שקלים יג ע"ב

א כיון שהוזכרו בגמרא אנשים אשר הוזכרו לשבח מביאים עוד בדומה מה שאמר ר' יונה בשבחו של ר' עקיבא: כתיב [נאמר] "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנע והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (ישעיה נג, יב), ודברי כתוב זה מכוונים לר' עקיבא שעסק במסירת תורה שבעל פה לעם והתקין מדרש (תורת כהנים וספרי) ההלכות (דברי האמוראים) והגדות (מדרשי אגדה). ויש אומרים שאת אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו, אלא מה אם כן תיקן זה, ר' עקיבא? — את שיטת הלימוד בדרך כללות ופרטות.

ובדומה לכך אמר ר' אבהו: בספר דברי הימים נמנו בני משפחת שלמא בן כלב בן חור, ובפירוט מניינם כתיב [נאמר] "משפחת סופרים יושבי יעבץ" (דברי הימים א ב, נה), ומה תלמוד לומר "סופרים"? אלא הכוונה היא שעשו את התורה ספורות ספורות, שצירפו את דיני התורה לקבוצות ומנו אותם לפי נושאים המחולקים למספרים כדי להקל על הזכרון, ולמשל: חמשה אנשים לא יתרומו תרומה, חמשה דברים ממיני הדגן חייבין בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מיבום וחליצה, שלשים ושש כריתות (עבירות שעונשן כרת) נמנו בתורה, שלש עשרה דבר (דינים) נאמרו בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות (דינים יסודיים) של נזיקין, מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת.

פירוש אחר למשמעות "סופרים" אמר ר' אליעזר: כתיב [נאמר] "וזה פרשגן הנשתון (=איגרת הכתב) אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא הכהן הסופר סופר דברי מצוות ה' וחוקיו על ישראל" (עזרא ז, יא), ומה תלמוד לומר "סופר" אחר שכבר כינהו בתואר "הסופר"? אלא ללמד שכשם שהיה סופר וגדול בדברי תורה עצמם, כך היה סופר וגדול בדברי חכמים, שהיה גדול הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.

ר' חגי אמר בשם ר' שמואל בר נחמן: הראשונים, כלומר, חכמי הדורות הקודמים כאילו חרשו, וזרעו, ניכשו, כיסחו (הוציאו את העשבים הרעים), עדרו, קצרו, עמרו (עשו עומרים), דשו את העומרים הללו, זרו את התבואה שנידושה, בררו, טחנו, הרקידו בנפות, לשו, קיטפו (שמו נוזלים על הפת), ואפו, שעשו את כל הפעולות להקל עלינו את לימוד התורה והבנתה, ועם כל זה אחר כל עבודת הראשונים אנו עדיין אין לנו מה לאכול, שאין אנו מבינים את דברי התורה על בוריים. ומאחר שהוזכר היחס שבין הראשונים לאחרונים מביאים עוד מה שאמר ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא: אין הוון קדמאין מלאכין — אנן בני אנש [אם היו הראשונים נחשבים כמלאכים — אנו נחשבים רק כבני אדם], ואין הוון בני אנש — אנן חמרין [ואם היו נחשבים רק כבני אדם — אנו נחשבים רק כחמורים]. והוסיף ואמר ר' מנא: בההיא שעתא אמרין [באותה שעה שאמרו את הדברים הללו אמרו גם]: אפילו כחמרתיה [כאתונו] של ר' פינחס בן יאיר לא אידמינון [אין אנו דומים].

ב ומה עניינה של אתון זו? חמרתיה [אתונו] של ר' פינחס בן יאיר גנבתה ליסטאי בליליא [גנבו אותה ליסטים בלילה אחד]. עבדת טמירא גבון תלתא יומין [היתה מוחבאת אצלם, אצל הגנבים שלושה ימים], ולא טעמה כלום מהמזון שהגישו לפניה. בתר תלתא יומין אימלכון מחזרתה [אחרי שלושה ימים נמלכו בדעתם להחזיר אותה] לבעליה, ר' פנחס בן יאיר, אמרי [אמרו] זה לזה: "אפקינון מן הכא, דלא תימות גבן" [נוציא אותה מכאן, שלא תמות אצלנו] ותסריח נבלתה את המערה בה היא מוסתרת. אפקונה [הוציאו אותה לחופשי]. אזלת וקמת לה על תרעא דמרה [הלכה ועמדה לה על שער אדוניה], שריית מנהקת [והתחילה להשמיע קול נעירה]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר לבני ביתו: "פתחון להדא עלובתא [פיתחו את השער לעלובה זו], דאית לה תלת יומין דלא טעמא כלום [שיש לה כבר שלושה ימים שלא טעמה כלום]". פתחין לה ועלת לה [פתחו לה את השער ונכנסה לה]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר: יהבו לה כלום תיכול [תנו לה משהו לאכול]. יהבון קומה שעורין ולא בעית למיכל [נתנו לפניה שעורים ולא רצתה לאכול מהם]. אמרין ליה [אמרו לו] בני ביתו: רבי, לא בעית למיכל [אינה רוצה לאכול]. אמר לון [להם]: האם מתקנין אינון [מתוקנים, מעושרים הם] שעורים אלו? אמרו ליה [לו]: אין [כן]. אמר לון [להם]: וארימתון דמיין [והאם הפרשתם מהם מעשרות גם כדי לתקן את הדמאי]? אמרון ליה [אמרו לו]: האם לא כן אלפון רבי [לימדנו רבינו] (ראה משנה דמאי פ"א מ"ג) שהלוקח (הקונה) זרע להאכילו לבהמה או קמח לעיבוד עורות או שמן להדלקה לאור פטור מהפרשת מעשרות כדי לתקנו מן הדמאי, ומאחר שהרי זה אוכל לבהמה אינו חייב בהפרשת דמאי. אמר לון [להם]: מה נעבד לה להדא עלובתא [מה נעשה לה לעלובה זו] דהיא מחמרה על גרמה סגין [שמחמירה על עצמה הרבה] ואינה רוצה לאכול מן הדמאי אף שאינה אסורה בכך. ומששמעו זאת בני ביתו ארימן דמיין ואכלת [הרימו, הפרישו את את המעשרות כדי לתקן את הדמאי ואכלה מהם].

ג שנינו במשנה: פתחיה היה ממונה על הקינין. ומעירים: בא וראה מה גדול הוא כחו של אותו האיש שהיה פותח דברים סתומים ודורשן (מסבירם). עוד שנינו במשנה שהיה פתחיה יודע בשבעים לשון. ומביאה הגמרא ברייתא העוסקת באלה שמעיקר הדין חייבים לדעת שבעים לשון. תני [שנויה ברייתא]: סנהדרין שיש בה שנים מן הדיינים שיכולין לדבר בשבעים לשון, וכולן, כל השאר, לפחות ראוין לשמוע, להבין אותם, את הלשונות הללו — הרי זו כבר ראויה להיות סנהדרין. היו בה שלשה היכולים לדבר — הרי זו נחשבת כסנהדרין בינונית. היו בה ארבעה כאלה — הרי זו נחשבת כסנהדרין חכמה. וכשהיתה הסנהדרין ביבנה היו בה ארבעה שדיברו בשבעים לשון: בן עזאי ובן זומא ובן חכינאי ור' אלעזר בן מתיה. ומביאים מעשה בו ניכר כשרונו של פתחיה בהסבר דברים סתומים.

אמר ר' חסדא: פעם אחת יבשה ארץ ישראל מחמת הבצורת, ולא צימחה תבואה ולא ידעו מהיכן להביא שעורים למנחת העומר. והוה תמן חד אלם [והיה שם אילם אחד] שידע היכן יש מקום מתאים לקצירת העומר, ובא לפני חכמים, וכיון שלא היה יכול לדבר, רמז להם בתנועות היכן הוא אותו מקום. וכך עשה: דהוה יהיב חד ידיה [שהיה שם את ידו האחת] על הגגות, וחד ידיה [וידו האחת] על צריפים, כרומז להם על שמו של אותו מקום, ולא הבינו מה כוונתו. אייתוניה קמיה דפתחיה [הביאו אותו לפני פתחיה]. אמר להו [להם]: האם אית אתר דמתקריא [יש מקום שנקרא] 'גגות צריפין' או 'צריפין גגות'? ונזכרו שיש מקום כזה, אזלין לתמן ואשכחן [הלכו לשם ומצאו] שם שעורים. ועוד מספרים בחכמת פתחיה: אמר ר' יוסה בי [בן] ר' בון: פעם אחת נשדף תבואות כל העולם כולו, ולא היו יודעין מהיכן להביא שעורים למנחת העומר. והוה תמן חד אילם [והיה שם אילם אחד] דהוה יהיב ידיה על עיניה [שהיה נותן ידו האחת על עיניו] וידיה על סוכרא [וידו האחרת על מקום סגירת הדלת]. אייתוניה לגבי [הביאו אותו לפני] פתחיה, אמר לון [להם]: האם אית אתר דמיתקריא [האם יש מקום שנקרא] 'עין סוכר' או 'סוכר עין'? ונזכרו שיש מקום כזה, ואזלון תמן ואשכחון [והלכו לשם ומצאו] שם שעורים.

ועוד מספרים בחכמת פתחיה: מעשה היה בשלש נשים שהביאו למקדש את קיניהן לשם קרבן, אחת אומרת "קן זה הוא לעינתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לימתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לזיבתי". ומסופר: זו שהיתה אומרת "לעינתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה, שהיתה שופעת כמעין ומביאה קן (חטאת ועולה) לטהרה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך היה, בעיינא סכנת זו [בתוך מעיין הסתכנה זו], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא, להודות על הנס. ובענין זו שהיתה אומרת "לימתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה שהיתה שופעת דם כים. אמר לון [להם] פתחיה: בימה סכנת [בים הסתכנה], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא. ובענין זו שהיתה אומרת "לזיבתי" סברין מימר [סברו חכמים לומר] שהיתה זבה ממש, והריהי מביאה קן עופות, כדין הזבה הבאה להיטהר, שחייבת להביא זוג עופות, אחד לקרבן חטאת ואחד לקרבן עולה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך, אלא זאב בא ליטול את בנה וניצול ממנו, וקרבנה קרבן תודה הוא.

ד שנינו במשנה שבן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים חולי המעיים. ומסבירים: על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה של המקדש גם בזמן הקור, והיו אוכלין הרבה בשר מחלקם בבשר קרבנות החטאת והשלמים, ושותין הרבה מים, היו באין לידי חולי המעים. והוה ידע [והיה בן אחייה יודע] האי דין חמר טב למעייא [איזה יין טוב לרפא את המעיים], והאי דין חמר סמם למעייא [ואיזה מין יין הוא סם טוב ומועיל למעיים].

שנינו במשנה שנחוניא היה חופר שיחין. ומסבירים: שהיה חופר שיחין ומערות בשביל שיקוו בהם מי הגשמים לצורך שתיית עולי הרגל, והוה ידע [והיה יודע]

§ After recording the praises of certain historical figures, the Gemara continues in a similar vein. Rabbi Yona said that it is written: "Therefore will I divide him a portion among the great, and he shall divide the spoil with the mighty; because he bared his soul until death, and was numbered with the transgressors" (Isaiah 53:12). This verse is referring to Rabbi Akiva, who conveyed the Oral Law to the people by arranging the halakhic and homiletic midrash. And some say that the members of the Great Assembly arranged these compilations of Torah knowledge. But if so, what did this Sage, Rabbi Akiva, arrange? He arranged the interpretive method of generalizations and details.

Rabbi Abbahu said: The lineage of Salma, son of Caleb, son of Hur, is listed in the book of Chronicles. It is written there: "And the families of scribes that dwelt at Jabez: The Tirathites, the Shimeathites, the Sucathites; these are the Kenites that came of Hammath, the father of the house of Rechab" (I Chronicles 2:55). What is the meaning when the verse states the word scribes, literally, counters? It does not mean that they were scribes; rather, it means that they crafted the halakhot of the Torah into numbered groups. They categorized and brought together disparate halakhot into a mnemonic device to assist learners. The Gemara lists some examples of this numerical categorization: Five categories of people may not separate teruma; five types of grain require the separation of ḥalla from their dough; fifteen categories of women exempt their co-wives from levirate marriage and ḥalitza if they were both married to the same man who died childless; thirty-six transgressions for which one is liable to receive karet are listed in the Torah; thirteen matters are stated with regard to the unslaughtered carcass of a kosher bird; there are four primary categories of damages; and the number of primary categories of labor prohibited on Shabbat is forty-less-one.

The Gemara cites a different interpretation for the Hebrew word for scribe. Rabbi Eliezer said: It is written: "Now this is the copy of the letter that the king Artaxerxes gave to Ezra the priest the scribe, a scribe of the words of the mitzvot of the Lord, and of His statutes to Israel" (Ezra 7:11). What is the meaning when the verse states the word scribe [sofer] twice? "Scribe" can be interpreted as scholar. The verse is not redundant; rather, it means that just as Ezra was a scholar in matters of Torah, so was he a scholar in matters of the Sages, i.e., the Oral Law.

Rabbi Ḥaggai said in the name of Rabbi Shmuel bar Naḥman: The former Sages, i.e., the scholars of earlier generations, metaphorically plowed and planted, weeded, cleared thorns, hoed, harvested, gathered sheaves into a pile, threshed the sheaves, winnowed the threshed grain, separated the bad grain form the good, ground the remainder into flour, sifted the flour in a sieve, kneaded the dough, smoothed the surface of the unbaked loaves with liquid, and baked the bread. They prepared everything so that we should be able to grasp Torah concepts; and yet, after all that, we have nothing to eat, as we are still unable to understand the Torah properly. The Gemara cites another metaphor with regard to the relationship between the earlier and later generations. Rabbi Abba bar Zemina said in the name of Rabbi Ze'eira: If the former generations were akin to angels, we are akin to humans; and if they were akin to humans, we are akin to donkeys. Rabbi Mana said: At that hour, when the previous statement was issued, they also said: We are not even comparable to the female donkey of Rabbi Pineḥas ben Yair.

§ The Gemara explains the reference to this particular donkey. The donkey of Rabbi Pineḥas ben Yair was stolen by robbers one night. It was kept hidden by them for three days, and yet it did not eat anything. After three days, they reconsidered and decided to return it. They said: Let's get it out of here, so that it shouldn't die in our possession and leave a stench in our cave. When they set it free it went and stood by its master's gate and began braying. Rabbi Pineḥas said to the members of his household: Open up for that poor creature, which has gone three days without eating anything. They opened the gate for it, and it entered Rabbi Pineḥas' courtyard. He told them: Give it something to eat. They placed barley before it, but it would not eat. They said to him: Rabbi, it will not eat. He said to them: Has the barley been tithed so that it is fit to eat? They replied: Yes. He then asked them: And have you separated their doubtfully tithed produce? Did you tithe the grain about which there is doubt as to whether it has been tithed properly? They replied: Didn't you teach us the following, Rabbi: One who purchases grain for feeding an animal, or flour for processing animal hides, or oil for lighting a lamp, is exempt from separating doubtfully tithed produce? There is no need to separate tithes from doubtfully tithed produce to feed a donkey. He said to them: What can we do for that poor creature, which is very strict with itself and will not eat even from doubtfully tithed produce, despite this exemption? And they therefore separated tithes from the doubtfully tithed produce, and the donkey finally ate the barley grains.

§ The mishna states that Petaḥya was responsible for the pairs of birds. The Gemara mentions some of the talents of this Petaḥya. Come and see how great was the skill of that man. He could open, i.e., elucidate, difficult topics and interpret them. As mentioned in the mishna, he understood all seventy languages. The Gemara adds: It was taught in a baraita: A Sanhedrin that includes two members who are able to speak all the seventy languages, and all of its members are at least capable of understanding those languages, this court is minimally fit to serve as a Sanhedrin. If it has three who can speak those languages, it is a medium level Sanhedrin. If it has four, it is a wise Sanhedrin. In Yavne, the Sanhedrin included four who could speak all seventy languages: Ben Azzai, ben Zoma, ben Ḥakhinai, and Rabbi Elazar ben Matya.

The Gemara cites a story that exemplifies Petaḥya's skills at understanding linguistic allusions. Rabbi Ḥisda said: Once Eretz Yisrael dried up. There was a drought, no grain grew there, and the Sages did not know from where they could bring the omer, the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan. And there was a mute present there who knew where barley was growing that year. He came to the Sages and gestured to them with his hands. He placed one of his hands on roofs [gagot] and the other hand on huts [tzerifin], alluding to the name of the place where barley could be found. Since they did not understand his allusions, they brought Petaḥya before him, who observed the actions of the mute and said to them: Is there a place called Gagot Tzerifin or Tzerifin Gagot? They remembered that there was indeed such a place. They went there and found barley for the omer offering. The Gemara relates a similar story. Rabbi Yosei, son of Rabbi Bun, said: Once all the grain in the entire world was blighted, and the Sages did not know from where they could bring barley for the omer. And again there was a mute present there who knew where barley was growing. He came before the Sages and gestured to them with his hands. He placed one hand on his eye and the other hand on a doorjamb [sokhara]. Since the Sages were unable to understand his allusions, they brought Petaḥya before him, who observed his actions and said to them: Is there a place called Ein Sokher or Sokher Ein? They remembered that there was indeed such a place. They went there and found barley for the omer offering.

The Gemara cites yet another story that exemplifies Petaḥya's deciphering skills. There were three women who brought their own pair of birds to the Temple. It was not clear which type of offering each of them intended to bring. One of the women said: This pair of birds is for my fountain; and the second one said: It is for my sea; and the third one said: It is for my ziva. With regard to that woman who said: For my fountain, the Rabbis thought to say that she meant that her post-menstrual blood was flowing like a fountain. She was therefore bringing the pair of birds of a zava, as a sin-offering and a burnt-offering for her ritual purity. However, Petaḥya said to them: She was endangered in a fountain. She has brought this pair of birds as a thanks-offering for her escape from that life-threatening situation. With regard to that woman who said: For my sea, the Rabbis thought to say that she meant that her post-menstrual blood was flowing like the sea, which likewise means that she was a zava bringing her offerings for ritual purity. But Petaḥya said to them: She was endangered in the sea, so she too has brought this pair of birds as a thanks-offering. Finally, with regard to that woman who said: For my ziva, the Rabbis thought to say that she meant that she was an actual zava, and she was therefore bringing an offering for ritual purity. But Petaḥya said to them: A wolf [ze'ev], a word that is similar to the one she used, came and attempted to snatch her son, but he was ultimately saved. She, too, has brought this pair of birds as a thanks-offering.

§ The mishna states that ben Aḥiyya was appointed to treat those priests who suffered from intestinal disease. The Gemara explains why priests were particularly susceptible to this ailment. Since the priests would walk barefoot on the floor, even when it was cold, as their feet had to be in contact with the stones of the Temple floor, and since they would eat a lot of meat from the offerings and drink a lot of water, they would contract intestinal disease. And ben Aḥiyya knew that this particular type of wine was good for healing the intestines, and that this other type of wine was effective intestinal medicine.

The mishna states that Neḥunya was the well digger. The Gemara explains that he would dig wells and caves, where rainwater would collect, for pilgrims to use on their way to Jerusalem for the Festivals. And he knew