שקלים יא ע"א

ר' שמואל בר נחמן: ואפילו כלי מכלי המקדש שכתוב בו לשון "שימה" כגון מזבח הזהב, מזבח העולה, המנורה, הפרוכת, הכיור והשלחן, אם הוא פגום או אינו מונח במקומו, הריהו מעכב את ריצוי הקרבנות המוקרבים באותה שעה, שאינם כשרים. ומכל מקום שיטות כל התנאים המובאות בברייתא זו חלוקות על שיטת חכמים הסבורים שאין דבר המעכב כשרות הקרבן אלא הכיור וכנו! אמר ר' חנינא: שיטות התנאים הללו אינן חלוקות על שיטת חכמים, אלא יש לחלק, כאן ששנינו שהכלים מעכבים, הרי זה ביחס לעבודות שנעשות בפנים ההיכל, כמו הקטרת הקטורת, דישון בזיכי המנורה, הטבת הנרות והדלקתם, הנחת לחם הפנים על השלחן, והזאת דם החטאות (הפנימיות). ואילו כאן ששנינו שאינם מעכבים פרט לכיור וכנו, הרי זה ביחס לעבודות שנעשות בחוץ, בעזרה, בהקרבת הקרבנות.

א שנינו במשנה שאבא שאול סבור שאת כבש הפרה האדומה היו עושים הכהנים הגדולים משל עצמם. ובענין זה שנינו שאמר ר' חנינא: שחצית (גאוה, שחצנות) גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בה לעשות את הכבש של הפרה. שאף שהיה עדיין כבשה של הפרה הקודמת עומד (קיים) במקומו ולא נהרס, ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו שעסק במעשה הפרה הקודמת, אלא סותרו ובונה אותו מחדש משלו. התיב [הקשה] על כך ר' עולא קומי [לפני] ר' מנא: והא תני [והרי שנינו] שהכהן הגדול שמעון הצדיק שתי פרות אדומות עשה, ולא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו, אלא כשבא לעשות את השניה סתר את הכבש של הראשונה ובנה כבש חדש לצורכה, וכי אית לך למימר [האם יכול אתה לומר] ששמעון הצדיק שחץ (שחצן ובעל גאווה) היה? אלא מאי כדון [מה עניינו] של זה? מדוע עשה כך? על שם (משום) מעלה מיוחדת היא שעשו בפרה, סלסול (חשיבות מיוחדת) היא שעשו בפרה, ולכן היו עושים בכל פעם כבש חדש. ועוד בענין כבש הפרה תני [שנויה ברייתא] זיזין וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן לכבש הזה, כדי שלא יציצו הכהנים ההולכים על גבי הכבש אל מחוצה לו ויאהילו על גבי טומאה לא ידועה ("קבר התהום") ויטמאו.

ב שנינו במשנה שלדעת ר' ישמעאל היו קונים במותר שיירי הלשכה יינות, שמנים וסלתות, והיו מוכרים אותם לצורך מנחות ונסכים, והרווחים היו של ההקדש. ואילו ר' עקיבא אומר: אין משתכרין בשל הקדש, והוא הדין בכספי יתומים. ומסבירים: ר' עקיבא אינו אוסר את המסחר בדברים של הקדש מכל וכל, אלא רק באופן שיתכן שיהיו להקדש גם הפסדים. ואולם אם רצה (הסכים) מוכר היינות השמנים והסלתות למכור אתם להקדש באופן שאם ירד המחיר — יהיה ההפסד שלו, ואם יהיו רווחים ממכירה זו יהיה השכר להקדש — הרי זה מותר. כהדא [כמו מעשה זה] שאדם בשם בר זמינא איתפקד גביה מדל דיתמין [הופקד אצלו אוצר, רכוש, של יתומים], אתא [בא] ושאל ושאל] את ר' מנא האם מותר לו לעשות סחורה ברכוש זה. אמר ליה [לו] ר' מנא: אין בעית די ההפסדה דידך, ואגרה דתרויכון [אם רוצה אתה שההפסד העלול להיות בכספיהם בשל אותה סחורה יהיה שלך, והשכר, אם יהיה — יהיה של שניכם, שלך ושל היתומים, בשותפות] — שרי [מותר]. ומסתבר שר' עקיבא מסכים לשיטה זו, ומאחר והוא משווה במשנתנו את דין היתומים וההקדש לענין ההיתר בעיסוק בכספם, ודאי שהוא סבור כר' מנא אף בענין ההקדש. ומספרים: ר' חייה בר אדא איתפקד גביה מדל דיתמין ועביד כן [הופקד אצלו רכוש של יתומים ועשה כך], שעשה עסקאות בכספם על תנאי שאם יהיו הפסדים יפלו אלה עליו בלבד, ואם יהיה רווח, יתחלק הריווח בינו ובין היתומים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' ישמעאל מותר הפירות היה הולך לקיץ המזבח. ומעירים: דינו זה של ר' ישמעאל במתניתא [במשנה זו] שיטת ר' ישמעאל עצמו שהובאה בתחילת המשנה היא, שבמותר שיירי הלשכה היו קונים צרכי מנחות ונסכים ומוכרים אותם בריווח לצריכים להם, והריווח היה הולך להקדש. וזו כוונתו גם כאן ב"מותר הפירות", כלומר, הריווח הבא ממכירת צרכי המנחות והנסכים. שכן ר' חייה בר יוסף פתר מתניתא [פירש את המשנה כך]: "מותר פירות" שהזכיר ר' ישמעאל בדבריו הוא הוא ה"שכר להקדש" המוזכרים בדברי ר' ישמעאל קודם לכן. "מותר נסכים" המוזכר בדברי ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים — זו סאה רביעית, שאם שילם גזבר ההקדש למוכר היין, השמנים והסלתות מראש על מנת שיספקם לו במשך השנה לפי הצורך, ובאותה שעה היו אלו נמכרים ארבע סאין בסלע (וביין ושמן ארבעה לוגין בסלע), ועלה מחירם, וכשבא לספק אותם להקדש הריהם נמכרים שלש סאים בסלע, הרי ההקדש משלם למוכר כמחיר הזול הקודם, ואז ההקדש מוכר אותם במחיר היקר, והריהו מרוויח עתה איפוא את דמי רביעית הסאה. ר' יוחנן פתר מתניתא [מפרש את המשנה] כך: "מותר פירות" המוזכר בדברי ר' ישמעאל — זו סאה רביעית, ואילו "מותר נסכים" המוזכר בדברי ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים — פירושו לבירוצין (גודש המידה). שהמוכר להקדש יין לנסכים או שמן למנחות צריך לגדוש את המידה, ואילו הקדש המוכר לאחרים, מוכר במידה מחוקה (מדוייקת), ונמצא כי ההקדש מרויח את תכולת הגודש. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לר' חייה בר יוסף לבירוצין? וכי אינו סבור כי יש להקדש ריוח ממכירת גודש המידות, ומדוע איפוא אינו מפרש כן? אמר ר' חזקיה: ר' חייה בר יוסף סבור שדין אחד להם, ומה דנפל [מה שיורד] לסאה רביעית, נפל [יורד] גם כן לבירוצין, שהריווח משניהם הולך להקדש. ומעירים: על דעתיה [על דעתו, לפי שיטתו] של ר' חייה בר יוסף בביאור המשנה, ש"מותר פירות" הוא הריווח ממכירת השמנים, הסלתות והיין שקנה ההקדש בזול ומכר ביוקר, ניחא [נוח] מה שאמרנו, שמאחר ואין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים, לפיכך ברור כי זה וזה (הן ר' עקיבא והן ר' חנניה סגן הכהנים) לא היו מודין לר' ישמעאל במותר הפירות, שמאחר ואין משתכרים בשל הקדש, אין יכולים להיות רווחים (פירות) כלשהם. אבל על דעתיה [על דעתו לפי שיטתו] של ר' יוחנן בביאור המשנה ש"מותר פירות" הוא ריווח ההקדש מסאה רביעית, קשיא [קשה]: והא [והרי] מצד אחד תנינן [שנינו]: כדבר הפשוט ומוסכם על הכל שאם בשעת המכירה עמדו הפירות על ארבע סאים בסלע, ובשעה שמספק אותם המוכר להקדש עלה מחירם ועמדו הפירות משלש — יספק מארבע, הרי שיכול ההקדש להשתכר ממותר הפירות. ולעומת זאת תנינן [שנינו במשנתנו]: שזה וזה, ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים, לא היו מודים בפירות. ומתרצים: אין הדברים סותרים, והכל אכן סבורים ש"מותר הפירות" הוא ריווח הסאה הרביעית, שהוא הולך להקדש, וכשיטת ר' יוחנן, ואולם מה ששנינו שזה וזה לא היו מודים בפירות הכוונה היא שלא היו מודים בסברה זו שמותר הפירות הולך לקיץ למזבח, אבל מודין היו שניהם בכלי שרת, כלומר, שריווח הסאה הרביעית היה הולך לקניית כלי שרת למקדש. ושואלים: מתוך שלא חילקו בדבר, משמע כי הריווח הבא ממכירת הבירוצים, בכל אופן שהוא הולך לכלי שרת. ואולם עד כדון [עד כאן] מסתבר לומר כך רק בריווח הבא להקדש מבירוצי צבור, כלומר, ממכירת גודש המידות של נסכי ציבור, ואולם האם נאמר כך אפילו בריווח הבא מבירוצי נסכי יחיד? ואם כך לא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד, שלא כדין? ומשיבים: מדובר כאן באופן מיוחד, וכהדא דתנינן [כמו ששנינו]: אשה שעשתה כתונת לבנה שישמש בה בעבודת הקודש בכתונת זו — כשרה הכתונת, ויכול בנה לשמש בה, ובלבד שתמסרנה לציבור, ובכך תיחשב הכתונת כשל ציבור. וכמו כן גם בבירוצים, אם הבעלים מוסרים אותם לציבור, מותר לקנות בהם כלי שרת. ומעירים: עד כדון [עד כאן] דיברנו על בירוצי לח, כלומר, גודש המידות של היין לנסכים והשמן למנחות, שהריהם מתקדשים בכלי אותו הם גודשים, ושייכים להקדש. ואולם יש לומר כי הוא הדין אפילו בבירוצי יבש, כגון הסולת למנחות. וכההיא דתנינן תמן [כמו ששנינו שם] במסכת מנחות (עט,א): הנסכים, והוא הדין הסולת והשמן למנחות שקדשו בכלי ונמצא הזבח [פסול], אם יש שם זבח אחר שצריך להם — יקרבו עמו, ואם [לאו [לא], שאין שם זבח אחר, כיון שקדשו בכלי, אם — לנו (השאירו אותם שילונו במשך הלילה במקדש) — יופסלו בלינה ואז יוכלו לאבדם. הרי שדין בירוצי היבש כדין בירוצי הלח.

ד הלכה ג משנה מותר הקטורת, הקטורת שנותרה בסוף השנה (ואי אפשר להשתמש בה לשנה הבאה כיון שנקנתה בשקלי שנה זו), מה היו עושין בה כדי שיוכלו להקטירה בשנה הבאה? ומשיבים: מפרישין ממנה שיעור השווה למעות המיועדות לשכר האומנין המקבלים את שכרם ממעות בדק הבית, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה את הקטורת לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה את הקטורת הזו מהם משקלי התרומה חדשה, ומאחר ונקנתה משקלי השנה החדשה, יכולים להקטירה בשנה החדשה. [ואם בא חדש בזמנו שהגיעו השקלים של השנה החדשה למקדש בזמן הראוי, עד ראש חודש ניסן — לוקחין (קונים) אותה, את מותר הקטורת מתרומה חדשה שמפרישים אז], ואם לאו [לא], שעדיין לא הגיעו השקלים החדשים עד אז למקדש — קונים אותה בדיעבד מן התרומה הישנה, והריהי כשרה.

ה גמרא שנינו במשנה שהיו מחללים את מותר הקטורת שהיא הקדש על שכר האומנים שאף הוא הקדש, שהרי הוא משתלם ממעות בדק הבית. ושואלים: האם לא נמצא בכך שההקדש מתחלל על ההקדש? והרי אין הקדש יוצא לחולין אלא בחילולו על מעות חולין! ומשיבים: אכן אין הכוונה שתתחלל הקטורת על שכר האומנים שהוא הקדש, אלא רק אחרי שיוצא זה לחולין. וכיצד הוא עושה? אמר ר' שמעון בר ביסנא: מביא מעות מן הלשכה ומחללן על הבנין שבנו אותם אומנים במקדש וכל עוד לא קדשוהו הריהו חולין,

Rabbi Shmuel bar Naḥman: And even correct placement, is necessary for offerings to be valid. According to this view, if the candelabrum, either of the two altars, the table, the curtain, or the basin is invalid or not in its proper location, sacrificial offerings are not accepted. All of the amora'im cited here apparently disagree with the opinion of the Rabbis cited in the baraita, who maintain that the only vessels that invalidate offerings are the basin and its base. Rabbi Ḥanina says: There is no disagreement between these amora'im and the Rabbis. Here, the statements of the amora'im are with regard to the rites that are performed inside the Temple, such as bringing the incense, lighting the candelabrum, placing the shewbread on the table, and sprinkling blood on the curtain. The vessels located inside the Temple are essential for the validity of these rites. However, here, the statement of the Rabbis is with regard to the rites that are performed outside of the Sanctuary, i.e., in the courtyard, such as the sacrificing of most offerings. Only the absence of the basin or its base invalidates these rites.

§ We learned in the mishna that, according to Abba Shaul, the High Priests would pay for the ramp of the red heifer from their own funds. With regard to this issue, Rabbi Ḥanina said: There was great haughtiness among the High Priests, as they would spend more than sixty talents of gold on it. This expenditure was unnecessary, as the previous ramp of the heifer was still standing. But not one of the High Priests would take out his heifer on his fellow's ramp. Rather, he would demolish it and build a new one from his own funds. Rabbi Ulla raised an objection in the presence of Rabbi Mana: Wasn't it taught in a baraita that Shimon HaTzaddik performed the rites of two red heifers, and the ramp on which he took out this one he did not use again to take out that other one? Is it possible for you to say Shimon HaTzaddik was haughty? What, then, is the reason that he constructed a new ramp? It is due to a higher standard that was established with regard to the ceremony of the red heifer; it is due to a higher level of honor [silsul] accorded to the ceremony of the red heifer. It was taught in a baraita: Projections and walls would extend from the ramp from here and from there, i.e., on either side, in order that the priests would not peek out over the edge of the ramp and become ritually impure by leaning their bodies over a grave without any interposition.

§ We learned in the mishna that according to Rabbi Yishmael, the leftover remains of the chamber were used to purchase wine, oil, and fine flour. These items were sold to individuals who needed them for their private offerings, and the proceeds went to the Temple treasury. Whereas Rabbi Akiva says: One may not generate profit by selling consecrated property or by using funds set aside for the poor. The Gemara explains that Rabbi Akiva prohibited doing business with consecrated funds only when there was a risk of loss. However, if the seller of the wine, oil, or fine flour wanted to agree that any loss from the subsequent sale of these items would be his, while any profit gained would go to the Temple treasury of consecrated property, it is permitted. The potential profit or loss would result from fluctuations in the market price of these items. An example like this can be found in an incident involving bar Zemina. Funds belonging to orphans were deposited with him. He came and asked Rabbi Mana if he was permitted to invest these funds. Rabbi Mana said to him: If you want to agree that any loss will be yours and any profit will belong to both of you to share, then it is permitted. Rabbi Ḥiyya bar Adda had funds belonging to orphans deposited with him and he did so; he accepted all losses and split the profits with the orphans.

§ It was taught in the mishna that according to Rabbi Yishmael, the leftover produce was used to purchase the repletion of the altar, i.e., burnt-offerings sacrificed at times when the altar was idle. This leftover produce discussed in the mishna is referring to the profits earned, in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael cited earlier, as Rabbi Ḥiyya bar Yosef explained the mishna as follows: The leftover produce mentioned by Rabbi Yishmael is a reference to his earlier statement that the profits from the sales of wine, oil, and flour went to the Temple treasury of consecrated property. Regarding the term leftover libations mentioned by Rabbi Akiva and Rabbi Ḥananya, the deputy High Priest, this is referring to the fourth se'a. If the treasurer of the Temple paid in advance for a year's worth of wine, oil, and flour, and the price of these goods later rose, the seller was required to provide the goods at the original, lower price. The treasury then sold these items at the higher price to individuals who needed them for offerings. For example, if the treasurer paid for flour at the price of four se'a for one sela, and the price then rose to three se'a for one sela, the seller would have to provide four se'a for one sela. This fourth se'a was sold, and the profit from this sale was given to the Temple. Rabbi Yoḥanan explained the mishna as follows: The leftover produce, this is referring to the fourth se'a. The leftover libations, this is referring to the overfill [beirutzin] of the substance when measured. When one sells a certain measure of wine, oil, or flour to the Temple treasury, he is required to fill the measuring vessel above the rim, so that he provides more than the exact measurement. However, when the Temple treasurer sells these products, he must be exact in the measurements. The difference between these two amounts is referred to in the mishna as the leftover libations. The Gemara asks: And is Rabbi Ḥiyya bar Yosef not of the opinion that the Temple profits from the overfill? Why, then, does he omit any reference to it in his explanation of the mishna? Rabbi Ḥizkiya said: That which befalls the fourth se'a befalls the overfill as well. Both fall under the same category of leftover libations. It works out well according to the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Yosef, which maintains that the leftover produce was sold for profit by the Temple treasury: One may not generate profit by selling consecrated property, and not even with funds set aside for the poor, and therefore the mishna concludes: Both this Sage and that Sage, Rabbi Akiva and Rabbi Ḥananya, did not agree with Rabbi Yishmael's opinion with regard to the leftover produce. However, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, which maintains that the leftover produce is referring to the profit gained from the fourth se'a, it is difficult. Didn't we learn in a mishna that if the treasurer paid for a product at the price of four units per sela, and at the time it was delivered the price had risen and stood at three units per sela, the seller must still provide the produce at the original price of four units per sela, leaving the Temple treasury with an extra unit from which to profit? Apparently, all agree that the treasury may profit in this manner. However, we learned in the mishna that this Sage and that Sage, Rabbi Akiva and Rabbi Ḥananya, did not agree with Rabbi Yishmael's opinion with regard to the leftover produce. The Gemara answers: Everyone agrees that the fourth se'a may be sold on behalf of the Temple treasury. When the mishna says that Rabbi Akiva and Rabbi Ḥananya did not agree with regard to the leftover produce, it means that they did not agree that the profits from the produce should be used for purchasing the repletion of the altar. However, they did agree that they may be used for purchasing sacred vessels. It appears that all agree that profits from the overfill of the measures are used to purchase sacred vessels. The Gemara asks: Until here, it is reasonable to say that the overfill from communal offerings is used to purchase sacred vessels. However, is it possible to say that the sacred vessels could be purchased even with the overfill of individual offerings? Wouldn't it turn out that the sacred vessels had come from an individual, which is not permitted? The Gemara answers that it is like that which we learned in a baraita: In the case of a woman who made a tunic, one of the priestly vestments, for her son to wear while he serves in the Temple, the tunic is valid. However, since the priestly vestments must come from communal funds, the priest may only use his mother's tunic in the Temple provided that she completely transfers ownership of the tunic to the community. Similarly, if the owner donates the overfill to the public, it is permissible to use the profit to purchase sacred vessels. Until now, the discussion has concerned liquid overfill, e.g., wine or oil. Since the overfill was originally within the confines of the sacred vessel, it attained consecrated status. Is the same true even for dry overfill, such as fine flour, in which the overfill was piled on top of the already full vessel? If the overfill was never actually within the confines of the vessel, is it consecrated? The Gemara answers: The halakha is in accordance with that which we learned in a mishna there (Menaḥot 79a): In the case of the libations, which include fine flour, that were sanctified in a sacred vessel and, subsequently, the offering they were meant to accompany is found to be disqualified, if there is another offering there that requires libations, they may be sacrificed with it. And if not, and they are left overnight, they become disqualified by being left overnight. Since the mishna in Menaḥot does not distinguish between liquid libations and fine flour, the Gemara understands that no distinction should be drawn with regard to the overfill; even dry overfill is consecrated and can be used for the purchase of sacred vessels.

Halakha 3 · MISHNA The leftover incense from one year could not be used the following year, as it had been purchased with the shekels collected for the previous year. What would be done with it in order to make it usable? The Temple treasurers would set aside an amount of it equal to the value of the wages of the artisans who worked in the Temple. They would then desacralize that incense by transferring its sanctity to the money owed to the artisans. They would then give the incense to the artisans as their wages. Finally, they would return and buy back the incense from the artisans with funds from the new collection of shekels. If the new funds come on time, i.e., by the beginning of Nisan, they purchase the incense with funds from the new collection of shekels. And if not, they may still purchase it from the old collection, and it is valid.

GEMARA: We learned in the mishna that the leftover incense was desacralized with money that the Temple treasury owed the artisans. The Gemara asks: Isn't it found that this process involves consecrated property being desacralized with consecrated property? The artisans were paid with money from the Temple treasury, which was also consecrated, yet consecrated property can be desacralized only by transferring its sanctity to unconsecrated property. The Gemara answers that the incense was desacralized with this money after the money itself had been desacralized. How does the treasurer of the Temple appointed to this task do so? Rabbi Shimon bar Bisna said: He brings money from the treasury and desacralizes it onto the building that the artisans have constructed, which is not yet sanctified.