בנהרדעא. לפי שיש שם צבור והשליח פוטרני: פולמוסא. חיל: דצלי והדר צלי. ולמה ליה ב' תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ש''מ לית ליה דראב''ע: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה. ותרווייהו דשחרית: מאן גברא רבא דקמסהיד עליה. רבי יוחנן שהעיד על הדבר יפה דקדק שבשביל תפלת המוספין היתה: משום רבינו. רב: בצבור שנו. דאין מחזירין משום דשמע ליה מש''צ ואיכא מקצת הזכרה אבל ביחיד צריך לחזור ובה''ג מפרש לה בש''צ משום טירחא דצבורא אבל יחיד הדר: טעה ולא הזכיר במוספין. שהתפלל אתה חונן: כמה ישהה בין תפלה לתפלה. מי שיש עליו לחזור ולהתפלל או משום דטעה או משום מוספין כמה ישהה בין זו לזו: שתתחונן. שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה: שתתחולל. לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי: בחדש מלא כשהחדש שעבר מלא עושין ר''ח ב' ימים הלכך יכול לאומרה למחר דערבית של מחר ר''ח גמור יותר מן הראשון: מכדי טעמא קאמר. שאין מקדשין את החדש בלילה: כובד ראש. הכנעה: שוהין שעה אחת. במקום שבאו להתפלל: גמ' אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. מתוך יראה: מציין נפשיה. מקשט עצמו בבגדיו: עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה: בכל עצב יהיה מותר. כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר: דהוה קא בדח טובא. יותר מדאי ונראה כפורק עול: תפילין מנחנא. והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי:

אין הלכה כרבי יהודה שאמר משום ראב''ע. אלא הלכה כרבנן וכן פסק ר''ח דלהכי מייתי רבי אמי ור' אסי שהיו מתפללים ביחיד כרבנן ביני עמודי דגרסי לאשמעינן דהלכה כרבנן: והתניא טעה ולא הזכיר של ר''ח בערבית אין מחזירין אותו. ל''ג ליה דהא אמרינן בסמוך טעה ולא הזכיר של ר''ח אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין כו' אי נמי אי איתא אגב אחרינא נקט ליה: כמה ישהה בין תפלה לתפלה. כגון אדם שטעה ורוצה להתפלל שנית וכן בין תפלת שחרית לתפלת המוספין: כדי שתתחולל דעתו עליו. ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ארבע אמות: לפי שאין מקדשין את החדש כו'. פי' לעיל בריש פרקין (דף כו.) מה שמקשין ותיפוק ליה משום רשות משום דהיינו דוקא לעשות מצוה אחרת עוברת וי''מ דוקא בלילה ראשונה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החדש בלילה אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש מיום שלפניו ולא נראה לחלק: מסתברא מילתא דרב בחדש מלא. כלומר שהיה אותו שלפניו מלא דאז יכול לאומרה בערבית של מחר שהוא עיקר והיה אומר ה''ר יצחק לכל דבר שאמרו חכמים אין מחזירין אותו כגון יעלה ויבא בערבית ועל הנסים לא מיבעיא אם עקר רגליו ופתח בברכה שלאחריה דאין מחזירין אותו אלא אפילו לא עקר אלא שסיים אותה ברכה שתקנו בה לאומרה אין מחזירין אותו ולא נהירא לרבינו אלחנן דהא חזינן בברכת המזון דאותן שאמרו חכמים מחזירין וגם אותן שאין מחזירין שוין היכא דלא עקר רגליו כדאמר לקמן (דף מט.) אם שכח של שבת וסיים הברכה כולה ועדיין לא התחיל בברכת הטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה כו' וקאמר נמי התם אם טעה ולא הזכיר של ר''ח קודם שעקר רגליו דהיינו קודם שיתחיל ברכת הטוב והמטיב דאותה קורא עקר רגליו אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים וכו' אלמא היכא דלא עקר אלו ואלו שוין ואם עקר רגליו שהתחיל בברכת הטוב והמטיב של שבת חוזר לראש ושל ר''ח מעוות לא יוכל לתקון והכי נמי יחזור באותה ברכה אם לא התחיל בברכה שלאחריה. ומיהו אין ראיה מהתם דשאני התם בברכת המזון שכבר בירך ג' ברכות וברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא על כן אין מחזירין אותו לגמרי כי אין דומה שם הפסק כל כך ואין להביא ממנו ראיה לי''ח ברכות דאם יחזירוהו בדבר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה ועוד דאין להביא ראיה לכאן דאם היית אומר היכא שלא עקר רגליו בי''ח ברכות שהיה לו לחזור א''כ היה צריך לחזור לרצה ואין זה הגון ומיהו אומר ר''י דראה את ר''ת דהיכא דלא עקר רגליו חזר לרצה אפי' בדברים שאין מחזירין כגון על הנסים וכן עמא דבר: אל תקרי בהדרת אלא בחרדת. תימה אמאי לא מוכח בהדיא מדכתיב בתריה חילו מלפניו כל הארץ וי''ל היינו קרא דכתיב במזמור הבו לה' בני אלים ומההוא קרא בעי להוכיח במסכת מגילה (דף יז:) שאומרים אבות וגבורות וקדושת השם וי''ח ברכות תקנו כנגד האזכרות ומשום הכי דייק מאותו קרא שכתוב באותה פרשה אבל אותו דחילו וגו' אינו כתוב באותה פרשה:

הא דאמר רבי יוחנן בצבור שנו. אבל ביחיד חוזר, יש מפרשים: בצבור, יחיד בצבור ומשום ששומע משליח צבור. ואינו מחוור דאם כן ליתני מפני ששומע משליח צבור כדאקשינן לעיל גבי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים, ועוד מאי מפני שיכול לאומרה במוספין דקאמר באותה תפלה עצמה שומע משליח צבור, אלא צבור היינו שליח צבור מפני שלא הטריחו את הצבור הואיל ותפלת המוספין לפניו. ויחיד היינו בין במתפלל ביחיד בין במתפלל בצבור. ומיהו אילו רצה שלא לחזור ולשמוע משליח צבור הרשות בידו כדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבנו למעלה.

כמה ישהה בין תפלה לתפלה ויתפלל כדי שיתחונן דעתו עליו. ופירש בירושלמי (בפרקין ה"ו) דהיינו כדי מהלך ד' אמות.

ודילמא לא כיון דעתיה מעיקרא. פי' מנין לך שהתפלל יוצר ומוסף כי שמא תפלת יוצר בלבד היא ומתחלה לא כיון דעתו באבות ונזכר אחר שהתפלל והוצרך לחזור ולהתפלל מראש וה"ה אי אדכר באמצע תפלה דפוסק, א"ל תא חזי וכו' דר' יוחנן לאשמעינן אתא דתפלת המוספין ביחיד וכיון דכן איהו ודאי הוה קים ליה דתפלת המוספין הוה:

לא הוו מצלו אלא ביני עמודי. פי' והוו מצלי תפלת המוספין ביחיד אף במקום שיש חבר עיר, ומהא משמע דהלכתא כרבנן:

והתניא טעה ולא הזכיר של ר"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוסף. ואיכא נוסחי דגרסי טעה ולא הזכיר של ר"ח במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. ולא גרסינן לה דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בר"ח (ועוד דבמוסף לא שייך לומר טעה דכולי יומא הוא זמניה:)

כדי שתתחונן דעתו עליו. שתתישב דעתו שיוכל להתפלל לאלהיו בלב שלם. ורב חסדא אמר וכו'. והענין הוא אחד אלא שחולקין בלשון ובירוש' אמרו שישהא כדי מהלך ד' אמות:

מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא. פי' שהחודש שעבר היה מלא אין מחזירין אותו אבל ר"ח שעבר חסר מחזירין אותו:

מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר. ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה:

פרק אין עומדין
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פירוש מתוך הכנעה וישוב הדעת לכוין הדברים שיצאו מפיו. ולאו דוקא כובד ראש אלא דרך משל הוא כלומר דמי שראשו שהוא עיקר כל אבריו מכביד עליו כל אבריו מוכנעי' ויושב בהכנעה ובתפלה שהיא שאלת צרכיו וחמור' מן הברכות ואף מק"ש דק"ש היא שנון, צריך שישב באימה והכנעה כדי שתהא תפלתו רצויה ומקובלת:

[גמרא] מנא הני מילי. דבעינן כובד ראש שנאמר והיא מרת נפש:

הוה מציין נפשיה. שהיה מקשט עצמו. וכן ראוי לעשות:

עבדו את ה' ביראה וגו'. ומרישיה דקרא דייק דלשון עבדו משמע תפלה כדדרשינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה:

מאי וגילו ברעדה. מדאייתה. קרא לראיה סיימיי:

אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח שהוא חוזר לא נאמרו הדברים אלא ביחיד בין בביתו בין בצבור אבל שליח צבור אם שכח זה בתפלה שמתפלל בלחש אינו חוזר אלא סומך על שמזכירה בתפלת המוסף טעה ולא הזכירה בתפלת המוסף סומך על תפלת המנחה ואין גורסים טעה ולא הזכיר בערבית שסומך על שחרית דהתם טעמא אחרינא איכא שאין מקדשין את החודש בלילה כמו שנבאר, טעה ולא הזכירה במנחה ואין כאן יום שני לסמוך עליו או שטעה במנחה של יום שני חוזר וכן הדין בשליח צבור אף בכל שהוא טועה בתפלה בלחש, וי"א שאף יחיד בצבור אינו חוזר וסומך על תפלת שליח צבור והוא שיכוין דעתו לתפלת ש"צ, וי"א כן אף בשאלה של ברכת השנים, וכן אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר דוקא בשחרית ומוסף ומנחה אבל ערבית אינו חוזר בין צבור בין יחיד מפני שאף הם לא היה מקדישים את החדש לעולם בלילה, אבל ערבית של שאר הימים שיש בהן קרבן מוסף חוזר הואיל ותפלת ערבית קבועה עכשיו כחובה:

כל שאמרו מחזיר אותו אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה אם לא סיים באמצעיות חוזר למקום שטעה ושאר הימים שמזכירים בהם מענין המאורע ואין בהם קרבן מוסף אינו חוזר ומ"מ אם נזכר קודם שיאמר תחנונים כוללן בתחנונים ודיו:

כל שהוא טעון לשתי תפלות אחת סמוכה לחברתה כגון יוצר ומוסף או כגון מי שלא כיון בראשונה או שטעה וצריך לחזור לראש ישהא מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתישב דעתו עליו ושיערו בתלמוד המערב כדי הלוך ד' אמות, ולשון שתתחונן דעתו עליו פירושו שיהא נותן דעתו להתחנן, ושתתחולל פירושו שתצא תפלתו מחלל לבו ואם אינו שוהה צריך שיקרא מעט לפני התפלה השניה כגון אשרי וכיוצא בו וכן הדבר הדור לו:

מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל, גדולי עולם הורו שלא נאמר כן אלא בדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה דאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין, ומ"מ אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכוין במה שאפשר לו, ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא:

אין עומדין וכו' זה הפרק יכלול ג"כ ענינים וישלים מה שהתחיל לבאר בעניני תפלה בפרק שלפניו ורובו יסוב על ג' ענינים הראשון לבאר בו איך צריך שישתדל האדם להיות לו כונה יתירה בעת התפלה, והשני לבאר בו הפרטים המתחדשים בתפלה איך יתחדשו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, ואם טועה בהם איך יתקן שגיאתו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, והשלישי לבאר בו ענין שליח צבור איך צריך שיזהר שלא יכשל בדברי פיו או בשאר הכונות זו היא כוונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:

המשנה הראשונה ממנו תבאר לנו איך האדם צריך לכוין בתפלתו ושלא יפנה לזולת התפלה ושיתבונן בעצמו לפני מי הוא עומד, ואמר על זה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כלומר מתוך הכנעת הלב ושחיית הקומה לא בקומה זקופה ובעזות מצח.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת בבית הכנסת קודם שיתפללו כדי שתזדכך מחשבתם ממה שעסקו בו כל היום ותתיחד לעבודת בוראה והוא ענין כדי שיכונו לבם למקום.
אפילו המלך שאול בשלומו לא ישיבנו לא באמצע ברכה ולא בין ברכה לחברתה, אע"פ שבק"ש התרנו כיוצא בזה אינו דומה כונה הצריכה בק"ש לכונה הצריכה בתפלה כמו שביארנו שחיי האדם ובקשת צרכיו תלוים בה, והן הן הדברים המעכבים בלבבנו דעת אמתי ועיון הכרחי על כל מה שיגיענו שהכל מאתו והוא לבדו אדון הכל להטיב לנו בהטיבנו ולגמלינו כפי מעשינו להרע או להטיב, ופירשנו בגמ' שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי אומות העולם הואיל ויש סכנה בכך פוסק.
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירשו בגמ' דוקא נחש אבל עקרב פוסק כלומר מפני שיש סכנה בנשיכתו והה"ד לנחש במקמות שנשיכתם סכנה, כלל הדברים כל שאין שם סכנה לא יפסיק לשום דבר:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם, מגדולי החכמים היו מעטרים עצמם בבגדים נאים שלהם בשעת התפלה כמו שהתבאר בראשון של שבת, ואע"פ שאין זו מסורה לכל מ"מ ראוי לו לאדם שלא לעמוד דרך הדיוטות וראוי לו להדר עצמו במה שמצוי לו.
שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים, כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש, ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילים קא מנחנא, ויש מפרשים תפילין קא מנחנה כלומר ואיני מתירא להתשקע בשום דבר מגונה, ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפלין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח, ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

במסכת סוטה [מ"ח ע"א] התבאר שכל אוזן ששומעת מיני זמר תעקר ופירשו הגאונים בנגינות של אהבה ושל חשק אפילו שבין אדם לחבירו אבל דברי שירות ותשבחות של הקב"ה מותר לאמרן אף בבית חתנים ובבית משתאות וכבר הארכנו בה בראשון של גיטין ובאחרון של סוטה:

אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא דילמא לא כיון דעתיה מעיקרא. מכאן משמע שמי שלא כיון דעתו לכל הפחות באבות שצריך לחזור ולהתפלל:

טעה ולא התפלל של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית. ה"ה דהוה מצי למיתלי טעמא משום דאין מקדשין את החודש בלילה כדאיתא בסמוך אלא אגב אחריני נקטיה:

כמה ישהה בין תפלה לתפלה. אדם שטעה ורוצה לחזור ולהתפלל. כדי שתתחונן דעתו עליו, ומפרש בירושלמי דהיינו כדי הילוך ד' אמות:

אין מקדשין את החודש בלילה. וא"ת ליל שלשים ואחד אין (הטעם) תלוי בקידוש ב"ד שכבר קדשוהו שמים ולמה לא יחזור ליל שלשים ואחד, וי"ל כיון שאין ראוי לקדש את החדש בלילה הילכך אין מחזירין אפילו ליל שלשים ואחד.

הדרן עלך פרק תפלת השחר

פרק חמישי אין עומדין

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת. שע"י כן היו מכוונין בלבם ומחשבין ביראת שמים כדי שתתחונן דעתם עליהם:

גמרא א"ל ר' ירמיה לר' זירא דילמא מעיקרא לא כוון דעתיה כו' ק"ק אמאי לא השיב לו ר' זירא כסברתו לקמן דליכא למימר הכי דפריך לקמן אילימא משום דלא כוון מר דעתיה והא אר"א לעולם ימוד עצמו אם יכול לכוין את לבו כו' וי"ל דהכא אכתי לא שמעה הך דר"א דלקמן וק"ל:

תוס' בד"ה לפי שאין כו'. משום רשות משנינן דהיינו דוקא כו' עוברת וי"מ דוקא בלילה כו' אבל בלילה שניה כו' עכ"ל ודקאמר תלמודא מ"ל מלא מ"ל חסר היינו בלילה ראשונה אבל לילה שניה במלא מחזירין והב"י לפום חורפא לא עיין יפה בזה הסוגיא ודו"ק:

בד"ה מסתברא כו' אם עקר רגליו ופתח בברכה כו' עכ"ל דאין חילוק בין עקירת רגליו ובין פתח בברכה שלאחריה וכן לקמן גבי טעה ולא הזכיר ר"ח בבה"מ לא שייך כלל עקירת רגליו אלא דהיינו שפתח בברכה שלאחריה וק"ל:

בא"ד הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא ע"כ אין מחזירין אותו כו' עכ"ל ר"ל אפילו בדבר שצריך להחזיר אם התחיל הטוב והמטיב כגון בשל שבת אם לא התחיל עדיין בהטוב והמטיב אין לו להחזיר ואמרו שם דאינו רואה שם כ"כ הפסק ומה"ט בדבר שאין לו להחזיר אם התחיל בהטוב ומטיב כגון ר"ח אם לא התחיל אומר נמי שם משא"כ בי"ח ברכות דאם יחזירוהו כו' ודו"ק:

חנה שאני דהות מרירא כו'. אע"ג דמילי טובא דתפלה ילפינן לקמן בשמעתין מתפלת חנה לגבי הך מלתא דכובד ראש אין לילף ממנה דמפורש בה והיא מרת נפש מה שאין כן סתם ב"א המתפללין וכן בדוד דמצינו ביה דהוה מצער נפשיה טובא ומדת חסידות הוא כמ"ש כי חסיד אני וגו' ואין לילף מיניה:

אלא בחרדת כו'. לפי פשוטו בהדרת קודש אמקדש קאי שהוא הודן והדרן של ישראל ולכך מההוא קרא דכתיב בתריה בהדיא חילו מפניו כל הארץ לא מוכח מידי דע"כ במקדש איירי דכתיב שם הבו לה' משפחות עמים וגו' שאו מנחה וגו' השתחוו לה' בהדרת קודש וגו' דנכרים בני קרבן נינהו אבל האי קרא דכתיב במזמור הבו לה' בני אלים וגו' דאיירי בתפלה כמ"ש התוס' לא שייך ביה כ"כ בהדרת קודש בבית הכנסת ולהכי קאמר אל תקרי בהדרת אלא בחרדת דבעי כובד ראש בבית הכנסת בשעת תפלה שזכר באותו מזמור ומקשה דבבית הכנסת נמי שייך בהדרת שיהא המתפלל מהדר עצמו בבגדיו כי הא כו' ודו"ק:

עבדו את ה' ביראה כו'. פירש"י תפלה שהיא לנו במקום עבודה כו' ע"ש תפלה גופה קרויה עבודה כמ"ש בתוס' ולעבדו בכל לבבכם אי זו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אלא דהכא עבודה סתם אינו במשמע אלא עבודת קרבנות וזהו נוסחא תיקנו בברכת העבודה ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים כו' ר"ל עתה בגלות אין לנו עבודה ביראה רק בתפלה אבל כשתחזיר שכינתך לירושלים נעבדך שם ביראה כימי עולם כימי משה בעבודת קרבן וכן כשנים קדמוניות בימי שלמה כדאיתא ברבה ודו"ק:

וגילו ברעדה כו'. במקום גילה כו' עיין בזה באורך בתר"י:

אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כו'. עיין פירש"י ועי"ל כי הוא מבואר כי האדם מובדל מהבהמה בנשמה שבו כח הדבור כמה שכתוב נשמת רוח חיים וגו' ות"א לרוח ממללא וזש"ה ומותר האדם מן הבהמה אין וגו' ומי יודע רוח בני האדם העולה וגו' היא העולה למעלה ועומדת בדין משא"כ הבהמה וכפירש"י שם וז"ש בכל עצב לירא מיום הדין יהיה לו מותר מן הבהמה ודבר שפתים שמרבה במילי דבדיחותא יהיה לו למחסור מן הבהמה כי עתיד הוא ליתן הדין ע"כ ודו"ק:

גמרא רב אמי ורב אסי כו' נ"ב הוא ענין בפני עצמו ואין כאן מקומו וברי"ף אינו אבל בתוס' מיושב יפה:

שם של ר"ח בערבית כו' נ"ב כל זאת גירסת הלכות גדולות אבל הרי"ף והרא"ש ל"ג אלא גרסי טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין מפני שיכול לומר במוספין ותו לא עיין בטור סי' קכ"ו ותכ"ב:

תוס' בד"ה לפי כו' פי' לעיל בריש פירקין מה שמקשין כו' כצ"ל:

בד"ה מסתברא כו' וה"נ יחזור באותה ברכה כו' נ"ב כתב רבינו אלחנן בן ר"י הזקן זצ"ל דכ"מ שאמרו אם טעה אין מחזירין אותו בחנוכה ופורים ועננו ויעלה ויבא בתפלת הערב אם נזכר קודם שיפתח בברכה אחרת חוזר ואע"פ שסיים אותה ברכה כדאמרינן לקמן גבי יעלה ויבא בב"ה דלא הוה סיום אותה ברכה כפותח בברכה אחרת כדאיתא פ' שלשה שאכלו ומיהו נראה דאפילו לפי דבריו לא שהוא חוזר אותה ברכה אלא שמזכיר המאורע קודם שיפתח בברכה אחרת דהתם נמי אפילו לא פתח בהטוב ומטיב אינו חוזר ברכת בונה ירושלים אלא שמזכיר המאורע קודם שיתחיל ברכת הטוב ובתוס' אמרו דכיון שסיים אותה ברכה שוב אינו חוזר כלל ומסתברא כותייהו דלא אמרו אלא בכעין שבת וראש חודש שהמאורע שלהן יש לו הזכרה קבוע מפני שיש בהן קרבן מוסף ואע"ג דאילו טעה בר"ח לגמרי אין מחזירין אותו משום דאי בעי לא אכל מ"מ כיון שהוא מאורע שיש לו הזכרה אפילו השתא דינא הוא דכיון דלא פתח בברכה אחרת שיזכיר את המאורע באמצע אבל חנוכה ופורים ועננו דאין להם הזכרה קבוע אלא כל שהוא מתפלל הצריכוהו להזכיר כל שעבר מקום הזכרתו אינו צריך להזכיר ור"ח נמי אע"פ שהזכרתו קבועה כיון דבלילה מיהו אין מקדשין אותו אין מחייבים אותו ואע"ג דברכת המזון נראה דאפילו בלילה כל שלא פתח בהטוב והמטיב מזכיר של ר"ח התם הוא לפי שהוא סוף ברכת של תורה אבל בתפלה כיון שסיים אותה ברכה אינו רשאי להזכיר באמצע כלום ע"כ לשון חדושי רשב"א:

בא"ד אפילו בדברים שאין מחזירים כו' נ"ב והטור חולק ע"ש:

גמרא ודילמא מעיקרא לא כוון דעתו כו'. לקמן ל"ג ב' ושם. וק"ק דהתם מסיק חברותא כלפי שמיא וכו' ויש לחלק:

רש"י ד"ה בצבור שנו. משום דשמע ליה מש"ץ. וקשה מדלעיל (כ"ט ס"ע א') וכן הטור סי' תכ"ב לא נתחוור בפירושו זה:

תוס' ד"ה והתניא. דהא אמרי' בסמוך כו' ר"ח ערבית א"מ כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה תפלין. ומשרתו עלי. ברש"י שאצל הרי"ף הגי' ומלכותו וגי' דהכא נראה ג"כ לפרשו מלשון ותהי המשרה על שכמו (ישעיהו ט׳:ה׳):

אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא 'מִתּוֹךְ' כֹּבֶד רֹאשׁ. הא דלא אמר 'בכובד ראש', ללמדנו דלא סגי מראה ההכנעה באיברים החיצונים, אלא צריך להתפלל מן התכיות של כובד ראש.

הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ, אַל תִּקְרִי "בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ", אֶלָּא, "בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ". כלל של אל תקרי ידוע, ונראה לי בס"ד בצדיקים כתיב הֵיכַל ה' הֵמָּה, ואיך גוף האדם יהיה הֵיכַל ה'? על ידי חרדה, שיהיה חרד בדבר שבקדושה.

בִּמְקוֹם גִּילָה, שָׁם תְּהֵא רְעָדָה. לפי פשוטו רצונו לומר בלב ששם תתעורר השמחה והגילה, שם צריך להיות רעדה, ועוד נראה לי בס"ד דהתפלה היא י"ט, וג' ראשונות וג' אחרונות הם שבחו של מקום, נשארו י"ג [13] בקשות צרכי האדם, והטעם שקבעו לזה י"ג ולא יותר, פרשתי בס"ד במקום אחר, דידוע שאין לשאל ב' שאלות בבת אחת, ואיך תקנו שאלת צרכיו כמה שאלות בבת אחת, אך הטעם כיון דהשואל כונתו בכולם כונה אחת, שרוצה כל אלו כדי שיוכל לעבוד את ה', נעשה כולם שאלה אחת, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים כז, ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', ואם תאמר והלא כמה שאלות שאלתי, לזה אמר שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', כל כונתי בכולם הוא דבר אחד, כדי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', ולכן תיקנו דאמצעיות שהם בקשת צרכי האדם מספר 'אחד' [13], לרמוז שצריך שתהיה כונת האדם בהם דבר אחד, שהוא מבקש כל זה כדי לעבוד את ה', ולא יוכל לעבוד את ה' כראוי אלא אם כן יהיה כל אלה לו, והנה בראשונות ואמצעיות לא אצטריך למימר שיזכרם ברעדה, כיון שהם שבחו של מקום ודאי יהיה לו רעדה, לכן בא ללמדנו על הזכרת י"ג ברכות אמצעיות, ורמזם בתיבת 'גִּילָה', שהוא 'י"ג לה', פירוש במקום י"ג ברכות שיש לה לתפלה, שם גם כן תהיה רְעָדָה.

חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּדַח טוּבָא. פירש רש"י ז"ל יותר מדאי, ונראה לי כונתו דלא תימא מילת טוּבָא קאי על מילת חַזְיֵיהּ, שרצונו לומר ראה אותו כמה פעמים שהיה יושב ושמח, לזה פירש 'יותר מדאי' דקאי על רבוי השמחה.

אָמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר: (משלי י״ד:כ״ג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר? מקשים אמאי לא אמר לו פסוק (תהילים ב' י"א) וְגִילוּ בִּרְעָדָה? ונראה לי בס"ד דְאַבַּיֵי כבר שמע לתשובה דְרַבִּי יִרְמְיָה שהשיב לְרַבִּי זֵירָא, ורק בא להקשות מפסוק זה, דמשמע אף על גב דאין חשש חטא אם ישמח בשעת הנחת תפילין, עם כל זה טוב שלא לבדוח כדי לקבל שכר, והשיב לו תפילין קא מנחנא, ואני שמח על מצות התפילין שזכיתי להניחו כל היום, ולא אירע לי אונס המעכב הנחתו, ואם כן על שמחה זו יש קבלת שכר. או נראה לי לתרץ בס"ד דהכא התלמיד מקשה לרבו, ולכן מוכרח לדבר עמו בדרך כבוד, שלא יהיה נראה שבא להוכיח אותו, ולזה אמר לא סבר לה מר, ואם היה מביא לו פסוק וְגִילוּ בִּרְעָדָה לא אפשר למנקט האי לישנא, כי זה פסוק מפורש על כך, ולזה הביא פסוק בְּכָל עֶצֶב, כי פסוק פשוטו לאו להאי אתמר, אלא קאי על מלאכה, ואומרו עֶצֶב רצונו לומר 'עמל', וכמו שכתבו בו מפרשי התנ"ך, ורק יש דורשין אותו על 'עצבון', ועל זה יפול לשון לא סבר לה מר בְּכָל עֶצֶב דקאי על עצבון, והשיב לו אפילו לדבריך דקאי על עצבון, לא דבר הכתוב על שעה שהאדם עושה מצוה והוא שמח על המצוה, ואנא תפילין קא מנחנא.

וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו. נ"ל בס"ד, לשון מחולל על המעות, שיחליף בדעתו אות ה"א של בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ באות חי"ת, וכמ"ש לקמן, אַל תִּקְרִי 'בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ' אֶלָּא 'בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ', שיצייר בדעתו חֲרָדָה.

אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. י"ל בס"ד, רמזו לפי דרכם דבר נסתר, והוא מה שאמר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְלִים. ופירש רבינו האר"י ז"ל, לִפְנֵי מִי – בינה אימא, ו'לִפְנֵי' ר"ל: קודם, דרמז להם שימשיכו מוחין דאבא, וכנז' בפ"ע ע"ש. וכאן נמי רמזו דבר זה באומרם: מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ, כי תיבת 'כֹּבֶד' יש בתוכה בי"ת, ותיבת 'רֹאשׁ' בתוכה א' הרי אותיות א"ב, שהוא לפני מי שהיא אם, והכונה: שימשיכו בתפילה מוחין דאבא בסוד: (בראשית כ, יב) בַת אָבִי הִוא.

מתני' אפי' המלך. עי' יומא י"ט ע"ב תוס' ד"ה בם:

בגמרא רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהו"ל תליסר בי כנישתא כו' היכא דהוו גרסי. ולכאורה יש לתמוה מאי שייך הך מילתא הכא בשמעתין ועוד דהא כבר מייתי הש"ס לעיל בפ"ק דף ח' האי מילתא גופא ולמה חזר וכפלו כאן והנראה בזה דמייתי הכא לענין תפלת מוסף גופא דאיירי ביה בשמעתין דלא מיבעיא דבכל התפלות לא הוו עיילי לבי כנישתא להתפלל ברבים משום דהוי ניחא להם טפי להתפלל בבה"מ היכא דהוו גרסי והיינו כדאמרינן לעיל בהך מילתא גופא מקרא אוהב ה' שערי ציון כו' ע"ש אלא דאפילו בתפלת המוספין דלא מיבעיא לראב"ע אין להתפלל אותה ביחיד עכ"פ במקום שיש חבר עיר דהיינו בבה"כ אלא דאפילו לחכמים נמי מיהו איכא מעליותא בחבר עיר טפי מבשאר תפלות מש"ה מייתי דר"א ור"א היו מתפללין היכא דהוו גרסי וממילא שמעינן מינה דסבירא להו דאין הלכה כראב"ע כן נ"ל ונראה דלזה נתכוון ג"כ הרא"ש ז"ל:

שם אמר רבי ענן כו' לפי שאין ב"ד מקדשין החדש אלא ביום וכתבו התוס' דיש מפרשים דוקא בלילה ראשונה כו' אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש יום שלפניו ולא נראה לחלק עכ"ל. ולא ידענא למה לא נראה להם לחלק דהא לכאורה טעמא רבא אית ביה ופשטא דלישנא דרב נמי הכי משמע שזה עיקר הטעם דלפי שאין מקדשין החדש אלא ביום מש"ה לא איכפת לן אם לא הזכיר של ר"ח בערבית והיינו כמ"ש רש"י בר"פ ראוהו ב"ד דהלבנה אינה נראית בשעת חידושה אלא סמוך לחשיכה וא"כ ברוב הפעמים לא הספיקו הב"ד לקבל עה"ח ולומר מקודש החדש מבעוד יום א"כ מה"ט גופא לא שייך להזכיר של ר"ח בתפלת ערבית ונהי שהשוו חכמים מידותיהם להזכיר גם בשל ערבית מ"מ בדיעבד אין מחזירין אותו מה"ט גופא וא"כ לפ"ז ודאי לא שייך ה"ט אלא בלילה הראשונה משא"כ בלילה שנייה לא שייך ה"ט ונ"ל דאפילו הכי כתבו התוס' דלא נראה לחלק בשני הימים של ר"ח כלל כיון שעושין אותן מספק כי היכי דלא לזלזלו בי"ט שני כדאיתא בפרק במה מדליקין וכמו שאכתוב בזה בקונטרס אחרון לענין ספק אם הזכיר של ר"ח כשעושין ר"ח שני ימים ע"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה מסתברא כו' וה"נ יחזור לאותה ברכה אם לא התחיל ברכה שלאחריה כו'. עיין מה שכתבתי בזה לעיל בדף הקודם משום רבינו יונה ז"ל גם מה כתבו התוס' בסוף הדיבור מיהו אומר ר"י שראה את ר"ת כו' וכן עמא דבר עכ"ל עיין בטור א"ח וש"ע סימן רצ"ד וסימן תרפ"ב שכל הפוסקים כתבו שאין לנהוג כן:

אין עומדין פרק חמישי

במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופרש"י דכובד ראש היינו הכנעה ורבינו יונה כתב דלשון כובד ראש לאו דוקא אלא דרך משל כו' ע"ש. ולפי פירושם יל"ד בלשון כובד ראש דטפי הו"ל למימר אין עומדין להתפלל אלא בכובד ראש כדמשמע מכל הנך קראי דמייתי הש"ס בסמוך אהא מילתא גופא דלמאי דמייתי מקרא דאשתחוה אל היכל קדשך ביראתיך משמע דאיירי בשעת התפלה שכורע ומשתחוה תחלה וסוף וכיוצא בזה מקרא דהשתחוו לה' בהדרת קדש. וכה"ג בקרא דעבדו את ה' ביראה וכמו שפרש"י דאיירי בתפלה גופא. מיהו אפשר לומר דענין הכנעה זו שכתבו רש"י ורבינו יונה שישעבד המוח שהוא בראש לה' לבדו ולהסיר כל המחשבות הזרות שהם מענינים גשמיים וצרכי עה"ז כמ"ש הטור בא"ח סימן צ"ח שכך היו עושים חסידים הראשונים שהיו מתבודדין ומכוונין עד שהיו מגיעין להתפשטות הגשמיות ולהתגברות הרוח השכלית עד שהיו מגיעין קרוב למעלת הנבואה. ולכאורה ענין מחשבה וכוונה כזאת א"א לכוון בשעת התפלה ממש שהרי בתפלה צריך לכוון בפירוש המלות ולשאול צרכיו כעבד המבקש פרס מרבו שרובם ככולם הם מעניני העוה"ז וגשמיים. לכן יותר נאות לעשות כזאת קודם התפלה לשעבד המחשבה לעבודת הבורא עד שידע לפני מי הוא עומד. ובזה היה מתיישב ג"כ לשון כובד ראש כמשמעו אלא לפי שהטור בעצמו כתב דמחשבה זו להתפשטות הגשמיות ולהתלבשות הרוחניות נכון לעשות בשעת התפלה ממש וא"כ תו לא שייך לפרש כן וכעת צ"ע ליישב הלשון והנראה לענ"ד כתבתי:

מיהו בלא"ה לא ידעתי למה הוצרך רבינו יונה לפרש דכובד ראש הוא דרך משל דהא מצינו לפרש כפשטיה שהכנעה זו היינו שיכוף ראשו מעט כדי שיהיה עיניו למטה ולבו למעלה כדאיתא בפרק מצות חליצה הובא בטור ובש"ע סימן צ"ה וא"כ לפי פירושם יש לעשות כן אף קודם התפלה. וא"כ לפ"ז א"ש טפי הא דמייתי מתני' מלתא דחסידים הראשונים אהך מלתא גופא לפי שהכל בענין אחד כן נ"ל:

בגמרא אלא אמר ריב"ל כו' אל תקרי בהדרת אלא בחרדת. נראה משום דפשטא דלישנא בהדרת קודש משמע דאהיכל קאי שנקרא הדרת קדשו אלא דא"א לומר כן דלפ"ז לא שייך לומר השתחוו לה' בהדרת קדש דהא כל ישראל היו משתחווים לה' והרי הזרים אסורים ליכנס לשם. אע"כ דאתפלה קאי ואדלעיל מיניה קאי דכתיב הבו לה' בני אלים כמ"ש התוס' וא"כ לפ"ז לא שייך לשון בהדרת ממש אלא א"כ אנו קורין ג"כ בחרדת והיינו כובד ראש דמתני' וכדמסיק דענין כובד ראש היינו כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולפ"ז ממילא דצריך לכוון לבו ג"כ כאילו עומד בבה"מ ובבית קדשי הקדשים כדאיתא בסוף פרק דלעיל וכמ"ש ג"כ הטור. והשתא א"ש לשון בהדרת קדש היינו היכל וקדשי הקדשים דכל שהוא מתפלל בחרדת קרינן ביה נמי בהדרת קדש כן נראה לי:

אני ראיתי את ר"י דצלי והדר וצלי נראה דזה הי' בשבת ולכך ליכא למימר דהא והדר וצלי הוא משום שלא הזכיר של שבת שטעה והתפלל תפלת חול שהרי ראה שצלי והדר צלי א"כ ראה שגמר תפלתו ופסע לאחוריו בסיום התפלה ובזה אם הי' ר' ינאי טועה בראשונה והתפלל של חול הי' ר' יוחנן מרגיש בשיעור אורך התפלה דשל חול היא תשעה עשר ברכות ושל שבת שבע ברכות משא"כ לקמן בעובדא דרחב"א שהי' בר"ח שפיר קאמר ר' זירא דאי משום דלא אידכר דר"ח דבשביל חסרון יעלה ויבוא בתפלת י"ח אין ההרגש ניכר בשיעור הזמן:

ודלמא מעיקרא לא כוין דעתי'. הקשה מהרש"א הרי לקמן קאמר אי משום דלא כיין והא אמר ר"א לעולם ימוד עצמו אם יכול לכוין ואם לאו לא יתפלל. ועלה במחשבתי לומר דעד כאן לא החליט ר"א לומר ואם לאו אל יתפלל אלא בת"ע שהיא רשות ודומה קצת לתפלת נדבה דעל זה נאמר למה לי רוב זבחיכם אבל בשחרית ומנחה שהם חוב ע"ז לא החליט ר"א לומר ואם לאו אל יתפלל ועובדא דר' ינאי בשחרית הוה שהרי התפלל באמת אחרי' מוסף ולכך שפיר קאמר דלמא מעיקרא לא כוין דעתי' משא"כ עובדא דרחב"א אולי הי' בערבית ולכן קאמר ל' מדר"א דאם לא יוכל לכוין אל יתפלל ואמנם לקמן יבואר בדברינו דגם עובדא דרחב"א על כרחך דלא הוה בערבית וא"כ הדק"ל. ונראה דדוקא בתפלת ש"ע שעקרה על בקשת צרכי האדם ואם לבו בל עמו הלא ע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וגו' בזה אמר ר"א אל יתפלל דאיך יעיז פנים לבקש צרכיו ולבו רחק מבוראו אבל בתפלת שבת שאינה לבקש צרכיו רק להזכיר קדושת היום אפשר שבזה לא אמרינן ואם לאו אל יתפלל. ולעיל הוכחתי דעובדא דר"י הי' בשבת ולכן שפיר קאמר ודלמא מעיקרא לא כוין דעתי':

פוק חזי מאן גברא רבה וכו'. ואין להקשות למה הוצרך ר"י לאסהודי משמי' דר' ינאי מחמת שראה שצלי והדל צלי הלא בפירוש אמר ר"י פוק קרא קראוך לברא דאין הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע. דאי מהא אכתי לא שמעינן דהלכה כחכמים דדלמא כוונתו שאין הלכה כר"י אלא כת"ק אליבא דראב"ע ויחיד אפילו שלא בחבר עיר פטור. לכך הוצרך ר"י לאסהודי שראה דצלי והדר צלי. ואמנם עכ"פ מדברי ר' ינאי עצמו בצירוף אסהדותי' דר"י משמי' שמענו שאין הלכה לא כת"ק אליבא דראב"ע ולא כר"י אליבא דראב"ע רק כחכמים וחייב היחיד בכל גווני בתפלת המוספין. ועיין בדברינו בדברי התוס' בד"ה אין הלכה:

והתניא טעה ולא הזכיר וכו'. הנה אם טעה במנחה ולא הזכיר של ר"ח לא נזכר בברייתא זו אף לפי נוסחא שלפנינו דגרס טעה בערבית וכו' וכן טעה במוסף וכו' אבל טעה במנחה לא נזכר. ונראה משום דאינו יכול לומר מפני שיכול לאמרו בערבית שהרי בלילה שוב אינו ר"ח ואפילו אם ר"ח שני ימים מ"מ ממ"נ חדא מינייהו חול. ואפי' לפמ"ש לעיל בחידושינו דף ך"ו ע"ב בתוס' ד"ה טעה וכו' לסלק השגת הספר בנין אריאל מעל מג"א בס"ס ק"ח וכתבתי דכשם שנתנו לראש השנה קדושת יומא אריכתא משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה כן הוא בכל החדשים. היינו לענין דיעבד שכבר עבר היום ראשין של ר"ח שיתפלל ערבית שתים. אבל שיסמוך לכתחלה ולא יחזור להתפלל מכחה בעוד יום שיזכיר בערב ודאי אינו ראוי כי שמא בלילה אינו ר"ח. ועוד שלעיל כתבתי לדידן שכבר קבעו לנו החדשים כתבתי שלכל חדשים שתיקנו להם שני ימים נתנו להם דין יומא אריכתא. אבל הברייתא נישנית בימי התנאים ואז עדיין היו מקדשים ע"פי ראי' כי הקביעות שלנו לא נתקן עד הלל בנו של ר' יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש וכשהיו מקדשי' ע"פי הראי' ודאי מספק היו עושים שני ימים ולכן לא נזכר בברייתא זו טעה ולא הזכיר במנחה כי בזה ודאי מחזירין אותו:

במוספין אין מחזירין וכו'. וברא"ש וברי"ף לא גרסי בבא זו. והרא"ש כתב להדיא להיפך שאם טעה במוספין מחזירין אותו וכתב טעמו דדוקא בשחרית סמכינן על מוסף משום שרגילים להתפלל כאחד הוא דסמכי' מתפלה לתפלה אבל לא ממוסף למנחה עיין ברא"ש. ולענ"ד בלא"ה אין שום סברה במוסף לומר שיסמוך על מה שיזכיר במנחה דבשלמא הני ג' תפלות דהיינו שמ"ע הזכרת היום שוה בהו זה כזה מזכירין קדושת היום בעבודה אבל מוסף שעקרה נתקן להזכיר קרבן מוסף ואם טעה ולא הזכיר הקרבנות מה יועיל לזה הזכרת המנחה שאין שום זכרון להקרבן. ואמנם כיון שרבינו הרא"ש נתן טעם אחר בזה מכלל שס"ל לרבינו הרא"ש שגם ידי תפלת מוסף יוצא בדיעבד אם הזכיר רק קדושת היום אפילו לא הזכיר מן הקרבנות דבר ומדברי התוס' מוכח דגרסי כאן גם טעה במוספי' שהתוס' בד"ה והתני' וכו' כתבו דל"ג טעה וכו' בערבית וכו' דהא אמרי' בסמוך וכו' לפי שאין מקדשין וכו' א"נ אי איתא אגב אחריני נקיט לי' עכ"ל התוספת ואי ס"ד דהתוס' לא גרסי הכא דטעה במוספין א"כ לא נזכר בברייתא זו רק טעה בערבית וכו' טעה בשחרית ואיך שייך לשון אחריני לשון רבים שהרי חוץ ערבית ליכא כאן רק טעה בשחרית א"ו שהתוס' גרסי גם טעה במוספין וגם במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה במנחה וא"כ מוכח שגם התוס' סברי שאם לא הזכיר בתפלת מוסף שום זכר מהקרבנות והזכיר רק קדושת היום יוצא. ועפי"ז תמה אני על המג"א בסי' רס"ח שהמחבר בסעיף ו' כתב הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר וי"א שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר וכתב המג"א בס"ק ט' שלא מצא מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל וכו' ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכו' ע"ש במג"א. ולפמ"ש הרי התו' והרא"ש שניהם חולקים על י"א הללו וס"ל דגם ידי מוסף יוצא בשל מנחה וגם רש"י ב"כ גרס כאן טעה במוספין שהרי רש"י פירש עלה שהתפלל אתה חונן:

רש"י ד"ה דצלי והדר צלי וכו' ש"מ לית לי' דראב"ע. כונת רש"י דודאי דר"י משמי' דראב"ע אמר ר' ינאי בהדיא שאין הלכה כר"י והך אסהדותי' דצלי וכו' הוא להוכיח דלית דראב"ע דהיינו ת"ק משמי' דראב"ע וכמו שביארנו בגמרא:

ד"ה בציבור שנו וכו' ובה"ג מפרש לה בש"צ משום טרחא דציבורא וכו'. וד"ה טעה ולא הזכיר במוספין שהתפלל אתה חונן. הנה שינה רש"י הסדר ורשם תחלה דבור בציבור שכו המאוחר בגמרא ואח"כ דבור במוספין המוקדם. וגם מה בעי רש"י בזה שפירש שהתפלל אתה חונן ופשיטא שהוא כן שאין שם טעות אחר במוסף שאם התחיל ראשי חדשי' שוב סרכי' נקט ואתי. ונראה דהטור בסי' קכ"ו מביא פלוגתא בין סמ"ג וסמ"ק אם הך דינא הה"ד בשבת ויו"ט או דוקא בשל ר"ח. וכתב הטור דמסתברא דהה"ד בשבת ויו"ט דמ"ש. והב"י הכריע דדוקא בר"ח.. ומה שהקשה טור דמ"ש ר"ח משבת ויו"ט תירץ הב"י דבר"ח איכא ביטול מלאכה לעם ואיכא טרחא דציבורא לבטלם ממלאכה אבל בשבת ויו"ט ליכא ביטול מלאכה לעם. ואומר אני דלפי"ז אם חל ר"ח בשבת ושכח של ר"ח אפי' הזכיר של שבת מחזירין אותו שהרי בו ביום ליכא ביטול מלאכה. והנה בלשון הברייתא טעה ולא הזכיר וכו' בשחרית וכו' במוספין וכו'. הנה בשחרית אתי שפיר שהרי התפלל שחרית אלא שטעה ולא הזכיר של ר"ח אבל במוספין אינו מדוייק שהרי לא התפלל תפלת מוסף כלל ואיך שייך שטעה במוספין. ואעפי"כ ע"כ מוכרחים אנו לפרש כן וברייתא דחקה ומוקמה נפשה. והנה הי' לנו מקום לפרשה בריוח ומיירי בר"ח שחל בשבת והתפלל מוסף של שבת אלא שטעה ולא הזכיר בה של ר"ח ושייך שפיר לשון במוספין. ואמנם כ"ז קודם דאתמר עלה בציבור שנו אבל כיון דאתמר עלה בציבור שנו ולפי זה מה שפרשה בה"ג משום טרחא דציבור והטרחא הוא הביטול מלאכה א"כ ע"כ דברייתא בחול איירי ולא בשבת וע"כ אנו מפרשים אותה שהתחיל אתה חונן. אבל אלמלא פירושו של בה"ג היינו מפרשים טעה במוספין שהתחיל תכנת שבת. ובזה תבין טעמו של רש"י שאיחר לרשום דבור במוספין עד אחר שהביא פירושו של בה"ג:

תוס' ד"ה אין הלכה כר"י וכו' ולהכי מייתי דר"א ור"א וכו'. והא דאיצטרכו להביא מר' אמי ולא סגי להו מדברי ר' יוחנן שאמר אני ראיתי את ר"י וכו' ואי משום דשמואל אמר הלכה כר"י משמי' דראב"ע שהרי אמר שמואל דלא צלי מוסף בנהרדעא וכן רב לקמן דאתמר ר"י ב"א משמי' דרבינא וכו' מ"מ הרי הלכה כר' יוחנן נגד רב ונגד שמואל ואפילו ר"י לחוד נגד תרוייהו עיין בנודע ביהודה שלי חי"ד סי' ך"ו והוא שם דף מ"א ע"ג ד"ה אמנם ע"ש. ורציתי לומר דמדברי ר"י ליכא הוכחה רק לסתור דברי ת"ק משמי' דראב"ע אבל לא דברי ר' יהודה דאולי הך עובדא הוה שלא בחבר עיר. אך כבר ביארתי לעיל בדברי הגמרא דעכ"פ מדברי ר' ינאי עצמו בצירוף סהדותי' דר' יוחנן שפיר מוכח דהלכה כחכמים דמתניתין ונראה דיותר ניחא להתוס' להביא מסתם גמרא דלהכי סידרו מסדרי הש"ס הך דר' אמי ור' אסי כאן להכריע כחכמים:

ד"ה והתני' טעה וכו' ל"ג לי' וכו'. הנה אם ל"ג לי' צריכין אנו לחקור הך עובדא דר' חייא ב"א באיזה תפלה הוה עובדא אי בשל שחרית ובריש ירחא ודאי הוה כדאמר לי' ר"ז דלא אדכר ריש ירחא וכו' וא"כ היא גופה מנ"ל לר"ז שהתפלל שנית משום טעות ודלמא מה דהתפלל שבית הוא תפלת מוסף. ודוחק לומר שראהו מתפלל שלש תפלות דהרי לא קאמר אלא דצלי והדר צלי גם דוחק לומר שאם הי' מוסף כי' לו לומר הלל בין שחרית למוסף דהרי עובדא ביחיד הוה דהרי השיב לר"ז בציבור שנו והרי הלל בר"ח להרבה פוסקים אין היחיד קורא אותו כלל. ועוד אטו זה חיוב שיאמרו תכף אחר תפלת שחרית. ואם הי' עובדא דרחב"א בתפלת המנחה קשה מאי השיב ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה תפלת מנחה. ואפי' לדינא כתבתי לעיל בדברי הגמ' שבמנחה אין לסמוך על מה שאמר בערבית ועל כרחינו צריכין אנו לומר שעובדא דרחב"א הי' בתפלת ערבית. ולפי דברי התוס' דלא גרסי' בברייתא ערבית א"כ הדק"ל מה השיבו ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה ערבית. ואם מדברי רב הוקשה לו שאמר שבערבית אין מחזירין משום שאין מקדשים החודש בלילה הי' לו לר"ז להביא מימרא דרב ולא הך ברייתא. ורציתי לומר דאף דלא גרסי התוס' ערבית בברייתא היינו משום דערבית בלאו האי טעמא דברייתא אין מחזירין אותו מטעמי' דרב אבל מ"מ ממילא שמעת מיני' מברייתא דבערבית אין מחזירין. דאם בשחרית שהתפלה הוא חובה ממש ואנשי כנה"ג שויוה חובה אין מחזירין מטעם שיכול לאמרו במנחה. ערבית שהיא רשות מצד עצמה אף שאנן שוינן עלן חובה במקום שאין מצוה אחרת כנגדה מ"מ קיל הוא משחרית אינו דין דא"מ אותו מטעם שיכול לאומרה בשחרית. ואמנם תינח לתרץ כן שטת התוספת. אבל שטת הרא"ש שבמוסף מחזירין אותו ולא סמכינן על תפלת מנחה לפי שאין התפלות סמוכים יחדיו זה אח"ז וא"כ ק"ו שבערבית אין לסמוך על שחרית אלא שבלא"ה בערבית אין מחזירין מטעמי' דרב אבל עכ"פ על ר"ז קשה מה הקשה מהך ברייתא. ולכן אבי אומר דגם עובדא דרחב"א הי' בצלותא דשחרית ומה שהקשיתי מנא ידע ר"ז דהא דהדר צלי הי' שצלי שחרית פעם שני דשמא ה' תפלת המוספין נראה דכיון דעובדא הי' בר"ח שהי' באמצע השבוע ויש בתפלת שחרית תפלת שמנה עשרה ובתפלת מוסף אין בה רק שבע ברכות שיער ר"ז בזמן השהות שהי' בתפלה שני' שודאי הוא תפלת ש"ע ברכות ולא שבע ברכות:

סליק פרק רביעי. ונתחיל בעזה"י פרק חמישי:

פרק חמישי

אין עומדין וכו' כדי שיכוונו לבם למקום. כן הוא הנוסחא במשנה שבמשניות. וכן ברי"ף וברא"ש ועיין ברבינו יונה ובתוי"ט. ולענ"ד ליתן טעם על שכינו שם הבורא בכאן מקום הוא מוסר גדול להמתפלל שידע לפני מי הוא עומד והנה הק"בה נקרא מקום לפי שהוא מקומו של עולם וממילא מלא כל העולם כבודו ובכל מקום שהאדם עומד הרי הוא עומד לפניו יתברך ממש וכשהוא מדבר בתפלתו ברוך אתה וכו' וכיוצא בזה כל בקשות בברכות אמצעית הכל בלשון נוכח אתה חונן וכדומה הוא מדבר עם המלך פנים אל פנים כביכול לנוכח ובזה תבוא מורא גדול בלב אדם וכמו"ש רמ"א בריש א"ח שויתי ה' וגו' הוא כלל גדול וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הק"בה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה וכו' ע"ש ברמ"א לזה כיונו כאן במשנה שיכונו לבם למקום:

ובדרך רמז נלע"ד כי למקום עולה במספר רי"ו והוא גימטרי' גבורה. והכונה בזה כי באמת מה שנתן רשות לאדם הנברא מטפה סרוחה מלא אשמה שיבוא לבקש צרכיו מהק"בה מלך גדול ונורא ומה אנוש כי תזכרנו ולא עוד אלא שיעיז אנוש פניו לאמר בבקשה ממך תן לי חיים תן לי מזונות ן לי חכמה וכיוצא בזה זהו העזה גדולה מן האדם וחוצפא אי לאו שהק"בה בעצמו נתן לנו רשות ופתח לנו שער לבוא לפניו בבקשה ולא עוד אלא שהבטיחנו בתורתו לעשות בקשתינו כמו שנאמר ובקשתם משם וגומר ומצאת וכל ספרי הנביאים מליאים מזה וזהו ענוה גדולה מהק"בה והנה ע"י ההרגל הזה יש לחוש שהאדם ישכח שפלות עצמו ורוממות בוראו ומתוך ההרגל שרגיל עם המלך חברותא נמי איכא אבל באמת גבורתו של הק"בה וענותנותו קשורים זה בזה וכמו שאמרו בשלה מס' מגילה אר"י בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הק"בה (כך הוא הנוסחא בגמרא) שם אתה מוצא ענוותנותו והק"בה מתחיל בגבורתו אלא שמא מתוך כך תתיירא לבוא לבקש רחמים ממנו לכן סיים בענוה וכתיב כה אמר רם ונשא וגומר וכתיב בתרי' ואת דכא ושפל רוח וכאן מצדינו שאנחנו עומדים בתפלה וחשו חסידים הראשונים פן ע"י התפלה ששם רואים ענוותנותו של הק"בה פן ח"ו יחשוב האדם חברותא כלפי שמיא לכן היו שוהים שעה שיכונו לבם למקום דהיינו גבורתו של הק"בה שהיא קשורה בענותנותו. ואנשי כנה"ג שתקנו לנו התפלה פתחו ברכה ראשונה שהיא ברכת אבות והיא מלאה מענוותנותו של הק"בה שאנו אומרים או"א אלקי אברהם וכו' אין לך ענוה יתירה מזו שמיחד שמו על בשר ודם להיות נקרא אלקי פלוני כביכול כאלו זהו כבודו שהוא אלקינו כמדת מלך ב"ו שמייחס עצמו שהוא מלך על מדינה פלונית וכל ברכה זו היא מלאה מענוותנותו ומחסדו ובפרט בסיומה ומביא גואל וכו' למען שמו וכו' כאלו קדושת שמו תלוי בגאולתינו ובעבורינו כביכול אין שמו שלם היש לך ענוה גדולה וחסד גדול מזה וחששו אנשי כבה"ג שעי"ז ח"ו ישכחו רוממתו לכן סמכו לזה ברכה שני' שהיא גבורתו אתה גבור וכו' וכן בסופה מי כמוך בעל גבורות והכל ע פי דרשת ר' יוחנן שבמקום גבורתו שם ענוותנותו. גם יש לומר שיכוונו לבם שהוא גי' חסד למקום שהוא גי' גבורה לכלול השמאל בימין כמו שפירש"י בפ' בשלח בפסוק ימינך ה' נאדרי וגומר. וגבוה מעל גבוה יש לומר כי לבם הוא רומז לל"ב נתיבות החכמה שבתחלת ספר יצירה כי גם חכמה גי' חסד עם הכולל אך שהוא חסד עליון ויכוונו לב הוה למקום רומז למה דכתיב ואיזה מקום בינה. ולזה אתי שפיר הנוסח שבגמרא שיכוונו לבם לאביהם שבשמים דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ומשם בא הגבורה כדכתיב אני בינה לי גבורה ואין להאריך בזה כי כבוד אלקים הסתר דבר:

ודרך מוסר נלע"ד לקיים שני הנוסחאות הנוסחא שבמשניות שיכוונו לבם למקום עם הנוסחא שבגמ' שיכוונו לבם לאביהם שבשמים והמקום הזה שכיוונו כאן הוא המקום דכתיב ביעקב ויפגע במקום הוא המקום שהתפללו אבותיו על המקום הזה אמר יעקב וזה שער השמים. ועל המקום הזה אמר שלמה ותתפללו אל המקום הזה ושום תפלה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך שער הזה שהוא שער השמים וכל התפלות שמתפללים בכל העולם במקום שנתפזרו ישראל צריכין לילך עד הגיעם למקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים ולפי רוב מרחק הדרך יש להתפלות אחרות הדרך והדרכים בחזקת סכנה סכנת שודדים שהם הקליפות שנבראו בעונות ולפי רוב ריחוק הדרך צריך שמירה בדרך ולכן היו החסידים שוהים שעה שיכוונו לבם למקום ושם פתוח נגד שער השמים שיעלו לרצון לפני אבינו שבשמים ושהות שעה הוא לעורר עצמו בתשובה שלימה והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אח"כ בתפלתו לקיים וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' והתפלה מתוך מחשבה זו מתקבלת ברצון:

א"ל בכל עצב וגו'. הנה לעיל בעובדא דאביי קמי' דרבה הביא קרא וגילו ברעדה וכאן מביא קרא בכל עצב. ועיינתי בהלכות הרי"ף ולא גרים לעיל בעובדא דאביי ורבה שהשיב תפילין קמנחנא רק כאן בעובדא דר' ירמי' הביא שהשיב תפילין קמנחנא ורבינו יונה בפירוש הרי"ף הרגיש בזה. ועיינתי עוד ברי"ף ולעיל בעובדא דאביי גריס א"ל וגילו וכו' וכאן בעובדא דר"י גריס א"ל לא סבר מר וכו'. ונראה דלעיל אביי הוה בדח ורבה שהוא רבו גער בו דרך גערה לנוכח ולכן אמר לו וגילו ברעדה שהוא לשון ציווי לנוכח כשמדבר לרבים כי אחז לשון הכתיב ובחר בקרא זה שהוא לשון ציווי ולנוכח כרב המצוה את תלמידו ואביי לא השיב תפילין קמנחנא דרש"י פירש תפילין וכו' והם עדות שממשלת קוני עלי והיינו כיון שאינו מסר התפילין אנו רואים שמורא שמים עדיין עליו אפילו בשעת בדיחתו ובתלמיד היושב לפני רבו אין זה אות שמורא שמים עליו שגם אם רק מורא רבו עליו ג"כ אי אפשר לו לחלוץ התפילין שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו אבל בעובדא דר' ירמי' דהיה יתיב קמי דר"ז ור"ז הוה קבדח ואמר לו ר"י לא סבר מר דתלמיד המדבר לרבו ולכן לא אמר קרא וגילו ברעדה שהוא לשון צווי לנוכח רק הביא קרא בכל עצב שאינו לשון צווי ולא כמדבר לנוכח והשיב לו ר"ז אנא תפילין קמנחנא:

ודילמא מעיקרא לא כיוין דעתיה א"ל חזי מאן גברא רבא וכו'. בלאו הכי יש להשיב דא"ר אלעזר לעולם ימוד אדם את עצמו וכו' כדלקמן אלא דתריץ ליה אף אי הוה אפשר לומר דלא כיוין. א"נ אפשר במ"ש התוס' סוף פ' אין עומדין דהוי באבות וא"כ הכא כונת רבי ירמיה דודאי רבי ינאי כיוין באבות וכדא"ר אלעזר לעולם ימוד אדם וכו' אך אפשר דלא כיוין בשאר ומחסידות חזר וחידש אבל לקמן שהוא מדבר עם ר' חייא בר אבא עצמו שהוא העושה מעשה אפשר דרבי זירא אמר ליה אי לא כיוין והא"ר אלעזר וכו' שהיה רוצה ר' זירא לדעת דעתו אם הוא ס"ל דהוא באבות דוקא ויתרץ לו דלא כיוין בשאר או יתרץ לו תירוץ אחר ודוק:

כדי שיכונו לבם לאביהם שבשמים פירוש לכוין מלכות' דרקיעא עם דודה פנים בפנים דלב הוא כינוי למ' וז"ש לכוין לב"ם לאביהם שבשמי"ם ועיין מ"ש בעניותנו בסוף ס' הקטן ברכי יוסף א"ח רמז הרומז על הארש על דברי מור"ם שחתם וטוב לב משתה תמיד: