שקלים יב ע"ב

אמר רב חזקיה בשם רב חסדא אין ממשנה זו ראיה, שכן אפשר לומר כי תיפתר [תתפרש] משנה זו בבהמות קדשי בדק הבית שפדאן כשהן תמימין והוממו (נפלו בהן מומים) לאחר מכן, ולכן דינן כחולין. ואולם כשפדאן ועדיין הן תמימות — יתכן שעדיין הן עומדות בקדושתן, וולדן וחלבן אסור. ר' יוסה בשם רב חסדא אמר: בהמות תמימות של קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות והוממו, הריהן חולין גמורים. וראיה לדבר, שכן מתניתא [משנה] במסכת תמורה (פ"ז מ"א) המפרטת את ההבדלים שבין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח אמרה כן [אומרת כך]: בהמות קדשי מזבח ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונין (פדיונן), ושל בדק הבית מותרים, ומשנה זו מדברת בודאי בבהמות שהוממו רק לאחר הקדשן, שאם לא כן לא היו ולדן וחלבן של קדשי מזבח אסורים לאחר פדיונן, ומכאן שבהמות קדשי בדק הבית שקדם הקדשן למומן ונפדו (ששנינו שוולדן וחלבן מותר) הריהן חולין גמורים. ר' חזקיה בשם ר' יוסה אומר: בהמות קדשי בדק הבית שפדאן אף בהיותן תמימין — יצאו לחולין לגמרי. ומנין? שכן אין תימר [אם תאמר] שלא יצאו לחולין לגמרי, היאך אם כן קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית? שהרי שנינו במשנתנו שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים, ומכירה הריהי לכאורה כפדיון, ואם נאמר שבהמות קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות אינן יוצאות לחולין לגמרי אלא עדיין הן קדושות בקדושת בדק הבית — איך יקדיש אותן הקונה לקרבנו? והלא כבר נאמר שם במשנה ש"אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה"! אלא ודאי שהריהן יוצאות לחולין לגמרי. ומקשים: אחר שהוכיח ר' חזקיה בשם ר' יוסה ממשנתנו שבהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, אם כן קשה על שיטת ר' חזקיה בשם ר' חסדא (לעיל) הסבור שקדשי בדק הבית אינם יוצאים לגמרי לחולין בפדיון אלא אם נפל בהם מום!

ומשיבים: אכן בהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, ויכולים להקדישן שוב למזבח. ואולם סבור ר' חסדא שהריהן יוצאות לגמרי לחולין רק משנעשו בעלי מומין, שכל עוד הן תמימות, גזירת חכמים היא שקדושת מזבח עדיין חלה עליהן (יש בהן). וליידה מילה [לאיזה דבר, ענין]? — לגיזה ולעבודה, שאסור לגזוז או לעבוד אותן. אבל מדין תורה הריהן יוצאות לגמרי לחולין וליכול להקדישן למזבח, וכמוכח ממשנתנו. א במשנה מוזכר החילוק שבין זכרים לנקבות (במקדיש בהמות בדק הבית). ומביאים ברייתא העוסקת בענין דומה. הפריש נקבה לעולתו, אף שאין עולה באה אלא מן הזכרים, או לפסחו ולאשמו שגם הם באים רק מן הזכרים, אף שאינו יכול להקריבה לשם אותו קרבן שהקדישה, חלה עליה קדושת אותו קרבן לענין שהיא עושה תמורה, שאם המיר אותה בבהמה אחרת חלה על אותה בהמה קדושת עולה או פסח, וכיוצא בזה. ר' שמעון מחלק ואומר: אם הקדיש את הנקבה לעולתו — הריהי עושה תמורה, ואם הקדישה לפסחו או לאשמו — אינו עושה תמורה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: בין אם הקדישה לעולתו ובין אם לפסחו או לאשמו בכולם אינו עושה תמורה, שמאחר ואינה יכולה להתקדש לקרבן לו הקדישה, אינה מתקדשת אלא בקדושת דמים, ולפיכך אינה עושה תמורה באף אחד מאלה. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון המחלק בין עולה לפסח ואשם: שכן קרבן עולה שייך שיבוא גם מן הנקבה, שכן מצינו (מצאנו) שהנקבה בעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף), ומאחר ששייכת קדושת עולה גם בנקבה (אף אם לא בבהמה), שייך שתתקדש בהמה זו כעולה לפחות לענין שתעשה תמורה. אבל פסח או אשם כיון שלא שייכת בהם נקבה כלל, שהרי אינם באים מן העוף, אינם מתקדשים אלא בקדושת דמים ואינם עושים תמורה. ועוד אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון הוא: אם בהמה שהיא מין הכשר להיקרב לקרבן מסויים, כגון זכר לעולה, כמפורט בתורה שזהו מינו של קרבן זה, אם יש בו פרט החורג מהדינים הקבועים לאותו קרבן הוא חלוק עליו, כלומר, אינו דומה לקרבן שכל פרטיו הם כראוי, ואינו מתקדש לקרבן לו הקדישוהו, כל שכן שאין הוא מתקדש לשום ענין, ואף לא לענין שיעשה תמורה, כשהוא מין בשאינו מינו, כגון נקבה לעולה. ומסביר ר' יוחנן: איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו — כהדא דתני [כברייתא זו ששנינו]: היה אדם צריך להביא קרבן אשם בן שנה והביא במקומו בן שתים — יצא. כלומר, הקרבן כשר, אף שלא יצא המביאו ידי חובתו בו. היה צריך להביא אשם בן שתים והביא במקומו בן שלש — לא יצא, כלומר, הקרבן אינו כשר כלל, ובודאי שלא יצא בו ידי חובתו. שכיון שאין אשם בא בן שלוש הריהו כמקריב בהמת חולין. ב ועוד אומר ר' יוחנן: ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה בשיטתו) ור' יהושע שניהם אמרו דבר (דין, רעיון) אחד. והריהו מפרט: כמה [כמו] שר' יהושע אמר [אומר] במשנתנו שנקבה שהוקדשה בסתם, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לעולה, הריהי נמכרת לאנשים החייבים קרבנות שלמים (הבאים אף מן הנקבה) ובדמיה ייקנה זכר לעולה, ומתוך דבריו למדים שהוא סבור שלא קידשה (קדשה) בהקדשתה אלא הקדש דמים, שהרי היא עומדת למכירה, אבל אין גופה קדוש, כן ר' שמעון אמר: נקבה שהוקדשה לעולה, לא קידשה אלא הקדש דמים, ולכן אינה עושה תמורה. ומוסיפים להוכיח שכן דעת ר' יהושע, שכן אין תימר [אם תאמר] שבהקדשתה לעולה קדשה הנקבה קדושת הגוף, הרי אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב עולה (שהרי העולה באה רק מן הזכר), איך תימכר בעודה תמימה לצרכי שלמים, והלא אין פדיון לבהמות תמימות הקדושות בקדושת הגוף קודם שיפול בהם מום, ואם כן ירעו תרעה בהמה זו עד שיפול בה מום ורק אז יוכל למוכרה. למעלה הוזכרה הברייתא בה נחלקו תנאים בדין בהמה נקבה שהפריש לעולתו או פסחו או אשמו. ומביאים את המשך דברי הברייתא. אמר רבי: בדעת ר' שמעון שהמקדיש נקבה לעולתו הריהי עושה תמורה ולפסחו ואשמו אינה עושה תמורה אין אני רואה (ראה גרסות) את דברי ר' שמעון בפסח. שלדעתי אם הקדישה לפסח הריהי עושה תמורה. שכן אף שאי אפשר להקריב את הנקבה עצמה לפסח, חלה עליה קדושת הגוף, שהרי המותר של קרבן הפסח, וכגון שהקדיש אדם קרבן לפסח ומסיבה כלשהי לא הוקרב, דינו הוא שהוא בא (קרב) שלמים (אף שאינו נאכל אלא ליום ולילה). והריהי אם כן כמיועדת מלכתחילה לשלמים, ויכולה איפוא לעשות תמורה. ושואלים: ולסברה זו ולימא [ושיאמר] אם כן גם רבי: אין אני רואה את דברי ר' שמעון באשם, שכן המותר של אשם בא עולה, ואם כן נקבה זו שהוקדשה לאשם הריהי כמיועדת מלכתחילה לעולה, ותעשה איפוא תמורה! אמר ר' אבין: אין דמיון בין פסח לאשם, שכן אל הפסח עצמו יש להתייחס מלכתחילה אף כאל שלמים, שכן אם הקדיש פסח ולא הקריבוהו בזמנו, הריהו בא שלמים, כלומר, שגופו קרב שלמים, ואולם אין להתייחס לאשם מלכתחילה כאל עולה, שכן אם הקדיש כבש לאשם אף אם מחמת סיבה שהיא נשתייר ולא הוקרב כאשם אלא הריהו בא כעולה, אין גופו קרב עולה, אלא פודים אותו, ורק לאחר פדיונו קונים בדמיו עולה. ומכאן הוכחה שאינו קדוש אלא בקדושת דמים, ולכך אינו יכול לעשות תמורה. ומבררים: מהו כדון [מה זה, מה עניינה] של מחלוקת זו שבין רבי ור' אבין, במה הם חולקים? — ההין אמר [זה, ר' שמעון אומר, סבור] שכאשר מקדיש אדם נקבה לפסח, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לפסח לא הקדישה קדושת הגוף אלא הקדש דמים הוא שהקדיש אותה. ואילו ההין אמר [זה, רבי, אומר, סבור] שאף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כפסח חלה עליה קדושת שלמים, שהרי השלמים באים אף מן הנקבה, והקדש גופו איפוא הקדיש אותה ולא הקדש דמים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' יהושע המקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות הראויות לקרבן, הזכרים יקרבו עולות והנקבות תימכרנה לצרכי שלמים ובדמיהם קונים עולות. וכדי לבאר שיטה זו אמר ר' זעירא בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם, מקור דבריו] של ר' יהושע, הוא ממה שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב, יח), בא הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" לומר שהכל קרב לעולה, ואף כאשר לא פירש בדבריו שהריהו מקדיש בהמה זו לעולה. אכן מן הכתוב בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) משמע שדברים אלו אמורים רק במקדיש זכר, ואולם מנין שאפילו נקבות שהקדישן סתם תופסת בהם קדושת עולה? תלמוד לומר הלשון הכוללת "בבקר" (שם יט) — לרבות את הנקבות. על דברים אלה ר' יצחק בי [בן] ר' אלעזר שאל: אף אם מלשון הכתובים יכול ר' יהושע לדברי ר' שמעון בן לקיש ללמוד כי המקדיש בהמות סתם הריהן בכלל קדושת עולה, בין שהם זכרים (לחובת הקרבה), ובין שהן נקבות (לענין תמורה), זהו דווקא בבהמות תמימות (וכלשון המשנה "בהמה ראויה על גבי המזבח"), ואולם בעלות מום הריהן בכלל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח והולכים לבדק הבית. והלא על אף שכתיב [נאמר] במפורש בכתוב אותו דורש ר' יהושע "זכר" במפורש בכתוב, עם כל זה ואת אמרת [ואתה אומר] כי הלשון "בבקר" באה לרבות את הנקבות. ואם כן, הלא דכוותה כתיב [כיוצא בזה נאמר שם באותו כתוב] לשון "תמים", ואת אמרת [ואתה אם כן לשיטתך תהא אומר] כי "בבקר" בא לרבות אף בעלי מומין,

ומה ביניהון [מה ביניהם]? מדוע אתה מרבה את הנקבות ולא את בעלות המום? בתירוץ קושיה זו רב אמר: שבטא דכדכדא ביניהן [שבט של אורגים יש ביניהם], שהוא מוט שמפרידים בו את החוטים בתהליך האריגה. כלומר, יש ביניהם הבדל גדול כי "בבקר" משמעו גם נקבות, שכן הן ראויות להיקרב על המזבח (כשלמים), ואי אפשר לרבות מכאן בעלי מומים שאינם ראויים לשום קרבן.

ד שנינו במשנה שכאשר הקדיש אדם את נכסיו והיו בהם דברים הראויים למזבח, כגון יינות שמנים וסלתות, שר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, ובדמיהן יביא עולות. ומדבריו משמע שכל דבר שראוי למזבח, אם אינו בהמה, אם הקדישו סתם, קדושתו קדושת דמים לעולה, ובכלל זה אם הקדיש עופות. ועל כך אמר ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם] של ר' אליעזר הוא, שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו... איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (שם יג), ומן הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" למדים אנו כי כל קרבן שלא ברור לאיזה מטרה הקדישוהו — הכל קרב עולה, כלומר, קדושתו קדושת עולה. וממה שנאמר בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) למדים שמכל מקום תעלה בהמה זו לעולה כזכר, שאם היא עצמה זכר — יקריבוה לעולה, ואם נקבה — תימכר ויביאו בדמיה זכר לעולה. יכול תאמר שיהיו אפילו עופות בכלל זה שכשיוקדשו סתם, אם תמימים הם יקריבום לעולה, וכן יינות, שמנים וסלתות יקדשו בקדושת עולה, לענין שצריך למוכרם ולהביא בדמיהם עולה? — תלמוד לומר: "בבקר" — ולא עופות ושאר דברים שאינם בהמה. מסופר, ר' ירמיה ור' בון בר חייה הוון יתיבון ואמרין [היו יושבים ואומרים] כך: תמן [שם] אמר ר' יוחנן בהסבר שיטת ר' שמעון (כפי שהביאה התנא קמא בברייתא), הסבור שבהמה נקבה שהוקדשה לעולה עושה תמורה אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כעולה: טעמא [הטעם] של שיטת ר' שמעון הוא, שכן קרבן עולה שייך גם בנקבה, שכן נקבה שבעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף). והרי שסבור ר' יוחנן שבהסתמך על דין נקבת העוף תהא אף נקבת בהמה שהוקדשה לעולה קדושה בקדושת עולה, וכא [ואילו כאן] בענין העוף עצמו אמר הכין [אומר כך] ר' יוחנן שאין נקבה מן העוף שהוקדשה לעולה מתקדשת בקדושת עולה?!

The Gemara disarms this proof. Rav Ḥizkiya said in the name of Rav Ḥisda: The comparison to the mishna should be explained as referring to a case where the animals that were consecrated for Temple maintenance were redeemed while still unblemished, but they then developed a blemish. Once an animal has developed a blemish, its sanctity ceases to be inherent and inheres only in its monetary value. As long as the animal remains unblemished, it retains some inherent sanctity that is not removed upon redemption. Rabbi Yosei said in the name of Rav Ḥisda: The mishna (Temura 31b) said that as well: If animals consecrated for the altar subsequently develop a blemish, it is prohibited to use their offspring or their milk for any mundane purpose, even after their redemption. The mishna continues: However, if an animal consecrated for Temple maintenance subsequently develops a blemish, and is redeemed, it is permitted to use its offspring or milk for mundane purposes. The sanctity is fully removed only if the animal has a blemish. This implies that even animals that are consecrated for Temple maintenance retain some sanctity after redemption so long as they are unblemished. The Gemara cites support for the opposing view of Rabbi Yoḥanan that even if the animal did not develop a blemish, it loses all its sanctity upon its redemption: Rabbi Ḥizkiya said in the name of Rabbi Yosei: Animals consecrated for Temple maintenance that were redeemed while still unblemished are entirely transferred to non-sacred status; they retain no sanctity at all. This must be correct, for if you say they are not entirely transferred to non-sacred status but retain some of the sanctity of their original consecration for Temple maintenance, how can the sanctity of items consecrated to the altar take effect upon items consecrated for Temple maintenance? In the mishna, it is clear that when an unblemished animal consecrated for Temple maintenance is redeemed by being sold, the buyers may consecrate the animals to the altar. But if the animals still retain the sanctity of Temple maintenance, this would not be possible, due to the principle that one may not change the status of an item from one type of consecrated status to another (see Temura 32b). Perforce, all their sanctity is removed upon redemption, despite the fact that they are still unblemished.

The Gemara accepts the preceding argument as compelling. Perforce, Rav Ḥisda should accept it. Why, then, does he claim that it is prohibited to use for any mundane purpose animals that are redeemed before developing a blemish? The Gemara explains: Rav Ḥisda holds that only animals that are blemished will become entirely non-sacred upon redemption. He holds that, by rabbinic decree, the sanctity of the altar takes effect upon them. With regard to what matters does it take effect? With regard to the prohibition against shearing them and using them for labor. However, he agrees that according to Torah law, they have no sanctity of the altar, since they were not consecrated for that purpose. Therefore, their sanctity is removed entirely upon redemption. § It was taught in a baraita: One who set aside a female animal and consecrates it for his burnt-offering, or his Paschal lamb, or his guilt-offering, although these offerings may be brought only from a male animal, the consecration is still effective in endowing the female animal with inherent sanctity, such that it makes a substitute; if he tries to substitute another animal in place of the first, both animals are consecrated. Rabbi Shimon says: If one consecrated a female animal for his burnt-offering, it makes a substitute; however, if he consecrated it for his Paschal lamb or his guilt-offering, it does not make a substitute. Rabbi Shimon ben Yehuda said in the name of Rabbi Shimon: In all cases, whether one consecrated it for his burnt-offering, or for his Paschal lamb, or for his guilt-offering, it does not make a substitute. The Gemara explains the basis for the different opinions in the baraita: Rabbi Yoḥanan said: The reason for the opinion of Rabbi Shimon, as cited by the first tanna, is that we find a case in which a female bird is valid to be brought as a burnt-offering. It is therefore clear that sanctity of a burnt-offering can be applied to a female animal, and consequently, a substitute can be made from it. However, this is not true with regard to a Paschal lamb or a guilt-offering, which are never brought from a female animal. And Rabbi Yoḥanan said: The reason for the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda in the name of Rabbi Shimon is based on the following a fortiori argument: If two animals are of the same kind, i.e., the same gender, and one is distinct from the other in a small, invalidating detail, that distinction is sufficient to prevent the animal from attaining any sanctity. This is all the more so in the case of two animals of different kinds, i.e., of different genders, which is a distinction of greater import. If being of one gender invalidates the animal, it will certainly prevent the invalid animal from attaining any sanctity. What is the case of two animals of the same kind, where one is distinct from the other in a small, invalidating detail? Like that which was taught in a baraita: With regard to one who is obligated to sacrifice a guilt-offering from an animal less than one year old and brings an animal that was two years old, or one who is obligated to sacrifice a guilt-offering from an animal that was two years old and brings an animal that was three years old, he does not fulfill his obligation. In the first case, the animal is endowed with sanctity. However, in the second case, the animal remains non-sacred, despite the fact that the two animals are of the same kind and are distinct only in regard to one detail, their age. § Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Shimon, as cited by Rabbi Shimon ben Yehuda, and Rabbi Yehoshua, in the mishna, both said the same idea. Just as Rabbi Yehoshua said that a female animal that was consecrated without a specific purpose is not consecrated with inherent sanctity as a burnt-offering, but rather it is consecrated only with sanctity that inheres in the animal's monetary value, so too, Rabbi Shimon said that a female animal that was consecrated to be brought as a burnt-offering is not consecrated with inherent sanctity as a burnt-offering, but rather it is consecrated only with sanctity that inheres in the animal's monetary value, which is why one cannot make a substitute from it. It is clear that Rabbi Yehoshua holds that the animal does not have inherent sanctity. If you say he holds that one consecrated the female animal with inherent sanctity, then it would not be permitted to sell it for the needs of peace-offerings, as Rabbi Yehoshua indeed rules in the mishna. Rather, it should have to graze until it develops a blemish, since animals with inherent sanctity may not be sold until they develop a blemish. The Gemara cites the remainder of the baraita already cited above: Rabbi Yehuda HaNasi said: I do not see the statement of Rabbi Shimon as correct with regard to a female animal consecrated for a Paschal lamb. Rabbi Shimon said that the animal does not attain any sanctity, since a Paschal lamb is brought only from male animals. I disagree, because a leftover Paschal lamb, a Paschal lamb that was not slaughtered on Passover, is brought as a peace-offering, which can be brought from female animals. It is therefore appropriate for the consecration for a Paschal lamb to take effect upon a female animal and endow it with inherent sanctity, in a manner similar to Rabbi Shimon's own argument concerning a burnt-offering. But, according to this line of logic, let Rabbi Yehuda HaNasi also say: I do not see the statement of Rabbi Shimon with regard to a female animal consecrated for a guilt-offering as correct. Rabbi Shimon said that the animal does not attain any sanctity, since a guilt-offering is brought only from male animals. However, based on Rabbi Yehuda HaNasi's reasoning in the case of a Paschal lamb, he should also disagree here, since a leftover guilt-offering, a guilt-offering that was not sacrificed as such because its owner achieved atonement with a different guilt-offering, is brought as a burnt-offering, and as Rabbi Shimon himself explained that the consecration of a female animal for a burnt-offering takes effect. Rabbi Avin said: Rabbi Yehuda HaNasi's argument for a Paschal lamb does not extend to a guilt-offering, because there is a crucial distinction between the cases: If one consecrates an animal as a Paschal lamb, and it is not used as such, and it is therefore brought as a peace-offering, the animal itself is sacrificed as a peace-offering. However, if one consecrates an animal as a guilt-offering, and it is not used as such, and it is therefore brought as a burnt-offering, the animal itself is not sacrificed as a burnt-offering. Rather, it is left until it develops a blemish, then it is sold, and the proceeds are used for the purchase of a burnt offering. What is behind this disagreement between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Shimon concerning a female animal consecrated as a Paschal lamb? This one, Rabbi Shimon, says: Surely he consecrated the animal only with sanctity that inheres in the animal's monetary value, since he knows that it cannot actually be brought as a Paschal lamb. And this one, Rabbi Yehuda HaNasi, says: We do not make that assumption. Rather, he consecrated the animal to have inherent sanctity, and it takes effect because a leftover Paschal lamb can be brought as a peace-offering.

§ Rabbi Yehoshua taught in the mishna that if one consecrates animals without specifying for what purpose, the animals are endowed with the sanctity of burnt-offerings. Rabbi Ze'eira said in the name of Rabbi Shimon ben Lakish: The source for Rabbi Yehoshua's opinion is: "Speak to Aaron, and to his sons, and to all the children of Israel, and say unto them: Any man of the house of Israel, or of the strangers in Israel, that brings his offering, whether it be any of their vows, or any of their free-will offerings, which are brought to the Lord as a burnt-offering" (Leviticus 22:18). The verse is taken to mean that all vows or free-will offerings that can be brought to the Lord, i.e., animals, are consecrated to be sacrificed as burnt-offerings unless otherwise specified. The next verse states: "That you may be accepted, you shall sacrifice a male without blemish" (Leviticus 22:19). This verse would seem to limit to male animals the principle learned in the preceding verse. From where is it derived that even females that are consecrated without a specific purpose are also endowed with the sanctity of a burnt-offering? The continuation of the verse states: "Of the cattle" (Leviticus 22:19), which is a general term that comes to include females. Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Elazar, asked: Although it is explicitly written "male." You said that the phrase "of the cattle" comes to include females. If this is true, then in a similar manner, one could make the following claim: Although it is explicitly written "without blemish," you could say that the phrase "of the cattle" comes to include blemished animals.

For what is the difference between them? Why should one assume that the phrase "of the cattle" includes only female animals but not blemished animals? Rav said: The difference between them is so clear it is as if the weaver's rod [shivta dekhadkada] is between them: Female animals are suitable to be brought on the altar in some form, whereas blemished animals are never suitable to be brought on the altar.

§ The mishna teaches: In the case of one who consecrates all his possessions without specifying for what purpose, and among them are wines, oils, and birds, which are suitable to be sacrificed on the altar, Rabbi Eliezer says: They are sold for the needs of that kind of item, i.e., to individuals who will use them as such, and the proceeds are used to purchase burnt-offerings. Rabbi Eliezer holds that items suitable for use on the altar that are consecrated without specifying their purpose are consecrated with sanctity that inheres in the item's value, yet they are designated as burnt-offerings. Therefore, everything, including the birds, must be sold to achieve that end. Rabbi Abbahu said in the name of Rabbi Shimon ben Lakish: The source of Rabbi Eliezer's opinion is: "Speak to Aaron, and to his sons, and to all the children of Israel, and say unto them: Any man of the house of Israel, or of the strangers in Israel, that brings his offering, whether it be any of their vows, or any of their free-will offerings, which are brought to the Lord as a burnt-offering" (Leviticus 22:18). The verse is taken to mean that all vows or free-will offerings that can be brought to the Lord, i.e., animals, are consecrated to be sacrificed as burnt-offerings, unless otherwise specified. The next verse states: "That you may be accepted, you shall sacrifice a male without blemish" (Leviticus 22:19). I might have thought this verse teaches that an unspecified consecration can be fulfilled with the sacrifice of any unblemished male, even birds. To reject this possibility, the continuation of the verse states: "Of the cattle" (Leviticus 22:19), which includes only domesticated animals and not birds. Rabbi Yirmeya and Rabbi Bun bar Ḥiyya were sitting and saying: There, in explanation of the baraita cited above concerning one who consecrated a female animal for a burnt-offering, Rabbi Yoḥanan said that the reason for Rabbi Shimon's opinion, as cited by the first tanna, that the female is consecrated with the inherent sanctity of a burnt-offering is that there is that there is a case of a female bird that is valid to be brought as a burnt-offering. Yet here, in this case concerning the consecration of a female bird itself, Rabbi Eliezer said this. Presumably, Rabbi Eliezer agrees with Rabbi Yoḥanan's explanation of Rabbi Shimon's opinion. If the argument for a female animal gaining inherent sanctity when consecrated for a burnt-offering is based on a case of a female bird, how can it be that when a bird itself is consecrated it does not attain inherent sanctity and can therefore be sold?