ושחטן דלא תימא דגם במתניתין מיירי בעבר ושחטן ע"ז אמר ר"ל בבעלי מומין שלא שחטן דכיון דרבי סובר דאם עבר ושחטן אין להם פדיון אפילו בהעמדה והערכה כל זמן שמפרכסין משום דשחיטתן אוסרתן א"כ בקדושתיהו קיימא ואין להם פדיון אפילו ע"י מעילה משו"ה יש בהם מועל אחר מועל, ובזה אין הלכה כרבי דכיון דאם עבר ושחטן יש להם פדיון כל זמן שמפרכסין, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות ערכין דאם שחטן כל זמן שהן מפרכסין יש להם פדיון והיינו כחכמים דכבר עבר קדושת הגוף מהם, משו"ה אין מועל אחר מועל, ומשו"ה כתב הכ"מ דהרמב"ם פסק כחכמים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0