דף כט - ב
וכל מי שמתנדב זהב לבית המקדש, ורוצה שיתנוהו בהיכל, היה עושה ממנו עלה או גרגיר או אשכול של זהב, ומביאו ותולה אותו בה.
ואמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה שהוצרכו לפנותה ממקום למקום, ונמנו עליה שלש מאות כהנים בשביל לטלטלה ולפנותה, מחמת כובד הזהב שהיה בה.
ואף זו לשון גוזמא הוא. שאם היה בה כל כך הרבה זהב, היתה נשברת. ולא רצה רבי אלעזר ברבי צדוק אלא להודיע שזהב רב התנדבו שם.
פרוכת - הא דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת של ההיכל, עביה טפח. ועל ע"ב נימין היתה נארגת. [שהיו גודלים כל חוט של שתי מע"ב נימין. ביאור הגר"א]. ועל כל [ובכל] נימא ונימא היו שזורים עשרים וארבעה חוטין. לפי שהיתה עשויה מד' מינים. תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל מין היה כפול ששה. נמצא שכל גדיל של השתי היה מורכב מאלף ושבע מאות ועשרים ושמונה חוטים. ובשל כך הגיע עוביו לטפח.
וארכה של הפרוכת היה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה. שהרי אותה פרוכת היתה מבדלת בין ההיכל לקדש הקדשים. וגובה ההיכל ורחבו, היה כשיעור הזה [1].
ומעבודת האריגה של שמונים ושתים ריבוא נערות [2] היתה נעשית [3]! שלפי שרצו לעשותה בטהרה, היו עוסקת בה נערות שעדיין לא הגיעו לכלל נידות.
ושתים פרוכות היו עושין בבית שני בכל שנה. והיו שתי פרוכות אלו במקום אמה טרקסין שהיתה בבית ראשון.
בבית ראשון היתה המחיצה שבין קדש הקדשים להיכל, עשויה מכותל אבנים שרוחבו אמה. ובבית שני לא היו יכולים לעשות כן, לפי שגובה היכלו היה ארבעים אמה. [אמנם המפרש כתב שהיה גובהו מאה אמה אך רש"י בבבא בתרא ג א והתוספות יום טוב פרק ה' משנה א' הגיהו שהיה גובהו ארבעים אמה] ואין כותל בגובה כזה יכול לעמוד ברוחב אמה בלבד. ולהרחיבו אי אפשר, משום ד"הכל בכתב", ואסור לשנות משיעור הכתוב בו. לכן עשו שתי פרוכות, במקום אותו כותל. וריוח הניחו ביניהם. והפרוכות עם הריוח תפסו רוחב אמה.
ומפני שהיו הפרוכות משחירות מעשן הקטורת, היו עושים חדשות בכל שנה [רא"ש].
ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה, מרוב גודלה [4]! ואף זה, לשון גוזמא הוא.
שנינו במתניתין: החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן.
והוינן בה: הני עצים - מאי טעמא לא היו כשרים? רב פפא אמר: משום דעצי זית ועצי גפן קטרי [5] [יש בהם קשרים]! ומחמת המים שיש בקשרים, אינם נשרפים יפה, ומעלים עשן. ואין זה כבודו של מקום.
רב אחא בר יעקב אמר: מלבד טעם זה, עוד טעם איכא למה שלא היו מביאין של זית ושל גפן - משום ישוב ארץ ישראל. שאם היו שורפים אותם במערכה, לא ימצאו גפנים ליין ושמן לסוך בו, ותחרב ארץ ישראל.
מיתיבי: כתיב בעצי המערכה, "על העצים אשר על האש". ודרשינן: הבא עצים הנתוכים [הנשרפים] מהר להיות אש! ומאי ניהו? דוקרי שפיר, דלא קטרי ואזלי, והיינו קני עצים הבקועים יפה, שאין בהם קשרים שהם בגדר "מיקטר מתוכו", שהולך הקשר ונכנס בתוך העץ. שאין כשרים אלא קנים של אילן צעיר, כדקתני במתניתין "מורביות תאנה". שמתוך שהוא צעיר הרי הוא נשרף מהר.
וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים למערכה. חוץ מן זית וגפן. אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן.
רבי אליעזר מוסיף: אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה - פסולין למערכה!
ומסיק לקושיין: בשלמא למאן דאמר דפסולים רק משום דקטרי, יש לומר, דבהא קמיפלגי רבי אליעזר ותנא קמא. דמר [רבי אליעזר] סבר: מייש ואלון ודומיהם, אף על גב דלא קטרי מגואי [שאין קשריהם נכנסים בתוכם], מכל מקום כיון דקטרי מבראי [מבחוץ], לא מייתינן מהם למזבח.
ומר [תנא קמא] סבר: כיון דלא קטרי מגואי
- אף על גב דמבראי קטרי, מייתינן מינייהו.
אלא למאן דאמר דאף משום ישוב ארץ ישראל לא מייתינן מזית וגפן, אמאי פליג תנא קמא על רבי אליעזר? וכי דקל, מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל? והא אף הוא נותן פירות, ופשיטא דיש לאסור משום כך את כריתתו לצורך המזבח.
ומשנינן: אמר לך הך מאן דאמר: וליטעמיך, אדאקשית לי מברייתא, אקשי לי ממתניתין, דקתני "מרביות של תאנה". וכי בתאנה לית בה משום ישוב ארץ ישראל, ואיך שרינן למייתי מינה עצים למזבח?
אלא, בהכרח, מאי אית לך למימר? - בתאנה דלא עבידא פירא קא מיירי. ואם כן, בדקל נמי נוקמיה, בדקל דלא עביד פירא. ולכך לית ביה משום ישוב ארץ ישראל. ורק משום דקטרי פסל בו רבי אליעזר. ואילו תנא קמא אית ליה, דכל דלא קשור מבפנים אינו נפסל.
והוינן בה: ומי איכא תאנה דלא עבדא פירא?
ומשנינן: אין! כדרחבא.
דאמר רחבא: מייתי נטיעות מעצי תאיני חיורתא [לבנים] שגרועים הן,
הערות
[1] עוד פירש רש"י בחולין צ ב, דמיירי מפרוכת שנעשתה לפתח האולם לצניעות. וכן הכריע המפרש כאן. דאילו פרוכות שנעשו לפתח קדש הקדשים, לא יתכן שהיה עובין טפח. שהרי במקום אמה טרקסין היו עומדות. ואם היו תופסות שתי הפרוכות שני טפחים, נמצא שאין ביניהם אלא רוח ארבע טפחים. ואם כן, לא היה יכול הכהן גדול לעבור ביניהם, בדרכו ליכנס לקדש הקדשים. שהרי מקום הילוך אדם הוא אמה. אלא דלפי מה שהכריחו התוספות ביומא, שהפרוכת הפנימית עמדה מחוץ לאמה טרקסין ולפנים, אם כן נשאר ביניהם ריוח חמשה טפחים, ואתי שפיר קושייתו. רש"ש.
[2] ואף דאיתא בירושלמי ביומא, שכל מעשי המקדש היו צריכים ליעשות לשמה, וקטנים לאו בני לשמה נינהו, צריך לומר דכיון דגדול עומד על גבן יכולות היו לכיון לשמה. ודלא כהרשב"א והראבי"ה (הובאו בבית יוסף אורח חיים סימן ת"ס) דלא מהני גדול עומד על גביו היכא דבעינן מעשה לשמה.
[3] ובברטנורא לא גריס כן. אלא משמונים ושתים רבוא חוטין היתה נעשית. והרמב"ם בפירוש המשניות לשקלים פירש, דשמונים ושתים רבוא דינרי זהב היה ערכה.
[4] אם היתה נטמאת. רא"ש. והמפרש כתב שבכל מקרה היו טובלים אותה. לפי שאי אפשר לארוג בטהרה, שלא תהא נדה אחת הנשים האורגות. (וצריך עיון, דהא כתב דלכך אהדרו אחר נערות שלא הגיעו לכלל נדות). עוד הקשה הרא"ש, הא בלאו הכי אינה מקבלת טומאה משום שמחוברת היא, וכאחד מדופני הבית היא. ותירץ, דאחר עשייתה היו מטבילין אותה, כדאיתא בזבחים "כל הכלים הנגמרים בטהרה, צריכים טבילה לקודש". אבל תוספות בחולין צ ב, דחו תירוץ זה. דהרי אין זה אלא באלו יש להם דין כלים לקבלת טומאה. ותירצו, דהפרוכת מקבלת טומאה, לפי שהיא אהל. שהרי היו מסככים בה על הארון.
[5] והרא"ש גריס "דלא קטמי". שמתוך לחותם עושים הרבה אפר, ואין להרבות אפר על המזבח משום טורח הוצאתו. ומדברי מדרש איכה [פרק א' פיסקא י"א] יש להוכיח כדבריו, ולא כדברי המפרש שכתב דהם מרבים עשן. דמשמע התם, דאדרבה, עצים יבשים מעלים יותר עשן מלחים. שכשהם יבשים נעשים כולם עשן. וכשהם לחים נעשים שליש עשן, ושליש אפר, ושליש אוכלת האש. וילפינן לה התם מעצי מערכה. מקדש דוד.
מי שמתנדב עלה או גרגיר. של זהב:
ג' מאות כהנים. היינו גוזמא:
ארכה ארבעים אמה. כך היה גובה ההיכל עד התקרה:
ורחבה עשרים אמה. כנגד רוחב ההיכל והיא הפרוכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהן אמה. וי"מ שהיתה תלויה בפתח של אולם דגבהו ארבעים ורחבו עשרים וראשון ניחא טפי דלפי' שני למה שנים ולפ"ק שתים היו ומשחרין מחמת עשן הקטורת והיו עושין חדשות בכל שנה:
ומשמונים ושתים ריבות נעשית. שהיו עושים ואית דגרסי ושמונים ושתים ריבוא כלומר פ"ב ריבוא דנרי זהב היו מוציאין עליה:
ושלש מאות כהנים. היינו גוזמא:
מטבילין. אם נטמאת תימה והא אינה מקבלת טומאה דחשיבה מחוברת כאחד מדפני הבית דאמרינן במסכת י"ט [דף יד:] מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו הא לאו הכי לא היה מקבל טומאה והאי טעמא לא שייך הכא וי"ל הא דמטבילין אותה היינו לאחר עשייתה כדאמרינן בפרק חומר בקודש [דף כג.] דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש. ומיהו קשה דבתוספתא קתני א' פרוכת שנטמאת באב הטומאה ואחד שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים. ומ"מ דמטמאה טומאת מת פי' שהיא מחיצה בין אהל עליה כדדרשינן [סוכה דף ז:] וסכות על הארון את הפרוכת דכייף ליה מיכף עילויה דארון והיא היתה מפשתן ואהל פשתן מקבל טומאה וק"ל א"כ נטמאת בולד הטומאה לא משכחת לה ונראה דבספרים דגרסינן במסכת י"ט מפני מה אמרו וילון אסור פי' אסור לעשותה מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו אבל טומאה מקבל בלאו האי (טומאה) [טעמא] [ועי' ביצה יד: תוס' ד"ה מפני מה וחולין צ: תוס' ד"ה ג' מאות ותוי"ט שקלים פ"ח מ"ד]:
גפן וזית מאי טעמא לא משום דקטרי. יש בהן קשרים ומוציאין שם מים ואין מתייבשין יפה וגם אינם חלקים כדאמרינן בפרק כיצד צולין [דף עד.] כיון דאית בה קשרים מסקי מיא. ל"א קטרי מעלים עשן הרבה. ואית דגרסי משום דקטמי עושין אפר מרובה ואין להרבות אפר מפני טורח הוצאה:
משום יישוב א"י. כי הרבה עצים היה צריכין במקדש ואם היו מביאין מאלו היה מתמעט היין והשמן:
על העצים אשר על האש. עצים הניתנין להיות אש שממהרין לישרף לעשות גחלים כמו כהיתוך כסף [יחזקאל כב]:
ומאן נינהו דוקרי שפרי דלא קטרי. בקיעות יפה כמו קנים דוקרנים דלא קטרי שאין בהם קשרים. אי נמי שאין מעלים עשן ואית דגרסי דלא קטמי שאין עושין הרבה אפר:
רבי אלעזר מוסיף. לפסול את אלו כמו זית וגפן מייש בבראשית רבה ויצא [וימצא] דודאים [ר"י ברבי סימון אמר מיישין]:
אף על גב דלא מקטרי מגוואי. אין מרבה אפר מבפנים אלא הקליפה הסמוך לה מרבה אפר:
תאנה חיוורתא. לבנה שהיא גרועה:
ע"ב, ושלש מאות כהנים מטבילים אותה. - והנה הקשו בתוס' בחולין צ' ע"ב ובביצה י"ד ע"ב היאך נטמא הפרכת הא כל עיקר טומאה בוילון אמרו בביצה מפני שהשמש מתחמם כנגדו, והכא בפרכת שאסור בהנאה ליתא להאי טעמא. - והנה מפני זה פירש הכא המפרש לפי שאי אפשר לארגה בטהרה שלא תהא אחת מן האורגות פרסה נדה, והקשה בבאר שבע והא קודם גמר מלאכה אינו מקבל טומאה, ומתרץ שמא פרסה נדה בגמר מלאכה יעו"ש. - אמנם יש לומר כפשוטו דאפילו בלא שום טומאה טעון טבילה כדאיתא בחגיגה כ"ג, דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, וראיתי בפירוש הרא"ש שמתרץ כן הקושיא. ולפלא שלא נחתו לזה התוס', ואפשר דמשום טבילה זו לא נצרכה להכהנים שיהיו טובלין דטבילה זו היתה בחול, וע"כ מיירי שנטמא הפרכת במקדש שאסור לזרים לכנס לשם, והצריכו להכהנים שיטבילו, ולהכי פירושו של המפרש גם כן תמוה, דאם באה הטומאה בגמר מלאכה שג"כ נעשה בחול, וא"כ למה הצריכו לכהנים לטבילה כיון שהטבילה היתה יכולה להיות בחול גם על ידי זרים, ומדהצריכו כהנים ע"כ מיירי שהטומאה באה להפרכת במקום קודש, וא"כ תשוב השאלה הלא אין טומאה לפרכת ושפיר הקשו התוס'. והתוס' תירצו דהפרכת הוי אהל כדאיתא בסוכה ז' משום דמיכף כייפי עילויה דארון, ומיטמא בטומאת מת יעו"ש, והיינו דפרכת לא דמיא לוילון שאינו משמש בתור אהל, אבל פרכת משמש בתור אהל ומשכחת באופן שנטמא בטומאת מת. עוד הקשו בתוס' בהא דאיתא בשקלים פרכת שנטמא בולד הטומאה, והיינו דכיון דלא הוי בעצמו שימוש ולא הוי כלי, וא"כ היאך נטמא בולד הטומאה יעו"ש, וע"כ כוונת התוס' שם דלאו דוקא מולד הטומאה הקושיא אלא גם מאב הטומאה ליתא להיות טמא כיון דלאו שם כלי עליה. - וזהו שסיימו שם ומיירי במשקה זב וזבה דאי לאו הכי לא מטמאו כלי יעו"ש. - מבואר דלאו דוקא מולד הטומאה הקשו אלא עיקר הקושיא דכיון דאינו בתורת כלי אם כן אינו בת קבלת טומאה כלל. - ועל זה תירצו דכיון דמשמשת בתור אהל הרי זה גם כן חשיבות כלי לקבל טומאה, וממילא כיון דמקבל הפרכת טומאה מאב, הנה כמו כן מקבל טומאה גם מולד ג"כ כמו שגזרו שכל הכלים מקבלין טומאת משקה משום גזירת משקה דזב וזבה שהן אב הטומאה, ויצוייר שהפרכת מקבל טומאה גם מולד הטומאה גם כן, כן נראה בביאור דברי התוס'. והנה הצל"ח ביצה י"ד תמה על התוס' שכתבו דמיירי במשקה זב וזבה, והלא זב וזבה אב הטומאה, והיאך תנא ולד הטומאה, אמנם לפי מה שפירשנו כוונת התוס' להקשות דכיון דמקבל טומאה מולד הטומאה א"כ פשיטא שמקבל טומאה מאב הטומאה, דאם לא כן אם אינו מקבל טומאה מאב הטומאה פשיטא שליתא בקבלת טומאה מולד, וכיון שלאו כלי הוא ממילא ליתא בקבלת טומאה גם מאב הטומאה, וממילא פשיטא שאינו בקבלת טומאה מולד הטומאה, ועל זה תירצו דהפרכת של מקדש נחשב לכלי וממילא כמו שאיתא בקבלת טומאה מאב הטומאה, ממילא איתא גם בקבלת הטומאה מולד הטומאה משום גזירה דמשקה דזב וזבה, ובזה שפירשנו אין אנחנו מוכרחים לפירושו של הרש"ש ג"כ דמפרש משקה זב וזבה היינו חוץ מהמעיינות, ולפי מה שפירשנו כוונת התוס' הוא נכון וברור.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0