אמר ליה [לו] ר' מנא לר' עולא: לא כך כפי שהבנת, אלא כל התרומה כולה כאחת היא באה, בראש חודש ניסן. ולמה אמרו שתורמים בשלשה פרקים? לא משום שהשקלים מגיעים בשלושה זמנים שונים, אלא כדי לעשות פומבי (פרסום) לדבר, לפרסם שחובה להביא את השקלים לצורך הקרבנות. א ר'

יהודה בר פזי בשם רבי אמר: הן נקרא ולא נבעת [האם אנו קוראים מן הדברים הנלמדים מדברי הפסוק ולא נפחד]? שמצד אחד אנחנו מוצאים שכאשר נדרשו ישראל לתרום לטובה, לצורך הקמת המשכן, נאמר: "כל נדיב לב הביאו... תנופת זהב לה' " (שמות לה, כב), שרק נדיבי לב מן העם הביאו, ואילו כשנדרשו לתרום לרעה, לצורך עשיית העגל, נאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" (שם לב, ג) — כל העם ולא רק נדיבי הלב. ובענין הליכה, כאשר עשו זאת לטובה, לקבל את התורה, נאמר "ויוצא משה את העם" (שם יט, יז), שלא יצאו מעצמם אלא לפי הוראת משה, ואילו כשעשו זאת לרעה, כשבאו לדרוש ממשה שישלח מרגלים לתור את הארץ, נאמר: "ותקרבון אלי כלכם" (דברים א, כב) — מעצמם. ובענין נשיאת קול, כאשר עשו זאת ישראל לטובה, בשירת הים על הצלתם מידי מצרים, נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו, א) — שלא החלו לשיר מעצמם אלא נמשכו אחר משה, ואילו כאשר עשו זאת לרעה, לאחר חזרת המרגלים מארץ ישראל והוצאתם דיבה עליה, נאמר: "ותשא כל העדה את קולם" (במדבר יד, א). אמר ר' חייא בר אבא: גם הנביא בתוכחתו לעם מציין את זריזות ישראל לרעה יותר מלטובה, שנאמר: "אכן השכימו השחיתו" (צפניה ג, ז), שכל השחתה שהיו עושין ישראל — בהשכמה היו עושין אותה, ואילו בענין קיום המצוות ידוע כי רק זריזים מקדימים במצוות. אחר שהוזכר קודם שבני ישראל התנדבו גם למשכן וגם לעגל, הוסיף ואמר ר' אבא בר אחא: אין את [אתה] יכול לעמוד על אופיא (טבעה) של אומה זו, של ישראל. שמצד אחד הם נתבעין לעגל, ונותנין, ומצד אחר הריהם נתבעין אחר כך למשכן, ונותנין. כדי לבאר דבר זה, תנא [שנה] ר' יוסי בר חנינא הדא מתניתא [את הברייתא הזו, הבאה]: נאמר "ועשית כפורת זהב טהור" (שמות כה, יז) — יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל, שישנו מעשיהם לטובה. ושוב לענין השקלים ותרומת השקלים.

ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר כך: שלש תרומות נאמרו בפרשה זאת, פרשת תרומה: תרומת אדנים שהיו הבסיס לקרשי המשכן, ותרומת שקלים לקרבנות הציבור, ותרומת המשכן, לצורך מלאכת המשכן. מה שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) — הרי זו תרומת אדנים. מה שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שם) — הרי זו תרומת שקלים. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" (שם פסוק ג) — הרי זו תרומת המשכן. תרומת המשכן הולכת למשכן, מה שירצו לעשות בכסף זה לצורך מלאכת המשכן — יעשו. תרומת שקלים מביאים לקרבן ציבור, מה שירצו לעשות בשקלים הללו, כלומר, לקרבנות הציבור השונים — יעשו. אבל כולם מביאים את התרומה הזו כדי שיהא יד כולן שוה בה, שכל ישראל שמביאים את שקליהם לצורך קרבנות הציבור יתנו סכום שווה. תרומת אדנים מביאים לצורך עשיית האדנים. ובענין תרומה זו נקבעה קיצבה מדוייקת, אלא "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שם פסוק כא), לומר שלצורך האדנים נתן כל אחד (מבן עשרים שנה ומעלה) סכום קבוע של מחצית השקל, ורוב הסכום הזה הלך לעשיית האדנים. כיון שהוזכר הכתוב "העשיר לא ירבה" שבפרשת "כי תשא", אמר ר' אבון: אף בפרשה הזאת נאמר בה שלש תרומות "מחצית השקל תרומה לה' "(שמות ל, יג), "יתן תרומת ה' "(שם פסוק יד), "לתת את תרומת ה' "(שם פסוק טו).

ב שנינו במשנה בחמשה עשר בו, באדר, קורין את המגילה בכרכים. ושואלים: ואיך תאמר כן, והאם לא כן אמר ר' חלבו בשם רב הונא בשם רב בשם ר' חייא רבה: הכל (ובכלל זה בני הכרכים) יוצאין ידי חובת קריאת מגילה בארבעה עשר באדר, שהוא זמן קריאתה! לא בא האמור לקבוע את היום המדוייק של קריאת המגילה, אלא ללמדך שדין כל שאר הדברים המוזכרים במשנה כדין קריאת המגילה לענין שכל המצו‍ת הנוהגות בשנה מעוברת באדר שני אינן נוהגות באדר ראשון. ר' יוסה ור' אחא הוון יתבין [היו יושבים], אמר ר' יוסה לר' אחא: לא מסתברא אלא לשעבר (בדיעבד), שכבר עבר חמישה עשר, ויצאו ידי חובה בדיעבד. אבל לבא, כלומר, לכתחילה כשקראו בארבעה עשר ועדיין לא עבר חמישה עשר ודעתם שלא לקוראה שוב בחמישה עשר מלכתחילה — לא יצאו ידי חובה. ושואלים: והא תני [והרי שנינו]: מקום שנהגו מחמת הספק אם מקומם נחשב כמוקף חומה מימות יהושע (כגון טבריה. ראה מגילה ה,ב) לקרותה שני ימים — קורין אותה שני ימים. ולדעתך הלא אם קראה בארבעה עשר אף במקום שזמן קריאתה לכתחילה בחמישה עשר — שוב אינו קוראה בחמישה עשר! אמר ליה [לו]: אוף אנא סבר כן [גם אני סבור כך], אבל מסכים אני איתך בסברתך בדברי ר' חלבו. ובכל אופן אין להקשות מהברייתא על שיטתו. ואף שלא פירט איך לא יקשו דבריו מדברי הברייתא, שנינו הסבר לדבריו, שאמר רבי מנא: ויאות [ונכון הוא]. אילו משקרייא [אם אחרי שקרא] את המגילה בארבעה עשר וחוזר וקרייא [וקוראה] בחמישה עשר שמא אין שומעין לו, אין מניחים לו לקרוא עוד פעם את המגילה בזמנה? אם את [אתה] אומר כן שלא יקראו אותה פעם שניה בחמישה עשר, נמצאת עוקר זמן כרכים בידך, והרי זמן מגילה בכרכים הוא בחמישה עשר.

תני [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצו‍ות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות בראשון חוץ מהספד ותענית שאסור לעשותם בפורים, שהן שווין בזה ובזה, שבארבעה עשר ובחמישה עשר באדר ראשון אסורים גם כן בהספד ותענית. ר' בא בשם ר' ירמיה בשם רב, וכיוצא בו ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואילו רב הונא רבה [הגדול] דצפורין [מהעיר ציפורי] אמר: הנהיג ר' חנינא בציפורין כהדא [כהלכה זו] של רבן שמעון בן גמליאל. ומדקדקים: לא נקט רב הונא בלשון 'אמר ר' חנינא', ממנה היה משמע שכך קבע ר' חנינא כהלכה פסוקה, אלא נקט בלשון 'הנהיג', שכך ינהגו בפועל, ומשמע: הא [הרי] להלכה — לא, אין חובה לנהוג כך.

אבל לענין התאריך המצויין בשטרות עושים כך: באדר ראשון כותבין 'אדר ראשון' וב'אדר שני' כותבים 'אדר' סתם. ר' יוסי אומר: באדר ראשון כותבים אותו סתם, רק "אדר",