דלג לתוכן

שקלים יג ע"א - פירוש שטיינזלץ

אמר ר' יוסי בתירוץ הקושיה: קיימתיה [העמדתי, פירשתי, אותה] כהא [כמו זו] שאמר ר' שמואל בשם ר' זעירא: כל בהמה שאם תחול עליה קדושת הגוף אינה יכולה ליקרב לא היא בעצמה ולא דמיה, שאם יפדוה לא יוכלו להקריב את הנקנה בדמיה — לא קדשה קדושת הגוף אלא הקדש דמים בלבד. שרק כך תוכל לבוא לידי הקרבה, שיפדוה, והנקנה בדמיה, אם ראוי הוא למזבח, יקרב. ואת [ואתה ר' אלעזר] הסבור שכאשר הקדישו עופות בסתם חלה עליהם קדושת דמים ולא קדושת הגוף אמרת יאות [אומר אם כן נכון], שכן להקריבו את העוף שהוקדש סתם לעולה — אין את [אתה] יכול, דכתיב [שכן נאמר] "בבקר" — ולא עופות. לפדותו אין את יכול, שכן כלל הוא שאין לעוף פדיון. לפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר]: שעוף שהוקדש בסתם ובכך חלה עליו קדושת עולת בהמה, לא קדשה העוף אלא קדושת דמים.

א בברייתא שהובאה בעמוד הקודם הוזכרה דעת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה) שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו בכל אלה אין היא עושה תמורה. ומביאים כי בהסבר שיטה זו אמרו חברייא [בני החבורה, התלמידים] בשם ר' יוחנן, וכן ר' אייבו בר נגרי אמר כן קומי [לפני] ר' אילא בשם ר' יוחנן: טעמא דהין תניא [הטעם של תנא זה, ר' שמעון] הוא ממדרש הכתוב. שנאמר "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא). ויש לברר: מה תלמוד לומר (יש ללמוד) מהמלה "טמאה" שהיא לכאורה מיותרת, שהרי וודאי אי אפשר להקריבה! אלא ודאי כוונת הכתוב ללמד שאפילו בהמה שמצד עצמה היא כשרה לקרבן, אלא שהיא טמאה (אינה ראויה) באותו השם, שלקרבן שהוקדשה עבורו אינה ראויה, וכגון נקבה לעולה דינה כן. ומתוך זה למד ר' שמעון שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו אין היא עושה תמורה. שמאחר שאינה ראויה לקרבנות הללו, חלה עליה רק קדושת הדמים, וקדושת דמים אינה עושה תמורה. ומעירים: וקשיא [ואולם קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), שכדי לפדות את הבהמה מקדושתה צריך להעמיד אותה לפני הכהן שיעריך אותה ואז תיפדה (ראה שם פסוקים יא—יב), ודעת ר' שמעון שאין דין העמדה והערכה בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד (כמבואר במשנה תמורה פ"ז מ"ג, ובגמרא שם לב,א), וכיצד אפשר להסביר את דברי ר' שמעון בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד על פי פסוק זה?! ר' זעירא בשם ר' אלעזר לא אמר כן, שפסוק זה הוא מקור שיטת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה), אלא כך פירשו: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' ", ולכאורה המלה "קרבן" מיותרת, שהיה די לומר "אשר לא יקריבו ממנה לה' ". אלא כוונת הכתוב לומר שדווקא כל בהמה שאינה ראוי ליקרב לא כאן, לא למה שהוקדשה, ולא במקום אחר, כלומר, ולא לשום קרבן אחר, היא היא ה"טמאה" שאם הקדישוה לקרבן אינו עושה תמורה, יצאת (יצאה) מכלל זה בהמה נקבה שהוקדשה לעולה, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן, לקרבן עולת בהמה, הריהי ראוי ליקרב במקום אחר, בעולת העוף הבאה אף מן הנקבה. ולשיטה זו פסוק זה הריהו מקור לדברי תנא קמא באותה ברייתא החלוק על ר' שמעון וסבור שהמקדיש נקבה בין לעולה בין לפסח או לאשם הריהי עושה תמורה. ומביאים כי ר' אבון ור' בון בעון קומי [שאלו לפני] ר' זעירא: הרי בעל חיים הרובע אדם והנרבע על ידי אדם, שאינן ראוין ליקרב כלל לא כאן, לקרבן לו הוקדשו, ולא במקום אחר, לקרבן אחר, ואולם אם הוקדשו לקרבן הרי הן עושין תמורה, ושלא כדבריך! אמר לון [להם]: אף אני לא אמרתי שבהמה שאינה ראויה לשום קרבן אינה עושה תמורה, אלא בבהמה טמאה ממש, כלומר, ממיני הבהמות הטמאות, ולא ממין טהור אלא שאינה ראויה לקרבן לו הוקדשה. ולכן רובע ונרבע, אף שהן עצמם אינן יכולות להיקרב לשום קרבן, מינן יכול להיקרב, ולכן אף הן עצמן יכולות לעשות תמורה. ודוחים: וקשיא [ואולם אינך יכול לומר כך שכן קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), וברור שפסוקים אלו עוסקים בבהמה טהורה שהוממה לאחר הקדשתה, ולא בטמאה ממש, שהרי דין הטמאה ממש נאמר בכתוב אחר ("ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו". ויקרא כז, כז).

ב הלכה ה משנה אחת לשלשים יום משערין את שווי הדברים שצריך לקנות מכספי הלשכה. שקובעים עם מוכר הדברים את השער של היינות השמנים והסלתות לשלושים הימים הבאים. כך שאם יתייקר השער יתנו למוכרים כשער שנקבע. ודין נוסף: כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, כלומר, שסיכם עם גזברי ההקדש לספק למקדש ארבעה סאין סולת בסלע לשנה הקרובה, שכך היה מחירם באותה שעה, וקיבל מהם את דמיהם מראש, והתייקר מחירם ועמדו משלש, שעתה יכול לקבל רק שלוש סאים בסלע — בכל זאת יספק מארבע, כפי שקיבל על עצמו. ואף אם קבע לספק רק משלש סאים בסלע, וירד המחיר ועמדו מארבע סאים בסלע — יספק מארבע, שכלל הוא שיד הקדש לעולם על העליונה בין בעליית המחיר בין בירידתו. אם לאחר שסיפק את הסולת למקדש התליעה הסולת — התליעה לו, לזה שמספק את הסולת, ויביא אחרת תמורתה, שהוא חייב באחריותה. וכן אם שילמו גזברי ההקדש למוכר תמורת היין שיספק למקדש, ולאחר שנתן המוכר את היין להקדש החמיץ היין — החמיץ לו, ויביא אחר תמורתו, מפני שחייב באחריותו. וטעם הדבר: לפי שהמוכר אינו מקבל מעותיו, כלומר, אינו זוכה בהם, עד שיהא המזבח מרצה, והרי דברים אלו אינם יכולים לעלות למזבח להקרבה.

ג גמרא תני [שנויה ברייתא] החולקת על דין משנתנו בשם ר' שמעון: מוכרי היין השמנים והסלתות למקדש מיד היו מקבלין את מעותיהן, שמיד כשקבלו את הכסף תמורת סחורתם זכו בו. ולא חששו שלא ירצה המזבח, מאחר והכהנים זריזין וחרוצים הן

א הלכה א משנה אלו הן שהיו הממונים על תפקידים שונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס היה ממונה על החותמות שהיו כעין קבלה המאשרת כי אדם הנושא חותמת כזו זכאי לקבל קרבן מסויים מגזברי המקדש, שהיה פנחס מקבל את הכסף מהקונה ומוסר לו חותמת אותה הוא מסר לממונה על סוג הקרבן שקנה ומקבלו תמורתה. אחייה היה ממונה על הנסכים (יין, שמן וסולת לנסכים ומנחות), שהיה נותן למביא חותמת נסכים את הנסכים שהוכנו לשם כך והיו מונחים בלשכה מיוחדת. מתיה בן שמואל היה ממונה על הפייסות (גורלות), לקבוע מי יזכה באיזו עבודה בכל יום. פתחיה היה ממונה על הקנין (תורים או בני יונה לקרבנות הזב, זבה, יולדת ומצורע), שהיה החייב בקן נותן מעות כשווי קן בקופת ה"הקנין" שבמקדש, ופתחיה שהיה ממונה על קופה זו היה דואג בכל יום לקנות בכסף שבקופה עופות ולהקריבם לשם בעליהם ולשם הקרבן שהיו צריכים לו. ואגב אומרים: פתחיה זהו מרדכי היהודי שבשושן הבירה, ולמה נקרא שמו "פתחיה"? שהיה פותח (מפרש) דברים סתומים ודורשן (מסבירם), והיה יודע בשבעים לשון. וחוזרים למנות את הממונים במקדש: בן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים שהיו חולי מעיים. נחוניה היה חופר שיחין (בורות המים) לצורך עולי הרגל. גביני היה הכרוז של המקדש, והיה מכריז בכל בוקר "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראלים למעמדכם". בן גבר היה ממונה על נעילת השערים במקדש בערב ופתיחתם בבוקר. בן בבי היה ממונה על הפקיע, התאמת עובי הפתילות למנורה לפי תקופות השנה. בן ארזא היה ממונה על הצלצל, כלי נגינה שלאחר שנשמע קולו החלו הלויים בעבודת השיר. הוגרס בן לוי היה ממונה על השיר. שהיה מלמד את המשוררים את שירת המקדש, וקובע אלו מהם יהיו המשוררים בכל יום, וכן קבע מתי יחלו בכל שיר ומתי יסיימוהו. בית גרמו היו ממונים על מעשה לחם הפנים. בית אבטינס היו ממונים על מעשה הקטורת. ואלעזר היה ממונה על האומנים שעסקו באריגת הפרוכת של המקדש. ופנחס היה המלביש, שהיה מסייע לכהנים בהתאמת ובלבישת בגדי הכהונה לצורך העבודה.

ב גמרא במשנה נמנו חמישה עשר ממונים שהיו במקדש, אף שודאי במשך כל שנות קיום שני בתי המקדש היו ודאי הרבה יותר מאלו שנמנו. וכדי להסביר את הדבר ר' חזקיה אמר שר' סימון ורבנן [וחכמים] נחלקו בענין זה, חד אמר [אחד מהם אמר]: האנשים המנויים במשנתנו לא כולם היו בני דור אחד, אלא כשירי הכשרים והמיוחדים מבעלי התפקידים הנזכרים שבכל דור ודור בא למנות עליהן (זכו להימנות). וחרנה אמר [והאחר אמר]: מי, כלומר, התנא שמנאם, שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. חלק מהממונים המנויים במשנה נזכרים גם במשנה ביומא (פ"ג מי"א), בית גרמו, בית אבטינס, הגרוס בן לוי ובן קמצר. חלקם נזכרו שם בשל אי רצונם ללמד את סוד מלאכתם לברכה, וחלקם לקללה. ומעירים כי פירוש הדברים תלוי במחלוקת זו. מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא כשירי כל דור ודור בא למנות — על כולן, כלומר, על בית גרמו (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית לחם הפנים), וגם על בית אבטינס (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית הקטורת), הוא הכתוב אומר "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), ומי שנמנה שם בכלל הנאמר "ושם רשעים ירקב" (שם) הוא בן קמצר (שלא רצה ללמד את אומנות הכתב). ואילו מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו — על כולן, כל המנויים באותה משנה במסכת יומא הוא אומר "ושם רשעים ירקב", ועל מי נאמר "זכר צדיק לברכה" — על בן קטין וחביריו שנזכרו שם, שנתן בן קטין מכספו כדי לעשות לכיור שבמקדש שנים עשר ברזים שיוכלו שנים עשר כהנים לקדש ידיהם ורגליהם בו זמנית. וכן עשה מתקן מיוחד לכיור ("מוכני"), כדי למנוע ממי הכיור להיפסל בלינה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

אמר רבי יוסי: אני קיימתיה, לפרש טעמא דרבי אליעזר במתניתין, במה שאמר המקדיש נכסיו והיו בהם עופות, ימכרו ויביאו בדמיהן עולה.

טעמו הוא: כהא כמו הכלל דאמר רבי שמואל בשם רבי זעירא:

כל בהמה שהקדיש אדם, שאינה יכולה ליקרב, לא היא בעצמה ולא דמיה, דינה שלא קדשה קדושת הגוף, אלא הקדש דמים בלבד.

ולפיכך את אמרת יאות, שפיר אמרת, שעופות הללו שהקדישן בתוך נכסיו קדושין רק קדושת דמים.

שהרי להקריבו לעופות הללו אי אתי יכול.

דכתיב בקרא "בבקר". ודרשינן: ולא עופות. ולמדנו מכאן שהמקדיש עופות בסתם לא יקרבו.

ולפדותו ולהביא בדמיו עולה נמי אין את יכול.

שהרי אין לעוף פדיון [ואפילו נפל בו מום].

ואם כן, הוי דבר שאין יכול ליקרב לא הוא עצמו ולא דמיו.

ולפום כן [ולפיכך] צריך [מוכרח אתה לומר] דעופות הללו - לא קדשה אלא קדושת דמים. ושפיר אמר רבי אליעזר, שקדושת דמים נפדית.

חברייתא [בני החבורה] אמרי בשם רבי יוחנן.

וכן רבי אייבו בר נגרי אמר קומי רבי אילא בשם רבי יוחנן: הרי טעמא דהין תניא [של זה התנא], רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון, הסובר שהמקדיש נקיבה לעולתו או לפסחו או לאשמו לא חלה עליה קדושת הגוף, ואין היא עושה תמורה, הוא מכאן:

שהוא לומד מדכתיב "ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'. והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך אותה הכהן".

ולפי פשוטו של מקרא, הוא בא ללמד שהמקדיש בהמה טמאה לא חלה עליה אלא קדושת דמים, ולפיכך היא נפדית, ופדיונה הוא על ידי העמדה והערכה. דהיינו, שיעמיד את הבהמה לפני הכהן, ויעריכנה הכהן, ויפדנה בשווי שהעריכה הכהן.

וקשה: מה תלמוד לומר בקרא זה "בהמה טמאה"?

והרי דין בהמה טמאה מתפרש בכתוב אחר כך: "ואם בבהמה הטמאה - ופדה בערכך"!?

אלא, בא הכתוב הזה ללמדנו, כי אפילו אינה בהמה טמאה ממש, אלא רק "טמאה" לאותו השם, שלאותו שם קרבן שהוקדשה לו היא אינה ראויה, אין היא מתקדשת בקדושת הגוף, אלא רק קדושת דמים, והיא נפדית.

מכאן, שהמקדיש נקיבה לעולה או לפסח או לאשם, כיון שהיא "טמאה" לאותו השם, שאינה ראויה לקרבנות הללו, היא אינה קדושה אלא קדושת דמים.

וקשיא, ומקשה הגמרא על זה: אם קרא זה מיירי במקדיש נקיבה לעולה, וקא משמע לן שאינה קדושה קדושת הגוף - כיצד בדא [בזה הפסוק] כתיב: "והעמיד" "והעריך"!? דהיינו, שהיא נפדית על ידי העמדה והערכה.

והרי אינה קדושה כלל, לפי שבהמה זו הוא הקדיש למזבח, וכיון שלא חל עליה קדושת הגוף, אם כן היא נשארה חולין ואינה צריכה פדיון כלל.

כי לא יתכן פדיון אלא בבעל מום או בבהמה טמאה שאינם ראויים אלא להקדש דמים. אבל בבהמה תמימה לא תיתכן בה קדושה כזאת שאפשר לפדותה בהיותה תמימה.

אלא, או שחל בה קדושת הגוף, ואז אין לה פדיון בהיותה תמימה, או שהיא נשארת חולין.

רבי זעירא בשם רבי אליעזר לא אמר כן לדרוש מקרא זה שהמקדיש נקיבה לעולה לא קדשה קדושת הגוף.

אלא הוא למד מקרא זה כדעת רבי שמעון סתמא, האומר שהמקדיש נקיבה לעולה קדשה קדושת הגוף. ורק לפסח ואשם לא קדשה. ודריש הכי:

"ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" - כל שהיא כבהמה טמאה, שאינה ראויה ליקרב, לא כאן ולא במקום אחר לאותו שם קרבן, אינה קדושה, ואינה עושה תמורה.

יצאת מקדיש נקיבה לעולה, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן בעולת בהמה, מכל מקום ראויה היא ליקרב במקום אחר, בעולת העוף.

ומכאן שהמקדיש נקיבה לעולתו קדשה, ועושה תמורה, דראויה היא לאותו שם קרבן, דהיינו עולה בעוף.

אך המקדיש נקיבה לפסח או לאשם, היות ואינה ראויה בשום מקום לשם קרבן פסח ואשם, לפיכך אינה קדושה ואינה עושה תמורה.

רבי אבון ורבי בון בעון קומי רבי זעירא [הקשו לפני רבי זעירא] על דבריו, שאמר כל שאינו ראוי ליקרב לא כאן ולא במקום אחר אינו מתקדש בקדושת הגוף:

והרי הרובע והנרבע, אף על פי שאינן ראויין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר, הרי הן קדושים ועושין תמורה [כדתני בתוספתא דתמורה]?

אמר לון [להו] רבי זעירא: אף אני לא באתי ואמרתי לבאר שיטת רבי שמעון, הסובר שהמקדיש נקיבה לפסח ואשם לא קדשה, כפי שהבנתם דברי.

אלא ביארתי את דעת הסובר שהמקדיש נקיבה לפסח ואשם קדושה.

ולדבריו אמרתי, שזהו שלימדנו הכתוב, כי רק המקדיש בהמה טמאה ממש אינה קדושה כלל, משום שאין מינה קרב בשום מקום.

אך נקיבה, ורובע ונרבע מינם קרב [כשלא נרבעו], ולכן הדין שחלה עליהם קדושת הגוף.

וכיון שהכתוב מדבר בבהמה טמאה ממש, שלא שייך בה קדושת הגוף כלל, שפיר מובן כי בהדא [בזו] כתיב "והעמיד" "והעריך", שהיא אכן קדושה קדושת דמים.

שהרי לא שייך להקדישה אלא לדמים, הואיל ואין לה שייכות למזבח כלל, ויש לה פדיון על ידי העמדה והערכה. [עפ"י גירסת קרבן העדה].

הלכה ה - מתניתין:

אחת לשלושים יום משערין, [קובעין שער] את הלשכה.

שאז קובעין מחיר ליינות ושמנים וסלתות שיעמוד זה השער ל' יום, ולוקחים בכל יום ממוכרי יינות שמנים וסלתות מה שהן צריכין באותו הסכום שפסקו.

ולענין מה פוסקין את השער?

שאם נתייקר המקח בתוך אותן ל' יום, אין מוסיפין דמים, אבל אם הוזל לוקחים כפי הזול.

כל ספק המקבל עליו לספק סלתות ללשכה, לצורך המנחות למשך השנה, ופסקו עמו שיספק להקדש ארבע סאין בסלע, הרי אף שהוקרו ועמדו על שלש סאין לסלע, מכל מקום, ימשיך לספק ד' סאין בסלע.

כי אף שההקדש לא משך את הסלתות, מכל מקום קנאו בקנין כסף, לפי שההקדש קונה בקנין כסף.

ונמצא ההקדש משתכר סאה לכל סלע.

קיבל עליו לספק סלתות כאשר עמדו משלוש סאין בסלע, והוזלו, ועמדו מד' סאין בסלע - יספק מד' סאין בסלע.

שלעולם יד הקדש על העליונה.

אם התליעה הסולת שקיבל עליו המוכר לספק - התליעה לו, והוא צריך לתת סולת אחרת תחתיה.

וכן אם החמיץ היין שקיבל עליו לספק - החמיץ לו, ונותן להקדש יין אחר תחתיו.

ואחריתו של המוכר היא אפילו משך הגזבר את הסולת והיין ונתן לו כבר מעות.

לפי שאינו מקבל מעותיו להיות שלו ממש, עד שיהא הכל ראוי למזבח, ויהא המזבח מרצה.

גמרא:

תני בשם רבי שמעון: מיד היו מקבלין הספקין את מעותיהן. ולא חיישינן שיפסלו הסלתות. הואיל והכהנים זריזין הן לשמרן שלא יתקלקלו.

הדרן עלך פרק התרומה


פרק חמישי - אלו הן הממונים

הלכה א - מתניתין:

חמשה עשר מינויים של פקידות ושררה היו תמיד במקדש. וכל אחד מהממונים האלו היו תחת ידו אנשים הרבה, כדי להכין המלאכה שהוא ממונה עליה - [רמב"ם פ"ז מכלי המקדש].

ואלו הן הממונים שהיו במקדש:

א. יוחנן בן פנחס - ממונה על החותמות.

מי שהיה נצרך לנסכים, בא ליקח אותן מן הממונה, והיה נותן מעות ליוחנן בן פנחס. והוא היה נותן לו כנגד מעותיו חותם, כפי מדת הנסכים שהוא צריך.

ב. אחייה - ממונה על הנסכים.

כל מי שקנה חותם מיוחנן בן פנחס, היה נותנו לאחייה. והוא היה נותן לו נסכים כפי הכתוב בחותם.

[ומה שהיו מוכרין נסכים ולא מכרו בהמות לקרבנות, הוא משום שהנסכים מקבלין טומאה, וצריך לשמרן בטהרה].

ג. מתיה בן שמואל - ממונה על הפייסות.

שהיו במקדש ד' פייסות כל יום, להורות מי יזכה בעבודה זו, ומי בעבודה זו. והוא היה ממונה לערוך את סדר הפייסות.

ד. פתחיה - ממונה על הקנין.

שהיו מביאין זבים ויולדות.

אותם המחויבין בקיני חובה היו מביאין מעותיהן לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהם את הקינים.

והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי, כדאמרינן במסכת אבות: קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות.

ופתחיה - זהו מרדכי היהודי.

ולמה נקרא שמו פתחיה?

שהיה פותח בדברים, ודורשן, ויודע בשבעים לשון, ויבואר בגמרא.

ה. בן אחיה - ממונה על חולי המעיים לרפאותן.

לפי שהיו הכהנים אוכלין הרבה בשר קדשים, והיו הולכים על הרצפה כשהם יחיפים. לפיכך היו מעיהן מתקלקלין, וצריכין תמיד לרופא שיאמר להם רפואתם.

ו. נחוניה - חופר בורות ושיחין.

כדי שיהיו מים מצויין לשתות, לעולי רגלים.

ז. גביני - היה ממונה על הכרוז.

שהיה מכריז בכל בקר בבית המקדש: עמדו כהנים לעבודתכם! והיה מעוררן, והיו שומעין קולו עד יריחו.

ח. בן גבר - היה ממונה על נעילת שערים.

שהיה מורה לנעול שערי המקדש בערב ולפותחן בבקר.

ט. בן בבי - היה ממונה על הפקיע.

על עשיית הפתילות של המנורה. ומשום שמצוות המנורה שתדלק מערב עד בוקר, ולעולם היו נותנים בה מידת שמן שווה, שהיא חצי לוג שמן כשיעור המספיק ללילי טבת הארוכין. והוא היה ממונה לכוון עובי הפתילות בכל עונות השנה, כדי שלא יכבה קודם הבקר.

י. בן ארזא - היה ממונה על הצלצל.

הוא כלי שיר שיש לו קול גדול, וכשהיו שומעין קולו היו הלויים מתחילין בשיר.

יא. הוגרס בן לוי - ממונה על השיר.

שהיו הלוים שרין בפיהם. ונעימה גדולה היתה בפיו, והיה ממונה להתחיל השיר. וכשהיה מסיים היו כולן מסיימים.

יד. בית גרמו - ממונים על מעשה לחם הפנים.

שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה, והיו הם אומנים בעשייתו ואפייתו, לרדותו מן התנור שלא ישבר, ולעשותו באופן שלא יתעפש.

יג. בית אבטינס - היו ממונין על מעשה הקטורת.

שהיו משפחה זו בקיאים לפטם הקטורת, ומכירין בעשב ששמו "מעלה עשן".

וכשהיו מערבין אותו עם סממני הקטורת היה עשן הקטורת מתמר ועולה כמין מקל.

יד. אלעזר - היה ממונה על אורגי הפרוכות.

לעשות פרוכות חדשות, כשהיו צריכים.

טו. ופנחס - ממונה על המלבוש.

שהיה עוסק בבגדי כהונה באריגתם ובעשייתם, והוא היה דואג לכך שיהיו מוכנים הבגדים לכהנים בשעת עבודה, ובהצנעתם אחר העבודה, ולשכה מיוחדת לכך היתה במקדש.

גמרא:

רבי חזקיה אמר רבי סימון ורבנן אמרי: לא היו אלו הממונין השנויין במשנה ממונין אלא לשעתן, ובשאר הדורות היו ממונים אחרים.

ונחלקו בטעמו של התנא, מדוע מנה שמות אלו דווקא.

חד אמר: כשירי דור ודור בא למנות עליהם. שלא שימשו כל הנך בדור אחד, אלא מנה התנא את מי שהיה הכשר מכולם בכל המינויים, במשך כל הדורות.

וחרנה [והאחר - השני] אמר: כל אלו הממונים שימשו בדור אחד. ומי שהיה באותו הדור שבו עלו ישראל מן הגולה מנה מה שהיה בדורו. ואותן הזכיר התנא, ולא הזכיר את כל הממונים שהיו בזמן הבית.

תנן במסכת יומא פרק שלישי:

בן קטין עשה י"ב דדים לכיור. מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. והיו מזכירין אותן לשבח.

ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמדו על מעשה לחם הפנים. של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.

על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה", ועל אלו נאמר "שם רשעים ירקב".

והשתא אמרינן: מאן דאמר שהתנא דמשנתינו כשירי כל דור ודור בא למנות, אם כן, נמצא דבית גרמו והוגרס ובית אבטינס כשרים שבכל הדורות היו, ומצאו תשובה לדבריהם מדוע לא רצו ללמד, וכדאמרינן להלן בגמרא.

ועל כרחך שעל כולן הוא אומר "זכר צדיק לברכה", אף על בית גרמו והוגרס ובית אבטינס.

ומה דאמרינן התם ביומא שעל האחרונים הוא אומר "שם רשעים ירקב" לא קאי עלייהו, אלא על בן קמצר וחביריו.

אולם למאן דאמר "מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו", אם כן אין ראיה שכל אלו המוזכרין במשנתינו היו כשרים. ושוב יש לפרש המשנה ביומא כפשוטה, שעל כולן שהוזכרו שם לגנאי הוא אומר "ושם רשעים ירקב", ואפילו על בית גרמו והוגרס, ובית אבטינס.

ועל מי נאמר שם במשנה "זכר צדיק לברכה" - על בן קטין וחביריו, השנויים שם ברישא של המשנה.

אמר ר' יוסי בתירוץ הקושיה: קיימתיה [העמדתי, פירשתי, אותה] כהא [כמו זו] שאמר ר' שמואל בשם ר' זעירא: כל בהמה שאם תחול עליה קדושת הגוף אינה יכולה ליקרב לא היא בעצמה ולא דמיה, שאם יפדוה לא יוכלו להקריב את הנקנה בדמיה — לא קדשה קדושת הגוף אלא הקדש דמים בלבד. שרק כך תוכל לבוא לידי הקרבה, שיפדוה, והנקנה בדמיה, אם ראוי הוא למזבח, יקרב. ואת [ואתה ר' אלעזר] הסבור שכאשר הקדישו עופות בסתם חלה עליהם קדושת דמים ולא קדושת הגוף אמרת יאות [אומר אם כן נכון], שכן להקריבו את העוף שהוקדש סתם לעולה — אין את [אתה] יכול, דכתיב [שכן נאמר] "בבקר" — ולא עופות. לפדותו אין את יכול, שכן כלל הוא שאין לעוף פדיון. לפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר]: שעוף שהוקדש בסתם ובכך חלה עליו קדושת עולת בהמה, לא קדשה העוף אלא קדושת דמים.

א בברייתא שהובאה בעמוד הקודם הוזכרה דעת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה) שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו בכל אלה אין היא עושה תמורה. ומביאים כי בהסבר שיטה זו אמרו חברייא [בני החבורה, התלמידים] בשם ר' יוחנן, וכן ר' אייבו בר נגרי אמר כן קומי [לפני] ר' אילא בשם ר' יוחנן: טעמא דהין תניא [הטעם של תנא זה, ר' שמעון] הוא ממדרש הכתוב. שנאמר "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא). ויש לברר: מה תלמוד לומר (יש ללמוד) מהמלה "טמאה" שהיא לכאורה מיותרת, שהרי וודאי אי אפשר להקריבה! אלא ודאי כוונת הכתוב ללמד שאפילו בהמה שמצד עצמה היא כשרה לקרבן, אלא שהיא טמאה (אינה ראויה) באותו השם, שלקרבן שהוקדשה עבורו אינה ראויה, וכגון נקבה לעולה דינה כן. ומתוך זה למד ר' שמעון שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו אין היא עושה תמורה. שמאחר שאינה ראויה לקרבנות הללו, חלה עליה רק קדושת הדמים, וקדושת דמים אינה עושה תמורה. ומעירים: וקשיא [ואולם קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), שכדי לפדות את הבהמה מקדושתה צריך להעמיד אותה לפני הכהן שיעריך אותה ואז תיפדה (ראה שם פסוקים יא—יב), ודעת ר' שמעון שאין דין העמדה והערכה בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד (כמבואר במשנה תמורה פ"ז מ"ג, ובגמרא שם לב,א), וכיצד אפשר להסביר את דברי ר' שמעון בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד על פי פסוק זה?! ר' זעירא בשם ר' אלעזר לא אמר כן, שפסוק זה הוא מקור שיטת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה), אלא כך פירשו: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' ", ולכאורה המלה "קרבן" מיותרת, שהיה די לומר "אשר לא יקריבו ממנה לה' ". אלא כוונת הכתוב לומר שדווקא כל בהמה שאינה ראוי ליקרב לא כאן, לא למה שהוקדשה, ולא במקום אחר, כלומר, ולא לשום קרבן אחר, היא היא ה"טמאה" שאם הקדישוה לקרבן אינו עושה תמורה, יצאת (יצאה) מכלל זה בהמה נקבה שהוקדשה לעולה, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן, לקרבן עולת בהמה, הריהי ראוי ליקרב במקום אחר, בעולת העוף הבאה אף מן הנקבה. ולשיטה זו פסוק זה הריהו מקור לדברי תנא קמא באותה ברייתא החלוק על ר' שמעון וסבור שהמקדיש נקבה בין לעולה בין לפסח או לאשם הריהי עושה תמורה. ומביאים כי ר' אבון ור' בון בעון קומי [שאלו לפני] ר' זעירא: הרי בעל חיים הרובע אדם והנרבע על ידי אדם, שאינן ראוין ליקרב כלל לא כאן, לקרבן לו הוקדשו, ולא במקום אחר, לקרבן אחר, ואולם אם הוקדשו לקרבן הרי הן עושין תמורה, ושלא כדבריך! אמר לון [להם]: אף אני לא אמרתי שבהמה שאינה ראויה לשום קרבן אינה עושה תמורה, אלא בבהמה טמאה ממש, כלומר, ממיני הבהמות הטמאות, ולא ממין טהור אלא שאינה ראויה לקרבן לו הוקדשה. ולכן רובע ונרבע, אף שהן עצמם אינן יכולות להיקרב לשום קרבן, מינן יכול להיקרב, ולכן אף הן עצמן יכולות לעשות תמורה. ודוחים: וקשיא [ואולם אינך יכול לומר כך שכן קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), וברור שפסוקים אלו עוסקים בבהמה טהורה שהוממה לאחר הקדשתה, ולא בטמאה ממש, שהרי דין הטמאה ממש נאמר בכתוב אחר ("ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו". ויקרא כז, כז).

ב הלכה ה משנה אחת לשלשים יום משערין את שווי הדברים שצריך לקנות מכספי הלשכה. שקובעים עם מוכר הדברים את השער של היינות השמנים והסלתות לשלושים הימים הבאים. כך שאם יתייקר השער יתנו למוכרים כשער שנקבע. ודין נוסף: כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, כלומר, שסיכם עם גזברי ההקדש לספק למקדש ארבעה סאין סולת בסלע לשנה הקרובה, שכך היה מחירם באותה שעה, וקיבל מהם את דמיהם מראש, והתייקר מחירם ועמדו משלש, שעתה יכול לקבל רק שלוש סאים בסלע — בכל זאת יספק מארבע, כפי שקיבל על עצמו. ואף אם קבע לספק רק משלש סאים בסלע, וירד המחיר ועמדו מארבע סאים בסלע — יספק מארבע, שכלל הוא שיד הקדש לעולם על העליונה בין בעליית המחיר בין בירידתו. אם לאחר שסיפק את הסולת למקדש התליעה הסולת — התליעה לו, לזה שמספק את הסולת, ויביא אחרת תמורתה, שהוא חייב באחריותה. וכן אם שילמו גזברי ההקדש למוכר תמורת היין שיספק למקדש, ולאחר שנתן המוכר את היין להקדש החמיץ היין — החמיץ לו, ויביא אחר תמורתו, מפני שחייב באחריותו. וטעם הדבר: לפי שהמוכר אינו מקבל מעותיו, כלומר, אינו זוכה בהם, עד שיהא המזבח מרצה, והרי דברים אלו אינם יכולים לעלות למזבח להקרבה.

ג גמרא תני [שנויה ברייתא] החולקת על דין משנתנו בשם ר' שמעון: מוכרי היין השמנים והסלתות למקדש מיד היו מקבלין את מעותיהן, שמיד כשקבלו את הכסף תמורת סחורתם זכו בו. ולא חששו שלא ירצה המזבח, מאחר והכהנים זריזין וחרוצים הן

א הלכה א משנה אלו הן שהיו הממונים על תפקידים שונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס היה ממונה על החותמות שהיו כעין קבלה המאשרת כי אדם הנושא חותמת כזו זכאי לקבל קרבן מסויים מגזברי המקדש, שהיה פנחס מקבל את הכסף מהקונה ומוסר לו חותמת אותה הוא מסר לממונה על סוג הקרבן שקנה ומקבלו תמורתה. אחייה היה ממונה על הנסכים (יין, שמן וסולת לנסכים ומנחות), שהיה נותן למביא חותמת נסכים את הנסכים שהוכנו לשם כך והיו מונחים בלשכה מיוחדת. מתיה בן שמואל היה ממונה על הפייסות (גורלות), לקבוע מי יזכה באיזו עבודה בכל יום. פתחיה היה ממונה על הקנין (תורים או בני יונה לקרבנות הזב, זבה, יולדת ומצורע), שהיה החייב בקן נותן מעות כשווי קן בקופת ה"הקנין" שבמקדש, ופתחיה שהיה ממונה על קופה זו היה דואג בכל יום לקנות בכסף שבקופה עופות ולהקריבם לשם בעליהם ולשם הקרבן שהיו צריכים לו. ואגב אומרים: פתחיה זהו מרדכי היהודי שבשושן הבירה, ולמה נקרא שמו "פתחיה"? שהיה פותח (מפרש) דברים סתומים ודורשן (מסבירם), והיה יודע בשבעים לשון. וחוזרים למנות את הממונים במקדש: בן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים שהיו חולי מעיים. נחוניה היה חופר שיחין (בורות המים) לצורך עולי הרגל. גביני היה הכרוז של המקדש, והיה מכריז בכל בוקר "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראלים למעמדכם". בן גבר היה ממונה על נעילת השערים במקדש בערב ופתיחתם בבוקר. בן בבי היה ממונה על הפקיע, התאמת עובי הפתילות למנורה לפי תקופות השנה. בן ארזא היה ממונה על הצלצל, כלי נגינה שלאחר שנשמע קולו החלו הלויים בעבודת השיר. הוגרס בן לוי היה ממונה על השיר. שהיה מלמד את המשוררים את שירת המקדש, וקובע אלו מהם יהיו המשוררים בכל יום, וכן קבע מתי יחלו בכל שיר ומתי יסיימוהו. בית גרמו היו ממונים על מעשה לחם הפנים. בית אבטינס היו ממונים על מעשה הקטורת. ואלעזר היה ממונה על האומנים שעסקו באריגת הפרוכת של המקדש. ופנחס היה המלביש, שהיה מסייע לכהנים בהתאמת ובלבישת בגדי הכהונה לצורך העבודה.

ב גמרא במשנה נמנו חמישה עשר ממונים שהיו במקדש, אף שודאי במשך כל שנות קיום שני בתי המקדש היו ודאי הרבה יותר מאלו שנמנו. וכדי להסביר את הדבר ר' חזקיה אמר שר' סימון ורבנן [וחכמים] נחלקו בענין זה, חד אמר [אחד מהם אמר]: האנשים המנויים במשנתנו לא כולם היו בני דור אחד, אלא כשירי הכשרים והמיוחדים מבעלי התפקידים הנזכרים שבכל דור ודור בא למנות עליהן (זכו להימנות). וחרנה אמר [והאחר אמר]: מי, כלומר, התנא שמנאם, שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. חלק מהממונים המנויים במשנה נזכרים גם במשנה ביומא (פ"ג מי"א), בית גרמו, בית אבטינס, הגרוס בן לוי ובן קמצר. חלקם נזכרו שם בשל אי רצונם ללמד את סוד מלאכתם לברכה, וחלקם לקללה. ומעירים כי פירוש הדברים תלוי במחלוקת זו. מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא כשירי כל דור ודור בא למנות — על כולן, כלומר, על בית גרמו (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית לחם הפנים), וגם על בית אבטינס (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית הקטורת), הוא הכתוב אומר "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), ומי שנמנה שם בכלל הנאמר "ושם רשעים ירקב" (שם) הוא בן קמצר (שלא רצה ללמד את אומנות הכתב). ואילו מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו — על כולן, כל המנויים באותה משנה במסכת יומא הוא אומר "ושם רשעים ירקב", ועל מי נאמר "זכר צדיק לברכה" — על בן קטין וחביריו שנזכרו שם, שנתן בן קטין מכספו כדי לעשות לכיור שבמקדש שנים עשר ברזים שיוכלו שנים עשר כהנים לקדש ידיהם ורגליהם בו זמנית. וכן עשה מתקן מיוחד לכיור ("מוכני"), כדי למנוע ממי הכיור להיפסל בלינה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Rabbi Yosei said: I established Rabbi Eliezer's opinion as being in accordance with that which Rabbi Shmuel said in the name of Rabbi Ze'eira: Anything that cannot be sacrificed on the altar, neither itself nor its monetary value, as it cannot be redeemed, is consecrated only with sanctity that inheres in its monetary value. And therefore, you, Rabbi Eliezer, said correctly: You are not able to sacrifice this bird on the altar, as it is written: "Of the cattle," and not birds. You are not able to redeem the bird were it to have inherent sanctity, as there is no concept of redemption for birds. Therefore, you must say that it is consecrated only with sanctity that inheres in its value.

§ In the baraita cited above, Rabbi Shimon ben Yehuda said in the name of Rabbi Shimon that if one consecrates a female animal for a burnt-offering, a Paschal lamb, or a guilt-offering, it is endowed only with sanctity that inheres in the animal's value, since a female animal is invalid for these offerings. Consequently, a substitute cannot be made from it. The group of students said in the name of Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Ayyevu bar Nagri said in the presence of Rabbi Ila, in the name of Rabbi Yoḥanan: The source for the opinion of this tanna, Rabbi Shimon, is the verse in the passage about substitution: "And if it be any unclean animal, of which they may not bring an offering to the Lord" (Leviticus 27:11), which indicates that an unclean animal that was consecrated cannot make a substitution. What is the meaning when the verse states "unclean," as it certainly is not referring to an animal of an unclean species of animal, i.e., a non-kosher animal, since they are already disqualified by a different verse? Rather, it is referring even to an animal of a clean, kosher species that is only unclean, i.e., unsuitable, for that particular category of offering. The Gemara notes: It is difficult to justify this source as the basis for Rabbi Shimon's opinion because, with regard to this, it is written in the continuation of the verse: "Then he shall stand the animal before the priest. And the priest shall value it" (Leviticus 27:11-12), indicating that before being redeemed, the animal must be stood before the priest for valuation. However, Rabbi Shimon himself holds that this process is necessary only for animals that have inherent sanctity. Perforce, this verse and the previous one are referring to cases where the animal has inherent sanctity. If so, these verses cannot be used as the basis for Rabbi Shimon's opinion in the baraita. Rabbi Ze'eira, in the name of Rabbi Elazar, did not say that this verse is the basis of Rabbi Shimon's opinion. Rather, he explained it as the basis for the opposing opinion: "And if it be any unclean animal, of which they may not bring an offering to the Lord." The superfluous word "offering" indicates that any animal that is not suitable to be sacrificed, neither here, for the type of offering for which it was consecrated, nor anywhere else, as any other type of offering, is never endowed with inherent sanctity. Therefore, a substitute cannot be made from it. This principle excludes the case of a female animal that was consecrated for a burnt-offering. Although it is not suitable to be sacrificed here, as an animal burnt-offering, it is suitable to be sacrificed in another place, such as a bird burnt-offering. This verse therefore serves as a source for the opinion of the first tanna in that baraita, who holds that a female animal consecrated for a burnt-offering, a guilt-offering, or a Paschal lamb is endowed with inherent sanctity, and therefore a substitute can be made from it. The Gemara challenges this principle: Rabbi Avun and Rabbi Bun asked in the presence of Rabbi Ze'eira: But there is the case of an animal that sodomizes a person or an animal that is sodomized, which are not suitable to be sacrificed, neither here, for the kind of offering for which it was consecrated, nor anywhere else as any other kind of offering, and yet a substitute can be made from it. The Gemara answers: He said to them: Even I said this principle only with regard to an animal that is actually unclean, i.e., from a non-kosher species. But it does not apply to an animal of a kosher species that is disqualified for some other reason. The Gemara notes: But it is difficult to claim that "unclean" is referring to an animal of an unclean, non-kosher species, because with regard to this, it is written in the subsequent verses: "Then he shall stand the animal before the priest. And the priest shall value it" (Leviticus 27:11-12), indicating the procedure for redeeming the animal. This certainly cannot refer to an animal of a non-kosher species, since a verse later on (Leviticus 27:27) addresses that case. Rabbi Ze'eira's derivation is therefore problematic.

Halakha 5 · MISHNA Once every thirty days, the prices at which the Temple supplies such as wine, flour, or oil will be purchased are set for the Temple chamber. This set price is implemented in the following way: Any merchant who undertakes to provide fine flour after the chamber set a price of four se'a per sela, even if the general market price rose and stood at three se'a per sela, he must provide fine flour based on the set price of four se'a per sela. However, if the chamber's set price was three se'a per sela, and the general market price fell to four se'a per sela, he must now provide fine flour based on the new market price of four se'a per sela. This is in order that the Temple treasury of consecrated property always has the upper hand. If the fine flour became wormy, it became wormy for the merchant, i.e., he bears the loss of the ruined fine flour and must provide new fine flour in its place. Similarly, if the wine turned to vinegar, it turned to vinegar for the merchant. This is because the merchant only receives, i.e., earns, his money once the altar is satisfied, i.e., the transaction is only realized once the items have been sacrificed on the altar.

GEMARA: It was taught in a baraita in the name of Rabbi Shimon: The merchants would immediately receive their money. And there was no concern that the items would spoil, because priests are vigilant and ensure that no item has a chance to spoil.

Halakha 1 · MISHNA These are the officials who served in specific positions in the Temple: Yoḥanan ben Pineḥas was responsible for the seals. One who paid for a specific type of sacrificial item received a seal, which he presented to the Temple official in exchange for that item. Aḥiyya was responsible for the libations, i.e., the wine, oil, and flour prepared with the level of ritual purity necessary for the libation offerings and the meal-offerings, which accompanied many animal offerings. Aḥiyya supplied the libations to those who presented the appropriate seal. Matya ben Shmuel was responsible for the lotteries, which were used to select priests for the various Temple services each day. Petaḥya was responsible for the pairs of birds, i.e., the turtledoves or pigeons, brought by a zav, a zava, a woman after childbirth, and a leper. They placed the appropriate sum of money into the horn designated for this purpose, and each day Petaḥya oversaw the purchase of birds from that money and their sacrifice in the proper manner. Incidentally, the Gemara mentions: Petaḥya is Mordecai from the book of Esther. And why was he called Petaḥya, which resembles the word for opening [petaḥ]? The reason is that he would open, i.e., elucidate, difficult topics and interpret them to the people, and because he knew all seventy languages known at the time. The mishna resumes the list of officials. Ben Aḥiyya was responsible for the care of the priests who suffered from intestinal disease. Neḥunya was the well digger for pilgrims on their way to Jerusalem for the Festivals. Gevini was the Temple crier who would awaken the priests and the Levites for their Temple duties. Ben Gever was responsible for locking the Temple gates in the evening and for unlocking them in the morning. Ben Bevai was appointed over the shreds of garments, which were formed into wicks for the Temple candelabra. He also supervised the twisting of those wicks into the appropriate thickness for the various nights during the different seasons of the year. Ben Arza was responsible for the cymbal, which was rung as a signal that the Levites should commence their song. Hugras ben Levi was responsible for the song. He taught and conducted the singers in the Temple. The house of Garmu was responsible for the preparation of the shewbread; the house of Avtinas was responsible for the preparation of the incense; and Elazar was responsible for weaving the Temple curtains; and Pineḥas was the valet, who assisted the priests in fitting their clothes and dressing themselves for their Temple service.

GEMARA: The mishna lists fifteen names of officials who filled specific positions in the Temple, despite the fact that during the many years of the Temple there must have been far more than fifteen officials who served those functions. Rabbi Ḥizkiyah said that Rabbi Simon and the Rabbis disagreed as to why the mishna mentions only these fifteen names. One of them said: The mishna comes to enumerate those who were the most fit of all the officials who served in each position, from whatever generation they were from. And the other said: The tanna who was in that generation enumerated those functionaries who served in his generation. Several of these officials are also mentioned in the mishna in Yoma, some for praise (37a), and others for censure (38a). The Gemara notes that this issue is related to the aforementioned dispute. The one who said that the mishna comes to enumerate the most fit of those who served from whatever generation claims that when the mishna in Yoma says: "The memory of a righteous person shall be for a blessing" (Proverbs 10:7) it is in reference to all of them. According to this opinion, the tanna in Yoma maintains that the reason these officials did not teach their specialties to others was because they wanted to prevent their knowledge from being used for idol worship. The only officials censured are those like ben Kamtzar, who refused to divulge their secrets for unworthy reasons, but these people are not mentioned in the mishna. Conversely, the one who said that the tanna who was in that generation enumerated those officials who served in his generation, he claims that the mishna in Yoma says: "But the name of the wicked shall rot" (Proverbs 10:7) in reference to all of them. And with regard to whom is the tanna in Yoma speaking when he cites the verse: "The memory of a righteous person shall be for a blessing"? He is referring only to ben Katin, who improved the basin for the priests in the Temple, and his colleagues.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קיימתיה. טעמא דר''א דמתני' כדר' שמואל: לא היא. עצמה: ולא דמיה. ע''י פדיון כשנפל בה מום: אלא הקדש דמים דהיינו קדושת בדק הבית: ואמרת יאות. ושפיר קאמרת שעופות לבד''ה: להקריבו. לעולה לקייץ המזבח א''א דכתיב בבקר: שאין לעוף פדיון. אף שנפל בו מום כדאיתא בתו''כ: לפום כן וכו'. לפיכך צריך לומר דעופות לא קדש מתחילה אלא קדושת דמים: טעמא דהין תניא. טעמו דהך תנא דאמר אליבא דר''ש המפריש נקבה לעולה ולאשם ולפסח אינו עושה תמורה: אלא אפי' טמאה באותו השם. שלא קרא עליו שם קרבן הראוי לו: וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. בתמיה וכי קרבן כזה שהוא תם בעי העמדה והערכה דהא בסיפא דהך קרא כתיב והעמיד והעריך וכאן ממ''נ לא בעי העמדה והערכה או שאינו קדוש כלל או שהוא עצמו קרב למזבח: ה''ג יצאה נקבה שבעולה. וה''פ אם הקדיש נקבה לעולה הרי היא ראויה למזבח לשם שלמים: הרי הרובע והנרבע. דתני בתוספתא פ''ק דתמורה דעושין תמורה ואינה ראויה להקרבה כלל: אלא. דומיא דטמאה ממש שאין במינה קרבן לאפוקי עולת נקבה שיש במינה קרבן: ה''ג בהדא כתיב והעמיד והעריך. סיומא דתירוצא דר''ז הוא כיון דקרא איירי בטמאה ממש צריכה העמדה והערכה: הלכה ה* מתני' משערין את הלשכה. נותנין שיעור ליינות ושמנים וסלתות שיעמיד זה השער לשלשים יום ולוקחין מהם הגיזברין מה שצריכין באותו סכום שפסקו ואם נתייקר המקח אין מוסיפין דמים ואם הוזל לוקחין לפי הזול: המקבל עליו לספק סלתות. בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זתים היו הגזברים מקדימין מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו לספק יינות ושמנים וסלתות כל השנה ואם היו אז נמכרים ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין צריך ליתן ד' סאין דהקדש קונה בכסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואם קיבל לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו ד' בסלע נותן ד' בסלע דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה: התליעה לו. ואפילו משך הגזבר ונתן מעות אחריותם על החנוני: אינו מקבל מעותיו. כלומר אינן נחשבין מעותיו של חנוני ולא זכה בהם אע''פ שקבלום מהגזבר: עד שיהיה המזבח מרצה. שיעלה לרצון על המזבח הלכך אם התליעה הסולת או שהחמיץ היין אחריותם על החנוני: גמ' מיד היו מקבלין את מעותיהן. דלא חיישינן שיפסלו שהכהנים זריזין הן: הלכה א* מתני' על החותמות. ועל הסלתות כדמפרש לקמן במתני': על הפייסות. להורות סדר הגורל מי יזכה בעבודה זו ומי בזו כמפורש במס' יומא: על הקינים. מחוסרי כפרה כגון זב וזבה ויולדת שמביאין קני חובה דהיינו תורים ובני יונה נותנים מעותיהם לשופרות שבמקדש והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהן הקנים והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי כדאמרינן במסכת אבות קנים ופתחי נדה הן הן גופי הלכות: שהיה פותח דברים וכו'. והוא מרדכי בלשן שעלה מן הגולה ונקרא כן שהיה בולל לשונות הרבה כדמפרש בגמרא: על חולי מעיים. מפרש בגמרא: חופר שיחין היה בקי בחפירות שיחין כדמפרש בגמרא והיה ממונה לחפור שיחין כדי שיהיו מים מצויין לעולי רגלים: גביני. כך שמו של האיש המכריז כדמפרש בגמרא: על נעילת שערים. לנעול השערים בערב ולפתחן בבקר: על הפקיע. מפרש בגמ': צלצל. כלי שיר שיש לו קול גדול לשון תצלינה אזניו צימבל''ו בלע''ז וכשהיו שומעין קולו היו הלוים מתחילין בשיר: על השיר. להתחיל את השיר וכשהיה מסיים היו כולן מסיימין: בית גרמו וכו'. כולה מפרש בגמרא: גמ' כשירי דור ודור בא למנות. שאי אפשר שאלו הנזכרים היו ממונים בכל זמן הבית דבכל דור דור היו משתנים הממונים לכן פירש דאותן הכשרים שבכל מינוי ומינוי מנה התנא במשנתנו: מי שהיה באותו הדור. כשעלו ישראל מן הגולה מנה אותן שהיו בדורו ולא כל הממונים שהיו בזמן הבית: על כולן הוא אומר וכו'. אהא דתנן בפ''ג דיומא בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד וכו' הוגרס בין לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמדו בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים הוא אומר זכר צדיק לברכה ועל האחרונים הוא אומר שם רשעים ירקב וקאמר דלמ''ד דכשרים מנה התנא א''כ ע''כ לומר דאף בית גרמו ובית אבטינס היו כשרים שהרי מנה התנא אותם כאן ושם רשעים ירקב אבן קמצר לחודיה קאי: על כולן הוא אומר שם רשעים ירקב. אפילו על בית גרמו: על בן קטין וחביריו.

מתני' משערין את הלשכה לפרוע את חובת ההקדש כדתניא בתוספתא אחת לל' יום משערין את הלשכה. כל מי שמכר להן יינות ושמנים וסלתות ואמר תנו לי מעותי אין שומעין לו.) אלא הולך אצל גזבר וגזבר מעמידו אצל שולחני: שיד ההקדש על העליונה אם נתיקרו אינו מפסיד ההקדש שהמעות קונות כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. הוזלו אין ההפסד להקדש לפי שאין כח הדיוט חמור מן ההקדש שאינה קונה אלא במשיכה. התליעה סולת התליעה לו למוכר ואסור למזבח דתנו רבנן במנחות בפרק כל קרבנות סולת שהתליעה רובה פסולה חטין שהתליעו רובן פסולות וכן אם נשפך היין נשפך למוכר כדתניא בתוספתא פ''ב אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה. ירושלמי תני ר' שמעון חומר מיד היה מקבל מעותיו והכהנים זריזין הן: מתני' אלו הן הממונים. ירושלמי רבי חזקיה ורבנן חד אמר כשירי כל דור ודור בא למנות וחרנא אמר מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. על החותמות שהיה נותן חותם למי שרוצה סולת ויין ושמן מן הגזבר דדמיהן ידועין לכל ומי שבא לקנות מן ההקדש נותן מעות ליוחנן והוא נותן לו חותם והיה כתוב בו דמי נסכי כבש או איל או פר כדמפרש לקמן וכתב בו שם היום ושם המשמר ואמיה היה נותן לו הסולת והיין והשמן: על הפייסות כדמפרש ביומא פ''ב כשהיו באין להפיס זקן ויושב במערבה בלשכה חציה בנויה בקודש וחציה בנויה בחול ומלמד להם דרך הפייס א''נ הוא היה נוטל מצנפת מראשו של א' מהן וממנו היה מתחיל המנין כדמפרש התם: פתחיה זה מרדכי בלשן ולמה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון היכי דמי פותח דברים ודורשן כדאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סד:) מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתויי אכרוז אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידיה אאיגרא וחדא ידיה אצריפא אמר להו מרדכי מי איכא דוכתא דשמיה גגות צריפין או צריפין גגות בדוק ואשכח מטא לאתויי שתי הלחם לא הוו ידעי מהיכא אייתויי מפרש בירושלמי לפי שכל התבואות נשדפו באותה שנה בארץ ישראל אכרוז אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידיה אעיניה וחדא ידיה אסכרא אמר להו מרדכי מי איכא דוכתיה דשמיה עין סוכר או סוכר עין בדוק ואשכח הנהו ג' נשים דאתיין ג' קנין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעינתי. סבור זיבתי זיבה ממש לימתי ששפעה כים לעינתי שופעת כמעין דכלהו חדא לחטאת וחדא לעולה אמר להו מרדכי שמא בזוב סיכנה בים סיכנה בעינא סיכנה וכולן עולות דבנדר הביאום בדוק ואשכח היינו דתנן פתחיה על הקנין שהיה עומד לפרש כיצד מביאות הנשים קניהם: מתני' על חולי מעיים. ירושלמי על ידי שהכהנים הולכין יחפין

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד