הֲנֵי גַּזְיָתָא נִינְהוּ דְּשַׁמְּטֵי סוּסְיָא וְכוּ'. נראה לי בס"ד גזייתא מלשון 'לשכת הגזית' שפירש בערוך ערך גזת: יש מפרשים בדולה היתה הלשכה מן הלשכות האחרות והוא מלשון 'וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם' (במדבר יא, לא) יעיין שם. וכאן אמר 'גזייתא' רוצה לומר אותם שנבדלו ונשמטו ממקום החייל. ומה שאמר סוּסְיָא לשון מליצה הוא והכוונה על רוחות רעות שהם הולכים מרכב לרוחות הגדולים כדוגמת הסוסים.
אַל תָּדוּר בְּעִיר דְּרֵישָׁא אַסְיָא [קיג.]
נראה לי בס"ד לאו מטעם שהוא בעל עסקים דאם כן הוה ליה למימר דריש מתא בעל עסקים ונכלל בזה גם סוחרים ותגרים.
אך נראה לי הטעם כי הרופא מתנהג בשעות היום והלילה על פי משפטי הרפואה הן בזמן האכילה הן באויר שתמיד יחשוב עתה האויר מצונן הרבה או חם הרבה וצריך להסגר בבית שיזוק אם יצא חוצה או הרוח מנשב קשה ויזיק וכן עתה הגיע זמן אכילה ואם יעבור יזיק לגופו, או יזדמן שיש לו מעט כאב הראש או איזה מיחוש קל והוא מבטל השגחתו עת זו וממילא ישארו צרכי העיר בלתי השגחה כאשר יזדמן איזה צורך בעתים אלו, דבאמת ראוי שהראש המשגיח לא יעצרוהו הגשם והחום והשרב והרעבון והצמאון והיגיעה והטורח וירוץ כסוס בעסקי ציבור בכל עת שיזדמן לו עסק בשבילם.
וְאַל תָּדוּר בְּמָתָא דְּלָא צָנִיף בָּהּ סוּסְיָא. לפירוש רש"י ז"ל [משום דהוא נטירותא בקרתא מאויבים ומגנבים] קשה למה תלה הדבר בצניפת הסוס לימא 'דלית בה סוסיא'?
ונראה לי בס"ד דהעיר שאין לה חומה ודלתים לסגור בלילה צריך לה שמירה גדולה בלילה מן השוללים הבאים במחשך וגונבים ובורחים במחשך, אך אלו הגנבים אם ישמעו צניפת הסוסים ידעו שיש לאנשי העיר סוסים בתוך העיר וממילא יש סוסים מוכנים גם לשומרי העיר ולכן מפחדים לבא בלילה לגנוב בתוך העיר דשמא ירגישו בהם שומרי העיר או אנשי העיר מכח נביחת הכלבים וירדפו אחריהם בסוסים וישיגום ויתפסום מה שאין כן אם לא ישמעו בלילה צניפת סוסים אז בזה ידעו שאין סוסים בעיר לא לשומרים ולא לאנשי העיר ולכך באים לגנוב בלילה במחשך באומרם אם הרגישו בהם השומרים או אנשי העיר מכח נביחת הכלבים ויעמדו לתפסם הם בורחים להם ולא ישיגום כי אין להם סוסים לרכוב אלא רודפים אותם ברגליהם והם שיתחילו לנוס קודם ודאי לא ישיגום, ונמצא עיר שאין נשמע בה צניפת סוסים תתרבה בה רגלי הגנבים הבאים מן החוץ בלילה ואין אדם רוכב במנוחה ובישוב הלב.
הֲפֹךְ בִּנְבֵילְתָּא וְלָא תְּהַפִּיךְ בְּמִילֵי [קיג.]
נראה לי בס"ד בא לגנות עסק הסרסור שמלאכתו ועסקו הוא מילי דוקא וזה העסק אינו נקי מן השקר וגניבת דעת הבריות וכיוצא שהסרסור עובר על כל אלה כדי לגמור המקח ולקבל שכר סרסרות שלו ואמר טוב לעסוק להתפרנס אפילו בעסק שיש בו סרחון ומיאוס כמו נבילה ולא יעסוק בעסק של מילי שהוא עסק הסרסרות.
או יובן בס"ד הכוונה בתוכחת מוסר שיש בני אדם עוסקים בלשון הרע להרויח ולהתפרנס בו, ולזה אמר טוב לעסוק בעסק של נבילה כדי להתפרנס ולא תעסוק במילי דאיסורא שהוא לשון הרע שתחשוב שתתפרנס בו שסופו להתגלגל בכלב שפרנסתו לאכול נבילה דכתיב (שמות כב, ל) 'לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'
ומה שאמר וְלָא תֵּימָא: 'כַּהֲנָא רָבָא אֲנָא וְגַּבְרָא רָבָא אֲנָא' מפני שהיה מצוה רב לרב כהנא בזה.
לָא תִּשְׁתֵּי סַמָּא. פירוש אם ראית בעצמך התחלת מיחוש באיזה חולי לא תמהר לשתות סם דהסם עושה מלחמה עם החולי וראוי תחלת הכל וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ, י) שתעשה הכנות טבעיות לשמירת עצמך מן החולי הן מצד האכילה שקורין בערבי פהרי"ז הן מצד הישיבה והמנוחה והמקום וכיוצא בזה ואולי יהיה לך זה עזר לרפואה טבעית ולא תצטרך לשתות סם לגמרי.
או יובן לָא תִּשְׁתֵּי סַמָּא הוא סם של בריאים ששותים לשמור הבריאות שלא יחלו שאם תלמד עצמך בכך אז לא תוכל לפרוש מהם אחרי זה וממילא צריך לך הוצאות מרובות.
שְׁלֹשָׁה אֵין מִתְקַנְּאִין בָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן: עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָטָן, וְנָחָשׁ קָטָן, וְתַלְמִיד קָטָן [קיג.]
נראה לי מה שאמרו 'עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָטָן' לאו קטן בשנים דוקא אלא אפילו קטן בחשיבות שהוא אדם פחות עם כל זה אפשר שיתגדל וישתרר וכמו שאמרו במדרש קהלת על פסוק (קהלת יא, א) 'שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם' מעשה נורא שאירע לישראל עם אותו גוי שזלזלו בו ואחר כך נעשה מלך ובקש להרוג הכל וניצולו על ידי רבי אלעזר בן שמוע יעיין שם.
[רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הָיָה מְטַיֵּל עַל שְׂפַת יָם הַגָּדוֹל, רָאָה סְפִינָה מִטָּרֶפֶת בַּיָּם, וּכְהֶרֶף עַיִן טָבְעָה וְטָבַע כָּל מָה שֶׁהָיָה בָּהּ. רָאָה אָדָם אֶחָד יוֹשֵׁב עַל קֶרֶשׁ הַסְּפִינָה, וּמִגַּל לְגַל עָלָה לַיַּבָּשָׁה כְּשֶׁהָיָה עָרֹם. הָיָה מִתְחַבֵּא בִּשְׂפַת הַיָּם. נִזְדַּמְּנָה אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹלִין לְרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם. אָמַר לָהֶם: מִבְּנֵי עֵשָׂו אֲחִיכֶם אֲנִי, תְּנוּ לִי כְּסוּת כָּל שֶׁהִיא לְכַסּוֹת בְּשָׂרִי שֶׁל מַטָּה, שֶׁטְּרָדַנִי הַיָּם וְלֹא נִצַּל בְּיָדִי כְּלוּם. אָמְרוּ לוֹ: כֵּן יִטָּרְדוּ כָּל בְּנֵי עַמְּךָ. תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה אֶת רַ' אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בֵּינֵיהֶם. אָמַר: רוֹאֶה אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה אִישׁ זָקֵן וּמְכֻבָּד בְּאֻמָּתְךָ, וְאַתָּה מַכִּיר בִּכְבוֹדָן שֶׁל בְּרִיּוֹת, זְכֵה בִּי וְתֵן לִי כְּסוּת לְכַסּוֹת אֶת בְּשָׂרִי שֶׁל מַטָּה, שֶׁטְּרָדַנִי הַיָּם. הָיָה רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ לָבוּשׁ שֶׁבַע אִצְטְלָאוֹת. פָּשַׁט אַחַת וּנְתָנָהּ לוֹ, הוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ וְהֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ וְנָתַן לוֹ מָאתַיִם דֵּינָרִים וְהִרְכִּיבוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה פַּרְסָה, וְעָשָׂה לוֹ כָּבוֹד מְרֻבֶּה עַד שֶׁהֱבִיאָהוּ לְבֵיתוֹ.
לְאַחַר יָמִים מֵת קֵיסָר הָרָשָׁע וּמִנּוּ אוֹתוֹ הָאִישׁ לְמֶלֶךְ בִּמְקוֹמוֹ. גָזַר עַל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה: כָּל הַגְּבָרִים לְמִיתָה וְכָל הַנָּשִׁים לְבִזָּה. אָמְרוּ לְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: לֵךְ וּפַיֵּס עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם: כְּלוּם יוֹדְעִים אַתֶּם בְּמַלְכוּת זוֹ שֶׁעוֹשָׂה דָּבָר בְּחִנָּם? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ כָּאן אַרְבַּעַת אֲלָפִים דֵּינָרִים. טֹל אוֹתָם וְלֵךְ וּפַיֵּס עָלֵינוּ. נְטָלָם וְעָלָה וְעָמַד בְּשַׁעַר הַמַּלְכוּת. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְאִמְרוּ לַמֶּלֶךְ: יְהוּדִי עוֹמֵד בַּשַּׁעַר וּמְבַקֵּשׁ לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ. אָמַר: הַכְנִיסוּהוּ.
כְּשֶׁרָאָהוּ הַמֶּלֶךְ, קָפַץ וְעָמַד מִכִּסְּאוֹ וְנָפַל עַל פָּנָיו. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, מָה מַעֲשֶׂיךָ כָּאן? וְלָמָּה טָרַחְתָּ וּבָאתָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: בָּאתִי לְבַקֵּשׁ עַל אוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. אָמַר לוֹ: תּוֹרַתְכֶם כְּלוּם שֶׁקֶר כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ד). לָמָּה? "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם" (שם, שם ה); וְנֶאֱמַר: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (שם שם, ח), וַאֲנִי לֹא בֶּן עֵשָׂו אֲחִיהֶם אֲנִי? וְהֵם לֹא גָּמְלוּ לִי חֶסֶד, וּמִי שֶׁעוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה חַיָּב מִיתָה. אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִתְחַיְּבוּ לְךָ, תִּמְחַל לָהֶם וּתְרַחֵם עֲלֵיהֶם.
אָמַר לוֹ: כְּלוּם יוֹדֵעַ אַתָּה בְּמַלְכוּת זוֹ שֶׁעוֹשָׂה דָּבָר בְּחִנָּם? אָמַר לוֹ: יֵשׁ עִמִּי אַרְבָּעָה אֲלָפִים דֵּינָרִים, טֹל אוֹתָם וְרַחֵם עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ: אַרְבַּעַת אֲלָפִים הַלָּלוּ נְתוּנִים לְךָ תַּחַת הַמָּאתַיִם שֶׁנָּתַתָּ לִי, וְהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ תִּנָּצֵל בִּזְכוּתְךָ, תַּחַת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה שֶׁהֶאֱכַלְתַּנִי וְהִשְׁקֵיתַנִי, וְהִכָּנֵס לְבֵית גְּנָזַי וְטֹל לְךָ שִׁבְעִים אִצְטְלָאוֹת תַּחַת הָאִצְטְלָה הָאַחַת שֶׁנָּתַתָּ לִי – וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם לְעַמְּךָ. קָרְאוּ עָלָיו: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת יא, א)]
ומה שאמר נָחָשׁ קָטָן לאו לאפוקי נחש גדול דכל שכן הוא אלא דגדול בלאו הכי יש מורא לאדם להתגרות בו.
ומה שאמר מַלְכוּתַיְהוּ, בָּתַר אוּדְנַיְהוּ קַיְמָא ולא אמר 'בתר רישייהו' נראה לי בס"ד עיקר הפעולות נעשים על ידי שלשה איברים שבראש שהם עין אזן פה אך העינים יש לה דלתות ולכן פועל הראיה שלה צריך לו סיוע ועזר מן האדם עצמו דהיינו שיפתח עפעפי עיניו כדי שיוכל לראות, וכן הפה יש לו דלתות ולא אפשר לדבר אלא על ידי עזר וסיוע האדם שיפתח שפתיו שהם הדלתות שאם יקיש שפתיו זה עם זה לא יכול לדבר בדיבור שהוא פועל הפה, מה שאין כן האוזן פועל השמע שבהם אין צריך לסיוע האדם עצמו כי האזנים פתוחות תמיד ואין סוגר עליהם והדבור נכנס בהם פתאום בלתי עזר וסיוע כן אלו מלכותייהו בתר אודנייהו רוצה לומר דוגמת האזן שהדיבור נכנס בה פתאום בלתי עזר וסיוע כן אלו מלכותם תבא להם פתאום בלתי יצטרכו הכנה בעזר וסיוע מאחרים או מהם.
אי נמי נראה לי בס"ד אחר אזן 'סחב' מלשון סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ (ירמיה כב, יט) רוצה לומר יש להם הצלחה של סחב שסוחבין מלכות ושררה מן אחרים ושולטים בה.
אמנם יש להקשות בשלמא עכו"ם ונחש נוטרי איבה הם ולכך עושין נקמה בגודלם אך התלמיד הוא ירא אלקים מסתמא ואיך יעשה נקמה להרע בידים בגודלו?
ונראה לי טעם התלמיד אינו דומה לטעם האמור בעכו"ם ונחש דודאי התלמיד הוא ירא אלקים ולא יעשה נקמה בגודלו אך החשש הוא בשביל המתקנא בו בהיותו קטן דאחר כך אפשר שיגדל התלמיד בתורה ואז זה המתקנא בו יהיה מוכרח לבא אצלו ללמוד ממנו וממילא יבא ויכלם מאוד ממנו וכמו שאמרו בירושלמי דמכלתין פרק וא"ו שלש עשרה שנה שימש רבי עקיבא בבית מדרשו של רבי אליעזר ולא החשיבו רבי אליעזר וזו התשובה שהשיב רבי עקיבא לרבי אליעזר 'הזאה תוכיח' היא היתה תשובה ראשנה שהשיב רבי עקיבא על דברי רבי אליעזר ואמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר 'הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ' והוא פסוק בשופטים (שופטים ט, לח) וקראו רבי יהושע על ענין זה בדרך מליצה נאה וטובה כלומר זה התלמיד אֲשֶׁר אַתָּה מָאַסְתָּה בּוֹ מעיקרא שלא החשבתו בעיניך ולא נהגת בו כבוד כראוי הנה עַתָּה צֵא וְהִלָּחֶם בּוֹ כי הנך רואה כחו וגבורתו בתורה שאין אתה יכול לעמוד כנגדו וצא הלחם בו וראה אם תוכל לו. ובזה יתורץ דקדוק אחד הא דנקיט תלמיד באחרונה אחר נחש.
תָּא אַגְמְרָךְ מִילֵי דְעָלְמָא [קיג.]
פירוש אַגְמְרָךְ מוסר ותורה בהתלבשות מילי דעלמא, יען כי מִילֵי דְעָלְמָא בלבד לא שח רב כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בתחילת ספר היד (הרמב"ם הל' דעות ב, ד) כי רב לא שח שיחה בטילה.
ואמר אַדְּחָלָא אַכַּרְעִיךְ, זְבִינָךְ זַבִּין נראה לי בס"ד הכוונה שיעשה תשובה ומצות ומעשים טובים בעודו בחור וכמו שאמרו (עבודה זרה יט.) על פסוק (תהלים קיב, א) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת הֳ', אשרי ירא ה' בעודו איש כלומר בחור וקטן בשנים, והנה האדם בקטנותו קודם שיבא לו יצר הטוב קונה מקח רע לעצמו מן היצר הרע ואחר כך צריך למכור מקח רע זה ולקנות תמורתו מקח טוב מתורה ומצות ומעשים טובים. ולזה אמר זְבִינָךְ זַבִּין רוצה לומר זבינך הראשון זבין אותו עתה לקנות ההפך הנגדיי אליו.
ואמר עוד כָּל מִילֵי זַבִּין וּתְחָרֵט לְבַר מֵחַמְרָא פירוש כל דברים שישמע האדם אם יגלה אותם לאחרים סופו להתחרט כי יותר טוב לעצור אותם בקרבו לבד 'מֵחַמְרָא' התורה שנמשלה ליין זַבִּין ולא תתחרט דכתיב (משלי ה, טז) 'יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה' דהאדם אם מלמד תורה שלמד לאחרים הוא יתחכם יותר כמו שאמרו (תענית ז.) 'ומתלמידי יותר מכולם' וגם יקבל שכר גדול עשר ידות על שכר לימוד שלמד לעצמו.
שָׁדִי בְּכִיסָךְ וּפְתַח שַׂקָּךְ. נראה לי בס"ד שָׁדִי בְּכִיסָךְ בירור ניצוצי קדושה ואז פְּתַח שַׂקָּךְ לקבל שפע מין דכורין מלמעלה הנמשך על ידי בירור זה.
או יובן בס"ד 'כִּיס' רמז לאשתו של אדם שצריך להזדווג עם אשתו ואז הברכה מצויה בביתו מה שאין כן הנואף באשת רעהו יחסר לחמו כמו שנאמר (משלי ו, כו) 'בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם', וזהו שאמר שָׁדִי זרע שלך בְּכִיסָךְ היא אשתך ואז פְּתַח שַׂקָּךְ לקבל שפע וברכה מלמעלה.
או יובן שָׁדִי בְּכִיסָךְ שתוציא ממונך באשתך לכבדה במלבושין ותכשיטין ואז פְּתַח שַׂקָּךְ לקבל ברכה כמו שאמרו רבא (בבא מציעא נט.) 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרון'.
ולפי פשוטו יעץ אותו למכור במעות מדודים ולא ימכור בהמתנה אפילו ליום אחד.
קַבָּא מֵאַרְעָא וְלָא כּוּרָא מֵאִיגְרָא. נראה לי בס"ד שפע הבא מכח מעשה התחתונים ואפילו שהוא מועט יותר טוב משפע הבא מצד זכות אבות והראשונים ואפילו שהוא הרבה.
או יובן טוב שיתפרנס אדם מיגיע כפיו שהיא מלאכה שבעולם התחתון, ולא יתפרנס משכר מצותיו שהם ברקיע.
או יובן על דרך הפשט יש אדם קונה במעותיו קרקעות ומתפרנס בהם משכירותם, אך הריוח הוא מועט דהיינו חמשה למאה אבל לא תתבלבל דעתו ולא יהיה לו דאגות, וזה יותר מן העוסק במעותיו בסחורות, אף על פי שהריוח אפשר להיות עשרים או שלשים למאה, יען כי זה העסק יש בו טורח ודאגות ובלבול הדעת, ולזה העסק מדמהו לאגרא שאי אפשר לעלות שם אלא על ידי טורח, וגם יש לו פחד ודאגה שמא יפול בעלייתו מן הסולם כי דרכם היה לעלות לאגרא בסולמות.
תַּמְרֵי בַּחֲלוּזָךְ, לְבֵי סוּדְנָא רְהוֹט. נראה לי בס"ד האדם צריך לעסוק תחלה בגרסא ועד שיהיה בקי ושלם בגרסת המשניות וברייתות, אז ילך ללמוד סברא ולהבין דבר מתוך דבר. ויש לרמוז 'תַּמְרֵי' על גירסא ולימוד הסברא הוא השכר היוצא מן התמרים שאם אין תמרים אין שכר, וכן אם אין גירסא אין סברא, וזהו שאמר תַּמְרֵי בַּחֲלוּזָךְ אחר שעסקת בגרסא שנעשו תַּמְרֵי בַּחֲלוּזָךְ אז לְבֵי סוּדְנָא רְהוֹט לעסוק בלימוד הסברא לחדש מן הגרסא הלכות ולדמות דבר לדבר.
ושאל מַאי סוּדְנָא? ואמר סוֹד נָאֶה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מן השכר יצא שני טובות לנפש, אחד חידושי תורה שהם המזון של הנפש, והשניה השמחה שהיא התבלין של המזון דאינו דומה תבשיל בשר שיש בו תבלין טובים לבשר שאין בו תבלין. וזהו שאמר סוֹד נָאֶה על דרך השני 'חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי' (סנהדרין לח.). ומזה הסוד שהוא נאה יש גְמִילוּת חֲסָדִים תרתי לנפש, אחד מצד המזון ואחד מצד השמחה וקראה גמילות חסדים דכתיב (משלי יא, יז) 'גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד'.
ונראה לי בס"ד שְׂכַר במילואו שי"ן כ"ף רי"ש סופי תיבות נֶפֶשׁ, ונשאר אותיות יַכְשִׁיר כי בו יכשיר נפש אם שותהו מעט ולשם שמים.
ולזה אמר סוֹד נָאֶה וּגְמִילוּת חֲסָדִים ונרמזו תרווייהו בסודנא שאם תניח צר"י או סגול תחת אות אל"ף דסודנא יהיו נקראים אותיות 'סודנא' סוֹד נָאֶה, וּגְמִילוּת חֲסָדִים רמוזא במספר סודנא כי 'סודנא' [122] עם הכולל עולה 'חסדים' [122]
ועוד נראה לי בס"ד בפשט המאמר 'סוֹד נָאֶה וּגְמִילוּת חֲסָדִים' והוא דהצד השוה אשר ביין ואשר בשכר ששניהם משכרים, ועל ידי שכרות יבא אדם לידי שמחה, אך יש הפרש רב בניהם דהיין צריך שישתה ממנו הרבה עד שישתכר וישמח על ידו, אבל השכר יספיק לו חמישית שיעור יין המשכר, ועוד יש הפרש דהיין עושה בריאות בגוף, מה שאין כן השכר להפך דמחליש ויזיק על הרוב, אמנם כל זה בשכר דעלמא הנהוג, אבל יש אומנים עושים שכר חשוב על ידי תערובת סמנים ועל ידי חכמה המסורה להם בשיעור המים ושיעור האש ובשיעור שריית התמרים במים קודם בישול וגם שיעור העסק שעושין בידים התמרים בזמן שרייתם במים ויש במלאכה זו סוד מסור מאומן לאומן מזמן הראשונים, ועל זה המלאכה קאמר סוֹד נָאֶה שיש להם בעשייתה מפה לפה, ועל ידו יוכל לעשות גְמִילוּת חֲסָדִים בשכר שישתהו ולא יזיק לו אלא יקבל בריאות יותר.
ובזה תבין הטעם מה שאמר רב פפא אִי לָאו דְּרַמָּאִי שִׁכְרָא, לָא אִיעַתְּרִי, וקשה איך ימצא שיתעשר אדם מאומנות זו שכל אדם יכול לעסוק, ומאי שניא זו מאומנות של מבשלין? ובזה ניחא דכל אומנים שהיו עוסקים בשכר לא היו יודעים אותה חכמה לעשות טוב לגוף בשתייתו וגם אינו ביוקר אלא רב פפא שהיה לו סוד נאה זה לעשותו. ולכן אמר רב פפא בשבת (שבת קמ:) 'האי מאן דאפשר למשתי שכרא ושתי חמרא עובר על בל תשחית' והיינו לאו בכל שכר מיירי אלא בשכר שלו שהיה מתוקן בסוד נאה שיש במלאכתו.
כָּל אַגַּב, גְּבִיָּה בַּעְיָא. נראה לי בס"ד דהאדם מלבד שצריך לגבות ולברר כל ניצוצות השייכים לנפשו צריך גם כן לגבות הניצוצות הקרובים לשרשו, וזהו שאמר כָּל אַגַּב גְּבִיָּה בַּעְיָא כלומר אל תחשוב רק על שלו צריך לבדוק ולברר אלא גם אותם שהם עמו דרך אגב נמי גבייא בעייא שצריך להשתדל לגבותם מן הסיטרא אחרא ולכן תיקן רבינו הרש"ש ז"ל בנוסח ליקבה"ו [לשם ייחוד קודשא בריך הוא] וכו' נר"ן [נפש, רוח, נשמה] השייכים לנפשינו ומלבושיהם והקרובים להם וכו'.
ולפי פשוטן של דברים פירש רש"י ז"ל 'כל דבר שצריך לכתוב שטר עליו כגון מלוה ואמנה בעייא גביא כלומר עדיין עומד הוא לגבות ויש לו טורח בו', ונראה דוחק דאמאי קרי ליה בלשון אַגַּב? ומהרש"א ז"ל פירש אם כתב שעבוד לבעל חוב על המטלטלין אגב קרקע, וגם זה נראה דוחק.
ונראה לי בס"ד הכוונה דמטלטלין אם לא מסרם מיד ליד אין נקנים במעות אך אפשר שיקנה אותם בקנין אגב דהיינו שימכור לו המטלטלין אגב קרקע. מיהו לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ורבנו ירוחם בעינן שיתן לו גם כן דמי אותם המטלטלין ואם לא נתן דמיהם לא קנאם באגב ורק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פליגי, וסבירא ליה קנה, ולכן לדעת אותם רבוותא דסבירא ליה בעינן שיתן לו הדמים גם כן לזה אמר כָּל אַגַּב גְּבִיָּה בַּעְיָא רוצה לומר דבר הנקנה במכירתו בקנין אַגַּב כגון מטלטלין גְּבִיָּה בַּעְיָא דבעינן שיגבה הדמים נמי.
או נראה לי בס"ד הכי קאמר אם ראובן היה חייב לשמעון מאה אמות בגדי משי והם היו בעין ושמעון הקנה אותם ללוי בקנין אגב, וקודם שבאו ליד לוי מחל שמעון לראובן הרי זה מחול מטעם כי קנין אגב הוא דרבנן ואין לו זכות קניה מן התורה וכיון דמחלו מחול וכנזכר באחרונים ז"ל, ולפי זה נמצא כל הנקנה באגב בעי גבייה שאם לא גבה אותו הקונה אינו בטוח בקניינו דמצי הלה למחול ואין לו כלום.
כָּל אַשְׁרַאי, סָפֵק אָתָא סָפֵק לָא אָתָא. נראה לי בס"ד אַשְׁרַאי רוצה לומר שבח כמו (בראשית ל, יג) 'כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת' כלומר כל מין שבח אשר ישבח האדם את עצמו לומר יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת כך וכך בעניינים גדולים סָפֵק אָתִי לידי פועל סָפֵק לָא אָתִי לידי פועל דאפשר שאין לו יכולת לעשות בפועל כאשר משבח עצמו. וּדְאַתִּי מָעוֹת רָעוֹת נִינְהוּ כלומר ואפילו אם תראה שהיה לו יכולת לעשות כאשר אמר הנה פעולותיו מעות רעות הם, רוצה לומר מעורב בהם גאוה וגסות רוח.
או יובן קרוב לזה בענין הצדקה והנדיבות שהאדם ישבח עצמו במידת הנדיבות שאומר אם אתעשר וארויח מעסק זה כך וכך אז אחלק צדקה כך וכך וזהו סָפֵק אָתִי בפועל סָפֵק לָא אָתִי בפועל דהיינו אחר שיתעשר ספק אם יעשה צדקה וגמילות חסדים כאשר שבח עצמו או לא יעשה כלום! וּדְאַתִּי מָעוֹת רָעוֹת נִינְהוּ דהיינו אפילו אם יתן ויעשה צדקה כאשר נדר ושבח עצמו לא יתן משופריה נכסי אלא מעות רעות דהיינו מטבעות שבורים או חוב שיש לו אצל אנשים קשים שצריך לטרוח הגבאים והעניים הרבה עד שיגבו וגם הם מעות רעות שאין נותנם בלב שמח ופנים צהובות אלא בפנים זועפות ולב עצב.
כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְמִלְחָמָה, אַל תֵּצֵא בָּרִאשׁוֹנָה אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה צֵא, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בָּרִאשׁוֹנָה. עיין פירוש רש"י ז"לומה שהקשה עליו מהרש"א ז"ל [פירש"י ורשב"ם שאם תנוס תיכנס לביתך בראשונה עכ"ל וקצת קשה דאי משום סכנה עדיפא הוה ליה למימר אל תצא בראשונה משום דעומד אל מול פני המלחמה הוא בסכנה ביותר כענין שנאמר באוריה (שמואל ב' יא, טו) הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה וגו' ומאי עצה אמרו ל'רַךְ לֵבָב' ואם כל אחד יצא באחרונה משום ניסה מי יצא בראשונה? ודו"ק].
ונראה ליישב קושיתו דאי אפשר לומר לו 'אל תעמוד אל פני המלחמה משום סכנה' דדבר זה אינו בידו אלא מסור ביד ראשי הגייסות שהם יסדרו החיל להעמידם כאשר יראה להם נכון להצלחת המלחמה כי ודאי יבררו הגיבורים והפקחים יותר להעמידם אל פני המלחמה בעל כרחם, אך ודאי אין כל החיל יוצאים חלוקה אחת אלא הם חלוקים לכמה גייסות ומייעצים אותו לצאת עם גייס האחרון כי בזה יוכל להשמיט עצמו מן גייסות הראשונים ולהתחבר בגייס האחרון.
והנה בעיקר דברי המאמר נראה לי בס"ד דאין הכוונה על מלחמת עיר בעיר ממלכה בממלכה אלא הכוונה על מלחמת האדם עם היצר הרע. וידוע כי בשתי מצוות יתגבר האדם על היצר הרע במלחמתו עמו והם האחד מצווה הראשנה שבתרי"ג מצוות שהיא מצוות הנישואין שאם האדם יקיים מצווה זו במהרה בעודו קטן בשנים יצליח בהלחמו עם היצר הרע כמו שאמרו בגמרא (קידושין כ"ט:) אמר רב חסדא 'אי נסיבנא בארביסר הוה אמינא גירא בעינא דשטנא' ומצוות הנישואין היא מנויה מצווה הראשנה דכתיב (בראשית ט, ז) 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ'.
והשניה היא מצוות תלמוד תורה שנצטווינו בפרשת וילך (דברים לא, יט) 'וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ומצוה זו מנו אותה בעלי ספר המצות למצוה אחרונה בתרי"ג מצות. ובמצוה זו שנצטוינו לכתוב ספר תורה ללמוד בו בזה יצליח האדם במלחמתו עם יצר הרע כי לימוד התורה יהיה עזר גדול לאדם נגד היצר הרע כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין ל:) אמר הקב"ה 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'. וידוע מה שאמרו בגמרא (קידושין כט:) דרכן של בני ארץ ישראל לעסוק בתורה תחלה ואחר כך ישא אשה אך בני בבל דרכן לישא אשה תחלה וכמו שאמרו בגמרא הא לן והא להו.
ולכן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשׁוּם אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שהם בני ארץ ישראל שדרכם ללמוד תורה תחילה כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְמִלְחָמָה להלחם עם היצר הרע אַל תֵּצֵא תחלה בָּרִאשׁוֹנָה היא מצות הנישואין שהיא ראשונה בתרי"ג מצות דהיינו שלא תשא אשה קודם תלמוד תורה אֶלָּא צֵא בָּאַחֲרוֹנָה היא לימוד התורה שנכללה במצות 'וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שזו המצוה היא אחרונה כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בָּרִאשׁוֹנָה, פירוש אם אתה מקדים מצוות תלמוד תורה אז מצווה זו תהיה סיבה שתכנס בראשונה שהיא מצוות הנישואין כי אחר שיהיה האדם תלמיד חכם קפצי עליה אינשי לתת לו כל אחד בתו לאשה משום דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיב.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם.
אַל תַּרְבֶּה בְּגַגּוֹת. נראה לי בס"ד הכוונה אַל תַּרְבֶּה עמיתך בְּגַגּוֹת בשביל טיול לרוח היום יען כי מזה יוולד דברים אשר לא טובים, חדא כי הגג הוא מקום גבוה והאדם צופה ומביט משם על בתים אחרים ואפשר שיראה לפניו מרחוק אשה עומדת בביתה עוסקת באיזה עסק ואין גופה מכוסה כראוי והוא מסתכל בה ויבא לידי הרהור ותאוה רעה, גם יזדמן נשים שוטחין בגדים בגגותיהם אחרי הכיבוס וזרועותיהם מגולים והוא רואה מן הגג שלו ומהרהר וכן כיוצא בזה.
שְׁלֹשָׁה מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא אֵלּוּ הֵן: הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת. נראה לי בס"ד טעם להני תלתא דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.) שלשה נקנים על ידי יסורין והם תורה ארץ ישראל ועולם הבא וילפי להו מקראי, ולכן הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שקנה אותה כבר על ידי יסורין אז ממילא הוא מִנּוֹחֲלֵי עוֹלָם הַבָּא. וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קד.) ברא מזכי אבא לעולם הבא. וְהַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן כמו שאמרו (ברכות נז:) כי השבת הוא מעין עולם הבא וכמו שאמרו רבותינו ז"ל והיין רומז ליין המשומר בענביו שהוא סוד עולם הבא, ולכן המכבד את השבת שהוא מעין עולם הבא ביציאתו ביין הנה הוא מנוחלי עולם הבא.
ונראה לי ראשי תיבות שלשה אלו 'אתה' שהוא ראשי תיבות ארץ ישראל תורה הבדלה, ובזה יובן (תהלים כז, ד) 'אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ' ובזה יובן (תהלים כג, ד) 'גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי' הם שלשה הנזכר שבעבורם אזכה לעולם הבא.
שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עֲלֵיהֶם בְּעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם. נראה לי בס"ד דאמרינן לעיל בדף קי"ב דאמרה השידה [= השידה: אגרת בת מחלת] לרבי חנינא בן דוסא דמכריזי עלך 'הזהרו בחנינא בני ובתורתו' אבל לאביי אמרה לו מכריזי 'הזהרו בנחמני ובתורתו' ולא אמרה בני והיינו שיש כרוז נעשה על ידי בת קול וכרוז זה יתייחס להקב"ה ולכן אומר בכרוז 'בני' אך יש על ידי מלאך שלוח מן בית דין של מעלה ובזה לא יאמר 'בני' וכאן אמר מַכְרִיז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם והיינו שאומר 'בני' דאז הכרוז יתייחס להקב"ה.
אָמַר לֵיהּ רָבָא: לָא כְּגוֹן מַר. קשה כיון דתנא קאמר 'רַוָּק הַדָּר בִּכְרַךְ' ורב ספרא הוה רווק הדר בכרך מנא ליה לאפוקי יתיה?
ונראה לי דסבירא ליה היינו רבותיה דכרך משום דשכיח בו בני אדם הרבה ואז ימצא גם כן נשים יפות הרבה ההולכים בשוק וכן נשים עשירות אשר מיופות בתכשיטין ובגדים נאים וזה הרווק רואה כל זה בעיניו ואינו חוטא לכך יש לו מעלה בזה, ורב ספרא אף על גב דהוה רווק הדר בכרך אך הוא לא היה לו עסק בחוץ אלא עצור ימים ולילות בבית המדרש דלא שכיחי שם נשים ואם כן לגבי דידיה ליכא רבותא של הכרך.
