שקלים י ע"א

משל צבור ולא משל יחיד, ואם יעשה השומר מלאכתו בהתנדבות, יבואו אלו למקדש רק בזכותו, והרי זה כבאים משל היחיד. אלא ודאי צריך ליטול שכרו מן הלשכה, ונמצא כי הריהם באים משל ציבור.

א גמרא במשנה יש מחלוקת האם יכול אדם לשמור בהתנדבות על ספיחי התבואה שצמחה, כשמקור מחלוקת זו בשאלה האם יכולים להקריב קרבן ציבור משל יחיד. ובענין דומה מביאים את דברי הברייתא המתייחסת לדברי המשנה בתענית (פ"ד מ"ה). באותה משנה מציינים את הימים בהם היו מקריבים קרבנות מיוחדים הכוללים עצים ואשר היו באים בנדבה קבועה על ידי משפחות מסויימות, והיו נקראים "זמן עצי כהנים". וכך שנינו: מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? מדוע נתייחדו ימים אלו דווקא, והלא כל יחיד יכול להביא למקדש נדבת עצים בכל עת שירצה! אלא, בשעה שעלו ישראל מן הגולה מבבל בזמן עזרא הסופר, ולא מצאו עצים בלשכה (לשכת העצים שבמקדש) לצורך המערכה שעל המזבח מפני שהיו דחוקים בממון, ועמדו אלו המשפחות המנויות שם במשנה, ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור, כלומר, מסרו אותם שיהיו שייכים לציבור, וקרבו מהן קרבנות צבור, שהם היו עצי המערכה לקרבנות הציבור. ומשום המעשה הטוב שעשו התנו עמהן נביאים שביניהן באותו זמן, שאפילו כשתהיה הלשכה מליאה עצים, ועמדו משפחות אלו ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן הציבור מתקרב אלא מהעצים שלהן תחילה. ומתוך דברי המשנה והברייתא משמע שיכולים להקריב קרבנות ציבור משל יחיד, המשפחות שהיו תורמות את העצים, ועל כך אמר ר' אחא: הלכה זו שיטת ר' יוסה במשנתנו היא, שר' יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה בשביעית לצורך העומר ושתי הלחם כשומר חנם, ונדבה זו מתקבלת אף על פי שהיא של יחיד. ואולם לדעת חכמים הסבורים במשנתנו שאינו יכול להתנדב, ומשכורתו צריכה להיות משל הציבור, שכן תבואה זו מיועדת למנחות ציבור, אף עצי המערכה צריכים לבוא רק משל ציבור. ודוחים: ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: לא כן, אלא דברי הכל היא, ואף חכמים סבורים כן. אותה הלכה בקרבנות העצים. ומדוע? מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אם בהמה או תבואה למנחות שנודבו על ידי יחיד יכול דינם להשתנות משל יחיד לקרבן הציבור, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים לצורך הקרבן ואינם קרבן עצמו, כגון עצי המערכה — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ועוד בענין דומה תני [שנויה ברייתא]: אשה שעשתה כתונת (אחד מבגדי הכהונה) לבנה הכהן, שישרת בה במקדש, אף שבגדי הכהונה באים משל הציבור — הרי זו כשירה, ויכול לשרת בה, ובלבד שתמסרנה לגמרי לצבור, ונמצא שהוא משרת בכתונת של הציבור. אמר ר' אחא: ברייתא זו הסבורה כי יכולה הכתונת לבוא מתרומת היחיד, אם בסופו של דבר היא ניתנת לציבור, שיטת ר' יוסי היא, שר' יוסי אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה כשומר חנם, ויתן את שכרו לציבור, וישתנה זה מתרומת היחיד לשל ציבור, ולא כשיטת חכמים הסבורים שהריהו מקבל עבור עבודתו זו שכר מן הציבור. ואילו ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: דברי הכל היא, ואף לשיטת חכמים. שכן מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים רק לצורך הקרבן ואינם הקרבן עצמו, כמו הכתונת שלובש הכהן בשעת עבודת הקרבנות, כל עמא מודיי [כל העם מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ומעירים: שנינו מתניתא פליגי [ברייתא החולקת] על שיטת ר' אחא בהבנת המחלוקת שבין ר' יוסי וחכמים. ששנינו בברייתא: אותן הימים של זמן עצי הכהנים והעם הנחשבים כיום טוב למשפחות תורמות העצים באותם הימים נוהגין הן בשעת קרבן, כשבית המקדש קיים והן שלא בשעת קרבן, כשאין בית המקדש קיים. ר' יוסי אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן בלבד. וכהמשך לדברים הללו מביאים עוד מן הדא דתניא [מזו, מהמשך הדברים ששנינו שם בברייתא], אמר ר' אליעזר בי [בן] ר' צדוק: אנו היינו מבני משפחת סנאה בן בנימין המוזכרת במשנה בתענית כאלו שהביאו את תרומת העצים ביום עשירי באב, והיה יום חגנו ביום זה, ואירע וחל בשנה אחת תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו, את צום תשעה באב למוצאי שבת, שהוא עשירי באב, כדין, ואף על פי שביום קרבן העצים אין מתענים, היינו מתענין ולא משלימין את הצום עד לערב, מפני שזה יום החג שלנו. והרי ראיה מדברי ר' אליעזר בן ר' צדוק כשיטת ר' אילא שבמכשירי קרבן (כגון עצי המערכה) סבורים אף חכמים שקרבן יחיד משתנה לשל ציבור. כי אם תרומת העצים שלהם נחשבת כקרבן היחיד לא היו יכולים שלא להשלים את הצום בשל החג הפרטי שלהם.

ב שנינו במשנה כי בתרומת הלשכה היו קונים את השעורים למנחת העומר ואת החיטים לשתי הלחם ולחם הפנים, ואת כל קרבנות הצבור, וכן את שכר שומרי ספיחי תבואת שביעית. ומעירים: מתניתא [משנתנו] הדנה מהיכן ניתן שכר שומרי הספיחים, נראה שהיא סבורה שאין העומר ושתי הלחם באים מתבואת חוץ לארץ (שאם לא כן תבוא זו מחוץ לארץ, ויותירו את ספיחי התבואה לכל הרוצה ליטלם), היא היא שיטת ר' ישמעאל. ששנינו שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן שלא משאר מקומות בחוץ לארץ. ומביאים משניות נוספות שציינו אמוראים ששיטתן היא שיטת ר' ישמעאל זו. תמן [שם] במשנה במסכת מנחות (פ"ח מ"א) תנינן [שנינו]: כל קרבנות המנחה של היחיד ושל הצבור באין מן התבואה של הארץ ומן זו של חוצה לארץ, מן החדש, זו שנקצרה בשנה זו (ורק לאחר הקרבת שתי הלחם בחג השבועות המתירים את התבואה החדשה באכילה), ומן הישן, זו שנקצרה בשנה שעברה, חוץ מן מנחות העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש, ומן תבואת הארץ דווקא. ועל משנה זו שנינו שאמר רב חונה בשם ר' ירמיה: משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא, שר' ישמעאל אומר: אין העומר בא מן הסוריא אלא מארץ ישראל בלבד. ועוד בדומה לכך: תמן [שם] במשנה במסכת כלים פ"א מ"ו) תנינן [שנינו]: עשר קדושות הן, כלומר, עשר דרגות קדושה הן למקומות שונים, זו למעלה מזו, ובתוך אלה נכלל שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה, מארץ ישראל בלבד, את העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל שאר הארצות. ועל משנה זו שנינו שאמר ר' חייא בשם ר' ירמיה: משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא, שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן לא משאר ארצות חוץ לארץ. ועוד בדומה לכך תמן [שם] במשנה במסכת שביעית (פ"א מ"ד) תנינן [שנינו], ר' ישמעאל אומר: הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא) אינו עוסק באיסורי עבודת השדה הנובעים משנת השמיטה (כפירוש חכמים לכתוב זה), אלא באיסור מלאכה ביום השבת, ומה שנזכרים כאן חריש וקציר הרי זה בא ללמד: מה חריש שנאסר בשבת הוא חריש של רשות, שהרי אין בתורה חריש של מצוה, אף קציר שנאסר כאן הוא דווקא קציר של רשות, יצא קציר החיטה למנחת העומר שהוא מצוה, ואף זמנו קבוע — ליל ששה עשר בניסן, ולכן הוא מותר גם בשבת. ואומרים: ר' ישמעאל הולך לפי זה כדעתיה [כדעתו, כשיטתו] שלו, ששנינו שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן שלא משאר ארצות חוץ לארץ, והרי זה כדעתיה [כדעתו, כשיטתו] שהוא מתיר את קציר העומר בשבת, ומסתבר שכן אמר (סבור) ר' ישמעאל גם בענין השביעית, שעל אף שהקציר הוא מהמלאכות האסורות בשביעית, יצא קציר העומר שהוא מותר אף בשביעית ומתבואת ארץ ישראל עצמה, משום שהוא מצוה. ולענין דין משנתנו מבררים מאן [מיהו] התנא הסבור ששומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, שמדבריו משמע שהעומר בא רק מתבואת ארץ ישראל (שאם לא כן אין צורך בשמירת הספיחים, שהרי יכולים ליטלו מתבואת חוץ לארץ שאינה בכלל דיני שביעית)? — ר' ישמעאל היא, הסבור שהעומר בא רק מתבואת מארץ ישראל. אמר ר' יוסה: משנה זו דברי הכל היא, ואף לדעת הסבורים כי העומר בא אף מתבואת חוץ לארץ. וכך צריך להבין: מלכתחילה באה תבואת העומר בשביעית מחוץ לארץ (ובודאי מסוריא), אלא שאם לא מצאו תבואה בסוריא מביאין אותן מספיחין שבארץ ישראל. ומתוך שחששו שמא לא תימצא תבואה בחוץ לארץ, העמידו שומרים על תבואת הספיחים שבארץ ישראל כדי שישאר מעט מהם לצורך העומר. ומכיון שעסקנו בענין ההיתר לקצור ולהשתמש בתבואת הספיחים לצורך העומר, שואלים: ההן (אותו) עומר מהו שיזרע בתחילה? שאם הותרה קצירת העומר מן הספיחים בשביעית לצורך העומר, האם הותרה כמו כן זריעתו מלכתחילה בשביעית, כשנראה שלא יהיו באותה שנה ספיחי תבואה? מששמע רב חייא בר אדא שאלה זו בעי קומי [שאל לפני] ר' מנא: ואיך ניתן להסתפק כלל בדבר זה, שכן אם כן לא נמצא המקריב את העומר מתבואה שנזרעה בשביעית כקומץ על השיריים שאינן נאכלין? שכן מנחה הנקמצת (והקומץ מוקרב על גבי המזבח) צריך שיהיו שייריה (שאר המנחה) מותרים באכילה, ואם אינם מותרים באכילה הריהי פסולה. ותבואה זו שנזרעה לצורך העומר בשביעית אף אם יקריבו ממנה את העומר, אין השיריים (שאר התבואה שנזרעה) מותרים לאכילה, משום שנזרעה בשביעית. אמר ליה [לו] ר' מנא: לא כך, אלא אף אם ייאסרו שייריה באכילה משום שנזרעה בשביעית, תהא המנחה כשרה, משום שהריהו נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה, שיש חמישה קרבנות ציבור שאמרה המשנה בפסחים (פ"ז מ"ד) שכאשר רוב הציבור טמא מת הריהם מוקרבים אף בטומאה, ואף על פי כן אין הם נאכלין בטומאה. וכמו כן יש לומר שמנחת העומר הבאה מתבואה שנזרעה בשביעית, אף ששייריה אסורים באכילה, אין הדבר מונע את היתר זריעת התבואה בשביעית לצורך הקרבתה.

ג ושואלים: כיצד הוא, הגיזבר, עושה, כיצד הוא משלם את שכר השומרים מתרומת הלשכה, והרי המעות הללו הקדש הם, וכלל הוא ש"אין הקדש יוצא (לחולין) בחינם אלא בפדיון" (ערכין לג,א)! ומשיבים: נוטל כהלוואה מעות חולין מן השולחני העוסק בהמרת כספים, ונותן לקוצרין של התבואה לעומר, ולשומרין עליה בעודה מחוברת שלא יקצרוה עד שלא יקרב העומר, כל זמן שלא הגיע זמן הקרבתו. ומשהגיע זמן הקרבתו מביא גיזבר ההקדש מעות בשווי העומר מתרומת הלשכה ומחללין אותן עליו, על העומר הזה, וחלה קדושתן עליו, והן יוצאות לחולין, ומשנעשו חולין נותנים אותן לשולחני בפרעון חובו. ותמהים: וטבות [וכי יפה] לעשות כן? והרי מנחת העומר נעשית רק מתוך חלק קטן של התבואה ששמרו עליה שומרי הספיחים, ואיך ישלמו ממעות תרומת הלשכה על שמירת כל התבואה? ומביאים כי ר' אחא בשם ר' בא אמר ביישוב תמיהה זו: כל מה (כמה) שיתן הגיזבר כתשלום עבור התבואה לעומר ושמירתה, אף שכרגיל מחירם נמוך בהרבה, קבעו חכמים כי בעומר כמה שיתן הן הן דמיו כבר משעה הראשונה. ובענין דומה תנא, אף בענין התשלום לפתחי אבנים (אומני האבן) על מלאכתם בסיתות ופיתוח אבנים שבונים בהם בקודש היו נוהגים כן. כיצד הוא עושה? נוטל מעות חולין משולחני, בהלוואה, ונותן אותן לחוצבין ולסתתין, עד שלא תינתן (כל עוד לא ניתנה) האבן על גבי הדימוס (הנדבך) שבונים אותו, ומשניתן האבן על הדימוס אז מביא גיזבר ההקדש מעות בשווי אבן זו מתרומת הלשכה ומחללין אותן עליה, והריהי מתקדשת בכך, והמעות יוצאות בכך לחולין, ופורע בהן את החוב לשולחני. ותמהים: וטבת [וכי יפה] לעשות כן? והרי בסופו של דבר משתמשים רק בחלק מהאבנים שעובדו לצורך זה, שכן חלקן מתקלקלות ונפסלות לשימוש תוך כדי העיבוד, ואיך ישלמו ממעות תרומת הלשכה על הכל? ומביאים כי ר' יוסי בי [בן] ר' בון בשם שמואל אמר ביישוב תמיהה זו: כל מה (כמה) שיתן הגיזבר כתשלום עבור האבנים שלבסוף נבנו בנדבך, אף שהן מעטות וכרגיל התשלום על כמות כזו של אבנים נמוך בהרבה, קבעו חכמים כי כמה שיתן הן הן דמיה משעה הראשונה.

from communal funds and not from any one individual. If one were to volunteer his services, he would acquire the grain for himself by guarding it and transporting it to the Temple. In that case, these offerings would have come from an individual. So that the offerings come solely from communal funds, the guards must receive payment from the half-shekels removed from the chamber.

GEMARA: The mishna mentions a dispute about whether an individual may volunteer his services and guard the grain to be used for the omer and the two loaves. This dispute depends on whether something owned or donated by an individual may be brought as a communal offering. With regard to this issue, the Gemara cites a baraita related to a mishna (Ta'anit 26a). The mishna lists days on which special offerings were brought, including wood donated on a regular basis by particular families for use on the altar. This time period was referred to as the time of the wood of the priests and of the nation. It was taught in a baraita: Why was the time of the wood of the priests and of the nation fit to be counted in the mishna when any individual may donate wood at any time? What makes these families and these times unique? The baraita explains: Rather, at the time that the Jewish people ascended from the Babylonian exile and returned to Eretz Yisrael with Ezra, they did not find wood in the Temple chamber of wood for the altar, due to a lack of funds in the Temple treasury. And these families took the initiative and donated wood from their own property and gave it to the community; and they offered communal offerings with it. And the prophets among them stipulated with them that, in the future, even if the chamber were full of wood, if these families took the initiative and donated wood from their own property, the offerings would be brought using only theirs first. Consequently, the baraita indicates that communal offerings may come from individual funds. Rabbi Aḥa said: This baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei says: One who so desires may even volunteer his services and guard the grain as an unpaid bailee. However, according to the opinion of the Rabbis, which maintains that one may not donate his services, an individual may not donate the wood for the pyre on the altar. Rabbi Yosei, an amora, said in the name of Rabbi Ila: That baraita is a statement accepted by all. If so, with regard to what do the Rabbis and Rabbi Yosei, the tanna, disagree? With regard to the offering itself. However, with regard to items that merely facilitate an offering, everyone agrees that an individual offering may be changed to a communal offering, i.e., that an individual may donate items that facilitate the sacrifice of a communal offering. The Gemara raises a similar issue. It was taught in a baraita: In the case of a woman who made a tunic, one of the priestly vestments, for her son to wear while he serves in the Temple, the tunic is valid. However, since the priestly vestments must come from communal funds, the priest may use his mother's tunic in the Temple only provided that she completely transfers ownership of the tunic to the community. Rabbi Aḥa said: This baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei says: One who so desires may donate even his services and guard the grain as an unpaid watchman. Rabbi Yosei, an amora, said in the name of Rabbi Ila: That baraita is a statement accepted by all. If so, with regard to what do the Rabbis and Rabbi Yosei disagree? With regard to the offering itself. However, with regard to items that merely facilitate an offering, everyone agrees that an individual offering may be changed to a communal offering. A baraita disagrees with Rabbi Aḥa's explanation of the dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis: Those days of family celebrations, on the occasion of donating wood for the altar, are observed both during the time when one can bring an offering, i.e., when the Temple stands, and during the time when no offering can be brought, i.e., when there is no Temple; nevertheless the family still holds a celebration on those dates. Rabbi Yosei says: They are observed only during the time of offering. This baraita demonstrates that even the Rabbis, who disagree with Rabbi Yosei, admit that individuals can donate wood for the pyre, which is why they celebrated this event during the time of the Temple. The Gemara cites an additional source with regard to this topic, as it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, said: We were among the descendants of Senaah, son of the tribe of Benjamin, a family that donated wood to the Temple on the tenth of Av. And one year, the Ninth of Av occurred on Shabbat, and we postponed the fast until the conclusion of Shabbat, in accordance with the halakha. And we fasted but did not complete the fast, due to our family celebration. Apparently, the family continued to commemorate the offering of wood even after the destruction of the Temple, as there was no fast of the Ninth of Av while the Temple stood. Had the original donation of wood been only for individual offerings, the celebration of that donation would not have continued after the destruction of the Temple. Therefore, this baraita indicates that Rabbi Ila's understanding is correct, and even the Rabbis agree that with regard to items that facilitate an offering, an individual offering may be changed into a communal offering.

§ The mishna teaches that the collection of the Temple treasury was used to purchase the necessary items for the omer, and the two loaves, and the shewbread, and all communal offerings, as well as for the salary of those guarding the sefiḥin. We learned in a mishna there (Menaḥot 83b): All the grain for individual and communal offerings may come both from Eretz Yisrael and from outside of Eretz Yisrael. It may come both from new grain that grew after the offering of the omer the previous year and from old grain, except for the omer itself and the two loaves, which may come only from new grain and from Eretz Yisrael. Rav Ḥuna said in the name of Rabbi Yirmeya: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, as Rabbi Yishmael says: The omer may not come from Syria or any other location outside of Eretz Yisrael. The Gemara cites a similar discussion. We learned in a mishna there (Kelim 1:6): There are ten levels of sanctity. Eretz Yisrael is more sanctified than all other lands. And through what halakha is its sanctity expressed? It is evident in the halakha that they must bring from it the omer, the first fruits, and the two loaves, which may not be brought from the produce of any other lands. Rabbi Ḥiyya said in the name of Rabbi Yirmeya: This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, as Rabbi Yishmael said: The omer may not come from Syria or any other location outside of Eretz Yisrael. Similarly, we learned elsewhere in a mishna (Shevi'it 1:4) that Rabbi Yishmael says that the verse "In plowing time and in harvest you shall rest" (Exodus 34:21) is not referring to the prohibition against farming the land during the Sabbatical Year, as the Rabbis explain. Rather, it is referring to the prohibition against performing labor on Shabbat. The reason that the verse mentions these two particular forms of labor is to teach that just as the plowing that is prohibited on Shabbat is an otherwise voluntary act, as plowing is never required by the Torah, so too, the harvesting that is prohibited on Shabbat is voluntary. The harvesting of the omer is excluded from the prohibition, as it is a mitzva. The barley for the omer must be harvested on the sixteenth of Nisan, even if it occurs on Shabbat. Rabbi Yishmael is consistent with his own opinion in this matter, as it is Rabbi Yishmael who said: The omer may not come from Syria or any other location outside of Eretz Yisrael. This is consistent with his opinion stated elsewhere, as he said: The harvesting of the omer is excluded from the prohibition on Shabbat, as it is a mitzva. Since Rabbi Yishmael requires that the omer come from Eretz Yisrael, it must be permitted to harvest it during the Sabbatical Year, despite the fact that harvesting is generally prohibited during the Sabbatical Year. This is consistent with Rabbi Yishmael's opinion that the omer is excluded from the category of prohibited labor on Shabbat because harvesting it is a mitzva; the same holds true for the Sabbatical Year as well. The Gemara asks with regard to the mishna: Who is the tanna who taught: The guards of sefiḥin during the Sabbatical Year collect their wages from the collection of the Temple treasury chamber? It is Rabbi Yishmael. It is apparent from the mishna that the omer must come from Eretz Yisrael; otherwise, there would be no need to hire guards to ensure that there be barley available to use, as it could be imported from outside Eretz Yisrael. Rabbi Yosei said: The mishna is a statement accepted by all, even by those who hold that the omer may be brought from outside of Eretz Yisrael. According to this opinion, if they could not find barley in Syria or anywhere else outside of Eretz Yisrael, they would bring the omer from sefiḥin that were in Eretz Yisrael. Therefore, the guards were still necessary. Since it is permitted to harvest the omer even during the Sabbatical Year, the Gemara asks: With regard to that omer, if it becomes clear that there are no sefiḥin in a particular Sabbatical Year, what is the halakha concerning planting it ab initio? When Rabbi Ḥiyya bar Adda heard this question, he asked, in the presence of Rabbi Mana: In general, a handful of a meal-offering is burned on the altar, and the remainder of the meal-offering may be eaten by the priests. If the remainder may not be eaten by the priests, the entire offering is invalid. In the case under discussion, if one were to plant barley during the Sabbatical Year, would it not be comparable to the case of a handful of a meal-offering whose remainder may not be eaten, as it is prohibited to eat produce that is planted during the Sabbatical Year? Rabbi Mana said to him: The omer is nonetheless valid, as it becomes like the five offerings that may be brought in a state of ritual impurity but may not be eaten in a state of impurity. There is a mishna in tractate Pesaḥim (76b) that lists five communal offerings that are offered in a state of impurity under certain circumstances; however, they may not be eaten in a state of impurity. Similarly, the omer that is brought from barley that was planted during the Sabbatical Year is valid, despite the fact that after the handful is burned on the altar, the remainder of the meal mixture may not be eaten.

§ The Gemara asks: How does the treasurer do this, i.e., pay the salaries to the guards and harvesters from the chamber collection? The money in the Temple treasury is consecrated property, and consecrated property may be desacralized only through redemption (Arakhin 33a). The Gemara answers: He takes money from the money changer and gives that money as payment to the harvesters and to the guards before the omer is offered. Once the time for offering the omer arrives, he brings money from the collection of the Temple treasury chamber and desacralizes it by transferring its sanctity onto the barley that is to be used for the omer. This money now becomes unconsecrated and is used to repay the money changer. The Gemara asks: Is this acceptable? The monetary value of the omer, which is used to desacralize the funds, is far less than the amount paid to the harvesters and guards. The Gemara answers. Rabbi Aḥa said in the name of Rabbi Ba: Whatever the treasurer gives them as payment is considered to be its monetary value from the beginning of the process, even if the barley is worth considerably less on the open market. On a similar note, it was taught in a baraita: It is even so with regard to stoneworkers, who hew stones from mountains and cut them for use in the Temple. They too receive their salary from the Temple treasury. How does the treasurer do this? He takes money as a loan from a money changer and gives it as payment to the ledgemen and to the stonecutters before the stone is placed on the row [dimos] that is being built. Once it is placed on the row, he brings money from the collection of the chamber and desacralizes it onto the stones. In this way, the stones become consecrated and the money becomes unconsecrated. That money is then used to repay the money changer. The Gemara asks: Is this acceptable? The workers are paid for all their labor, yet some of the stones become broken and unfit for use. Therefore, the amount of money spent by the treasury is more than the actual value of the stones placed on the structure of the Temple. Rabbi Yosei, son of Rabbi Bun, said in the name of Shmuel: Whatever the treasurer gives them as payment is considered to be the monetary value of the stones from the beginning. The value of the stones that are used includes the value of the stones that broke during the process.