א משנה לאחר שסיימו הכהנים את הקרבת קרבן התמיד של שחר, הריהם נכנסים להיכל להשתחוות, ובזמן שהכהן הגדול נמצא במקדש, הריהו נכנס להיכל תחילה להשתחות, ואחריו משתחוים שאר הכהנים. וכיצד נעשית השתחוואה זו של הכהן הגדול? מפני כבודו של הכהן הגדול היו שלשה כהנים אוחזין בו לסייעו ולתומכו בהליכתו, להבדילו מכל שאר הכהנים שבעזרה הנכנסים אף הם להיכל להשתחוות. כהן אחד אוחז ביד ימינו, וכהן אחד אוחז ביד שמאלו, וכהן אחד אוחז בשתי האבנים הטובות (אבני השוהם) שעל כתפות האיפוד שמאחורי הכהן הגדול.

וכיון ששמע הממונה את קול הפעמונים שבשולי המעיל שעל רגליו של הכהן הגדול, ידע שהוא סיים את ההשתחוואה, ועתה הוא יוצא מההיכל, עמד והגביה לו את הפרוכת התלויה בפתחו של האולם. ולאחר שהכהן הגדול נכנס (יוצא) והשתחוה, ויצא, נכנסו שאר אחיו הכהנים, והשתחוו ויצאו אף הם.

ב משנה ולאחר שהכהנים השתחוו ויצאו מההיכל, באו ועמדו על שתים עשרה המעלות שלפני האולם. ואופן עמידתם כך הוא: עמדו חמשת הכהנים הראשונים השנויים בפרק הקודם (מדשן המזבח הפנימי, מדשן המנורה, המחזיק במחתה, מקטיר הקטורת ואוהבו), לדרום (בצד ימינם) של אחיהם הכהנים שעבדו בהעלאת אברי קרבן התמיד למזבח. וחמשה כלים בידם של אלה הראשונים, ואלו הם: הכלי הנקרא "טני" (בו דישן הכהן את המזבח הפנימי) — ביד כהן אחד (מדשן המזבח הפנימי). והכלי הנקרא "כוז" (בו ניתן הדשן מהטבת הנרות) ביד כהן אחד (מדשן המנורה). והמחתה (בה הוכנסו הגחלים למזבח הפנימי) — ביד כהן אחד (מכניס הגחלים). והבזך (בה ניתנה הקטורת) — ביד כהן אחד המקטיר את הקטורת. והכף בה נתון הבזך וכסויו — ביד כהן אחד (אוהבו של המקטיר).

הניחו הכהנים בתחילה את כליהם, ועמדו וברכו את העם ברכה אחת, ברכת כהנים. וברכת כהנים שבמקדש הריהי כברכת כהנים שמחוץ למקדש ("מדינה"), ואין היא נבדלת ממנה אלא שבמדינה אומרים אותה הכהנים כשלש ברכות, שמפסיקים בין פסוק לפסוק, והשומעים עונים "אמן" על כל ברכה וברכה, ואילו במקדש שלשת פסוקי ברכת כהנים נאמרים כברכה אחת, ואין השומעים עונים "אמן" בין פסוק לפסוק, אלא בסוף אומרים "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם". ועוד: שבברכת כהנים הנאמרת במקדש היו הכהנים אומרים את השם המפורש ככתבו (כדרך שהוא כתוב: יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א), ואילו במדינה — אומרים הכהנים את השם בכנויו (בלשון אדנות).

ועוד: שבברכת כהנים הנאמרת במדינה — הכהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם, ולא גבוה יותר. ואילו במקדש — הכהנים נושאים את כפיהם מעל גבי ראשיהן. אין דברים אלה אמורים אלא בשאר הכהנים שבמקדש, חוץ מכהן גדול, שאין הוא נושא את כפיו למעלה מראשו, שאסור שיהא מגביה את ידיו למעלה מן הציץ הנתון על מצחו, לפי שעל הציץ כתוב שם ה'. ר' יהודה אומר: אף כהן גדול המברך ברכת כהנים נושא כפיו מעל לראשו, ומגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שכן נאמר בברכת כהנים שברך אהרן שהיה כהן גדול "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, כב).

ג משנה כלל הוא שרשאי הכהן הגדול להקריב בכל עת שירצה כל קרבן הקרב במקדש, ולכן, בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר (להקריב את אברי קרבן התמיד ומנחתו) היה עולה בכבש אל המזבח, והסגן (הכהן הממונה תחתיו) מהלך עמו בצד ימינו. ואם אירע והגיע הכהן הגדול למחצית הכבש, והתעייף — אחז הסגן בימינו, והעלהו לראש הכבש, אל המזבח.

והושיט לו הכהן הראשון מתשעת הכהנים שזכו בפייס בהעלאת אברים למזבח, את הראש והרגל של הקרבן — וסמך הכהן הגדול עליהן את ידיו, ולאחר מכן זרקן על אש המזבח. ולאחר מכן הושיט הכהן השני לכהן הראשון את שתי הידים (הרגלים הקדמיות) של הקרבן, והוא נותנן לכהן גדול — וחזר הכהן הגדול וסמך עליהן, וזרקן על אש המזבח. ולאחר מכן נשמט (עזב) הכהן השני והלך לו, שהרי אין בו עוד צורך לעבודה. ואילו הכהן הראשון נשאר על מקומו, שהרי הוא המגיש לכהן הגדול את שאר האברים הקרבים. וכך היו שאר הכהנים שזכו בהעלאת האברים מושיטין לו לכהן הראשון, בזה אחר זה, כסדר העלאת האברים, את שאר כל האברין הקרבים, והכהן הראשון מושיטן לכהן הגדול המקריב, והוא הכהן הגדול סומך עליהן וזורקן. ובזמן שהוא הכהן הגדול רוצה — הוא סומך רק על אברי הקרבן, וכהנים אחרים הם הזורקין את האברים על אש המזבח.

ובשעה שבא לו (הגיע העת) שהכהן הגדול נדרש להקיף את המזבח, על מנת להגיע לפינה המערבית דרומית של המזבח, מקום בו נעשה ניסוך היין, מהיכן הוא מתחיל (שהרי הוא עומד בראש הכבש, הנמצא בצד דרומו של המזבח)? — הריהו פונה לצד ימין מקרן דרומית מזרחית, וממשיך והולך לקרן מזרחית צפונית, ולאחר מכן לקרן צפונית מערבית, ולבסוף מגיע לקרן מערבית דרומית. וכשמגיע למקום זה של ניסוך היין, נתנו לו הכהנים העומדים שם יין לנסך.

הסגן עומד בצידו של הכהן הגדול, על (בסמוך) הקרן, והסודרים בידו, מוכנים להנפתם כאשר ינסך הכהן הגדול את היין, וידעו הלויים לפתוח באותה שעה בשיר, ושני כהנים עומדין על שלחן החלבים (שולחן השיש, עליו נתונים איברי הקרבנות לפני העלאתם למזבח), ושתי חצוצרות של כסף היו בידם, מוכנים להריע בהן כשינסך הכהן את היין. שבחצוצרות אלה תקעו בקול תקיעה הפשוט וממושך, והריעו בקול תרועה המקוטע, וחזרו ותקעו.

באו ועמדו אצל בן ארזא, הממונה על כלי הזמר הנקרא צלצל, אחד מימינו של בן ארזה ואחד משמאלו. ובשעה ששחה (התכופף) הכהן לנסך את היין, והניף הסגן בסודרים, שיראו הלויים המשוררים, והקיש בן ארזא בצלצל, והכהנים תקעו והריעו ותקעו בחצוצרות, ודברו הלוים בשיר של אותו יום מימות השבוע. והיה השיר מחולק לשלשה פרקים. ובכל עת שהגיעו הלויים לפרק מפרקי השיר, הכהנים תקעו, והשתחוו העם הנמצאים בעזרה. שכן על כל פרק ופרק מפרקי השיר — תקיעה, ועל כל תקיעה — השתחויה. זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו, אמן.

ד משנה השיר שהיו הלוים אומרים במקדש: ביום הראשון היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "לדוד מזמור") "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהלים כד). ביום השני היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "שיר מזמור לבני קרח") "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (שם מח). ביום השלישי היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "מזמור לאסף") "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (שם פב). ביום הרביעי היו אומרים את המזמור "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (שם צד). ביום החמישי היו אומרים את המזמור (הנפתח במלים "למנצח על הגתית לאסף") "הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב" (שם פא). ביום הששי היו אומרים את המזמור "ה' מלך גאות לבש לבש" וגומר (שם צג). ביום השבת היו אומרים את המזמור "מזמור שיר ליום השבת" (שם צב) — מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.