הישנה. כלומר, המידה שנהגה בה בעבר, ולא זו הנוהגת היום. אמר ר' יוחנן: הדין דידן הוא [המידה הזו שלנו היא], שהיא היא המידה בה אנו משתמשים היום, ואינה כל כך ישנה. ושואלים: ולמה קרי ליה 'עתיקה' מן בגין דהוה ביומי [ומדוע קורא לה התנא של הברייתא 'ישנה' אחר שהיתה קיימת עוד בזמנו]? שהרי כאמור אף בימי ר' יוחנן עוד השתמשו בה! ומשיבים: אית דאמרי דהות זעירא ורבתא [יש שאומרים שהיתה המידה בתחילה קטנה והגדילו אותה], ואית דאמרי דאזעירא ולא אזעירא כמה דהות [ויש שאומרים שלאחר שהגדילוה שבה והתקטנה ואולם לא התקטנה כמו שהיתה בתחלה]. ומכיון שלא היתה מידתה שווה בכל התקופות דייק התנא של הברייתא לומר שמידת הרביעית היא המקבילה לשמינית ה'ישנה'. ואף ר' יוחנן דייק לומר שהיא זו של ימיו. ועוד שואלים: וכמה הוא במידות הנוהגות בימינו שיעור של כוס המחזקת רביעית? ר' יוסי בשם ר' יוסי בן פזי, ור' יוסי בר ביבי בשם ר' שמואל אומרים: אצבעיים על אצבעיים שתי אצבעות אורך על שתי אצבעות רוחב, על רום (גובה) של אצבע ומחצה ושליש אצבע. למעלה דנה הגמרה בשיעור היין לענין איסור הוצאה בשבת. ומאחר ששם מדובר ביין בצורתו הנוזלית, מביאים עוד את ההלכה בעניינו לאחר שנקרש. (תני [שנינו בברייתא]: יין היבש שיעורו לענין איסור הוצאה בשבת הוא כזית, אלו דברי ר' נתן). רבנן דקיסרי [החכמים מקיסריה] ור' יוסי בר ביבי בשם שמואל אומרים: אתיא [הולכים] הדברים הללו של ר' נתן כשיטת ר' שמעון במשנה במסכת שבת (פ"ח מ"א) כמה [כמו] שר' שמעון אמר: ששיעור כל המשקים לענין איסור הוצאה בשבת הוא ברביעית, ובכלל זה שיעור היין, כן אמר ר' נתן ששיעור היין לענין הוצאה בהיותו נוזל הוא ברביעית ולכשיקרש ויוציאנו מרשות לרשות יהיה חייב רק אם יהא בו שיעור כזית, שזהו שיעור רביעית יין לאחר קרישתו.

א ובענין דומה שנינו שר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי סיפר: מעשה בפרדת רבי שמתה, כנראה מחמת פציעה, וטהרו חכמים את דמה משום טומאת נבילה, שאמרו שדם הנבילה אינו מטמא כנבילה עצמה. ושאל ר' אליעזר את ר' סימון שמסר שמועה זו: עד כמה? מהו השיעור שהתירו אותו משום נבילה? האם טיהרוהו משום שהיה שיעורו פחות מרביעית, אבל אם היה יותר מרביעית היו מטמאים אותו? ולא אשגח ביה [ולא השגיח בו], לא ענה לו ר' סימון. והלך ר' אליעזר ושאל אותה שאלה לר' יהושע בן לוי, ואמר ליה [לו]: עד רביעית — הדם הזה טהור, יותר מרביעית — טמא. ובאש [והיה רע בעיני] ר' אלעזר על (עד) דלא חזר ליה [שלא החזיר לו] ר' סימון שמועתא [את השמועה, ההלכה, הזו], ולא אמר לו את כל הדברים, שאחר כך היה צריך ללכת לר' יהושע בן לוי לשאול אותו. ומסופר כי רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא [היה יושב ושונה, מספר, את המעשה הזה] בפרדתו של רבי שמתה והורו חכמים שדמה טהור מטומאת נבילה, ולא הזכיר את שאלת ר' אליעזר ("עד כמה") ותשובת ר' יהושע בן לוי. אמר (שאל) ליה [לו, אותו] ר' יצחק בר (ביסנא) כהנה שרצה לברר את ההלכה בנידון: האם הוראת חכמים היתה שדם הנבלה אינו מטמא בכל שיעור שהוא, או שהם התייחסו רק למקרה מסויים זה של פרדת רבי שלא היה הדם שפרש ממנה בשיעור רביעית, ועל כך אמרו שהוא טהור כיון שעד רביעית — טהור, ואולם יותר מכאן, בשיעור גדול יותר דעת חכמים שהוא טמא. ומסופר כי בתגובה לשאלתו זו בעט ביה [בעט בו] רב ביבי. אמר ליה [לו] ר' זריקא: האם בגין דשאיל לך את בעט ביה [מפני שהוא, ר' יצחק בר כהנה שואל אותך אתה בועט בו]? אמר ליה [לו]: בגין דלא הות דעתי בי בעיטנא ביה [מפני שלא היתה דעתי בי לא השבתי לו על שאלתו, אלא בעטתי בו], כלומר, הייתי טרוד בדברים אחרים, ולכן לא שמתי לב ואכן לא התנהגתי כראוי. והוא מסביר את טעם הדבר, שכן אמר ר' חנן: הפסוק שנאמר בפרשת התוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו) מדבר בשלושה מצבים של עוני, כשהאחד קשה מקודמו. והריהו מפרט: "והיו חייך תלואים לך מנגד" — זה שאין לו קרקע משלו והריהו לוקח (קונה) בכל שנה חטים לאותה שנה וחושש שמא בשנה הבאה לא יהיו לו מעות לקנות חיטים, או שלא יהיו בשוק חיטים למכירה. "ופחדת לילה ויומם" (שם) — זה הלוקח חיטים מן הסדקי (מוכר בקמעונאות) המוכר מעט מעט, והריהו חושש שמא יתייקרו החיטים למחרת ויוכל לקנות במעותיו פחות חיטים מכדי צרכו, והריהו איפוא דואג בכל יום למזון המחר. "ולא תאמין בחייך" (שם) — זה הלוקח פת אפויה מן הפלטור (האופה), ובכל שעה הריהו חושש שמא לא תספיק הפת שבידו אפילו לסעודתו הקרובה. וסיכם ר' ביבי: ואנא סמיכנא אפלטור [ואני במצב הקשה ביותר, שכן אני סומך על הפלטור], ולכן אני באמת מוטרד, ולכן לא השבתי לר' יצחק בר כהנה כפי שהיה ראוי. ומבררים: ומהו כדון [ומה אכן עניינו, דינו] של דם הנבילה, האם אינו מטמא אף בשיעור רביעית? ומשיבים: בענין זה כבר שנינו שהעיד ר' יהושע בן פתורה על דם נבילה שנהגו בו הלכה למעשה שהוא טהור. ומשמע מדבריו שהריהו טהור בכל שיעור שהוא. ודוחים: מהו כוונת דבריו שקבע שהוא טהור — טהור מלהכשיר, כלומר, שהדם הזה אינו נחשב כמשקה להכשיר את הזרעים שנפל עליהם ואף אם נגעה בהם הטומאה אינם נטמאים, אבל לטמות (לטמא) בעצמו — הריהו מטמא כבשר הנבילה עצמה. ומקשים: ואיך יכול אתה לפרש כך את דברי ר' יהושע בן פתורה, והלא תמן תנינן [שם במשנה (מכשירין פ"ו מ"ה) שנינו]: דין דם השרץ כדין בשרו, שהריהו מטמא דבר שנוגע בו ואולם אינו מכשיר דברים אחרים לקבל טומאה משום דם, ואין לנו דוגמא כיוצא בו שדבר מטמא ואינו מכשיר. ולפי זה נמצא שמה שהעיד ר' יהושע בן פתורה שנהגו הלכה למעשה שדם נבילה טהור, כוונתו שהוא טהור לגמרי, שאינו מטמא במגעו ואינו מכשיר לקבל טומאה! ודוחים: אין כוונת המשנה במסכת מכשירין לומר שאין עוד דם פרט לדם השרץ המטמא ואינו מכשיר, אלא כוונתה לומר שאין דם אחר פרט לדם השרץ שדמו מטמא בשיעור זהה לטומאת בשרו, ובזה מיוחד השרץ ששיעור טומאתו שדמו מטמא הוא בדיוק כשיעור שמטמא בשרו, שהוא כעדשה. מה שאין כן הנבלה שבשרה מטמא בשיעור כזית ואילו דמה מטמא בשיעור רביעית הלוג. ואין הדברים איפוא סותרים את עדותו של ר' יהושע בן פתורה. דעה נוספת בענין זה אמר ר' יוסי: פליגי בה תרין אמוראין [נחלקו בכך שני אמוראים], חד אמר [אחד מהם אמר] שדם הנבילה (אם יש בו רביעית) טמא, וחד אמר [ואחד מהם אמר] שהוא טהור. מאן דאמר [מי שאומר] שהוא טמא הולך כשיטת ר' יהודה במשנה בעדיות (פ"ה מ"א) שאמר שלדעת בית הלל דם נבילה מטמא (ברביעית. כמבואר בברייתא שבת עז,א ומנחות קד,א). ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא טהור בכל שיעור שהוא הולך כשיטת ר' יהושע בן פתורה, כעדותו המובאת למעלה. אמר ליה [לו] רב אבדומה דמן נחותה: ויאות [ונכון] הוא. שכן ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה [היה מורה ההלכה של בית הנשיא, רבי], והוא זה שהורה לבית רבי מה לעשות ולפיו נהגו. ומאחר וכפי ששנינו לעיל הסיבה שטיהרו את דם פרדת בית רבי היה (להסבר ר' יהושע בן לוי), משום שהיה בו פחות משיעור רביעית, ודאי אילו היה בו שיעור רביעית היו מטמאים אותו, והרי זה כשיטת ר' יהודה.

ב שנינו במשנה שהתורם את הלשכה צריך להיזהר שלא יהיו עליו באותה שעה בגדים שיכולים לגרום לחשד, שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני, שגנב משקלי הלשכה. ומביאים כי בדומה לכך תני [שנה] ר' ישמעאל בברייתא: קווץ מי שיש לו קווצות תלתלים בשערו — לא יתרום, מאותו טעם, מפני החשד, שיסתיר בשערו משקלי הלשכה. ועוד תני [שנויה ברייתא]: הגזברין היו מפספסין (מתירים, מפרידים) בקילקין (את קווצות שיער הדבוקות) של תורם הלשכה לאחר צאתו ממנה לבדוק שמא הסתיר מטבע בתוכם. ומפני החשש שמא יגנוב התורם מכספי הלשכה. אף תני [שנויה ברייתא]: מדברין היו עמו עם התורם משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא, כדי שלא יסתיר מכספי הלישכה בפיו. ושואלים: וימלא פומיה מוי [ושימלא את פיו מים] ואז אינו יכול להכניס דברים שם, ואינו צריך לדבר! אמר ר' תנחומא: מפני הברכה שצריך לברך לפני שתורם את הלשכה, ואם ימלא פיו מים לא יוכל לברך.

ג ר' שמואל בר נחמן אמר בשם ר' יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי דעת הבריות בענייני ממון כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין? דכתיב [שנאמר] "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). בנביאים מנין? דכתיב [שנאמר] "אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע" (יהושע כג, כב). בכתובים מנין? דכתיב [שנאמר] "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד). החכם גמליאל זוגא שאל לר' יוסי בר ר' בון: איזהו המחוור [הברור] שבכולם? כיון שיש לנו שלוש ראיות שאומרות פחות או יותר אותו דבר, מהי הברורה ביותר בהן? אמר ליה [לו]: הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), הוא הברור מכולם, שהוא היחיד מכל השלושה העוסק בחובת האדם להיות נקי בעיני הבריות גם בענייני ממון.

ד הלכה ג משנה כדי להבהיר את החשיבות שייחסו לכספי תרומת הלשכה מספרת המשנה כי המשפחה של בית רבן גמליאל שהיו מביאים את שקליהם למקדש, כיון שרצו שיהיו שקליהם מן התרומה ויקנו בהם את קרבנות הציבור, היה בא למקדש דווקא ביום התרומה, ומשהחל התורם לתרום את הלשכה היה נכנס ללשכה, ושקלו בין אצבעותיו, וזרקו היה זורק את השקל הזה לפני התורם, כדי שיבחין בו התורם ויניחנו בקופת התרומה, והתורם שהבחין בכך היה מתכוין (היה עושה בכוונה) ודחפו אכן לתוך הקופה. ועוד אמרו: אין התורם תורם עד שהוא אומר (שואל) להם לגזברי הלשכה שלוש פעמים: "אתרום"? והן אומרין לו: "תרום, תרום, תרום", שלש פעמים, כלומר, שעל כל פעם משלוש הפעמים ששאל השיבוהו "תרום". תרם את הקופה הגדולה הראשונה לתוך אחת מן הקופות הקטנות שהיתה מסומנת באות א', וחיפה (כיסה) מיד את הקופה הגדולה ממנה תרם בקטבליאות (עורות מעובדים). תרם את השניה וחיפה לאחר מכן אף אותה בקטבליאות, אבל את השלישית לא היה מחפה לאחר שתרם ממנה. ושואלים: ולמה היה מחפה את אלה? — לסימן שמהן כבר תרם ומעתה לא יחשוש שמא ישכח ויתרום שוב מן הדבר התרום (מן השקלים שנותרו בקופה הגדולה לאחר שתרם ממנה). ומפרטים מה היתה כוונת התורם בשעה שתרם מכל קופה: תרם את הקופה הראשונה לשם נותני השקלים בני ארץ ישראל, ואת השניה לשם נותני השקלים בני כרכים המוקפין לה הסמוכים לארץ ישראל. והשלישית תרם לשם נותני השקלים בני בבל ולשם בני מדי ולשם