דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שקלים ט ע"א - Steinsaltz

This is a measure that was used in the past, but no longer in the present. Rabbi Yoḥanan said: This is our measure today and it is not so old. The Gemara asks: Why does the tanna of the baraita call this measure old when it was still being used in his day? The Gemara answers: Some say that this measure was originally small and it was made larger, and some say that after it was enlarged it was again made smaller, but not as small as it had been originally. Since this measure was not of the same size at all times, the tanna of the baraita was precise when he said that a quarter-log is equal to the old measure of one-eighth. So too, Rabbi Yoḥanan was precise when he said that this was the measure used in his day. The Gemara asks: In terms of the measures currently in use, what is the measure of a cup that holds a quarter-log? Rabbi Yosei in the name of Rabbi Yosei ben Pazi and Rabbi Yosei bar Beivai in the name of Rabbi Shmuel said: Two fingers long by two fingers wide by the height of one and a half fingers and one-third of a finger. The Gemara previously discussed the measure of wine that determines liability if one carries it from one domain to another on Shabbat. There, the Gemara discussed wine in liquid form; here, the Gemara adds a parallel ruling with regard to congealed wine. It was taught in a baraita: The measure that determines liability for carrying from one domain to another congealed wine is an olive-bulk; this is the statement of Rabbi Natan. The Rabbis of Caesarea and Rabbi Yosei bar Beivai said in the name of Shmuel: These words of Rabbi Natan follow the opinion of Rabbi Shimon in a mishna (Shabbat 76b). Just as Rabbi Shimon said there: The measure that determines liability for all liquids, including wine, is a quarter-log, so Rabbi Natan said: When wine is in liquid form, the measure that determines liability for carrying it from one domain to another is a quarter-log; after it has congealed one is liable only if he carries out an olive-bulk, which is equivalent to a quarter-log of wine after it has congealed.

§ On a similar matter, Rabbi Simon said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi: An incident is related with regard to the mule of Rabbi Yehuda HaNasi that died of a wound, and the Sages deemed its blood ritually pure, i.e., free of the impurity of an unslaughtered animal carcass. They said that the blood of a carcass does not impart ritual impurity as does the carcass itself. And Rabbi Eliezer asked Rabbi Simon, who had reported this ruling: Up to how much blood from an animal carcass does not render one ritually impure? Did they deem it pure because it was less than a quarter-log, but had it been more than a quarter-log they would have deemed it impure? Rabbi Simon paid Rabbi Eliezer no attention and did not answer him, so Rabbi Eliezer went and asked Rabbi Yehoshua ben Levi, who said to him as follows: Up to a quarter-log of blood is pure; more than a quarter-log of blood is impure. Rabbi Elazar was displeased that Rabbi Simon had not fully reported the teaching to him, so that he had to go to Rabbi Yehoshua ben Levi to ask about it. Rav Beivai was sitting and teaching this case of the mule from Rabbi Yehuda HaNasi's household, in which the Sages ruled that the blood of a carcass does not render one impure. Rabbi Yitzḥak bar Kahana wished to clarify the issue and said to him: Up to a quarter-log of blood is pure, but more than that is impure? Or did the Sages rule that the blood of a carcass is never ritually impure, whatever the measure may be? The Gemara relates: In response to Rabbi Yitzḥak bar Kahana's question, Rav Beivai kicked him. Rabbi Zerika said to him, i.e., to Rav Beivai: You kicked him because he asked you a question? He said to him: I kicked him because my mind was unsettled, and not because he did anything wrong. Rav Beivai tries to explain his conduct: As Rabbi Ḥanan said: "And your life shall hang in doubt before you; and you shall fear night and day, and shall have no assurance of your life" (Deuteronomy 28:66). This verse in the passage of rebuke refers to three increasingly harsh levels of poverty: "And your life shall hang in doubt before you"; this is one who buys wheat for a year, who has no financial security with regard to the following year. "And you shall fear night and day"; this is one who buys small amounts of wheat from a vendor, with the attendant concern that he might not have enough for the morrow. "And you shall have no assurance of your life"; this is one who buys bread from the baker [paltor] and cannot afford to buy wheat in advance to assure even one future meal. Rabbi Beivai concluded: And I am in the harshest state, as I rely on the baker. For this reason I did not have the presence of mind to respond appropriately to Rabbi Yitzḥak bar Kahana's question. The Gemara asks: What then is the halakhic ruling regarding the ritual impurity of the blood of an animal carcass? In response, the Gemara quotes a mishna (Eduyyot 8:1): Rabbi Yehoshua ben Petora testified that the blood of an unslaughtered animal carcass is ritually pure, which implies that it is ritually pure regardless of the amount, even more than a quarter-log. The Gemara rejects this answer: What does the mishna mean by ritually pure? That such blood is ritually pure in that it does not render an item susceptible to impurity. Even though blood is one of the seven liquids that render an item susceptible to ritual impurity, the blood of an animal carcass is not deemed blood for this purpose. But as for imparting ritual impurity by itself, the blood imparts ritual impurity, as does the carcass itself. The Gemara asks: How can the words of Rabbi Yehoshua ben Petora be understood in this way? Didn't we learn elsewhere in a mishna (Makhshirin 6:5): The blood of a creeping animal is like its flesh; it imparts ritual impurity to items with which it comes into contact, but it does not render an item susceptible to impurity? And we have nothing else like it, i.e., there is no other liquid that imparts ritual impurity but does not render food susceptible to impurity. The implication is that the blood of an animal carcass would either both impart impurity and render an item susceptible to impurity or neither. The Gemara answers: When the mishna said that we have nothing else like a creeping animal, it meant that we have nothing else like it with regard to the measure required for its blood to confer impurity; the measure of a creeping animal's blood is the same for both: The measure required for its imparting ritual impurity is such that its blood imparts ritual impurity like its flesh, i.e., in the measure of a lentil. This is not the case with an unslaughtered animal carcass, the flesh of which imparts ritual impurity in the measure of an olive-bulk, while its blood imparts impurity in the measure of a quarter-log. Consequently, there is no contradiction between the mishna in tractate Makhshirin and the testimony of Rabbi Yehoshua ben Petora. Rabbi Yosei said: Two amora'im disagree about this matter. One said a quarter-log of this blood renders one ritually impure, and one said that even after contact with this blood, one remains ritually pure. The one who said it is impure follows the opinion of Rabbi Yehuda in a mishna in Eduyyot 5:1. Rabbi Yehuda maintains there that this issue is the subject of a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. The halakha would follow the opinion of Beit Hillel, which is that carcass blood does confer impurity. And the one who said ritually pure holds like the opinion of Rabbi Yehoshua ben Petora, who testified (Eduyyot 8:1) that the blood of an animal carcass is ritually pure. Rav Avduma of the descenders, i.e., travelers from Eretz Yisrael to Babylonia, bringing with them the Torah taught in Eretz Yisrael, said to him: And it is right. That which you explained is correct, as Rabbi Yehuda was the halakhic authority for the house of the Nasi. Rabbi Yehuda ruled then that the blood of the dead mule was pure only because there was less than a quarter-log of it.

§ The Mishna taught that the one who collects the funds from the Temple treasury chamber must not enter the chamber wearing clothes that could arouse suspicion, as perhaps one day he will become poor and people will say that he was reduced to poverty because he had stolen shekels from the chamber. Rabbi Yishmael taught a similar halakha in a baraita: One who is curly haired must not collect funds from the Temple treasury chamber because of the suspicion that he will hide shekels from the chamber in his curls. It was taught in another baraita: The Temple treasurers would untangle [mefaspesin] the matted locks of the one who collected the funds from the chamber after he exited the chamber, to ascertain that no coins were hidden in his hair. It was taught in yet another baraita that deals with a similar suspicion: They would converse with the one collecting the funds from the chamber from the time he entered the chamber until the time he exited it, so that he should not be able to hide money from the chamber in his mouth. The Gemara asks: Why not let him fill his mouth with water, so that it would be impossible for him to insert money into his mouth, and then he would not have to speak? Rabbi Tanḥuma said: He cannot fill his mouth with water because of the blessing that he must recite before collecting the funds from the chamber.

§ Rabbi Shmuel bar Naḥman said in the name of Rabbi Yonatan: We find in the Torah, in the Prophets, and in the Writings that a person must appear justified before people as he must appear justified before the Omnipresent. From where in the Torah is this derived? As it is written: "And you shall be guiltless before the Lord and before Israel" (Numbers 32:22). From where in the Prophets is this derived? As it is written: "The mighty One, God, the Lord, He knows, and Israel shall know" (Joshua 22:22). From where in the Writings is this derived? As it is written: "So shall you find grace and good understanding in the sight of God and man (Proverbs 3:4). Gamliel Zuga asked Rabbi Yosei bar Rabbi Bun: Which of these verses is the clearest of all the sources that one must be blameless even in the eyes of man? The three proof texts say more or less the same thing; which is the most unambiguous of the three? Rabbi Yosei bar Rabbi Bun said to him: The verse "And you shall be guiltless before the Lord and before Israel" is the most unequivocal of all.

Halakha 3 · MISHNA In order to indicate the importance that was attached to the ceremony of the collection of the Temple treasury chamber, the mishna relates that the members of the house of Rabban Gamliel desired that their shekels be the ones collected from the chamber and used for the purchase of the communal offerings. Each of them would therefore come to the Temple specifically on the day of the ceremony of the collection of the chamber, enter the chamber with his shekel between his fingers, and toss it in front of the one collecting the money so that he would see it and place it in the basket containing the money to be taken out of the chamber. Understanding what was happening, the one collecting the money from the chamber would purposely push this shekel into the basket, so that it would later be used to buy communal offerings. The one collecting the funds from the chamber may not begin to collect the money until he asks the Temple treasurers three times: Shall I collect the funds, and they say to him: Collect them, collect them, collect them, three times. The coins were stored in the Temple treasury in three large baskets, each measuring nine se'a. In the collection of the chamber ceremony, coins were removed from these baskets and placed in smaller baskets of three se'a each that were marked with letters (see the previous mishna on daf 8a). After he collected the funds from the first large basket and put them into one of the smaller baskets labeled with the letter alef, he immediately covered with a leather cover the large basket from which he had removed the money. After collecting funds from the second large basket, he covered it with a leather cover as well. But after collecting funds from the third large basket, he did not cover it. The mishna asks: Why did he cover the first two baskets? In order to mark them as already having had funds collected from them. In this way, there was no concern that perhaps he would forget and once again collect funds from a basket from which funds had already been collected. The mishna specifies the intent of the one collecting the funds from the baskets as he does so: He collected funds from the first basket on behalf of the people living in Eretz Yisrael; from the second basket on behalf of the people living in the cities near Eretz Yisrael; and from the third basket on behalf of the people living in Babylonia, and on behalf of the people living in Media, and on behalf of

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

תני חצי שמינית טברנית  הישנה אמר רבי יוחנן הדין דידן (הות) הוא

ולמה קרי ליה למידה זו עתיקה, אף שנהוגה היא גם עתה?

מן בגין [משום] דהוה ביומיה [בימים קדמונים] זעירא קטנה. ואחר כך רבתא [גדלה המידה]. ושוב איזערית, הצטמצמה וחזרה לקטנותה, כמה דהות [כמו שהיתה] קודם.

ולכן קורא אותה "ישנה", לומר לך, שמודדים לפי קטנותה כיום, שהיא כמו מידתה העתיקה, ולא כשעה שהוסיפו עליה.

ודנה הגמרא: כמה הוא שיעורו של כוס לארבע כוסות בליל הסדר על פי מדידת נפח?

אמר רבי יוסי בשם רבי יוסי בן פזי, וכן אמר רבי יוסי בר ביבי בשם רבי שמואל: שיעור הכוס הוא אצבעיים שתי אצבעות [בטפח יש ארבע אצבעות] אורך, על אצבעיים רוחב. על רום [בגובה] אצבע ומחצה ועוד שליש האצבע.

תני: אם הוציא בשבת מרשות לרשות יין יבש [קרוש], שיעורו להתחייב עליו הוא כזית, דברי רבי נתן.

לפי שרביעית יין הנקרשת עומדת על שיעור כזית.

וביין קרוש מחשבים את שיעור הוצאתו ברביעית שלימה, ולא בשיעור מזיגת יין, היות ויין קרוש אי אפשר למוזגו.

אמרי רבנן דקיסרי, וכן אמר רבי יוסי בר ביבי בשם שמואל: אתיא הא דאמר רבי נתן ששיעור רביעית לח שנקרש הוא כזית - כשיטת רבי יוסי בר יהודה.

דאמר רבי יוסי בר יהודה, על דברי בית הלל, שאמרו "דם נבילות מטמא כנבילה עצמה": לא טימאו אלא בדם שיש בו לפחות שיעור רביעית, הואיל ורביעית הוא שיעור שיכול לקרוש ולעמוד על כזית.

וכמה, וכמו דרבי יוסי בר יהודה אמר ששיעור דבר לח, שכשיקרש יעמוד על כזית, הוא ברביעית, כן אמר רבי נתן ברביעית, שכאשר תקרש יהא בה כזית.

דהיינו, שיטת רבי נתן ורבי יוסי בר יהודה שוה, שלפי שניהם שיעור רביעית שנקרש עומד על כזית.

אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה היה בפרדתו של רבי שמתה, וטהרו את דמה. ואמרו שאינו מטמא משום טומאת נבי לה.

ושאל רבי אליעזר את רבי סימון: עד כמה הוא שיעור הדם שמטהרים בנבילה?

ורבי סימון לא אשגח ביה ולא ענה על שאלתו.

ושאיל רבי אליעזר לרבי יהושע בן לוי: עד כמה הוא השיעור שדם נבילות טהור?

ואמר ליה: עד רביעית דם הרי זה טהור. יותר מרביעית - הרי זה טמא.

ובאש חרה לרבי אליעזר, על דלא חזר ליה רבי סימון שמועתא, [חרה לרבי אליעזר על שלא החזיר לו רבי סימון תשובה].

רב ביבי הוה יתיב והוה מתני הדין עובדא, היה יושב ושונה מעשה זה שטיהרו את דם הנבילה. ואמר ליה רבי יצחק בר כהנה, שאלו: האם רק עד רביעית דם טהור, ויותר מכאן טמא?

ובעט ביה רב ביבי [דחפו ברגלו], ולא ענה לו.

אמר ליה רבי זריקא לרב ביבי: וכי בגין דשאל לך, את בעט ביה? וכי משום ששאלך רבי יצחק שאלה זו דחית ודחפת אותו?!

אמר ליה: בגין היות דלא הוה דעתי מיושבת בי בעיטנא ביה, ודחיתיו ולא עניתי לו תשובה.

דאמר רבי חנן: במי הכתוב מדבר הכתוב בקללות בפרשת כי תבוא: "והיו חייך תלואים לך מנגד"?

זה שהוא לוקח [קונה] חטים לשנה, ומהם אוכל, ואין לו שדה משלו, וכל שנה צריך לקנות חיטים, וחייו תלואים לו, שאינו יודע אם יהיה לו לקנות בשנה הבאה.

ומה שנאמר [שם] "ופחדת לילה ויומם" - זה הלוקח חטים מן הסדקי, שמוכר תבואה מעט מעט, ובכל יום חושש שמא למחר לא יהיה לו.

ומה שכתוב "ולא תאמין בחייך" - זה הלוקח פת אפויה מן הפלטור [הנחתום], שקונה לחם לכל פעם שאוכל, ועומד תמיד בחשש שמא לא יהא לו פת לסעודה הבאה.

והמשיך רב ביבי ואמר: ואנא - סמיכנא אפלטור! [ואני לוקח פת מן הנחתום]. ולכן, משום טרדת הפרנסה אין דעתי מיושבת עלי, ומשום כן דחיתיו ולא עניתי לו.

ומהו כדון?

[כמו "מאי הוה עלה?" מהי המסקנה, עד כמה טיהרו דם הנבילה].

תנינא: העיד רבי יהושע בן פתורה על דם נבילה שהוא טהור! ומשמע שאפילו יותר מרביעית הוא טהור.

ודוחה הגמרא: יש לומר: מהו טהור דקאמר רבי יהושע בן פתורה - טהור מלהכשיר. שאין האוכלין מקבלין טומאה עד שיבוא עליהם משקה, ודם נבילה לא חשיב משקה, ואינו מכשיר האוכלין לקבל טומאה.

אבל לטמות טומאת נבילה יש לומר דמטמ א.

ואמרינן: אי אפשר לומר כן שדם נבילה מטמא ואינו מכשיר.

דתמן תנינן: דם השרץ דינו כבשרו.

כמו שבשר שרץ מת מטמא טומאת שרץ, ואינו מכשיר את האוכלים לקבל טומאה, שהרי בשר אינו משקה - כמו כן דם השרץ מטמא טומאת שרץ, ואינו מכשיר את האוכלים לקבלת טומאה.

ומסיימת המשנה: ואין לנו כיוצא בו.

והבינה הגמרא שלא מצאנו עוד דבר שכזה, שאינו מכשיר אך הוא מטמא.

וכיון שלא נמצא דבר דומה, הרי בהכרח שדם נבילה אם אינו מכשיר הוא גם אינו מטמא, כי אם נאמר שהוא אינו מכשיר אך הוא מטמא, הרי מצינו דבר נוסף לבשר שרץ שמטמא ואינו מכשיר.

ודוחה הגמרא: דלמא מאי דאמרינן בבשר השרץ "ואין לנו כיוצא בו", אין הכוונה שלא מצינו עוד דבר המטמא ואינו מכשיר.

אלא רק לגבי שיעור טומאתו אמרו שדמו של שרץ מטמא כבשרו, באותו השיעור.

והיינו, כשם שבשר השרץ מטמא אפילו בשיעור קטן, בגודל עדשה [מין קטנית], כך גם דם השרץ מטמא בשיעור כזה.

אבל דם נבילות, אף שנאמר בו שהוא "מטמא כבשרו", אין שיעור טומאתו שוה לבשרו, כי בשר מטמא בכזית, ואילו אילו הדם מטמא רק בשיעור רביעית [הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית].

נמצא, שאין לנו ראיה ממה שהעיד רבי יהושע בן פתורה על דם נבילה שהוא טהור, שהוא טהור לגמרי. כי יש לומר שטהור הוא רק מלהכשיר אוכלין לקבל טומאה, אבל לטמאות הוא מטמא.

ומסיקה הגמרא: אמר רבי יוסי: פליגי בה תרין אמוראין:

חד אמר דם נבילה טמא [ברביעית].

וחד אמר טהור לגמרי, אפילו ביותר מרביעית.

ומפרשת הגמרא את המחלוקת: מאן דאמר טמא, סבר כרבי יהודה במסכת עדויות, דאמר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ואחד מהם הוא דם נבילה, שבית שמאי מטהרים ובית הלל מטמאין.

והלכה כבית הלל לגבי בית שמאי, שהוא טמא.

ומאן דאמר טהור, סבר כרבי יהושע בן פתורה דלעיל, שהעיד על דם נבילות שהוא טהור.

אמר ליה רב אבדומה דמן נחותה לרבי יוסי, שאמר מאן דאמר דם נבילה טמא, סבר כרבי יהודה: ויאות!

נכון הוא מה שאמרת שרבי יהודה מטמא דם נבילות.

היות דרבי יהודה - מוריינא דבי נשיאה הוי. הוא היה מורה הוראות בבית הנשיא, דהיינו אצל רבי. ופרדת רבי מתה, והורה כשיטתו, שרק הואיל והיה שם דם פחות מרביעית, לכך טיהר אותה.

שנינו במשנה: לא יכנס התורם ללשכה כשהוא לבוש בבגדים שאפשר להסתיר בהם מעות, שמא יעני, ויאמרו: מעוון גזל הלשכה העני.

תני רבי ישמעאל: קווץ [מגודל שער, מלשון קווצותיו תלתלים] לא יתרום את הלשכה מפני החשד, שיחשדו בו שנטל ממעות הלשכה והניחן בין שערותיו.

תני: הגזברין היו מפספסין בקילקין, משפשפים בשער זקנו, היכן שהשערות דבוקות מחמת זיעה, כדי להפריד השערות שלא יוכל ליתן שם מעות.

תני: מדברין היו הגזברין עמו משעה שהוא נכנס לתרום עד שעה שהוא יוצא, כדי שלא יוכל להכניס לפיו מעות.

ומקשה הגמרא: מדוע הוצרכו לכך?

נימא עצה אחרת: וימלא פומיה מוי, ימלא פיו מים, ולא יוכל להכניס לפיו דבר.

אמר רבי תנחומא: לא עשו כך מפני הברכה! שצריך לברך התורם על הפרשת תרומה כדרך שמברכין על הפרשת תרומה בגורן. וכשמשקין בפיו אינו יכול לברך. [50]

אמר רבי שמואל בן נחמן בשם רבי יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו מקור לכך שאדם צריך לצאת ידי הבריות שלא יחשדוהו, כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום.

בתורה מנין? דכתיב שאמר להם משה לבני גד ובני ראובן, אם תצאו חלוצים ותלחמו ואחר כך תחזרו, אז, "והייתם נקיים מה' ומישראל".

בנביאים מנין: דכתיב בספר יהושע, גבי בני גד ובני ראובן, בשעה שחשדום בני ישראל שהם בנו מזבח כדי למרוד בה'.

אמרו: אל אלוהים ה'. וישראל הוא ידע

בכתובים מנין? דכתיב במשלי "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".

גמליאל זוגא [כך שמו] שאל לרבי יוסי בר רבי בון: איזהו מהמקראות הללו המחוור שבכולם, שבו מפורש ביותר שצריך אדם לנקות עצמו גם מבני אדם?

אמר ליה: דברי הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" הוא המקרא המפורש ביותר.

הלכה ג - מתניתין:

א. שליחו של בית רבן גמליאל, כשהיה מביא מחצית השקל, היה נכנס בעת שהתורם תורם, והיה לוקח את המעות מן הלשכה לתוך הקופות. ושקלו היה נתון בין אצבעותיו, וזרקו לפני התורם, והתורם מתכון ודוחפו מהלשכה לתוך הקופה של ג' סאין שתורם בה, [51] וממנה נטלו לקרבנות ציבור.

לפי שרצה רבן גמליאל להיות בטוח שמהשקל שלו יביאו קרבנות, ולא ישאר שקלו בלשכה ויהא "שיירי הלשכה" שממנה בונין חומת ירושלים והעזרה.

ב. התורם נכנס לתוך הלשכה, והשומרים עומדים בחוץ. ואין התורם תורם עד שהוא אומר להם: אתרום?

והן עונין ואומרים לו: תרום!

וחוזר ושואל: אתרום? והם אומרים לו תרום!

ושואל שוב: אתרום? והם אומרים לו תרום!

וכך הוא שואל שלש פעמים, והן עונין.

וכן דרך חכמים, שמשלשין את הדברים, וכפי שמצינו בקצירת העומר, שאומר "אקצור?" והן עונים לו "קצור" ג' פעמים.

[והוכיח מכאן היעב"ץ בספרו לחם שמים, שלכל דבר מצוה צריך אדם לזמן עצמו].

ג. תרם את התרומה הראשונה [בפרוס הפסח] וחיפה [כיסה] את כל השקלים הנשארים בלשכה בקטבליאות, עור שלוק, כדי שיתנו עליו את השקלים שיבואו מהמדינות שסביב ארץ ישראל, שלא יכלו להביא קודם הפסח, ומביאים מפסח ועד עצרת, ונותנים אותם על גבי הקטבלא כדי שיתרום מהן בפרוס העצרת.

ותרם את התרומה השניה בפרוס העצרת, וחזר וחיפה את השקלים הנותרים בקטבלאות, ונותנים עליהם כל השקלים המבואים מבבל וממדי ומן המדינות הרחוקות, ומהם תורמין מהן בפרוס חג הסוכות.

אבל אחר התרומה השלישית, בפרוס החג, לא היה מחפה עוד, לפי שאין אחריה תרומה נוספת.

ולמה היה מחפה אחר התרומה הראשונה והשניה?

שאם לא היה מחפה, יש לחוש שמא ישכח, ויחזור ויתרום מן הדבר התרום. וכשמחפה נעשו המחופים "שיריים", ותורם ממה שעל הקטבלא.

ד. תרם את התרומה הראשונה לשם שקלים שבאים מארץ ישראל. ואת התרומה השניה תרם לשם שקלים הבאים מכרכים המוקפים [הסמוכים] לה [לארץ ישראל].

הערות

[50] כן פירש קרבן העדה. אבל יפה מראה פירש דחיישינן שמא יבלע את המים ולא יוכל לברך ברכת הנהנין עליהם. ועיין בתשובות חכם צבי סימן קכ"א שהקשה על דבריהם ופירש כבעל קרבן העדה. ולכאורה נחלקו אם איכא דין לברך על תרומת הלשכה, וברמב"ם לא נזכר ברכה על תרומת הלשכה.

[51] הריבב"ן פירש שכוון התורם לדחוף שקלו של רבן גמליאל כדי שיעלה בתוך התרומה. ובספר לחם שמים פירש איפכא, שדחפו התורם למרחוק, לבטל כוונת השוקל. "והודיעך כאן ב' דברים: א. שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה, ואף שלא יעלה בידו יש לו שכר על כוונתו הטובה. ב. שהתורם לא היה רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול, כדי שיהא יד כל אדם שוה בהם בו". עכ"ל.

הישנה. כלומר, המידה שנהגה בה בעבר, ולא זו הנוהגת היום. אמר ר' יוחנן: הדין דידן הוא [המידה הזו שלנו היא], שהיא היא המידה בה אנו משתמשים היום, ואינה כל כך ישנה. ושואלים: ולמה קרי ליה 'עתיקה' מן בגין דהוה ביומי [ומדוע קורא לה התנא של הברייתא 'ישנה' אחר שהיתה קיימת עוד בזמנו]? שהרי כאמור אף בימי ר' יוחנן עוד השתמשו בה! ומשיבים: אית דאמרי דהות זעירא ורבתא [יש שאומרים שהיתה המידה בתחילה קטנה והגדילו אותה], ואית דאמרי דאזעירא ולא אזעירא כמה דהות [ויש שאומרים שלאחר שהגדילוה שבה והתקטנה ואולם לא התקטנה כמו שהיתה בתחלה]. ומכיון שלא היתה מידתה שווה בכל התקופות דייק התנא של הברייתא לומר שמידת הרביעית היא המקבילה לשמינית ה'ישנה'. ואף ר' יוחנן דייק לומר שהיא זו של ימיו. ועוד שואלים: וכמה הוא במידות הנוהגות בימינו שיעור של כוס המחזקת רביעית? ר' יוסי בשם ר' יוסי בן פזי, ור' יוסי בר ביבי בשם ר' שמואל אומרים: אצבעיים על אצבעיים שתי אצבעות אורך על שתי אצבעות רוחב, על רום (גובה) של אצבע ומחצה ושליש אצבע. למעלה דנה הגמרה בשיעור היין לענין איסור הוצאה בשבת. ומאחר ששם מדובר ביין בצורתו הנוזלית, מביאים עוד את ההלכה בעניינו לאחר שנקרש. (תני [שנינו בברייתא]: יין היבש שיעורו לענין איסור הוצאה בשבת הוא כזית, אלו דברי ר' נתן). רבנן דקיסרי [החכמים מקיסריה] ור' יוסי בר ביבי בשם שמואל אומרים: אתיא [הולכים] הדברים הללו של ר' נתן כשיטת ר' שמעון במשנה במסכת שבת (פ"ח מ"א) כמה [כמו] שר' שמעון אמר: ששיעור כל המשקים לענין איסור הוצאה בשבת הוא ברביעית, ובכלל זה שיעור היין, כן אמר ר' נתן ששיעור היין לענין הוצאה בהיותו נוזל הוא ברביעית ולכשיקרש ויוציאנו מרשות לרשות יהיה חייב רק אם יהא בו שיעור כזית, שזהו שיעור רביעית יין לאחר קרישתו.

א ובענין דומה שנינו שר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי סיפר: מעשה בפרדת רבי שמתה, כנראה מחמת פציעה, וטהרו חכמים את דמה משום טומאת נבילה, שאמרו שדם הנבילה אינו מטמא כנבילה עצמה. ושאל ר' אליעזר את ר' סימון שמסר שמועה זו: עד כמה? מהו השיעור שהתירו אותו משום נבילה? האם טיהרוהו משום שהיה שיעורו פחות מרביעית, אבל אם היה יותר מרביעית היו מטמאים אותו? ולא אשגח ביה [ולא השגיח בו], לא ענה לו ר' סימון. והלך ר' אליעזר ושאל אותה שאלה לר' יהושע בן לוי, ואמר ליה [לו]: עד רביעית — הדם הזה טהור, יותר מרביעית — טמא. ובאש [והיה רע בעיני] ר' אלעזר על (עד) דלא חזר ליה [שלא החזיר לו] ר' סימון שמועתא [את השמועה, ההלכה, הזו], ולא אמר לו את כל הדברים, שאחר כך היה צריך ללכת לר' יהושע בן לוי לשאול אותו. ומסופר כי רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא [היה יושב ושונה, מספר, את המעשה הזה] בפרדתו של רבי שמתה והורו חכמים שדמה טהור מטומאת נבילה, ולא הזכיר את שאלת ר' אליעזר ("עד כמה") ותשובת ר' יהושע בן לוי. אמר (שאל) ליה [לו, אותו] ר' יצחק בר (ביסנא) כהנה שרצה לברר את ההלכה בנידון: האם הוראת חכמים היתה שדם הנבלה אינו מטמא בכל שיעור שהוא, או שהם התייחסו רק למקרה מסויים זה של פרדת רבי שלא היה הדם שפרש ממנה בשיעור רביעית, ועל כך אמרו שהוא טהור כיון שעד רביעית — טהור, ואולם יותר מכאן, בשיעור גדול יותר דעת חכמים שהוא טמא. ומסופר כי בתגובה לשאלתו זו בעט ביה [בעט בו] רב ביבי. אמר ליה [לו] ר' זריקא: האם בגין דשאיל לך את בעט ביה [מפני שהוא, ר' יצחק בר כהנה שואל אותך אתה בועט בו]? אמר ליה [לו]: בגין דלא הות דעתי בי בעיטנא ביה [מפני שלא היתה דעתי בי לא השבתי לו על שאלתו, אלא בעטתי בו], כלומר, הייתי טרוד בדברים אחרים, ולכן לא שמתי לב ואכן לא התנהגתי כראוי. והוא מסביר את טעם הדבר, שכן אמר ר' חנן: הפסוק שנאמר בפרשת התוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו) מדבר בשלושה מצבים של עוני, כשהאחד קשה מקודמו. והריהו מפרט: "והיו חייך תלואים לך מנגד" — זה שאין לו קרקע משלו והריהו לוקח (קונה) בכל שנה חטים לאותה שנה וחושש שמא בשנה הבאה לא יהיו לו מעות לקנות חיטים, או שלא יהיו בשוק חיטים למכירה. "ופחדת לילה ויומם" (שם) — זה הלוקח חיטים מן הסדקי (מוכר בקמעונאות) המוכר מעט מעט, והריהו חושש שמא יתייקרו החיטים למחרת ויוכל לקנות במעותיו פחות חיטים מכדי צרכו, והריהו איפוא דואג בכל יום למזון המחר. "ולא תאמין בחייך" (שם) — זה הלוקח פת אפויה מן הפלטור (האופה), ובכל שעה הריהו חושש שמא לא תספיק הפת שבידו אפילו לסעודתו הקרובה. וסיכם ר' ביבי: ואנא סמיכנא אפלטור [ואני במצב הקשה ביותר, שכן אני סומך על הפלטור], ולכן אני באמת מוטרד, ולכן לא השבתי לר' יצחק בר כהנה כפי שהיה ראוי. ומבררים: ומהו כדון [ומה אכן עניינו, דינו] של דם הנבילה, האם אינו מטמא אף בשיעור רביעית? ומשיבים: בענין זה כבר שנינו שהעיד ר' יהושע בן פתורה על דם נבילה שנהגו בו הלכה למעשה שהוא טהור. ומשמע מדבריו שהריהו טהור בכל שיעור שהוא. ודוחים: מהו כוונת דבריו שקבע שהוא טהור — טהור מלהכשיר, כלומר, שהדם הזה אינו נחשב כמשקה להכשיר את הזרעים שנפל עליהם ואף אם נגעה בהם הטומאה אינם נטמאים, אבל לטמות (לטמא) בעצמו — הריהו מטמא כבשר הנבילה עצמה. ומקשים: ואיך יכול אתה לפרש כך את דברי ר' יהושע בן פתורה, והלא תמן תנינן [שם במשנה (מכשירין פ"ו מ"ה) שנינו]: דין דם השרץ כדין בשרו, שהריהו מטמא דבר שנוגע בו ואולם אינו מכשיר דברים אחרים לקבל טומאה משום דם, ואין לנו דוגמא כיוצא בו שדבר מטמא ואינו מכשיר. ולפי זה נמצא שמה שהעיד ר' יהושע בן פתורה שנהגו הלכה למעשה שדם נבילה טהור, כוונתו שהוא טהור לגמרי, שאינו מטמא במגעו ואינו מכשיר לקבל טומאה! ודוחים: אין כוונת המשנה במסכת מכשירין לומר שאין עוד דם פרט לדם השרץ המטמא ואינו מכשיר, אלא כוונתה לומר שאין דם אחר פרט לדם השרץ שדמו מטמא בשיעור זהה לטומאת בשרו, ובזה מיוחד השרץ ששיעור טומאתו שדמו מטמא הוא בדיוק כשיעור שמטמא בשרו, שהוא כעדשה. מה שאין כן הנבלה שבשרה מטמא בשיעור כזית ואילו דמה מטמא בשיעור רביעית הלוג. ואין הדברים איפוא סותרים את עדותו של ר' יהושע בן פתורה. דעה נוספת בענין זה אמר ר' יוסי: פליגי בה תרין אמוראין [נחלקו בכך שני אמוראים], חד אמר [אחד מהם אמר] שדם הנבילה (אם יש בו רביעית) טמא, וחד אמר [ואחד מהם אמר] שהוא טהור. מאן דאמר [מי שאומר] שהוא טמא הולך כשיטת ר' יהודה במשנה בעדיות (פ"ה מ"א) שאמר שלדעת בית הלל דם נבילה מטמא (ברביעית. כמבואר בברייתא שבת עז,א ומנחות קד,א). ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא טהור בכל שיעור שהוא הולך כשיטת ר' יהושע בן פתורה, כעדותו המובאת למעלה. אמר ליה [לו] רב אבדומה דמן נחותה: ויאות [ונכון] הוא. שכן ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה [היה מורה ההלכה של בית הנשיא, רבי], והוא זה שהורה לבית רבי מה לעשות ולפיו נהגו. ומאחר וכפי ששנינו לעיל הסיבה שטיהרו את דם פרדת בית רבי היה (להסבר ר' יהושע בן לוי), משום שהיה בו פחות משיעור רביעית, ודאי אילו היה בו שיעור רביעית היו מטמאים אותו, והרי זה כשיטת ר' יהודה.

ב שנינו במשנה שהתורם את הלשכה צריך להיזהר שלא יהיו עליו באותה שעה בגדים שיכולים לגרום לחשד, שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני, שגנב משקלי הלשכה. ומביאים כי בדומה לכך תני [שנה] ר' ישמעאל בברייתא: קווץ מי שיש לו קווצות תלתלים בשערו — לא יתרום, מאותו טעם, מפני החשד, שיסתיר בשערו משקלי הלשכה. ועוד תני [שנויה ברייתא]: הגזברין היו מפספסין (מתירים, מפרידים) בקילקין (את קווצות שיער הדבוקות) של תורם הלשכה לאחר צאתו ממנה לבדוק שמא הסתיר מטבע בתוכם. ומפני החשש שמא יגנוב התורם מכספי הלשכה. אף תני [שנויה ברייתא]: מדברין היו עמו עם התורם משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא, כדי שלא יסתיר מכספי הלישכה בפיו. ושואלים: וימלא פומיה מוי [ושימלא את פיו מים] ואז אינו יכול להכניס דברים שם, ואינו צריך לדבר! אמר ר' תנחומא: מפני הברכה שצריך לברך לפני שתורם את הלשכה, ואם ימלא פיו מים לא יוכל לברך.

ג ר' שמואל בר נחמן אמר בשם ר' יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי דעת הבריות בענייני ממון כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין? דכתיב [שנאמר] "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). בנביאים מנין? דכתיב [שנאמר] "אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע" (יהושע כג, כב). בכתובים מנין? דכתיב [שנאמר] "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד). החכם גמליאל זוגא שאל לר' יוסי בר ר' בון: איזהו המחוור [הברור] שבכולם? כיון שיש לנו שלוש ראיות שאומרות פחות או יותר אותו דבר, מהי הברורה ביותר בהן? אמר ליה [לו]: הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), הוא הברור מכולם, שהוא היחיד מכל השלושה העוסק בחובת האדם להיות נקי בעיני הבריות גם בענייני ממון.

ד הלכה ג משנה כדי להבהיר את החשיבות שייחסו לכספי תרומת הלשכה מספרת המשנה כי המשפחה של בית רבן גמליאל שהיו מביאים את שקליהם למקדש, כיון שרצו שיהיו שקליהם מן התרומה ויקנו בהם את קרבנות הציבור, היה בא למקדש דווקא ביום התרומה, ומשהחל התורם לתרום את הלשכה היה נכנס ללשכה, ושקלו בין אצבעותיו, וזרקו היה זורק את השקל הזה לפני התורם, כדי שיבחין בו התורם ויניחנו בקופת התרומה, והתורם שהבחין בכך היה מתכוין (היה עושה בכוונה) ודחפו אכן לתוך הקופה. ועוד אמרו: אין התורם תורם עד שהוא אומר (שואל) להם לגזברי הלשכה שלוש פעמים: "אתרום"? והן אומרין לו: "תרום, תרום, תרום", שלש פעמים, כלומר, שעל כל פעם משלוש הפעמים ששאל השיבוהו "תרום". תרם את הקופה הגדולה הראשונה לתוך אחת מן הקופות הקטנות שהיתה מסומנת באות א', וחיפה (כיסה) מיד את הקופה הגדולה ממנה תרם בקטבליאות (עורות מעובדים). תרם את השניה וחיפה לאחר מכן אף אותה בקטבליאות, אבל את השלישית לא היה מחפה לאחר שתרם ממנה. ושואלים: ולמה היה מחפה את אלה? — לסימן שמהן כבר תרם ומעתה לא יחשוש שמא ישכח ויתרום שוב מן הדבר התרום (מן השקלים שנותרו בקופה הגדולה לאחר שתרם ממנה). ומפרטים מה היתה כוונת התורם בשעה שתרם מכל קופה: תרם את הקופה הראשונה לשם נותני השקלים בני ארץ ישראל, ואת השניה לשם נותני השקלים בני כרכים המוקפין לה הסמוכים לארץ ישראל. והשלישית תרם לשם נותני השקלים בני בבל ולשם בני מדי ולשם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is a measure that was used in the past, but no longer in the present. Rabbi Yoḥanan said: This is our measure today and it is not so old. The Gemara asks: Why does the tanna of the baraita call this measure old when it was still being used in his day? The Gemara answers: Some say that this measure was originally small and it was made larger, and some say that after it was enlarged it was again made smaller, but not as small as it had been originally. Since this measure was not of the same size at all times, the tanna of the baraita was precise when he said that a quarter-log is equal to the old measure of one-eighth. So too, Rabbi Yoḥanan was precise when he said that this was the measure used in his day. The Gemara asks: In terms of the measures currently in use, what is the measure of a cup that holds a quarter-log? Rabbi Yosei in the name of Rabbi Yosei ben Pazi and Rabbi Yosei bar Beivai in the name of Rabbi Shmuel said: Two fingers long by two fingers wide by the height of one and a half fingers and one-third of a finger. The Gemara previously discussed the measure of wine that determines liability if one carries it from one domain to another on Shabbat. There, the Gemara discussed wine in liquid form; here, the Gemara adds a parallel ruling with regard to congealed wine. It was taught in a baraita: The measure that determines liability for carrying from one domain to another congealed wine is an olive-bulk; this is the statement of Rabbi Natan. The Rabbis of Caesarea and Rabbi Yosei bar Beivai said in the name of Shmuel: These words of Rabbi Natan follow the opinion of Rabbi Shimon in a mishna (Shabbat 76b). Just as Rabbi Shimon said there: The measure that determines liability for all liquids, including wine, is a quarter-log, so Rabbi Natan said: When wine is in liquid form, the measure that determines liability for carrying it from one domain to another is a quarter-log; after it has congealed one is liable only if he carries out an olive-bulk, which is equivalent to a quarter-log of wine after it has congealed.

§ On a similar matter, Rabbi Simon said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi: An incident is related with regard to the mule of Rabbi Yehuda HaNasi that died of a wound, and the Sages deemed its blood ritually pure, i.e., free of the impurity of an unslaughtered animal carcass. They said that the blood of a carcass does not impart ritual impurity as does the carcass itself. And Rabbi Eliezer asked Rabbi Simon, who had reported this ruling: Up to how much blood from an animal carcass does not render one ritually impure? Did they deem it pure because it was less than a quarter-log, but had it been more than a quarter-log they would have deemed it impure? Rabbi Simon paid Rabbi Eliezer no attention and did not answer him, so Rabbi Eliezer went and asked Rabbi Yehoshua ben Levi, who said to him as follows: Up to a quarter-log of blood is pure; more than a quarter-log of blood is impure. Rabbi Elazar was displeased that Rabbi Simon had not fully reported the teaching to him, so that he had to go to Rabbi Yehoshua ben Levi to ask about it. Rav Beivai was sitting and teaching this case of the mule from Rabbi Yehuda HaNasi's household, in which the Sages ruled that the blood of a carcass does not render one impure. Rabbi Yitzḥak bar Kahana wished to clarify the issue and said to him: Up to a quarter-log of blood is pure, but more than that is impure? Or did the Sages rule that the blood of a carcass is never ritually impure, whatever the measure may be? The Gemara relates: In response to Rabbi Yitzḥak bar Kahana's question, Rav Beivai kicked him. Rabbi Zerika said to him, i.e., to Rav Beivai: You kicked him because he asked you a question? He said to him: I kicked him because my mind was unsettled, and not because he did anything wrong. Rav Beivai tries to explain his conduct: As Rabbi Ḥanan said: "And your life shall hang in doubt before you; and you shall fear night and day, and shall have no assurance of your life" (Deuteronomy 28:66). This verse in the passage of rebuke refers to three increasingly harsh levels of poverty: "And your life shall hang in doubt before you"; this is one who buys wheat for a year, who has no financial security with regard to the following year. "And you shall fear night and day"; this is one who buys small amounts of wheat from a vendor, with the attendant concern that he might not have enough for the morrow. "And you shall have no assurance of your life"; this is one who buys bread from the baker [paltor] and cannot afford to buy wheat in advance to assure even one future meal. Rabbi Beivai concluded: And I am in the harshest state, as I rely on the baker. For this reason I did not have the presence of mind to respond appropriately to Rabbi Yitzḥak bar Kahana's question. The Gemara asks: What then is the halakhic ruling regarding the ritual impurity of the blood of an animal carcass? In response, the Gemara quotes a mishna (Eduyyot 8:1): Rabbi Yehoshua ben Petora testified that the blood of an unslaughtered animal carcass is ritually pure, which implies that it is ritually pure regardless of the amount, even more than a quarter-log. The Gemara rejects this answer: What does the mishna mean by ritually pure? That such blood is ritually pure in that it does not render an item susceptible to impurity. Even though blood is one of the seven liquids that render an item susceptible to ritual impurity, the blood of an animal carcass is not deemed blood for this purpose. But as for imparting ritual impurity by itself, the blood imparts ritual impurity, as does the carcass itself. The Gemara asks: How can the words of Rabbi Yehoshua ben Petora be understood in this way? Didn't we learn elsewhere in a mishna (Makhshirin 6:5): The blood of a creeping animal is like its flesh; it imparts ritual impurity to items with which it comes into contact, but it does not render an item susceptible to impurity? And we have nothing else like it, i.e., there is no other liquid that imparts ritual impurity but does not render food susceptible to impurity. The implication is that the blood of an animal carcass would either both impart impurity and render an item susceptible to impurity or neither. The Gemara answers: When the mishna said that we have nothing else like a creeping animal, it meant that we have nothing else like it with regard to the measure required for its blood to confer impurity; the measure of a creeping animal's blood is the same for both: The measure required for its imparting ritual impurity is such that its blood imparts ritual impurity like its flesh, i.e., in the measure of a lentil. This is not the case with an unslaughtered animal carcass, the flesh of which imparts ritual impurity in the measure of an olive-bulk, while its blood imparts impurity in the measure of a quarter-log. Consequently, there is no contradiction between the mishna in tractate Makhshirin and the testimony of Rabbi Yehoshua ben Petora. Rabbi Yosei said: Two amora'im disagree about this matter. One said a quarter-log of this blood renders one ritually impure, and one said that even after contact with this blood, one remains ritually pure. The one who said it is impure follows the opinion of Rabbi Yehuda in a mishna in Eduyyot 5:1. Rabbi Yehuda maintains there that this issue is the subject of a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. The halakha would follow the opinion of Beit Hillel, which is that carcass blood does confer impurity. And the one who said ritually pure holds like the opinion of Rabbi Yehoshua ben Petora, who testified (Eduyyot 8:1) that the blood of an animal carcass is ritually pure. Rav Avduma of the descenders, i.e., travelers from Eretz Yisrael to Babylonia, bringing with them the Torah taught in Eretz Yisrael, said to him: And it is right. That which you explained is correct, as Rabbi Yehuda was the halakhic authority for the house of the Nasi. Rabbi Yehuda ruled then that the blood of the dead mule was pure only because there was less than a quarter-log of it.

§ The Mishna taught that the one who collects the funds from the Temple treasury chamber must not enter the chamber wearing clothes that could arouse suspicion, as perhaps one day he will become poor and people will say that he was reduced to poverty because he had stolen shekels from the chamber. Rabbi Yishmael taught a similar halakha in a baraita: One who is curly haired must not collect funds from the Temple treasury chamber because of the suspicion that he will hide shekels from the chamber in his curls. It was taught in another baraita: The Temple treasurers would untangle [mefaspesin] the matted locks of the one who collected the funds from the chamber after he exited the chamber, to ascertain that no coins were hidden in his hair. It was taught in yet another baraita that deals with a similar suspicion: They would converse with the one collecting the funds from the chamber from the time he entered the chamber until the time he exited it, so that he should not be able to hide money from the chamber in his mouth. The Gemara asks: Why not let him fill his mouth with water, so that it would be impossible for him to insert money into his mouth, and then he would not have to speak? Rabbi Tanḥuma said: He cannot fill his mouth with water because of the blessing that he must recite before collecting the funds from the chamber.

§ Rabbi Shmuel bar Naḥman said in the name of Rabbi Yonatan: We find in the Torah, in the Prophets, and in the Writings that a person must appear justified before people as he must appear justified before the Omnipresent. From where in the Torah is this derived? As it is written: "And you shall be guiltless before the Lord and before Israel" (Numbers 32:22). From where in the Prophets is this derived? As it is written: "The mighty One, God, the Lord, He knows, and Israel shall know" (Joshua 22:22). From where in the Writings is this derived? As it is written: "So shall you find grace and good understanding in the sight of God and man (Proverbs 3:4). Gamliel Zuga asked Rabbi Yosei bar Rabbi Bun: Which of these verses is the clearest of all the sources that one must be blameless even in the eyes of man? The three proof texts say more or less the same thing; which is the most unambiguous of the three? Rabbi Yosei bar Rabbi Bun said to him: The verse "And you shall be guiltless before the Lord and before Israel" is the most unequivocal of all.

Halakha 3 · MISHNA In order to indicate the importance that was attached to the ceremony of the collection of the Temple treasury chamber, the mishna relates that the members of the house of Rabban Gamliel desired that their shekels be the ones collected from the chamber and used for the purchase of the communal offerings. Each of them would therefore come to the Temple specifically on the day of the ceremony of the collection of the chamber, enter the chamber with his shekel between his fingers, and toss it in front of the one collecting the money so that he would see it and place it in the basket containing the money to be taken out of the chamber. Understanding what was happening, the one collecting the money from the chamber would purposely push this shekel into the basket, so that it would later be used to buy communal offerings. The one collecting the funds from the chamber may not begin to collect the money until he asks the Temple treasurers three times: Shall I collect the funds, and they say to him: Collect them, collect them, collect them, three times. The coins were stored in the Temple treasury in three large baskets, each measuring nine se'a. In the collection of the chamber ceremony, coins were removed from these baskets and placed in smaller baskets of three se'a each that were marked with letters (see the previous mishna on daf 8a). After he collected the funds from the first large basket and put them into one of the smaller baskets labeled with the letter alef, he immediately covered with a leather cover the large basket from which he had removed the money. After collecting funds from the second large basket, he covered it with a leather cover as well. But after collecting funds from the third large basket, he did not cover it. The mishna asks: Why did he cover the first two baskets? In order to mark them as already having had funds collected from them. In this way, there was no concern that perhaps he would forget and once again collect funds from a basket from which funds had already been collected. The mishna specifies the intent of the one collecting the funds from the baskets as he does so: He collected funds from the first basket on behalf of the people living in Eretz Yisrael; from the second basket on behalf of the people living in the cities near Eretz Yisrael; and from the third basket on behalf of the people living in Babylonia, and on behalf of the people living in Media, and on behalf of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדא דידן הוות. מדה שהיתה לנו מקדמית: ה''ג ולמה לא קרי לה עתיקתא שהרי בזמן ההוא לא היתה המדה ההיא וכבר עברה והל''ל הדא עתיקתא כדאמר ר''ת דאף ר''י היה במקומו של ר''ח: ומשני בגין דהוות ביומוי. אע''ג דכבר עברה מ''מ אין לקרותה ישנה כיון שהיתה בימיו: ה''ג אית דאמרי דהוות זעירא ורבת וזערת ולא זערת כמה דהוות. וה''פ בא לתרץ ולמה אמר ר''ח עתיקתא משום שנפחתה מרביעית ואח''כ הוסיפו עליה ואוקמוה ארביעית ואח''כ פחתו אותה ולא פחתו אותה כבראשונה וזה היה בימי ר''י הלכך לא מצי למימר עתיקתא דס''ד אמידה הפחותה קאמר ואי הוי ספחת בפעם שני כמו בראשונה שפיר המ''ל עתיקתא דאין לטעות דאמידה שנפחתה קאמר דא''כ הל''ל הא דאית לן השתא היא מדה רביעית וע''כ היינו מפרשין דאמידה גדולה קאמר אבל השתא דהמדה קטנה שבימיו לא היתה בשוה להמדה הקטנה שהיתה בראשונה ודאי איכא למטעי דעל הראשונה הפחותה נאמר עתיקתא לכך קאמר הדא דידן הוה כלומר דהוות ביומוי קודם ולזו שהיה להן עכשיו וליכא למינועי: ה''ג תני יבש בכזית דברי רבי נתן וה''פ אם הוציא לרה''ר יין יבש שנקרש כזית חייב דמעיקרא הוי רביעית והא דבעינן רביעית שלם בקרוש ולא סגי רביעית משום דקרוש לאו בר מזיגה הוא: אתיא דר''נ. דאמר אף ביין רביעית בעינן כר''ש דמתניתין דאמר כולן ברביעית ולית ליה לר''י הא דאמרינן בסמוך דקרוש לאו בר מזיגה הוא: וטהרו דמה משום נבילה. שלא היה בו רביעית וכל שאינו רביעית לכשיקרש לא יהיה בי כזית ואין בו טומאת נבילה: עד כמה. דם היה בה שטהרו אותו משום נבילה: ולא אשגח ביה. ולא השיב לו ר' סימון דבר: ה''ג ושאל לריב''ל וא''ל וכו': ה''ג ובאש לר''א על דלא וכו' והרע לר''א על ר' סימון על שלא השיב לו על שאלתו: מתני הדין עובדא. סיפר המעשה (שחטו) [שמתה] הפרדת של בית רבי וטהר דמה משום נבילה: א''ל ר''י בר ביסנא לר' סימון. בדרך שאלה אם עד רביעית הוא דטיהרו אבל יותר מכאן טמא או אפילו יותר מרביעית טהור: ובעט ביה. רבי סימון ודחף אותו בסנדלו. ל''א גער בו: א''ל ר''ז. לר' סימון משום דשאל לך דבר תורה את מינזף ביה בתמיה: א''ל. הא דלא השבתי לו כהוגן סלא היתה דעתי מיושבת בעת ההיא: זה שלוקח חטים לשנה שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה: ה''ג סדקי מוכר תבואה למי שאין לו וזה הלוקת אופה משבת לשבת ולילה ויומם רמז לשבת שהיום הולך אחר הלילה: זה הלוקח מן הפלטר. מן הנחתום שאולי לא יהא לו לנחתום למכור: ואנא אפלטר סמיך. ואין דעתי מיושבת עלי להשיב לו: ה''ג ומאי כדון. מאי הוי עלה אם יותר מרביעית טמא או טהור: העיד ריב''ב. מתניתין היא בפ''ו דעדיות: על דם נבלות שהוא טהור. וקס''ד טהור לגמרי קאמר אפילו ביותר מרביעית: ופריך מהו טהור. שהוא טהור להכשיר הזרעים שאינו מכשיר אלא דם השותת בשעת שחיטה אבל לטמא מודה ריב''ב שדם נבלות מטמא: ומשני תמן תנינן. במכשירין פ''ו: ואין לנו כיוצא בו. וקס''ד שאין לנו דם כיוצא שאינו מכשיר ומטמא ש''מ דם נבלה אפילו טמויי לא מטמא: ה''ג ואין לנו כיוצא בו כשיעור טומאתו וכו'. וה''פ דקשיא ליה דלמא הא דאינו כיוצא בו היינו לענין שיטמא הדם כבשרו אלא השרץ שדמו נמי מטמא בכעדשה ואפילו סדם צלול אבל דמו של נבלה מיהו מטמא כשהיא רביעית וטומאתו מדרבנן דרביעית כשיקרוש יעמוד על כזית ומתחלף בנבלה ממש: מ''ד טמא. והיינו ריב''ל דלעיל כר''י דאמר בפ''ד דעדיות שב''ה מטמאין דם נבלה: ומ''ד טהור. דהיינו מתניתין דמכשירין כר''י בן בתירא: ה''ג א''ל רב אבדומי דמן נחותה ויאות. ושפיר קאמרת דר''י הוא דמטמא דרבי יהודה מורה הוראות דבי נשיאה הוי שהרי פרדות של בית רבי היה ור''י הורה דיתר מרביעית טמא כשמעתתיה: קווץ. מי שהוא בעל שיער לא יתרום שמא יביא בשערו וקווץ הוא מלשון קווצותיו תלתלים ורמב''ם פירש עני ונבהל להון מלשון קצתי בחיי: היו מפספסין בקילקין. היו משפשפין בשיער התורם אם היו שערותיו דבוקים מחמת זיעה וצואה. ל''א קילקי הוא חלוק של צמר שיש לו נימין וכשהיה התורם לבוש בחלוק כזה היו מפרידין אותן הנימין שלא יחשדנו שהטמין המעות בתוכו: מדברין היו עם התורם. כדי שלא יתן דבר בתוך פיו: ופריך וימלא פומיה מוי. היה לו למלאות פיו מים ולא היו צריכין לדבר עמו: מפני הברכה. שחייב התורם לברך על התרומה כדרך שמברכין על הפרשת תרומת הגורן: איזהו המחוור שבכולן. איזהו מהפסוקים מבורר ומפורש שבכולן שצריך לנקות עצמו לפני בני אדם: הלכה ג* מתני' וזורקו לפני התורם. מתכוונים היו שיפלו שקליהם לתוך הקופה ויקנו מהם קרבנות צבור ולא יהיו משירי הלשכה: ג' פעמים. על כל פעם ופעם היה אומר אתרום והם אומרים תרום וכן דרך לשון חכמים להיות משולש: תרם את הראשונה. הקופות הגדולות של ט' סאין שתרם מן הלשכה היו מכוסות במטפחות ואח''כ כשתרם מהן בקופות הקטנות של ג' סאין היה תורם הקופה הקטנה שכחב עליה א' מאחת מקופות הגדולות ומכסה אותה במטפחת ואח''כ מגלה הקופה הגדולה השניה וממלא ממנה קופה הקטנה שכתוב עליה ב' ומכסה אותה וכן בשלישית אלא שלא היה מכסה אותה לסימן שממנה יתחיל בפרוס העצרת: הראשונה לשם א''י. שהן שלחו שקליהם תחלה: ושניה לשום כרכים המוקפין. כגון עמון ומואב ומיהו בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חלוקי מקומות הללו אלא להודיען שתקנו ג' פרקים אלו כדי שיתנו מקומות

מתני' זורקו לפני התורם. השקלי' שלהן והתורם מתכוין ודחפו לקופה שיהא שקלו בתרומה והנחת רוח הוא לפי שלח יהא מתקרב אלא משלהן תחלה: תרם את הראשונה באחד מן הקופות וחיפה בקטבלאות מכסה הקופות בעור לסימן. השלישית לא היה צריך לכסות שכבר נתרמו האחרות ולמה היה מכסה הראשונה שמא ישכח ויתרום יון הכסף שבקופה ויניח בקופה האחרת אבל אם היה מכוסה אין לחוש. תניא בתוספתא פ''ב תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל ועל כל ישראל וחיפה בקטבליות מפני שבני סוריא באין ושוקלין עליה. תרם את השניה ואמר הרי זה לשם עמון ומואב פי' ישראל שדרים בעמון ומואב ומכרכין המוקפין לארץ ישראל וחיפה בקטבליות מפני שאנשי בבל באין ושוקלין עליה. תרס את השלישית ואמר הרי זו מבבל וממדינות הרחוקות ועל כל ישראל ולא היה מחפה וזו היתה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד