דף מז - א
ולא מקדימין את הגדול לקטן בנטילת מים אחרונים, שנוטלים לנקות ידים מזוהמות בסוף הסעודה. [1]
רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין והלך לפני חמורו דאביי, ולא אמר ליה רבין לאביי "ניזיל מר", ולא כיבדו להכנס לפניו.
אמר אביי בלבו: מדסליק האי מרבנן ממערבא [כיון שרבין בא מארץ ישראל], גס ליה דעתיה, ולכן אינו מכבד אחרים.
כי מטא לפתחא דבי כנישתא [בית הכנסת], אמר ליה רבין לאביי: ניעל מר!
אמר ליה אביי: וכי עד השתא לאו "מר" אנא? ולמה לא כבדת אותי בדרך אלא רק כאן?
אמר ליה רבין: הכי אמר רבי יוחנן, אין מכבדין את הגדול להכנס תחילה אלא בפתח שיש בה מזוזה, ולא בדרך. [2]
ותמהה הגמרא: וכי דוקא בפתח דאית בה מזוזה, אין [צריך לכבד], ואילו בפתח דלית בה מזוזה, לא צריך לכבד? אלא, נמצא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה [3] הכי נמי דאין מכבדין את הגדול להכנס בהם תחילה? ולמה רבין כיבד את אביי בפתח בית הכנסת?
אלא בהכרח, אימא, כוונת רבי יוחנן שאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, והיינו בפתח מקום שאילו היו גרים בו היה מתחייב במזוזה, [4] אבל בדרך אין מכבדים את הגדול להקדים.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע מן הפת, [5] כי הוא מוציא בברכתו את כל המסובים, ובברכת הנהנין אין אדם יוצא בשמיעה מחברו עד שיהנה המברך.
יתיב רב ספרא וקאמר: אין רשאין "לטעום" איתמר בשם רב, [ולא "אין רשאין לאכול"]. תמהה הגמרא למאי נפקא מינה, והרי ודאי שגם לפי רב שילת שאמר "אין רשאין לאכול" אסור אפילו לטעום?
מבארת הגמרא: באמת אין נפקא מינה בין הלשונות, ורב ספרא לא בא אלא לצטט במדויק את לשון רב, משום שחייב אדם לומר בלשון רבו.
תנו רבנן: שנים האוכלים יחד מקערה אחת, ממתינין זה לזה בקערה, שאם הפסיק אחד מהם אכילתו כדי לשתות, חייב השני להפסיק גם הוא עד שיסיים הראשון לשתות ויחזור לאכול. [6]
שלשה האוכלים יחד מקערה אחת, והפסיק אחד מהם מאכילתו כדי לשתות, אין השנים האחרים ממתינין עד שיסיים לשתות.
הבוצע ומוציא בברכתו את כל המסובים, אפילו אם הוא קטן שביניהם, [7] הוא פושט ידו תחלה, לקחת מהקערה אוכל ללפת בו את הפת, [8] ואם בא הבוצע לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו שיטול לפניו מהקערה, [9] הרשות בידו.
רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה לסדר סעודה לנשואיו בי רב שמואל בר רב קטינא, קדים ויתיב רבה בר בר חנה לפני הסעודה וקמתני ליה לבריה שהיה צריך לבצוע את הפת למסובין: "אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן [על ברכת המוציא] מפי העונים". [10] רב חסדא אמר: אין כוונת הברייתא שיכלה מפי כל העונים, אלא די שיכלה מפי רוב העונים, ואינו צריך להמתין למאריכים.
אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: מאי שנא רובא שצריך להמתין שיכלה אמן מפיהם - משום שנחשב כמו דאכתי לא כליא ברכה - אם כן מיעוטא נמי ראוי להמתין שיסיימו לענות, שהרי עדיין לא כליא ברכה?
אמר ליה רב חסדא: שאני אומר, כל העונה אמן באריכות יותר מדאי אינו אלא טועה, כי משמעות התיבה משתנה כשמאריך בה. [11]
תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה, שלא יבטא את אות אלף שב"אמן" בשוא במקום בקמץ, [12] ולא אמן קטופה, שאינו מסיימה ברור, ונשמע כאומר "אמ", [13] ולא אמן יתומה, שעונה אמן על ברכה שלא שמעה, אלא רק שמע שאחרים עונים [14] ולא יזרוק [15] ברכה מפיו, שלא יאמרנה במהירות, ויראה בכך שהיא לעול עליו, ואינו מברך אלא מפני הרגלו.
בן עזאי אומר: כל העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה, - יתחטפו ימיו, ימות קודם זמנו. קטופה - יתקטפו [יתקצרו] ימיו. וכל המאריך באמן, מאריכין לו ימיו ושנותיו.
רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא, אתא רב שימי בר חייא, הוה קמסרהב [ממהר] ואכיל כדי להצטרף עמם לברכת המזון.
אמר ליה רב לרב שימי: מה דעתך מה הסיבה שאתה ממהר באכילתך? - אם כדי לאיצטרופי בהדן לזימון, [16] הרי אנן כבר אכילנא לן, וסיימנו את הסעודה לפני שהתחלת בה, ואין אתה מצטרף עמנו לחייבנו לזמן.
אמר ליה שמואל לרב, אילו מייתו לי כעת לקינוח סעודה מאכל החביב עלי, כגון ארדיליא [כמהין ופטריות] וכן אם היו מביאים כעת גוזליא [גוזלות] שהוא מאכל החביב לאבא [תואר כבוד שחלק לרב [17]], מי לא אכלינן? ולפיכך עדיין אינו נחשב כסיום הסעודה, ויכול רב שימי להצטרף עמנו לחיוב זימון.
תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא. על רב אחא ורצה להצטרף עמהם. אמרי, אתא גברא רבא דמברך לן, שהרי הגדול שבסעודה מזמן ומוציא את המסובים בברכת המזון.
אמר להו, מי סבריתו דבאופן זה גדול מברך? - אין דין זה אמור אלא אם הגדול אכל עם כולם, אך כשהצטרף לסעודה אחר שכבר התחילו בה, רק עיקר שבסעודה [אחד מהמסובים מתחילתה] מברך. [18] ואולם, מסקנת הגמרא: הלכתא, גדול מברך, אף על גב דאתא לבסוף. [19]
שנינו במשנה: אכל דמאי וכו':
תמהה הגמרא: הא לא חזי ליה, כי אסרו רבנן לאוכלו בלא הפרשת מעשר, ואין מזמנים על אכילת איסור? [20]
מתרצת הגמרא: איסור דמאי אינו מונע חיוב זימון כטבל, כי טבל גורם שעצם המאכל לא יהיה ראוי, עד שיתוקן, ואי אפשר לקבוע עליו סעודה, אך את איסור דמאי ניתן להפקיע בלי תיקון בעצם המאכל, ונמצא שהאוכל עצמו ראוי לאכילה, שהרי כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני, ואז יהיה הדמאי חזי ליה. [21]
כמו דתנן [דמאי ג א] מאכילין את העניים דמאי [כי הקלו בו משום שרוב עמי הארץ מעשרין], ואת האכסניא [חיילי המלך שמוטל על בני העיר שחנו בסמוך לה לספק להם מזון] ויכולים לאכול דמאי, כי במקום זה הם נחשבים כאשר אין להם מה לאכול כעת [22]. ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. [23]
שנינו במשנה: מעשר ראשון שנטלה תרומתו:
תמהה הגמרא: פשיטא שמזמנים עליו, שהרי אחר שהורמה ממנו תרומת מעשר הוא מותר באכילה לכל אדם?
מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא באופן שהקדימו הלוי לכהן, ונטל מבעל הבית את המעשר ראשון לפני שהכהן קבל תרומה גדולה, ובכל זאת המעשר מותר באכילה, ואינו טבל, כיון שמדובר באופן שהתבואה היתה בשבלים, ועדיין לא נגמרה מלאכתה ולא התחייבה בתרומה גדולה, ומה ששנינו "שניטלה תרומתו", היינו שהפריש הלוי ממנו [מהמעשר] תרומת מעשר, ולא הפריש ממנו תרומה גדולה, וחידוש המשנה הוא שאף על פי שחלה הפרשת המעשר, אינו חייב בתרומה גדולה, ומותר באכילה, ומזמנים עליו.
וכדרבי אבהו. דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה גדולה, שנאמר [במדבר יח כו] "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", ודרשו: רק "מעשר מן המעשר" אמרתי לך להפריש ממעשר ראשון, ולא חייבתי להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר [שנמצא מפריש ממנו יותר מ"מעשר"]. [24]
אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, שמעשר ראשון שניטל לפני הפרשת תרומה פטור מתרומה גדולה, אפילו הקדימו הלוי לכהן בכרי [אחר שנגמרה מלאכת התבואה] ונטל מעשר לפני הפרשת תרומה, נמי לא יתחייב בתרומה גדולה?
אמר ליה: עליך [כדי ליישב קושייתך] אמר קרא [שם כח]:
הערות
[1] רבינו יונה ביאר שהטעם לכך משום שסכנה היא להתאחר ברחיצת ידים מזוהמות. וראה במ"ב [קפא יד] "שאין זה כיבוד במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחילה ידיו המזוהמות". והרא"ה פירש שכוונת הברייתא שלא ישמש את הגדול בידים מזוהמות, וביאר המאירי שיש לחשוש שישכח זוהמתו ויאחוז בכנף מעילו [ולא ביאר שהכוונה למים אחרונים, מפני קושיית הראשונים מו ב הערה 28, שהרי מתחילין בהם מן הגדול, ולדבריו אחר המברך נוטל הגדול, ואילו לשאר הראשונים המסובין נוטלין כסדר ישיבתם].
[2] מסתבר שאביי ידע את הברייתא ש"אין מכבדין בדרך", אך סבר שהכוונה שאין חיוב לכבד בדרך, אך טענתו היתה שבכל זאת ראוי לכבד, ולכן לא ענה לו מדברי הברייתא, אלא הביא מרבי יוחנן שאין כיבוד אלא בפתח, ואין חיוב כיבוד אלא כשיש מזוזה [שהרי ודאי אין כוונת רבי יוחנן למעט כל פתח מכיבוד, כי בברייתא משמע שרק בדרכים אין כיבוד, ובהכרח שכוונתו על חיוב כיבוד]. וראה תוס' ביומא [יא א] שביארו כי כוונת רבין היא, שרבי יוחנן למד מהברייתא שאין מכבדין בדרכים אלא בפתח, וכוונתם כנ"ל, שהוכיח לו מדברי רבי יוחנן, שאין כוונת הברייתא שאין חיוב בדרכים, אלא שאי אפשר לכבד בדרכים, ולכן אין טענה על מה שלא כיבדו. ובפסקי רי"ד ביאר שאביי טען כי אף שאין מכבדין לומר "לך לפני", מכל מקום אין לקטן ללכת לפני הגדול [וצ"ע א"כ מה השיבו רבין].
[3] ראה ביומא [שם] שבית כנסת שיש בו דירה חייב, ושאין בו דירה נחלקו בו. ולגבי ביהמ"ד דנו הראשונים במנחות [לג א] אם חייב במזוזה, או רק באופן שביתו נפתח לתוכו, והרא"ש הביא שמהר"ם מרוטנבורג קבע מזוזה בבית מדרשו כי היתה רוח רעה מבעתתו בשינת צהרים.
[4] ביאר רבינו יונה שפתח נקי ראוי לכיבוד, ובית הכנסת פטור ממזוזה רק משום שאינו בית דירה, אך פתחו ראוי לכיבוד.
[5] תוס' נקטו שדין זה הוא מפני כבוד הברכה, ולכן אין הבוצע יכול להרשות למסובין לבצוע לפניו מהפת שבירך עליה, אך יכול לתת לכל אחד חלקו, וימתינו עד שיאכל [וראה מג"א [קסז לה] וט"ז אם יש בכך חשש הפסק]. ורבינו יונה והמאירי כתבו שיכול לתת רשות לרבו, ומשמע שרק מדת דרך ארץ היא שלא להקדימו, וראה הערה 9. אך הרא"ש כתב שהטעם שאסור לטעום הוא משום שאין אדם יוצא בברכת הנהנין ע"י שמיעה מחברו עד שיהנה המברך, ולדבריו אפילו אם יש לכל אחד פת בפני עצמו, אסור לאכול עד שיטעום המברך, וראה פמ"ג [קסז א"א לה].
[6] רבינו יונה ומאירי ביארו שמדת דרך ארץ היא להמתין לחברו [וכתב ב"י שגם אחד ימתין לשנים], ולכן גם אם חותך הלחם או ממתין לקבל פרוסה, ימתין לו, אך לא כאשר מפסיק לדבר אחר ושוהה הרבה. והלבוש [קע ב] כתב שרק כששותה חששו שיקפיד ויחנק. וראה מג"א [סק"ז]. ומדברי הרא"ה נראה שדין זה שייך רק כשאוכלים מקערה אחת, אך בערוך השלחן [שם ד] כתב שדין זה כולל פרט נוסף ששייך גם כשאוכלין כל אחד משלו, והוא שהבוצע שפושט ידו ראשון, לא יפשוט ידו עד שיהיה הסועד עמו מוכן לאכול.
[7] רש"י גיטין [נט ב ד"ה הבוצע] ביאר דהיינו בעה"ב שמברך המוציא אפילו הוא הקטן שבהם, והמג"א [קסז לז] הוסיף שה"ה באופן שכבדו את הקטן לבצוע.
[8] רש"י גיטין [שם ד"ה הוא] ביאר דהיינו דוקא כשבא ללפת פרוסת המוציא, וכן נקטו תוס' [ד"ה אין, פירוש א] שהבוצע פושט ידו לטבול פתו, וראה ביאור הגר"א [קסז נה]. והב"ח ביאר שהטעם לדין זה, הוא, כי כיון שכבדוהו לבצוע תחילה, ראוי לכבדו שגם יפשוט ידו לקערה תחילה, והיינו לפי ביאור השני בתוס' שפושט ידיו להתחיל באכילה, וראה בסמוך.
[9] תוס' [ד"ה אין] הקשו שהרי אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום הבוצע [וביארו הדרישה וראש יוסף שלכך אין רשות בידו להרשותם לטעום לפניו], והעלו מכך שהבוצע יכול לתת לכל אחד חלקו, וימתינו עד שיתחיל לאכול, ואם יש לכל אחד פת בפני עצמו יכול לטעום מיד, וכתב בשו"ע הגר"ז דהינו דוקא כשיש לפני כל אחד ככר שלם, שאל"כ הרי הם זקוקים לברך על ככרו השלם.
[10] רש"י [ד"ה עד] ביאר שה"אמן" הוא חלק מהברכה, ולכן צריך שיכלה קודם הבציעה, שהרי אמרו לעיל [לט ב] שצריך לסיים ברכת המוציא לפני בציעת הפת. והפמ"ג [א"א קסז לו-ז] הביא מתרומת הדשן שהשומע את רוב העונים אומרים אמן יכול לענות עמם, ואינה "אמן יתומה", כי ענייתם היא חלק מהברכה, והעלה מכך שברכת המברך עצמו נמשכת עד שיסיימו, ולכן גם כשאינם יוצאים בברכתו, עליו להמתין שיסיימו לענות [וראה נג הערה 54]. וכן משמע מדברי הירושלמי [הובא בדרכי משה שם ד, וראה מ"ב סק"כ] שהיוצא בשמיעת הברכה, צריך להוציא את המברך ב"אמן" כי הוא חלק מעצם הברכה. והיינו כמבואר לעיל [מה ב] שהעונה אמן אחר ברכת עצמו משובח, אלא שבכל ברכה יש חשש הפסק, ואילו עניית אחר אחריו אין בה הפסק, והיא כהמשך לברכתו. אך בשו"ע הגר"ז נקט שרק אם יוצאים בברכתו אינו רשאי לבצוע, והיינו שהברכה נמשכת רק לגבי העונים, והביאו המ"ב [שם פד], וצ"ע.
[11] ע"פ תוס' [ד"ה כל].
[12] רש"י [ד"ה חטופה, ע"פ מעדני יו"ט י]. והערוך [אמן ב] ביאר שחוטף לענות קודם שסיים המברך, וכן נקטו הרא"ה והמאירי. ורבינו יונה ביאר שאומר "אמן" במהירות.
[13] ע"פ רש"י [ד"ה קטופה], וכתב הב"ח שה"ה אם חיסר א' או מ' והערוך [אמן ב] ביאר שמפסיק את התיבה לשתים. והמאירי ביאר שמבליע אות אחת.
[14] רש"י [ד"ה יתומה, ואמן בלא ברכה כיתום ללא הוריו]. והמאירי ביאר שאינו אומרה מיד כששומע את סיום הברכה, אלא לאחר זמן. וכתבו רש"י ותוס' כי מה שמצינו [סוכה נא ב] שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כדי שידעו מתי לענות אמן, ומשמע שענוהו אף שלא שמעו הברכה - היינו משום שידעו על מה עונים, ורק לא שמעוה. וכתב רבינו יונה שלדבריהם אפילו אם חייב בברכה, כיון שיודע על מה עונה, יוצא בה אף שאינו שומעה. ובסוכה [נב א] הביאו תוס' בשם רבי ניסים גאון שהאיסור לענות רק על ברכה שחייב בה, ובאלכסנדריא ענו על ברכת העולה לתורה, שאין הציבור חייבים בברכה. [ונחלקו האחרונים אם אחר שהתפלל יכול לענות על חזרת הש"ץ אף שלא שמע, כיון שנתקנה רק למי שאינו יודע להתפלל, או שהחשיבוה כחובה, כי אם הבקיאים לא יכוונו תראה כברכה לבטלה, ראה טור ונו"כ קכד]. ולכאורה תמוה, שהרי כיון שלא שמעה אינו יוצא ידי חובתו, ולמה נחשבת "אמן יתומה"? וביאר הגרי"ש אלישיב [בהערות לסוכה] ע"פ המ"ב [ריג יז] שהיוצא בברכת חברו מחויב יותר ב"אמן" כדי להורות שמסכים לברכה, ואמן על ברכה מסוג זה, נקראת אמן יתומה.
[15] רש"י, ורבינו יונה ביאר שלא יאמר עם הש"ץ את סיום הברכות, כי היא ברכה לבטלה, שהרי כבר התפלל, ואפילו אם לא התפלל ורוצה לצאת בשמיעה מהש"ץ, לא יאמר עמו את סופי הברכות, כי אז יהא כעונה אמן אחר ברכות עצמו. והריטב"א ביאר שיעשה היכר בחתימתה, ולא כזורקה מפיו כשאר התיבות שבאמצע הברכה. ועוד, שלא יתחיל בברכה שאחריה, אלא אחר שיפסיק בשיעור שיכולים לענות אחריו "אמן".
[16] הרמב"ן [מה א] הוכיח מכאן שמצטרפין לזימון אפילו בלא קביעות [ושלא כרבינו יונה והרא"ש הובא בהערה 1 למשנה]. אך כבר יישב זאת רבינו יונה [נ א] דהיינו דוקא משום שכבר נועדו השניים יחד, ואז השלישי נגרר אחריהם. ובשלטי הגבורים [לב ב בדפי הרי"ף] נקט שלדעת רבינו יונה בלי קביעות רק אין חיוב לזמן, אך יכולים לזמן אם ירצו, וכן ביאר הבה"ל את סוגיין לפי רבינו יונה [קצז ד"ה מצטרף]. אך מקושיית רבינו יונה מסוגיין משמע שאינם יכולים לזמן, או שהבין כי סוגיין עוסקת בחיוב כלשון רש"י [ד"ה אכילנא], וכבר הוכיח בראש יוסף שסוגין עוסקת בחיוב, שהרי רב עצמו סבר [מה א] ששנים יכולים לזמן, ובהכרח שרב אשי בא להצטרף אליהם לחיוב, וראה קהלות יעקב [כז ד].
[17] כך פירש רש"י, והיינו כמו "רבי", ותוס' ביבמות [נז ב] כתבו שאבא הוא שמו, וכינוהו בשם "רב" לכבודו, ורק שמואל שהיה חברו קראו בשמו.
[18] בבה"ל [רא ד"ה בא] כתב שרק גדול קודם ל"עיקר סעודה", אך סתם אדם שבא לבסוף לא יברך, ולכאורה דין זה שייך רק אם כשהשלישי מצטרף בסוף הזימון הוא רשות, אך אם הוא חובה על כלם, אין טעם לחלק בין "עיקר הסעודה" לנוסף.
[19] בשו"ת חכם צבי [מה] הוכיח מכאן שמעבירין על המצוות לצורך מצוה מן המובחר, שהרי גדול דוחה את "עיקר הסעודה" אף שכבר חל עליו חיוב זימון.
[20] רש"י ביאר שהקושיא היא הרי מצוות הזימון באה בעבירה, כי המברך על דבר איסור אינו אלא מנאץ. ותמה הפני יהושע שהרי תירוץ הגמרא הוא שעצם המאכל ראוי לאכילה, ואינו טעון תיקון, אך עדיין יקשה שכל זמן שמברך עליו כפי שהוא עובר בעבירה. ובראש יוסף ביאר שכוונת הגמרא להוכיח שדמאי אינו איסור חמור כל כך, שהרי הוא מותר לעניים, ועבירה כזו אינה גורמת שתהא המצוה נחשבת כבאה בעבירה, וכן משמע מדברי רש"י [ד"ה מאכילין] והריטב"א [במשנה]. אכן הפני יהושע כתב שקושייתו רק אם דעת רש"י כהרמב"ם שאסור לברך ברהמ"ז על דבר איסור, אך להראב"ד שהוא משום חסרון קביעות, ניתן לפרש שהאוכל את הדמאי הוא עני, והטעם שיש לאחרים קביעות עמו הוא משום שיכולים להפקיר נכסיהם. והגרי"ז אמר, שגם הרמב"ם מודה שלגבי זימון יש טעם נוסף של חסרון קביעות, וא"כ אף אם אינו איסור חמור, עדיין חסר בקביעות, ולכן צריך לטעם שאינו נחשב כטעון תיקון, כי יכול להפקיר נכסיו, וכך ביארנו בפנים, [וכן משמע מהט"ז קצו ג שהאוכל איסור בשוגג יכול לברך בהמ"ז אך אינו מצטרף לזימון, והיינו משום שיש גם חסרון קביעות, וראה הערה הבאה].
[21] בקהלות יעקב [כז ה] הקשה למה הוצרכו למצא אופן שיהא ראוי לו עצמו, והרי דמאי ראוי תמיד לעניים. ונראה, שהרי גם האוכל תרומה אינו מצטרף, אף שראויה לכהנים, וכן המודר הנאה אינו מצטרף אף שיכול לשאול על נדרו [תוס' מה א ד"ה אכל], ובהכרח שבכל אופן שהאדם האוכל זקוק לתקן בעצם המאכל, אינו ראוי לסעודה קבועה ואינו מצטרף לזימון. וראה דרך אמונה [מע"ש ה יב בה"ל ד"ה הפודה] ולהלן הערה 26. [ורבינו יונה כתב שמודר הנאה אינו מצטרף אף שיכול להשאל, משום שהוא איסור דאורייתא, ולכן אינו כדמאי].
[22] כך פירש רש"י [כאן ובעירובין לא ב] ונקט שהכוונה על חיילי ישראל, ומדובר על ההיתר של החיילים לאכול דמאי. ותוס' [כאן ד"ה ומאכילין ובעירובין יז ב] ביארו באופן נוסף, שמדובר בחיילי מלך עכו"ם שהטילו על בני עיר לספק להם מזון, והחידוש שמותר לבני העיר לספקו מדמאי, כי אילו היה דינו כטבל גמור, היה אסור להאכילם בו, כי אסור להינאות מטבל בהנאה של כילוי.
[23] תוס' [ד"ה ואמר] ביארו שדברי רב הונא הם ענין בפני עצמו, וכוונתו ללמד שאם תמצא ברייתא שסוברת שאין מאכילין אותם דמאי, תדע שהיא כדעת בית שמאי, ואין הלכה כמותה.
[24] המאירי [ביצה יג ב] הביא מחלוקת ראשונים אם רק הלוי נפטר מתרומת מעשר, או אף הישראל אינו צריך להפריש על חלק המעשר, [ועל חלק החולין לכו"ע חייב להפריש, ראה באפיקי ים ח"א מד י]. ובמשנה ראשונה [תרומות פ"א מ"ה] נקט שאם הישראל הקדים והפריש תרומת מעשר, עדיין הלוי חייב בתרומה גדולה, ובדרך אמונה [תרומות פ"ג צה"ל קצה] כתב שאין נראה לחלק כן, כי סוף סוף מפריש שתי תרומות ממעשר ראשון.
אין מכבדין לא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה. אית לפירוש פתחים הראויים למזוזה ושאינן ראויין במסכת יומא בפ"ק (דף יא) ובמנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף לג):
אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה כו'. איתא בגמרא דבני מערבא בס"פ אלו דברים שבין בית שמאי וב"ה אי זו היא אמן יתומה ההן דחייב בברכה והוא עאני ולא ידע מה עאני:
אכל דמאי. פירשוהו בתלמוד ארץ ישראל בפרק הדין אכל פירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו מזמנין ובפ"ק דעירובין (דירושלמי הלכה י) נמי אמרינן דמאי דמיי תיקן לא תיקן כלומר שיש בו ספק אם הוציא ממנו מעשר אי לא ולפיכך חייב להוציא ממנו תרומת מעשר ונקראת תרומת מעשר של דמאי ובמשנה סוף מסכת מעשר שני יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי ובמסכת סוטה בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מח) תניא אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי עמד ותיקן להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן וזו הברייתא בתוס' סוטה [ס"פ יג]:
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ואם תאמר והא אמרינן בפסחים (קו, א) גבי רב אשי דאקלע למחוזא, ואמרו ליה ליעבד לן מר קדושא רבא וכו', עד דחזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו, אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך. יש לומר דהתם בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא בשהיו זקוקין לככר שביד המברך, והכין איתא בהדיא בירושלמי בריש פרק כיצד מברכין (פ"ו, ה"א) דגרסי' התם: ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך. רבי יהושע בן לוי אמר שותים אע"פ שלא שתה המברך, ופליג, מה דאמר רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דאמר רב יהושע בן לוי בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו.
ומכאן נשמע מיהא שאם היו כולן זקוקין לכוס אחד או לככר אחד אף על פי שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום שאין אחד מהן רשאי לטעום עד שיטעום המברך, ואמרינן תו בירושלמי (שם): רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה.
ועוד שמעינן מההיא דירושלמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה בשאר כוסות, דהא בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד כל אחד שותה כוסו קודם המברך אם רצה. ואמרו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שאלו היו הכוסות פגומין שאינן ראוין לברכה, אז צריך ליתן מכוס של ברכה לכוס זה הפגום. ונראין הדברים, לפי שאין הכוס הפגום ראוי לברכה, לפיכך כשהוא שותה צריך מן היין שהיה ראוי לברכה.
ולענין המוציא גם כן בשהיה ככר לפני כל אחד ואחד אין המסובין צריכין לטעום מככר הברכה. והא דאמרינן לעיל (ברכות מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ואמרינן נמי (מ, א) טול ברוך טול ברוך אין צריך לחזור ולברך, דמשמע מנייהו שצריכין המסובין לאכול מככר שבירך עליו, התם כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, וכדאיתא בירושלמי שכתבנו.
הא דתנן: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי. נחלקו בה אמוראי בירושלמי בפ"ג מדמאי (ה"א), איכא מאן דמוקי לה באכסניא דארמאי, ואיכא מאן דמוקי לה אפילו באכסניא דישראל.
ולא בידים מזוהמות. פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואח"כ משמשו:
אלא בפתח הראוי למזוזה. פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ, ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפ' במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי: לטעם איתמר. בפת"ח תחת העין *) הגה"ה [נראה שגי' רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ור"ס אמר לטעם בפת"ח. ואין נ"מ בינייהו רק לקדוק הלשון, כי בין לאכול ולטעום איכא נ"מ טובא]: שכך שמע מרבו:
איעסיק ליה לבריה. פירוש השיאו אשה. קדים וקא מתני ליה, פירוש קודם סעודה. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין, משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה וא"כ צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס. ואמר רב חסדא אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:
אין עונין לא אמן חטופה. פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה. קטופה פירוש חצי המלה, קצרה שממהר קריאתה. ולא יזרוק ברכה מפיו, פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע, אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:
אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו ארדיליא] וגוזליא לאבא. יש מפרשים ארדיא מין בשר ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:
והילכתא גדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה:
אכל דמאי מזמנין עליו. ואע"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפ"ג דמס' דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:
מי שברך המוציא הוא ראוי לטעום תחלה קודם האחרים ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ובוצע עצמו אין רשאי לטעון עד שיענו רובם אמן, אבל אם ענו רובם אמן אע"פ שהיה שם מי שלא גמר אמן עדיין טועם שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה, בד"א בשהיו כלם זקוקים לככר אחד אבל אם היה ככר ביד כל אחד ואחד אין צריכים להמתין שיטעום המברך תחלה אלא משנגמרה הברכה טועם מי שירצה הואיל וככרו בידו, ומה שאמר בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכן טול ברוך דמשמע שהמסובים אוכלים משל בוצע דוקא בזקוקים לככר אחד, וכן התבאר בתלמוד המערב, וכן בכוס של קדוש אם היה כוס בידו של כל אחד ואחד וכמו שאמרו בערבי פסחים [ק"י ע"א] גחין ההוא סבא וכו', ואם היו כולם זקוקים לכוס חד שותה המברך תחלה אלא אם כן היה חולק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, ונמצאו אכילה ושתיה שוות בדין זה, ולשון תלמוד המערב ר' בא בשם רב מסובין אסורים לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אומר שותין ואע"פ שלא שתה המברך, מה פליג ביניהון מה דמר רב שבזקוקים לככר אחד מה דמר ר' יהושע בשכל אחד כוסו בידו או כל שזקוקים לככר אחד או לכוס אחד אע"פ שהושיט מככרו לכל אחד קודם שיטעום וכן ששפך מכוסו לכוס של כל אחד אין יכולין לטעום או לשתות עד שיטעום או שישתה המברך, וכן למדת שאין צריך לשפוך כוס של ברכה לשאר הכוסות שהרי אם היה כוס בפני כל אחד שותה קודם למברך וכבר למדנוה גם כן מההוא סבא דגחין וכו', אלא שבתוספות כתבו שאם היו הכוסות שלפני האחרים פגומים צריך לשפוך מכוס המברך לתוכם הואיל ואינן ראויין לברכה, וכן בככר אם היה של בוצע יפה וראוי יותר מאותו שלפניהם כולם צריכים לאכול משל בוצע, ויש חולקים לומר שמאחר שאם רצו אין צריכין לשתות אין חוששים לפגום אלא בשל מברך, והתבאר בתלמוד סנהדרין שהבוצע אינו בוצע אלא ממקום שנגמרה בו אפיית הלחם יפה יפה:
מדרכי המוסר שאם היו שנים אוכלים בקערה אחת והיה האחד שוהה השני ממתין לו אבל אם היו ג' אוכלין אין השנים ממתינין לאחד:
העונה אמן צריך שיכוין בענייתו כמברך ברכה עצמה, לא יענה אמן חטופה כלומר שיענה קודם שישלים המברך ולא אמן קטופה ר"ל בחצי מלה כגון שמבליע אות ולא אמן יתוה ר"ל שיענה אמן בלא שמיעת חתימת הברכה הא כל ששמע חתימת הברכה אע"פ שלא שמע גוף הברכה עונה והמברך לא יברך דרך הדיוטות ר"ל שיזרוק הברכה מפיו במהירות כמי שנושא משוי ורוצה לפרקו אלא במתון ובכונה שלמה ויש מפרשים שהמכוין לענות אמן לא יאמר עם המברך טופס הברכה שהרי נמצא עונה אמן אחר עצמו אלא ישמע את הברכה ויענה אמן:
זה שביארנו באמן יתומה שענה בלא שמיעת חתימת הברכה, יש מפרשים גם כן בלא שמיעת גוף הברכה אע"פ ששמע החתימה עד שישמע את הכל, ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק אלו דברים במה שאמרו שם עונים אמן אחר ישראל המברך ומקשי לא שמע היכי נפיק וודאי כבר שמע החתימה ואעפ"כ שאל בה היכי נפיקף ויש לשאול על שתיהן ממה שאמרו במסכת סוכה [נ"א ע"ב] הלה מניף בסודרין ועונים אמן ואע"פ שלא שמעו את המברך מאחר שנותנים לב על כך ויודעין על מה עונין, אע"פ שלא שמעו, וכן באחרון של סוכה החזן מניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן מפני שלא היו שמועין קולו של ש"צ, ואין זו קושיא אצלי במקום שאי אפשר דיו בכוונת הלב, ולשטה ראשונה מיהא יש להקשות בה ממה שכתוב בפרק אלו דברים כמו שכתבנו, ותירצו שכל שהברכה אינה יוצאה מפי שליח צבור או הממונה להוציא אינו יוצא עד שישמע את הכל, וזו שבפרק אלו דברים בכלל זה הא כל שהברכה יוצאה מפי הממונה להוציא עונה ובלבד שישמע החתימה, ויש מפרשים אמן יתומה שלא ענה תכף לברכה אלא אחר זמן, ובאמן חטופה שהזכיר הה"א כאלו נקודה בחט"ף פת"ח, ובקטופה שהפסוק בחצי המלה כאלו הן שתי תיבות:
שנים שהיו אוכלים וגמרו אכילתן בכדי שבעם ובא אחד אליהם ורוצה לאכול כדי להצטרף עמהם לג' ולהביא עליהם חבות זמון הואיל וכבר גמרו השנים סעודתם אין מצטרף עמהם לזמון אפילו הסב עמהם, ואם לא אכלו השנים אכילה גסה אלא אכילה בינונית עד שאלו היו באים לפניהם דברים החביבים עליהם עדיין אוכלים מהם אע"פ שאין אוכלים פת ואפילו מיני פירות אין זה גמר סעודה ומצטרף זה עמהם אם הוא אוכל פת ומזמנים כל זמן שלא הכינו לברכה ובלבד שיסב עמהם אבל משהכינו עצמן לברכה כגון שאמרו הזמינו כוס לברכה או כיוצא בזה אין אחד מצטרף עמהם, ויש מפרשים שצריך שהראשונים לא יהו שבעים כל כך שלא יאכלו פת עם אותן הדברים החביבים, והוא שלקחו בלשון ארדי וגוזלי שדרך בני אדם לאכול עמהם פת:
בני אדם שהיו אוכלים ובא אחר אליהם ומצאן אוכלים והצטרף עמהם, אם זה האחרון שבא על ידי גלגול הוא גדול מן האחרים ראוי להם לחלוק לו כבוד שיברך להם אע"פ שעל ידי גלגול הוא בא ואינו מעיקר סעודה וכבר ביארנו למעלה שהנוטל מים אחרונים תחלה זריזותו זכתה לו לברך, ומ"מ כל שהן נוטלים על פי העומדים לשם בין במים ראשונים בין באחרונים מתחילים מן הגדול ואם נתיחד אחד לברך הוא נוטל תחלה ואחריו הגדול ושאר הסועדים נוטלים כמה שהם יכולים, ואין מכבדין בדבר זה שהרי אין מכבדין בידים מזוהמות כמו שביארנו:
בתלמוד המערב התבאר שאם היה שם כהן ת"ח מצוה להקדימו אפילו היה שם גדול הימנו אבל מסיבה שיש שם ת"ח אין מניחין לברך לפניו עם הארץ אפילו היה כהן גדול:
המשנה השנית אכל דמאי וכו', כונת המשנה לבאר שמי שקבע עיקר סעודתו בעבירה ר"ל שעיקר הדבר שעליו ברכת המזון באה היתה באסור אין שם זמון שאין לאוכל אסור ישיבה הראויה להיות ישיבה קבע, והסבה ראויה שתהא קרויה הסבה, ואפילו היתה אכילתם בשוגג מכל מקום לא אכלו דבר הראוי לקבוע עליו ואף הסבה אין מועלת בה, ויראה לי שאפילו הסכימו שלשתם בעבירה ופרשו קבע שלהם על אותו אסור אין הדבר מועיל כלל, ומ"מ ברכת המזון לדעת גדולי המפרשים אינה נפקעת מהם אלא מברך כל אחד לעצמו הואיל ונהנה שלא אמרוה בזמון אלא שאינו בא אלא בקביעות ואין ראוי להתחבר ולקבוע עם אוכלים אסור, אבל ברכה ודאי מברכים לעצמם, ויש אומר שאף הם אין מברכים לעצמם ואם ברכו אין עונים אחריהם אמן, וכן כתבוה גדולי המחברים באכילת טבל, וכן נראה שבודאי כל שכן הוא ופי' משנתנו דסד"א יזהר הוא מלברך אבל אנו מ"מ נזמן עליו קמ"ל, ואע"פ שגדולי המפרשים מגיהים עליהם יש לדעתי ראיה לדבריהם ממה שאמרו בשבת פרק הדלקה [כ"ג ע"א] הדמאי מערבים ומשתתפים בו ומברכים עליו, משמע שהטבל אין מברכין עליו והרי זה כאוכל חזיר ונבלה ואפילו אם היה אוכלם בהיתר כגון עוברה שהריחה וחולה שיש בו סכנה אינו מברך, ומ"מ אוכלים המותרים אלא שנתבשלו בשבת בהיתר אם על ידי עכו"ם בשאין בו סכנה, אם על ידי ישראל בשיש בו סכנה וכן אם הותר לאכול ביום הכפורים מצד חולי ודאי מברך, ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראים ובסוף פרק ב' של דמאי אמרו היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו, יין ונתגלה ואמר לי תן לי ואשתנו, לא יתן לו שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח וכוס של יין לנזיר וכו' וכולן אין מברכין עליהם ואין מזמנים עליהם ואין עונים אחריהם אמן:
ונשוב לדברינו והוא שעכשיו מפרש במשנה זו אי זה פת נקרא פת של אסור שלא יהא ראוי לזמן עליו, ואיזו מזמנים עליו אע"פ שיש בו נדנוד עבירה, ואמר על זה אכל דמאי והיא תבואה של עמי הארץ שחשודים על המעשרות מזמנין עליו שהרי מכל מקום רוב עמי הארץ מעשרים הם ואע"פ שאין אכילתו ראויה לו מ"מ פירשו בגמ' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה, ושמא תאמר מה צריך להפקיר כל נכסיו יפרשה בשהפקיר אותה תבואה לבד שהרי משהפקירה פטורה מן המעשר מ"מ תירצו בה שלא אמרו בהפקר שפטור מן המעשר אלא בדבר שלא נכנס עדיין לכלל חיוב אבל בנכנס לכלל חיוב אין הפקר מפקיעו, ובדומה לזה אמרו בספרי לענין הקדש וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל בא הכתוב ללמד על מקדיש תרומתו עד שלא מריח שהוא פטור מן המעשרות או אף משימריח כן ת"ל ראשית דגנך, וכן מי שאכל מעשר ראשון הניתן ללוי שנטלה תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן והוא שקרוי בתורה מעשר מן המעשר שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ואפילו הקדימו מעשר ראשון זה לתרומה גדולה הראויה לינטל תחילה אחת מחמישים וליתן לכהן והפריש זה תחלה מעשר ראשון ולא הפריש תרומה גדולה אלא ממ"ה הנשארות ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה וכגון שהקדימו בשיבלין קודם שנעשה דגן כגון שנתן לו ה' עמרים מנ' שלא חלה עליהם בשעת מעשר חיוב תרומה גדולה עד שיעשה דגן ואע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה מזמנין עליו בדיעבד, אבל אם הקדימו בכרי טבל גמור הוא ואין מזמנין עליו, וכן אם אכל מעשר שני אחר שנפדה חוץ לירושלים וכן הקדש שנתחלל הואיל ונפדו ונתחללה קדושתם על איזה דבר ואע"פ שלא הוסיף חומש שאין חומש מעכב:
והשמש שאכל כזית אע"פ שהיה לנו לומר שאין לו קבע עמהם מ"מ הואיל ובא עמהם מצטרף עמהם לזמון, וכן הכותי קודם שעשאום עכו"ם גמורים, ואף בזו פירשו בגמ' בכותי חבר שאם אינו חבר תיפוק ליה דהוה ליה עם הארץ ועם הארץ אין מזמנין עליו כמו שיתבאר בגמ' וסתם כותיים מעשרים הם, ומה שאמרו [עירובין ל"ו ע"ב ובכ"מ] הלוקח יין מבין הכותים וכו' לאחרים אין מעשרין אבל לעצמן מעשרין ומ"מ עכשיו עשאום כעכו"ם גמורים ואין אנו צריכים לה, אבל אם אכל טבל והוא שאין מעושר כלל אפילו בטבל שאינו טבול אלא מדרבנן כגון שצמח מן העציץ שאינו נקוב או שהוא טבול לחלה אף בזמן הזה, וכן כתבו גדולי המפרשים אלא אם כן נשתייר מאותו פת עד שנאמר עליו אוכל והולך ואחר כך מפריש וכן של פירות, וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וה"ה שנטלה אלא שלא נטלה כהלכתה כגון שהקדימו בכרי, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו וה"ה שנפדו אלא שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר שני שחללו כל כסף שאין בו צורהוהקדש שחללו על גבי קרקע בכל אלו אין מזמנים כלל על אוכליהן, והשמש שאכל פחות מכזית וזו לא הוצרכה אלא דאגב גררא דאידך נקטיה והנכרי אפילו התחיל להתגייר כגון שמל ולא טבל אין מזמנין עליו:
ולא בידים מזוהמות. והא דאמרינן לעיל בזמן שהם חמשה מתחילין מן בגדול היינו מפני כבוד הברכה אבל לאחר שרחץ הגדול אחרים אינן צריכין לכבד זה את זה:
אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ותימא הא אמרינן בערבי פסחים גבי רב אשי דאיקלע למחוזא וכו' דחזייה לההוא סבא דגחין ושתי אלמא שמותר לשתות קודם המברך, וי"ל הי' מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא שתה, ועוד יש לחלק בין המוציא לקידוש דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד [דף כ"ט:] לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אכל עמהם הילכך יש לו לטעום קודם אבל קידוש יכול להוציאו אע"פ שיצא כבר הילכך אין צריך תחלה לטעום, ירושלמי [פ' כיצד מברכין] אמר ר' אבא בשם רב המסובין אסורין לטעום [כלום] עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא שתה מה פליגי לא מה דמר רב כשהיו כולם זקוקים לככר אחד מה דמר ריב"ל כשהי' כל אחד כוסו בידו השתא ניחא דאותו סבא היה כוסו לפניו, ומהתם משמע שאין צריך המברך להטיל מכוסו לכוס כל אחד ובלבד שלא יהיו הכוסות שלהם פגומין אבל אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך ואז לא ישתו קודם שישתה המברך וכן בהמוציא יכול כל אחד לטעום מככר שלו אם אינם זקוקים לככר אחד ובלבד שיהיה לכל אחד לחם משנה בשבת:
כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. לפי שאז אינו נשמע יפה קריאת התיבה:
ולא אמן יתומה. ירושלמי סוף פרק אלו דברים אי זו היא אמן יתומה א"ר אבא דין דיתיב למברכה [והוא ענה] ולא ידע למה הוא עונה, והא דאמרינן בפ' החליל [דף נ"א] גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים החזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן, התם היו יודעין סדר הברכות ועל איזה ברכה עונין אמן, אי נמי כבר התפללו ולא היו חייבין באותה ברכה:
כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמרי' [לעיל]:
אמר שמואל אלו מייתי לי ארדיליא וגוזליא וכו'. נראה דקיי"ל כשמואל דרב נמי לא פליג עליה הילכך שני בני אדם שאוכלין והביאו לפניהם מיני פירות מצטרף שלישי עמהם אבל אי אמרו הב לן ונברך כיון שהם הסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם:
ואת האכסניא דמאי. איכא דמוקי לה בירושלמי באכסנאי כותים ואין זה כפורע חובו מן הטבל, ואיכא דמוקי לה באכסנאי ישראל אפילו חברים כיון שאינם בביתם הוו כמו עניים:
אמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי. תימא מאי קמ"ל רב הונא וכי דברי ב"ש אתא לאשמועינן, וי"ל דהא קמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין כב"ש ס"ל וכי האי גוונא קאמר תלמודא בשילהי יבמות [דף קכ"ב ע"א]:
ולא בידים מזוהמות - פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואחר כך משמשו:
והכותי מזמנין עליו - פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:
אלא בפתח הראוי למזוזה - פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ. ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפרק במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא. כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי:
לטעם איתמר - בפת"ח תחת העין שכך שמע מרבו: [הגה"ה: נראה שגירסת רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ורב ספרא אמר לטעם בפת"ח ואין נפקא מינה בינייהו רק דקדוק הלשון. כי בין לאכול ולטעום איכא נפקא מינה טובא]:
איעסיק ליה לבריה - פירוש השיאו אשה:
קדים וקא מתני ליה - פירוש קודם סעודה:
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין - משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה ואם כן צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס:
ואמר רב חסדא - אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:
אין עונין לא אמן חטופה - פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה:
קטופה - פירוש חצי המלה. קצרה שממהר קריאתה:
ולא יזרוק ברכה מפיו - פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע. אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:
אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו: ארדיליא] וגוזליא לאבא - יש מפרשים ארדיא מין בשר. ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה. ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:
והילכתא גדול מברך אף על גב דאתא בסוף סעודה:
אכל דמאי מזמנין עליו - ואף על גב דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו. פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפרק שלישי דמסכת דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:
גמרא א"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה אין המסובין כו' יש חילוק בין שתיה לאכילה א"נ כו' שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון כו' עכ"ל כצ"ל ועיין כל דבריהם בתוס' פ' ע"פ וברא"ש כאן וק"ל:
כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה כו'. שהוא סובר שעל ידי שיאריך באמן יאריך ימים ושנים כדאמרינן בסמוך כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו והוא טועה דאריכות ימים ושנים יותר מדאי נמי אינן טובים כמ"ש והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ וגו' וק"ל:
רש"י ד"ה אילו מייתי. ושמואל ה"ק לרב אבא לכבודו. כוונתו למש"כ ביבמות (נ"ז ב') ע"ש ועי' לעיל (ט"ז ב') בפירש"י שם ד"ה אבא פלוני. אולם התוס' ביבמות שם והרשב"ם בפסחים (קי"ט ב') פי' דאבא היה שם העצם דרב:
רש"י ד"ה חטופה כו' בפתח. נ"ב הרב קורא בכ״מ לקמ״ץ פתח וכ"ה קריאת הקמץ לספרדים:
רַבִּין וְאַבַּיֵי הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא. אף על גב דְּאַבַּיֵי גדול מן רַבִּין וכדמשמע בגמרא, עם כל זה הזכיר הש"ס את רַבִּין קודם שלא אמר אַבַּיֵי וְרַבִּין, ללמדנו דרבין יצא לבדו לדרך קודם שיצא אַבַּיֵי, ואחר כך כשהגיע אַבַּיֵי אצלו ללכת עמו ביחד מחמת שהיה חמור של רַבִּין יותר טוב במהירות, קַדְמֵיהּ לְחַמְרֵיהּ דְּאַבַּיֵי, והואיל דרבין יצא מעיקרא לבדו לכך לא השגיח על כך לעכב בחמורו, אבל לעולם אי הוה עובדא דמעיקרא יצאו לדרך שניהם יחד, לא היה רַבִּין מניח את חמורו לקדם אלא הוה מעכב בו, כיון דיצאו שניהם יחד אינו דרך ארץ שיניח את אַבַּיֵי לבדו. והא דקאמר מִדְּסָלִיק הַאי מֵרַבָּנָן מִמַעֲרָבָא, קשא הוה ליה למימר 'מִדְנָחִית' מִמַעֲרָבָא, כי ארץ ישראל גבוה ובבל שפלה? ונראה לי כונתו מִדְּסָלִיק, רצונו לומר, כיון שנתעלה ונתגדל אצל החכמים מכח ארץ ישראל, כי אחר שעלה והלך לארץ ישראל נתעלה בין החכמים שהיו נוהגים בו כבוד יותר, והנה אביי בודאי לא הקפיד משום גבהות רוחא חס וחלילה, אלא משום כבוד תורה וכבוד צבור, כי הוא היה ראש ישיבה, וגם כיון בדברים אלו כדי שישמע רבין ויזהר בשורת דרך ארץ דקדמה לתורה.
אֵין מְכַבְּדִין אֶלָּא בְּפֶתַח שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְזוּזָה. דְּאִית בָּהּ מְזוּזָה אִין, דְּלֵית בָּהּ מְזוּזָה לָא? נראה לי הגם דהמקשן ידע עובדא דרבין בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת וליכא מְזוּזָה, סבר כיון דהוא פתח הראוי למזוזה עשה רבין חומרא ולאו מדינא, אבל דרך דאין פתח כלל אפילו חומרא ליכא, ולכך הקשה ממנהג העולם דמכבדין מדינא, ותרץ דר' יוחנן קאי על פתח הראוי למזוזה. אי נמי נראה לי בס"ד על עובדא דרבין ליכא קושיא, דיש להבין אותו פתח בית הכנסת היה בו מזוזה מפני שהיה שם בית דירה לשמש ולאורחים ועשו לו מזוזה, ולכן הקשה ממנהג העולם, דכן עמא דבר לכבד בפתח בית הכנסת ובית המדרש.
כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים. יש להקשות אם השלים שנותיו ונעשו בניו יתומים אין זו גזירה של עונש, אלא הוא מנהגו של עולם, כל אדם אחר מותו יהיו בניו יתומים, ואם הכונה שימות קודם שישלים שנותיו, אם כן היינו הך דְּיִתְחַטְּפוּ יָמָיו? ונראה לי הכונה יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים בעודו חי, כמו שכתב הפייטן אֲנִי יְתוֹמָה וְאָבִי חַי, כי האב שאין לו יכולת לפרנס בניו ולסייעם ולעזרם הרי הם כמו יתומים בחיי אביהם! ונראה לי בס"ד מה שאמר יִתְחַטְּפוּ יָמָיו רצונו לומר יראה צער בהם ורואה אותם קצרים, על דרך מה שאמר הכתוב (דברים כח, סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וזהו ענין יִתְחַטְּפוּ, אבל אומרו רוצה לומר יִהְיוּ נחסרים במנין או יִתְקַטְּפוּ, היינו על דרך וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וְיִתְחַטְּפוּ יחסרו כי יחטפום אותם אחרים, שימות וינתנו שנותיו לאחרים, על דרך מה שכתב מ"ה באותה מעשה של מרים.
וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. נראה לי בס"ד מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו באיכות, על דרך מה שכתוב (בן סירא) אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים, וּמַאֲרִיכִין שְׁנוֹתָיו בכמות, והטעם אָמֵן [91] הוא מספר שם הוי"ה ושם אדני [91], לכן זוכה לשני ענייני אריכות, א' כנגד שם הוי"ה, וא' כנגד שם אדני, ששני שמות אלו מתייחדים באמן בסוד השילוב. גם ידוע שיש ב' שילובים באמן דברכות הוי"ה אדני, ואמן דקדישים אדני הוי"ה, ולכן הַמַּאֲרִיךְ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו בתרתי כמות ואיכות. ונראה לי הוי"ה אדני שמכוין באמן עם כולל [93], ב' שמות הם מספר מגן [93], וב' פעמים מנין כנגד ב' שילובים הנזכרים הם מספר מקום [186] נמצא בזה עושה מקום לה'. ובזה מובן מה שאמרו חכמינו ז"ל המזלזלים באמן עליהם נאמר (תהלים פג, יז) מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ הֳ', שהוא סופי תיבות אָמֵן, והיינו כי נהפך להם מספר 'מקום' [186] הנזכר למספר 'קלון' [186], ובסוף ספר הכונות איתא כשישראל אומרים קדיש ועונים אמן, מקבלים אז הארה משני אל אחד של בחינת תפארת, שהוא אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ואחד של הו"ד כֶּתֶר מִי אֵל כָּמוֹךָ, עיין שם. ולפי זה שפיר מובן הדבר כאן שאמר מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו, א' כנגד הארה של כֶּתֶר, ואחד של בחינת תִּפְאֶרֶת, ועיין תיקונים סוף תיקון שבעין, דרבוי שינין יאריכו דיומין אינון שמ"א עיין שם.
פיסקא אכל דמאי הא לא חזי ליה ופירש"י ואם כן הוי ברכת זימון הבאה בעבירה וכתיב ובוצע ברך וכו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לכאורה דלאו לענין זמון לחוד קשיא ליה אלא מעיקר ברכה נמי קשיא ליה דאין לברך בדבר הבא בעבירה וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא הרא"ש והרשב"א ז"ל בשמעתין שאין לברך כלל אפילו על איסור דרבנן ודלא כהראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה וע"ש אלא דקשיא לי בגווה א"כ מאי משני כיון דאי בעי מפקיר נכסי והוה עני וחזי ליה ומאי דאי בעי שייך הכא כיון דסוף סוף לא הפקיר נכסיו ולא חזי ליה ואוכלן באיסור דמאי אם כן אכתי הוה ליה ברכה הבאה בעבירה ובוצע ברך קרינן ביה ובשלמא לשיטת הראב"ד וסייעתו דמפרשי דהא דמקשה והא לא חזי ליה לענין זימון לחוד קשיא ליה דלא שייך צירוף זימון בכה"ג אם כן משני שפיר דשייך ביה קצת צירוף כיון דאי בעו כולהו בני חבורה מפקירי נכסייהו וחזיא להו משא"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו קשיא ויש ליישב בדוחק:
אלא דבאמת לע"ד אין הכרח לומר דרש"י סובר כהרמב"ם דאדרבה מדכתב הו"ל ברכת זימון הבאה בעבירה משמע דבעיקר ברכה לא קשיא ליה והיינו כשיטת הראב"ד דמדאמרינן בחלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דמברך כיון שנהנה אלא שזה מנאץ ואפ"ה מקשה שפיר לענין זימון דלא שייך זימון באכילה כי האי שהוא דבר איסור ועדיין צ"ע. ובעיקר ראיה שכתב רש"י אהך מילתא גופא דאכילת דמאי הוי ברכה בעבירה כמו בחלה דמשו"ה מקשה הש"ס בפשיטות הא לא חזי ליה ולא משמע ליה לחלק בין חלה דאוריתא לדמאי דרבנן נראה משום דמתניתין גופא מוכח לה הכי מדקתני אכל טבל אין מזמנין ומוקמינן לה בשמעתין בטבל טבול מדרבנן. ואע"ג דאכתי מצינן לחלק בין טבל שהוא ודאי דבריהם לדמאי שהוא ספק דבריהם דאפילו ספק דדבריהם נמי לא הוי כיון דרוב ע"ה מעשרין כדאיתא בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) לענין ברכה דדמאי גופא אלא דאפשר דלא ניחא ליה לתלמודא לחלק בכה"ג לענין בוצע ברך דמ"מ איסור דמאי מיהא איכא כנ"ל:
בתוס' בד"ה ואמר ר"ה תנא ב"ש אומרים אין מאכילין ואם תאמר ר"ה טעמא דב"ש אתי לאשמעינן וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נ"ל לפרש בענין אחר דכיון דאשכחן סוגיא כי האי בכמה דוכתי בש"ס ובכולהו מייתי הא דר"ה תנא בהדייהו אם כן משמע דמילתא דר"ה למילתיה איצטריך לעיקר אוקימתא בטעמא דאי בעי מפקיר ניכסי דאי לאו דר"ה היה באפשר לפרש הא מתניתין דמאכילין את העניים דמאי כמו שמפרש שם בירושלמי דהיינו שנותן להם דמאי בסתם אפילו לעני ע"ה אבל העני עצמו אם רוצה לתקן יתקן ואם כן לפ"ז אין זה ענין למשנתינו ולאינך דוכתי דאמרינן האי טעמא דאי בעי מפקר ניכסי דהא מתני' איירי שאכל הדמאי באיסור ויודעין בודאי שלא הפריש ממנו כלום ולכאורה מה שפירשו כן בירושלמי היינו משום דלשון המשנה הכי משמע להו דקתני בסיפא דמתניתין גבאי צדקה ב"ש אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר וכו' וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן אם כן משמע דרישא נמי בכה"ג גופא איירי דהרוצה לתקן יתקן כדמשמע מל' הברטנורה (ועיין מ"ש הרב תוי"ט) ומש"ה לא פליגי ב"ש אלא בגבאי צדקה דוקא אבל ברישא דאיירי בב"ה דטריחא ליה מילתא מודה א"כ לפי פי' זה ודאי לא שייך הך מילתא בטעמא דאי בעי מפקיר משו"ה הוצרך לאתויי הא דר"ה תנא ב"ש אומרין אין מאכילין וא"כ הרי לפנינו דפליג ב"ש בין ברישא ובין בסיפא וא"כ ממילא משמע דרישא מילתא באפי נפשה היא דמאכילין את העניים דמאי ממש ואין צריך לעשר לב"ה ובהא פליגי ב"ש אם כן ממילא משמע טעמא דב"ה דמאכילין משום דאי בעי מפקיר לנכסי כנ"ל נכון:
טעים איתמר נלע"ד דבזה לא שייך כלל לומר אם התחילו אין מפסיקין דאי הוה שייך כאן א"כ מאי מקשה למנ"מ ועיין לעיל דף כ"ח ע"ב בתוס' ד"ה כיון שהגיע ובמס' שבת דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה לימא תהוי תיובתא וכו' והטעם דלא שייך כאן למימר אם התחילו דבשלמא גבי סמוך למנחה או למוספין הטעם משום חשש ביטול תפלה יש לפלפל אף שהתחיל שהי' צריך להפסיק ולהתפלל עוד קודם שיגמור סעודתו אבל כאן הטעם הוא רק משום כבוד הבוצע וכיון שזה כבר קדמו שוב פגם בכבוד הבוצע ומה לי אם שוב יפסיק או לא יפסיק:
כיון דאי בעי מפקר לנכסי' הא דלא מוקי כשהוא באמת עני דא"כ קשה פשיטא כיון ששנינו שמאכילין את הענים דמאי פשיטא דמזמנין על אכילת היתר ומיהו קשה אכתי דלמא משנתינו בעני מיירי וכגון שעני אכל דמאי ושני עשירים אכלו חולין מתוקנים דמהו דתימא כיון שהעשירים אינן יכולים לאכול עמו דמאי לא לצטרפו קמ"ל כיון דאיהו יכול למיכול חולין עם העשירים מצטרפי וכדאמרינן בערכין דף ד' ע"ב גבי כהנים וזר לענין תרומה ונראה דא"כ למה נקט דמאי נימא תרומה וכמו שה בערכין ואנא אמינא ק"ו בדמאי שהרי תרומה אינו מותר לישראל בשום אופן ק"ו דמאי שיש עכ"פ ברירה להעשיר להפקיר נכסיו ועיין שם בתוס' ולענין מודרים הנאה זה מזה אלא ודאי דמשנתינו מיירי אפילו לא הפקיר נכסיו ואכל דמאי אפ"ה מזמנין עליו:
תוס' ד"ה ומאכילין את האכסניא וכו' אבל טבל לא דא"כ פורע חובו מממון של כהן הנה לפי הטעם הזה אם ירצה לשלם להכהן דמי תרומה שבו יהי' מותר וכן יהי' הכהן מותר לתת טבל לאכסניא אבל אני תמה למה הוצרכו לזה והלא בלא"ה אסור דהרי טבל אסור בהנאה של כילוי כמבואר במס' שבת דף כ"ו ע"א בתוס' ד"ה אין מדליקין וכו' יעויין שם ולפי טעם ההוא לא מהני אף אם ירצה לשלם לכהן תרומה שבו ואפי' כהן שיש לו טבל אסור להאכילו לאכסניא דאיסור הנאה של כילוי אסור גם לכהן ואדרבה עקר איסור הג"ה של כילוי בכהן כתיב שאין לו בו אלא משעת הרמה ואילך ועיין שם במס' שבת וחד מבית דיני ב"ד מו"ש הוא הרב הגדול מוהר"ר יעקב ג"ב נר"ו השיבני לפי מה שביאר המשנה למלך בפ"ב מהל' תרומות הלכה י"ד דאיסור הנאה של כילוי בטבל הוא רק מדרבנן וקרא דמייתי במס' שבת הוא רק אסמכתא א"כ כיון דאינו אסור רק מדרבנן אפשר דמותר ליתנו לאכסניא של מלך ואני השבתי לו שהרי אנן בדברי התוס' קיימינן והרי מסיק שם המ"ל דלהתוס' ודאי דאסור מן התורה כדמוכח מדבריהם בפסחים דף ל"ג ע"ב בד"ה אמר קרא ראשית ששירי' ניכרים שהקשו והא שירי' ניכרי' שמעיקרא אסור בהנאה של כילוי וכו' והשיבני הרב הנ"ל דכיון דאיסור הנאה של כילוי ילפינן שם במס' שבת מקרא ואני נתתי לך משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר וא"כ היינו לר"א דסובר יש אם למקרא אבל לר' יהושע דסבר יש אם למסורת לא דרשינן כלל דמיירי בשתי תרומות כמבואר בבכורות דף ל"ד ע"א וא"כ לר"י ודאי שאינו אסור רק מדרבנן א"כ התוס' כאן בברכות רצו ליתן טעם גם לר"י ושם בפסחים הקשו התוס' דאיך אמר בברייתא דברי הכל אינו תרומה והיינו אפילו ריה"ג ומנ"ל הא ודלמא ריה"ג סובר כר"א דיש אם למקרא והרי שירי' ניכרים ודבריו דברי פי חכם חן ועיין במס' בכורות שם בתוס' בד"ה ור' יהושע מבואר להדיא כדברי הרב דלר"י ליכא הקישא כלל וגם במה שאמר הרב דאולי ריה"ג סובר יש אם למקרא ג"כ יפה כיון ואם הרב אמרה דרך אולי אני אומר שכן מפורש בפסחים דף ל"ו ע"א דקאמר וריה"ג מי קרינן עני עוני קרינן ואמנם בעקר דברי הרב שאם איסור הכאה של כילוי הוא מדרבנן יהי' מותר ליתנו לאכסניא אין דעתי מסכמת לזה ואטו אם הקילו בדמאי שהיא איסור קל מאד שרוב ע"ה מעשרן יקילו בשאר איסורים ועניים יוכיחו שמאכילין אותן דמאי ואטו יהי' מותר להאכילן שאר איסור דרבנן ועציץ שאינו נקוב יוכיח דמבואר כאן בסוגיא דטבל דרבנן אין מזמנין ואי הוה מותר להאכילו לענים למה לא יזמנו עליו ג"כ נימא אי בעי מפקיר נכסי וחזי לי' אלא ודאי שאין לדמות איסור ודאי דרבנן לדמאי שהוא ספק דרבנן וקיל מאד שרוב ע"ה מעשרין והנלע"ד בכוונת התוס' כאן שכתבו משום פורע חובו בממונו של כהן שיש כ"מ לענין טבל שכבר הפריש ממנו תרומה ומעשר ראשון ואינו טבול רק למעשר עני שטבל זה לא שייך בין איסור הנאה של כילוי שעקר האיסור היא משום דילפינן מתרומה טהורה שאין לכהן בו אלא משעת ההמה ואילך כמבואר שם במס' שבת והיינו בטבל שיש בו עדיין תרומה או תרומות מעשר אבל בטבול רק למעשר עני אינו נכלל בזה ולמילף מטבל הטבול לתרומה ליכא שהרי כבר איסורו קל ששוב אינה במיתה רק בלאו כמבואר בדברי הרמב"ם בפ' יו"ד ממאכלות אסורות הלכה כ' ולכך חידשו התוס' משום שפורע חוב מממון של כהן א"כ הה"ד שאינו יכול לפרוע מממון של ענים זה הנלע"ד בדוחק בכוונת דברי התוס':
תוס' ד"ה ואין המסובין רשאין לטעום וכו' ותימא מההוא סבא דע"פ וכו' א"נ יש לומר דלא שתה אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר עכ"ל. ולכאורה תירוץ זה דחוק דההוא סבא לא יחשוד דרב אשי גדול הדור לא ידע סדר הקדוש דאע"ג דחזייה דאגיד הוא רחוק לומר דלא ידע. ויש לישב דהאי סבא שמע כי אמרי ליה לקדש קדושא רבא וחזייה דאגיד והבין דנסתפק שיש להם מנהג אחר ולהכי הראה עצמו כאלו שותה לרמוז לרב אשי דאין מנהגם חלוק ובתוספות ישנים כ"י (וכנראה שהם תוס' רבינו יהודה דמייתו הפוסקים) תירצו לחד שינוייא שהוא היה מהרהר לשתות אבל לא שתה עכ"ל שוב ראיתי שכך תירץ הרא"ש בפסקיו דהיה מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא שותה עכ"ל:
יתיב רב ספרא וקאמר לטעום אתמר למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו. מהכא מוכח דאין חילוק בין טעימה לאכילה וקשה על הרב ט"ז בא"ח סי' קס"ז בדין אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו דכתב אכילה אבל טעימה מותר ע"ש והרי תלמוד ערוך דמוכח בהדיא דגם כשאמר לאכול היינו לטעום נמי דהא קאמר דלא נפקא [מינה] אלא שחייב לומר בלשון רבו ש"מ דאי לא"ה היינו לאכול היינו לטעום. ואולי שאני הכא דקאמר לאכול כלום והאי לישנא הוי כאלו אמר לטעום. אבל פשטן ועיקרן של דברים שבלשונם קרו לאכילה טעימה וכמ"ש התוספות בשבועות דף כ"ב והריטב"א בחידושיו שם. וקצת יש להרגיש על התוס' שם דאפיקוה בלשון שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וספיקות שלהם ודאות הן דהכי מוכח משמעתין ועמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ח) משם הראב"ד גבי מותר לטעום קודם מוסף די"א טעימה ולא אכילה וכו' ע"ש ועמ"ש אני בעניי על דברי הט"ז הנז' בס' הקטנים ברכי יוסף ומחזיק ברכה שם סי' קס"ז:
אילו מייתי ליה ארדלייא וגוזליא לאבא וכו' פי' רש"י ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו. וק"ק דרב שמו אבא כמ"ש רב שרירא ורב האיי גאונים הביאם בערוך ערך אביי. ותו קשה ממ"ש בחולין קל"ז דאמר רבי יוחנן לאיסי בר היני אבא אריכא קרית ליה ופירש"י ולא אמרת רבינו בלשון כבוד:
וראיתי בתוספות ביבמות דף נ"ז ע"ב אהא דאמר שמואל התם ומודה לי אבא ופירש"י משום דקשיש מיניה קרי ליה אבא כמו נשיאי ורבי דחו פירש"י משום דכך שמו אבא ומייתו ההיא דחולין להוכיח ששמו אבא אבל לא הקשו דאי כפירש"י מאי קאמר אבא אריכא קרית ליה. ועוד יש להעיר על רש"י דבשבת דף נ"ג ע"א דאמר שמואל אי הכי אמר אבא וכו' פירש"י חבירי. ורשב"ם בבתרא דף נ"ב ע"א על מה שאמר שמואל ומודה לי אבא פירש כך שמו והביא מההיא דחולין הנז' ושכ"כ בערוך:
שוב ראיתי בתוס' חולין דף ל"ח שהאריכו בזה וכתבו דההיא דחולין דאמר אבא אריכ' קרית ליה היינו משום דאמר אריכא דהוא לשון גנאי ע"ש אמנם בתוספות ישנים כ"י בשילהי מכילתין אשר תחילת דבריהם העתיק הרב יד מלאכי אות תקנ"ג שם דחו דאינו גנאי לומר אבא אריכא ע"ש. והתוס' שם בחולין דף ל"ח הקשו מסוף יומא אבא אזיל למקטל גברא וכתבו דלרש"י דאבא לשון חשיבות ניחא. וכן כתבו בתוס' ישנים כ"י סוף מכילתין ובתוספות ישנים סוף יומא דשמא אבא דרך כבוד כמו אבי קוראו כן. וק"ק על תוס' יבמות הנז' דלא נרגשו מההיא דיומא. וגם מההיא דיומא ק"ק על מהר"י קולון שרש ק"ע דף קפ"ה ע"א דמוכרח לומר דאבא הוא דרך כבוד כמ"ש התוס' בחולין דף ל"ח ותוס' ישנים סוף יומא וסוף מכילתין כמדובר. אחר זמן נדפס סדר הדורות ובתחילת סדר תנאים ואמוראים דף ס"ה ע"ג ראיתי שהזכיר רוב המקומות הנז' ויותר מהמה ע"ש:
ומתוך הדברים הרי הוא כמבואר דעת עליון רש"י ז"ל ובחכמה יסד אר"ש כמדתו לכל רוח חכמה דלא נעלם מרש"י ששם גדול רב הוא אבא ומה גם דהכי מוכח בחולין דף קל"ז אבא אריכא קרית ליה אמנם עינינו הרואות דתלמידי רב קרו ליה אבא כההיא דרב כהנא דמי פומיה דאבא כפי נסחת התו' ורב הונא סוף יומא אזיל אבא למקטל גברא. ומוכרח דהקריאה שלהם היתה אבא כלומר אבי המביאני לחיי העה"ב ולא שהזכירו את שמו ח"ו וכן פירש רש"י בסוף יומא אזל אבא רבי (כצ"ל). ועם כל זה דאבא מתפרש נמי משמעותו רבי איסי דאמר אבא אריכא אע"ג דאריכא אינו גנאי כמ"ש התוס' ישנים בשילהי מכילתין. מ"מ באומרו אבא אריכא אינו מורה החשיבות כמו אם היה אבא סתם ומשו"ה אמר לו אבא אריכא קרית ליה. אי נמי דאבא נהי דהוא לשון חשיבות אמנם יצדק לשון זה לחבירו או גברא רבא. אבל איסי הי"ל לקרותו רבינו. אמנם אי היה תלמידו הגם שיאמר אבא ניכר שכונתו ר' אבי המביאני לעה"ב. ומשו"ה בשמעתין ודכוותה דאמר שמואל לרב אבא פירש דהוא לשון חשיבות וכבוד. אך כי חזינן דשמואל אמר אבא בענין שהוא חולק על רב לפי הענין פירש חבירי כמ"ש בשבת דף נ"ג ודכוותיה בתעניות דף ד' ברם בחולין דף מ"ה ודף פ"ד גבי רבי יוחנן אפשר לפרש דכונת רש"י היינו שקורין דרך חשיבות כמ"ש ביבמות דף נ"ז ודוק הטב:
והנה לפום ריהטא מדברי התוס' ישנים דיומא ודסוף מכילתין כ"י ותוס' דידן בחולין דך. ל"ח יש ללמוד דין דמי ששמו אבא בנו ותלמידו יכולין לקרותו בשמו אבא שהוא כמו אבי כדרך שרב הונא קרא לרבו רב אבא ואין בזה משום אסור לקרוא לאביו ולרבו בשמו שנענש. איברא דיש לדחות חדא דראינו שהתוס' ביומא ובמכילתין כתבוהו בלשון שמא. ועוד יש לחלק דרב דכ"ע קרו ליה רב כמו שהיו קורין רבי לרבינו הקדוש בא"י ומיעוטא דמיעוטא היו קורין לו אבא. כאשר הבן או התלמיד קורין לו אבא ניכר מאד שר"ל אבי דכ"ע קרו ליה רב ומשו"ה שרי דנודע דאין כונת התלמיד לקרות בשמו ח"ו אלא אבי וכונתו ניכרת אמנם באדם הנקרא אבא וכ"ע קורין אותו אבא. אז אסור לתלמיד ובן לקרותו אבא דנראה דקוראו בשמו כדרך שקורין לו הכל ודוק:
בפתח שיש בו מזוזה. יומא י"א ד"ה שאין בו. מנחות ל"ג ד"ה והא האי פיתחא:
אין המסובין זכרון יוסף י"א ע"ג:
דאי בעי מפקר נכסי וחזי ליה. מוצל מאש ח"ב סימן כ"ז. יצחק ירנן קי"ב ע"ג:
מעשר ראשון כו' טבל. מרכבת המשנה ח"ב פרק ה' דברכות הי"ג:
תוספות ד"ה אין המסובין. יצחק ירנן כ"ט ע"א:
תוספות ד"ה ומאכילין. חקרי לב קי"ז:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
שנים ממתינין כו'. וכה״ג בסוף דא״ר. ועי׳ בתר״י ובמעיו״ט ועי׳ ט״ז או״ח ק״ע סק״ו שמיישב קושית הב״ח דהכא אמר ה״ז גרגרן ושפיר משכחת בנט״ר מהגדול וכדלעיל בסי׳ קס"ז סי״ז דבוצע פושט ידיו תחלה ואם באו לחלוק כבוד רשאי וכו׳ דש״ה דיש לנט״ר ג״כ מעלה והיינו שיוכל להקדים בשוין אחר הגדול כיון שבא ברשותו יעש״ה. אך י״ל דודאי לא מהני נט״ר ומ״מ בוצע הוא ואף שיש גדול ממנו דמיירי שהוא בעה״ב וכמ״א בס״ק ל״ז ולכן יוכל לחלוק בגדול ממנו שמגיע אליו מצד חשיבותו. אבל הכא מיירי בסתם ב״א שישבו לאכול דבעה״ב הי׳ בוצע תחלה בלא״ה וממילא פושט ידו תחילה וכיון דמיירי בגדול ממנו שוב לא מהני נט״ר. ומזה יהי׳ מוכרח כפי׳ הא׳ שכ׳ המ״א דלפי׳ השני דמיירי שהוא נט״ר ג״כ א״כ למה הוצרך לומר אם בא לחלוק כבוד לגדול ממנו כיון דהגדול יוכל לחלוק כבוד ואפי׳ לקטן וא״כ הומ״ל נמי שהגדול חלק לו כבוד דיוכל השני לחלוק כבוד גם לקטן ממנו ואין סברא כלל לדחוק דכיון שבא מכח הגדול אין לו רשות לחלוק לאחר כ״א למי שהגיע מצד מעלתו דמ״ש דכיון דרשאי לחלוק לאחר א״כ בודאי רשאי לחלוק לקטן כמו הגדול בעצמו ועי׳ ירו׳ פ״ח דברכות דאר"ז לר׳ אבהו חכים ר׳ לרב הונא דאמר הפותח הוא חותם. וקאמר מתני׳ פליגי ער״ה דתני סדר נט״י עד ה׳ מתחילין מן הגדול כו׳ לאחר המזון מהמברך אין תימר הוא הפותח הוא החותם כבר מתוקן הוא ארי״צ תיפתר כו׳ יעש״ה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תוס' ד"ה אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. וז"ל ותימא מההוא סבא דערבי פסחים דגחין ושתי אלמא דשתי קודם המברך שמא יש חילוק בין אכילה לשתיה וכו' ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפילו קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו עכ"ל. בביאור דבריהם נראה דיש לחקור ביסוד ההלכה שאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, האם זוהי הלכה מהלכות דרך ארץ בלבד, או דזהו דין בהלכות ברכות דצריך להמתין מלטעום עד שיתקיים קיום כוס של ברכה בשלמות, דנראה לומר דהטעימה הויא קיום בדין כוס של ברכה דקיימא לן שהמברך צריך שיטעום, ולפיכך אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, משום דלא חל להם היתר לשתות עד שיתקיים קיום כוס של ברכה בשלמות.
ולפ"ז נראה לבאר את דברי התוס' שחלקו בין אכילה לשתיה, דס"ל דדין זה הוי הלכה מהלכות דרך ארץ דחלה רק באכילה ולא בשתיה, דאם הויא הלכה בהלכות ברכות שאסור לטעום עד שישלים המברך את קיומו אין סברא לחלק בין אכילה לשתיה. ומוכח דס"ל דדין הוא בהלכות דרך ארץ. ובזה נמי מבואר מה שכתבו התוס' בשם הירושלמי, שאם יש ככר או כוס לפני כל אחד ואחד דאזי אינם צריכים להמתין עד שיטעום המברך, דר"ל דמכיון שהדין שצריך להמתין הוא משום דרך ארץ אזי אם יש לכל אחד ככר או כוס משלו אין זה חסרון בהלכות דרך ארץ אם אוכל או שותה קודם המברך, שרק אם המברך עסוק בבציעת הפת כדי לחלקה לכל אחד ואחד והמסובין אוכלין לפני המברך אזי הוי גסות הרוח וחסרון בהלכות דרך ארץ. ובזה נמי מבואר שיטת השר מקוצי (בתוס' הנ"ל) שאם בצע המברך ונתן לכל אחד את חלקו אין צריך להמתין לו עד שיטעום ומשום דאם בצע המברך וחלק את הלחם אין עוד חסרון בהלכות דרך ארץ אם יטעום לפני המברך.
אמנם עיין בתוס' (פסחים קו א ד"ה הוה) וז"ל וי"ל דהיינו דוקא בברכת המוציא שצריך לאכול כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהן הלכך צריך שימתין עד שיטעום המברך אבל קידוש שאין חובה לשתות למברך אין צריך להמתין עכ"ל. (ועיין בתוספות רבינו יהודה החסיד דף מז. ד"ה אין המסובין). ונראה דס"ל שהדין שאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך הלכה היא מהלכות ברכות, ומשו"ה חלקו בין ברכת המוציא שהמברך חייב לאכול עמהן שאינו יכול להוציאן אא"כ אוכל עמהן, ויש קיום ברכה באכילת המברך, ומשום הכי אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. משא"כ בקידוש שאין חובה על המברך לטעום כדי להוציא אחרים בקידוש, ולכן שתיית המקדש אינה קיום בחלות הברכה להוציא השומעים כמו בברכת המוציא, ומשום כך אין המסובין צריכין להמתין לו עד שיטעום מן היין.
ובתוס' שם ג"כ הביאו את דברי הירושלמי דכשיש לכל אחד כוס לפניו אין צריך להמתין למברך עד שיטעום. ונראה דר"ל דכשיש לכל אחד כוס לפניו חל על כל כוס וכוס דין כוס של ברכה מדין שומע כעונה. ולפיכך אינם צריכים להמתין עד שיקיים המברך קיום טעימה בכוס של ברכה שלו שהרי אף לשומעין אית להו כוס של ברכה בפני עצמן.
ועיין עוד בתוס' (שם) שכתבו "וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו אין צריך להמתין ואוכל כל אחד משלו, והא דאמר טול ברוך, ואמרינן נמי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם, מיירי בשאין ככר לפני כל אחד, אי נמי בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכים לאכול מבציעתו". ונראה דלתרוץ קמא שבתוס' האיסור לטעום הוי הלכה בהלכות דרך ארץ וחלה גם לגבי אכילת פת וברכת המוציא, אלא דאם יש לכל אחד ככר משלו אין חסרון בהלכות דרך ארץ אם יאכל קודם למברך. מאידך, התירוץ דה"אי נמי" סובר שההלכה שצריך להמתין הוי הלכה בהלכות ברכות, וחלה כשיש קיום באכילת המברך, ולכן בשבת כשאין למסובין לחם משנה אזי צריכים המסובין להמתין עד שיטעום המברך ויקיים לכולם דין לחם משנה, משא"כ בחול שאין דין לחם משנה אין צריכין להמתין אף כשאין לכל אחד ככר משלו. ומוכח דהדין שצריך להמתין לאכילת המברך אינו דין בהלכות דרך ארץ גרידא דאזי אין סברא לחלק בין שבת לחול, אלא דהיא הלכה מהלכות ברכות ולכן רק בשבת צריך להמתין כדי שיצאו כולם קיום ברכה על לחם משנה.
והנה המחבר פסק (בשו"ע או"ח סי' קס"ז סע' ט"ו) "אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כלם זקוקים לככר שביד הבוצע רשאים לטעום קודם, ואם הוא שבת צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ואז יהיו רשאים לטעום קדם הבוצע".
ונראה לבאר דהמחבר פסק כתרי לישני שבתוס' הנ"ל וסובר שיש שתי הלכות בדין אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום המברך: א) דין המתנה מהלכות דרך ארץ, ולפיכך בחול אין צריך להמתין אם יש לכל אחד ככר משלו, דליכא חסרון בהלכות דרך ארץ אם יאכל מככר שלו קודם למברך. ב) דין בהלכות ברכות, ולכן פסק שבשבת צריכים להמתין עד שיקיים המברך קיום ברכה על לחם משנה, אלא אם כן יש לכל אחד ואחד לחם משנה משלו.
גמ'. וז"ל אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה עד שיכלה) שמפרש וז"ל אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרינן בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה עכ"ל. והנה יש להסתפק בכוונת רש"י האם סובר דבעלמא אין יוצאין ידי חובת ברכה מדין שומע כעונה אלא אם כן עונים אמן, וחולק בזה על הרמב"ם שפסק (פ"א מהל' ברכות הי"א) דכל השומע ברכה מתחלתה ועד סופה ומתכוין לצאת בה ידי חובתו, יצא ואע"פ שלא ענה אמן. או דלמא דחל דין מסוים בברכת המוציא שצריך לענות אמן משום דשאני ברכת הנהנין מברכת המצוות, דלא חל דין שומע כעונה אלא בברכת המצוות, ומה שמוציא את חברו בברכת הנהנין הוא מדין ברכה בחבורה, וע"כ צריכים לענות אמן כדי להצטרף לברכה בחבורה28.
תוס' ד"ה אמן יתומה. וז"ל שאין שומע הברכה מפי המברך ועונה אחר האחרים ששמעו אמן. תימה דהא אמרינן בסוכה (דף נא:) באלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי המברך והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן, וי"ל שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזה ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה וידיעה עכ"ל. ועיין בפירוש תלמידי רבינו יונה (דף לד: - לה א בדפי הרי"ף בד"ה אין עונים) וז"ל ומקשינן על זה מדאמרינן בסוכה בפ' החליל (דף נא.) מעשה באלכסנדריא של מצרים שהיתה בית הכנסת גדולה ולא היו יכולים כלם לשמוע הברכה מהחזן ושיענו אמן וכשהיה מגיע החזן לסוף הברכה היו מניפין בסודרים כדי שיכירו אותם שלא היו יכולין לשמוע ששם היה חתימת הברכה ויענו אמן, הנה שלא היו שומעין הברכה והיו עונין אמן. ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ דהתם מתוך כך היה מותר מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד וכיון שלא היו עושין לחיוב שכבר יצאו ידי חובתן לא נחוש אם לא שמעו הברכה, אלא כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית אמן צריך שישמע הברכה. ויש מתרצין בענין אחר, דהתם כיון שהיו יודעין על איזה ברכה היו עונין אמן שכל הברכות היו אומרים על הסדר ועל כל ברכה וברכה היו מניפין והיו מבינין כלם איזו ברכה היו אומרים בכל שעה ושעה כמאן דשמע לה לברכה דיינינן ליה ולפיכך מותר. וכי אמרינן אין עונין אמן יתומה זהו כשאינו יודע איזו ברכה אומרים, ולמדנו כפי זה התרוץ שאפילו לא נפטור מן החיוב ואינן שומעין הברכה מהחזן אם יודע איזו ברכה אומר כמאן דשמעי' ליה דמי ויוצאין ידי חובתן עכ"ל. והנה שיטת היש מתרצין היא שיטת התוס' שלפנינו, ועלינו להבין את יסוד המחלוקת שבין ר' יונה לבין תוס' והיש מתרצין.
ונראה לבאר מחלקותם עפ"י הגמרא (שבועות לו א) דמבואר שם דיש שתי הלכות בעניית אמן, א) אמן בו קבלת דברים דילפינן מאמן דברכות וקללות דכתיב "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן", ב) אמן בו האמנת דברים. דכתיב "ויאמר ירמיה הנביא וגו' אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך". ומסתבר דיש לחלק בין אמן דקבלת דברים לבין אמן דהאמנת דברים, דבאמן דקבלת דברים צריך לשמוע את כל הברכה, דכאשר שומע את כל הברכה ועונה לה אמן שפיר הויא קבלת דברים, שמקבל על עצמו את כל דברי הברכה ששמע. מאידך האמן דהאמנת דברים חל אף כשיודע רק את ענין הברכה ואע"פ שאינו שומע את כל דברי הברכה עצמה. וההסבר בזה הוא דחלות קיום אמן מדין האמנת דברים חל משום שמאמן ומאמת את דברי המברך ומכריז שהן דברי אמת. וכדמבואר מפרש"י (שבועות דף לו. ד"ה בו האמנת דברים) שכתב וז"ל וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן עכ"ל. ולכן חל קיום אמן משום האמנת דברים כשעונה אמן לברכת המברך אע"פ שלא שמע את גוף דברי הברכה, ורק יודע שברך ומסכים לשבח שאמר המברך. ולפי"ז יתכן דהתוס' והיש מתרצין סוברים שבאלכסנדריא חל קיום אמן משום שידעו איזה ברכה אמר החזן ואע"פ שלא שמעו את הברכה עצמה, דס"ל דחל קיום אמן מדין האמנת דברים. ואע"פ שלא ענו אמן דבו קבלת דברים, דרק חל אמן מדין האמנת דברים מ"מ יצאו ידי הברכות, דבאמן דהאמנת דברים נמי חל דין אמן בו ברכה ואפילו בלי קבלת דברים. מאידך לשיטת רבינו יונה כדי לצאת בברכת חבירו צריך לשמוע את כל הברכה ולענות עליה אמן, דס"ל דיוצא יד"ח ברכה רק בעניית אמן מדין קבלת דברים, ומשו"ה צריך העונה אמן לשמוע את כל הברכה. ואילו באופן שאינו רוצה לצאת ס"ל שאינו חייב לשמוע את כל הברכה כדי לענות אמן, כי אז עונה אמן רק מדין האמנת דברים בלבד בלי קבלת דברים.
ועוד יתכן דרבינו יונה והתוס' פליגי באמן מדין קבלת דברים האם חל קיום אמן רק כשהעונה אמן שמע את כל דברי הברכה או דחל קיום אמן מדין קבלת דברים אף כשיודע רק את ענין הברכה ולא שמע את כל הברכה. ובביאור מחלוקתם נראה דיש לחקור בדין אמן בו קבלת דברים האם ע"י עניית אמן ברכת המברך מצטרפת לזה שעונה אמן, או"ד שיש קיום ברכה בעצם האמן שעונה, וכאילו הוא אמר את הברכה בעצמו. דרבינו יונה סובר שברכת המברך מצטרפת לעונה אמן, ולכן העונה אמן חייב לשמוע את כל דברי הברכה של המברך כדי שתצטרף אליו. מאידך תוס' וה"יש מתרצין" סוברים שבאמן עצמו יש מעשה ברכה וקיום ברכה, ומשו"ה אפילו אם רק יודע לאיזו ברכה הוא עונה אמן הוי ליה כאילו בירך בעצמו את כל אותה הברכה ויוצא מדין אמן דקבלת דברים.
ברם ניתן לומר שהתוס' וה"יש מתרצין" חלוקים עם רבינו יונה רק בנוגע לברכות של תפלת שמונה עשרה בצבור, שתפלת הצבור מהוה חפצא של תפלה בפני עצמה ע"י הש"ץ בעבור הצבור29, והעונה אמן יוצא מדין תפלת הצבור ולא מדין תפלת היחיד. ונחלקו רבינו יונה והתוס' אם יוצאים ידי תפלת הצבור ע"י אמן מדין קבלת דברים דאזי צריך לשמוע את כל הברכה וזוהי שיטת ר' יונה, או מדין האמנת דברים, ולשם כך מועילה עניית אמן לצאת ואף בלי שמיעת הברכות עצמן שכן האמן חל מדין האמנת דברי הש"ץ, וזוהי שיטת התוס'. אולם בשאר ברכות אחרות (חוץ מתפלה), יוצא בתורת יחיד ע"י כך שהברכות עצמן מצטרפות לעונה אמן, ולכן מעכבת שמיעתן. דבשאר הברכות העונה אמן יוצא רק כשחל דין "אמן בו קבלת דברים", שהדברים עצמם מתקבלים ומצטרפים אליו, אבל אמן מדין "האמנת דברים" אינו מועיל אלא רק בתפלת הציבור בלבד.
גמ'. וז"ל אכל דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה וכו' עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה הא לא חזי ליה) וז"ל והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב בוצע ברך נאץ ה' ואמר מר הרי שגזל סאה של חיטים וטחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ עכ"ל. לפי רש"י מבוצע ברך נאץ ה' ילפינן דכי היכי דאין מברכין ברכת המצוה על דבר הגזול כמו כן אין מברכין ברכת הזימון על מאכלות אסורות משום דהויא ברכה הבאה בעבירה. ומשמע דסובר דאין מברכין ברכה כלל על מאכלות אסורות וכשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"ט). ובבאור תרוץ הגמ' נראה לומר שדמאי אינה חפצא דמאכלות אסורות דהרי הותר לעני ואינו אלא איסור גברא, ודין בוצע ברך נאץ ה' נאמר רק כשמברך על חפצא של איסור כמו גזילה.
מאידך שיטת הראב"ד (פ"א מהל' ברכות הי"ט) היא שמברכין ברכת הנהנין על מאכלות אסורות אלא דאין מזמנין על דבר האסור משום דאין קביעות סעודה לזימון באכילת דבר אסור. ולשיטתו צ"ל דהגמ' מתרצת שמזמנין על דמאי משום שאינו איסור חפצא אלא איסור גברא, וחל קביעות סעודה באכילת דמאי30.
והנה עיין בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ט) שכתב וז"ל ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש ולא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל עכ"ל. וברש"י (פסחים דף יא: ד"ה תולין) פירש דאין שורפין חמץ עד תחלת שש משום שמאכיל לבהמתו כל חמש ואינו נאסר בהנאה עד תחלת שש.
אמנם צ"ע בשיטת הרמב"ם דכתב דין תולין בחמץ של תרומה ולחמי תודה והרי תרומה ולחמי תודה קיום מצותן הוא רק באכילת אדם ואי אפשר להאכילן לבהמות, ומכיון שנאסרו באכילה משעה חמישית א"כ אמאי אין שורפין אותן עד שעה ששית.
ונראה לומר דהרמב"ם מחלק בין האיסור דרבנן של אכילת חמץ בשעה חמישית לאיסורו בשעה ששית, דבשעה חמשית חל איסורו מדין איסור גברא בעלמא ואין עליו חלות שם חמץ כלל, ומשום הכי סובר הרמב"ם שאי אפשר לשרוף חמץ של תרומה ולחמי תודה בשעה חמשית דיעבור על איסור איבוד קדשים. משא"כ באיסור חמץ בשעה ששית דחל עליו חלות שם איסור חמץ מדרבנן והוי איסור חפצא, ומשום הכי אסור בין באכילה ובין בהנאה. וע"כ פסק הרמב"ם ששורפין חמץ של תרומה ולחמי תודה בשש שעות משום דחל בהו חלות איסור חפצא ואין בהו משום איבוד קדשים. דהאיסור דאיבוד קדשים חל רק כל זמן שהחפצא הוי חפצא דהיתר, ואע"פ דהגברא נאסר בו מפאת איסור גברא, וזהו בשעה חמישית. ואילו בשעה ששית חל איסור חמץ בחפצא, ואזי פקע האיסור דאיבוד קדשים31.
ויש להסתפק בדין מי שאכל חמץ בשעה חמשית האם מזמנין עליו או לא. ולפי מה שנתבאר בין לדעת רש"י, דס"ל שאין מברכין כלל על דבר אסור משום דהוי ברכה הבאה בעבירה, ובין לדעת הראב"ד הסובר שאין מזמנין משום שאין קביעות סעודה במאכלות אסורות, מ"מ מזמנין על דמאי משום שעבר רק על איסור גברא, והדין שאין מזמנים על אכילת איסור תלוי באיסור חפצא. וא"כ לכאורה דין חמץ בשעה חמישית (לפי הרמב"ם) שוה לאוכל דמאי ומזמנין עליו. אמנם יש לדחות דכוונת הגמ' היא דשאני דמאי דבידו להפקיר את נכסיו ויהא הדמאי חפצא של היתר ממש בשבילו ומשום כך מזמנין עליו, משא"כ כשאכל חמץ בשעה חמשית, שעבר על איסור אכילה גמור, אין מזמנין עליו. כלומר דדמאי אינו איסור אכילה כלל דהא הותר לכל אחד ואחד שמפקיר נכסיו ואינו אלא הרחקה בעלמא המוטלת על העשירים לחשש שמא לא עישר הע"ה את פירותיו. ומשו"ה מזמנין עליו. משא"כ חמץ בשעה חמישית הוי איסור אכילה גמור ואין מזמנין עליו, וצ"ע.
גמ'. וז"ל מעשר ראשון שנטלה תרומתו פשיטא לא צריכה אלא בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר עכ"ל. יש לחקור בגדר הדין שמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, האם חל חלות דין הפקעה ופטור מחיוב הפרשת תרומה גדולה. או דלמא דבעצם חל חיוב הפרשת תרומה גדולה אלא שיוצא ידי חובת הפרשת תרומה גדולה בהפרשת תרומת מעשר, כלומר דהפרשת תרומה גדולה נכללת בתרומת מעשר שהפריש. דמגזירת הכתוב ילפינן דיוצא ידי חובתו ע"י הפרשה אחת של תרומת מעשר אף מדין תרומה גדולה.
ונראה לומר דנחלקו בזה הראשונים, דיעויין בר"ש (פ"א מתרומות מ"ה ד"ה ולא ממעשר שני והקדש שנפדו) וז"ל אבל נפדו סלקא דעתך דעושה אותן תרומה גדולה על טבלו וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורין הוא אצטריך היכא דהקדימו בשבלים דפטורה מתרומה גדולה כדפרשינן במעשר ראשון עכ"ל. ומבואר שהר"ש מפרש דהא דתנן דאין מפרישין תרומה ממעשר שני שנפדו מיירי במעשר שני שהקדימו בשבלים, ומוכח דס"ל דמגזה"כ דוהרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר ילפינן דחלות שם מעשר בעלמא מפקיע חיוב הפרשת תרומה גדולה, ולפיכך אף אם הקדים והפריש מעשר שני בשבלים חל הפקעה ופטור מהפרשת תרומה גדולה מחמת שם מעשר שני שבחפצא. ומזה ראייה דס"ל לר"ש דדין הקדימו בשבלים מהווה חלות דין פטור מעצם חובת הפרשת תרומה גדולה. דאי נימא דהא דמיפטר הלוי מהפרשת תרומה גדולה כשהקדים ולקח מעשר ראשון בשבלים היינו משום שנכלל קיום הפרשת תרומה גדולה בהפרשת תרומות מעשר, י"ל דכ"ז שייך בהפרשת תרומת מעשר, משא"כ הפרשת מעשר שני שאינה כוללת קיום הפרשת תרומה גדולה, וא"כ צ"ע מדוע פטור מהפרשת תרומה גדולה. אלא מוכח דחלות שם מעשר שבחפצא פוטר ומפקיע מחיוב הפרשת תרומה גדולה32.
אמנם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דסובר דהילפותא היא שיוצא ידי חובת הפרשת תרומה גדולה ע"י הפרשת תרומת מעשר, שכתב (פ"ג מהל' תרומות הי"ג) וז"ל ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד עכ"ל. ויש לדקדק שהרמב"ם השמיט את ההלכה שהביא הר"ש דאם הקדים והפריש מעשר שני בשבלים פטור מהפרשת תרומה גדולה, ומשמע דהרמב"ם חולק על הר"ש וסובר שיסוד ההלכה היא שע"י הפרשת תרומת מעשר חל קיום הפרשת תרומה גדולה, וממילא דין זה אינו שייך במעשר שני.
ועוד יש להעיר דמלשון רש"י (ד"ה שהקדימו בשבלים) משמע קצת דיש נמי איסור ליתן ללוי מעשר ראשון קודם שנותן לכהן תרומה גדולה, וז"ל לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנא קרייה ראשית עכ"ל. וצ"ע בזה דלכאורה האיסור תלוי בהפרשה, שאסור להפריש מעשר ראשון קודם להפרשת תרומה גדולה, וכדמשמע מלשון הרמב"ם "ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו' קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה", דמקרא דמלאתך ודמעך לא תאחר נלמד איסור להפריש שלא כסדר. אמנם אם הפריש תרומה גדולה לפני שהפריש מעשר אין שום איסור ליתן המעשר ללוי לפני שיטול הכהן תרומה גדולה, ודלא כדמשמע מפרש"י, וצ"ע.
28 עיין לעיל בשיעורים דף מב. ד"ה הסבו אחד מברך לכולם.
29 וכדנתבאר הרבה פעמים בשיעורים, עיין בדף ב. ד"ה בענין שומע כעונה בקריאת שמע ותפלה אות ב', ובדף כט: ד"ה תוס' טעה.
30 ועיין לעיל בשיעורים דף מה. במשנה ובתוס' ד"ה אכל טבל.
31 עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ט).
32 יש לעיין בהוכחת רבינו זצ"ל שהרי אם הקדים מעשר שני בשבלים ומיירי נמי שלא קרא שם מעשר ראשון לפני כן, וא"כ אם אחרי פדיון מעשר שני קרא שם מעשר ראשון והפריש תרומת מעשר בשבלים אזי חל פטור תרומה גדולה מדין מעשר ראשון ותרומת מעשר שהקדימו בשבלים. ובהכרח צ"ל דרבינו זצ"ל פירש דמיירי דלא קרא שם מעש"ר ותרו"מ אלא רק אחרי דאידגן ולכן מדין מעש"ר ותרו"מ אינו נפטר, והאי דנפטר הוא משום דהקדים לקרות שם מע"ש בשבלים, ודו"ק. ומסתימת לשון הר"ש משמע דמיירי בכל אופן ואף בכה"ג דנקט רבינו זצ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
ולא בידים מזוהמות. בנטילת מים אחרונים: ממערבא. לפי שהיה רבין רגיל לעלות מבבל לא''י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן: בפתח הראוי למזוזה. כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות: לטעום איתמר. אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת: עד שיכלה אמן מפי העונים. אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין (דף לט:) צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין את האלף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל (סוכה נא:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזו ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעים את הקול: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו: וקא מסרהב ואכיל. ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו: אכילנא לן. גמרה לן סעודתנו קודם שבאת ואי אתה מחייבנו עוד בזימון: אילו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא. שמואל חביבין עליו ארדיליא בקנוח סעודה והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו: מי לא אכלינן. הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף: עיקר שבסעודה. אחד מאותן שהיו בתחלת ההסבה: הא לא חזי ליה. והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב (תהלים י) בוצע ברך נאץ ה' ואמר מר (בב''ק דף צד.) הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ: דמאי. חטין הלקוחים מע''ה ספק עשרן ספק לא עשרן: אכסניא. חיל של מלך שמטיל על בני העיר לזונם בשובם ממלחמתו והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם: מאכילים את העניים דמאי. דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא: שהקדימו בשבלים. לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנא קרייה ראשית וכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו: וכדרבי אבהו. אשמעינן מתניתין דהכי הוא כדרבי אבהו דפטר ליה ללוי מתרומה גדולה שבו:
אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ותימה מההוא סבא דערבי פסחים (דף קו.) דגחין ושתי אלמא דשתי קודם המברך שמא יש חלוק בין אכילה לשתיה אי נמי יש לומר דלא שתה אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי' קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב''ל אמר שותין אע''פ שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב''ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי' הכא אין המסובין רשאין לטעום כו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא''כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא ויש מפרש פושט ידיו תחלה בקערה להתחיל באכילה ומכאן משמע שאין צריך למזוג מכוס ברכה לשאר כוסות היכא שיש בפני האורחים כוסות שאינן פגומות אבל אם אותן כוסות פגומות יש קפידא.: אמן יתומה. שאין שומע הברכה מפי המברך ועונה אחר האחרים ששמעו אמן תימה דהא אמרינן בסוכה (פ''ה דף נא:) באלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי המברך והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן וי''ל שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה: כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי וטעמא לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מדאי ומסקנא דמלתא דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים: אילו מייתו לי ארדיליא וכו'. משמע דכן הלכה דרב נמי לא פליג אבל אי אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם: והלכתא גדול מברך. ומיהו אם הגדול נותן רשות לקטן לברך שפיר כדאשכחן (לעיל מג. מו:) דאמר ליה לרב משי ידך וכו': ומאכילין את האכסניא דמאי. מיירי באכסניא ישראל ומוטלין עליהם לזונם והם כעניים ודוקא דמאי אבל טבל לא דקספו להו איסור מיתה ואי נמי באכסניא של נכרים שהטיל עליהם המלך מכל מקום דוקא דמאי אבל טבל לא דאם כן פורע חובו מממונו של כהן: ואמר רב הונא תנא בש''א אין מאכילין. וא''ת רב הונא טעמא דב''ש אתא לאשמעי' דהכי פריך בכמה דוכתין ויש לומר דקא משמע לן דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין בית שמאי היא ולא תיחוש לאותה משנה או ברייתא:
209ימים לסיום הש״ס