שקלים יא ע"ב

ומביא את מותר הקטורת, ומחלל אותו עליהן על המעות הללו, ובכך נעשות המעות קודש והקטורת חולין, ונותנים אותה, את הקטורת לאומנין בשכרן. ושואלים: אותן המעות אחר שחילל עליהם את הקטורת, והריהם קדושים איפוא בקדושתה, מה יעשה בהן? רבי אומר: אומר אני שינתנו לאומנים מבית גרמו ולאומנים מבית אבטינס שהיו בקיאין ועוסקים בשביל המקדש בפיטום הקטורת ובמעשה לחם הפנים. אמר ר' שמואל בר רב יצחק: ודברים אלה הן דווקא באופן שיהו (שהיו) חייבין להן מעות משעה ראשונה, מתחילה, על מה שכבר עשו בהכנת הקטורת של השנה שעברה, אבל לא יתנו להם אותן כמקדמה על חשבון שכרם העתידי. ומעירים כי בענין זה ר' חייה בר בא בעי [שאל]: אם בשעה שחיללו את מותר הקטורת על המעות כבר לא היו חייבין להן מעות משעה הראשונה, שכבר פרעו להם את שכר עבודתם עבור הקטורת הישנה, מה יעשו באותן מעות? אתא [בא] ר' בא ואמר בשם ר' חייה שאמר בשם ר' יוסי: מקייצין בהן את המזבח, שקונים בהם עולות נדבה לקיץ המזבח. ואומרים: ר' בא בר כהן בעי קומי [שאל שאלה זו לפני] ר' יוסה: וכי מחלפא שיטתיה [מוחלפת שיטתו] של ר' חייא בר בא? שכן הוא סותר את עצמו, שהרי תמן צריכה ליה [שם צריך היה, היה מסופק אצלו] מה עושים במעות אם כבר פרעו את שכר עבודתם משעה ראשונה, וכה פשיטא ליה [ואילו כאן פשוט לו] הדבר שהם הולכים לקיץ המזבח! ומסבירים: הא דצריכה ליה [מה שהיה צריך לו, מסופק אצלו] היה בכלי שרת, האם מותר לקנות במעות הללו כלי שרת, הא דפשיטא ליה [מה שהיה פשוט לו] היה בקיץ למזבח, שברור היה לו שמותר לקנות בהן עולות לקיץ המזבח.

ומה שהסתפק בענין ההיתר לקנות בהן כלי שרת הוא משום דאיתפלגון [שנחלקו] אמוראים בשאלה זו: אם פיטמה (רקח) את הקטורת בכלי חולין האם הריהי מתקדשת בכך וכמו כשמפטמה בכלי שרת? ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה אמר: הקטורת הזו פסולה להקטרה, משום שהקטורת טעונה קידוש כלי שרת ברקיחתה. ואילו ר' יהושע בן לוי אמר: הריהי כשירה, שאינה צריכה קידוש כלי שרת ברקיחתה. ור' חייה בר בא שהסתפק כדעת מי מהם ההלכה, הסתפק ממילא גם האם אפשר לקנות במעות הללו כלי שרת. שכן הקטורת נרקחת רק בכלי שרת, הרי כשרקחוה בכלי שרת היא ומותרה קדושים, ויכולים לקנות במעות שחיללו את מותרה בהן כלי שרת. ואולם אם נרקחת אף בכלי חולין, הרי אם פטמוה בכלי חולין ולא התקדשה איפוא בכלי שרת, אי אפשר לקנות במעות הללו כלי שרת. ומסבירים: מה טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה הסבור שקטורת שנרקחה בכלי חול פסולה? נאמר בענין הקטורת "קודש היא", וכוונתו שתהא מתחילת הווייתה (עשייתה, רקיחתה) בכלי קודש (כלי שרת) ואם נעשתה בכלי חולין הרי היא פסולה. מה טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע בן לוי? והרי נאמר "קודש היא"! — הוא סבור כי "קודש היא" כוונתו שתהא באה מתרומת הלשכה שהיא מקדשי הצבור, ולא משל יחיד. ואולם כשהיא באה משל ציבור הריהי יכולה להירקח אף בכלי חולין. אמר ר' יוסי בי ר' בון: כבר נחלקו אמוראים אחרים במחלוקת זו ואתיא [הולכת, נוהגת] שיטתו של ר' יוסי בן חנינה כשיטת שמואל, ושיטתו של ר' יהושע בן לוי כשיטת ר' יוחנן. שיטת ר' יהושע בן לוי כשיטת ר' יוחנן: דתנינן [ששנינו במשנה] להלן (יב,א): המקדיש את כל נכסיו למקדש, והיו בהן בין הנכסים דברים ראוין לקרבנות צבור, נחלקו תנאים מה ייעשה בהם. ובגמרא שם מבואר שר' יוחנן אמר: שה"דברים הראויים לקרבנות צבור" הם קטורת שהיתה ברשותו. ומדברים אלה אתה למד שהיתה בידי אותו אדם קטורת, והרי שסבור ר' יוחנן שיכולה קטורת חולין להימצא ברשותו של היחיד ולהיות ראויה לקרבן צבור. ונמצא איפוא שלדעתו קטורת שנרקחה בחולין כשרה להקטרה. אמר ר' הושעיה: אין הכרח לפרש שאותם "דברים ראוין לקרבנות צבור" הם דווקא קטורת חולין שהיתה בידו, אלא תיפתר [תוסבר] המשנה הזו באופן אחר, באומן משל בית משפחת אבטינס שהיו עוסקים בעשיית הקטורת, שהיה נוטל בשכרו מה קטורת שרקח בקודש, ולאחר שהגיעה לידו הקדישה לבדק הבית. ושיטתו של ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה היא כשמואל, שאמר רב הונא בשם שמואל: מכתשת שכותשים בה את סממני הקטורת, עשו אותה (החשיבו אותה) חכמים ככלי שרת כדי שתוכל לקדש את סממני הקטורת הניתנים בה. והרי שסבור שמואל שצריך שתיעשה הקטורת בכלי שרת דווקא. אמר ר' יוסי בי [בן] ר' בון: אמרה ר' חונא להלכה שאמר שמואל קומי [לפני] ר' יוסי, ותמה: לדברי שמואל, כיון שהקטורת נעשית בכלי שרת, הריהי מתקדשת איפוא כבר בעשייתה על ידי הכלי, ואיך אם כן ניתן לפדות את מותר הקטורת (כדברי המשנה) לצורך שכר האומנים, וכי דבר שקדש כבר בכלי שרת נפדה? אמר ליה [לו] ר' יוסי לר' חונא: ולא [והאם אין] שיטה זו שהקטורת מתקדשת בשעת עשייתה בכלי שרת, שיטת שמואל היא? והרי שמואל עצמו כבר אמר בענין אחר שקל הוא במותר יש צד הקלה בענין של מותרות קרבנות צבור (ובכללן הקטורת) שהן נפדות. דאיתפלגון [שנחלקו] אמוראים מה יעשו כאשר הותירו (נותרו) בסוף השנה טלאים תמימים (שאינם בעלי מום), שהיו מיועדים לקרבן התמיד, ומאחר שנקנו משקלי השנה שעברה, שוב אינם יכולים להיקרב בשנה זו. שמואל אמר: אף שכרגיל אין פודים בהמות המיועדות לקרבן אלא לאחר שיפול בהם מום, במותר לא החמירו, והריהם נפדין כתמימים כמו שהם, ולאחר מכן קונה אותם ההקדש בשקלי השנה החדשה, ובכך הריהם נעשים ראויים להיקרב בשנה החדשה. והוא הדין לדעתו במותר קטורת שהריהו יכול להיפדות. ור' יוחנן אמר: אף שהם מן המותר הריהם נפדין כפסולי המוקדשים, שמשאירים אותם עד שיפול בהם מום ויפסלו, ורק אז פודים אותם. אגב המחלוקת בענין הבהמות שנועדו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה, מביאים בדומה: אם הותירו (נותרו) שעירים שהיו מיועדים לחטאות הצבור, ומאחר שנקנו משקלי השנה שעברה, שוב אינם יכולים להיקרב בשנה זו, על דעתיה [על דעתו, לפי שיטתו] של שמואל: אם בהמה תמימה שהיתה מיועדת לעולה נפדית כדי להכשירה להקרבה בשנה הבאה, לא כל שכן ששעיר תמים שהיה מיועד לחטאת נפדה כדי להכשירו להיקרב בשנה הבאה. שכן אם הקילו לפדות את העולה בתמימותה, אף שאילו היו ממתינים מלפדותה עד שיפול בה מום, לא היה משתנה דינה, שהרי דמיה היו נופלים לקיץ המזבח ושוב היו מקריבים בדמיה עולה, קל וחומר שיש להקל בשעיר חטאת לפדותו בתמימותו כדי להקריבו חטאת, ולא להמתין עד שיפול בו מום ואז תיבטל ממנו תורת חטאת, שהרי כשנפדה במומו דמיו נופלים לקיץ המזבח שהוא עולה. ואילו על דעתיה [על דעתו לפי שיטתו] של ר' יוחנן הסבור בטלאים המיועדים לקרבן התמיד שהריהם נפדים לאחר שיפול בהם מום, בשעירי חטאת, אמר ר' זעירא: ירעו עד שיפול בהם מום, ויפדו ויקנו בדמיהם עולות לקיץ המזבח. ונחלק עליו ואמר ר' שמואל בר רב יצחק: מקייצין בהן את המזבח, שמקריבים אותם עצמם כעולה לקיץ המזבח. וקשיא [וקשה הדבר]: ואיך אמר ר' שמואל בר רב יצחק שהריהם קריבים בעצמם כעולה, וכי יש בהמת חטאת שקריבה כעולה? אמר ר' יוסה: שנייא היא [שונה הוא] הלכה זו, שכן הוא מדבר בחטאות צבור ואין קרבנות צבור נקבעין להיות קרבן מסויים, עולה או חטאת, אלא בשחיטה, ששוחט אותה לשם קרבן מסויים, ולא בהגדרתו אותם כעולה או חטאת בשעת הקדשתם. אמר ר' חייא תירוץ אחר: תנאי בית דין הוא בכלל על כל הבהמות המוקדשות לקרבנות צבור שאם בסופו של דבר יהיו מותר שיקרבו עולות, אף אם מלכתחילה היו מיועדות לחטאות.

He then brings the incense and desacralizes it by transferring its sanctity onto the money. The Temple treasurers then give the incense to the artisans as their wages. Finally, they buy back the incense with the funds from the new collection, as taught in the mishna. That money that was used to desacralize the incense, which is now consecrated, what should be done with it? Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that it should be given to the house of Garmu and to the house of Avtinas, who were experts in the preparation of the incense and in the production of the shewbread. The producers of the incense and the shewbread receive their payment from the collection of the Temple treasury chamber. Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak said: And this is true only when the treasury owes them money from work done previously, but it should not be given to them as advance payment for work they will do in the future, as the wages for work they do from the month of Nisan and on should come from the collection of the new year. Rabbi Ḥiyya bar Ba asked: If the Temple treasury did not owe these artisans money from work done previously, what would be done with the money? Rabbi Ba came and said in the name of Rabbi Ḥiyya, who said in the name of Rabbi Yosei: The treasury uses the money to buy offerings with which they replete the altar. Rabbi Ḥiyya bar Ba accepted this answer. Rabbi Ba bar Kohen asked in the presence of Rabbi Yosei: Is the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Ba reversed? There, at first, he needed clarification with regard to this question, and here it is obvious to him that one may use the money to pay for the repletion of the altar. The answer to the question was given by Rabbi Ba in the name of Rabbi Ḥiyya, and that same Rabbi Ḥiyya asked the question. The Gemara explains: That about which he needed clarification is whether the money used to desacralize the incense may be used to purchase sacred vessels. That which was obvious to him is that the money may be used to buy offerings for the repletion of the altar.

Rabbi Ḥiyya's initial dilemma with regard to purchasing sacred vessels with the money used to desacralize incense reflects his indecision concerning the dispute about which two amora'im disagreed: If one prepared incense in a non-sacred vessel, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: It is disqualified for use in the Temple, as incense must be consecrated by being placed in a sacred vessel. Rabbi Yehoshua ben Levi said: It is valid for use, as there is no requirement that incense be placed in a sacred vessel during its preparation. According to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, all incense is sacred on the level of a sacred vessel. Consequently, the money exchanged for it will have the same level of sanctity, and it can be used to purchase sacred vessels. However, according to the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, it is possible to have prepared incense that has not yet been placed in a sacred vessel. The money exchanged for such incense may not be used to purchase sanctified vessels, as it does not have the appropriate level of sanctity. What is the source for the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina? The verse states about incense: "It is holy" (see Exodus 30:37). This teaches that its creation, i.e., its preparation, must take place in a sacred vessel, so that it has elevated sanctified status from its inception. What is the source for the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi? "It is holy," meaning that it must come from the collection of the Temple treasury chamber, i.e., from the public and not from an individual. However, once it is purchased from communal funds, it may be prepared even in a non-sacred vessel. Rabbi Yosei, son of Rabbi Bun, said: The opinion of Rabbi Yosei ben Ḥanina goes in accordance with the opinion of Shmuel. And the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. As we learned in a mishna (Shekalim 12a): There is a tannaitic disagreement concerning one who consecrates all of his possessions, and among them there are items that are suitable for use as communal offerings. Rabbi Yoḥanan identified the possession the mishna is referring to and said: Incense. Apparently, he maintained that it is possible for one to be in possession of incense that has not yet been consecrated. Therefore, he must also maintain that incense that was prepared in a non-sacred vessel is valid for use, in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. Rabbi Hoshaya said: The mishna should be explained as referring specifically to an artisan of the house of Avtinas, who would receive incense as his wages. The incense was prepared in a sacred vessel, but it could come into his possession after being desacralized. And the opinion of Rabbi Yosei ben Ḥanina is in accordance with the opinion of Shmuel, as Rav Huna said in the name of Shmuel: With regard to the mortar, within which they crushed the ingredients of the incense, the Sages considered it like a sacred vessel with regard to its ability to bestow an elevated, consecrated status upon its contents. Apparently, Shmuel holds that the incense must be prepared in a sacred vessel. Rabbi Yosei, son of Rabbi Bun, said: Rabbi Ḥuna said this halakha of Shmuel in the presence of Rabbi Yosei and asked: May an item that was sanctified in a sacred vessel be redeemed? Since placing an item in a sacred vessel elevates its sanctity, ordinarily it would not be possible to transfer its sanctity onto money. Yet Shmuel insists that the incense be prepared in a sacred vessel, and the leftover incense was desacralized by transferring its sanctity onto money. Rabbi Yosei said to him: Isn't that precisely the opinion of Shmuel? As Shmuel said: This is a leniency with regard to leftover communal offerings, including incense. They can, in fact, be desacralized, despite their elevated level of sanctity. The Gemara cites the source of Shmuel's opinion: The amora'im disagreed with regard to unblemished lambs that had been set aside for the daily offerings and remained unused at the end of the year. They may not be sacrificed in the coming year, as they were not purchased with funds collected for that year. Shmuel said: Although in general one may redeem such animals only after they develop a blemish, in this case they may be redeemed even as unblemished animals. The Temple treasury could then purchase them anew from the newly collected funds, rendering them suitable as offerings for the new year. The same holds true for remaining incense; it too may be desacralized in a more lenient manner. Rabbi Yoḥanan said: Although they are animals remaining from the previous year, they still must be redeemed in the regular manner, like any other consecrated animals that have been disqualified. One must wait until they develop a blemish; only at that point may they be redeemed. The Gemara raises a similar issue: If goats that were set aside for communal sin-offerings were left over at the end of the year, according to Shmuel they may be redeemed in their unblemished state. If a burnt-offering may be redeemed unblemished, all the more so it should be permitted to redeem an animal set aside as a sin-offering. With regard to an animal set aside for a burnt-offering, if it was not redeemed in its unblemished state, but became blemished and was subsequently redeemed, the funds used for its redemption would go to purchase another burnt-offering for the repletion of the altar. The value set aside as burnt-offering thus would remain dedicated to that purpose. In the parallel case of a sin-offering, the funds used to redeem a blemished leftover communal sin-offering did not go to the purchase of a new sin-offering but to the purchase of a burnt-offering for the repletion of the altar as well. Since the animal's sanctification as a sin-offering is effectively nullified in any case, it is easier in such a case to be lenient and permit the redemption of the animal even before it has become blemished. Rabbi Ze'eira said in accordance with Rabbi Yoḥanan's opinion: Even in the case of leftover communal sin-offerings, the animals must graze until they develop a blemish; only then may they be redeemed. The funds used to redeem the animals became sanctified and were allocated for the purchase of burnt-offerings for the repletion of the altar. Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak said: They, i.e., the leftover sin-offerings, are themselves used as burnt offerings to replete the altar without being redeemed. The Gemara asks: But this is difficult: Is there a sin-offering that may be brought as a burnt-offering? Rabbi Yosei said: This case is different, as it is dealing with a communal offering; communal offerings are designated as a particular type of offering only with their slaughter, and not when they are consecrated in the first place. Rabbi Ḥiyya offers a different explanation and says: It is a condition of the court, which stipulates with regard to remaining animals that even if they have been set aside as communal sin-offerings they may be sacrificed as burnt offerings.