שקלים יב ע"א

א הלכה ד משנה המקדיש נכסיו סתם, שלא פירש לאיזו קדושה הקדישם, והיו בהן בין הנכסים דברים הראויין לקרבנות הצבור — ינתנו דברים אלה לאומנין העוסקים בתיקון בדק הבית בשכרן, ובכך תתחלל קדושתם על המלאכה וייצאו לחולין, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו בן עזאי: אינה היא המדה, כלומר, המידה, השיטה, שאתה קובע בענין זה אינה זהה למידה שאמרו במותר הקטורת שאי אפשר לתת את הקטורת עצמה בשכר האומנים, אלא רק על ידי חילול. אלא כך צריך לעשות גם בענייננו: מפרישין מהן, מאותם דברים הראויים לקרבנות צבור כשיעור שכר האומנים, ומחללין אותן על מעות חולין שהיו מיועדות לשכר האומנין, ואותם דברים נעשים בכך חולין והמעות קודש, ונותנים אותן דברים לאומנין בשכרן, ואחר כך חוזרין ולוקחים (קונים) אותה, את אותם דברים שהם עתה חולין, מתרומה חדשה של שקלי השנה הבאה, ומשתמשים בהם לקרבנות צבור. הלכה אחרת היא: המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי מזבח, שאינה בעלת מום, זכרים וגם נקבות, ר' אליעזר אומר: דין הבהמות כדין שאר נכסיו שודאי הקדישם לבדק הבית, ולכן הזכרים שהם ראויים לקרבן עולה ימכרו לצרכי עולות לאנשים שנדרו או נדבו קרבן עולה, והנקבות, שאינן יכולות להיקרב כעולה ימכרו לצרכי זבחי שלמים שהם באים אף מן הנקבות, ודמיהן, המעות שמקבלים עבור הבהמות הללו, יפלו עם שאר נכסיו שהקדיש לבדק הבית. ר' יהושע אומר: אף שאת שאר הנכסים הקדיש לבדק הבית, את הבהמות הראויות לקרבן הקדיש ודאי למזבח, ולכן הזכרים עצמן יקרבו עולות, והנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר הנכסים יפלו לבדק הבית. אמר ר' עקיבא: רואה אני (נראים בעיני) את דברי ר' אליעזר יותר מדברי ר' יהושע, ומדוע? שר' אליעזר השוה את מדותיו (שיטתו), שלדעתו דין הבהמות ושאר הנכסים שווה, ששניהם הולכים לבדק הבית, ואילו ר' יהושע חלק ביניהם, שלדעתו הבהמות הולכות לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית. אמר ר' פפייס: שמעתי שאפשר לקיים את דברי שניהן, ובאופנים שונים: המקדיש בפירוש, שהזכיר את הבהמה במפורש ("בהמתי ונכסי יהיו להקדש"), מאחר והזכיר כל אחד מהם בפני עצמו, אבל לא פירש שמקדיש את הבהמה לקרבן, ודאי התכוין להקדישה כאת שאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' אליעזר, שחלה על הבהמות קדושת בדק הבית בלבד. והמקדיש סתם, שכלל את כל נכסיו ולא פירש את הבהמה בנפרד ("כל נכסי יהיו להקדש"), ודאי התכוין שכל אחד מהם ילך למה שהוא ראוי, הבהמה לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' יהושע. ועוד אמרו: המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח, וכגון יינות ושמנים ועופות (תורים או בני יונה), ר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, היינות לצורך נסכים, השמנים למנחות, והעופות לקרבנות העוף, וכן כל כיוצא בזה, ויביא בדמיהן של אלה עולות, ושאר הנכסים שאינם ראויים למזבח יפלו לבדק הבית.

ב גמרא שנינו במשנה: המקדיש נכסיו בסתם, שלא פירש לאיזה הקדש, והיו בהם דברים הראויים לקרבנות צבור, שנחלקו תנאים מה יעשו בהם. ודנים מה הם הדברים שהם ראויים לקרבנות ציבור בלבד ולא לקרבן יחיד. ר' יוחנן אמר: הכוונה היא שהיו בנכסיו סממנים הראויים לקטורת. ואף שנחלקו חכמים (לעיל יא,ב) אם יכול היחיד לעשות קטורת מסממני חולין שלו ולהקדישה לאחר מכן, ולכאורה הרי זו ראיה לשיטת המתיר, אמר ר' הושעיה: תיפתר [תוסבר] משנה זו שהיא עוסקת באומן משל בית משפחת אבטינס שהיו עוסקים בעשיית הקטורת למקדש, שהיה נוטל בשכרו קטורת של המקדש, ולאחר שקיבלה הקדישה בין שאר נכסיו. ג שנינו במשנה שלדעת ר' עקיבא מקבלים אומני המקדש בשכרם קטורת מוקדשת, ואילו לדעת בן עזאי מקבלים אותה רק לאחר שנתחללה על מעות ונעשתה חולין. ומסבירים: מה טעמא [מה הטעם] של בן עזאי? — שלדעתו אין ההקדש מתחלל על המלאכה, ואי אפשר שהקדש יתחלל על שכר עבודה, אלא על דבר שיש בו ממש, ולכן כדי שיוכלו לתיתה כשכר עבודה צריך תחילה לחללה על המעות, שהם דבר שיש בו ממש, ומשתיתפס בהן קדושת הקטורת והיא עצמה תצא לחולין, תינתן היא בשכר האומנים. שנינו במשנה שהמקדיש בהמות תמימות סתם, לדעת ר' אליעזר תימכרנה לצרכי קרבנות, ולדעת ר' יהושע תקרבנה הן עצמן לקרבנות להן הן ראויות.

ובענין זה מביאים כי תמן תנינן [שם במשנה אחרת שנינו]: יש הלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית שאינן נוהגות בקדשי מזבח, שסתם הקדשות (המקדיש סתם, בלא שפרט למה ההקדש נועד) — הריהם לבדק הבית. ועוד, שהקדש בדק הבית חל על הכל, ואף על דברים כגון עצים ואבנים, מה שאין כן בקדשי מזבח, שאין חלים אלא על דבר הראוי להקרבה. ועוד, שבקדשי בדק הבית מועלין (נוהג דין מעילה: שאסור להנות מהם, והנהנה מהם חייב בקרבן אשם מעילות, ובתשלום בתוספת חומש) אף בגידוליהן (במה שנוצר מהם, כגון חלב בהמת הקדש וביצי עופות הקדש), מה שאין כן בקדשי מזבח, שאף שאסור להנות מגידוליהם, אין הנהנה מהם חייב משום מעילה. ואין בהן בקדשי בדק הבית כל צד הנייה (הנאה) לכהנים, אבל בקדשי מזבח יש, שיש מן הקרבנות שבשרם נאכל לכהנים, ויש שעורם ניתן לכהנים. ובכל אופן, מתוך דברי משנה זו משמע שאף בהמה תמימה שהוקדשה בסתם הריהי לבדק הבית. אמר ר' חנניה: משנה זו כשיטת ר' ליעזר במשנתנו היא, דתנינן [ששנינו במשנתנו]: המקדיש נכסיו למקדש בלא שפרט לאיזה הקדש, והיתה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי המזבח, זכרים ונקבות, ר' ליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. והרי שהוא סבור שהקדש סתם הולך לבדק הבית, ושלא כדעת ר' יהושע הסבור שבמקדיש סתם חלה על הבהמות קדושת מזבח. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' ליעזר, המקור לדבריו הוא ממה שנאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' "(ויקרא כז, יד), ויש לברר: במה אנן קיימין [במה אנו עומדים, עוסקים], כלומר, מהו "ביתו" האמור בכתוב? אם בבית דירה, שהקדיש אדם את דירת מגוריו — הלא כבר כתיב [נאמר] בפסוק הבא: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" (שם טו), ומסתבר אם כן שפסוק זה אינו עוסק בבית דירה. אלא ודאי כי אנן קיימין [אנו עומדים, עוסקים] במקדיש נכסיו בלי לפרט, ו"ביתו" כוונתו כל נכסיו, ומשמע שבכללם גם בהמות תמימות הראויות למזבח. ומתוך שסתם הכתוב "קודש לה' "מכן שסתם הקדשות (ואף אם הם בהמות תמימות), הולכים לבדק הבית.

אמר ר' זעירא בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע אם בהקדשה סתם של בהמות תמימות אם הן הולכות לבדק הבית או למזבח — במקדיש נכסיו כולם, ובכללם דברים שאינם ראויים למזבח. שדווקא בכגון זה סבור ר' אליעזר שהכל לבדק הבית, שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית (ואילו ר' יהושע סבור שאף שלא חילק בדבריו במפורש, ודאי התכוין להקדיש את הבהמות הראויות לקרבן, למזבח). אבל במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו ולא שאר דברים שאינם ראויים למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא הולך למזבח. שמסתבר שכאשר אדם מקדיש דבר הראוי למזבח, ודאי הקדישו למזבח. ר' בא אמר בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן, פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע — במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו, שדווקא בכגון זה סבור ר' יהושע שהן הולכות למזבח, שאף שלא פירש כן בדבריו, כיון שהן תמימות וראויות למזבח ודאי התכוין להקדישן למזבח (ואילו ר' אליעזר סבור שכל המקדיש בלא לפרט לאיזה הקדש — הריהו מקדיש לבדק הבית). אבל במקדיש את נכסיו כולם, אף אם בכללם בהמות הראויות למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא לבדק הבית. שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית. ושואלים: על דעתיה [על דעתו, לשיטת פירושו] של ר' זעירא הסבור שנחלקו דווקא במקדיש את נכסיו כולם, ולא את הבהמות בלבד — ניחא [נוח הדבר], מובנת המחלוקת. ואולם קשיא [קשה] על שיטת פירושו של ר' בא הסבור שנחלקו באופן שמקדיש את הבהמות התמימות בלבד: וכי בהמה תמימה לא למזבח היא מיועדת? ומשיבים: בהמה תמימה ודאי כשמקדישים אותה מפרשים שלמזבח היא מוקדשת, ולמה סתם האיש הזה ולא פירש בדבריו שמקדיש אותם למזבח — ודאי משום שהוא כאומר לא יהיה הקדש זה אלא לבדק הבית ולא למזבח. ר' יוחנן אמר בהסבר מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע: לא שנייא [אינו שונה], אין לחלק בין המקדיש עדרו בלבד למקדיש כל נכסיו, אלא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת, בשני הדברים הללו יש מחלוקת. שנינו במשנה שכאשר הקדיש כל נכסיו ובכללן בהמות תמימות, שלדעת ר' אליעזר הכל לבדק הבית ותימכרנה הבהמות לצריכים להן לקרבן.

ובענין זה אמר רב חונה בשם רב וכן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: בהמות קדשי בדק הבית שפודאן (פודה אותן) כשהן תמימין, בלי מום, אין בהן קדושה, אלא יצאו לחולין לגמרי, ורק משיקדישן הקונה לקרבנו — תתקדשנה. ומעירים: יש מתניתא אמרה כן [משנה האומרת כך], כשיטה זו. ששנינו: ולדן וחלבן של הבהמות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו מותר לאחר פדיונן. והרי שהן יוצאות בפדיונן לגמרי לחולין.

Halakha 4 · MISHNA One who consecrates all his possessions without specifying for what purpose, his possessions are consecrated for Temple maintenance. And if among them there are items that are suitable for use as communal offerings, which may not be used for the maintenance of the Temple but only for sacrificial purposes, what is done with those items to remove their consecration for Temple maintenance, in order that they may be reconsecrated for sacrificial use? They are given to Temple artisans as their wages, and thereby they are desacralized; this is the statement of Rabbi Akiva. Ben Azzai said to him: This is not the method to be used. Rather, the same method that is used to desacralize the leftover incense, as is described in the previous mishna, should also be used here, i.e., they set aside from the consecrated items the equivalent of the value owed to the artisans for their wages, and they desacralize them by transferring their sanctity onto the money allocated for the artisans' wages, and then they give those items, which are no longer consecrated, to the artisans as their wages. According to both opinions, once the desacralized items are in the possession of the artisans, one of Temple treasurers should repurchase those items using money from that year's new collection of half-shekels, consecrating them for sacrificial use during the coming year. In the case of one who consecrates all his possessions without specifying for what purpose, and among them there is an animal that is suitable to be sacrificed on the altar, male or female, what should be done with it? Rabbi Eliezer says: Since he did not specify otherwise, everything is consecrated for Temple maintenance. Therefore, any males should be sold for the needs of burnt-offerings, i.e., to individuals who will sacrifice them as such. And any females, since they cannot be brought as burnt-offerings, should be sold for the needs of peace-offerings, i.e., to individuals who will sacrifice them as such. And their monetary value that is received from their sale is allocated with the rest of his property for Temple maintenance. Rabbi Yehoshua says: Although he did not specify for what purpose he consecrated his possessions, it may be assumed that he intended the animals to be consecrated as burnt-offerings. Therefore, any males should themselves be sacrificed as burnt-offerings, and any females, since they cannot be brought as burnt-offerings, should be sold for the needs of peace-offerings, i.e., to individuals who will sacrifice them as such, and their monetary value that is received from their sale should be used to purchase and bring burnt-offerings. According to both opinions, the rest of the possessions, which are not suitable for sacrificial use, are allocated for Temple maintenance. Rabbi Akiva said: I see the statement of Rabbi Eliezer as more correct than the statement of Rabbi Yehoshua, since Rabbi Eliezer applied his method equally to both animals and other possessions in treating both as consecrated for Temple maintenance, whereas Rabbi Yehoshua made a distinction between them. Rabbi Papeyyas said: I heard the statements of both of them applied to different situations: One who consecrates all his possessions and explicitly states that his animals are to be included, clearly intends to equate his animals with the rest of his possessions, that both should be consecrated for the same purpose, i.e., for Temple maintenance. Therefore, he should act in accordance with the statement of Rabbi Eliezer. However, with regard to one who consecrates all his possessions without explicitly specifying that this includes his animals, since there is no reason to presume that he wishes them all to be consecrated for the same purpose, it is presumed that each item is consecrated for the purpose most suited to it. Therefore, he should act in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua. In the case of one who consecrates all his possessions, and among them there were items that are suitable to be sacrificed on the altar, such as wines for libations, and oils for meal-offerings, and birds, e.g., turtledoves or young pigeons, Rabbi Eliezer says: They are sold for the needs of that kind of item, i.e., to individuals who will use them as such. And he should bring with their monetary value that is received from their sale burnt-offerings. And the rest of the possessions are allocated for Temple maintenance.

GEMARA: The mishna teaches that there is a dispute with regard to the case of one who consecrates all his possessions, and among them there were items that are suitable for use as communal offerings. Rabbi Yoḥanan said: The mishna is referring to one whose possessions include ingredients used to prepare the incense. Rabbi Hoshaya says: If so, the mishna should be explained as referring specifically to an artisan of the house of Avtinas, who would receive incense as his wages. There is a dispute about whether the incense may be prepared by an individual in a non-sacred vessel and then dedicated to the Temple. Explaining the mishna as referring to an artisan who received the incense from the Temple means that the mishna holds true for both sides of the dispute. § The mishna teaches that Rabbi Akiva holds that incense consecrated for Temple maintenance may be desacralized simply by giving it to the artisans as their wages, but ben Azzai insisted the incense must be desacralized by transferring its sanctity to money. The Gemara asks: What is the reasoning of ben Azzai? He holds that consecrated property cannot be desacralized upon labor since it is intangible. Rather, it can be desacralized only upon a tangible object, such as money.

The Gemara notes: We learned in a mishna there (Temura 31b): There are certain halakhot that apply to items consecrated for Temple maintenance that do not apply to animals consecrated for the altar. They are: That unspecified consecrated items are consecrated for Temple maintenance.
Consecration for Temple maintenance takes effect on all types of objects, even wood, stones, and blemished animals; while consecration for the altar takes effect only on objects that may be brought as offerings upon the altar.
One violates the prohibition against misuse of consecrated objects by deriving benefit from that which grows from items consecrated for Temple maintenance, such as an egg of a chicken or milk of a domesticated animal. One who derives benefit is liable to pay a fifth of the principle amount in addition to sacrificing the relevant guilt-offering.
And unlike with animals consecrated to the altar, there is no benefit from them for the priests. Priests sometimes benefit from animals consecrated to the altar by eating portions of the offerings or receiving their hides. Rabbi Ḥananya said that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in the mishna: In the case of one who consecrates all his possessions without specifying for what purpose, and there was among them an animal that is suitable to be sacrificed on the altar, whether males or females, Rabbi Eliezer says: Any males should be sold for the needs of burnt-offerings, i.e., to individuals who will sacrifice them as such; and any females, since they cannot be brought as burnt-offerings, should be sold for the needs of peace-offerings, i.e., to individuals who will sacrifice them as such. And their monetary value that is received from their sale is allocated with the rest of his property for Temple maintenance. Unlike Rabbi Yehoshua, who argues with him in the mishna, Rabbi Eliezer assumes that since he did not specify otherwise, all one's possessions, including his animals, are consecrated for Temple maintenance and must therefore be desacralized. Rabbi Yoḥanan said: The source for Rabbi Eliezer's opinion is the verse: "And when a man shall consecrate his house to be holy to the Lord" (Leviticus 27:14). To what case are we referring in the verse? If you suggest this verse is referring to a dwelling place, that cannot be correct because it is already written: "And if the one who consecrated it will redeem his house" (Leviticus 27:15). Rather, we are referring to one who, without specifying for what purpose, consecrates all his possessions. From here it is derived that unspecified consecrated property is allocated for Temple maintenance.

The Gemara cites differing opinions concerning which cases Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua agree and disagree upon: Rabbi Ze'eira said that Rav Ḥuna said in the name of Rav: With regard to what case do they disagree? They disagree with regard to one who consecrates all his possessions without specifying for what purpose. However, with regard to one who consecrates the animals in his flock without specifying for what purpose, everyone agrees that they are consecrated for the altar. Since the consecration includes only items that are suitable to be sacrificed on the altar, even Rabbi Eliezer concedes that it is assumed that one consecrated them for the altar and not for Temple maintenance. Rabbi Ba said that Rav Ḥuna said in the name of Rav: With regard to what case do they disagree? With regard to one who consecrates the animals in his flock without specifying for what purpose. However, with regard to one who consecrates all his possessions without specifying for what purpose, including animals that are unsuitable to be sacrificed on the altar, everyone agrees that they are consecrated for Temple maintenance. The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Ze'eira, it works out well. It is understandable that all agree that when one consecrates only animals, his intention is that they be used as offerings on the altar, for why else would he consecrate them? However, there is a difficulty with the opinion of Rabbi Ba, who maintains that even in such a case Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree. Isn't an animal suitable for the altar? Why then would Rabbi Eliezer disagree and say that the animals are consecrated for Temple maintenance? The Gemara answers: Indeed, an animal is suitable for the altar. Why then did this man decide to consecrate his animals without specifying that this was his intent? Apparently, his intention was not for them to be used on the altar; rather, he is like one who says that these animals should be consecrated only for Temple maintenance. There is a third opinion concerning the dispute: Rabbi Yoḥanan said: There is no difference between the two cases. Both this case of one who consecrates all his possessions and that case of one who consecrates the animals in his flock are alike. In both cases, the disagreement applies.

It was taught in the mishna that Rabbi Eliezer holds that animals that were consecrated for Temple maintenance are sold to those who need to bring them as offerings. What is the status of such animals after being sold? Rav Ḥuna said in the name of Rav that Rabbi Abbahu said in the name of Rabbi Yoḥanan: Animals that were consecrated for Temple maintenance that were redeemed by being sold, while still unblemished and therefore still suitable to be used as an offering, are nevertheless transferred to non-sacred status. The buyer must then consecrate the animals anew for use as offerings. The Gemara brings a proof. The mishna (Ḥullin 130a) said that as well: If animals are consecrated after already having developed a blemish, only their inherent value is sanctified. Therefore, their offspring and their milk are permitted to be used for mundane purposes after their redemption, since their sanctity is entirely removed upon their redemption. So too, the sanctity of animals that are consecrated for Temple maintenance is entirely removed upon their being redeemed, even if they are unblemished, as their sanctity inheres only in their value.