דף צח - ב

אבל,  בכותל שאינו משופע, הרי כל שהגיע למעלה משלשה טפחים התחתונים של רה"ר - גוללו אצלו, שהרי לא נח.

אבל, אם הגיע ראש הספר למטה משלשה טפחים - הופכו על הכתב ואינו רשאי לגוללו, דהרי הוא כמונח בקרקע. דשלשה טפחים הסמוכים לקרקע הם כ"ארעא סמיכתא".

ועל זה קתני, רבי יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט - גוללו אצלו.

וטעמו, משום דבעינן שתהיה הנחה של החפץ על גבי משהו, על גבי מקום כל שהוא, ולא סגי שיהיה באויר תוך שלשה לקרקע, אלא צריך שינוח ממש על הקרקע.

[ומכל מקום לא צריך הנחה על גבי מקום של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים כבכל הנחה, הואיל והוא בתוך שלשה לקרקע].

ומקשינן: ואלא הא דאמר רבא: הזורק חפץ למרחק של אמות ברה"ר, וטרם שהגיע לארץ נשרף החפץ או שבלעו כלב, הרי הוא פטור, ואפילו הספיק החפץ להגיע תוך שלשה לקרקע הוא פטור, לרבנן דסברי קלוטה [דבר הנמצא "קלוט" באויר הרשות] לאו כמי שהונחה דמי [הנידון הוא בזורק מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, שרבי עקיבא סבר במסכת שבת דחייב משום ד"קלוטה כמי שהונחה דמי" והרי הוא כאילו נח ברה"ר, ורבנן פליגי עליה], אלא צריך שתהיה הנחה על גבי קרקע ממש, ולא אמרינן שבאויר תוך שלשה לקרקע מודו רבנן דהוי כהונח החפץ על הקרקע.

לימא כתנאי אמרה רבא לשמעתיה?

שרק רבי יהודה סובר כמוהו, כי לתנא קמא די שיגיע החפץ לאויר תוך שלשה טפחים לקרקע כדי שיחשב כמונח, שלכן הוא אוסר לגלול בהגיע לאויר רשות הרבים למטה משלשה טפחים, גזירה אטו נפל כל הספר מידו.

ואילו לרבא, גם אם יפול כל הספר מידו, אינו חייב אם חזר וקלטו, קודם שנח ממש על גבי קרקע.

ומסקינן: אלא, כולה מתניתין - רבי יהודה היא.

וחסורי מיחסרא והכי קתני:

במה דברים אמורים שבהגיע לעשרה טפחים אסור לגוללו אצלו - בכותל משופע.

אבל בכותל שאינו משופע - אפילו נפל הספר עד פחות משלשה טפחים לקרקע גוללו אצלו.

שרבי יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט - גוללו אצלו.

מאי טעמא?

משום דבעינן הנחה על גבי משהו.

ואין תנא במשנה החולק על רבא.

מתניתין:

זיז שלפני החלון, מדף שעל יד החלון, הבולט מהקיר על פני רשות הרבים, וגבוה עשרה טפחים מהארץ ורחב ארבעה טפחים - נותנין עליו, ונוטלין ממנו והיינו, בני אותו הבית שהזיז בולט ממנו מותרים להניח עליו כלים דרך החלון וליטלם משם חזרה בשבת, שהרי גם הוא דינו כרשות היחיד.

גמרא:

והוינן בה: האי זיז - דמפיק להיכא, להיכן הוא בולט?

אילימא דמפיק לרשות הרבים - אמאי מותר לתת עליו כלים? וליחוש דילמא נפיל הכלי לרשות הרבים, ואתי לאיתויי להכניסו לתוך ביתו. ויעבור על איסור דאורייתא של הכנסה מרה"ר לרה"י!

אלא שמא תאמר, דמפיק הזיז לרשות היחיד.

שאם כן תיקשי, מאי קמשמע לן מתניתין שמותר, והרי פשיטא הוא?

ומתרצינן: אמר אביי: לעולם דמפיק לרשות הרבים.

ומאי "נותנין עליו" דקתני - כלים הנשברים!

רק כלים שבירים, שאם יפלו לרה"ר הם ישברו, ואין חשש שיבא לקחתם, מותר ליתן שם.

תניא נמי הכי: זיז שלפני החלון היוצא לרשות הרבים - נותנין עליו קערות וכוסות, קיתוניות כדים וצלוחיות בקבוקים.

שכל אלו עשויים בדרך כלל מחרס, והם שבירים.

ומשתמש בכל הכותל אם היה הזיז אורכו על פני כל הכותל, משתמש בכל הזיז, אפילו במרחק מהחלון - עד עשרה התחתונים!

כלומר, ובלבד שיהא גבוה עשרה טפחים מקרקע רה"ר.

ואם יש זיז אחד למטה ממנו, וגם הוא למעלה מעשרה - משתמש בו בכולו, אף אם הוא מתרחב מעבר לחלון, ובעליון אין משתמש בו אלא כנגד חלונו בלבד, כדמפרש ואזיל.

והוינן בה: האי זיז העליון - היכי דמי?

אי דלית ביה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ברוחב, אם כן מקום פטור הוא, ^[44] ואפילו כנגד חלונו נמי לא ישתמש!

שאעפ"י שמקום פטור מותר להכניס אליו ולהוציא ממנו חפצים גם לבני רה"י וגם לבני רה"ר, מכל מקום אסור להשתמש בו שימוש תמידי, ^[45] שמחמת קוטנו נופלים ממנו רוב הכלים הניתנים עליו, וכשמוציא עליו כלים מתוך הבית נראה כאילו מתכוין לזרוק אותם לרה"ר. ^[46]

ואי אית ביה ארבעה טפחים בעליון, אם כן - בזיז שבכולי הכותל לישתמש, ולא רק כנגד חלונו?

ומשנינן: אמר אביי: הכא במאי עסקינן: בזיז תחתון דאית ביה ארבעה, ולכן הוא משתמש בו בכולו, ואילו זיז עליון לית ביה ארבעה, וחלון משלימתו לארבעה שביחד עם אדן החלון יש בזיז העליון משטח של ארבעה טפחים.

הילכך, רק כנגד החלון הוא משתמש בזיז, משום ד"חורי חלון" הוא! כלומר, המשכו של החלון הוא.

[ואין הכונה ל"חורי רשות היחיד" שבכל מקום, אלא נקט האי לישנא אגב שגירות הלשון שבש"ס ד"חורי רה"י" ו"חורי רה"ר"].

אבל, הזיז דהאי גיסא והאי גיסא, משני צידי החלון, שאין שם ארבעה טפחים - אסור. ^[47]

מתניתין:

עומד אדם ברשות היחיד, בבית או על הגג, ומתכופף ומטלטל ברשות הרבים. שנוטל חפץ מכאן ומניחו כאן, ולא חיישינן שמא יכניסנו לרה"י שהוא נמצא בה.

וכמו כן, עומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, מכאן לכאן, ואין חוששין שמא יוציא משם לרה"ר.

ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות.

כשעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר - יזהר שלא יטלטל את החפץ שם אלא פחות מארבע אמות.

וכן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברה"ר או ברה"ר וישתין ברה"י, שהרי הוא כמוציא מרשות לרשות.

וכן לא ירוק מרשות לרשות, מאותו הטעם.

רבי יהודה אומר: אף משנתלש רוקו בפיו שהתאסף הרבה רוק עד שעומד לירוק - לא יהלך ארבע אמות, עד שירוק. שהואיל והוא עומד להיזרק מפיו הרי הוא נחשב כמשא.

גמרא:

מתני ליה רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב את משנתנו בלשון הזה: לא יעמוד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר, גזירה שמא יכניסנו אליו.

אמר ליה: האם שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר?

שמצינו שנחלקו רבנן ורבי מאיר לקמן במשנה [קא א] אי גזרינן הכי. שרבי מאיר אוסר לאדם לעמוד ברשות אחת וליטול מפתח הנמצא ברשות השניה ולפתוח שם את הדלת, גזירה שמא יביא את המפתח אליו, ורבנן לא גזרי.

ומדוע אתה מעמיד משנתנו כרבי מאיר ולא כרבנן?ומבארת הגמרא את דעת רב חיננא בר שלמיא: