שקלים יח ע"א

ומנורה בצפון. (והא) תני [שנינו בברייתא]: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים, בחציו הפנימי של ההיכל, משוך (מורחק) מן הכותל שתי אמות ומחצה כלפי הצפון (צפון ההיכל), ובאותו רווח היו הכהנים המסדרים את לחם הפנים על השולחן עומדים. ומנורה היתה בצד האחר של ההיכל כנגדו (ממול השולחן) בדרום ההיכל, ואף היא, כמו השולחן, היתה משוכה מן הכותל שתים וחצי אמות. מזבח הזהב היה נתון בדיוק באמצע רוחב הבית, וחולק את הבית לאורכו, ולא עמד בדיוק באמצע אורך ההיכל, אלא כולו עמד בחלקו המערבי של ההיכל נוטה מחציו של ההיכל ולפנים כלפי בית קודש הקדשים, משוך קימעא (מעט) ממקום השלחן והמנורה כלפי חוץ. ומאחר שאורך הבית כולו שישים אמות (ההיכל ארבעים וקודש הקדשים עשרים), נמצא איפוא שכולהן [כולם, כל הכלים האמורים] היה נתון משליש הבית ולפנים, כלומר, בתחילת השליש השני.

עשר מנורות כדוגמת המנורה שעשה משה עשה שלמה המלך, שנאמר "ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטו ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל" (דברי הימים ב ד, ז). וקודם שמסיימים להביא את דברי הברייתא כולה תוהים: אין תימר [אם תאמר] שכוונת הברייתא ב"ימין" ו"שמאל" שהיו אותן מנורות מונחות משני צידי פתח ההיכל, חמש בצפון העזרה וחמש בדרום העזרה, והלא אין המנורה כשירה אלא כשהיא מונחת בדרום העזרה, שנאמר: "ואת המנורה תתן נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה (=דרומה) "(שמות כו, לה). ומה אם כן תלמוד לומר "חמש מימין וחמש משמאל"? אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה. וממשיכה הברייתא: ואף על פי כן לא היה מבעיר אלא את של משה בלבד, שנאמר "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב" (דברי הימים ב יג, יא), "מנורת" — לשון יחיד. ואילו ר' יוסה בי [בן] ר' יהודה אומר: על כולן, על כל אחת עשרה המנורות (אחת של משה ועשר של שלמה), היה הכהן מבעיר (בכל פעם על מנורה אחרת), שנאמר "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (שם ד, כ), "מנורות" — לשון רבים, ללמד שכולן שימשו להדלקת הנרות. כיון שהזכירה הברייתא את הפסוק בדברי הימים "ואת המנורות ונרותיהם" וכו', מביאים ודורשים את הפסוק שלאחריו. מה שנאמר: "והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב" (שם כא) בא לומר שהן, כל המנורות הללו, כילו את זהבו של משה, שזיקקו את הזהב וכילו ממנו הרבה עד שהגיע לזהב טהור. ובענין זה תני [שנה בברייתא] רב יהודה בשם החכם אסי: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב, ומכניסן לכור, ומוציאן ועושה כן שוב ושוב עד שהיו מזוקקים כל כך שהוא מעמידן על ככר אחד, לקיים מה שנאמר במנורה שעשה משה "ככר זהב טהור עשה אותה" וגו' (שמות לז, כד) שכולה זהב טהור לגמרי. תניא [שנויה ברייתא], שאמר ר' יוסי בי [בן] ר' יהודה: מעשה במנורת זהב אחת מכמה (ראה חגיגה כו,ב) שעשה משה במדבר, והיתה מנורה זו יתירה דינר זהב על ככר שהוא משקל המנורה כפי שציינה התורה ("ככר זהב טהור יעשה אותה". שמות כה, לט) והכניסוה לכור שמונים פעם כדי לצרפה מן הפסולת ולהפחית בכך ממשקלה, ולא חסרה בכך כלום ממשקלה. והרי שאין צירוף הזהב בכור היתוך מועיל להפחתת משקל הזהב, ואיך אם כן לאחר שצירף שלמה את זהבו, כמובא למעלה, נותר בידו רק כדי אחד מאלף?! ומשיבים: אין הדברים סותרים, ויאות [ונכון הוא]. שכן עד דלא יקום על ברריה [עד שלא עומד על ברירותו, נקיונו המושלם] — הוה חסר סגין [היה חסר הרבה], שצירופו בכור ההיתוך מפריד ממנו את הסיגים ומפחית בכך את משקלו, ואולם מן דו קיים על ברריה [משהוא עומד כבר על ברירותו, נקיונו המושלם] — שוב הוא לא חסר כלום. והזהב שהיה ביד שלמה, שלא כשל משה, לא היה מתחילתו נקי ומזוקק מסיגים.

א הלכה ד משנה שלשה עשר שופרות (קופות שצורתן כשופר, רחב מלמעלה וצר מלמטה) היו במקדש, והיה כתוב עליהן, על כל אחד מהם, לצורך מה הכסף הניתן בו. על האחד היה כתוב "תקלין חדתין" [שקלים חדשים]; ועל האחר היה כתוב שנועד ל"תקלין עתיקין" [שקלים עתיקים, ישנים]; ועל אחר היה כתוב "קנין"; ועל האחר היה כתוב "גוזלי עולה"; ועל האחר היה כתוב "עצים", למנדב עצים למערכה שעל המזבח; ועל האחר היה כתוב "לבונה", למנדב לבונה הבאה עם המנחה; ועל האחר היה כתוב "זהב לכפורת", למי שנדב זהב למקדש. ועוד ששה שופרות ששימשו לקניית בהמות לעולות נדבה. ובסך הכל שלשה עשר שופרות הם. השופר שהיה כתוב עליו "תקלין חדתין" [שקלים חדשים] היה מיועד לשקלים (מחצית השקל) שהיו מביאים בכל שנה ושנה לצורך אותה שנה, והיו מוציאים אותם משם ומצרפים אותם לשאר השקלים שבלשכה. וזה שכתוב עליו "תקלין עתיקין" היה מיועד לשקלים שהביא מי שלא הביא את מחצית שקלו אשתקד (בשנה שעברה) ושוקל (נותן שקלו) לשנה הבאה, כלומר, זו שלאחריה, שנה זו; המעות שבשופר שכתוב עליו "קנין" הן מיועדות רק לקניית תורין לקרבנות העוף; והמעות שהשופר שכתוב עליו "גוזלי עולה" הן מיועדות רק לקניית בני יונה עבור עולת העוף; וכולן, כלומר, הן המעות שב"קינין" והן אלה שב"גוזלי עולה" מיועדות לעולות נדבה בלבד. אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: הן המעות שב"קינין" והן המעות שב"גוזלי עולה" היו מיועדות הן לתורים והם לבני יונה, אלא שהמעות שבשופר "קנין" היו מיועדות לקרבנות חובה של זב, זבה, יולדת ומצורע, אחד חטאת ואחד עולה. ואילו המעות שבשופר "גוזלי עולה" היו מיועדות כולן לעולות נדבה. ולענין שיעור הנתינה בכמה מן הנדבות האמורות: האומר בלשון נדר "הרי עלי עצים למקדש" ולא פירש את שיעור נדבתו — לא יפחות משני גזירין (חתיכות עץ, כחתיכות הערוכות על המזבח). האומר "הרי עלי לבונה" — לא יפחות מקומץ של לבונה, כשיעור הלבונה הבאה עם המנחה. "הרי עלי זהב" — לא יפחות מדינר זהב. שנינו שהיו ששה שופרות לנדבה, ומפרטים: נדבה זו מה היו עושין בה? — לוקחים (קונים) בה בהמות לעולות, הבשר מוקטר כולו על המזבח כקרבן לשם, והעורות ניתנים לכהנים. ודבר זה נלמד ממדרש הכתובים, כמדרש שדרש יהוידע הכהן הגדול. שמצאנו שני כתובים הסותרים לכאורה זה את זה, שבמקום אחד נאמר (בענין קרבן האשם) "אשם הוא אשום אשם לה' "(ויקרא ה, יט) — לה' ולא לכהנים, ובמקום אחר נאמר "כחטאת כאשם תורה אחת הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (שם ז, ז) — לכהנים ולא לה'. הא כיצד? אלא יש לקיים את שני הכתובים באופן שלא יסתרו זה את זה , וזה הכלל: כל כסף שהוא בא משום חטאת ומשום אשמה, שהפריש אדם מעות לחטאתו או לאשמו ולאחר שקנה בהן את הבהמה הראויה לאותו קרבן נותרו חלק מהמעות שהפריש — ילקח (יקנה) בהן בהמות לעולות נדבה, כשהבשר כולו יוקרב כליל לשם (לקרבן לה') והעורות ינתנו לכהנים. נמצאו שני כתובין אלה קיימין, אשם לה' שהוא הקרבן עצמו, ואשם לכהן. וכהלכה זו עולה מדרשת יהוידע בענין זה מצאנו גם ש אמר הכתוב: "כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו" (מלכים ב יב, יז). כלומר, הכסף הנותר מדמי אשם וחטאת לא יובא למקדש כמתנה לבדק הבית שאין בו לכהנים כלום, אלא לדבר שגם "לכהנים יהיו", וזהו קרבן עולה, שעורו ניתן לכהנים.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: לא היה שופר של קינין במקדש אשר בירושל ם. וטעמו של ר' יהודה: מפני התערובות, שמא תמות אחת מהן, מן הנשים הצריכות להביא קן לחובתן (הזבה או המצורעת) לאחר שנתנה את דמי קינה בשופר המיועד לכך, ומאחר שהחטאת שמתו בעליה פסולה והולכת למיתה, כך גם דין דמי חטאת שמתו בעליהם שאסורים והולכים לאיבוד, ונמצאו אם כן דמי חטאות מיתות (שדינן למיתה) מעורבות בהן בתוך שאר הכספים שבשופר, ומאחר ואי אפשר להבדיל ביניהן, אסורות כל המעות שבשופר. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האשה שאמרה "הרי עלי קן" — מביאה דמי קן למקדש, ונותנתו את הכסף הזה בשופר שבמקדש,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

וכן יקשה למאן דאמר זה. כי נמצא גם כן שמנורה מונחת בצפון.

שהרי להך מאן דאמר גם עשרת המנורות שעשה שלמה [כמבואר להלן] היו נתונין בין צפון לדרום [דלא מסתבר לחלק בין המנורות לשולחנות]. ונמצא שאף הם מחציתן בצפון, ואין שווין כולן לשירות, שהרי מנורה מקומה בדרום.

ועוד קשה להך מאן דאמר שבין צפון לדרום היו מונחים:

והא תני: השלחן היה נתון בהיכל מחצי הבית ולפנים, שארכו של ההיכל היה ארבעים אמה והשלחן היה נתון מחצי ההיכל ולפנים היינו בעשרים האמות הסמוכות לקודש הקדשים, כשהוא משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה כלפי הצפון, כדי שישאר רווח פנוי להילוך שני הכהנים שהיו נושאים את שני סדרי לחם הפנים. שלהילוך שני אנשים בעינן שתי אמות ומחצה.

ומנורה כנגדו בדרום. דכתיב "נכח השלחן", זה כנגד זה, ואף היא היתה משוכה מהכותל הדרומי שתי אמות ומחצה, כמידת השלחן.

ומזבח הזהב היה נתון באמצע אורך הבית, בסופן של העשרים אמה הראשונות שהיו בהיכל.

ונמצא שהוא חולק את הבית מחציו ולפנים. והיה המזבח משוך קימעא [מעט] מן השלחן והמנורה כלפי חוץ, לכיוון פתח ההיכל שבמזרח. שהרי השלחן והמנורה אף הם היו באמצע הבית אך משוכין היו כלפי פנים בתחילת העשרים אמה הפנימיות, הסמוכות לקדש הקדשים. ונמצא השלחן והמנורה והמזבח מונחין בהיכל כמין סגול.

וכולן [השלחן, המנורה ומזבח הזהב] היו נתונים משליש הבית ולפנים.

כשנחשב את ההיכל שהיה ארכו ארבעים אמה עם קדש הקדשים שארכו עשרים אמה נמצא שישים אמה.

ומזבח הזהב, שהיה לסוף עשרים אמה מן פתח ההיכל, נתון הוא משליש הבית ולפנים [כולל קדש הקדשים], שהוא חציו של ההיכל.

וכן השלחן והמנורה היו נתונים לשליש הבית, שהוא חציו של היכל, כמבואר לעיל.

ועתה מבארת הגמרא את הקושיא מברייתא זו על הסובר שבין צפון לדרום היו השולחנות נתונים.

קתני מיהא, שהיה השלחן משוך שתי אמות ומחצה מן הכותל. והאיך יתכן זאת למאן דאמר שבין צפון לדרום היו השולחנות מונחים?

והרי אורך עשרת השולחנות יחד הוא עשרים אמה וכל רחבו של היכל כך הוא, ולא נותר כלל מקום פנוי שנוכל למשוך ולהרחיק את השלחן מן הכותל.

ומוכח, שבין מזרח ומערב היו נתונים.

ועתה באה הגמרא לבאר את ענין המנורות שעשה המלך שלמה:

עשר מנורות עשה שלמה.

שנאמר בדברי הימים: "ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטו, ויתן בהיכל, חמש מימין וחמש בשמאל".

ומפרשת הגמרא כי הא דכתיב "חמש בימין וחמש בשמאל" אין הכוונה שחמש מנורות היו בימין ההיכל בדרום וחמש משמאל בצפון.

אין תימר [אל תאמר] כן שהיו חמש בצפון וחמש בדרום.

והלא אין המנורה כשרה אלא כשהיא מונחת בדרום. שנאמר [שמות כו] "ואת המנורה נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה". והרי תימן הוא צד דרום. הרי שמקומה של המנורה הוא בדרום.

ואם כן, מה תלמוד לומר "חמש מימין וחמש משמאל"?

אלא, כוונת הכתוב היא, שחמש מנורות היו מימין מנורתו של משה [שנצטווה לעשותה במלאכת המשכן], וחמש משמאלה, וכולם בדרום היו.

ואף על פי כן, שהיו עשרה מנורות במקדש, לא היה מבעיר אלא את המנורה של משה בלבד. שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב". מדכתיב מנורת זהב, שהיא לשון יחיד, משמע שרק מנורה אחת היה מבעיר.

רבי יוסי בי רבי יהודה אומר: על כולן היה מבעיר פעמים בזאת ופעמים בזאת. שנאמר בדברי הימים: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור". ומשמע שכל המנורות היו עשויות לבער עליהם הנרות ולא רק מנורתו של משה.

כתיב בדברי הימים ב [ד יט]: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית האלהים, ואת מזבח הזהב, ואת השולחנות ... ואת המנורות והפרח. והנרות והמלקחים - זהב הוא, מכלות זהב".

ומפרשת הגמרא מהו לשון "מכלות זהב": שהן כילו זהבו של שלמה מפני שהוצרך להרבה מאד זהב כדי לזקק ולהוציא ממנו זהב מזוקק בשיעור המספיק לעשות עשר המנורות כמבואר בברייתא דלהלן.

תני רב יהודה בשם אסי: כשעשה שלמה המלך את מנורות המקדש היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב ומכניסן לכור שיותך באש ויזדקק מן הפסולת, ומוציאן, ושוב מכניסם ומוציאם, עד שהוא מעמידן על ככר זהב אחד.

לקיים מה שנאמר במנורת משה "ככר זהב טהור עשה אותה". דבעינן זהב טהור המזוקק מפסולת.

תניא אמר רבי יוסי בי רב יהודה: מעשה במנורת המקדש שהיתה יתירה במשקלה על המנורה שעשה משה במדבר במשקל דינר זהב, והכניסוה לכור שמונים פעם ולא חסרה האש ממשקלה כלום.

ומקשינן: ויאות? וכי כך הוא באמת? והרי עינינו רואות שכאשר נותנים זהב בכור באש הוא נחסר?

ומשנינן: אכן כשנותנין זהב באש הוא נחסר ממשקלו. אך זהו דווקא עד דלא יקום על ברריה [כל עוד לא עמד הזהב על ברירותו], שלא נצרף ונזדקק כל צורכו, שאז הוה חסר סגין [הוא מתחסר הרבה] על ידי האש.

אולם מן די קיים על ברריה, משעה שכבר עמד על ברירותו ונצרף כל צורכו, שוב אפילו מכניסין אותו שמונים פעמים לאש לא חסר כלום.

הלכה ד - מתניתין:

בתחילת הפרק נתבאר במשנה שהיו שלשה עשר תיבות העשויות כמין שופר, צרות מלמעלה ורחבות מלמטה, והיו קרויין שופרות. ובהם היו נותנים את המעות המיועדות לקרבנות ציבור ויחיד לסוגיהם השונים. וכל שופר שימש למטרה שונה. ומשנתינו באה לפרש את שמותם של אלו השופרות, ולמה היו משמשים.

שלשה עשר שופרות היו במקדש - בעזרה, וכתוב עליהם שמותם. ואלו הם:

א. "תקלין חדתין" [שקלים חדשים] שבו היו נותנים את השקלים החדשים שתורמין הציבור בכל שנה כמבואר להלן במשנתינו.

ב. ו"תקלין עתיקין" [שקלים ישנים] ויבואר להלן במשנה.

ג. "קנין" יתבאר להלן.

ד. ו"גוזלי עולה" יתבאר להלן.

ה. "עצים" המתנדב להביא עצים למערכה היה נותן דמיהם בשופר שכתוב עליו "עצים", ואחר כך היו לוקחים הכהנים מעות אלו וקונים בהם עצים למערכה.

ו. ו"לבונה". המתנדב לבונה למזבח היה נותן דמיה לשופר שכתוב עליו "לבונה".

ז. "זהב לכפרת" שבו היו נותנין המעות של מי שהתנדב זהב לציפוי קדש הקדשים, או שהתנדב זהב לכלי שרת, שאף הם קרויין "כפרת", שהרי בספר עזרא קרי למזרקי הדם "כפורי זהב", על שם שהכהן מקנח את הדם שאצבעו בשפת המזרק, בין הזאה להזאה, כמבואר בזבחים [כה א]. ^[80]

ועוד ששה שופרות היו לעולות נדבה. שכל מי שהפריש מעות לחטאתו או אשמו וקנה קרבנו ונשתיירו מן המעות, נותן את מותר המעות לשופרות הנדבה. וממעות אלו היו קונים עולות לקיץ המזבח כמבואר בהמשך משנתינו. שכשהיה המזבח בטל מקרבנות, היו מביאין משם עולות. והטעם שהוצרכו לששה שופרות למעות המותרות יבואר בגמרא.

ועתה מבארת המשנה את שימושם של אלו השופרות.

השופר שכתוב עליו "תקלין חדתין" היו נותנים בו את השקלים החדשים שבכל שנה ושנה.

שכן מי שלא הביא שקלו באדר מביאו כל שעה שירצה עד לפני פרוס חג הסוכות, ונותנו לשופר זה, וכשמגיע זמן תרומת הלשכה מוציא הגזבר את השקלים מן השופר, ונותנם ללשכה כדי לתרום מהם כמבואר לעיל.

והשופר שכתוב עליו "תקלין עתיקין" שימש למי שלא הביא שקלו אשתקד [בשנה שעברה], שדינו שיהא שוקל לשנה הבאה, והיה נותנו בשופר "תקלין עתיקין".

וממעות אלו לא היו מביאין קרבנות ציבור כיון שהקרבנות דינם לבא מתרומת הלשכה של שנה זו ואילו שקל זה ניתן עבור השנה החולפת, אלא היו הולכין לשיירי הלשכה והיו עושין מהם הרבה מצורכי המקדש, כמבואר לעיל פרק ד משנה ב.

השופר שהיה כתוב עליו "קינין" - הן תורים גדולים. ומי שנדר או נדב להביא תורים למזבח היה נותן את דמיהם לשופר שכתוב עליו "קינין", ובמעות הללו היו קונים עבורו הכהנים תורים ומקטירין אותם עבורו.

ו"גוזלי עולה" הן בני יונה קטנים, שהנודר או נודב בני יונה קטנים היה נותן דמיהם לשופר שכתוב עליו גוזלי עולה.

וכולן - שני השופרות של קנין וגוזלי עולה, אין מביאין מדמיהם אלא עולות, דברי רבי יהודה - הסובר, שלא היו שופרות אלא לקיני נדבה, וקינין הבאים בנדבה הינם עולות בלבד ואין בהם חטאות.

אבל לקיני חובה, כגון, קן של זב או זבה ויולדת עניה, המחויבים להביא קן עופות, שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, לא היה שופר כלל. אלא, היו נותנים את המעות או העופות ישירות ליד הכהן, ובגמרא יבואר טעמו.

וחכמים אומרים: לא היה שופר אחד לתורים נדבה ושופר אחד לבני יונה הבאים בנדבה.

אלא, השופר שכתוב עליו "קינין" היו נותנים בו דמי קיני חובה, בין לתורים ובין לבני יונה, ומביאים מכל קן [זוג] אחד חטאת ואחד עולה. ^[81]

והשופר שכתוב עליו "גוזלי עולה" היה מיועד לקני נדבה בין לתורים ובין לבני יונה קטנים ומביאים מכולן עולות בלבד, כדין קני נדבה שהם עולות בלבד.

במשנתינו מבואר שהיו שלשה שופרות נוספים: לנודב עצים או לבונה או זהב, שנותן דמיהם בשופרות אלו. ואגב זאת מפרשת המשנה מהו השיעור שצריך ליתן הנודר עצים, זהב, ולבונה, ולא פירש כמה.

האומר "הרי עלי עצים למזבח", ולא פירש כמה עצים, לא יפחות משני גזירין [חתיכות עץ גדולות], כאותן הגזירין שהיו עורכים על גבי המזבח לקרבן התמיד.

האומר הרי "עלי להביא לבונה", ולא פירש כמה, לא יפחות מקומץ לבונה, שהוא שיעור הלבונה הבאה עם המנחה.

האומר "הרי עלי ליתן מטבע זהב לבדק הבית" ולא פירש איזה מטבע, לא יפחות מדינר זהב, שהיא מטבע קטנה של זהב.

ומפרשת המשנה מה היו עושים במעות שבששה שופרות שהיו לנדבה, שבאו ממותרות חטאות ואשמות.

נדבה - מה היו עושין בה?

לוקחין בה [במעות השופרות הללו] בהמות ומקריבין אותם עולות. והבשר לשם, שכולו מוקטר על המזבח כדין קרבן עולה, שמקטירין אותו כליל. והעורות של העולות מתחלקים לכהנים.

ומה שאמרנו שמעות אלו שנותרו מדמי חטאות ואשמות קונים בהם עולות והבשר מוקטר והעורות ניתנים לכהנים, למדים אנו דין זה מ"מדרשו של יהוידע כהן גדול" [שהיה בימי יהואש המלך].

זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול: כתיב בפרשת אשם תלוי, "אשם הוא, אשם אשם לה '".

ולכאורה יש כאן סתירה בלשון הפסוק: שבתחילתו כתיב "אשם הוא", ומשמע שדינו כאשם ודאי, שהבשר ניתן לכהנים, כדכתיב "כחטאת כאשם תורה אחת להם". ובסוף הפסוק כתוב "אשם לה'", ומשמע שכולו לה' כמו עולה. הא כיצד?

אלא זה הכלל בא הכתוב ללמדנו: כל קרבן שהוא בא משום חטא ומשום אשמה, דהיינו, ממעות שנותרו ממה שהפריש לקרבן חטאת או אשם - ילקח בו עולות.

הבשר מוקטר כולו לשם, והעורות מתחלקים לכהנים [ובלא דרשה זו לא היינו יודעים שאפשר להביא עולות מכסף שהופרש לחטאת ואשם].

ונמצאו שני הכתובים הנזכרים קיימים.

כיון שהפסוק הזה לא מדבר בקרבן אשם אלא בעולה הבאה ממותר אשם מיושבים שני המקראות:

אשם לה' - הוא הבשר, שמוקטר כליל.

אשם לכהן - הוא העור. שדינו כאשם הניתן לכהנים בכך שהעורות מתחלקים לכהנים.

והיכן מצינו שדרש כן יהוידע?

ואומר [מלכים ב יב יז]: דקאמר יהוידע:

"כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה'. לכהנים יהיו".

ואי אפשר לפרש כפשוטו שהכסף המופרש לחטאת ולאשם ינתן לכהנים, שהרי צריכים לקנות בו את הקרבנות שלשמם הופרשו ולהקריבם.

אלא, כוונת הכתוב לומר, שהכסף הנותר ממעות שהפרישו חייבי חטאות ואשמות לקניית קרבנותיהם, לא היו משתמשים בו לבית ה' לבדק הבית, אלא היו נותנים אותו לכהנים, והם היו קונים בו עולות נדבה, שדין עורותיהן הוא כדין עורות החטאת והאשם שניתנים לכהנים.

גמרא:

במשנה מבואר שנחלקו רבי יהודה וחכמים אם היה שופר במקדש למעות קיני חובה. ומבארת הגמרא טעמו של רבי יהודה, הסובר שלא היה שופר לקיני חובה.

א. יש חילוק בין קיני חובה לקיני נדבה:

הנודב קן עופות מביא שתי עולות, ואילו המחוייב להביא קן, כגון זב, זבה ויולדת עניה - מביא קרבנו שתי תורים או שני בני יונה, אחת לחטאת ואחת לעולה.

ב. מי שהפריש חטאתו או מעות לחטאתו ומת - דינו של הקרבן הוא במיתה, ודינם של המעות שילכו לים המלח. שכן הוא הדין: חטאת שמתו בעליה - תמות.

והיא אחת מ"חמשת חטאות המתות", שנאמרו בהלכה למשה מסיני.

תניא: אמר רבי יהודה: לא היה שופר של קינין בירושלים מפני התערובות. שחוששים שמא תמות אחת מהזבות או היולדות שנתנו מעותיהן בשופר לצורך קניית קרבנם, ונצא שחצי מעותיה שהופרשו לשם החטאת שבקרבנה צריכים ללכת לאיבוד בים המלח, כדין חטאות המתות.

וכיון שמעותיה של האשה המתה מעורבין בשופר עם שאר המעות של מחויבי הקינין, נמצאו דמי "חטאות המתות" מעורבות בהן, וכל המעות צריכות לילך לאיבוד.

ומפני חשש זה תיקנו שחייבי הקינין יתנו מעותיהן ליד הכהן והוא ישמר מעותיה של כל אחת בנפרד, ולא ינתנו המעות בשופר.

ומקשינן: והתניא:

א. יולדת צריכה שתביא קרבן במלאת ימי טהרה שלה, וקרבן זה הוא מתירה לאכול בקדשים.

וקרבנה: כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת, ואם עניה היא, מביאה שתי תורים או שני בני יונה [הנקראים "קן"], אחד לעולה ואחד לחטאת.

ב. הזבה, צריכה שתביא אחר שטהרה מטומאתה, שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, ובהבאתם היא מותרת לאכול בקדשים.

האשה שאמרה "הרי עלי קן תורים או בני יונה, ללידתי או לזיבתי" - מביאה דמי קן, ונותנתו בשופר, וסומכת על הכהנים שיקריבו בהן קינין בו ביום.

וטובלת טבילה נוספת לקדשים, מלבד הטבילה המטהרתה מטומאתה.

הערות

^[80] ביומא נה ב ובתמורה כג ב פירש רש"י שהמזרקות של הדם, שהן כלי שרת נקראות "כפורי זהב" [כלשון הכתוב בספר עזרא פרק א]. ואילו רש"י במסכת תמורה בפירושו הראשון ביאר שהם כלים המצופין זהב, שהם קדשי בדק הבית [ולא כלי שרת] והמקדש דוד [ב ב בסוף] הביא תוספתא פ"ג מ"ה שה"כפורת" היא ריקועי פחים לבית קודש הקדשים.

^[81] הקשה המקדש דוד [יב א] כיצד שמים את המעות של הקינים בשופרות והכהן מקריבם, והרי צריך לעמוד בעל הקרבן על קרבנו. ובפירות תאנה הביא את דברי התוי"ט לקמן ז ז שתירץ שהמעמדות שעמדו במקדש עמדו גם עבור הקרבנות של אנשים יחידים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the candelabrum in the north of the Sanctuary. But wasn't it taught in a baraita: The shewbread table was situated from the halfway point of the House and inward, in the inner half of the Sanctuary, drawn two and a half cubits away from the wall to the north. The priests who arranged the shewbread on the table would stand in this space. And the candelabrum was situated opposite it, in the south of the Sanctuary, likewise two and a half cubits from the wall. The golden altar was situated in the middle of the House, dividing the House from its halfway point and inward, i.e., equidistant from the north and south walls, slightly drawn back from the place of the table and the candelabrum toward the outside. Since the length of the entire area was sixty cubits, twenty for the Holy of Holies, and forty for the Sanctuary, all the vessels were situated from a third of the entire House and inward, i.e., the vessels were all contained in the second third of the entire area.

King Solomon constructed ten candelabra, modeled after the one that Moses crafted, as it is stated: "And he made the ten candlesticks of gold according to the ordinance concerning them; and he set them in the Sanctuary, five on the right, and five on the left" (II Chronicles 4:7). Before completing its citation of the baraita, the Gemara asks: If you say that right and left refer to the sides of the entrance to the Sanctuary, which would mean that Solomon set up five candelabra in the north of the Sanctuary, to the left of its entrance, and five in the south of the Sanctuary, to the right of its entrance, this is difficult. The Gemara explains the difficulty: Isn't the candelabrum fit only if it is in the south of the Sanctuary, as it is stated: "And the candelabrum over against the table on the side of the Tabernacle toward the south" (Exodus 26:35). What, then, is the meaning when the verse states: "Five on the right, and five on the left"? Rather, it must mean that the candelabrum that Moses made was located in the Sanctuary, while five of the candelabra that Solomon crafted were placed to the right of the candelabrum of Moses, and five to its left. Even so, i.e., despite the fact that there were so many candelabra in the Sanctuary, the priest would kindle only the candelabrum of Moses alone, as it is stated: "And the candelabrum of gold with its lamps, to burn every evening" (II Chronicles 13:11). The singular form indicates that only one candelabrum was lit. Conversely, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: He would kindle all eleven candelabra, one of Moses and ten of Solomon, each one in turn, as it is stated: "And the candelabra with their lamps, that they should burn according to the ordinance before the Sanctuary, of pure gold" (II Chronicles 4:20). The plural "candelabra" indicates that they were all lit. The baraita analyzes the subsequent verse: "And the flowers, and the lamps, and the tongs, of gold, and that perfect gold [mikhelot zahav]" (II Chronicles 4:21). This means that the candelabrum completely depleted [killu] the gold of Solomon. As the gold was repeatedly purified until it reached the required level of purity, a large quantity of gold evaporated. The Gemara cites a related baraita. Rav Yehuda taught in the name of the Sage Asi: Solomon would take a thousand talents of gold and insert them into the crucible and remove them. He repeated this process until the gold was so refined that he established its weight as one talent of gold, to fulfill that which is stated about the original candelabrum in the Tabernacle: "Of a talent of pure gold made he it, etc." (Exodus 37:24). It was taught in a baraita that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: There was an incident involving the candelabrum of gold that Moses made in the desert, which exceeded the weight set by the Torah, one talent, by one dinar of gold. And they inserted it into the crucible eighty times, to further refine it and reduce its weight, but it was not reduced by anything. And this is proper, for as long as it had not achieved its correct state of purity, it would decrease greatly, as its refinement in the crucible removed all the impurities, thereby reducing its weight. However, from when it had achieved its correct state of purity, it was not reduced at all. Unlike the gold of Moses, the gold Solomon used was not originally free of impurity and therefore required refinement.

Halakha 4 · MISHNA There were thirteen collection horns in the Temple, and the intended use of the funds was written upon each one, as follows: New shekels, old shekels, pairs of birds, fledglings designated for burnt-offerings, wood for the arrangement on the altar, frankincense that accompanied meal-offerings, and gold donated for the Ark cover. The remaining six horns were designated for communal free-will offerings. The horn labeled new shekels was designated for the half-shekel donation that was brought every year for the needs of that year. The horn labeled old shekels was for one who did not bring his half-shekel the previous year, who would contribute his shekel for the following year. The funds in the horn labeled pairs of birds are designated for the turtledoves used for bird-offerings, and the one labeled fledglings for burnt-offerings are used to purchase young pigeons as burnt-offerings. All of these, i.e., the funds in both horns, were used exclusively for voluntary burnt-offerings. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The funds in both the horn labeled pairs of birds and the horn labeled fledglings were for young pigeons and turtledoves. The distinction between them is that the funds in the horn labeled pairs of birds were designated for the obligatory offerings of a zav, a zava, a woman after childbirth, and a leper. These offerings included a pair of birds, one brought for a sin-offering, and the other one brought for a burnt-offering. Conversely, the funds in the horn labeled fledglings for burnt-offerings were all used exclusively for voluntary burnt-offerings. One who says: It is incumbent upon me to donate wood to the Temple, must donate no fewer than two logs for the arrangement on the altar. One who says: It is incumbent upon me to donate frankincense, must donate no less than a handful of frankincense, the amount brought with a meal-offering. One who says: It is incumbent upon me to donate gold, must donate no less than a dinar of gold. It was stated that six horns were designated for communal free-will offerings. The Mishna asks: With regard to the money designated for communal free-will offerings, what would they do with this money? The Mishna answers that they used it to purchase animals for burnt-offerings, as the meat from these offerings was offered on the altar to God and the hides were given to the priests. This midrash was taught by Jehoiada the High Priest: There is an apparent contradiction between two verses. With regard to the guilt-offering, the verse states: "It is a guilt-offering; he is certainly guilty before the Lord" (Leviticus 5:19). This verse indicates that the guilt-offering goes to God, not the priests. However, a different verse states: "As is the sin-offering, so is the guilt-offering; there is one law for them; the priest who makes atonement with it, he shall have it" (Leviticus 7:7). This verse indicates that the offering is designated for the priests alone. How can these two verses be reconciled? The Mishna explains that this is the principle: Any funds that come due to a sin-offering or due to a guilt-offering, i.e., leftover coins designated for one of these offerings, they should be used for the purchase of animals for a voluntary burnt-offering, as the meat will be offered on the altar to God, and the hides will go to the priests. In this manner the two verses are found to be fulfilled, as it is both a guilt-offering to God as well as a guilt-offering to the priest. And this halakha also explains the verse that says: "The guilt-offering money and the sin-offering money was not brought into the House of the Lord; it was for the priests" (II Kings 12:17). This verse is understood to refer to the hides given to the priests.

GEMARA: It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: There was no collection horn for pairs of birds in the Temple in Jerusalem, due to the mixtures. The concern was that perhaps one of the women obligated to bring a pair of birds would die after putting her money in the horn. And if that happens, it would turn out that the funds for sin-offerings left to die are mixed with the rest of the money in the horn. When the owner of funds designated for a sin-offering passes away, the designated money must be destroyed. Since there is no way to distinguish between the coins, all the money is prohibited. The Gemara raises a difficulty against this conclusion. But wasn't it taught in a baraita that with regard to a woman who said: It is incumbent upon me to bring a pair of birds, that she brings the funds for the purchase of a pair of birds to the Temple and places them in the collection horn.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בדרום: ומנורה בצפון. ל''ג. משוך מן הכותל בשתי אמות כלפי צפון. שיהיו שני כהנים הנושאים ב' סדרים הולכין זה בצד זה ותוס' גורסין משוך ב' אמות ומחצה: באמצע הבית. היינו באמצע ההיכל כשלא נחשב בית קדשי קדשים עמו ההיכל ארכו ארבעים ובית קדשי קדשים ארכו עשרים אמה והמזבח היה עומד בתחלת עשרים אמה של ההיכל המערביים: משליש הבית. של צד מזרח: ולפנים. לצד מערב והיינו כשנחשב בית קדשי קדשים עמו: הוא מכלות הזהב. פסוק הוא בד''ה וקמפרש מהו מכלות הזהב וקאמר שהן כולו של זהב סגור שהיה לשלמה שהרי עשר מנורות עשה ולכל אחת היה צריך אלף ככר כדמסיק: לקיים מה שנאמר. במנורת משה ככר זהב טהור וגו': ה''ג מעשה במנורת המקדש שהיתה יתירה על מנורה שעשה משה במדבר דינר זהב והכניסוהו לכור פ' פעמים ולא חסר האש ממשקלה: ופריך ויאות. בתמיה וכי בך הוא והלא עינינו רואות כשנותנין זהב בכור באש הוא נחסר: ומשני עד דלא יקום וכו'. כשעדיין לא קם הזהב על ברירותיה שלא נצרף כל צרכו נחסר ממנו אבל בשכבר נצרף כל צרכו לא נחסר ממנו כלום אפי' מכניסין אותה לאש כמה פעמים: הלכה ד* מתני' תקלין חדתין. שבו נותנין שקלי שנה זו וכשמגיע זמן התרומה הגזבר מוציא כל שקלים שבשופר ונותנן ללשכה כדי שיתרמו מהם והשני כתוב עליו תקלין עתיקין ומי שלא הביא שקלו בשנה זו מביא בשנה שאח''כ ונותנו לשופר והגזבר נוטלם ונותנם בשירי הלשכה והג' כתוב עליו קינין והן תורין גדולים והד' גוזלי עולה והן בני יונה הקטנים וכולן עולות אבל לקני חובה לא היה שופר כדמפרש בגמרא: עצים המתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו: לבונה. המתנדב לבונה נותן דמיו לתוכו: זהב. המתנדב זהב נותנו שם או דמי שויו והוא לכפורת כלומר לכלי שרת שהמזרקות נקראים כפורי זהב בעזרא ובד''ה לפי שהכהן מקנח בהן אצבעו בין הזאה להזאה שהשיריים שבאצבעו פסולים: ששה. שופרות הנותרות הן לנדבה ובגמרא מפרש: האומר הרי עלי עצים. סתם: לא יפחות משני גזירין. כאותן שמסדרין על המערכה ושיעורן מפורש בגמ': לא יפחות מן קומץ. שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה ובגמרא מפרש מנ''ל ודוקא המתנדב סתם אבל אם רצה להביא אפי' קורט של לבונה מביא: זהב. המתנדב זהב סתם לא יפחות מדינר זהב: אשם הוא אשום אשם לה'. וקשיא רישא לסיפא דאשם הוא משמע בהווייתו יהא כהלכתו שהוא נאכל לכהנים ואשם לה' משמע שכולו לה' ודרש יהוידע הכהן כל שהוא מותר חטאת ואשם ילקח באותו המותר עולות נמצא ב' הכתובים קיימים אשם לה' הבשר ואשם לכהנים העורות והיכן מצינו מדרש זה ביהוידע כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו וא''א לומר דכסף שקדש לשם חטאת ולשם אשם יהנו בו הכהנים אלא ה''ק יעשו ממנו דבר שיהנו בו הכהנים והיינו עולות שהעורות לכהנים: במ' לא היה שופר של קיני. חובה כגון זב וזבה ויולדת שיתנו לתוכו מעות כשם שהיו שופרות לקן נדבה כדתנן במתני': מפני התערובות. שמא תמות אחת מאיתן שנתנו מעות בשופר וה''ל מעות חטאת שמתו בעליה מעורבין עם הכשרות והכל פסולין והולכין לים המלח: ה''ג והתני האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה דמי קן וכו'. כ''ה ברמב''ם פ''ק מהל' מחוסרי כפרה: אבל באומרת הרי עלי קן. שניהם עולות והרא''פ לא הרגיש בזה: ונותנתו בשופר. שכתוב עליו קנין ודמי

מתני' י''ג שופרות היו במקדש וכולן פיהן צר כדי שלא יוכל אדם להכניס ידו בפנים ולגנוב מן הכסף וכולהו מפרש למאי אצטריכו. עצים ולבונה גרסי' וברוב ספרים כתוב ללבונה וטעות הוא דהא כל אחד ואחד יש לו שופר בפני עצמו ולבונה לבד ועצים לבד כדתני ואזיל וזהב לכפורת לשון כפירי זהב פי' מזרקים . ולמה נקרא שמם כפורי ע''ש שמקנחין ידיהם מן הדם כדאמרי' בגיטין [דף נו] בענין נביזראדן בעי לכפורי ידיה בההוא גברא. ששה לנדבה לקיץ המזבח: מתני' קינין הן תורין גוזלי עולה הן בני יונה אבל שופר לקיני חובה לא בעי ר' יהודה והטעם כדאיתא בפ' הוציאו לו (דף נה) דשמא ימות א' מהן נמצאו כל המעות שבשופר הולכות לים המלח כי היכי דאמרינן בחטאת שמתו דעליה דאזלא למיתה הכי נמי מעות שהופרשו לחטאת ומתו בעליהן הולכות לים המלח ופריך התם ונברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך לישתרו ר' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה כדאמר בעירובין [דף לז] מדתני איו: וחכ''א קינין הן קיני חובה אחד לעולה ואחד לחטאת ורבנן לא חיישי למיתה. גוזלי עולה בין תורין בין בני יונה כולן עולות נדבה. שני גזירין מפורש ביומא פ''ב (דף כו) תניא ר''ש בן יוחאי אומר מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזרי עצים בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש וערכו שנים אם אינו ענין לתמיד של שחר שהרי כבר נאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר תנהו ענין לתמיד של בין הערבים ואמרינן בפרק בתרא דמנחות (דף קו) ת''ר קרבן מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזירין ופן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים ותניא בתוספתא בפרק [ג' דמכילתין] האומר הרי עלי עצים מביא דמי שני גזרין ונותן לשופר והכהנים מקבלין אותן ולוקחין בהן עצים ומקריבין אותן ע''ג המזבח ונאותין בהן ואין מועלין ואם הקריבן בחוץ פטור חבל אם אומר שני גזירין של ענים אלו לגבי מזבח הכהנים מקבלין אותן ממנו ומקריבין אותן ע''ג המזבח ואין נאותין בהן ומועלין בהן ואם הקריבן בחוץ חייב דברי ר' וחכ''א אם הקריבן בחוץ פטור ואלו ואלו הולכין ללשכת העצים. קומץ לבונה כדתנן בפרק בתרא דמנחות ה' קמצין הן. האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ. המתנדב מנחה יביא עמה קומץ לבונה. המעלה את הקומץ בחוץ חייב שני בזיכי לבונה טעונין שני קומצין. זהב לא יפחות מדינר זהב ופריך בפרק בתרא דמנחות ודלמא נסכא א''ר אלעזר דאמר מטבע ודלמא פריטי פריטי דדהבא לא עבדי אינשי. תניא בתוספתא בפ' בתרא [דמכילתין] האומר הרי עלי לבונה מביא דמי מלא קומץ לבונה ונותן לשופר והכהנים מקבלין אותו ולוקחין מהן לבונה ומקריבין אותו ע''ג המזבח. האומר הרי עלי זהב מביא דמי דינר זהב ונותן לשופר והכהנים מקבלין אותו ולוקחין בהן זהב ועושין אותן רקועי פחים צפוי למזבח. ששה לנדבה מפרש בפרק בתרא דמנחות ששה כנגד מי אמר ר' חזקיה כנגד ששה בתי אבות הכהנים שיהא להם שלום זה עם זה ר' יוחנן אמר מתוך שהנדבה מרובה תקנו להם שופרות מרובין כדי שלא יתעפשו המעות זעירי אמר כנגד פר ועגל ואיל וכבש וגדי כולן הן נדבה ודמיהן ידועין פר מביא מנה עגל מביא חמשה סלעים איל מביא ב' סלעים כבש מביא סלע הכי איתא בפרק בתרא דמנחות אבל לגדי ושעיר לא מצינו דמיהן ושמא דמיהן כאיל וכבש ור' היא דאמר קטן וה.. יא גדול לא יצא אם נדר להביא עגל והביא פר לא יצא להכי אצטריך לכל אחד ואחד שופר בפני עצמו שאם מערבן והביא פרים מכל המעות לח יצא ידי נדרו מי שנדר עגל בר פדא אמר כנגד פרים אילים וכבשים ושעירים ומותרות והמעה דהיינו קולבון פרים פר חטאת של צבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לאותו שופר אילים אשם גזלות ומעילות שעירים שעיר הרגלים כבשים אשם נזיר ואשם מצורע ואהכי לא מערבו עם מותר גזילות ומעילות דאלו בני שנה ואלו בני שתים ואלו באים לכפר ואלו באין להכשיר וכולן אם אבדו והפריש אחרים תחתיהן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן כל א' א' לשופרו. והמותרות כגון הפריש מעות לכל אלו ונותרו כגון שהוזלו הבהמות ושמואל אמר כנגד מותר חטאת ומותר אשם ומותר אשם נזיר ומותר