דסדרא רבא [של בית המדרש הגדול]. אתא [בא] ר' מנא לגביה [אליו]. שיבח עצמו ר' אבון ואמר ליה [לו] לר' מנא: חמי מאי עבדית [ראה מה שעשיתי]! אמר ליה [לו] ר' מנא: עליך נאמר "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות" (הושע ח, יד), וכי לא הוה בני נש דילעון באורייתא [האם לא היו אנשים שילמדו תורה] בכסף זה? ולמה הוצאת את הכסף על הבנין?

א בענין הכלים שנודבו לבדק הבית שנינו במשנה שאת הכלים הראויים לשימוש כמות שהם היו מניחים ומשתמשים בהם לאותו צורך, והשאר היו נמכרים ודמיהם היו נופלים לבדק הבית. ובענין זה מביאים שתני [שנינו בברייתא]: קדשי המזבח (קרבנות הצבור), אם אין די בשקלים שנגבו כדי לקנותם ואת שאר צרכיהם (כגון נסכים), מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, מכסף שנודב לבדק הבית. ואולם אם אין די בכסף שנודב לבדק הבית כדי הצורך, אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח. שמשנים מקדושה קלה לקדושה חמורה ולא מחמורה לקלה. ומקשים: והא תנינן [והרי שנינו] במשנתנו: כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו כמות שהוא ומשתמשים בו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית. ולדברי התנא של הברייתא היתה המשנה צריכה לומר שדמיהן נופלים לקדשי מזבח ולבדק הבית! אמר ר' חזקיה: כיני מתניתא [כך היא כוונת המשנה] שדמיהם נופלים ללשכת בדק הבית,

א הלכה א משנה שלשה עשר שופרות (קופות, שהיו בנויות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה) היו במקדש, בהם היו נותנים את הכסף שנתרם למקדש לפי הצרכים השונים, שלשה עשר שולחנות היו במקדש לצרכים שונים, שלש עשרה השתחוויות היו במקדש. ומספרים: בני המשפחות של בית רבן גמליאל ושל בית ר' חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה, עוד השתחוויה אחת. והיכן היתה ההשתחוויה היתירה? — כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם, סמוך לדיר העצים, הארון (ארון הברית) נגנז. ומספרים: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק בעבודתו בדיר העצים, וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה, שאחת ממרצפות השייש ששימשו לה כרצפה היתה גבוהה מן האחרות, ונראה שניטלה ממקומה ולאחר מכן הושבה בחזרה. והבין אותו כהן שזהו פתח למחילה שתחת המקדש בה נגנז הארון. בא ואמר לחבירו שראה רצפה כזו. ומסופר: לא הספיק לגמור את הדבר, את המעשה, ולספר בדיוק היכן היתה הרצפה המיוחדת הזו עד שיצתה (יצאה) נשמתו, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז, ולכן משמים לא נתנו לו לגלות זאת.

ב גמרא תני [שנויה ברייתא]: השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטן, וכל כך למה? — מפני הרמאין, שלא יוכלו להכניס את ידם לתוך הקופה כדי ליטול ממנה בגניבה את הכסף שבתוכה בטענה שהם מכניסים כסף לתוכה. במשנה הוזכרה גניזת הארון. ומביאים ברייתא שנחלקו תנאים בענין זה.

שתני [שנויה ברייתא] בשם ר' אלעזר: הארון גלה עמהן לבבל, שכשגלו ישראל לבבל נטלו עמם את ארון הברית. מאי טעמא [מה הטעם], מה הראיה לכך בפסוק? — שנאמר בנבואת ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך בענין גלות בבל: "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה לא יותר דבר אמר ה' "(מלכים ב כ, יז), ומהו "דבר" זה — אין "דבר" רומז אלא לכלי שהדיברות לתוכו, הארון בו מונחות הלוחות שעליהן חקוקות עשרת הדברות. וכן הוא אומר "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' "(דברי הימים ב לו, י), איזהו "כלי חמדת בית ה' "? — זה הארון בו מונחות לוחות הברית שהן כלי חמדה, שהתורה חמדה היא לישראל, כנאמר "הנחמדים מפז ומזהב רב" (תהלים יט, יא). ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: הארון לא גלה, אלא במחילה שתחת למקומו הקבוע בקודש הקדשים היה הארון נגנז. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים אל הקדש אל פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א ח, ח), ו"עד היום הזה" משמעו לעולם, שכן בכל זמן שייך לומר כך, ומשמע אם כן שנגנז הארון במקומו. כיון שהוזכר פסוק זה, דנים בו, ושואלים: דברי הפסוק סותרים זה את זה, שכן בתחילתו כתיב [נאמר] "ויראו", ואת אמרת [ואתה אומר] בהמשך דבריו "ולא יראו"? אלא הכוונה היא שהיו הבדים נראין ולא נראין, כלומר, שהיו בולטין ויוצאין מתוך הפרוכת כשני דדי האשה שבולטים ונראים מתוך הבגד שלה. וזהו איפוא ביאור הכתוב, שאף שהם עצמם לא היו נראים, ואולם היו ניכרים מבעד לפרוכת. ושבים לדון בענין מקום הארון בימי בית שני. ומביאים דעה נוספת בענין.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז. ומעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפצל (מחתך וקולף) עצים בלשכת דיר העצים כדי לבדוק שאינם מתולעים, וראה את הרצפה, אחת מן הרצפות, שהיא משתנה (שונה) מחברותיה, בא ואמר לחבירו: בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה. לא הספיק לגמור את הדבר היכן בדיוק אותה מרצפת עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז. ובברייתא אחרת תני ר' הושעיא: לא כך היה אלא הקיש עליה על מרצפת זו בקורנס (פטיש), כדי לגלות אם יש חלל תחתיה ויצאת (יצאה) אש ושרפתו לאותו כהן. כיון שעסקנו בארון מביאים עוד בעניינו.

תני [שנינו בברייתא] ר' יהודה בן לקיש אמר: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארון אחד, שהיתה התורה, הלוחות השניות (שנתנו למשה לאחר ששבר את הראשונות כשירד מן ההר לאחר מעשה העגל), נתונה בתוכו, והאחר, שהיו שברי הלוחות הראשונות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו הוא היה הארון שהיה מונח באהל מועד (בקודש הקדשים), הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] עליו: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד, מד), ואילו ארון זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו, היה נכנס ויוצא עמהן למלחמה, ונמצא אם כן שפעמים שהיה מתראה עמהן, שהיו כולם רואים אותו, כשיצא למלחמה, ופעמים שלא היה מתראה עמהם. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: ארון אחד היה שהיה מונח בקודש הקדשים, ולא שנים. ופעם אחת יצא הארון עם העם למלחמה בימי עלי, ונשבה על ידי הפלישתים (ראה שמואל א פרק ד). ומעירים: יש קרייא [פסוק] המסייע להו לרבנן [להם לחכמים] הסבורים שהיה ארון אחד הקבוע במקומו, שנאמר שהפלישתים אמרו כשראו את הארון: "אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה" (שמואל א ד, ה), ומתוך דבריהם נראה שהיו נפחדים מאד, ומסתבר שהיה זה משום שהיה הארון מילה דלא חמון מן יומיהון [דבר שלא ראו מימיהם], ובוודאי היה זה משום שפרט לאותה פעם לא הוציאו את הארון ממקומו בקודש הקדשים. ומעירים עוד: יש גם קרייא [פסוק] המסייע לר' יודה בן לקיש הסבור שהיו שני ארונות, האחד שיצא עמהם והשני שהיה קבוע במקומו, שנאמר במלחמת שאול המלך עם הפלישתים (ראה שמואל א יד, יח): "ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים" (שם יד, יח). ודברים תמוהים הם, שהלא הארון בקרית יערים היה אז (לאחר שחזר הארון משבי הפלישתים. ראה שמואל א ז,א—ב) ולא בשדה המלחמה, וכיצד הגיע לשם? אלא ודאי לקחו אותו למלחמה. ושואלים: מה עבדון ליה רבנן [מה עושים לו לפסוק זה חכמים]? איך הם מפרשים אותו? שמאחר ולדעתם היה רק ארון אחד שהיה קבוע במקומו, איזה ארון ביקש שאול מאחיה להגיש לו במלחמה. ומסבירים: לדעתם כוונת הכתוב היא: הגישה אלי את הארון בו היו מונחים שמונת בגדי הכהן הגדול שהיו יוצאים עמו למלחמה, ובכללם האורים והתומים והציץ, וארון זה ביקש שאול להגיש לו. ועוד אומרים: יש עוד קרייא [פסוק] המסייע לר' יודא בן לקיש הסבור שהיו שני ארונות, שנאמר שבזמן מלחמת ישראל בבני עמון אמר אוריה לדוד שאינו יורד לביתו משום ש"הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול... חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה" (שמואל ב יא, יא),