שקלים ח ע"א

The dispute in the mishna with regard to the third due date for animal tithes stems from a disagreement concerning the date of the new year for animal tithes. The Gemara now cites the various opinions about this matter. We learn elsewhere in a baraita (Rosh Hashana 7b): Rabbi Meir says: On the first of Elul it is the new year for animal tithes. All the animals born prior to that date belong to the previous tithe year and are tithed together, whereas those born after that date belong to the next tithe year. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: The new year for animal tithes is on the first of Tishrei. Ben Azzai says: The animals that are born in the month of Elul are tithed by themselves, separate from those born before the first of Elul and from those born afterward, which belong to the next tithe year. With regard to Rabbi Meir's opinion that the new year for animal tithes is on the first of Elul, Rabbi Ḥuna said: The reason for the opinion of Rabbi Meir is that he maintains that the new year for animal tithes begins on the first of Nisan, and the year to which an animal is assigned is determined not by its birth date, but by the date of its conception. Since the period of gestation of small livestock is five months (see Bekhorot 8a), up to that time, the first of Elul, they conclude giving birth from the old, i.e., from the animals that conceived before the first of Nisan. From here on, from the first of Elul, they begin giving birth from the new, i.e., from the animals that conceived after the first of Nisan. The Gemara explains the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, who maintain that the new year for animal tithes is on the first of Tishrei. Rabbi Yosei bar Rabbi Bun said in the name of Rav Ḥuna that the reason for the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon is as follows. The verse states: "The flocks are clothed in the meadows, and the valleys are wrapped in grain; they shout for joy, they also sing" (Psalms 65:14). "The flocks are clothed in the meadows," meaning the sheep have donned extra flesh, because they have conceived; these are the animals that conceive early in Adar and deliver by the first of Elul. "And the valleys are wrapped in grain": These are the animals that conceive late in Nisan, when the grain has already grown and is clearly recognizable, and deliver only by the first of Tishrei. "They shout for joy, they also sing": All the animals, those that are born early and those that are born late, become friends, and they all enter the pen together in order to be tithed. The Gemara proceeds to explain the opinion of ben Azzai. Ben Azzai said: Since the date of the new year for animal tithes is in doubt, as there are those who say thus, that it is the first of Elul, and there are those who say thus, that it is the first of Tishrei, the animals born in Elul cannot be tithed with animals born in another month, as perhaps they were born in a different tithing year, and one may not tithe animals from the new year for animals from the old year, or vice versa. Therefore, the animals that are born in the month of Elul are tithed by themselves. How so? If five animals were born in Av and five in Elul of the same year and five in Tishrei of the following year, they do not join together for tithing. Those born in Elul join neither with those born in Av nor with those born in Tishrei, as perhaps they were born in a different tithing year. All the more so those born in Av do not join with those born in Tishrei, as they were certainly not born in the same tithing year. If, however, five animals were born in Tishrei and five in Av of the same year, they join for tithing. The Gemara asks: Does ben Azzai propose an intermediate position between the statements of his disciples? These Sages being members of the next generation, one would have expected him to examine the reasoning behind their respective opinions and decide in favor of one of them. Rabbi Yirmeya and Rabbi Meyasha came and said in the name of Rabbi Shmuel bar Rabbi Yitzḥak to explain this difficulty: Ben Azzai did not rule in favor of either of his disciples because the matter about which they disagreed was the subject of an earlier dispute. For the fathers of the world, i.e., the great scholars of the previous generation, had already differed on this matter, and since ben Azzai was unable to decide between them, he adopted an intermediate position. The Gemara clarifies this assertion: Who are these fathers of the world? Rabbi Yona taught in the presence of Rabbi Yirmeya: This is referring to Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva. The Gemara notes: That is to say that the wording of ben Azzai's statement: Since there are those who say thus, and there are those who say thus, indicates that ben Azzai was both a colleague and a disciple of Rabbi Akiva. Although he frequently appears as his disciple, he actually reached the level of a disciple-colleague. The Gemara asks: How is this evident? If you say that Rabbi Akiva was only his teacher, is there anyone who says about his teacher: Since there are those who say thus, and there are those who say thus? This wording implies that ben Azzai related to the disputants as equals, and this would have been inappropriate had ben Azzai only been Rabbi Akiva's disciple, and so he must also have been his disciple-colleague. Rabbi Avun in the name of Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak learned that ben Azzai was a disciple-colleague of Rabbi Akiva from the following: After bringing two cases about which Beit Shammai and Beit Hillel disagree, the Mishna brings another case where Beit Shammai and Beit Hillel agree but Rabbi Akiva disagrees with the two of them. The Mishna then states that ben Azzai said to Rabbi Akiva: We are already sufficiently troubled by the cases about which Beit Shammai and Beit Hillel disagree, and you come now to dispute that about which they agree. That is to say that ben Azzai was both a colleague and a disciple of Rabbi Akiva. For if you say that Rabbi Akiva was only his teacher, is there anyone who says to his teacher: And you come now to dispute that about which they agree? Rather, infer from here that ben Azzai was also Rabbi Akiva's colleague.

§ The Gemara returns to the discussion of the new year for animal tithes. We learned elsewhere in a mishna (Bekhorot 57b): All animals that were born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul of the same year join together for tithing. If five animals were born before Rosh HaShana and five were born after Rosh HaShana they do not join together for tithing. If five animals were born before one of the three annual due dates for animal tithes, and five were born after those due dates, they join together. The due dates do not separate the animals into different groups, but merely establish the times when it is a mitzva to tithe them. Rabbi Yosei said: This is to say that they did not make the animal tithe like the tithe of fruit, whose obligation is determined by the time of the beginning of the formation of the fruit, as the parallel for animals would be the time of conception. They also did not make animal tithe like the tithe of grains and olives, whose obligation is determined by the time that those plants reach a third of their growth, as the parallel for animals would be the time that they are fit to be brought as offerings. The Gemara explains: If you say that the determining stage for animal tithes is like that for fruit, i.e., parallel to the time of the beginning of the formation of the fruit, let the mishna teach as follows: All animals that were conceived from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul join together for tithing. And if you say that the determining stage for animal tithes is like that for grains and olives, parallel to the time that the latter reach a third of their growth, let it teach as follows: All animals that were born before the twenty-second of Elul, seven days before Rosh HaShana, join together for tithing. But animals born after that date are not fit to be brought as offerings that year, because an animal is not fit for the altar until it is eight days old. Therefore, they do not join together for tithing with the animals that were born earlier and are fit to be brought as offerings. Rather, the determining stage for animal tithes is the time of the animal's birth. Rabbi Shammai said in the name of Rabbi Beivai, son of Rabbi Ḥiyya: This is not so, as in fact they made the animal tithe like the tithe of grains and olives, the obligation with regard to which is determined by the time that those plants reach a third of their growth. The mishna where it is taught that all animals born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul join together for tithing was in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon said: An animal that is lacking time, i.e., it is less than eight days old, even though it cannot yet be brought as an offering, nevertheless enters the pen to be tithed. When Rabbi Mana heard this explanation he arose and discussed it with Rabbi Shammai. He said to him: Here you say one thing, i.e., that the mishna was taught in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, whereas we learned elsewhere in the mishna that ben Azzai said: The animals that are born in the month of Elul are tithed by themselves (Bekhorot 57b). Does he not refer to those born all month long, even those that were born before the twenty-ninth of Elul and will not yet be eight days old before Rosh HaShana? Now can you say that ben Azzai's opinion is in accordance with the sole dissenting opinion of Rabbi Shimon and not with the majority opinion of the Rabbis, who maintain that an animal that is less than eight days old does not enter the pen to be tithed? Rather, it is reasonable to say that he does not disagree with the Rabbis, but he understands that even the Rabbis agree that an animal that was born on the twenty-ninth of Elul is tithed together with all the other animals that were born in Elul, even though it can be tithed in Tishrei only after it is eight days old. This indicates that the determining stage for animal tithes is the time of the animal's birth. And how are the animals born at the end of Elul tithed according to the various opinions? Just as you say according to the opinion of the Rabbis, who maintain that the animals born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul of the same year are tithed together, as the new year for animal tithes is the first of Tishrei; still, those animals that were born during the last eight days of the year and cannot be tithed at the tithing period at the end of Elul because they are less than eight days old, one puts aside until the next year, and they are tithed together with other animals of their year, i.e., the previous year. So you can say according to the opinion of ben Azzai: Those animals that were born during the last eight days of the month of Elul, which one cannot tithe at the tithing period at the end of Elul since they are less than eight days old, he puts aside until the next due date in the coming Nisan, and they are tithed together with the untithed animals that were born at any time during Elul of the previous year. Rabbi Ḥiyya said: This is to say that because it was concluded that even though an animal cannot be tithed until it is eight days old, its tithing year is determined by the day of its birth, we can infer from this that the days during which a firstborn is lacking time, i.e., when it is not yet eight days old, count for the reckoning toward its first year. The firstborn should be offered, or if it is blemished, slaughtered and eaten, during the first year of its life so that one does not mistakenly benefit from its wool or its labor. The year is calculated not from the eighth day of its life when it is fit to be offered, but rather from the day of its birth. Rabbi Mana said in the name of Rabbi Yona: My father learned this from the following verse: "All the firstling males that are born of your herd and of your flock you shall sanctify to the Lord your God" (Deuteronomy 15:19). How is this verse to be understood? Seeing that a firstborn animal is sanctified from birth, why need one sanctify it? Rather, the verse comes to teach that from the time of its birth you begin to count its first year during which it should be eaten, and not from its eighth day when it becomes fit to be offered.

Halakha 2 · MISHNA The funds are collected from the Temple treasury chamber with three baskets, each measuring three se'a. On the baskets is written, respectively, alef, beit, gimmel, based on the order in which the baskets are filled, to indicate from which basket coins should be taken to buy sacrifices. The coins were used in the order of their collection. Rabbi Yishmael says: The letters written on them were in Greek, alfa, beta, gamma. The one who collects the funds from the chamber must not enter while wearing a cuffed garment [ḥafut], and not with a shoe, and not with a sandal, and not with phylacteries, and not with an amulet, since all of these have places into which money can be inserted. The concern is that perhaps the one collecting the funds will one day become poor, and people will say that it is because of the sin of stealing the shekels of the chamber that he became poor, as they will suspect that he stole money and hid it in those places. Or perhaps he will become rich and people will say that he became rich from stealing the funds of the chamber, even though he did not actually do so. Even though one should not suspect someone of stealing consecrated shekels, the one collecting the funds from the chamber must nevertheless take these precautions, as a person must appear justified before people just as he must appear justified before the Omnipresent [HaMakom], and it is stated: "And you shall be guiltless before the Lord and before Israel" (Numbers 32:22). From here it may be inferred that it is not enough to be innocent before God; one must also be innocent before the Jewish people. Even in situations where there is little concern that one may commit a sin, the proper course is to remain above any possible suspicion of misconduct. And the verse states: "So shall you find grace and good understanding in the sight of God and man" (Proverbs 3:4).

GEMARA: The mishna taught that funds are withdrawn from the Temple treasury chamber and collected into three baskets measuring three se'a each. The Gemara records another halakha that is learned from this. We learned elsewhere in a mishna (Shabbat 126b): On Shabbat one may remove even four or five baskets of straw or produce if the place they occupy is needed for guests or for students in the study hall. Rabbi Ze'eira asked Rabbi Yoshiya: What is the measure of the baskets that are permitted to be moved because the place that they occupy is needed? Rabbi Yoshiya said to him:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

תמן תנינן, שנינו במסכת ראש השנה:

רבי מאיר אומר: באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה, ובהמות שנולדו קודם אחד באלול אינן מצטרפות עם בהמות שנולדו אחר אחד באלול לחיוב מעשר בהמה.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה.

בן עזאי אומר: האלוליים [הנולדים באלול עצמו] מתעשרים בפני עצמן. לפי שספק הוא אם הם שייכים לשנה החולפת או לשנה הבאה, משום שמסתפק בן עזאי אם ראש השנה למעשר הוא באחד באלול או באחד בתשרי.

אמר רבי חונה: טעמא דרבי מאיר, הסובר שראש השנה למעשר בהמה הוא אחד באלול, משום שהזמן המגביל ומחלק בין שנה לחברתה הוא א' בניסן, שהוא ראשון לחדשי השנה. אלא, ששנת מעשר בהמה נקבעת על פי זמן העיבור של הבהמות ולא על פי זמן הלידה. ואם נתעברה הבהמה אחר א' בניסן הוולד שייך לבהמות השנה הבאה.

והואיל ועיבור בהמה דקה הוא חמשה חדשים, נמצא כי עד כאן, דהיינו עד א' באלול - הן מתמצות [ממשיכות] לילד מן עיבור הוולדות הישנות, שנתעברו בהן לפני א' בניסן. כי מא' בניסן עד א' באלול יש חמשה חדשים.

ואילו מכאן ואילך, דהיינו מא' אלול הן מתחילות לילד מן עיבור החדשות, שנתעברו אחר א' בניסן, ולפיכך אין מצטרפות הוולדות האלו עם אלו.

רבי יוסה בר רבי בון בשם רב חונה אמר: טעמא דרבי לעזר ורבי שמעון, הסוברים שעד א' בתשרי שייכות כל הבהמות הנולדות לשנה החולפת, משום שלמדו מהפסוק שגם אותן שנתעברו אחר א' בניסן עד א' באייר שייכות לשנה החולפת.

שנאמר בתהלים "לבשו כרים הצאן".

"התלבשות הצאן" - משמעותו התעברותו.

אלו הבכירות, שמתעברות תחילה, בחודש אדר.

ומה שנאמר לאחר מכן "ועמקים יעטפו בר":

אלו האפילות [המאחרות להתעבר], שמתעברות בזמן שהעמקים יעטפו בר [יכוסו בתבואה], דהיינו בזמן שצמיחת התבואה ניכרת יפה בשדות, והיינו בחודש ניסן.

ועל כולן נאמר המשך הפסוק: "יתרועעו אף ישי רו".

ודרשו: "יתרועעו" לשון רעים. ו"ישירו" כאילו כתיב יעשירו. כלומר שנעשו רעים יחדיו, ויעשירו אלו עם אלו.

שאלו ואלו נכנסים לדיר להתעשר יחד.

ולכן זמנן עד א' בתשרי. לפי שהמתעברות מאוחר, עד א' אייר, יולדות עד א' בתשרי.

אמר בן עזאי: הואיל ואלו אומרים כך, ואלו אומרים כך ואיני יודע להכריע ביניהם לכן, יהו האלוליים - שספק הוא אם הם מתעשרים עם בני השנה החולפת או השנה הבאה - מתעשרים בפני עצמן

הא כיצד?

נולדו לו חמשה כבשים בחודש אב וחמשה באלול. או חמשה באלול וחמשה בתשרי - אין מצטרפין להתעשר מספק.

אבל נולדו לו חמשה בתשרי וחמשה באב שלאחריו, הרי אלו מצטרפין. ואף שמפסיקים ביניהם כמה גרנות שתקנו חכמים בינתיים, כיון שעל כל פנים בני אותה שנה הם.

ומקשינן: וכי יתכן לומר שבן עזאי מכריע על [במחלוקת בין] דברי תלמידיו!? שהרי רבי מאיר ורבי לעזר ורבי שמעון תלמידיו הם, והיו אחרי בן עזאי, והיאך הוא מכריע במה שנחלקו תלמידיו אחרי זמנו?

אתא רבי ירמיה ורבי מיישא בשם רבי שמואל בר רבי יצחק, ותירץ: אין זו מחלוקת בין תלמידי בן עזאי, אלא שכן נחלקו עליה אבות העולם, הקודמים לבן עזאי, וכך הוא הכריע בה, מספק.

ומאן נינהו אבות העולם שנחלקו בזה?

תנא רבי יונה קומי [לפני] רבי ירמיה: רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

ומסיקה הגמרא מזאת: זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד היה דרבי עקיבא.

דאין תימר [שאם תאמר] שרבי עקיבא רביה דבן עזאי היה, ולא חבירו, וכי אית בר נש [יש בן אנוש] דאמר לרביה [על רביה] "הואיל ואלו אמרו כך ואלו אמרו כך"?

והלוא אין תלמיד מכריע בדברי רבו.

רבי אבון בשם רבי שמואל בר רב יצחק שמע לה, למד את מה שאמרנו, שבן עזאי היה חבר ותלמיד לרבי עקיבא - מן הדא [מכאן]:

שנינו במסכת בבא בתרא, באחת המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, שיש אופן מסוים שבו "אלו ואלו מודים". ואילו רבי עקיבא סובר שגם באותו האופן נחלקו.

ובלשון הזה אמר לו בן עזאי לרבי עקיבא: על האופנים החלוקין אנו מצטערים על שנחלקו בהם, אלא שאתה באת לחלוק עלינו את השווין!? וכיון שהתבטא בן עזאי בלשון כזאת כלפי רבי עקיבא, זאת אומרת: בן עזאי - חבר ותלמיד הוה לרבי עקיבא!

דאין תימר [שאם תאמר] רבי עקיבא רביה היה, וכי אית בר נש דאמר לרביה "אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין"? והרי אין זה דרך כבוד לומר לרבו "אלא שבאת", והיה לו לומר "אלא שבא".

תמן [במסכת בכורות] תנינן: כל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין למעשר בהמה, שבני שנה אחת הם.

אבל חמשה שנולדו לפני ראש השנה, וחמשה שנולדו לאחר ראש השנה - אין מצטרפין.

חמשה שנולדו לפני זמן הגורן שקבעו חכמים לעשר אז את הבהמות, וחמשה לאחר זמן הגורן - הרי אלו מצטרפין.

אמר רבי יוסה: הדא [זאת] אומרת: זה שאומרת המשנה, שהצירוף לשנת מעשר בהמה הוא לכל הנולדים בין ראש השנה לכ"ט באלול, מלמדנו שיש חילוק בין שנת מעשר בהמה לשנת מעשר פירות או תבואה:

שנת "מעשר בהמה" - לא עשו אותה, אין היא דומה בדיניה:

לא כ"חנט", כמעשר אילן, שבו הדבר הקובע אם הפירות משתייכים לשנה זו או לשנה הבאה הוא זמן החנטה. שפירות שחנטו אחר ט"ו בשבט משתייכים לפירות השנה הבאה, ושחנטו קודם לכן משתייכים לשנה החולפת.

ולא כ"שליש", כמעשר זיתים ותבואה, שגידול שליש קובע בו לאיזו שנה משתייכת התבואה.

ומוכיח רבי יוסה דבריו:

שהרי אין תימר [אם תאמר] שהחנט הוא הקובע, ועיבור בבהמה הוא כחנט באילן, ששניהם הם תחילת הגידול.

אם כן, הכל תלוי מתי נתעברה הבהמה, ואמאי תני כל "הנולדים" מאחד בתשרי?

ליתני כל "המעוברים" מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפים, שאין הלידה קובעת את שנת המעשר, אלא העיבור.

ואין תימר [ואם תאמר] כשליש, שהזמן הקובע את התחלת שנת מעשר הבהמה דומה לגידול השליש בתבואה.

[והניחה הגמרא עתה, שגידול שליש התבואה קובע את שנת המעשר היות ומשעה שגדל שליש כבר יכול לחול שם מעשר על התבואה. ולכן היא משתייכת לשנה הזו.

ואם כן, בבהמות, הזמן הקובע הוא לא זמן העיבור, אלא הזמן שבו אפשר להחיל שם מעשר בהמה על הוולד. והוא, מיום השמיני להוולדה. כי עד יום השמיני אין הוולד כשר להקרבה. דכיון שהוא "מחוסר זמן" להקרבתו, אי אפשר להחיל עליו שם מעשר].

אם כן, הוה ליה לתנא ליתני "כל הנולדים מראש השנה עד עשרים ושנים באלול מצטרפין", אך הנולדים מכ"ג באלול, שהיום השמיני ללידתם הוא בשנה הבאה, אינם בני שנה זו [הואיל ובכ"ט באלול עדיין אי אפשר לקבוע עליהם שם מעשר, בדומה לתבואה שלא הביאה שליש לפני ראש השנה].

וכיון שאמרינן "כל הנולדים מראש השנה עד כ"ט באלול מצטרפין", הרי חזינן שבמעשר בהמה אזלינן בתר לידה לקביעת שנת המעשר, ולא אזלינן לא בתר חנטה, ולא בתר הבאת שליש.

אמר רבי שמאי בשם רבי ביבי ברבי חייא: משנתנו רבי שמעון היא.

כשליש - עשה אותה רבי שמעון, כדעתיה.

שלשיטתו, יש לדמות מעשר בהמה למעשר תבואה וזיתים, שזמן גידול שליש הוא הקובע בהן.

דאמר רבי שמעון: קרבן שהוא "מחוסר זמן", אף שעדיין לא הגיע זמנו הראוי להקרבה, מכל מקום הוא נכנס לדיר להתעשר, וחל עליו שם מעשר, אף שעדיין אינו ראוי להקרבה.

ולדבריו, כל הנולדים עד כ"ט באלול נחשבים כמו שהביאו שליש בתבואה, כיון שהם ראויין להחיל עליהם שם מעשר בהמה כבר משעת לידתם.

קם רבי מנא, נפגש עם רבי שמאי.

אמר לו: וכי את אמרת הדא מלתא שלשיטת רבי שמעון מעשר בהמה הוא כשליש בתבואה!?

אמר ליה רבי שמאי: אין! אכן.

אמר ליה רבי מנא: הא הרי תמן תנינן:

בן עזאי אומר: האלוליים מתעשרין לעצמן.

ומדקאמר "האלוליים" סתם, ולא חילק ביניהם, הלא משמע שאפילו הנולד עד עשרים ותשעה באלול מתעשר עם שאר בני אלול.

ותיקשי, וכי אית לך למימר האם ברצונך לומר כי בן עזאי - כרבי שמעון הוא סובר, שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, ולא כרבנן החולקים עליו?

הלוא מסתבר שהוא סובר כרבנן שהם רבים, ולדעתם הנולד אחר כ"ב באלול אינו ראוי להתעשר בשנה הזאת לפי שהוא "מחוסר זמן" ואינו ראוי עתה להקרבה.

אלא, כמה דאת אמר על דבן עזאי [כמו שאמרת שלבן עזאי] מניחן [את הנולדים אחר כ"ב באלול] לשנה הבאה, כדי שיעברו עליהם שמונה ימים ויהיו ראויין להקרבה, ואז הן מתעשרין עם בני אלולים.

כמו כן את אמר על דרבנן [כך נימא לדעת רבנן]: מניחן - את האלוליים שנולדו אחר כ"ב אלול ועד ראש השנה - לשנה הבאה, וממתין מלעשרן עד שיעברו עליהם שמונה ימים ויעשו ראויים לקרבן, ואז הן מתעשרין עם בני שנתן [החולפת].

ולכן, אפשר להעמיד את משנתנו כרבנן, ולא צריך להעמידה כשיטת רבי שמעון

בכור בהמה שנולד, דינו לכתחילה להקריבו קודם שתעבור שנתו הראשונה. שנאמר "לפני ה' תאכלנו שנה בשנה".

ויש להסתפק מאימתי מונין לו שנה זו: האם מעת לידתו או רק מזמן שבו הוא ראוי להקרבה, דהיינו משנהיה בן שמונת ימים.

ואמר רבי חייא: מדאמרינן שוולד הנולד נמנה עם בני השנה שיום הוולדו בתוכה.

זאת אומרת: שגם ימים שהבכור "מחוסר זמן" בהן, אף הם עולין לו לתוך שנתו.

כשם שמצרפין את כל הנולדים בתוך השנה לשנת מעשר אחת, אף על גב שעדיין הם "מחוסרי זמן" להקרבה. כך ביחס למנין השנים של בכור, מצרפין את אותם ימים שהוא "מחוסר זמן" בהן למנין ימי השנה שלו.

אמר רבי מנא אמר רבי יונה: אבא שמע לה [למד דין זה] שאפילו ימים שהבכור עדיין אינו ראוי להקרבה בהם עולים לו למנין שנה שלו - מן הדא [ממקרא זה].

שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה'".

ויש להקשות במקרא זה: הא כיצד זה יתכן שיש דין להקדיש בכור לה'? הרי בכור קדוש הוא כבר ממעי אמו!

אלא ודאי, כוונת הכתוב ללמדנו שמשעת לידתו את מונה לו שנה.

ומה שאמר הפסוק הבכור אשר יוולד "תקדיש", הכוונה היא לומר שקדושתו מתחלת מאז שנולד, שמאז מיד תמנה שנה ראשונה לקדושתו. ^[48]

הלכה ב - מתניתין:

אחר שנתבאר במשנה הקודמת דין תרומת הלשכה, שהיו נוטלין ממעות התרומה הנתונות בלשכה, ונותנים אותן בקופות לצורך הקרבנות, ג' פעמים בשנה, מפרשת המשנה הבאה כיצד היתה התרומה נעשית:

א. בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה, שהיו מוציאין מהכסף הנתון בלשכה ונותנין אותו לתוך ג' קופות, שכל אחת מהן מחזקת ג' סאין.

וכתוב עליהן [על הקופות] אל"ף בי"ת גימ"ל, כדי לידע לאיזו קופה נתנו את המעות ראשונה, שמזו מסתפקים ראשונה.

רבי ישמעאל אומר: לא בלשון הקודש היה כתוב אותיות אלף בית גימל, אלא ביונית היה כתוב עליהן, אותיות אלפא ביתא גמא. הואיל והיו רגילין בלשון יוונית.

ב. אין התורם נכנס ללשכת השקלים לתרום את הלשכה לא בפרגוד חפות [בגד ששפתו כפולה מלמטה, שאפשר להניח תוך הכפל מעות], ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע הנתון בתוך עור תפור, שיכול לפרום התפר ולתת בתוכו מעות, שבכל אלו איכא למיחש שיחשדוהו שנטל ממעות הלשכה, והסתירם בתוכם.

כי שמא יעני, ויאמרו שגזל ממעות התרומה, ומשום עוון גזל הלשכה העני.

או שמא יעשיר, ויאמרו מממון תרומת הלשכה העשיר.

שאדם צריך לצאת ידי הבריות שלא יחשדוהו, כדרך שהוא צריך לצאת ידי חובה כלפי המקום.

וכמו שנאמר גבי בני גד ובני ראובן, שאמר להם משה: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

וכן הוא אומר [במשלי]: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".

גמרא:

תמן תנינן שנינו במסכת שבת: מפנים בשבת חפצים ממקום למקום אפילו בד' וחמש קופות, ולא אסרינן משום שאין לאדם לעשות מעשים הכרוכים בטירחא בשבת, לפי שפינוי חמש קופות אינו נחשב טירחא.

ובדין זה רבי זעירא שאל את רבי יאשיה: כמה הוא שיעורן של קופות הללו, שאין בטלטולן משום טרחא האסורה בשבת?

הערות

^[48] מבואר כאן שגם בכור תם מונין לו שנה משעת לידתו. אולם בבבלי ראש השנה ו ב מבואר שבכור תם שחזי להקרבה אין מונין לו שנה אלא משמונה ימים, וכן נפסק להלכה ברמב"ם וטור.

מאחר שהמחלוקת במשנה בענין זמן הגורן השלישית למעשר בהמה נובעת ממחלוקת מוקדמת יותר אימתי הוא ראש השנה למעשר בהמה (ראה עיונים לעיל ז,ב), מביאים את השיטות השונות בענין זה. תמן [שם] במשנה (ראש השנה פ"א מ"א. בכורות פ"ט מ"ה) תנינן [שנינו] שר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים קודם לכן לנולדים לאחר מכן. ואילו ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: זמנו הוא באחד בתשרי. בן עזאי אומר: האלוליים (הנולדים בחודש אלול) מתעשרין בפני עצמן, ולא עם אלו שנולדו עד ראש חודש אלול או בתשרי שלאחריו. בענין שיטתו של ר' מאיר הסבור שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה אמר ר' חונה: טעמא [הטעם] של ר' מאיר הוא זה: שהוא סבור שתחילת השנה החדשה לענין מעשר בהמה היא באחד בניסן, וכן שהזמן הקובע לאיזו שנה שייכת הבהמה שנולדה הוא תאריך עיבור הבהמה ולא זמן לידתה. וכיון שמשך עיבור בהמה דקה הוא חמישה חודשים (כמבואר בבכורות ח,א), הרי אם כן שעד כאן באחד באלול הן מתמצות לילד מן הישנות, מאלה שעיבורן היה עד אחד בניסן, והריהן צריכות להתעשר עם בהמות השנה שעברה. מכאן ואילך, לאחר אחד באלול הן מתחילות לילד מן החדשות, מאלה שהיה עיבורן לאחר אחד בניסן, והריהן צריכות להתעשר עם הבהמות של השנה הבאה. ובענין שיטתם של ר' אלעזר ור' שמעון הסבורים כי אחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, אמר ר' יוסה בר ר' בון בשם רב חונה: טעמא [הטעם] של ר' אלעזר ור' שמעון הוא מן הכתוב: "לבשו כרים הצאן" (תהלים סה, יד), ומשמעו — כבשות ("כרים") הצאן הוסיפו עליהן ("לבשו") בשר, כלומר, נתעברו, וכוונתו אלו הבכירות, המקדימות ללדת, שמתעברות באדר ויולדות באב. "ועמקים יעטפו בר" (שם), כלומר, יתכסו בתבואה — אלו האפילות, המאחרות ללדת, שמתעברות בניסן ויולדות באלול, כשכבר צמחה התבואה והיא ניכרת. "יתרועעו אף ישירו" (שם), כתוב זה נדרש כאילו היתה כוונתו לומר: תהיינה כל הבהמות, המקדימות והמאחרות, כולן כרעים ("יתרועעו"), ואלו ואלו יהיו נכנסים לדיר להתעשר ("ישירו") יחד. אמר בן עזאי: הואיל וספק הוא אימתי ראש השנה למעשר בהמה, שכן אלו אומרים כך, שהוא באחד באלול, ואלו אומרים כך, שהוא באחד בתשרי, אי אפשר לעשר את הנולדים באלול עם הנולדים בחודש אחר, שמא שהם בני שנה אחרת, ואין מעשרים מן ה'חדש' על ה'ישן', ולכן יהו [יהיו] האלוליים (הנולדים באלול) מתעשרין בפני עצמן. הא [הרי] כיצד? אם נולד לו בחמשה בהמות באב וחמשה באלול של אותה השנה וחמשה בתשרי בשנה שלאחריה — אין מצטרפין, לא של אלול עם של אב, ולא של אלול עם של תשרי, וכל שכן שאין מצטרפות אלו של אב עם של תשרי, שהרי לא נולדו באותה שנת מעשר. נולד לו בחמשה בתשרי וחמשה באב של אותה שנה — הרי אלו מצטרפין, שהרי נולדו באותה שנת מעשר. ותוהים: וכי בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו? וכי בן עזאי בא להכריע וליצור דעה ממוצעת בין דעות תלמידיו ("הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך" וכו'), שהרי חכמים אלה הם בני דור לאחריו, ומן הראוי היה שיבחן את טעמי שיטותיהם ויכריע כאחד מהם! אתא [באו] ר' ירמיה ור' מיישא ואמרו בשם ר' שמואל בר ר' יצחק לתרץ תמיהה זו: בן עזאי לא הכריע כאחת מדעות תלמידיו משום שמחלוקתם זו היא בעצם מחלוקת קדומה, שכן נחלקו עליה על בעיה זו אבות העולם (גדולי הדור שלפנינו), ומכיון שלא עמד על טעמי שיטותיהם, נקט בשיטה ממוצעת. ומאן נינהו [ומי הם] אותם אבות העולם? — תנא [שנה] ר' יונה קומי [לפני] ר' ירמיה: הכוונה היא לר' ישמעאל ור' עקיבא. ומעירים: זאת אומרת, מתוך סגנון דברי בן עזאי ("אלו אומרים כך ואלו אומרים כך") אפשר ללמוד שבן עזאי חבר ותלמיד הוה [היה] של ר' עקיבא. שאף על פי שהוא מופיע הרבה פעמים כתלמידו, הוא היה תלמיד חבר. ומנין לך כן? אין תימר רביה [שאם תאמר שר' עקיבא היה רבו לגמרי], וכי אית בר נש אמר לרביה [האם יש אדם שאומר לרבו] בלשון "הואיל ואלו אמרו כך ואלו אמרו כך", שהריהו כמתייחס אל שניהם כשוים? אלא ודאי אינו מדבר כתלמיד גמור אלא כתלמיד חבר. ר' אבון בשם ר' שמואל בר רב יצחק שמע לה [למד את הדבר הזה] שבן עזאי היה תלמיד חבר של ר' עקיבא מן הדא [מהמשנה הזו] במסכת בבא בתרא (פ"ט מ"י). שלאחר ששנינו במשניות הקודמות לה שני מקרים בהם נחלקו בית שמאי ובית הלל, מביאה המשנה מקרה נוסף שבו לדברי המשנה מסכימים בית הלל ובית שמאי בדינו, והביאה המשנה שר' עקיבא חלוק על שיטתם. ועל כך מביאה המשנה שאמר לו בן עזאי לר' עקיבא: על החלוקין (מה שחלקו בית הלל ובית שמאי) אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין (מה שאינם חלוקים בו)?! ומסגנון דבריו אתה למד כי זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד הוה [היה] לר' עקיבא. שכן אין תימר רביה [אם תאמר שהיה רבו] וכי אית בר נש אמר לרביה [יש אדם שאומר לרבו] בלשון "אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין"? אלא משמע שהיה גם כחבר לו.

א ושבים לענין ראש השנה למעשר בהמה. תמן [שם] במשנה בבכורות (פ"ט מ"ו) תנינן [שם שנינו]: כל הנולדין מאחד מתשרי עד עשרים ותשעה באלול באותה שנה — הרי אלו מצטרפין להתעשר יחד, שכן בני אותה שנה הם. נולדו חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה — אין מצטרפין. נולדו עשר בהמות באותה שנת מעשר, חמשה מהן לפני הגורן (אחד משלושת התאריכים בשנה שנקבעו להפריש בהם את מעשר הבהמה) וחמשה מהן לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין, שזמן הגורן אינו מחלק ביניהם, אלא רק קובע מצוה מתי צריך הפריש את המעשר. אמר ר' יוסה: הדא [זאת] אומרת, כלומר, מהלכה זו למדנו שמעשר בהמה לא עשו אותה לא כחנט (התחלת יצירת הפרי, שזהו הזמן הקובע לחובת מעשר בפירות), ובהקבלה לבהמות — עיבורן, ולא כשליש גידולם (לענין חיוב דגן וזיתים במעשר), שהמקביל לו בבהמות הוא זמן לידתן. אין תימר [אם אתה אומר] שהקבילו את השלב המחייב בבהמות למעשר כחנט בפירות — ליתני [שישנה] אם כן כך: כל המעוברים שהיה זמן עיבורם מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול! אין תימר [אם תאמר] שהקבילו את השלב המחייב בבהמות למעשר כשליש הגידול בדגן וזיתים — ליתני [שישנה] כל הנולדים עד עשרים ושנים באלול, שהוא השלב המקביל לו בבהמות, שכן הנולדים לאחר מכן אינם ראויים להקרבה, שכן לא ימלאו להם עד אז שמונה ימים, וממילא אף אין מכניסים אותם לדיר להתעשר. אלא מאחר שנקטה המשנה בלשון "כל הנולדים..." הרי שהזמן הקובע לענין זה הוא הלידה. ואילו ר' שמאי בשם ר' ביבי בר' חייא אמר: לא כך, אלא כשליש הגידול בדגן וזיתים עשו אותה, את הבהמה לענין הזמן הקובע לחובת המעשר. ומה שאמרה המשנה שכל הבהמות שנולדו מאחד בתשרי ועד עשרים ותשעה באלול מצטרפות להתעשר יחד, שיטה זו כדעת ר' שמעון היא. שאמר ר' שמעון: גם מחוסר זמן (בן צאן או בקר שנולד ועדיין לא מלאו לו שמונה ימים), אף על פי שאי אפשר להקריב אותו לקרבן כל עוד לא מלאו לו שמונה ימים, בכל אופן הריהו נכנס לדיר להתעשר. מששמע ר' מנא את הסבר ר' שמאי, קם [עמד] ר' מנא ודן עם ר' שמאי, וכך אמר ליה [לו]: כאן את אמרת חדא מילתא [אתה אומר דבר אחד], ואילו תמן תנינן [שם במשנה שבאה לעיל שנינו] שבן עזאי אומר: האלוליים (הנולדים בחודש אלול) מתעשרין לעצמן. האם לא הכוונה לנולדים בכל החודש ואפילו נולד עד עשרים ותשעה באלול ועדיין אינו בן שמונה ימים, שהריהו כדגן שהביא שליש שהריהו חייב במעשר? וכי אית לך מימר [האם יכול אתה לומר] שבן עזאי הולך דווקא כשיטת ר' שמעון שהיא שיטת יחיד ולא כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שאין בן פחות משמונה ימים נכנס להתעשר? אלא מסתבר לומר שאינו חולק על שיטת חכמים, ולשיטתו אף לדעתם הנולד בעשרים ותשעה בחודש אלול, אף שאינו יכול להתעשר אלא בתשרי (שכן הוא מחוסר זמן), הריהו מתעשר עם בני אלול, משמע שהזמן הקובע לחובת מעשר בהמה הוא זמן הלידה. ואיך הבהמות שנולדו בסוף חודש אלול מתעשרות — כמה דאת אמר [כמו שאתה אומר] על פי שיטת רבנן [חכמים] הסבורים שהנולדים מאחד בתשרי ועד עשרים ותשעה באלול של אותה שנה מתעשרים ביחד (שלדעתם ראש השנה למעשר בהמה הוא אחד בתשרי), שאת אלו שנולדו בתוך שמונת הימים האחרונים לשנה אינו יכול לעשר בגורן שבסוף חודש אלול, שהרי הם מחוסרים זמן, אלא הריהו מניחן ומעשרן לשנה הבאה, והן מתעשרין עם בני שנתן, בני השנה הקודמת, כן את אמר [כך אתה אומר] גם על פי שיטתו של בן עזאי שאת כל הנולדים בתוך שמונת הימים האחרונים של חודש אלול כיון שאינו יכול לעשרם בגורן שבסוף חודש, שהרי הם מחוסרים זמן, דינם הוא שהריהו מניחן לגורן הבא, שבחודש ניסן בשנה הבאה והן מתעשרין עם בני שנתם שהם בני אלולים (חודש אלול) של השנה הקודמת. אמר ר' חייא: זאת אומרת, כלומר, ממה שהסקנו לענין מעשר בהמה שהמחוסר זמן אף שאינו נכנס להתעשר בגורן עד שיהיה בן שמונה ימים, מכל מקום הזמן הקובע להם למעשר הוא זמן הלידה, מתוך זה ניתן להסיק גם כי ימים שהבכור מחוסר זמן בהן, שעדיין אינו בן שמונה ימים ללידתו, עולין לו לתוך שנתו, שכשמונים אותו לבן שנה אין מונים אותו מן היום שראוי להקרבה (היום השמיני) אלא מזמן לידתו. אמר ר' מנא: אמר ר' יונה אבא [אבי] שהוא שמע לה מן הדא [למד את הדבר הזה מהפסוק הזה], שנאמר "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש" (דברים טו, יט), הא [הרי] כיצד יש להבין פסוק זה? והלא הבכור מלידתו הוא קדוש, ומדוע צריך להקדישו? אלא כוונת הפסוק שמשעת לידתו את [אתה] מונה לו שנה, שהריהו נאכל בתוך שנתו הראשונה (כדי שלא יבואו לידי תקלה בגיזתו או עבודה בו) ואין אתה מונה לו שנה מהזמן שהוא ראוי להקרבה כשהוא בן שמונה ימים.

ב משנה בשלש קופות (סלים) שכל אחת מהן מידתה של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה, היו מוציאים את השקלים מהלשכה שבה היו צבורים ותורמים לקופות, ובכל זה ישתמשו לצרכי המקדש. וכתוב עליהן, על הקופות הללו, אל"ף בי"ת גימ"ל, לפי סדר נתינת השקלים בקופות, כדי לדעת איזו מהן קדמה בתרומה. ר' ישמעאל אומר: יונית כתוב עליהן, אלפ"א בית"א גמ"א. ועוד אמרו בענין הפרשה זו: אין התורם נכנס ללשכה לא בפרגוד (מעין כתונת) חפות שיש לו חפת, שיש לו בסופו קיפול, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שבכל אלה יש חלל שניתן להכניס בו דבר. ומדוע? אנו חוששים שמא יעני (ייעשה עני) תורם זה, ויאמרו שמעו‍ן גניבת שקלי הלשכה העני, שבשעת התרומה נטל משקלי הלישכה והחביאם באותם מקומות. או להיפך, שמא יעשיר ויאמרו שמהשקלים שגנב בשעת תרומת הלשכה העשיר, אף על פי שלא עשה כך. ואף שאין לחשוד באדם בגניבת שקלי הקודש, הריהו צריך להיזהר בכל אלה משום שאדם צריך לצאת ידי הבריות שלא לבוא לידי טענת הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), משמע שלא די להיות נקי מה' אלא גם מישראל. ואפילו בדברים שחשש רחוק הוא שיעבור אדם עליהם, ההתרחקות מהם היא דרך ראויה שכן אומר שלמה המלך: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד).

ג גמרא שנינו במשנתנו כי התרומה נעשית בקופות של שלוש שלוש סאים. ואגב כך מביאה הגמרא דין אחר הנלמד מכאן. תמן תנינן [שם במסכת שבת שנינו] שבזמן הצורך כגון לצורך לימוד או להכנסת אורחים מפנין (מותר לפנות) בשבת אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ותבואה מהמקום בו הן מונחות ומעבירים אותן למקום אחר כדי לפנות את מקומן לישיבה. ר' זעירא שאל את ר' יאשיה: כמה הוא שיעורן של הקופות המותרות בהעברה ממקום למקום בשעת הצורך? אמר ליה [לו] ר' יאשיה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מפרש דעובר על בל תאחר היינו לפי שהוא משהה טבלו דמיד בפרקי לידה חייב לעשר ואע''ג דקודם הגורן מותר למכור ולשחוט כדתנן בבכורות פרק בתרא מ''מ משהגיע הגורן ויש לו הרבה בהמות ה''ל כטבל מדרבנן א''נ בלשון קושיא קאמר וכי המשהה טבל זה עובר והראשון נראה: תמן תנינן. בבכורות פרק מעשר בהמה: ה''ג ר''א ור''ש אומרים באחד בתשרי בן עזאי וכו': האלוליים. אותן שנולדו באלול אין מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמיה מפרש בסמוך: עד כאן. עד אלול נמשך שהאחרונות יולדות מן אותן שנתעברו קודם ניסן דבהמה דקה עיבורה חמשה חדשים: מכאן ואילך. לאחר אלול הן מאותן שנתעברו לאחר ניסן והוה להו חדשות: לבשו כרים הצאן. מקרא הוא בספר תהלים לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו וה''ק לבשו כרים הצאן מתלבשות הכבשים שמתעברות: אלו הבכירות. שמתעברות מיד: ועמקים יעטפו בר. ואיכא נמי צאן שמתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר והזריעה ניכרת יפה יפה והיינו בניסן ואע''ג דגם באדר ניכר הזריעה מ''מ באפלייתא אין הזריעה ניכרת יפה אלא בניסן: אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר. דמפרש יתרועעו לשון רעים וישירו כאילו כתיב יעשירו וקאמר דנעשו ריעים ויעשירו אלו עם אלו: הואיל ואלו אומרין כך וכו'. רמ''א באחד באלול ור''א ור''ש אומרים באחד בתשרי ואין אנו יודעים הלכה כמאן הלכך יהו האלילים וכו': ה''ג הא ביצד נולדו לי חמשה באב וה' באלול או ה' באלול וה' בתשרי אין מצטרפין: ה''ג נולדו לו ה' בתשרי וה' באב מצטרפין. וה''פ ה' באב שלאחר תשרי מצטרפין ואף על גב דמפסקי גרנות שתקנו חכמים: ופריך ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו. שהרי ר''מ ור''ש היו לאחר בן עזאי: שכן נחלקו עליה אבות העולם. תנאים הראשונים: ר''י ור''ע. ועליהם אמר בן עזאי הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריהם: זאת אומרת. שבן עזאי תלמיד חבר היה לר''ע: אין תימר שר''ע היה רבו של בן עזאי וכי אדם אומר על דברי רבו הואיל ואלו כו'. ומכריע דבריו: שמע לה מן הדא. שתלמיד חבר היה לר''ע: אמר לו בן עזאי וכו'. מתני' בב''ב פרק מי שמת: אלא שבאת. ולא קאמר שבא: תמן תנינן. בבכורות פרק מעשר בהמה: כל הנולדים באחד בתשרי. אתאן לר''א יר''ש דאמרו באחד בתשרי ר''ה למעשר בהמה: מצטרפין. לכנסן לדיר אחד: לפני הגורן. מאלו שלש גרנות שאין הגורן מפסיק: לא כחנט. לא כאילנות דאזלינן בהו לענין מעשר בתר חנטה כל שחנטו פירותיו קודם ט''ו שבט מתעשר לשנה שעברה: ולא כשליש. כתבואה וזיתים דאזלינן בהו בתר שליש והיינו כשעת גמרן דמשהביאו שליש ראוין לאכילה ע''י הדחק: אין תימר כחנט. דאזלינן בהו בתר חנטה ה''ל למתני כל המעוברין מכ''ט באלול ואילך הן החדשות: אין תימר כשליש. א''כ אף במעשר בהמה אזלינן בתר גמרן שהן ראוין להקרבה: ניתני כל הנולדים עד כ''ב בו. דהיינו הנולדים שבעה ימים קודם ר''ה אבל הנולדים אח''כ אינן ראוין להקרבה בשנה זו דהא כתיב מיום השמיני והלאה תתנו לי: כשליש עשו אותו. ודקשיא לך ליתני עד כ''ב בו מתניתין ר''ט היא דסובר מחוסר זמן דהיינו קודם שבעה נכנס לדיר להתעשר: את אמר הדא מילתא. דמתניתין ר''ש היא: האלוליים מתעשרות בפני עצמן. מאי לאו הנולדים עד כ''ט באלול מיקרי אלוליים וכי אפשר לך לומר דבן עזאי סובר כר''ש ולא כרבנן דפליגי על ר''ש וסברי דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר אלא ודאי הכל אזיל בתר לידה וזה גמרו כמו תבואה ואע''ג שאינן ראויין להקרבה: כמה דאת אמר וכו'. וכמו דאמרת לרבנן דאותן שנולדו מכ''ב אלול עד ר''ה הן מתעשרין לאחר ר''ה עם אותן שנולדו קודם ר''ה ה''כ לבן עזאי דסובר דאלוליים מתעשרות בפני עצמן מ''מ גורנן לא הוה עד פסח הבא כיון דלדידיה מספקא ליה דלמא מחחיל מאלול ואין להם גורן עד פסח מיהו אז מתעשרין עם האלוליים: זאת אומרת. מדמצרפינן לרבנן כל הנולדים בתוך השנה שעברו אע''ג דנולדים בסוף השנה והם מחוסרי זמן שמעינן דאף בבכור מתחילין שנתו מיום הולדו וימים שהוא מחוסר זמן בהן מצרפינן לשנה: כל הבכור אשר יולד. תקדיש לה' אלהיך: הא כיצד. שיקדיש בכור הלא ממעי אמו הוא קדוש אלא ללמד מכי יולד תתחיל למנות קדושתו דשנתו מתחיל מיום שנולד: הלכה ב* מתני' תורמין את הלשכה. . נוטלין הממון מתוך הקופות הגדולו' שתרמו בהן בר''ח ניסן והן היו כל אחת של ט' סאין ובכל מועד היו תורמין מאלו קופות מקופות קטנות של ג' סאין וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת כל א' מהן ג' סאין א' ב' ג' כדי שיספקו ממנה לקרבנות צבור עד שתכלה ואח''כ מן השניה ואחר כן מן הג': יונית כתוב עליהן. היו רגילים ביונית דכתיב יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפיותו של יפת ישכון באהלי שם ואין לך לשון יפה בבני יפת כמו היונית: פרגוד חפות. כשהמלבוש ארוך וכופלין אותו מלמטה אותו הכפל קרוי פרגוד חפות ואין התורם נכנס עם השפה הכפולה ההיא שלא יחשדוהו שנתן בתוכה ממעות הלשכה: ולא בתפילין ולא בקמיע. שלא יאמרו התיר התפר ונתן בתוכן מעות: גמ' כמה הוח שיעורן של קופות. אהא דתנן בפ' מפנין אפילו ד' זה' קופות של תבן וכז' קאי כמה מדות

להם זמן בפרק השואל: מתני' וכתוב עליהן אל''ף בי''ת גימ''ל. מפרש ביומא בסוף הוציאו לו אמר ר' יוסי למה כתב עליהן אב''ג לידע איזה נתרמה ראשון שמצוה בראשון לקנות ממנה תמידין ומוספין ובתוספתא נמי תניא מפני שמתחילין ומוציאין מן הראשונה: אלפא ביתא גנו''א. לשון יונית לפי שלאחר שמלך אלכסנדרוס מלך יון על ירושלים הכירו ישראל בלשון יונית וכתבו באותו הלשון שלא יטעו בקופות איזו ראשונה ואין מסתפקים מן הראשונה קודם השניה ולא שניה קודם שלישית: