אמר רב גזירה שמא יתעלפה אין נראה כלל דנימוק הבשר היא נימוק ונרקב ממש שזמנו אחר בקיעת הכרס הרבה וכן משמע מלשון הת"ק שבתוספתא עד שנימוק רובו ויש שם ט"ס ע"ש דא"כ מאי גזירות עילוף שייך וכי יש לך אדם חי המתעלף וכריסו נבקעת ועודנו בחיים חיותו. אלא ע"כ תחלת התמקמותו קאמר יום או יומים אחר מותו. ויש בני אדם המתעלפים ותוארם כתואר אדם מת ואיכא למיגזר אטו הא אבל משהתחיל בשרו להמק תו לא מיחלף בעילוף. ומ"מ אני תמה מסברת ר"א וסברת ת"ק שבתוספתא מכיון שהתחיל בשרו להתמוקק איך נגזור עוד משום עילוף עד שיבקע כריסו או ימק רובו ומי איכא כי ה"ג. ואין לומר דס"ל דלא מיקרי מת כלל עד אותו השיעור ועודנו חיותו בקרבו עד שיבקע כריסו או אפי' א' מכמה ספיקות ומשום חומרא דטהרות חיישינן להא שמא הוא מתמותת והולך ועדיין לא מת ואפשר נמי דאזיל ר"א בזה לטעמיה בסוטה מ"ה ע"ב דס"ל עיקר חיותו בטיבורו ע"ש אבל זה א"א אתמהה איך קוברין אותו הלא ספק פ"נ דוחה שבת ואין הולכין אחר הרוב. וגם אם אחר מיתת הבעל קודם בקיעת הכרס נתקדשה האשה ואחר כך בא אחר וקדשה אחר בקיעת הכרס מי חיישינן לקידושי שני והלא אפי' גט לא צריכה. וע"כ צ"ל ברירא לן כיון שאין אנו מרגישים שום חיות בחוטמו שוב לא חיישינן ליה. כדילפינן מקרא ביומא פ"ה ע"א ואע"ג שהיו נוהגים לפקוד על המתים ג' ימים כמבואר בשו"ע סימן שצ"ד ס"ג מ"מ לא נ"ל שיהיה בזה שום חשש דאורייתא כמו שהוכחתי ואי איכא למיחש להכי מ"ט לא חשו לזה בשאר איסורים. וי"ל בדוחק דחיישינן אהאי גברא גופיה שמא אינו אלא מתעלף ומכיון שנמוק בשרו או נבקע כרסו ידעינן שכבר מת מימים רבים לכן לא צריכה גט משני. ומ"מ קשה איך קוברין אותו ביומו ועוד אם חזינן שנבקע כריסו של זב ומצורע זה היה לנו לטהר למפרע כל הטהרות שנשאו באבן מסמא שלו ובשמעתין משמע שהם טמאים לעולם. סוף דבר הדבר הזה צלע"ג ולא ראיתי מי שנתעורר בזה. תו קשיא לו טובא מנ"ל הא דכשמת פקע ליה טומאת זיבו וצרעתו וטומאה שבהם להיכן אזל. ומסברא היה נראה שטומאתו עליו עד שנרקב ונעשה עפר. וי"ל דכללא הוא בכל הטומאות נשברו טהרו וה"ה אדם דנטהר בשבירתו וס"ל לר' יהושע דמיתתו היינו שבירתו. אלא משום גזירת עילוף טימאוהו עד שיתחיל להמק. ור"א לא מחשב שבירה עד שנבקע הכרס ולדידיה מן התורה טומאתו עליו עד שיבקע ולת"ק דתוספתא לא מחשב שבור עד שנימוק רובו ועד אז מטמא מן התורה אמנם ר"ש פליג התם וס"ל שהוא מד"ס ע"ש וס"ל כר' יהושע דשמעתין. ואין להקשות מנ"ל לרב דטומאתן מדרבנן דילמא מן התורה ולא מחשב שבירתו עד שימוק הבשר י"ל דתחלת התמקמותו אין שום טעם לחשבו שבור יותר מקודם לזה אע"כ ס"ל מיתתו זו היא שבירתו ומשום גזירת עילוף גזרו עד שימוק כנ"ל בעניותו כי לא מצאתי מי שמסתפק בכל זה. ולקמן אי"ה בשאלות אנשי אלכסנדריא עוד נדבר קצת בזה:
תניא אמר רבי מפני מה אמרו נכרי שמת טהור יל"ד מה זו שאלה הלא כל עצמו לא גזרו עליו אלא שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור וכיון שמת בטל ליה אותו הטעם. וי"ל דהיינו תינוק קטן אבל גדול הרואה זיבה גזרו עליו בלא"ה גזירה אטו ישראל וזה גלה לנו מהרש"א במסכת שבת כ"א ע"ב בלשון תוס' ד"ה שהיה מונח בחותמו של כה"ג ע"ש וע' במסכת ע"ז ל"ו ע"ב דרבי בעצמו אמר שם הנח דברי ואחוז דברי ר"ח כו' ע"ש וק"ל:
ת"ר י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדריא כו' ע' מ"ש בדבורים הסמוכים לפנינו בשמעתין אי"ה ומשם תלקטו א' א' איך י"ב שאלות הללו מישך שייכי אהדדי ומה רצו אנשי אלכסנדריא בזה:
שהיא עצמה מתחללת פירש"י דכתיב בעמיו. וביבמות מ"ד ע"ב פירש"י מדכתיב לא יחלל ב' חלולים א' לולד וא' להאם. וכן הוא ש"ס ערוך בתמורה ה' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה שאני התם. והיה נ"ל דס"ל לרש"י דהיינו הך דמדכתיב ב' למדי"ן לא יחלל דרשינן ביה לא יחל זרעו ולא יחל עמיו והא בלא הא לא סגי ורש"י דהכא ודהתם חד הוא. וראיתי בספר רמון גדיש שכתב בשם אביו דס"ל לרש"י דלרבא דתמורה התם דפליג אאביי איהו דריש מעמיו. והתם ביבמות דמסיק הש"ס היא ולא צרתה ע"כ סוגיא דשמעתין כאביי דתמורה דלרבא אין קידושין תופסין במחזיר גרושתו דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכיון שאין כאן קידושין אין כאן צרה וע"כ סוגיא דיבמות לאביי אזלא לכן פי' שם כאביי מלא יחלל. ושמעתין דקאמר היא ולא בני' אזלא לרבא לכן פירש"י מבעמיו. והוא דבר שכלי ולא אמתי דא"כ כל חייבי לאוין נמי לא תפסי קידושין לרבא ועוד הא לרבא לא לקי במחזיר גרושתו עד דבעל אחר קידושין דרך אישות כמבואר בקידושין ע"ח ע"א וע"כ קידושי תפסי בה. ומה שצ"ע בזה דבקידושין ע"ז ע"א מבואר בברייתא שם דחלול דידה דהאם נפקא לן מלא יחלל קרי ביה לא יחולל מי שהיה כשר ונתחלל זו האם לאפוקי הוולד שמחולל מעיקרא ומהתימא דרש"י ביבמות הנ"ל מייתי מש"ס דקידושין הלזה. וקו' זו מצאתי בגליון גמרא הרב המאה"ג מהו' בער בלאך ז"ל. וי"ל דמלא יחלל בעמיו לא הוה ילפינן אלא גרושה וזונה דפסולים לכל הכהנים דכי בא עליהם כהן נתחללו וכי יבא עליהם כהן אחר חייב ב' משום גרושה ומשום חללה וכמבואר שם דין זה אבל אלמנה לכה"ג דקיל איסורה שאינו שוה בכל הכהנים הו"א דלא מתחללה. א"נ הוי מוקמינן קרא דוקא באלמנה דנתחללה בביאתו של כה"ג ולכי יבא עליה אחר כך כהן הדיוט לוקה משום חללה. אבל גרושה וזונה דאסורה בלא"ה ה"א דלא ליחול עליה איסור חללה כלל. אבל השתא דכתיב לא יחולל והאי ע"כ אאלמנה קאי דהיא היא המתחללת עתה בביאתו דזונה וגרושה בלאה"נ פסולים וכיון דהך קרא אאלמנה מוקמינן אידך לגרושה וזונה נ"ל:
אמר להן היא תועבה ואין בניה תועבין לפי מאי דקיי"ל כרבא דקידושין ע"ח ע"א דאלמנה לכה"ג לוקה אבעילה לחודה משא"כ מחזיר גרושתו עד דמקדש ובעיל אבל אבעילה לא מיחייב א"כ איכא למיפרך אהך ק"ו מה לאלמנה שכן לקי אבעילה משא"כ מחזיר גרושה. ויש לומר שאין זה פירכא אהבת דמ"מ הבת נוצרה בבעילת איסור באלמנה הבעילה אסורה בלא קידושין ובגרושה אחר הקידושין מ"מ נוצרה בבעילת איסור וליכא למיפרך כי האי. אלא דמ"מ קו' תוס' מיושב שהקשו היא גופה נילף דעל האם שפיר איכא למיפרך דאלמנה דין הוא שמתחללת בביאה זו שהרי הבעילה גורמת עיקר האיסור משא"כ משולחת דאי היה בועל אותה בלא קידושין לא היה לוקה ולא מיפסלא ונמצא עיקר האיסור גורמין הקידושין ואין אותה הבעילה מגונה כ"כ כבעילת אלמנה וא"א למילף מינה למשולחת. ואפשר עיקר קו' תוס' מש"ס דיבמות דהתם אחייבי כריתות קאי דהבעילה גופה אסורה והו"ל שפיר למילף איהי גופה. ובזה מיושב מה שמקשים תוס' אדר"י דמייתי מהיא תועבה ולא מדמיפרך ק"ו ומקשים העולם דילמא משום קו' תוס' היא גופיה נילף דהשתא דכתיב היא ולא בניה תו ליכא למילף היא גופה דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן בניה תועבין. והא"ש דהכא בלא"ה ליכא ק"ו אהיא גופה דאיכא למיפרך כנ"ל וק"ל:
ואין בניה תועבה הקשו תוס' והא פרכינן ק"ו ועי' כי תירוצם דחוק מאד. ולפע"ד דודאי היא תועבה ממעט ולא אחר תועבה וממועט בניה וצרתה אך כל זה אי לא בעינן למידק מהאי קרא נגד סברא או ק"ו אבל אי אתי למילף נגד שום דבר אזי נאמר מנ"ל למעט בניה דילמא צרתה או בהיפוך. והנה ביבמות מ"ד ע"ב אמרינן שפיר אי לאו דמיפרך ק"ו מנ"ל מהיא נגד הק"ו דילמא אתא למעוטי רק צרתה. אמנם ביבמות י"ד ע"ב ר"י בן נורי קאי לב"ש דלית ליה איסור צרות כלל א"כ ע"כ היא ולא בניה קאמר ומדאיצטריך ולא בניה במשולחת ש"מ דשאר חייבי לאוין בנה פגום ע"כ אמר שפיר בנה פגום לב"ש ולא ס"ל דאיצטריך היא ולא בניה לגופיה משום דכתיב ביה טומאה. אמנם בהא פליג ר"י ביבמות ט"ו ע"ב ואמר בני צרות אני מעיד לכם דלב"ש לטעמיה דס"ל לא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ונהי דאיכא נמי גרושה בלא דבר ערוה כגון עבר וגירש א"נ שניהם רוצים. מ"מ קרא דלא יוכל בעלה הראשון אערות דבר דרישא קאי ומיירי קרא בסוטה ממש והרי כתיב בה טומאה כעריות ואיצטריך היא לגופה ולא למידק מיניה לאסור בת צרה לכן אמר בת צרה אני מעיד לכם. ובשמעתין אה"נ דהומ"ל משום פירכא דידהו שריא בת משולחת. אלא אי היה מחליט דהפירכא אמתיות אם כן היא ל"ל ע"כ ולא צרתה ומוכח דלא כב"ש בצרת הבת ור' יהושע לא רצה להחליט שהרי לא רצה להעיד על הצרה שלא להכניס ראשו בין ב"ש לב"ה כמבואר שם ביבמות ט"ו ע"ב הנ"ל. לכן אמר היא ולא בניה דאתיא ככ"ע ומיושבי' כל קו' תוס' ועי' בסמוך אי"ה. ואפשר דס"ל לב"ש דהך פירכא לאו פירכא היא משום דהיא גופיה נילף ולית ליה הא דרבא דקידושין ע"ח דבעינן עד דקדיש ובעיל במשולחת:
ויותר נראה בזה דודאי גם לב"ש הפירכא טובה ומשום כן העיד ר' יהושע על בנות צרה והיא תועבה איצטריך משום דכתיב ביה טומאה דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות [דבר] אך בהא דלא יגרש לא ס"ל לר"י כב"ש. ובהך דצרת הבת לא רצה להכניס ראשו. ואי היה מחליט שהפירכא טובה אייתר היא תועבה דלגופיה לא צריכא דלא כתיב ביה טומאה [בקרא] דמגרש בלא ערוה לכן אמר היא ולא בניה:
וקרב קרבנו של אחד מהן ומת אחד מהן השני מה תהא עליו. הא דפשיטא להו חטאתו של מצורע שמת לא קרב דהא איכא למימר דוקא חטאת שבא על חטא הוא דלא קרב אחר מיתת החוטא משום דמיתתו כיפרה עליו אף ע"ג דכפרה גמורה לית ליה עד דחזי צערא דקברא פורתא כמבואר במסכת סנהדרין מ"ח ע"ב מ"מ פשוט הוא דיום המיתה מכפר נמי ומשו"ה לא קרב חטאתו. משא"כ חטאת מצורע דלאו כ"ע מודים דבא על חטא ואפשר דקצת משמע דר' יהושע לא ס"ל כן. דלכאורה מאן דס"ל לכפר היינו טעמא משום דס"ל אין שום קרבן חטאת בא בלא חטא לכן דחיק למצוא עון אשר חטא בכל החטאות דיולדת ודנזיר ודמצורע. וכמבואר היטב ממשמעות הש"ס שבועות ח' ע"א וע"ש היטב בתוס' ד"ה על ז' דברים. וד"ה ולר"א הקפר כו' ומבואר בנזיר י"ט ע"א דנזיר טהור נמי חוטא הוא לר"א הקפר וא"כ איך א"ר יהושע במתני' דנזיר י"ט ע"ב יבקש א' מן השוק שידור כנגדו בנזיר. בודאי הנודר בנזיר לשם שמים כנזירו של שמעון הצדיק בנזיר ד' ע"ב בודאי דשכר נזירו יותר גדול מחטאו על היין אבל לבקש אחד מן השוק שיזיר כנגדו לאהבתו ויחטא מן היין לא יתכן. ואולי משו"ה פליגי עליו שם ואמרו מי ישמע לו להזיר כנגדו. ועוד שהרי זה השני נזיר מן היין שלשים יום על מגן ואינו נזיר כלל כמבואר שם במתני' דזה האחר מן השוק סופר ב' נזירות ואינו נזיר אלא פ"א ואי ס"ד שיש שום נדנוד עבירה בהזירו מן היין איך נועצנו להזיר א' מן השוק אלא ע"כ דלא ס"ל לר' יהושע הא דר"א הקפר וע"כ נזיר מביא חטאת בלי שום חטא. א"כ מה"ת לנו לחדש דחטאת מצורע בא על ז' דברים דנהי דהאמת כן הוא דנגעים באים על ז' דברים מ"מ אין החטאת בא לכפר בשביל זה דמנגעים איכפר ליה וראיה שהרי על אותן ז' דברים אין מביאים קרבן בעלמא מי שאינו מצורע וכמבואר זה היטב בש"ס ותוס' דשבועות שהבאתי לעיל. וכיון שאין קרבן מצורע בא על חטא א"כ מאי פסקא שלא יביאנו אחר מיתה כמו שמביא היורש עולה וגם כל הקרבנות באים אחר מיתה חוץ מחטאת ואשם ומנ"ל דגם חטאת ואשם מצורע הדין כן. וי"ל משום שכבר שאלו ממנו הזב והזבה והמצורע שמתו עד אימתי מטמאין והשיב להם עד שימוק הבשר. וכבר מבואר לעיל בדברינו דהיינו טעמא משום דפשיטא ליה דמשמת פקע ליה שם זב ומצורע מיניה ולאפוקי מר"א דס"ל דלא פקע טומאתו ממנו עד שיבקע. אלא ר"י ס"ל מיד משעת מיתה פקע ליה טומאתו ככלי שנשבר שנטהר מטומאתו. וא"כ כיון דפקע מניה טומאתו סברא הוא דלא קרב קרבנו. וכמבואר כעין זה במסכת נזיר כ"א ע"ב דאשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנה והיפר לה בעלה אע"ג דמיגז גייז ועד השתא הויא נזירה מ"מ לא תקרב חטאתה. וה"נ מכיון שפקע שם מצורע מניה תו לא קרב חטאתו. נמצא דשאלה זו תליא במה ששאלוהו תחלה הזב והמצורע שמתו עד מתי מטמאים:
והאיכא אשם בשמעתין מבואר דלמאי דקיי"ל כר' יהודא דאשם קבע וקיי"ל נמי אין מביאים קדשים לבית הפסול בטלה הך תקנתא דשני מצורעים. והרמב"ם פסק הך תקנתא והקשה עליו בתוי"ט סוף מסכת נגעים. ולכאורה יש למצא תקנה קלה שיביא אשם ויתנה בשלמי תודה שגם הם אינם נאכלים אלא ליום ולילה ואי משום לחמי תודה גם הם מייתי ומתנה בחולין אלא דבמנחות פ' ע"א מבואר דאסור לעשות כן משום דמכניס חולין בעזרה וע' מ"ש תוס' בחולין ק"ל ע"ב ד"ה אי מגוואי וכו' ועי' מה שהאריך משנה למלך פ"ב מהלכות שחיטה. אם כן תינח אי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אפשר דשמעתין הכי ס"ל אבל להרמב"ם דמשמע פ"ב מהל' שחיטה דס"ל שהוא לאו דאורייתא וכמ"ש להדיא פי"ו ממאכלות אסורות ועי' לחם משנה פ"ב משחיטה הנ"ל א"כ הכא משום תקוני גברא פשיטא דמותר להכניס לחמי תודה על תנאי ומביא אשם ומתנה בתודה וא"ש. ועי' בזבחים ס"ח ע"א תוס' ד"ה אימר לחד תי' ס"ל לר' יהושע חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. ולהך שינויי שם דס"ל לר' יהושע חולין בעזרה לאו דאורייתא אה"נ לר' יהושע אפשר לתקן כנ"ל והש"ס לאו לר' יהושע קאמר אלא למאן דס"ל חולין בעזרה דאורייתא וכן משמע בודאי דהא ר' יהושע לא הזכיר כלל מאשם אי מיירי בקרב או לא ומאי תקנתא יעשה לו. ויותר נ"ל דס"ל לר' יהושע מביאים קדשים לבית הפסול ומייתי ומתנה בשלמים מדסתם ולא הזכיר כלל תקנתא דאשם. והש"ס שקיל וטרי בתקנתא דמצורעים לדינא ולא לר' יהושע וע' מ"ש עוד בזה בסמוך אי"ה ועי' היטב במ"ל פ"ב משחיטה ד"ה אשר ע"כ וק"ל:
אלא דלפ"ז לא היה צריך להפקיר נכסיו אלא ידור בנזיר על תנאי ויביא חטאת נזיר על תנאי וכן שלמי נזיר ולחמו עמו הכל על תנאי אי ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא להך תי' של תוס'. וי"ל דס"ל לר' יהושע הקפת כל הראש שמיה הקפה ואסור להקיף ראשו מספק. אע"ג דלר' יהושע אפשר שיבקש אשה שתדיר בנזיר והיא אינה מצווה אהקפה. י"ל אין זה תקנה שלא תשמע לו להתנוול וגם משום סמיכה דקרבן נשים לא בעי סמיכה משא"כ קרבן אנשים:
ובזה יש להמשיך זה לשאלה הקודמת דביבמות בסוגיא דעליה רצה הש"ס בתחלה למימר דאיצטריך אשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה לומר דלא תיתי עשה דיבום ודחי ל"ת דערוה ודחיק הש"ס טובא מה"ת דתדחי ולבסוף מסיק רבא לערוה לא צריכי קרא כי איצטריך קרא לצרה. והנה מבואר לב"ש דמתיר הצרות לאחין לא איצטריך עליה להכי וע"כ צ"ל לב"ש כדקא ס"ד משום דהו"א אתי עשה ודוחה ל"ת. והעיקר בזה כסוגיא דנזיר נ"ח ע"א דאתיא מראשו דכתיב גבי מצורע למימר דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת דהקפת הראש וס"ל הקפת כל הראש שמיה הקפה ומסקי' שם למ"ד לא שמיה הקפה אתי ראשו לנזיר מצורע. וליכא למילף מניה עשה דוחה ל"ת בעלמא משום דשאני נזיר דישנו בשאלה. וע"כ ב"ש ס"ל כמ"ד הקפת כל הראש שמיה הקפה וילפינן עשה דוחה ל"ת מראשו ואיצטריך עליה לערוה גופיה ולא לצרת ערוה. וכל זאת הסוגיא איתא נמי ביבמות אלא דהש"ס דחי ליה התם. ובנזיר קיימא הך סוגיא ופרש"י ותוס' שהסוגית מחולקות. ולב"ש צ"ל כסוגיא דנזיר. והא"ש מדהשיב להם ר' יהושע בן חנניה היא תועבה ולא בניה וכבר כתבנו משום שלא רצה להכניס ראשו בין פלוגתת ב"ש וב"ה בצרת הבת לכן לא רצה להחליט הפירכא שלהם כי היכי דלא נילף היא ולא צרה. וא"כ קשה עליה ל"ל דלצרה לא איצטריך וע"כ לערוה גופיה דסד"א עשה דוחה ל"ת מראשו ומוכח דס"ל הקפת כל הראש שמיה הקפה וא"כ יש לשאל ב' מצורעים שנתערבו כו' דאי"ל ידיר עצמו בנזיר זה א"א משום הקפת כל הראש:
אמר שמואל בשקרב אשמו הקשה בסדרי טהרה על תוס' דפסחים פ"ט ע"א ד"ה הני מילי שהקשו משום ספק שמא יהיה נותר לא יעשו פסחו ויכנס לידי ספק כרת ותי' תוס' משום דרובם עושים שלא כהוגן וקשה מה יענו בשמעתין דאי לא קרב אשמו אין לו תקנה ואתה מדחהו לעולם מפסחו וחגיגתו. ולפע"ד מכאן ראיה להתוספות דודאי מה דמוקי שמואל בשקרב אשמו הוא שנויא דחיקא כמ"ש לעיל דמלישנא דר' יהושע משמע שלא קרב אשמו ועוד הרי הם שאלוהו סתם ואיך השיב להם סתם ולא הודיעם החילוק שבין קרב אשמו ללא קרב אלא ע"כ שינויא דשמואל דחיקא הוא. ואיהו ס"ל בחדא כר' יהודא ובחדא כר"ש ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה אבל ר' יהושע בודאי ס"ל דמייתי אשם ומתנה. והנה דברי ר' יהושע הוא סתם מתני' סוף מס' נגעים וקיי"ל הלכה כסתם משנה וקשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל בעלמא אין מביאים קדשים לבית הפסול אלא ע"כ צ"ל משום תקוני גברא דלא לתחייב כרת אזלינן לקולא. ומביאים קדשים לבית הפסול דלא כשמואל ושפיר מקשי תוס' התם:
א"נ ויותר נראה לפמ"ש מ"ל פ"ב משחיטה ד"ה וא"ת כפי סברת רש"י כו' ועוד י"ל שאני תבלין שנתערבו בקדשים ונתבטלו ונפקי מתורת חולין ומשו"ה שרי. אך מהסוגיא דס"פ כל הזבחים ע"ז על ההיא דלמחר מביא אשמו ולוגו מוכח בהדיא דאף כשאין בלוג כ"א תערובת קצת שמן חולין איכא משום הכנסת חולין בעזרה עכ"ל. ומשום הא לא איריא דרבנן דר"ש הוא ר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל ור"ש גופיה נמי הכי ס"ל כמ"ש הר"ש פ' טבול יום ומשו"ה לא בטיל טפת שמן חולין באידך שמן דקדש לבדק הבית. והנה אע"ג דהוכחתי לעיל דע"כ שמואל ס"ל חולין בעזרה דאורייתא דאל"ה יש תקנה קלה להתנות בתודה ולחמה מ"מ היינו דוקא בלחמי תודה דבעי תנופה כעין הקרבה. אבל טפת שמן שאין עושה בה שום מעשה בודאי אין כאן אלא איסור דרבנן. ודבר זה כתבו תוס' בחולין ק"ל ע"ב הנ"ל ובב"ב פ"א ע"ב ומנחות פ' ע"ב וכן העלה מ"ל הנ"ל. אמנם איסורא דרבנן מיהת הוה. והשתא י"ל אה"נ דמשום קדשים לבית הפסול לא נעמיד דברינו במקום כמה כריתות וכסברת תוס' פסחים פ"ט הנ"ל. ומשום חולין בעזרה דרבנן בעלמא נמי לא נעמיד דברינו במקום כרת אמנם תרי קולי בחד דוכתא לא מקלינן להביא אשמו ולוגו ומתנה בשלמים נמצא מביא חולין בעזרה וגם מביא קדשים לבית הפסול דהו"ל תרי קולי כולי האי לא מקלינן וכה"ג כ' תוס' לעיל ס"ז ע"ב ד"ה משום סרך בתה בסוף הדיבור ע"ש ומשום הכי פליגי רבנן אדר"ש. הנה כל זה אי מין במינו לא בטיל דהכי ס"ל נמי לשמואל דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה מין במינו במשהו. אך למאי דקיי"ל מב"מ בטל הרי בטיל מעט שמן שבלוג וליכא אלא משום קדשים לבית הפסול לחוד וזה נדחה משום איסורי כרת כסתם משנה סוף נגעים ושפיר כתבו תוס' בפסחים פ"ט ע"א הנ"ל:
ובזה יש ליישב נמי פסק הרמב"ם דלעיל דס"ל אפי' אי לא קיי"ל כר"ש בהא דאשמו ולוגו משום דעכ"פ אפשר למיעבד כרבנן משא"כ הכא דלית ליה תקנתא לעולם מייתי ומתנה ואי משום לוגו דאית ביה חולין בעזרה נמי ההיא מתבטל וליכא אלא משום בית הפסול ולא העמידו דבריהם היכי דאיכא כרת וק"ל וע' מ"ש בסמוך אי"ה:
