שיעורן כרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור בעלי בתים חסים על כליהם הלכך ניקב כמוציא קטניות מצניעו לזיתים ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי: שרוב שיעוריה. אכילת חלב דם נותר ופיגול: דבש. האמור בתורה הוא דבש תמרים וכותבת היא תמרה: זה שני לארץ. ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא ודבש שני לארץ הכתובה בסופו: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא. רגלים של ברזל: ונשמעינך. נשמשך ונלך אחריך תמיד: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. ולא ללפת את הפת דא''כ הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות: מברך לפניהם. דלאו טפלה נינהו: ולא לאחריהם. דבהמ''ז פוטרתן: בין לפניהם בין לאחריהם. דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני: פת הבאה בכסנין. לאחר אכילה ובהמ''ז היו רגילים להביא כיסנין והן קליות לפי שיפין ללב כדאמרי' בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי''ש שלנו ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין (דף לז:) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום: פת פוטרת. בין לפניהם בין לאחריהם: דברים הבאים מחמת הסעודה. ללפת בהן את הפת: אין טעונין ברכה. דהוו להו טפלה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו: שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה. כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע: טעונין ברכה לפניהן. דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא: ולא לאחריהן. דמיני מזון נינהו וברכת המזון פוטרתן: דברים הרגילים לבא לאחר סעודה. כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן: טעונין ברכה בין לפניהן. דלאו טפלה נינהו: בין לאחריהם. דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו:

אייתו לקמייהו תמרי ורמוני. ולא ללפת בהן את הפת דאם כן הוו להו פת עיקר והן טפלה ותנן (דף מד.) מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: זה שני לארץ. מ''מ היכא דאיכא חטה וזית או שעורים ותמרים אע''ג דשוין לארץ מכל מקום המוקדם בפסוק דהיינו לארץ ראשון יקדים לברכה: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. וכגון שאין באין ללפת את הפת אלא לקנוח סעודה: אלא פת הבאה בכסנין. דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו רק בורא נפשות רבות מידי דהוה אאורז ודוחן דאמרי' לעיל (דף לז:) בתחלה מברך במ''מ ולבסוף ולא כלום הואיל ונתנו בהן שקדים הרבה. ופי' רש''י אפי' אם אכל מהן אחר בהמ''ז קאמר ולא נהירא חדא דאמרי' לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך ברכה מעין שלש ועוד אמאי קאמר כיסנין לימא נמי אורז ודוחן ע''כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם בהמ''ז דמיירי בה וה''ק חוץ מן הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה קודם ברהמ''ז דאין טעון ברכה לאחריו דפטר ליה בהמ''ז אפי' לרב ששת משום דהוי דבר מועט אבל בלא סעודה אף לאחריו צריך לברך מעין ג' ברכות ולהכי לא נקט פת אורז ודוחן שהרי אפילו בלא סעודה נמי אין צריכין ברכה מעין ג' לאחריו: לא קי''ל כרב ששת אלא כרב הונא ורב נחמן דאין הלכה כיחיד במקום רבים. ה''ג: ויין פוטר כל מיני משקין. ולכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת תיפוק ליה דפטר ליה פת דאפי' יין נמי רצה לומר הספר בסמוך דפטור אי לאו טעמא דקובע ברכה לעצמו אלא מיירי בלא סעודה ואפ''ה יין פוטר ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו אלא כפסק רב פפא א''כ גם מהא דקאמר יין פוטר וכו' לית הלכתא כוותיה: הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה. פי' הקונטרס ללפת בהן את הפת אין טעונין ברכה דהוו להו טפלה ולא נהירא דא''כ מתני' היא (דף מד.) דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה ומאי קמ''ל ועוד קשה דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת ומאי קשה והלא כששותים היין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפל לפת מיירינן ואין לפרש לפירוש הקונטרס יין נפטריה פת כששורה פתו ביינו קאמר דהוה ליה יין טפל דהא לא אשכחן שיברך עליו בענין זה אלא ודאי מיירי בשתיה ועוד קשה מה שפי' רש''י דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא ותרדין וכרוב שאינן של לפתן ובאין לזון ולשבוע טעונים ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו ומיהו פטורין מברכת המזון דמיני מזון נינהו ולא נהירא דאמרי' במתני' ברך על הפת פטר את הפרפרת ובגמ' מפרש דהוא הדין כל מעשה קדרה ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פירש''י כמו פירות ואפי' הביא אותן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו דהיינו כרב ששת דאמר לעיל הביאו לפניו תאנים ורמונים בתוך הסעודה דטעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והוי דלא כהלכתא דקיי''ל כרב נחמן וכרב הונא כדפרישית לעיל. על כן פי' ר''י דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילים לבא מחמת הסעודה בפת שרגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפי' אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הם באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהן דכיון דלאו משום לפתן אתו אין הפת פוטרתן והיינו כר''נ וכרב הונא דלעיל דאמרי דטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן: לאחר הסעודה גרסי' ותו לא ולא גרסי' דברים הבאים בהך סיפא והכי פירושו אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פי' לאחר שמשכו את ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן כלל והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בהמ''ז אלא כל שעה שאנו אוכלין פירות או שום דבר קודם בהמ''ז דעתנו לאכול פת כל שעה וקיי''ל כפסק דרב פפא: אי הכי יין נמי נפטריה פת. דודאי יין מחמת סעודה אתי שהוא שותה כמה פעמים דאי לאו הסעודה לא ישתה ולפטריה פת ומשני שאני יין דגורם ברכה לעצמו פירש''י דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע''פ שאין צריכין לשתות כגון בקידוש ובברכת אירוסין ורשב''א פי' משום דצריך לברך על היין בורא פרי הגפן ובתחלה כשהוא בענבים בורא פרי העץ ועל שאר משקין שהכל נהיה בדברו ומיהו אומר ר''ת דבשאר משקין כמו מים ושכר הבאים מחמת הסעודה פת פוטרתן דאפי' יין הוה פוטר אי לאו דקובע ברכה לעצמו ודלא כמחזור ויטרי שכתב שמברכין למים ברכה בכל פעם ופעם ואפי' בתוך הסעודה דהוי כנמלך והא דלא פריך הכא מהן משום דיין זיין אבל מים לא זייני כדאמר (לעיל לה.) הנודר מן המזון וכו' ופשיטא דלא פטר להו פת דאינה בכלל ברכת הפת:

הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם וכו'. שמועה זו ושמועה דרב פפא דבסמוך נאמרו עליהן כמה פירושים. והמחוור בעיני דהא דפליגי בה רב הונא ורב ששת ורבי חייא בשהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, כלומר שלא ללפת בהן את הפת ממש, אלא לסייע קצת תאות המאכל כדי שיתאוה לאכול יותר כדרכן של בריות בפרפראות שבאמצע סעודה. ולפיכך קאמר רב הונא שהן טעונין ברכה לפניהם, דכיון דאינן באין ללפת ממש, אין ברכת הפת שהיא ברכה ברורה לפת פוטרת את אלו, כיון שאינן טפלה לפת ממש כלומר שיבא ללפת ממש, שאלו באו ללפת ודאי לכולי עלמא נפטרו בפת, דהוו להו טפלה ותנן (לקמן ברכות מד, א) זה הכלל כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ואף על פי שהן באין באמצע סעודה כדי לסייע קצת באכילה מכל מקום אינן באין לגמרי מחמת כך, אלא שאף בהן מתכוין להנאת עצמן, דאילו לא כן הוו להו כפת הבאה עם המליח (שם) באוכלי פירות גינוסר שמברך על המליח ופוטר את הפת, אלא ששם אינו מתכוין כלל להנאת אכילת הפת אלא להעביר את כח רתיחת המליח. ואי נמי התם באוכל את הפת ביחד עם המליח וחזר הפת להיות כלפתן למליח, אבל כאן בשאוכל ענבים ותאנים לעצמם בלא פת, ומכל מקום לסייע תאות המאכל לרבותו באו באמצע, שאילו לא כן למה הביאום בתוך הסעודה, ועוד שאילו לא כן למה אינן צריכין ברכה לאחריהם כבאין לאחר סעודה דהא משמע דרב הונא אתיא כרב פפא. אלא ודאי נראה דבאו קצת בתוך הסעודה כדי לרבות מעט בתאות המאכל ומשום הכי קאמר רב הונא דאין טעונין ברכה לאחריהם כיון דסייעו קצת באכילת המזון, ועוד דאינהו גופיהו זייני הלכך ברכת המזון פוטרתן, ורב ששת סבר דכיון דלא באו ללפת ממש עד שאינן נפטרין בפת אף הן אינן נפטרין בברכת המזון, לפי שאין ברכת המזון פוטרת אלא הדברים שבאו מחמת המזון ממש, ואי נמי בשהן בעצמן מזון כפת הבאה בכסנין לאחר הסעודה שאף על פי שאין הפת פוטרתן בתחלתן, ברכת המזון פוטרתן בסופן משום דאינהו גופייהו מזון נינהו. ורבי חייא פליג אתרווייהו ואמר שאינן טעונין לא לפניהם ולא לאחריהם משום דכיון שבאו בתוך הסעודה הפת פוטרתן בתחלתן והלכך מכלל הסעודה הן וכל שהן מכלל הסעודה ברכת המזון פוטרתן בסופן.
ומסתברא דאפילו לרב ששת אי אכל תמרי מודה הוא שהן אינן טעונין ברכה לאחריהם משום דאינהו גופיהו מייזן זייני ונפטרין בברכת המזון, ולאו דוקא פת הבאה בכסנין אלא אפילו תמרי, דמה טעם לפת הבאה בכסנין משום דאף איהו מזון כפת והלכך ברכת המזון פוטרתה בסופה, מההוא טעמא גופיה מפטרי תמרי בברכת המזון בסופן.
אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם (בפרקין ה"ה): רב הונא אכל תמרים עם פיסתיה, א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שובקן לאחר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף, א"ל אינון עיקר נגיסתי. דאלמא אפילו תמרי דאכיל להו לבתר סעודה אין ברכת המזון פוטרתן. ושמא ההיא אתיא כרבי מונא דאמר התם משום ר' יודה שאמר משם ר' יוסי הגלילי פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה כדאיתא התם. ואלא מיהו בהלכות גדולות כתבו אכל תמרי ורמוני ושאר מגדי לא מפטרי בברכת המזון.
ומכל מקום מתוך הירושלמי שכתבנו נשמע דאפילו פירות שמלפת בהן את הפת אין טעונין ברכה כלל דפת פוטרתן, דהא רב הונא אכל תמרי עם פסתיה ולא בירך עליהן, ולאפוקי ממקצת מפרשים שפירשו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כלומר דברים שאין דרכן לבא בתוך סעודה מחמת לפתן כגון (שבעה) פירות, טעונין ברכה לפניהם ואף על פי שזה הביאן עכשיו ללפת את הפת.

אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. פירוש: אפילו כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת, וקא משמע לן שאף על פי שאין דרכן לבא ללפת ולאו מזון נינהו, אפילו הכי כיון דאיהו מלפת בהו את הפת השתא שוינהו טפלה לפת, ומיפטרי בפת אפילו בתחלתן וכל שכן בסופן דהוו להו מכלל סעודה לגמרי וברכת המזון פוטרת לכולי עלמא כל מה שהוא מכלל הסעודה. ופיסקא זו ככולי עלמא אמרה רב פפא, ולא איצטריכא ליה דמתניתין היא (מד, א) כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, כלומר בין בתחלתה בין בסופה אלא משום אינך דקא אזיל וכאיל נקט לה להא הכא, ואי נמי איצטריכא ליה קצת דסלקא דעתך אמינא כיון שאין דרכן לבא ללפתן ולטפלה אף על גב דהאי מלפת בהו את הפת בטלה דעתו ולא ליפטרי קמ"ל. כך נראה לי.
אבל הר"ז ז"ל תירץ דהא דרב פפא בשלא היו לפניו בשעה שבירך על הפת והוה אמינא דטפלה לא מפטרה אלא בשהיתה לפניו מעיקרא דדעתיה עילויה בעידנא דבריך המוציא, קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה. והא דקאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ולא קאמר דברים הבאים מחמת הסעודה דכיון דמחמת הסעודה היינו שבאו ללפת בהן את הפת פשיטא דבתוך הסעודה הן באין, נראה לי דלאו לדיוקא נקט ליה לההוא לישנא אלא משום הנך בבי אחריתי דאיצטריך למיתני בהו בתוך הסעודה ולאחר הסעודה נקט נמי בהא בכדי ולפירושא רויחא בעלמא בתוך סעודה.

שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה. כלומר: תאנים וענבים שלא באו ממש ללפת טעונין ברכה לפניהם, אבל לא לאחריהם כטעמא דרב הונא וכדכתיבנא לעיל. ואם באו לאחר סעודה ממש וקודם ברכת המזון טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם דהא לא מפטרי בפת כלל ואפילו כשבאו בתוך הסעודה וכל שכן בשבאו לאחר הסעודה, דהא פת דפטרה פרפרת שבתוך הסעודה אפילו הכי לא פטרה לה כשבאה לאחר סעודה וכדאמרינן דפת הבאה בכסנין טעונה ברכה לפניה וכדמשמע נמי במתניתין כל שכן תאנים וענבים. ולאחריהם נמי משום דלאו מזון נינהו כפת הבאה בכסנין, ולא מכלל סעודה הן כלל כבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ממש שמסייעין קצת בסעודה שהן מרבין מעט תאות המאכל.
וכלל דברים אלו שאמר רב פפא אינו אלא בתאנים וענבים וכיוצא בהן שהן פירות בלבד, אבל בשר ודגים וכיוצא בהן בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דהן בעצמן מזון הם ואינן באין לקנוח סעודה אלא להשביע, והן בעצמן מן הסעודה הן ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע. ופרפרת דקתני במתניתין לאו היינו בשר ודגים אלא פת הבאה בכסנין וכיוצא בהן שבאין לקנוח סעודה ולהנאת עצמן ולא להשביע, ומעשה קדרה נמי בין באמצע בין לאחר סעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, מההוא טעמא נמי דאמרן דאף הן סעודה הן דלהשביע הן באין, והיינו דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואמרינן עלה בגמ' (לקמן ברכות מב, א) וכ"ש מעשה קדרה כלומר כ"ש מעשה קדרה דלהשביע ומן הדין פת פוטרתה, ואמרינן נמי ב"ש סברי לא מבעיא פרפרת דלא פטרה אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה ומאי אפילו מעשה קדרה. ואלו הן מעשה קדרה חילקא טירגיס (ואורז) [וזריז] וערסן. והא דתנן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, ואמרינן עלה בגמרא בית שמאי ארישא פליגי והכי קאמר ת"ק ברך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה. וב"ש אמרי לא מבעיא פרפרת דלא פטר אלא אפילו מעשה קדרה לא פטר, או דילמא אסופא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטרה הא מעשה קדרה פטר, ואתו ב"ש למימר דאף מעשה קדרה לא פטר, דאלמא לכ"ע מעשה קדרה בעי ברכה או דידיה או דחבריה למפטריה, דאי לא למה לי דפטרה ליה פרפרת הא איכא פת. לא היא דהתם לאו אדאכל פת קאי אלא מלתא באפיה נפשה היא, כלומר, ואם לא באו בסעודה אלא שאוכל פרפרת דהיינו פת הבאה בכסנין ומעשה קדרה שלא עם סעודה אלא בפני עצמן ברך על הפרפרת פטר את מעשה קדרה וב"ש סברי לא פטר.
ופת הבא בכסנין דהיינו פרפרת דמתניתין אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל לא לפניה ולא לאחריה וכדתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת, ובזה עדיפא מתאנים וענבים וטעמא דמילתא משום דפרפרת הויא פת, ואילו קבע עליה סעודה או דאכל מיניה כדי שאחרים קובעין עליו סעודה מברך עליה המוציא ושלש ברכות, והלכך כל שבאה בתוך הסעודה דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת, אבל אם באה לאחר סעודה טעונה ברכה לפניה משום דלאו למזון אתיא אלא לקנוח וכדמוכח מתניתין דקתני ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, דאלמא פת לא פטר פרפרת שלאחר המזון דאי איתא למה לי פרפרת שלפני המזון למיפטרה תיפוק לי משום פת. ומיהו לאחריה אינה טעונה ברכה דברכת המזון פטר לה דאף היא נמי מזון היא ודין הוא שתהא ברכת המזון פוטרתה מה שאין כן בתאנים וענבים. ומיהו דין זה דלאחר סעודה ליתיה השתא, דבזמנן הוא דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה הוא דמשכחת לה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק, אבל לדידן אע"ג דגמר מלאכול כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתיה ממיכלא וממשתיא. וכן כתבו בתוס'.
ואני מסתפק בענין שמועתינו לפי שרב פפא לא דבר אלא בג' מדות לבד, שהן בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ובתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, ולאחר הסעודה, ועדיין יש מדה רביעית שלא נתפרשה והיא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריהם לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם, ולפי הסברא הראשון עיקר שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי שהיא כמחלוקת בירושלמי דגרסינן התם (ה"ד): א"ר זעירא מן דאנן חמיין רבנן עלין לריש ירחא ואוכלין ענבים ולא מברכין עליהם בסופא לא שיש בדעתם לאכול פת, פירוש בתמיהא, נראה דלדעת רבי זעירא כל שבדעתו לאכול פת אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה הרי הוא כאלו אכלן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואינן טעונין ברכה לאחריהם, אבל למטה משם אמרו בירושלמי: רבי בא בריה דרב פפא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא מהו מברכה עליה דסולתא בסופא, רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף, וכן נראה עיקר.
נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי מה שכתבנו, דבשר ודגים ובשר מליח וכן מעשה קדרה בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה כלל. ופת הבאה בכסנין כגון אובלי"יש ואותן העשוין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים, אם באו בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה דהיינו לאחר סילוק טבלא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. ופירות כגון תאנים וענבים אם באו ללפת אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו בתוך הסעודה שלא ללפת טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, ונראה שאם התחילו לאכול מהם בתוך הסעודה ונמשכה אכילתן עד לאחר הסעודה גם אותן שאכל אחר סעודה אין טעונין ברכה לאחריהם שאין הכל הולך אלא אחר התחלת אכילתן, וכן אם באו ללפת את הפת ולאחר גמר אכילתן אכל מהן, שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, והוא הדין לפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה ואוכל והולך מהן עד לאחר גמר סעודה אינה טעונה ברכה לפניה שכבר נפטרה בפת.
ונראה שהוא פלוגתא בירושלמי (ה"ה) דגרסינן התם: ר' חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר' חייא רביה פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, א"ר אימי ר' יוחנן פליג, א"ר מונא לרבי חזקיה במה הוא פליג, אמר ליה בשאכל מאותו המין באמצע הסעודה. ונראה דהלכה כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ומיהו כיון דמשמיה דר' חייא אמר לה איכא למימר דהלכה כרב שאמר משום ר' חייא, ומיהו קצת ראיה יש לחייב מדקיימא לן בברך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות, אלמא אף על גב דברך עליו בתוך הסעודה כיון שאין שתייתו שבתחלה חשובה כשתייתו שבסוף לא פטר לה וצריך לחזור ולברך, כל שכן הכא דלא בירך עליהן ממש אלא שנפטרו בגררא דפת ופת כבר גמר מלאכלו שהוא צריך לחזור ולברך.
ומיהו הא משמע דפשיטא דכל שבא ללפת, אע"פ שאוכל ממנו בתוך הסעודה לבדו בלא פת, שאינו צריך לברך עליו דעדיין מלפת בו את הפת, ודרך המלפתים שאוכלין מהן בתוך הסעודה קצת בלא פת וחוזר ומלפת בהן עוד הפת. ובזה כתבו בתוס' כן.
מיהא דאמרינן לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם איכא למשמע דשלש אינן פוטרין מעין שלש.

אי הכי יין נמי. כלומר: דיין נמי מחמת סעודה הוא בא דלשרות המאכל בא.

יין הוא גורם ברכה לעצמו. פירש רש״י ז״ל: בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אף על פי שלא היו צריכין לשתותו. ולפי פירוש זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה דאף הן מחמת סעודה הן באין לשרות המאכל. וכן אמרו שהיה נוהג רש״י ז״ל ורבנו תם וגדולי הצרפתים ז״ל. ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו כלומר השתיה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתיה שני ענינים ואי אפשר לשתיהן להיות כאחת. וכתב הראב״ד ז״ל דלפי זה הפירוש אפילו שתית מים נמי בעי ברכה, ויש לזה מעט מסעד מדאמרינן (לקמן ברכות מד, ב) בשותה מים לצמאו לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא, הא אחריתי אפילו בתוך אכילה בעיא ברכה ע״כ.
ואינו מחוור בעיני, דמהתם ליכא למשמע מינה מידי, דהא דלא דייקינן מההיא למעוטי שותה בתוך הסעודה היינו משום דאף השותה מים בתוך הסעודה לצמאו הוא שותה, מפני שהאכילה צמאתו, והלכך אפילו תמצי לומר דשותה בתוך הסעודה פטור מלברך אי אפשר למעוטי מינה דההיא שותה מחמת סעודה, אלא טעמא משום שברכת הפת פטרה לה מחמת טפלה שהמים טפלה היא לפת דלשרות היא באה. ויש עוד מחמירין לברך עליה בכל פעם ופעם משום דסתמא נמלך הוא בשתיתן בכל פעם דאין קובע עצמו על שתיתן וכמו שהוא חייב לברך על היין בתוך ימות החול על כל כוס וכוס במקום שאין שם יין מצוי מיהא. ודברי רש״י ז״ל ור״ת ז״ל נראין עיקר. והא דאמרינן יין פוטר כל מיני משקין, לאו במשקין הבאין בסעודה קאמר דמשקין הבאין בסעודה אינן טעונין ברכה כלל כדאמרן, אלא בקובע עצמו לשתות קאמר שאז טעונין ברכה אלא שהיין פוטרתן.
ולענין ברכה אחרונה של יין הבא בתוך המזון, אינו טעון כלל דברכת המזון פוטרת כל מה שבא בתוך המזון כדרך שהיא פוטרת ברכה אחרונה של דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואף על פי שהן טעונין ברכה לפניהם והא נמי דכותיהו הוא, ועדיף מנייהו משום דאיהו נמי מיזן. ובתוספות הביאו ראיה מתלמידי דרב דחד בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא (פסחים קג, ב) וקא מפרשי טעמיה דבריך בכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסקה דמשתי וברוכי בהדדי לא אפשר, אלמא לא בריך אכסי דקודם ברכה לאחריהן דאי בריך עליהו לבסוף מאי שנא משום הפסק ברכה תיפוק ליה משום דכיון דברך עלייהו לבסוף הוה ליה גמר שתיה ואידך בעי ברוכי.
ומיהו יין שלאחר המזון כלומר ששתה לאחר שגמר מלאכול הרבה והפסיק בשיחה ומתוך שיחה צמא לשתות דקיימא לן בסמוך דבעי ברוכי בתחלתו, נראה לפי דברי התוספות שהוא טעון ברכה לאחריו ואין ברכת המזון פוטרת אותו וכדכתבינן לעיל דאין ברכת שלש פוטרת מעין שלש. ולי נראה דאפשר לומר דביין ברכת שלש פוטרת מעין שלש דידיה אף על גב דלגבי תאנים וענבים לא פטרה. וטעמא דמתחזי לי בהא משום דאמרינן בריש פרקין (ברכות לה, ב) חמרא סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח, אי הכי ליבריך עליה ג' ברכות לא קבע איניש עילויה, אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא ואי אמר קבענא עלויה מאי, אמר ליה לא ידענא עד שיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא או לא השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם. אלמא אי הויא קביעותא מברכין עליה ג' ברכות, וכיון שכן כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו מתוך דהויא קביעות לאכילה הויא קביעות לשתיה. וכענין שאמרו לקמן (ברכות מג, א) גבי הסבה מיגו דמהניא הסבה לפת מהניא הסבה ליין, כך נראה לי.

אמר ליה לא סבר לה מר כל הקודם בפסוק זה וכו'. פירוש אינה קושיא דאיפשר דאההוא דהוה חביב ליה טפי בריך אלא שרצה לשמוע ממנו מה טעם אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינא. א"ל זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש דדרשינן דבש זה תמרים ורמון הוא חמישי לארץ:

אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכו'. ודאי ליכא לפרושי דברים הבאים מחמת סעודה מידי דאתי ללפת בו את הפת (כפירש"י ז"ל) דא"כ מאי קמ"ל רב פפא והלא משנה שלימה שנינו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ולא איירי נמי במידי דהוא מזון כגון פת הבאה בכסנין ודכותה דהנהו אפילו שלא מחמת סעודה פטורין כשהן באין בתוך הסעודה כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת וקאמר בירושלמי דהיינו פת הבאה בכסנין וכי קאמר רב ששת לעיל דפת הבאה בכסנין טעון ברכה לפניו כשבא לאחר הסעודה מיירי דאי בתוך הסעודה הא חזינן מתניתין דפטר, ותדע לך דפרפרת הוא פת הבאה בכסנין דלקמן בגמ' מוכח דבירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה ואי לאו מידי דמזונא הוא היכי פטר מעשה קדרה דהוא מידי דמזונא כגון חטה ואורז אבל פת הבאה בכסנין ראוי לפוטרן לפי שהוא דבר חשוב וראוי לברך עליו ג' ברכות כשקובע סעודתו עליו והוי לגבייהו כפת לגבי פת הבאה בכסנין שהוא פוטר אותו הילכך רב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניהם תאנים וענבים ועלה קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים וענבים ותפוחים שדרך בני אדם לאכול מהם להשביע רעבונו ולמלא בטנו אם באו בתוך הסעודה אעפ"י שאוכל אותם בלא פת כיון שכוונתו לאכלן כדי למלא רעבונו אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ובהא איתא לדר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל דאע"ג דאיהו בכל ענין אמרה לגבי הא מיהת הלכתא כותיה: שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה. פירוש כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג בעלמא ואינו מתכוין לאוכלן כדי להשביעו כל אלו טעונין לפניהם ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה: דברים הבאים לאחר הסעודה. פירוש אחר שסיימו מלאכול קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומש"ה לא פריש אי אתו מחמת סעודה או לא דהא בפירות איירי ומסתמא כל פירות הבאין לאחר סעודה ונאכלין לבדם בלא פת אינן באין מחמת סעודה. הא אם באו מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת אחר ואוכל מאלו למלא רעבונו ודאי אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אבל כשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכה על המזון כמו שמפורש בה ופירות אינן מזון הילכך אין אותה ברכה עולה להם כלל ואינה עולה אלא למידי דזיין. ונראה דה"ה לבשר וביצים ודגים דברכת הפת פוטרתן ואפי' באין שלא מחמת סעודה כיון שבאין בתוך הסעודה שאף הם נמי מיזן זייני דאע"ג דלא חייבו לברך עלייהו בורא מיני מזונות טעמא משום דאין אדם קובע סעודתו עליהם דלא חייבו לברך בורא מיני מזונות אלא לדברים שאדם קובע סעודתו עליהם לפעמים ודרכן של בני אדם בכך ובאלו חייבו ואפי' בדברים שאינן משבעת המינין כגון אורז ודוחן. אבל מ"מ בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם כגון תבשיל של כרוב וכיוצא בו מזונא נינהו וכל שהן באין בתוך הסעודה פטורין אפילו מלברך לפניהם ואעפ"י שבאו שלא מחמת סעודה. ולענין ירקות של פסח כגון מרור שהוא נאכל בתוך הסעודה שכך דרך לאכלו אחר אכילת מצה בטיבול שני אעפ"י שאינו בא מחמת סעודה שאינו בא להשביעו מ"מ כיון שהוא בא להם לשם חובה לסעודה הוה ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה ואינו טעון ברכת הנהנין אלא ברכת המצוה לחוד והיינו לאכול מרור, ותו איכא למפטריה נמי משום דהא בריך בטיבול ראשון על שאר ירק ברכת הנהנין מקמי סעודה והיה בדעתו לאכול אלו אחר מכאן דהא ידע דמחוייב הוא לאכלן וכיון דכן הו"ל כבירך על היין שלפני המזון דקיי"ל דפוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים שדעתו לשתות יין אח"כ כדאיתא בסמוך. והא דאמרינן הכא דטעונין ברכה לאחריהם היינו בפירות של שבעת המינין אבל שאר פירות דברכה דידהו לאחריהם הוא בורא נפשות רבות ולא כלום מקריא בכל דוכתא וכיון דבריך ברכת מזון ממילא מפטר. ופירות הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה למלא רעבונו או ללפת בהן את הפת ונמשך בהן ואוכלן אחר הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך עליהם לפניהם כלל תדע לך שהרי פת הבאה בכסנין כשהיא באה אחר הסעודה שלא מחמת סעודה טעונה ברכה לפניה וצריך לברך בורא מיני מזונות וכשאדם קובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא ולבסוף ג' ברכות נמצא פת זו פעמים תורת פת עליה לגמרי ופעמים תורת פירות לומר שאינה נפטרת בברכת הפת הרי שקבע סעודתו על הפת הבאה בכסנין ובירך עליה בתחלה המוציא ולאחר שמלא כריסו ממנה והוא שבע אוכל ממנה לתענוג ובתורת פירות כלום יחזור ויברך עליה ברכת הנהנין הא לא איפשר אף זו כיוצא בה שכיון שנפטרו פירות אלו והורשה לאכול מהן כל זמן שלא נמלך באכילתן אוכל והולך מהם ואפילו אחר סעודתו. ואי קשיא לך מהא דאמרינן לקמן ביין שבא לאחר המזון שטעון ברכה ואין יין שבתוך המזון פוטרו לפי שהן ענינים חלוקים שזה לשרות וזה לשתות אף פירות אלו נמי כיון שהן ענינים חלוקים שאלו מחמת סעודה והללו שלא מחמת סעודה אלא לתענוג לא יהו נפטרין אלו באלו. יש להשיב דלא דמי שהיין הבא בתוך הסעודה מתוך שהוא בא לשרות ענינו כאכילה, אע"ג דודאי מתוך שהוא משקה חלוק הוא מפת ולהכי לא מפטר בה וטעון ברכה לעצמו כדאמרינן בסמוך דיין קובע ברכה לעצמו התם לענין אכילה הוא דחשיב שתיה דלאו לאפטורי ביה מתוך שהוא משקה וזה מאכל. אבל מ"מ לענין שתיה דעלמא שתיה דבתוך המזון אכילה גמורה היא שהוא בא לשרות וצורך אכילה היא שהוא בא להכשיר האוכל שמתוך שהאדם צמא אינו יכול לאכול הילכך ענינו כאכילה גמורה ואינו בדין שאכילה יפטור שתיה והיינו יין שלאחר המזון שענינו שתיה גמורה אבל כאן בפירות הכא והכא היא אכילה אלא שזו נאכלת לרעבונו וזו לתענוג וזו וזו אכילה היא וכיון שנפטרה אי איפשר לה להתחייב, וראיה גמורה הוא מהאי דאמרינן לקמן דאיבעיא לן בשכח ולא בירך לפניו אם גומר סעודתו בלא ברכה ואהדרינן מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא עוד ריחו נודף הרי כאן שנסתפקו מכיון שכבר נהנה מזה המין אם חוזר ומברך עליו כלל או שיגמור לאכול ממנו בלא ברכה וכל עיקר לא מצאו טעם לחייבו אלא מפני שאכל שום, כלומר שאכילתו היתה תחלתו באיסור, אבל הכא שאכילתו תחלה בהיתר היתה ונהנה ממנו בהיתר תו לא מחייב עליה לברוכי ואוכל והולך כרצונו וזה נכון. והא דאמרינן לאחר הסעודה היינו כל שגמר בדעתו מלאכול מתוך שהוא שבע שאין בדעתו לאכול עוד כדי לשבוע והיינו דלא אדכר בה מחמת הסעודה דכל כה"ג כל מה שמביאים עוד שלא מחמת הסעודה הוא:

אמר להם הואיל ופת פטרתן. פירוש לא מדין טפלה דלא מיקרי טפלה כלל אלא כשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת אבל כל היכא דלאו ללפת לא מיקרי טפלה אלא ה"ק הואיל דפת פטרתן משום דפת הוא עיקר ופת חשוב והוא כדאי לפטור את כולן כשבאין מחמת סעודה דאע"ג דלאו טפלה עשאוהו כטפלה לפי שפת עיקר סעודה לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו מחמת סעודה. ואקשינן אי הכי יין נמי, פירוש דיין נמי מחמת הסעודה הוא וצורך סעודה בודאי וכיון שכן ראוי לעשותו כטפלה לפת לענין שיפטר בברכתו. יין קובע הוא ברכה לעצמו. פירוש לפי שהוא דבר חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה. ואע"ג דשתיה דבתוך המזון אכילה היא היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה בא לשרות וצורך אכילה אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו, ומיהו הני מילי לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו לא אלא כולן ענין אחד הן דאכילה ושתיה כולן משביעין ואפילו יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש. דהא אמרינן לעיל דאי לאו משום טעמא דלא קבע אינש סעודתיה עליה עדיף מפת דהוא סעיד ומשמח וכיון דכן יוצא הוא בברכת ג' ואפי' לכתחלה:

כל מה שביארנו הוא במי שאוכל פירות או תבשילים שלא בתוך הסעודה וצריך לברך על כל מין ומין ברכה הראויה לו הואיל ואין ברכותיהן שוות שאין מין אחד פוטר את האחר, אבל אם בירך על הפת פת פוטרת כל מיני מאכל ואין צריך לברך על שום דבר שיהא בא לו בתוך הסעודה ובלבד שיהא בא מחמת הסעודה, אבל אם אין הדבר בא מחמת הסעודה יש בה דינים חלוקים וכיצד הוא הדין דברים הבאים בתוך הסעודה כגון באמצע תבשיל או בין תבשיל לתבשיל שכל שהוא מרבה בתבשילים אפילו כל היום כלו סעודה אחת היא ובאו לו דברים אלו מחמת הסעודה כגון שבאו לו ללפת את הפת או להפליג בסעודה לאכול על השבע כדברים המשביעים או להרבות בה בשאר דברים או לחדד תאות המאכל אע"פ שלא היה דעתו עליו בשעת המוציא אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו שהכל נכלל בברכת הפת, שמא תאמר והלא מצד אחר אתה יכול לפטור ברכה מהם והוא שהרי כל שבאו לכיוצא בזה טפל הוא אצת הפת וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך הוא שאמרת ועמו טפלה כלומר שלא נאמרו הדברים אלא כשהטפלה באה עם העיקר הא כל שלא היה דעתו עליו מתחלת אכילה והוא באה אחר כן אינו בכלל זה ואתה צריך לפטרו מצד אחר והוא זה שהזכרנו:

ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון שהביאו פירות בשלחן לקנוח סעודה וקפצו ואכלום בתוך הסעודה שלא עלה על הדעת להיות נכללות בברכת הפת, ומכל מקום אין טעונות ברכה לאחריהם מכיון שנטמעו נטמעו ולכתחלה מיהא ראוי לו לאדם שלא לקפוץ עליהם ויניחם במקומם כדי שיתחייבו ברכה לפניהם ולאחריהם אלא אם כן הוא עושה כן מתוך שמאכלו ערב לו מצד אכילתם והוא שאמרו בתלמוד המערב חנינא בר סיסי כד הוי משלחין ליה מביה נשיאה נקלוסין הוה שביק לון עד לאחר המזון ומברך עליהון תחלה וסוף, ואמרו עוד שם רב הונא אכיל תמרין עם פסתיה פי' שהיו באים לו מחוץ אמר ליה רב חייא פליג את בהדי רבך ר"ל עד שאתה קופץ עלים כדי שתפטור מברכה ארחנוה שלהם אמר ליה אינון עיקר נגוסתי ר"ל סעודתי, ומ"מ דברים הבאים בתוך הסעודה שפרשנו שמברך לפניו דוקא פירות אבל מיני מזונות ומעשה קדירה צורך מזון הם על כל פנים ואין צריכין ברכה ובכלל זה בשר ודגים וביצים וכל כיוצא באלו:

דברים הבאים לאחר סעודה כגון שגמר סעודתו והביאו לו פירות להנאתו או דרך כבוד שלא להשביע רעבונו ושלא להרבות בסעודה טעונות ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאם התחיל לאכול מהם מתוך הסעודה ונמשך בהם עד לאחר הסעודה אין מברכין שלאחריהם הכל הולך אחר התחלתן ואפילו פסק מהן וחזר, וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו שם בשם ר' חייא רבא פה הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, אמר ר' אמי ר' יוחנן פליג א"ר מונא לר"ח במאי פליג בשאכל מאותו המין באותה סעודה, אמר לי אפילו לא אכל, אלמא באכל מיהא פשוט הוא שחלק ר' יוחנן למה שאינו טעון ברכה, ואע"פ שנדחית לומר אע"פ שלא אכל מ"מ לענין מה שהיה עולה על דעת ר' מונא לא נדחה, ומ"מ פת הבאה בכיסנין אין טעונה ברכה לאחריה הואיל ומ"מ פת היא ג' ברכות פוטרים אותה הא לפניה צריך לברך הואיל והלכה לה קביעות הפת, יראה לי שאין דברים אלו אמורים למי שקבע דעתו על כך מתחילת אכילה וכן מן הסתם לכל בני חבורה דעתם מתחלת אכילה על כל מה שבעלי בתים מניחים לפניהם ואין הדברים אמורים אלא בבעל הבית שבאו לו מתוך היאוש או שלא קבע דעתו עליהם מתחלה ונתחלף רצונו ובקש מהם:

ובתוספות כתבו שדין לאחר סעודה הנזכר כאן אינו כענין סעודות שלנו ולא נאמר אלא בהם שהיה להם סדר בסעודה ולא היו מערבים פת עם פירות כלל, אבל אנו אין מסלקין דעתנו מן הפת עד שיתסלק השלחן ואף עם הפירות הבאות לאחר סעודה אנו אוכלין פת לפנמים והכל נקרא בתוך הסעודה, יש מפרשים שאם באו פירות קודם סעודה וברך עליהן ואחר כך ברך על הפת וגמר סעודתו שאין ברכת הסעודה פוטרת אותה של אותן הפירות וממה שאמרו בתלמוד העמרב ר' בא בעי אהן דאכל סלת ובדעתיה למיכל פתא מהו מיברכא על סולתא בסיפא רבנין דקשרין פשטון צריך לברך בסוף:

היו דברים אלו שבאו לאחר סעודה מינים הרבה ויש בהם מז' המינים ושל שאר מינים שאין ברכה אחרונה שלהם ברכה מעין ג' מברך לבסוף ברכה מעין ג' ונפטר כלן ולמטה יתבאר זה יותר:

מה שביארנו שפת פוטרת כל מה שבא בתוך הסעודה דוקא במיני מאכל אבל אינו פוטר את היין שהיין גורם ברכה לעצמו ופירשו בה רבים מתוך חשיבותו או מצד שהוא בא לפעמים בלא סעודה כגון קדוש והבדלה עד שיצא להם לומר שאם שתה מים ושאר משקים פת פוטרתן שאף המשקה צורך אכילה הוא כדי לשרות המאכל שבמעיו, ולדעת זה מה שאמרו יין פוטר כל מיני משקים לא במשקים הבאים בסעודה נאמר שהרי אותן המשקין בפת נפטרו אלא בקובע עצמו לשתות שאם שתה יין תחלה נפטרו כל המשקין שמאותה הסיבה בברכתו, ויש שאין מפרשין לה מתוך חשיבות היין אלא שאין משקה נפטר בברכת מאכל אע"פ שבמקום אחר אמרו שתיה בכלל אכילה לא נאמר לענין ברכה ולדבריהם אין שום משקה נכלל בברכת הפת ומכל מקום קצת חכמי אלאמנייאה הגידו לי לשטה זו שהשכר העשוי משעורים או מחטים או שאר מיני תבואה פטור בברכת הפת שמכל מקום מין תבואה עיקר בו, ויש שמוסיף בשטה זו לומר שהמים צריך לברך על כל כוס וכוס שמן הסתם אדם נמלך בהם על כל פעם ופעם ואין זה נראה, ומ"מ לדברי כלם יין שבסעודה פוטר כל מיני משקים של אותה סעודה, וכן לדברי כלם צריך ברכה לפניו ואינו נפטר בברכת הפצ אלא שלענין ברכה אחרונה כל יין שבתוך המזון נפטר בברכת המזון כדרך שהיא פוטרת כל שבא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכל שכן שהיין מיזן זיין כמו שכתבנו בסוף פרק ראשון, וכבר הביאו בתוספות ראיה לזה ממה שאמרו בפסחים בפ' אחרון בתלמידי דרב בריך אכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסק דמשתא וברוכי כי הדיי לא אפשר הא משום ראשונים מיהא לא הוצרך לברך לבסוף שאילו הוצרך ברכה לבסוף מאי איריא משום הפסק תיפוק ליה דמאחר שנותן לבו לברך הוה ליה גמר שתייה, ומ"מ יש אומרים שאינה ראיה גמורה שהרי דעתו לשתות כוס של ברכה והיאך יברך אם לא מטעם ההפסק, אלא שלדעתי אין נתינת לב על ברכת המזון אלא אחרי גמר אכילה ושתייה וראיה גמורה היא ומ"מ יין שלאחר המזון כגון שגמר לאכול ושתה אחר גמר אכילה אלא שהפסיק בשיחה וחזר ושתה מגדולי הגאונים ראיתי שמצריכים בה ברכה ואין ברכת ג' פוטרתו וממה שאמרו בראש הפרק חמרא סעיד וכו' ושאלו אי הכי ליברך עליה ג' ברכות ותירץ לא קבע איניש סעודתיה וכו' אלא מגדולי הדור מדקדקים ממנה בהפך כלומר הא אי הויא קביעותא מברכים עלייהוג' ברכות ובזו כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו מתוך שהוא קבע לאכילה הויא קבע לשתייה, וכמו שאמרו למטה בהסבה מגו דמהניא הסבה לפת הויה הסבה ליין ואנו כתבנו בראש הפרק שלכתחלה צריך ברכה הא דיעבד יצא:

ואידך שיעורין בהדיא מי כתיב. על ר' חנין גופיה פריך הכי משום דקרא אסמכתא בעלמא והכי נמי קאמר בפ"ק דסוכה [דף ו' ע"א] ובמסכת עירובין [דף ד' ע"א] ותיסברא שיעורין מי כתיבי אלא הלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא הוא:

זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. וחטה וזית שכל א' ראשון לארץ חטה קודמת וכן שעורה ותמרים שעורה קודמת לפי שנכתבו בפסוק תחלה:

שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו [ואין טעון ברכה לאחריו] אלא פת הבאה בכיסנין בלבד. פרש"י שלאחר ברכת המזון היו מביאין אותם, וקשה לפירושו דמי גרע מחמשת המינין לענין ברכה אחרונה אע"פ שמאכלה מועט ונותנין בה תבלין הרבה ושקדים ואגוזים מ"מ קיי"ל כל שיש בו מה' המינין מברכין לאחריו מעין ג' וכי היכי דלענין ברכה ראשונה לא יצא מכלל ה' המינין ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות דבהא מודה רב ששת שטעון ברכה לפניו כדין שאר ה' המינין וה"ה נמי לענין ברכה אחרונה ועוד היאך מצי למימר שלא יברכו עליה ברכה אחת מעין ג' כשאוכל לאחר המזון כיון דאי הוה קבע סעודתיה עילויה היה מברך עליו המוציא וג' ברכות כדמוכח לקמן ועוד מאי האי דקאמר אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין הרי פת אורז דאין מברכין לאחריה אלא בורא נפשות רבות ועוד משמע דהוי קודם ברכת המזון דומיא דתאנים וענבים דאיירי בהו. ונראה דמיירי שאוכלה אחר הסעודה קודם ברכת המזון ומתוך שאינה באה אלא לקינוח סעודה ומאכלו מועט נפטר בברכת המזון, פר"ח פת הבאה בכיסנין זה פת שעשוי כמין כיסין מלאים סוכ"ר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין וכיוצא בהן ולועסין אותן בבתי משתאות אחר הסעודה:

אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה. פרש"י כגון בשר ופירות וכל דבר שהביאו לפניו ללפת בהם את הפת אינן טעונין ברכה לפניהם משום דהוו להו טפילה. וקשה לפירושו מאי קמ"ל מתניתין היא מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ותנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואין לומר דאגב מילי אחרינא דפסק רב פפא נקט הך מילתא אע"ג דמתניתין היא ואשמעינן נמי דפת עיקר לכל מילי דאכלי בהדיה דא"כ לא הוה ליה למימר במילתיה בהך לישנא, ועוד קשה הא דפריך בסמוך אי הכי יין נמי נפטריה פת מאי קשיא ליה והלא כששותה יין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפלה לפת איירינן לפרש"י. ואין לפרש דפריך ליפטריה פת כששורה פתו ביין דאין ה"נ דודאי הפת עיקר ואין לומר משום דיין בא לשרות האכילה שבמעיו ומרבה תאות האכילה הוי כאלו שותהו עם הפת דמהיכא פשיט ליה כולי האי דמהאי טעמא הוי כמו דברים שבאין ללפת בהם את הפת, הילכך נראה לפרש דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה דהיינו כגון בשר ודגים וירק ודייס' שרגילין לקבוע עיקר סעודה עליהם ולאכול בהם את הפת ואע"פ שאוכלין אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם דכיון דעיקר הסעודה הם פוטרן ברכת הפת וכן ברכת המזון פוטרן וכן משקין הבאין בתוך הסעודה חשיבי באין מחמת הסעודה לפי שאין אדם יכול לאכול בלא שתייה וחשיבי כעיקר הסעודה ואין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מן היין הואיל והוא גורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו כדתנן במתניתין אבל לא לאחריו כדמוכחא שמעתא דערבי פסחים [דף ק"ג:] בעובדא דתלמידי דרב דחד מינייהו בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם [דף פ"ו] משום דברכת המזון הויא הפסקה אלמא דלא בריך על היין שבתוך הסעודה ברכה אחרונה דאי בירך לאחריו למה לי טעמא משום הפסקה דברכת המזון תיפוק לי' משום ברכה דעל הגפן שבירך, ומחד מינייהו דבריך אכסא קמא ותו לא אין להוכיח שלא תועיל ברכת המזון לפטור ברכה שלאחר היין היכא דמברך בלא כוס ואין לו עוד יין לשתות ולא פטרה ברכת המזון את היין ששתה, הא ליתא דודאי כשהכוס בידו ודעתו לשתות לא חשיבא ברכת המזון הפסקה ואין צריך לברך על היין של כוס של בהמ"ז אבל היכי שאין לו יין עוד לשתות בהמ"ז קאי נמי על היין ששתה, וכן פי' בה"ג דברי' הבאים מחמת הסעודה כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וכן ירקי ובוציני אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם:

שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה. פרש"י כגון דייסא [כרוב] ותרדין שאינן לפתן והם למזון ולשובע טעונין ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו [ולא לאחריהן] דברכת המזון פוטרתן, וכן פי' בה"ג דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון חביצא ודייסא טעונין לפניהם ולא לאחריהם. ולא יתכן כלל לפרש דעל דייסא אצריך לברך לפניו ולא יפטר בברכת המוציא דאין לך מחמת הסעודה יותר מזה דהוא עיקר סעודה ואמרינן נמי לקמן בפירקין [דף מ"ב] בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדירה ואמרינן [לעיל דף ל"ז] ואלו הן מעשה קדירה חילקא וטרגוס וטיסנא דהיינו דייסא. ועוד הקשה ה"ר יוסף דלעיל אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום דצנון עיקר כ"ש הכא דפת עיקר ואין לדחות ולומר דלעיל מיירי שאוכל הצנון והזית יחד דלא משמע הכי אלא שאוכלן זה אחר זה ואוכל את הזית לבטל מרירת הצנון, וכן פירש בערוך דדייסא אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו דממה נפשך אי חשיבא כנהמא כדאמרינן [ביצה דף ט"ז ובפרק הנודר מן המבושל דף מ"ט] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא פת פוטרת פת ואי לא חשיב כנהמא הוי כשאר תבשיל שפת פוטרתו. וא"ת מאי שנא דייסא מפת הבאה בכיסנין דאמרינן דטעון ברכה לפניו אע"ג דמשמע דאיירי אפילו הביאו בתוך הסעודה דומיא דהביאו לפניהם תאנים וענבים דאיירי בהו, וי"ל משום דדייסא להשביע והוא עיקר הסעודה אבל פת הבאה בכיסנין באה לעידון ולהתענג להקל מכובד המאכל כדאמרינן עירובין דף כ"ט ע"ב הני כיסני מעלי לליבא ולכך טעונה ברכה לפניה דלא מיפטרא בהמוציא אבל לא לאחריה דברכת המזון פוטרתה טפי מתאנים וענבים לרב ששת משום דמזון הוי:

לאחר הסעודה. פרש"י דברים הרגילין לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן תוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו ולאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו, וכן פי' בה"ג דברים הבאים לאחר הסעודה כגון תמרי ורימוני ושאר מגדים ואייתינהו וקאכיל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ולפי דבריהם פסקא דרב פפא כרב ששת, ועוד כתב בה"ג מה שדייסא וחביצא נפטרין בבהמ"ז משום דהוי מזון אבל תמרי ורימוני ושאר דברים לאו מיני מזון נינהו הילכך לא מיפטרי בברכת המזון, וקשה לפירושם שתלו הטעם בשביל דמזון נינהו ולכך נפטרו בברכת המזון דאי איתא להאי טעמא הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא טעם הפטור במה שבאין מחמת הסעודה ועוד כל מילי דזייני לבר ממים שייכא בהו ברכת הזן וניהו דמזון לא שייכי בהו מ"מ ברכת הזן וברכת הארץ וברכת ירושלים דעדיפי טפי מעין ג' יפטרום, ועוד דפי' דלאחר הסעודה אינו שוה למה שאמר בתוך הסעודה שהרי גם בתוך הסעודה הוא בא אלא שרגילין לבוא לאחר הסעודה והעיקר חסר מן הספר, ועוד בתוך הסעודה דגבי מחמת הסעודה אמאי איצטרך לאומרו פשיטא שבתוך הסעודה אוכלין אותם כיון שבאין ללפת, ועוד בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם שלא באו ללפת אלא לאכול בפני עצמו לא השמיענו רב פפא מה דינם שהרי אינן דומין לא לדבר הבא מחמת הסעודה דהיינו מזון ולא לדבר הרגיל לאחר הסעודה דהיינו פירות דאלו ודאי רגילין הן לבא בתוך הסעודה ואינם מזון, הילכך נל"פ דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות ומקרי שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומיני מלוחים שרגילין לבא לעיקר הסעודה טעונין ברכה לפניהם לפי שברכת המוציא אינה פוטרן כיון דלא מעיקר סעודה הם ולא לאחריהם דבהמ"ז פוטר כל מה שאכל בתוך הסעודה והיינו כרב הונא וכרב נחמן ודלא כרב ששת: לאחר הסעודה. פי' דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה בין הבאים שלא מחמת סעודה אם הביאן לאחר סעודה קודם ברכת המזון כי היו רגילין בימיהם לאחר גמר הסעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעין עצמן לאכול פירות ופרפראות ולשתות יין לאחר המזון והיינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו לאחר סילוק המזון וקודם ברכת המזון וכיון שמשכו ידיהם מן הפת כל מה שהביאו אז לפניו בין דברים הבאין מחמת הסעודה בין דברים הבאין שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל בתוך עיקר הסעודה. ומה שפי' רשב"ם בפרק ערבי פסחים [דף ק"ג ע"ב] דיין שבתוך המזון אין צריך ברכה לאחריו משום דברכת המזון פוטרו מק"ו השתא ברכה אחת מעין ג' פוטרתו כ"ש ג' ברכות האי ק"ו פריכא הוא דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו דטעונין ברכה לאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן אלא היינו טעמא דאין טעון ברכה לאחריו משום דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה ואף לפניו לא היה טעון ברכה אלא משום דקובע ברכה לעצמו. ועל היין של כוס ברכת המזון כתב בה"ג שאין צריך לברך עליו על הגפן ומילתא דתמי' היא, ושמא חושבו כבא מחמת סעודה אע"פ שהפסיק בברכת המזון ולא מסתבר כותיה וגם העם לא נהגו כן ודין שלישי דרב פפא אינו מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון. ואדם שאוכל בתחלת סעודתו פת ופירות יש להסתפק אם (אכל מהם בלא פת אם] יברך עליהם או לאו, וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת סעודה דעיקר סעודתו סומך עליהם ועלה לא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם הילכך כיון דעיקר סעודתו היא פת פוטרתו אפילו אוכלו לפעמים בלא פת. ובירושלמי אמרינן רב הונא אכל תמרי עם פיתא א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף א"ל אינון עיקר [נגיסתי] פי' הם עיקר סעודתו והיאך אניחם עד לבסוף, משמע דלאחר מזונך דקאמר היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון כמו פטר את היין דלאחר המזון דמתני' וסובר כפסקא דרב פפא דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם ואפילו אכלן בלא פת דאי בלא פת טעונין נמי ברכה לאחריהם כשאוכלן בתוך הסעודה למה ליה למימר שבקן בתר מזונך יאמר לו אכול אותם בלא פת ואפילו בתוך הסעודה יברך עליהם תחלה וסוף. ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע סעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם מדלא אמר להם שיאכלו בתוך הסעודה כי לברך עליהם גם בסוף אמר שבקן בתר מזונך:

אי הכי יין נמי נפטרי' פת. פי' שהוא כדבר הבא מחמת סעודה בתוך הסעודה לפי שאי אפשר לאכילה בלא שתיה ומטעם זה נמי פוטר כל מיני משקין כדפי' לעיל, אבל בה"ג כתב שיש לברך על המים תוך הסעודה, ופי' ה"ר יום טוב הטעם דכי פריך הכא יין נמי נפטריה פת דוקא מיין שייך לאקשויי משום דזיין אבל מים דלא זייני כדאמרינן בנדרים דהאומר כל הזן עלי מותר במים ומלח אין הפת פוטרתן ולא נהירא שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע"ג דברכת בורא פרי הגפן לא שייכא מידי לשאר משקין לפי שיין הוא ראש לכל המשקין הוא עיקר לענין ברכה וכלן טפלה לו וכן נמי כיון דפת הוא עיקר סעודה והמשקין אינן באין אלא בשבילו הפת פוטרן אע"ג דלא זייני דמים נמי מיקרי באים מחמת הסעודה כדאמרינן [ב"ק דף צ"ב ע"ב ובהמקבל דף ק"ז ע"ב] וכלן פת של שחרית וקיתון של מים מבטלתן, וי"א שיש לברך על המים באמצע סעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי שאין אדם שותה מים אלא לצמאו ולא מסתבר לי כלל כי יודע הוא שאי אפשר לו לאכול בלא שתיה ואינו מסיח דעתו משתיה כל זמן שהוא אוכל והרוצה להסתלק מן הספק קודם נטילת ידים ישב במקום סעודתו ויברך על המים אדעתא לשתות כ"ז הסעודה:

שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו. פר"ח שהוא פוטר כל מיני משקין וזהו גורם ברכה לעצמו כשיש יין ושאר משקין לפניו חשיבותו גורם לו ברכה לפטור אחרים וכיון דחשיב כולי האי אינו נפטר בברכה אחת שלאחריו, ורשב"א פי' גורם ברכה לעצמו דמתחלה כשהיה בענבים ברכתו בורא פרי העץ [ועל היין מברך בורא פרי] הגפן כיון דחשיבא היא אין לבטלה משום ברכת הפת:

פירש"י בד"ה זה שני לארץ כו' זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון כו' עכ"ל לרבותא נקט תאנים דאפילו מתאנים חשובים הם דלא הוי אלא רביעי לארץ אבל א"כ ה"מ למנקט לרבותא אפילו גפן דהוי ג' לארץ ותמרים הוי שני לארץ וק"ל:

תוס' בד"ה אלא פת הבא כו' ולבסוף ולא כלום כו' עכ"ל היינו לא ג' ברכות ולא מעין ג' אבל בורא נפשות מברכין כדמוכח מדברי התוס' ודו"ק:

בד"ה ויין פוטר כו' ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין כו' עכ"ל אבל הרא"ש פסק לגבי יין כוותיה ודברי התוס' יש לפרש דודאי אין זה הכרח דמשום דאין הלכה כוותיה בפת אלא כרב פפא נימא נמי דאין הלכה כוותיה ביין אלא דר"ל דלא תימא דר"ח תנא הוא והלכה כוותיה שהרי מפת כו' וק"ל:

בד"ה הלכתא דברים כו' כדפי' לעיל על כן פירש ר"י דברים הבאים כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

בד"ה א"ה יין נמי כו' והשתא יין פוטר כל מיני משקין כו' עכ"ל זו היא כדעת הרא"ש ע"ש אבל התוס' לעיל פסקו דלא כר' חייא דס"ל דיין פוטר כל מיני משקין כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה הלכתא כו' של לפתן ובאין לזון כו' ע"כ פי' ר"י דברים הבאים כו' ולא לאחריהם ולאחר הסעודה כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד אין לנו דין זה כו' נ"ב ונמצא המסקנא לדידן דאין אנו מושכין ידינו מן הפת דבשר ודגים ומיני קדירות אינן צריכין ברכה כלל ופירות כגון תמרים ורמונים וכה"ג צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם וק"ל:

[גמרא ארץ זית שמן ארץ שכל שיעוריה כו'. כצ"ל. ותיבות אריב"ח ליתא לא בעירובין ולא בסוכה:

שם בריך אתמרי ברישא. נ"ל דר"ל ראשון לכל המסובין והצל"ח נדחק בזה] :

רש"י ד"ה פת הבאה בכסנין. מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין כו'. שם ליתא דוחן וע"ש בתד"ה תיובתא וגם המה הזכירו כאן כ"פ דוחן ועמש"כ שם:

תוס' ד"ה אלא. דאמרי' לעיל כל שיש בו מה' המינין צריך ברכה מעין ג'. לעיל לא נמצא [רק] ברכה ראשונה ולענין ברכה אחרונה לקמן (מ"ד א') איתא כל שהוא מה' המינין:

כָּל הַמֻּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה, קוֹדֵם לִבְרָכָה. אָמַר לֵיהּ: זֶה שֵׁנִי לְ'אֶרֶץ', וְזֶה חֲמִישִׁי לְ'אֶרֶץ'. כתב פתח עינים בשם ת"י לכתוב אֶרֶץ חִטָּה וְזֵית שֶׁמֶן וּשְׂעֹרָה וּדְבָשׁ וְגֶפֶן וכו', ויש להבין שלא רצה להפסיק הַזַּיִת בין חִטָּה וּשְׂעֹרָה שהם מיני זרעים עד כאן לשונו. ועדיין יש להקשות דהיה לו להניח כל פירות האילן ביחד שיכתוב גֶפֶן תְאֵנָה וְרִמּוֹן ב'אֶרֶץ' בתרא אחר דְבָשׁ, כי הגפן בין הכי ובין הכי ברכתו אחר התמרים ושלשה אלה אין הפרש בין אם מזכירם בארץ קמא ובין אם יזכרם בארץ בתרא אחר התמר, ובהכי עדיף שנמצא מזכיר כל פרי אילן ביחד? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט הכי לא הוה שמיעינן דין הקדימה בברכות, יען כי דין הקדימה שמעינן ליה משום דכתב ארץ פעם שנית, דמקשינן למאי אצטריך לכתוב ארץ שנית, אלא לאשמעינן כל הקודם בפסוק הוא מוקדם לברכה, ואי לא כתב אֶרֶץ שנית לא אמרינן המוקדם בפסוק מוקדם בברכה, אלא הו"א אין מוקדם בברכה, ומה שהקדים שמו בכתוב זה מוכרח דאי אפשר להזכירם אלא בזה אחר זה, ולעולם שוים לענין ברכה ואיזה שירצה יקדים, ולכך השתא דכתב אֶרֶץ שנית ולא נקיט לכלהו אחר אֶרֶץ קמא, מוכרח שיש דין קדימה בברכות, ולכך הוצרך לכתוב ארץ שנית כדי שיהיה לזית ותמרים קדימה בברכה לגפן תאנה ורמון, וגם כדי שיהיה הפרש בין ראשון לארץ קמא, ובין ראשון לארץ בתרא, ובין שני לארץ בתרא, נמצא דין הקדימה לא למדנו אלא מכח שאמר ארץ פעם שנית. והשתא אי הוה נקיט גפן תאנה ורמון אחר הדבש בארץ בתרא לא הוה שמעינן דין הקדימה בברכות, דהוה אמרינן לעולם שוים הם בברכות ואיזה שירצה יקדים, ומה שאמר ארץ פעם שנית היינו כי רצה להזכיר ארץ במיני האילנות כמו שהזכיר ארץ בדיני דגן, וגם כדי להפסיק בארץ בין מיני דגן ובין מיני אילנות לעשותם חלוקה בפני עצמם, ולעשות לאילנות חשיבות בזכרון ארץ על גביהם, אבל עתה דנקט גפן ותאנה ורימון שהם מין אילן בארץ קמא עם מיני זרעים בטל טעם זה, וממילא נתחזקה הילפותא של קדימת ברכות, דהשתא תיקשי טפי כיון דנקיט מיני אילן עם מיני זרעים ביחד, למה נקיט לזית ותמרים ארץ פעם שנית, אלא ודאי דבא ללמדנו בזה דין הקדימה בברכה.

מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא וּנְשַׁמְעִינָךְ. קשא אם ירצה לשמשו ללמוד ממנו תורה למה צריך לו רגלים של ברזל, דהוא אינו מסבב ממקום למקום אלא יושב בעירו ובישיבתו ורגלים מאן דכר שמייהו הכא? ועוד למה נקיט ברזל ולא שאר מתכות נחושת וכיוצא? ונראה לי בס"ד כי המונע שמוש תלמיד חכם ללמוד תורה מהם בישוב הדעת ובתמידות היא הטרדה, אך הטרדה באה מחמת תגבורת הקליפות, וידוע כי החכמים הראשונים היה להם כונה בהילוכם בדרך לזמר עריצים ולהכרית הקליפות, ומוציאים מהם ניצוצות קדושה, כמו שכתבו המקובלים ז"ל בביאור הוו קלי ואזלי הנאמר בתלמוד על החכמים הראשונים, ולכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', על כן רגלי החכמים נקראת נגרי דפרזלא שבהם דורסים וכורתים הקליפה, וכלי כריתה תהיה בברזל, ולזה אמר מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא של חכמים הראשונים שהיו כורתים בה כל הקליפות, שאז ממילא תתבטל הטירדה הבאה מכוחם וּנְשַׁמְעִינָךְ בישוב הדעת ובתמידות. אי נמי נקיט ברזל כי הברזל הוא בחינת מלכות, ותורה שבעל פה היא בחינת מלכות, והחכמים ההולכים בתורת ה' שבזה כורתים ורומסים הקליפה הם הולכים בתורה שבעל פה. אי נמי נראה לי בס"ד מה שאמר נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא, כי מצינו שארץ ישראל נמשלה לברזל, דכתיב אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וידוע אויר ארץ ישראל מחכים ושם האדם רואה שימן טוב בלימודו, ולזה אמר מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא פירוש רגלים הולכים בארץ אשר אבניה ברזל ששם האויר מחכים, וּנְשַׁמְעִינָךְ שנוכל להשיג תורה מחכמתך הרבה ובינתך הגדולה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דמפורש בביאור רבינו סעדיה ז"ל בדניאל שרגלים דְּפַרְזְלָא שראה נבוכדנצר בחלום היא מלכות אדום הקשה כברזל, וידוע כי גלות זה האחרון שהוא אחר חרבן בית שני הוא נקרא גלות אדום, והגלות גורם טירדה וביטול תורה, אך סוף יעשה הקב"ה נקמה באדום וישלטו בהם ישראל, וכמו שנאמר (יחזקאל כה, ד) וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל, ולזה אמר מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא זו אדום, שימסר בידינו שאז תסתלק הטירדה מאתנו וּנְשַׁמְעִינָךְ בישוב הדעת.

בגמרא ואידך הני שיעורין כו' אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא. בפ"ק דסוכה בכמה דוכתי משמע בפשיטות דשיעורין הל"מ ואהנך שיעורין דאיירי בהו רבי חנן נמי קאי התם א"כ לפ"ז יש לדקדק אמאי קרי ליה הכא מדרבנן ולענ"ד נראה ליישב דאלו ואלו דברי אלקים חיים דלכאורה בהנך שיעורים דר"ח דקחשיב בהדייהו כל כלי ב"ב שיעורן כרימונים אין הכרח בדבר לומר שהוא הל"מ כיון דטעמא רבה אית בהו כמו שפרש"י כאן דכל כמה שלא ניקב כמוציא רימון דרך ב"ב להצניעם לצורך תשמישם אבל אם ניקב כמוציא רימון אין דרך ב"ב להצניעם וא"כ שפיר אית לן למימר שהוא מדרבנן כמו כל הנך שיעורים דקחשיב במסכת כלים דרובן מדרבנן במאי דתליא בסברא לפי מה ששיערו חכמים וה"נ משמע בשלהי פרק המצניע דקחשיב לענין כלי חרס שיעורן דרבנן כמ"ש שם בתוס' בסוף הפרק בד"ה ולענין צמיד פתיל והדבר ידוע דלא שייך הל"מ אלא בדבר שאין לו טעם כגון האי דבית המנוגע דמשערינן בפת חטין דוקא שאין טעם לדבר וכ"ש בשיעורי גרוגרת וכזית וככותבת שהם שיעורין של עונשין נמצא דלפ"ז כיון דהכא הא דמקשינן ואידך היינו למאי דמשמע דרבי יצחק לית ליה דר"ח וא"כ מנ"ל לר"י הנך שיעורים וע"ז לא שייך לשנויי דלר"י כולהו שיעורים דר"ח הל"מ כיון דשיעור רימונים לא הוי אלא מדרבנן כדפרישית משא"כ בסוגיא דפ"ק דסוכה דמקשה התם אדרבי חייא בר אשי דאמר משמיה דרב דשיעורין הל"מ ומקשינן עליה הא דאורייתא נינהו מדר"ח וקאמר ותסברא שיעורין מי כתיבא ומש"ה לא שייך לשנויי התם מדרבנן כיון דלר"ח גופא משמע דלקושטא דמילתא הוי מדאורייתא מקרא דארץ חטה דפליג אדר"י והיינו כמו שפרש"י כאן שמה שהכתוב משבח ארץ ישראל בהנך ז' מינים לאו משום דחשיבי לאכילה הוא אלא שעיקר השבח של א"י שנמצאו בה אלו פירות שצריכין לשער בהם שיעורי תורה א"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר כלל דשיעורא של מוציא רימון הוא מדרבנן דא"כ מאי שבח של א"י שייך ברימון אע"כ דשיעור רימון נמי הוי הל"מ כמו כל הנך דר"ח ומש"ה מסיק התם שפיר אלא הלכה למשה מסיני נינהו ואכולהו קאי וקרא אסמכתא בעלמא לענין שבח דא"י שנמצאו בה כל אלו שיעורים כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם א"ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ כבר הקשתי לשאול לעיל בסמוך דלמאי דמשמע דהא דקאמר ופליג ארב חנן היינו דרב חנן לית ליה דרב יצחק ולדידיה לא איירי קרא בחשיבות הפירות מצד עצמן וכמו שהארכתי בזה א"כ האי ארץ בתרא דכתיב בזית שמן ודבש למאי איצטריך ויש ליישב דאפשר דהאי ארץ הוא דמיותר למילף ג"ש ארץ ארץ לענין ביכורים דנוהג בז' מינים הללו דוקא מגזירת הכתוב אבל מארץ קמא לא הוי שמעינן הך מלתא כיון דלא מופנה דלגופא אתי לספר בשבח א"י שנמצאו בה אלו המינים דשייך בהו שיעורים דאורייתא כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה אייתו לקמייהו תמרי ורימוני ולא ללפת כו' דתנן מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ולכאורה אין זו ראיה גמורה דהא מסקינן התם לקמן דבאוכל פירות גנוסר שנו האי דמליח ופת עמו והיינו שאינו רוצה בהנאת אכילת הפת כלל אלא להשיב הלב מחמת מתיקות הפירות כמ"ש תוס' מש"ה אין צריך לברך לפ"ז בכה"ג איירי נמי הא דקתני סיפא כל שהוא עיקר כו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפרק ד' מהלכות ברכות ע"ש בלשון הכ"מ וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל להדיא בחידושיו א"כ לפ"ז לא דמי כלל לתמרי ורימוני דהכא שרוצה באכילתן ונראה שמזה הטעם לא מייתי רש"י הך מתני' לענין תאנים וענבים דבסמוך אלא מסברא דנפשיה כתב שאם ללפת הפת באו הו"ל טפילה ואין חולק בדבר כו' משום דבאמת הנך נמי מקרי טפילים אע"ג שרוצה באכילתן כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים כו' נראה דהא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר פירות היינו משום דעיקר רבותא דר"ה היינו דאע"ג דטעונים ברכה לפניהם אפ"ה אין טעונים ברכה לאחריהם ולפ"ז בשאר פירות דברכה שלאחריהם היא בנ"ר ליכא רבותא בהא מילתא ונהי דלענין ברכה לפניהם איכא רבותא קצת דלא נימא כיון דכל הסעודה נקראת על שם לחם כדאשכחן בכמה דוכתי וכמו שפרש"י בחומש פ' וירא אקרא דואקחה פת לחם ע"ש וס"ד דמש"ה ברכת הפת פוטרתן כדאמר רבי חייא בסמוך קמ"ל דאפ"ה טעונים ברכה משא"כ לענין ברכה שלאחריהם שהיא בנ"ר פשיטא דברכת המזון פוטרתן אבל בתאנים וענבים ודאי איכא רבותא בברכה שלאחריהם דס"ד כיון דז' מינים חשיבי טובא שטעונים ברכה מעין שלש אין ברכת המזון פוטרתן כדאמר רב ששת בסמוך וכמו שאבאר קמ"ל דאפ"ה בה"מ פוטרתן והא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר ז' מינים נראה דהיינו משום דבחטה ושעורה לא שייך הך מימרא דאי בכוסס חטין הא לא שייך ברכה מעין שלש דאפילו במ"מ לא מברך עלייהו אלא בפה"א כדאיתא בר"פ דף ל"ז וכמסקנת התוס' והפוסקים שם דלא שייך בהו ברכה מעין ג' ע"ש ובחידושינו ובתמרים נמי פשיטא דברכת המזון פוטרתן מברכה שלאחריהם כיון דמיזן זייני כדאיתא לעיל בפ"ק דף י"ב גבי תמרי ונהמא ומכ"ש דא"ש לשיטת רש"י כיון דמיזן זייני הו"ל כדייסא וכרוב שכתב רש"י בסמוך דכיון דבאין למזון ולשובע לא שייך בהו ליפתן מש"ה נקיט הכא תאנים וענבים ועי"ל דנקיט תאנים וענבים משום דזימנין שבאין ללפת את הפת כדמשמע מלשון רש"י מש"ה אשמעינן שאם הביאם בתוך הסעודה שלא ללפת את הפת מברך לפניהם ולא לאחריהם משא"כ בשאר פירות כגון תמרי ורימוני וכיוצא בהם אפשר דלעולם אין באין ללפת כדמשמע מלשון רש"י לקמן במימרא דרב פפא וכמו שאבאר כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הביאו לפניהם תאנים וענבים כו' ולא ללפת את הפת כו' עכ"ל מה שלא הוצרך לפרש כן לעיל גבי תמרי ורימוני כמו שפירשו התוס' נראה דהיינו משום דהתם בלא"ה איכא למימר דהא דאייתי לקמייהו תמרי ורימוני לאו תוך הסעודה הוה אלא לאחר הסעודה ומש"ה טעונים ברכה לפניהם משא"כ הכא דנקיט להדיא תוך הסעודה הוצרך רש"י לפרש שלא בא ללפת וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דתמרי ורימוני אפשר שלעולם אין באין ללפת את הפת כן נ"ל:

בד"ה פת הבא בכסנין לאחר אכילה ובה"מ כו' לא הטעינום ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן כו' עכ"ל. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה דהתם באורז ודוחן הא דלא מברכינן ברכה מעין ג' היינו משום דלא הוי מז' המינים ולא שייך בהו הך ברכה דמעין ג' להזכיר א"י וירושלים כיון דלא הוי משבח א"י ולעיל נמי לא איצטריך לאשמעינן דלבסוף אין מברך עליהם מעין ג' אלא לאפוקי מרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא מה שא"כ הכא בפת הבא בכסנים דמז' מינים הוא ושייך בהו הך ברכה מעין ג' אלא דאפ"ה אין מברכין משום שאינן אלא דבר מועט אם כן לא דמי כלל לאורז ודוחן אלא דנראה דאפ"ה מייתי רש"י ראיה שפיר כי היכי דלא נימא דכלל גמור הוא דכל שמברכין בתחלה במ"מ מברך בסוף מעין ג' וע"ז מייתי ראיה שפיר מאורז ודוחן דליתא להאי כללא הא כדאיתא והא כדאיתא באורז ודוחן משום דלאו מז' מינים נינהו ולית בהו שבח א"י ופת הבא בכסנין משום שאינן אלא דבר מועט ובטילה לגבי תבלין כנ"ל ועיין מ"ש בזה לעיל בסוגיא דאורז ודוחן ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא פת הבא בכסנין כו' ופרש"י כו' ולא נהירא חדא דאמרינן לעיל כל שיש בו מה' מינים צריך ברכה מעין ג' כו' עכ"ל. ויש לתמוה דלכאורה לא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איתא רב ושמואל אמרי תרווייהו כל שיש בו מה' מינים מברכין עליו במ"מ א"כ לפ"ז אדרבא איפכא איכא למידק מדלא נקט דכל שיש בו מה' מינים מברכין ברכה מעין ג' והוי ידענא דכ"ש מברך בתחלה במ"מ מק"ו דאורז ודוחן ע"כ משמע כפרש"י כאן דלענין ברכה מעין ג' לא שייך האי כללא דכל שיש בו כיון דאם יש בו דבר מועט לא מברכינן עלייהו מעין ג' מש"ה נקט מילתא דפסיקא לענין ברכה שלפניהם דמברכין עלייהו במ"מ אפילו אין בהן אלא דבר מועט מה' מינים כדאמרינן הכא בפת הבא בכסנין ונהי דיש ליישב שיטת התוס' דדוקא באורז ודוחן שייך לחלק בין ברכת במ"מ לברכת מעין ג' דבמ"מ תליא במידי דזייני טובא משא"כ ברכה מעין ג' תליא בשבח א"י א"כ הוי רבותא טפי לענין כל שיש בו מה' מינים דמברך במ"מ אע"פ שאין בהם אלא דבר מועט אלא דמ"מ אין בזה שום סתירה על פרש"י מסוגיא דלעיל מטעמא דפרישית ומה שהקשו תוס' עוד על פרש"י מדלא נקיט הכא נמי אורז ודוחן כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך דעיקר מילתא דר"ה ור"נ ור"ש היינו בז' מינין כדפרישית כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בא"ד ע"כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם ברכת המזון דמיירי בה כו' עכ"ל. נראה בכוונתן דהאי בתוך הסעודה שכתבו לאו דוקא אלא כיון שהוא קודם בה"מ תוך הסעודה מקרי והוצרך לפרש לשון בתוך הסעודה כיון דר"ה ור"נ בתוך הסעודה איירי ורב ששת עלייהו קאי וזה שכתבו התוס' דמיירי בה ונראה דמשמע להו להתוס' דר"ה ור"נ גופייהו לא נחתו לחלק בין תוך הסעודה לאחר הסעודה קודם בה"מ כי היכי דאיירי מימרא דר"ח דנקיט סתמא פת פוטרת כל מיני מאכל והיינו בכל ענין קודם בה"מ אלא רב פפא לחוד בסמוך מחלק בכך ובהכי א"ש נמי לשון הלכתא דאמר ר"פ אף לפי שיטתם בדיבור הסמוך וכמו שאבאר כן נ"ל בכוונתם אלא דקשיא לי דלפי פירושם א"כ אמאי קאמר ר"ש אלא פת הבא' בכסנ' בלבד דהא איכא נמי יין שבא בתוך הסעודה קודם בה"מ דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו משא"כ לפרש"י דמפרש פת הבא' בכסנין לאחר בה"מ א"ש ואפשר דר"ש באוכלים מיירי במשקים לא קא מיירי או אפשר דר"ש סבר דבה"מ טעונה כוס וא"כ צריך לברך מיהא ברכה של יין לאחריו:

מיהו בעיקר הדין דמשמע מפי' התוס' כאן דפת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש אין טעון ברכה לפניו לא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ואולי מסברא דנפשייהו פשיטא להו הכי דבתוך הסעודה ממש פת פוטרתו אלא שהטור והש"ע סימן קס"ח כתבו בפשיטות להיפך דפת הבא בכיסנין אפי' תוך הסעודה ממש טעון ברכה לפניו ולא הביאו שום חולק בזה וכן כתב רבינו יונה ז"ל בחידושיו כאן בפירוש כשיטת הטור וש"ע וכן נראה שהבין הטור מל' אביו הרא"ש ז"ל והתמיה קיימת על הב"י ומפרשי הש"ע שלא הרגישו בזה דהתוס' לית להו הך סברא לענין פת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש וצ"ע ויבואר בק"א אי"ה ודו"ק:

בד"ה ויין פוטר כו' ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהים דנהי דלענין פת פוטרת אין הלכה כמותו היינו משום דר"ה ור"נ ור"ש פליגי עליה דר"ח והוה ליה ר"ח חד לגבי תלת ואע"ג שקצת פוסקים גמגמו בזה משום דר"ח תנא הוא מ"מ לענ"ד אשכחן בכמה דוכתי דהיינו דוקא היכא דאמרינן תנא ר' חייא שהיא לשון ברייתא משא"כ היכא דאמרינן אמר רבי חייא שהוא לשון מימרא אין הכרח לומר שיהיה הלכה כמותו כדאשכחן להדיא ברפ"ק דב"מ לענין הילך דאין הלכה כר"ח אלא כר"ש וכה"ג טובא וכ"ש הכא דר"פ דבתראה הוא פוסק להדיא הלכתא דלא כר"ח נמצא דכל זה לא שייך אלא לענין פת משא"כ לענין יין דלא אשכחן מאן דפליג אדר"ח מה"ת נאמר דאין הלכה כמותו ובאמת נראה דשיטת הרא"ש וכל הפוסקים חולקים על התוס' בזה ופסקו הלכה כר"ח לענין יין אלא דנראה לענ"ד בסברת התוס' דפשיטא להו טובא דכיון דאין הלכה כר"ח לענין פת אע"ג דחשיב טובא ואשכחן נמי דכל הסעודה נקראת על שם לחם ואפ"ה קיי"ל דאין פוטרת כל מיני מאכל דלא שייכי לעיקר הסעודה כ"ש ביין לגבי משקים דאית לן למימר דאין פוטרת שאר משקין כיון שאין להם שום שייכות כלל בהדי יין כן נ"ל בשיטת התוס'. ומה שכתב מהרש"א ז"ל דדברי התוספות כאן לענין יין סותרים למה שכתבו לקמן בד"ה א"ה יין נמי יבואר לקמן בסמוך ודוק:

בד"ה הלכתא כו' פי' הקונטרס ללפת בהן כו' ולא נהירא דא"כ מתני' היא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שאין זה מוכרח דמתני' דוקא דומיא דפירות גנוסר איירי שאין רוצה לאכול את הפת לרצונו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ומש"ה איצטריך ר"פ שפיר לאשמעינן דכל הדברים שבאין ללפת את הפת נמי טפילין הן לגבי פת אע"פ שרוצה בהנאת אכילת הפת מצד עצמו. ומה שהקשו עוד על פרש"י מהא דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת כו' לא ידענא מאי קשיא להו דודאי אי לאו דיין גורם ברכה לעצמו שפיר הוי פשיטא ליה בסמוך שמהראוי שהפת יפטור את היין כיון דשתייה צורך אכילה היא ומש"ה השתייה טפילה לאכילה וכמ"ש תוס' עצמן בסמוך בד"ה א"ה יין נמי בין לענין יין ובין לענין שאר משקים וצ"ע ומה שהקשו עוד על פרש"י לענין דייסא ותרדין וכרוב ממתני' דפרפרת יבואר לקמן בסוגיא דהתם ובעיקר טעמו של רש"י נראה שהוא מפרש דלא מקרי דברים שמלפתין הפת אלא בהנך מינים שאין דרך לאוכלן בלא פת וכמו שכתב רבינו יונה ז"ל בשם ר"י הזקן וא"כ לפ"ז דייסא וכרוב ותרדין שבאין למזון ולשובע עיקר אורחייהו לאכלן בלא פת ואדרבא מאן דאכיל דייסא בפת הוי ליה כמאן דאכיל נהמא בנהמא ומש"ה מיקרי שפיר שלא מחמת הסעודה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פרש"י כמו פירות ואפי' הביא אותן בתוך הסעודה כו' עד סוף הדיבור. הדבר מבואר דמה שכתב רש"י כמו פירות לאו אכל הפירות קאי דהא בתאנים וענבים כתב רש"י גופא לעיל דאפילו אם באו שלא ללפת אין טעונים ברכה לאחריהם לר"נ ור"ה אלא ע"כ דמה שכתב רש"י כאן כגון פירות היינו באותן הפירות שאין דרכן כלל בשום פעם ללפת את הפת אלא נאכלים בפני עצמן ומש"ה סבירא ליה לרש"י דאפילו אכלן בתוך הסעודה טעונים ברכה לאחריהם ואין בה"מ פוטרתן כיון שאין ענינם כלל לעיקר הסעודה אלא לקינוח משא"כ בתאנים וענבים דזמנין שבאים ללפת והוי ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה ומשום הכי בה"מ פוטרתן. ובאמת דלכאורה משמע קצת מלשון התוס' בסוף הדיבור שכתבו וגם תמרים ורימונים ושאר פירות שאין רגילים ללפת ולא כתבו תאנים וענבים א"כ ממילא משמע דתאנים וענבים רגילים ללפת. ולפ"ז לא ידעתי למה השיגו התוס' על רש"י בזה וכ"ש דלענין בשר ודגים נראה דודאי מודה רש"י דמיקרי דברים הבאים בתוך הסעודה ובאמת שבעל ה"ג מפרש לכל המימרא דר"פ לגמרי כפי' רש"י אפילו לענין דייסא וכרוב ע"ש ובלא"ה נראה דעיקר פלוגתא דרש"י ותוס' תלויה בחילוף הגירסאות דבעל ה"ג ורש"י גרסי דברים הבאים לאחר הסעודה ומש"ה הוצרכו לפרש כן משא"כ התוספות גרסי כגירסת רב אלפס ולא גרסינן דברים הבאים:

מיהו מה שהקשו תוס' על פרש"י דהיינו כר"ש כו' והוי דלא כהלכתא וקיי"ל כר"נ ור"ה יש לתמוה טובא דמה בכך דר"ה ור"נ הוו ליה רבי' לגבי ר"ש דס"ס ר"פ דבתראה הוא אי פוסק להדיא כר"ש ודאי הלכה כר"פ כדאשכחן בדוכתי טובא דאמוראי בתראי פסקו הלכה כיחיד במקום רבים בכל פלוגתא דתנאי ואמוראי. ואפשר ליישב דעיקר קושיית התוספות ממעשים בכל יום דעבדינן כרב הונא ור"נ ולא כר"ש ומש"ה אית לן לפרושי הלכתא דר"פ דלא כפרש"י כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה א"ה יין נמי כו' ומיהו אומר ר"ת כו' עכ"ל. ולכאורה לשון ומיהו מגומגם כיון שאין זה ענין סתירה כלל לדבריהם הקודמים ויש ליישב משום דלכאורה משמע בדבריהם הקודמים דביין דוקא יש סברא לומר שהפת יפטור אותו כיון דשתייתו צורך אכילה היא תוך הסעודה דאין דרך בני אדם לשתותם כל כך בקביעות שלא בשעת הסעודה כיון דמשכרי טובא עד שאמרו השותה רביעית יין אל יורה והיינו שלא בשעת הסעודה כמבואר בפוסקים מה שא"כ בתוך הסעודה דרך לשתותן כמה פעמים זה אחר זה ולא בפעם אחת משא"כ בשאר משקים שדרך בני אדם לשתותן מחמת צמאו ובשתיה אחת שתה כל צרכו ואפילו שלא בשעת הסעודה סד"א דהוי כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה ואין הפת פוטרתן ומכ"ש אם שתאן כמה פעמים זה אחר זה וכמ"ש במחזור ויטרי דהו"ל כנמלך וע"ז כתבו שפיר ומיהו אומר ר"ת דבשאר משקים כו' והיינו משום דלא משמע ליה לחלק בכך כנ"ל ודו"ק:

רב חסדא ורב המנונא הוי יתבי בסעודתא וכו' ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר דהוי יתבי בסעודתא ומתוך כך צריכין אנו לדברי התוס' בד"ה אייתי לקמייהו שלא ללפת בהן את הפת היו וכל זה אינו מן הצורך לסוגיא דהכא שרצה רק להודיענו דארץ בתרא הפסיק את הסדר והי' די באמרו ר"ח ור"ה הוי יתבי ואייתו לקמייהו תמרי ורמוני והנלע"ד בזה דהתוס' בעמוד הקודם. בד"ה אמר ר' ירמי' כתבו לדחות דברי רבינו שמעי' דמוקי דברי ר' יצחק דכל המוקדם דוקא באין חביבין זה מזה דא"כ מה אמר לו ר"ה ולא סבר מר וכו ודלמא לר"ה תמרי חביבין יותר מרימוני ולענ"ד נראה לקיים דברי רבינו שמע' דמעלת חביב שייך במי שבירך רק לעצמו אבל במברך להוציא אחרים אם זה המברך חביב לו מין זה שמא להאחר חביב מין אחר ובשלמא בתרי מיני ששוים במעלתם אז אם המברך חביב לו מין אחד בודאי אף שמוציא גם אחר שעמו ידי חובת הברכה ולאחר חביב מין השני מ"מ הוא מברך על החביב עליו דמאי אולמא דחברי' יותר ממנו אבל אם יש למין אחד מעלה על מין השני שאיהו מוקדם בפסוק אף דמעלת החביב דוחה מעלת ההקדמה בפסוק לרבנן היינו ביחיד לעצמי אבל בשנים המסובים ולזה חביב מין זה ולזה חביב השני שבקינן מעלת החביב שאינו שוה לכלם ואזלינן בתר מעלת ההקדמ' בפסוק דשוה לכל המסובי' ושפיר קאמר לי' ר"ח ולא ס"ל למר וכו' אלא דהיא גופא קשיא דאיך יכול זה להוציא את חבירו בפירות לדעת הראב"ד הביאו רמ"א בסי' רי"ג סעיף א' בהג"ה דלכל שאר דברים חוץ מפת ויין אפילו הסיבה לא מהני ולתרץ זה הקדים כאן דהוי יתבי בסעודתא ומיגו דמהני המסיבה לפת מהני נמי לפירות ועיין שם במג"א ס"ק ה' וכיון דמיירי בתוך הסעודה צריכין אנו לדברי התוס' שלא באו ללפת את הפת ובזה יש לתרץ קושיית התוס' לעיל בד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות וכו' שהקשו וא"ת והא אמרינן בעובדא דב"ק דברכת בפה"א חשיב טפי משהכל וכו' עיין בדבריהם והנה פירשנו לעיל בדברינו בדבור ההוא כוונת קושייתם דשם משמע דמעלת ברכה מבוררת עדיף מחביב ולפי מה שכתבנו כאן אין כאן קושיא דרבנן ור"י דמשנתינו מיירי ביחיד המברך לעצמו וכדמוכח מלשון המשנה היו לפניו הרבה מינין ולכך באין ברכותיהן שוות דברי הכל דחביב קודם אבל לעיל בעובדא היו המסובים שלשה ואם להמברך הי' חביב פרגיות לחבירו הי' חביב שלקות ולכך דוחה מעלת הברכה פרטית השוה לכלם את מעלת החביב שאינו שוה לכלם והא דמסיק שם במסקנא דעובדא דב"ק דמברך סבר חביב עדיף ומלגלג סבר כרוב עדיף דזיין היינו דמעלת זיין לא נזכר בדברי שום תנא לכך לא חשיב מעלה זו אצל המברך כלל לדחות את החביב לו אף שאינו חביב לחבירו:

בריך אתמרי ברישא לשון ברישא אינו מדוקדק דהרי תמרי ורמוני שוים בברכותיהן בפה"ע וכיון דבירך אחדא מפטר אידך ואיך שייך ברישא וכך הוה לי' לגמרא למימר בריך אתמרי ונראה דהך ברישא אתי להורות דרק הברכה היתה אתמרי ברישא אבל גוף האכילה אחר שבירך אתמרי ואכל מעט תכף הניח התמרים ואכל הרימונים ובזה נראה שהתמרי לא מחביבותייהו הקדימם ולכך הקשה לו רב חסדא ולא סבר מר וכו' וכשטת רבינו שמעי' לעיל בתוס' בד"ה אמר ר' ירמי' וכו' והדחי' שדחו התוס' לדברי ר' שמעי' מסוגי' זו לפי פירושינו אין כאן דחי':

לא ס"ל מר וכו' מדאמר לי' רב חסדא מר וגם מדאמר מאן יהיב לן וכו' ונשמעינך מכלל דרב המנונא גדול ממנו וא"כ אין זה רב המנונא הנזכר בקידושין דף כ"ה ע"א דזה הי' קטן מרב חסדא דהרי אמר לו זיל צנעינהו וכו' והי' תלמיד חבר של רב חסדא כדאמרינן בעירובין דף ס"ג ע"א ולזה לא הי' קורא רב חסדא מר אלא אחר הי' וכן כתבו התוס' שם בעירובין שהי' רב המנונא אחר שהי' תלמידו של רב:

זה שני לארץ וכו' מקשים העולם למה לי דכתב רחמנא תרי זימני ארץ הרי בחד סגי ועל סדרן ארץ חטה זית ושעורה ודבש גפן וגו' ואמנם עיין בדברינו לעיל בתחלת מימרא דרב יוסף אמר רב יצחק ותראה ישוב זה ועיין מה שנכתוב כאן בדברי רש"י עוד ישוב לזה:

אתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים וכו'. הנה כאן מיירי בלא באו ללפת את הפת וכמבואר ברש"י ובתוס' ודברים הללו באים לפעמים גם ללפת את הפת אמנם בחולין דף קי"א ע"ב משמע ברש"י דלעולם אינן באים ללפת הפת אבל התוס' כתבו כגון שאינן באים ללפת וכו' עיין בדבר הם וא"כ מינין הללו הם כמו שאר פירות שפעמים ללפת ופעמים למתק פיו או לקנוח וא"כ קשה למה פירו' מינין הללו והוה למימר סתם איתמר הביאו לפניהם פירות בתוך הסעודה וכו' ונראה דלרבותא קאמר דאפילו דברים שהן משבעת המכין ג"כ לענין ברכה של אחריהם ס"ל לר"ה ור"ג דטפילי לגבי הפת ובהמ"ז פוטרתן מברכה של אחריהם אבל אין לומר דר"ש דוקא בהני פליג לפי שהן משבעת המינין וחשיבי לכך אין ברכת המזון שעל הפת פוטרתן אבל בשאר פרות מודה ר"ש דהרי רב ששת כללא כייל שאין לך דבר וכו'. וגוף פלוגתייהו דר"ה ור"נ עם רב ששת נלע"ד דהיינו פלוגתא שבירושלמי על מתניתין דהיו לפניו מינין הרבה וכו' קאמר בירושלמי ריב"ל אמר מאי פליגי ר"י ורבנן כשהי' דעתו לאכול פת אבל כשאין דעתו לאכול פת כ"ע מודים שאם יש בהן מין שבעה שעליו הוא מברך אמר ר' אבא צריך הוא לברך לבסוף אמר ר' יוסי הדא דר' אבא פליגי על ריב"ל וכו' ועיין בפירוש מוהר"ר א"פ שנדחק בזה ובפרט מה שכתב שהברכה מעין שלש פוטרות בנ"ר היא הקדמה בדוי' ונגד האמת ועיין בסימן ר"ח סעיף י"ג והנלע"ד פירוש הירושלמי הנ"ל שהירושלמי סובר שברכה אחרונה על שבעת המינין היא מן התורה ולכך אם אכל דברים משבעת המינין וגם אכל שאר דברים שמברך אחריהן בנ"ר בודאי יקדים ברכה מעין שלש היא חיובית מן התורה לבנ"ר שחיובו רק מדרבנן ואפילו לדעת הפוסקים שגם ברכה מעין שלש היא ג"כ מדרבנן מ"מ יקדים מין שבעה דבשלמא לענין ברכה ראשונה פליגי רבנן וסברי דחביב עדיף שכיון שחביב עליו והוא חושק לאבלו לא יאחר להקדים דבר אחר נגד רצונו וכל זה בברכה שקודם אכילה שייך חביב אבל בברכה אחרונה לא שייך חביב שכבר אכל ולכן ודאי יקדים מין שבעה שזו המעלה שייכא בין קודם אכילה ובין אחר האכילה והירושלמי מיירי בהביאו לפניו בסעודתו מינין הרבה והא ודאי כשסילק ידיו מן הפת שוב לגמרי צריכין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן כדמסקינן בשמעתין אמנם אם הביאם בתוך הסעודה שדעתו עוד לאכול פת והוא אוכל אותו שלא ללפת את הפת דפליגי כאן אמוראי בבבלי בזה פליגי גם בירושלמי וריב"ל סובר כר"ה ור"נ כאן וא"כ כשהי' דעתו לאכול פת שאז אין שם ברכה אחרונה כלל שהרי בהמ"ז פוטרתן בזה פליגי רבנן ור"י וסברי רבנן חביב עדיף אבל בשאין דעתו לאכול פת שאז צריך לברך אחריהן ברכה אחרונה ובברכה אחרונה ודאי צריך להקדים מין ז' מודו רבנן שגם בברכה ראשונה יקדים מין ז' שלא לחלק בחשיבות הפירות בין ברכה ראשונה לאחרונה ועל זה בא ר' אבא לחלוק ואמר צריך הוא לברך לבסוף שסובר כרב ששת שאפילו תוך הסעודה צריך לברך אחריהן וא"כ אם נימא דהיכי דאיכא ברכה אחרונה מודו רבנן לא משכחת פלוגתא דרבנן ור"י כלל דהרי לא משכחת ברכה ראשונה בלא ברכה אחרונה אם לא נימא דלא פליגי רק ברוצה לאכול פחות מכזית וזה דוחק לאוקמי דוקא בהכי אלא ודאי דבכל ענין פליגי רבנן ולא אזלינן בברכה ראשונה לענין ברכה בתר ברכה אחרונה כלל:

ופליגי דר"ח דאמר ר"ח וכו' ובחולין דף קי"א ע"ב הגירסא דתני ר"ח ועיין בפ"י במה שכתב בתוס' בד"ה ויין פוטר וכו' ולענ"ד לא שם לבו להגירסא שבחולין:

פת פוטר כל מיני מאכל נלע"ד דגם ר"ח לא אמר אלא באמצע אכילת פת אז הפת פוטר כל מיני מאכל אבל אם כבר סילק ידו לגמרי מהפת מודה ר"ח שצריך לברך דהרי בירושלמי איתא ר' חלבו רב הונא רב בשם ר' חייא רובה פת הבאה בכיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפני' ולאחרי' וא"כ גם יין שפוטר כל מיני משקין אף שמיירי אפילו שלא בשעת סעודה וכמו"ש התוס' בד"ה ויין וכו' מ"מ היינו משקין ששותה באמצע שתיית היין אבל אם סילק עצמו משתיית היין צריך לברך על המשקין. ודע דהא דאמרינן ופליגא דר' חייא היינו כל הני תלתא אמוראי דלעיל דהיינו רב הונא ור"נ ור"ש כולהו פליגי אדר' חייא דהרי בברכה ראשונה הושוו דצריכין ברכה לפניהן ור' חייא פוטר אפילו מברכה ראשונה ולפי זה הא דאמרינן בחולין דף קי"א ע"ב דרב הונא ורב חייא בר אשי דהוו יתבי וכו' דלמר אייתי לי' דגים שעלו וכו' ולמר אייתי לי' תאנים וענבים בתוך הסעודה דמר אמר אנא כר' חייא ס ל דתני ר"ח פת פוטרת כל מיני מאכל וכו' על כרחך דר' חייא בר אשי הוא דאמר אנא כר' חייא ס"ל דהרי רב הונא מבואר כאן דלית לי' דר' חייא ולפי זה תמיה לי' מה דאיתא בירושלמי הביאו הרא"ש והוא בירושלמי בתר האי רב בשם ר' חייא רובה שהבאתי לעיל ר' חנא אכיל תמרי עם פסתי' אמר לי' ר' חייא בר אשי פליג אתה על רבך שבקין בתר מזונא ואת מברך עליהון תחלה וסוף א"ל אינן עקר גניסתי עכ"ל הירושלמי וא"כ קשה הרי ר' חייא בר אשי גופי' שם במס' חולין אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה ולא בירך ואמר אנא כר' חייא ס"ל וגם עוד קשה דהרי הוכחתי לעיל דר' חייא רובה שבירושלמי שהוא עצמן רבי חייא ובבלי ג"כ דוקא אחר שסילק ידו לגמרי מן הפת אמר בירושלמי שצריך ברכה אבל אם לא סילק ידו לגמרי מן הפת אז הפת פוטרת כל מיני מאכל אפילו אינו עקר סעודה וגם לא בא ללפת הפת וכיון דר' חנא בירושלמי אכל תמרי עם פסתי' הרי שעדיין לא סילק ידו מן הפת וא"כ מאי ארי' שהן עקר גניסתו וגם גוף שאלת ר' חייא בר בר אשי בירושלמי קשה קצת דכיון דאמר ל' שבקי' בתר מזונא ואת מברך עליהון וכו' א"כ מוכח דעתה שאוכל אותם באמצע מזונא אין צריכין ברכה וא"כ למה ישבקני' והנלע"ד ע"פי מה שפלפל המג"א בס"ס רט"ו כשמביאם לו פירות באמצע סעודתו בשבת אם רשאי להניחם עד אחר סעודתו לברך עליהם להשלים מאה ברכות אם זה מקרי גורם ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא עיין שם והנלע"ד דהך עובדא דבירושלמי דאכל תמרי עם פשתי' בשבת הוה עובדא והנה לשאול למה לא הניחם עד אחר ברכת המזון אין זו שאלה כיון שדרכם הי' להשהות הרבה בין גמר סעודה לברכת המזון בין כך תעבור תאוה שלו לאכילת פירות הללו אבל שאל אותו ר' חייא בר אשי למה לא הניחם עד בתר מזונא כדי שיברך עליהם תקלה וסוף להשלים מאה ברכות אלא ודאי שאתה סובר שגם אחר שסילק ידו מן הפת אפ"ה הפת פוטרת וא"כ פליג אתה על רבך דהיינו רב בשם ור' חייא רובה שאפילו פת הבא בכסנין לאחר המזון טעון ברכה לפני' ולאחרי' והשיב לו שהן עקר גניסתו ולכך הוא אוכלם עתה עם פתו:

רש"י ד"ה והשני לארץ וכו' זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורימונים וכו'. הנה שבקי' רש"י לגפן דלכאורה גם מגפן חשיב רימון שהרי הרימון שני לארץ וגפן שלישי לארץ והמהרש"א הרגיש בזה ונלע"ד דעכ"פ יש מינין השוים במעלה מדאיצטרך שני פעמים ארץ ולא סדרן שבעתנה תכופים זה אחר זה על סדר חשיבתן אלא ודאי דרצה הכתוב איזה מינין מהנה להשוותן ויש בידינו לומר דארץ בתרא שקול כמו ארץ קמא וחטה וזית וכן שעורה ותמרים שוים במעלה וגם יש בידינו דודאי ארץ קמא חשיב יותר מארץ בתרא ושעורה שהוא שני לארץ קמא שוה במעלת זית שהוא ראשון לארץ בתרא וכן גפן שהוא שלישי לארץ קמא שוה לתמרי שהוא שני לארץ בתרא אבל עכ"פ תמרים חשיבי מתאנים ורמונים ולכן שבקי רש"י לגפן דאף שזית ודאי חשיב אפילו מגפן מ"מ תמרים אינן ודאי חשובים מגפן:

ד"ה הביאו לפניהם וכו' ולא ללפת את הפת וכו' משמע משטחיות לשון זה דלפעמים באים ללפת אלא שכאן מיירי שלא הובאו ללפת אמנם בחולין כתב רש"י תאנים וענבים לא אתו ללפתן וקיי"ל דברים הבאים לאחר הסעודה וכו' עיין שם ועיין מה שכתבנו בדברי הגמרא. בא"ד דא"כ הוו להו טפילה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. התוס' בד"ה אייתי לקמייהו הביאו ראי' מן המשנה דתנן מברך על העקר ופוטר את הטפילה ורש"י לא הביא המשנה היינו משום דרש"י מיירי גם מברכה לאחרי' וזה אינו מפורש במשנה דהא אפשר לפרש המשנה שפוטר את הטפילה מברכה שלפניה אלא שאמת הוא שפוטר גם מברכה של אחרי' ואין חולק בדבר:

ד"ה פת הבא בכסנין לאחר אכילה ובהמ"ז וכו' כוונת רש"י בזה דאף שאין הפת טפל לתבלין לברכה שלפני' אפ"ה הוה טפל לברכה שלאחרי' וברכת בנ"ר שמברך בשביל התבלין פוטר גם הפת שבתוכה שנעשה הפת טפל לגבי תבלין ואלו הי' מאכלה הרבה עד שהי' אפשר שאכל מן הפת שבתוכה כדי שביעה והי' חייב בבהמ"ז מן התורה לא הי' טפל לגבי ברכת תבלין שהיא מדרבנן וכוונת רב ששת שאן לך דבר שלא נחשב טפלה לברכה ראשונה ויהי' נחשב טפלה לגבי ברכה אחרונה אלא פת הבא בכיסנין ולכן לא קאמר אורז ודוחן ששם מה שאינו מברך לאחרי' שלש ברכות אין הטעם משום שהיא טפלה אלא הטעם שאין המין חשוב לברך עליו שלש ברכות ומה שכתב רש"י מדי דהוה אפת אורז וכו' כוונתו שלא תאמר שזהו כלל בברכות שכל שמברך עליו תחלה במ"מ מברך לבסוף מעין שלש לכן הביא רש"י ראי' מאורז ודוחן שזה אינו תלוי בזה:

ד"ה דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהן את הפת ויש לדקדק כיון שפירוש של מחמת הסעודה היינו שמלפת בהם עתה את הפת פשיטא שהוא בתוך הסעודה ולמה הוצרך ר"פ לומר בתוך הסעודה ונראה ע"פי שכתב הבעה"מ שהקשה כיון שבאים ללפת הפת א"כ מאי קמ"ל ר"פ משנתינו הוא זה דתנן כל שהוא עקר וכו' וכתב בעה"מ דר"פ קמ"ל אפיל לא היו לפניו בשעת ברכת המוציא אפ"ה נפטרו בברכת המוציא עיין שם בבעה"מ וא"כ הא דקאמר ר"פ בתוך הסעודה היינו לרבותא דאפילו לא באו בתחלה בשעת ברכת המוציא ובאו אח"כ בתוך הסעודה ללפת בהן הפת אפ"ה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ובעקר קושיית בעה"מ והיא גם כן קו' התוס' כאן יש ליישב ע"פי מה שכתבתי לעיל בדברי רש"י בד"ה הביאו לפניהם דממתניתין דכל שהוא עקר לא שמענו רק ברכה לפני' וקמ"ל ר"פ שגם לאחריהן אינו מברך. וע"פי סברת הבעה"מ יש ג"כ ליישב דברי רש"י בד"ה הביאו לפניהם וכו' שדקדקתי למה לא הביא רש"י ראי' ממתניתין דכל שהוא עקר הינו משום דשם קאמר הביאו לפניהן בתוך הסעודה ובשעת ברכת המוציא עדיין לא הובאו לכן לא שמענו זה ממתניתין והתוס' בד"ה אייתו לקמי הו וכו' הביאו ראי' ממתניתין אף דגם שם מיירי שכבר הוו יתבי בסעודתא קודם שהביאו לפניהם משום דהתוס' לשטתם דלא ס"ל כלל חילוק זה של בעה"מ שהרי הקשו בד"ה הלכתא על פירוש רש"י דא"כ מאי קמ"ל ר"פ מתניתין היא:

עוד יש לנו נייחא בדברי בעה"מ דהא לשטת רש"י גם קושיית הגמ' דיין נמי נפטרי' פת היינו כשהיין בא ללפת את הפת וכמו"ש התוס' בד"ה הלכתא וכו' ולפי זה קשה מה משכי שאני יין דגורם ברכה לעצמו והרי פת ג"כ גורם ברכה לעצמו שהרי מקדשין על הפת וכמו שמפורש בדברי רש"י בדף מ' ע"ב בד"ה חוץ מן הפת וכו' עיין שם והרי אעפ"כ אפילו עת נפטר בברכת המליח כשהוא עקר והפת טפל כמפורש לקמן דף מ"ד ע"א במשנה הביאו לפניו מליח וכו' ודוחק לומר דיין קובע יותר ברכה לעצמו מן הפת שפת אינו גורם ברכה לעצמו רק בקידוש ויין גורם ברכה לעצמו גם בהבדלה ובברכת חתנים ועיין בתר"י ולשטת בעה"מ ניחא דכאן מיירי שלא הי' היין לפניו בשעה שבירך על הפת ולקמן במשנה דהביאו לפניו מליח הי' הפת לפניו בשעה שבירך על המליח ולפי זה יצא לנו מזה שאם הי' היין לפניו בשעה שבירך המוציא אין צריך לברך על היין ההוא בתוך הסעודה ולקמן נבאר עוד יישוב על זה:

תוס' ד"ה הביאו לפניו וכו' ובגמרא הנוסח הביאו לפניהם ועיין בחידושינו לעיל דף ל"ט ע"ב גבי הביאו לפניהם פתיתין ושלימין וכאן נלע"ד דאם הגירסא לפניהם הרבותא אליבא דר"ה ור"נ אפילו היו רבים המסובים והמברך בהמ"ז פוטר את כלם ואיכא למימר דכיון דאין זימון לפירות א"כ לא יצאו משום ברכה אחרונה של הפירות בבהמ"ז של המברך קמ"ל דאפ"ה אינם טעונים ברכה לאחריהם כיון שמוציאם מחיוב ברכת הזימון של הפת כך יוצאים בזה חובת ברכה אחרונה של הפירות:

ד"ה אלא פת וכו' דאמרינן לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך ברכה מעין שלש וכו' חפשתי ולא מצאתי בכל הפרק כלל זה רק לענין בורא מיני מזונות לעיל דף ל"ז ע"ב ועיין מה שכתבנו בדברי רש"י וגם הקושיא שמקשים התוספת מאורז ודוחן נתיישב כפי דברינו שם:

ד"ה ויין וכו' ולכאורה מיירי ביין בלא סעודה וכו' לשון ולכאורה קשה לי שלשון זה הי' שייך אם האמת לא הי' כן אבל לפי הנראה החליטו התוס' כן א"כ איך שייך לכחירה וכעת לא ראיתי לאחד מהמפרשים שהרגישו בזה. ואמנם מה שהוצרכו התוס' לומר זה ומהי תיתי הי' מקום לחלק בזה שיין פוטר המשקים דוקא בתוך הסעודה נלע"ד על פי מ"ש המרדכי בשם התוס' שחין היין פוטר שאר משקים אלא בפורים או בסעודת ברית מילה שאדם קובע עצמו על היין עוד כתב המרדכי בסוף פרקין בשם הר"מ הביאו הד"מ בסימן קע"ד סעיף ד' שבזמן הזה אין היין פוטר שאר משקין אלא א"כ היו המשקין לפניו בשעה שבירך על היין שאין אנו קובעים בזה"ז על היין עיין בד"מ נמצא שיש סברה לומר שבשעה שחין קביעות על היין אינו פוטר שאר משקין ולקמן דף מ"ג ע"א איכא חד לישנא דיין לא מהני לי' הסיבה ומסיק שם דאם הסיבו לפת מגו דמהני הסיבה לפת מהני גמי ליין וא"כ שפיר איכא לחלק ביין לענין לפטור שאר משקין דבתוך הסעודה דמחשב קביעות גם ליין אז פוטר שאר המשקים משא"כ בלא סעודה אינו פוטר לכך חידשו לנו התוס' דגם דלא סעודה פוטר ואדאנן בי' בדברי המרדכי בשם הר"מ אזכיר מה שנלע"ד שגיאה מן הט"ז אחרי נשיקת עפר רגליו שהט"ז בסימן קע"ד ס"ק ב' העתיק דברי המרדכי הללו וז"ל הט"ז מבואר במרדכי דוקא אם היו שאך המשקין לפניו בשעה שבירך על היין אז היין פוטר אותם עכ"ל הט"ז שבמרדכי מבואר שזה דוקא בזה"ז שאין אנו קובעים על היין והד"מ הביאו וסיים על זה שהר"א מפראג כתב דלפי דברי השיר אין חילוק בין זמנינו לזמנם וסיים הד"מ ועיין לקמן סימן רי"ג כיצד נקטינן הלכתא בהא עכ"ל הד"מ וכיון דבסימן רי"ג סעיף א' מבואר דגם ביין מהני הסיבה ולדידן ישיבה הרי לא קיי"ל כדברי המרדכי ולא הי' להט"ז להעתיק דבריו להלכה:

וגוף הוכחת התוס' דמיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת תיפוק לי' דפטר לי' פת אומר אני דלפי מה שהבאתי בדברי הגמרא את דברי הירושלמי דגם ר"ח דאמר פת פוטר היינו דוקא כשלא סילק ידו מהפת א"כ גם ר"ח סובר כסוף דברי רב פפא דלאחר הסעודה טעונים ברבה וכו' והנה סדר הסעודה הוא אף שמושכים בסוף הסעודה ידיהם מן הפת אכתי מן היין אינם מסלקים ידיהם וזה לשון הרא"ש כי היו רגילים בימיהם לאחר גמר סעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעים עצמם לאכול פירות ופרפרת ולשתות יין לאחר המזון והיינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון וכו' ע"ש ברא"ש ולפי זה מצינו למימר דר"ח דאמר יין פוטר מיירי ביין בסעודה ופוטר כל המשקין אפילו מה שישתה אחר הסעודה שכבר משך ידו מן הפת שלא נפטר בברכת הפת ונפטר בברכת היין אלא דזה הוא במסקנא כאשר זכינו לדברי רב פפא דמחלק בין תוך סעודה לאחר הסעודה ואולי יש לכוין קצת בזה לשון ולכאורה שכתבו התוס':

בא"ד ולית הלכתא כוותי' שהרי מפת אין הלכה כמותו עיין מהרש"א שפירש כוונתן דלא תימא דאי אפשר לדחות דברי ר' חייא מהלכה כיון שהוא תנא ולכן הביאו התוס' ראי' שהרי מפת דחינן דבריו מהלכה אף שהיא תנא ולענ"ד אין מזה ראי' דהא דדחינן דברי התנא שפת הוא משום דיש לנו תנא כנגדו שהרי שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת סעודה וכו' ועל זה השיבם הואיל ופת פוטרתן הרי דוקא הבאים מחמת סעודה פוטר הפת ולא כל מיני מאכל אבל ביין שלא מצינו חולק למה יודחה דבריו מהלכה והנלע"ד כשנדקדק ג"כ מה קשר יש לדבריהם שהקדימו מתחלה דר"ח מירי ביין בלא סעודה ונראה דכיון שהקדימו דיין על כרחך מיירי בלא סעודה דבסעודה תיפוק לי' דפת פוטר א"כ פת פוטר אוכלין ומשקין ויין אינו פוטר אלא משקין לחוד א"כ חזינן דפת אלים כחו יותר לפטור דברים אחרים מיין וכיון שבפת אין הלכה כמותן ואין כחו של פת לפטור ק"ו שאין כחו של יין לפטור ומדלקמן בתוס' בד"ה אי הכי משמע מדבריהם דיין פוטר יבואר בדברינו שם:

ד"ה הלכתא וכו' פירוש הקונ' ללפת בהן הפת וכו' ולא נהירא דא"כ מתניתין היא וכו' עיין מה שכתבנו בדברי רש"י ליישב קושיית התוס' ועוד נלע"ד דשם במשנה מיירי שכל מה שאוכל מן הטפל הוא טפל כמו מליח ופת עמו שכל הפת שאוכל הוא להפיג חריפות המליח אבל בדברים הבאים ללפת הפת חשיבות הפת הוא שאפילו באמצע אכילתו אוכל מהם בלא פת אפילו הכי כיון שללפתן הובאו ואכל מהם תחלה עם הפת מקרי שוב טפל וכמו שפסק הרא"ש והביא ראי' מהירושלמי וכן פסק השלחן ערוך בסימן קע"ז סעיף א' ודוק בלשונו הזהב של רש"י בד"ה אין טעונין ברכה וכו' הלכך כל מידי וכו' שהביאו ללפתן וכו' הרי שלא כתב רש"י שמלפת בהן אבל כתב שהובאו ללפתן לומר שאפילו אוכל מהם גם בלא פת אפ"ה חשיבי טפלה לגבי פת שוב מצאתי שגם תר"י כתבו לתרץ דברי דברי רש"י כן והנאני שכוונתי לדעתם ואולי גם מה דקאמר אי הכי יין נמי נפטרי' פת ג"כ מיירי בכה"ג שתחילה שרה פתו ביין ושוב שותהו בלא פת בזה לדעת רש"י צריך לברך על היין ששותה:

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. מכאן יש ראיה לדעת הרמב"ם דקרי גם להל"מ מדרבנן כמו שהביא הפר"ח י"ד סי' כ"ט דהרי שיעורין הל"מ וקרי להו מדרבנן. ואחר זמן רב ראיתי שהזכירו מופת דורנו הרב דברי אמת בקונט' דף פ"ג. [ומה שכתבתי לפנים בשבת על דף ע"ד דמרן בכסף משנה כתב כהרב פרי חדש דהרמב"ם גם להלכה למשה מסיני קרי לה דברי סופרים כוונתי על מ"ש בה' אישות והביאו הרב פר"ח שם אך מחלפא שיטתיה דמרן כמ"ש שם הרב פרי חדש ועמ"ש בעניותי לפנים פ"ז דאהלות]:

זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. מקשים דלימא קרא ארץ חטה וזית שמן ושעורה ודבש וגפן וכו' ואני ההדיוט בקונטריס יעיר אזן מכללים תירצתי דאצטריך הארץ הלזו בתרא לג"ש דבכורים שיהיו מז' המינים ע"ש באורך ועתה ראיתי בתוס' ישנים כ"י שכתוב שם וז"ל. וא"ת לכתוב ארץ חטה וזית ושעורה וי"ל שלא רצה להפסיק הזית בין חטה ושעורה שהם מיני זרעים עכ"ל ובמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רי"א יש ט"ס ותקנתיו בקונטרס מחזיק ברכה בסי' הנז' בס"ד: