דלג לתוכן

שקלים כא ע"א - פירוש שטיינזלץ

בר בא: ולא יאות [וכי לא יפה נכון] הוא מה שר' בא בר ממל מקשה? ובתירוץ הסתירה אומרים כי אתא [בא] ר' יעקב בר אחא ואמר בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כך: מה שאמר ר' שמעון במשנתנו שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, אין כוונתו לומר שמדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא אף דבר תורה הוא שתהא באה מן הצבור (מתרומת הלשכה), וכדרש הכתוב "חק עולם". ואולם מאחר והייתי אומר שמן הדין לא יגבו לצורכה משל הציבור, שהרי לא קרבן ציבור היא, אלא יגבו לה משל היורשים לכך התקינו חכמים שתהא באה מתרומת הלשכה, כדין תורה.

א שנינו במשנה שמנחת החביתין הבאה לאחר שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא היתה מוקרבת לחצאין אלא שלימה היתה קריבה. ובענין זה ר' יוסה אמר, ר' יוחנן בעי [שאל] שאלה זו: מהו (מה היא) משמעות הדברים, האם כוונת המשנה לומר ששיעור מנחה זו צריך להיות עשירית האיפה שלימה בשחרית וכן עשירית האיפה שלימה בין הערבים, ונמצא שמקריבים שתי עשיריות האיפה ביום, או שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ואולם כיון שכבר הוקרבה עשירית האיפה באותו יום הרי מנחה זו בטילה בין הערבים? והוסיף ר' יוסי: אפילו כד תהא פשיטא ליה [כאשר תיפתר לו] לר' יוחנן שאלה זו, ויכריע כי מנחה זו צריכה להיות קריבה כשהיא שלימה בבוקר ובבין הערבים, דכתיב [שכן נאמר] "מנחת תמיד" ("זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". ויקרא ו, יג), עדיין יש לברר: שלשת לוגין שמן שמביא הכהן הגדול בכל יום עם עשירית האיפה סולת (ראה מנחות נא,א) וכרגיל הריהו מחלקן לשתים, לוג וחצי בא עם מחצית עשירית האיפה סולת למנחת הבוקר, ולוג וחצי בא עם המחצית האחרת בין הערבים, מה הן, כלומר, מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין השמן יהא הדין כן, שצריך להביא שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים, או שמא רק לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים? אמר ר' חזקיה: אוף הדא צריכה ליה [גם זו נשאלה לו]: שני קומצין לבונה הבאים כרגיל עם מנחת החביתין של הכהן הגדול בכל יום, האחד עם מנחת הבוקר והשני עם מנחת בין הערבים (כשיטת אבא יוסי בן דוסתאי במנחות נב,א), מה הן? מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין הלבונה יהא הדין כן, שצריך להביא שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים, או שמא רק קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים? אמר ר' יוסה: כלום למדו לשיעור הלבונה שהוא קומץ האם לא ממנחת חוטא (בגזירה שווה. ראה לעיל יח,ב)? ואם כן למד גם דין זה ממנחה זו, מה להלן במנחת חוטא כאשר שיעור המנחה כפול (כגון שלא הביאו מנחה עם תמיד של שחר, שצריכים להביא אותה בין הערבים) הריהי צריכה שני קומצין, אף כאן שיעור הלבונה, כיון ששיעור המנחה כפול, צריך גם שיעורה להיות כפול, כלומר, שני קומצין. ודוחים: לר' חזקיה הדבר כלל אינו ברור שכאשר שיעור המנחה כפול הריהי צריכה גם קמיצה כפולה, ומה תמן צריכה ליה [מה שם, במנחת חביתין הריהו צריך פתרון לו, כלומר, הריהו מסופק] האם שיעור הלבונה צריך להיות כפול, אף הכא צריכה ליה [גם כאן, בכל מנחה אחרת הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם כאשר שיעור המנחה כפול הרי צריכה לקמיצה כפולה. ודחייה אחרת לדברי ר' יוסה אמר ר' חזקיה עצמו: כלום למדו חכמים ששיעור השמן הבא עם מנחת החביתין הוא שלשת לוגין האם לא מתמיד של בין הערבים (וכן של הבוקר), ששיעור השמן הבא עם קרבן התמיד הוא כשיעור זה, ואם כן כפי שיש ללמוד את שיעור הלבונה ממנחת חוטא, כך יש ללמוד את שיעור השמן ממנחת התמיד, ולומר כך: מה להלן במנחת התמיד שיעור השמן הוא קבוע, שלשת לוגין, אף כאן בענייננו, כשמנחת החביתין באה עישרון שלם, בא עמה שמן בשיעור שלשת לוגין בין בבוקר, בין בבין הערבים. ואם כן מה תמן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור השמן הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק], שכן אף שכמות הסולת הוכפלה מן הדין, לא נאמר דין מפורש בענין שיעור השמן במקרה זה, ויתכן שאף בענייננו יוותר שיעור השמן על שלושה לוגים בלבד, אף כאן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור הלבונה הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם יש להכפיל את שיעורה, או שמא רק שיעור הסולת הוכפל ולא שיעור הלבונה.

ב שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין, שלא יהיה הנהנה מאפר פרה אדומה מועל. ר' שמעון בר נחמן אומר בשם ר' יונתן: מדברי המשנה משמע שבדין (מעיקר הדין, מדין תורה) היה צריך להיות שימעלו בה, והן, חכמים, גזרו שלא ימעלו בה. והדברים תמוהים, שכן והא תני [והרי שנויה ברייתא]: נאמר בענין פרה אדומה "חטאת היא" (במדבר יט, ט), והמלה "חטאת" מלמד שהיא כקרבן חטאת, ושמועלין בה כדרך שמועלים בקרבן חטאת. אכן המלה "היא" באה למעט וללמד כי רק בה עצמה מועלין ואין מועלין באפרה. והרי שסבורה הברייתא שאין מועלים באפרה מן התורה! אמר ר' אבהו: אכן מן התורה אין מועלים באפרה, אלא מאחר ובראשונה (בתחילה) היו הכהנים מזלזלים בקדושתה ומשתקשקין (מתנקים) בה, באמצעות אפר הפרה, ואף היו נותנין אותה את האפר על גבי מכותיהן לשם רפואה, ולפיכך גזרו חכמים שימעלו בה. כיון שחזרו הכהנים ונגדרו (עשו גדר לעצמם) ולא השתמשו יותר באפר הזה אלא לצורך מי חטאת, חזרו חכמים והעמידו את דין האפר על דין תורה וגזרו שלא ימעלו בה עוד.

ג עוד שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין: ועל הקינין הפסולות שלדעת התנא קמא הריהן באות משל הציבור, ולדעת ר' יוסי המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות. ומכיון שהוזכרו הקינים, מזכירים שוב את ששנינו במשנה בתחילת הפרק שכסף שנמצא בין השופר של "קינין" לבין השופר של "גוזלי עולה" יפול ל"גוזלי עולה", ושואלים (וכפי שכבר שאלו לעיל יט,א): האשה הזאת, שהכסף של הקן שלה אבד וניתן לשופר "גוזלי עולה", הרי מקריבה בסופו של דבר רק עולה, והרי מעיקר הדין הריהי צריכה להקריב גם חטאת העוף, ובמה אם כן היא מתכפרת? אמר ר' יצחק: תנאי בית דין הוא, שאותו אדם המספק את הקינין במקדש, הוא מספק גם עופות נוספים כדי להחליף את הפסולות וגם את האובדות,

א הלכה א משנה כיון שעסקנו בפרק הקודם בדין מעות שנמצאו במקדש או בירושלים, ובדין בשר או בהמה שנמצאו בירושלים או סביבותיה, מביאים עוד בדין דברים הנמצאים בירושלים לענין טומאה וטהרה. כל הרוקין הנמצאין בירושלים לא גזרו עליהם חכמים טומאה (ראה עיונים). משום שלא היו מצויים בה גויים, ואף שאר הטמאים נמנעו מלבוא אליה משום ההקפדה היתרה שהיו נוהגים בירושלים בענייני טומאה. ולכן הם טהורין, שההנחה היא שרוק זה היה של אדם טהור, חוץ משל שוק העליון, שרוק הנמצא בו טמא, משום שהיו מצויים בו טמאים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בשאר כל ימות השנה, כלומר, בכל הימים שאינם משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) הרוקים שנמצאו באמצע הרחוב — טמאין, ושבצדדין — טהורין, שבכל ימות השנה (פרט לרגלים) היו מצויים ברחובות ירושלים טמאים רבים והיו הם מהלכים באמצע הרחוב, והטהורים שנמנעו ממגע בטמאים היו הולכים בצידי הרחוב, ולפיכך מסתבר שרוק הנמצא באמצע הרחוב — של טמא הוא, ושנמצא בצד — של טהור הוא. ובשעת הרגל שרוב האנשים הם עולי רגלים והם טהורים, הרוקין שבאמצע — טהורין, שבצדדין — טמאין, וטעמו, מפני שבשעת הרגל הטמאים שהם מעוטין מסתלקין לצדדין. ועוד אמרו: כל הכלים הנמצאין בירושלם בדרך הירידה לבית הטבילה — טמאין, מפני שיש להניח שעוד לא טבלו אותם וטמאים הם, אבל אלה שנמצאים בדרך עליה — טהורין, שיש להניח שכבר נטבלו. וטעם ההבדל, שלא כירידתן עלייתן, שאפשר להבחין בבירור אם הם בדרך ירידה לבית הטבילה או העליה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יוסי אומר: כולן טהורין, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות (לליקוט עצמות המת), שעליהם יש לחשוש שהם באמת טמאים, ואולם שאר כלים בוודאי טהורים הם. סכין שחיטה שנמצאת בארבעה עשר בניסן, יום שחיטת הפסח — שוחט בה מיד, ואינו צריך לחשוש שמא היא טמאה, שמן הסתם כיון שהיא ראויה לשחיטה ודאי כבר הטבילוה מאתמול כדי שיוכלו לשחוט בה היום את הפסח בטהרה. אם מצא אותה בשלשה עשר בניסן — שונה (חוזר) ומטביל אותה מספק, שמא עדיין לא הטבילוה בעליה, שהרי עדיין יש להם זמן לכך עד הערב. מצא קופיץ (סכין גדולה) המיועדת לחיתוך בשר הבהמה ושבירת עצמותיה — בזה ובזה בין אם נמצאה בשלושה עשר בין בארבעה עשר — הריהו שונה ומטביל אותה מספק, שמאחר ואסורה שבירת עצמות קרבן הפסח, אין לבעליה צורך בה ביום ארבעה עשר, אלא למחרתו לצורך קרבנות החג (שמותרת בהם שבירת עצם), וכיון שעדיין יש לו זמן עד הערב, יתכן שעדיין לא הטבילה לטהרתה. אבל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת — שוחט בה, באותו קופיץ מיד, ואינו חושש שמא עדיין לא הטבילה בעליה, שמאחר וטבילת כלי אסורה בשבת ודאי הטבילה כבר מערב שבת ביום שלושה עשר בניסן, והריהי איפוא טהורה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

אמר רבי חייה  בר בא: ולא יאות [שפיר] הוא מקשה?! דקושיא אלימתא היא.

אתא רבי יעקב בר אחא ואמר בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לעולם דבר תורה הוא שתהא באה מן הציבור, וכדדרש רבי שמעון בברייתא מדכתיב "חק עולם" משל עולם תהא.

וכיון דחזי [שראו] בזמן בית שני, שעמדו יותר משלוש מאות כהנים גדולים, שכל אחד לא הוציא שנתו, ונשתהו מלמנות אחר, ונוכחו דקא מידחקא שנדחקת הלשכה מהוצאה זו בכל שנה במשך זמן ממושך.

הייתי אומר [תקנו ואמרו]: יגבו לה מן היורשים, וימסרוה לציבור.

וכיון דחזי דקא פשעי בה יורשין ואין מביאין אותה, חזרו והתקינו שתהא באה מתרומת הלשכה, כדין תורה,

נמצא, שמן התורה היא באה משל ציבור, ואין זה סתירה למה ששנינו במשנה שהיא באה משל ציבור מתנאי בית דין. לפי שהוצרכו לתנאי זה, כיון שתקנו קודם לכן שתבוא משל יורשין.

שנינו במשנה: ושלימה היתה קריבה מנחת החביתין כשמת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו. שכיון שבאה משל ציבור לרבי שמעון, או משל יורשין לרבי יהודה, אין בה דין "מחציתה" האמור בתורה, אלא מקריבים עשרון שלם [בבוקר. או גם בערב כפי שיבואר להלן].

רבי יוסה אמר: רבי יוחנן בעי בדין זה:

האם היא באה שלימה בשחרית ושלימה בין הערביים, שני עשרונים בכל יום.

או דלמא היא באה רק שלימה שחרית, ותו לא. לפי שאין בה דין מחצית. ולא נצטוו אלא על עשירית האיפה בכל יום.

ובטילה הקרבת מנחת חביתין של בין הערביים.

[גירסת הגר"א] הדר רבי יוחנן והתבונן, ופשיטא ליה [ונפשט לו הספק] שמקריב שלימה שחרית, ושלימה בין הערביים.

ועדיין דא צריכה ליה [בזו נסתפק]: מהו דין השמן?

כי עד שלא מת הכהן הגדול, היה נותן ג' לוגין לבלילת המנחה בכל יום, לוג ומחצה לחצי עשרון בבוקר, ולוג ומחצה בין הערביים.

אבל עתה, משמת, ומביאים במקומו מנחה זו, שיש לה עשרון שלם בבוקר ועשרון בין הערביים - מהו שיעור שמנה?

מי נימא שגם כמות השמן הוכפלה, ויביא שלשת לוגין בשחרית, ושלושת לוגין בין הערביים.

או דלמא לוג ומחצה שחרית, ולוג ומחצה בין הערביים?

אמר רבי חזקיה, אף הדא צריכה ליה [גם בזו יש להסתפק]: בשיעור הלבונה שמביא עמה.

היות ועל מנחת חביתין היה נותן קומץ לבונה. ועד שלא מת היה נותן מחצית הקומץ לבונה שחרית, ומחצית הקומץ בין הערביים. ועתה משמת והוכפלה מדת הסולת, יש להסתפק:

האם מביא קומץ לבונה בשחרית, וקומץ בין הערביים.

או חצי קומץ בשחרית וחצי קומץ בין הערביים.

אמר רבי יוסי לפשוט את הבעיא של שיעור הלבונה:

כלום, האם כשלמדו לעיקר דין קומץ לבונה במנחת חביתין, וכי לא מלחם הפנים למדוהו.

שהרי גבי מנחת חביתין לא כתיב כלל קומץ, ובהכרח כי מלחם הפנים למדוהו, בגזירה שוה, שבשניהם נאמר "חק עולם".

וכיון שלמדוה מלחם הפנים, יש לך לומר: מה להלן, בלחם הפנים, מביא שני קמצים של לבונה, קומץ לכל אחד משני הסדרים של הלחמים.

אף כאן, במנחת חביתין, מביא שני קמצים לבונה, קומץ לכל הקטרה.

אמר רבי חזקיה לפשוט בעיא קמייתא, האם נכפלה כמות השמן:

כלום האם כשלמדו לשיעור השמן של מנחת חביתין שיהא ג' לוגין, וכי לא מקרבן התמיד למדוהו, שכך שנינו בספרא [תורת כהנים]:

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כתיב במנחת חביתין "סלת מנחה תמיד". הרי זה בא ללמד, שהרי היא כמנחת התמיד.

מה תמידין, שיעור השמן למנחתם הוא ג' לוגין, אף מנחת חביתין שיעור שמנה הוא ג' לוגין.

ואם כן יש לך לומר: מה להלן בתמיד, מביאין ג' לוגין בבוקר עם תמיד של בוקר, וג' לוגין בערב עם תמיד של בין הערביים.

אף כאן, במנחת חביתין, מביאין ג' לוגין בבוקר וג' לוגין בערב.

שנינו במשנה: אחד מז' דברים שהתקינו בית דין הוא: "ועל הפרה, שלא יהו מועלין באפ רה".

אמר ר"ש בר נחמן בשם רבי יונתן: בדין תורה היה צריך להיות שהנהנים מאפר הפרה ימעלו בה, ויביאו קרבן מעילה.

והן [בית דין של חכמים], גזרו ותקנו שלא ימעלו בה.

כלומר, שלא יהו הנהנים ממנה חשובין כמועלים, ולא יביאו קרבן מעילה.

ומקשינן: וכי רק משום תנאי בית דין אין מועלין באפר הפרה?

והא תני בברייתא: הא דכתיב גבי פרה אדומה "חטאת היא", בא הכתוב ללמד שרק "היא", הפרה עצמה, קרויה חטאת, ומועלין בה.

ואך ורק בה מועלין, ואין מועלין באפרה.

הרי חזינן שמן התורה אין מועלין באפרה, ולא מתנאי בית דין.

אמר רבי אבהו: אכן מעיקר הדין, מן התורה אין מועלין באפרה.

אלא, שראו חכמים בראשונה [בתחילה], שהיו משתקשקין בה [מזלזלין, לשון קשקוש] ונותנין אותה לרפואה על גבי מכותיהן. לפיכך גזרו שימעלו בה מדרבנן.

וכיון שראו העם שמועלין אפילו באפר הפרה, חשו ולא רצו לבוא ולקבל הזאה על מי שנטמא במת, שחששו שהם מועלין בפרה.

וכשראו חכמים שנגדרו ופרשו העם מלהזות על הטמא, חזרו וגזרו [תקנו] שלא ימעלו בה.

וחזר הדין כדמעיקרא מן התורה, שאין מועלין באפר הפרה.

נמצא, כי נכון הוא שמן התורה דרשינן שאין מועלין באפר הפרה, אך אף על פי כן הוצרכו לתקנת בית דין שלא יחשבו כמועלין.

שנינו במשנה: תנאי בית דין הוא על הקינין הפסולות, שיהו מביאין תחתיהן קינין אחרים משל ציבור.

תמן בריש פרקין תנינן: מעות שנמצאו במקדש בין קופה שנותנים בה מעות להביא מהם קינין לבין קופה שנותנים בה מעות להביא מהם גוזלי עולה לנדבה, אם נמצאו בריחוק מקום, מחצה לזה ומחצה לזה, דהוי ספק השקול - יביאו מהם גוזלי עולה ומפרש שם הטעם. [גירסת הגר"א].

ומקשינן: הלוא איכא למיחש שמא באו מעות הללו מקופת קיני חובה, שנתנה אשה יולדת מעותיה שם שיביאו בהן קן לחובתה. ואם יביאו בהן גוזלי עולה, נמצא שלא הביאה חובתה.

ואם כן האשה הזאת - במה היא מתכפרת?

אמר רבי יצחק: תנאי בית דין הוא שהמספק את הקינין להקדש מספק את הפסולות ואת האובדות.

כלומר, אותו אדם שקונים ממנו ההקדש את העופות לצורך קיני חובה מקבל עליו אחריות לתת קינין תחת הקינין שנמצאו פסולות וכן תחת הקינין שנאבדו, ואשה זו תתכפר באותו הקן שיספק זה תחת מעות אלו שנמצאו בין הקופות.

הדרן עלך פרק מעות שנמצאו


פרק שמיני - כל הרוקין

הלכה א - מתניתין:

רוק של זב ושל הנדה הוא אב הטומאה, ומטמא מן התורה אדם וכלים. וגזרו חכמים על כל רוק הנמצא שיטמא, משום ספק שמא הוא רוק הזב או רוק הנדה.

המשנה מפרשת דין הרוק הנמצא בירושלים:

כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורים, כי בירושלים לא גזרו טומאה עליהם, ומן הדין אין לטמאותם דאזלינן בתר רובא, ורוב הרוקין של טהורים הם.

חוץ משל הרוקין הנמצאים בשוק העליון של ירושלים, שהם מטמאין, וכדמפרש בגמרא הטעם, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: רוקין שנמצאו בשאר כל ימות השנה [שלא בשעת הרגל] אם נמצאו באמצע הדרכים הרי הם טמאים.

שבימות השנה שכיחי טמאים וכיון שהם הרוב הם מהלכים באמצע הדרך, והטהורים שהם המיעוט מהלכין בצידי הדרכים כדי שלא יטמאו בהם, לכן רוק הנמצא באמצע הדרך תלינן שבא מן הטמאין.

והרוקין שנמצאו בצדדין טהורין, שמסתמא מן הטהורים הוא.

ואילו רוקין שנמצאו בשעת הרגל, שאז רוב ישראל טהורים והטמאים שהם המיעוט מסתלקים והולכים בצידי הדרכים, הדין הוא שהרוקין שנמצאו באמצע הדרך טהורין דמסתמא בא מן הטהורים, ושבצדדים טמאין דתלינן שמן הטמאין הוא בא, מפני שלעולם המיעוטין מסתלקין לצדדים.

ומפרשת המשנה דין סתם כלים הנמצאים:

כל הכלים הנמצאים בירושלים אם נמצאו בדרך הירידה לבית הטבילה הרי הם טמאין, ששתי דרכים היו מוליכות לבית הטבילה, באחת היו יורדים אליו, ובשניה עולים ממנו.

וכלי שנמצא בדרך הירידה ודאי טמא הוא. שמסתמא הוליכוהו לשם כדי להטבילו, ונפל קודם שהטבילוהו.

ואם נמצאו בדרך העליה מבית הטבילה הרי הן בחזקת טהורין, דמסתבר שכבר הוטבלו ועתה הועלו מן המקוה אחר שנטהרו.

מפני שלא כירידתן למקוה היא עלייתן, שבירידתן הם טמאים ובעלייתן הם טהורים שכבר הוטבלו. זו דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: כולן טהורים, דלא גזרו על כלים הנמצאים בירושלים טומאה מספק

חוץ מן הסל שהיו מלקטין לתוכו עצמות המתים כשהיו מעבירין אותו מקבר עראי לקבר אבותיו, וחוץ מן המגריפה, שהיו גורפין בה את עצמות המת כשהן מפוזרות, וחוץ מן המריצה [מפרש בגמרא מה היא] המיוחדין לקברות, דהואיל ומיוחדין הם לקברות הרי הם בחזקת טומאה.

דין זה שאמר רבי יוסי כי הכלים הנמצאים בירושלים טהורים הם לא נאמר אלא לגבי חולין, אבל לגבי קדשים החמירו, וכדלהלן: סכין שחיטה שנמצאת בירושלים בי"ד בניסן, בחזקת טהורה היא, ושוחט בה מיד, דאמרינן אפילו אם היתה טמאה, ודאי הטבילוה בעליה אתמול כדי שתטהר בהערב שמש ותהא ראויה לשחוט היום בערב פסח.

כי כלי שנטמא והוטבל אסור להשתמש בו לקדשים, כל עוד הוא "טבול יום". ורק אחר הערב שמש, דהיינו צאת הכוכבים, הוא נטהר לגמרי.

נמצאה הסכין בשלושה עשר בניסן חיישינן שמא היא טמאה, והואיל ויש שהות להטבילה עד הערב [כדי לטהרה בהערב שמש] חיישינן שמא עדיין לא הטבילוה בעליה.

ולכן הוא שונה ומטבילה, ושוחט בה את פסח בי"ד, שכבר היה הערב שמש.

מצא קופיץ, שהיא סכין גדולה העשויה לשבור בה עצמות, הואיל ואינה עומדת לשחיטת קדשים, וכן אין משתמשין בה לשבירת עצמות הפסח שהרי נאמר "ועצם לא תשברו בו", לכן לא תלינן שהטבילוה בעליה, ולפיכך בין בזה ובין בזה, היינו בין שנמצאת בי"ג ובין שנמצאת בי"ד, הרי הוא שונה ומטביל אותה ורק אז היא טהורה.

בגמרא בבלי מסכת פסחים [דף ע א] הקשו: הרי הקופיץ ראוי לקצץ בו עצמות של קרבן חגיגה הבא עם הפסח בי"ד ניסן [אבל לקרבן הפסח אינו ראוי שהרי אסור לשבור בו עצם], ואם כן גם בזה יש לומר שהטבילה בי"ג כדי שתהא ראויה לכך, ומדוע אם מצאה בי"ד שונה ומטביל.

ומעמידה הגמרא את המשנה כגון שהיה הנשיא גוסס בי"ג ניסן, שאם ימות יהיו כל הציבור טמאין, שהרי מצוה על כל ישראל להתעסק בו ויקרב הפסח בטומאה ולא יהיו צריכים לטהר הכלים.

ולפיכך, סכין העומדת לשחיטת הפסח אדם מטבילה, שמא לא ימות הנשיא ויצטרכו סכין טהורה, ולכן סכין הנמצאת בארבעה עשר שוחט בה מיד דחזקה היא שהטבילוה מאתמול כדי לשחוט בה את הפסח בי"ד.

אבל קופיץ, שיש שני ספיקות אם יזדקקו לה.

א. שמא ימות הנשיא ויעשו הפסח בטומאה ואז אין מקריבין קרבן חגיגה בטומאה ולא יזדקקו לקופיץ.

ב. גם אם לא ימות הנשיא שמא לא ימנו על הפסח מנויים הרבה, ויהא בקרבן הפסח מספיק בשר לכל החבורה ואזי הדין שאין מביא עמו קרבן חגיגה.

והיות ויש שני ספיקות אין אדם מטביל את הקופיץ שמא בכל זאת יצטרך לו, ולכן חזקתו שהוא טמא וצריך המוצאו להטבילו.

אם חל ארבעה עשר להיות בשבת ומצא בו ביום קופיץ הרי זה שוחט בה מיד, ואין צריך להטבילה, ואף שאינו צריך לקופיץ לשבור בה עצמות קרבן החגיגה היום, דאין מביאין קרבן חגיגה בשבת, מכל מקום הרי הוא צריך לה למחר, ליום ט"ו בניסן, לצורך קרבן החגיגה שיקריב אז. והיות ואין מטבילין כלים בשבת, ודאי הטבילה הבעלים שאיבדה בי"ג, וכבר היא טהורה.

בר בא: ולא יאות [וכי לא יפה נכון] הוא מה שר' בא בר ממל מקשה? ובתירוץ הסתירה אומרים כי אתא [בא] ר' יעקב בר אחא ואמר בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כך: מה שאמר ר' שמעון במשנתנו שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, אין כוונתו לומר שמדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא אף דבר תורה הוא שתהא באה מן הצבור (מתרומת הלשכה), וכדרש הכתוב "חק עולם". ואולם מאחר והייתי אומר שמן הדין לא יגבו לצורכה משל הציבור, שהרי לא קרבן ציבור היא, אלא יגבו לה משל היורשים לכך התקינו חכמים שתהא באה מתרומת הלשכה, כדין תורה.

א שנינו במשנה שמנחת החביתין הבאה לאחר שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא היתה מוקרבת לחצאין אלא שלימה היתה קריבה. ובענין זה ר' יוסה אמר, ר' יוחנן בעי [שאל] שאלה זו: מהו (מה היא) משמעות הדברים, האם כוונת המשנה לומר ששיעור מנחה זו צריך להיות עשירית האיפה שלימה בשחרית וכן עשירית האיפה שלימה בין הערבים, ונמצא שמקריבים שתי עשיריות האיפה ביום, או שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ואולם כיון שכבר הוקרבה עשירית האיפה באותו יום הרי מנחה זו בטילה בין הערבים? והוסיף ר' יוסי: אפילו כד תהא פשיטא ליה [כאשר תיפתר לו] לר' יוחנן שאלה זו, ויכריע כי מנחה זו צריכה להיות קריבה כשהיא שלימה בבוקר ובבין הערבים, דכתיב [שכן נאמר] "מנחת תמיד" ("זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". ויקרא ו, יג), עדיין יש לברר: שלשת לוגין שמן שמביא הכהן הגדול בכל יום עם עשירית האיפה סולת (ראה מנחות נא,א) וכרגיל הריהו מחלקן לשתים, לוג וחצי בא עם מחצית עשירית האיפה סולת למנחת הבוקר, ולוג וחצי בא עם המחצית האחרת בין הערבים, מה הן, כלומר, מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין השמן יהא הדין כן, שצריך להביא שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים, או שמא רק לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים? אמר ר' חזקיה: אוף הדא צריכה ליה [גם זו נשאלה לו]: שני קומצין לבונה הבאים כרגיל עם מנחת החביתין של הכהן הגדול בכל יום, האחד עם מנחת הבוקר והשני עם מנחת בין הערבים (כשיטת אבא יוסי בן דוסתאי במנחות נב,א), מה הן? מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין הלבונה יהא הדין כן, שצריך להביא שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים, או שמא רק קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים? אמר ר' יוסה: כלום למדו לשיעור הלבונה שהוא קומץ האם לא ממנחת חוטא (בגזירה שווה. ראה לעיל יח,ב)? ואם כן למד גם דין זה ממנחה זו, מה להלן במנחת חוטא כאשר שיעור המנחה כפול (כגון שלא הביאו מנחה עם תמיד של שחר, שצריכים להביא אותה בין הערבים) הריהי צריכה שני קומצין, אף כאן שיעור הלבונה, כיון ששיעור המנחה כפול, צריך גם שיעורה להיות כפול, כלומר, שני קומצין. ודוחים: לר' חזקיה הדבר כלל אינו ברור שכאשר שיעור המנחה כפול הריהי צריכה גם קמיצה כפולה, ומה תמן צריכה ליה [מה שם, במנחת חביתין הריהו צריך פתרון לו, כלומר, הריהו מסופק] האם שיעור הלבונה צריך להיות כפול, אף הכא צריכה ליה [גם כאן, בכל מנחה אחרת הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם כאשר שיעור המנחה כפול הרי צריכה לקמיצה כפולה. ודחייה אחרת לדברי ר' יוסה אמר ר' חזקיה עצמו: כלום למדו חכמים ששיעור השמן הבא עם מנחת החביתין הוא שלשת לוגין האם לא מתמיד של בין הערבים (וכן של הבוקר), ששיעור השמן הבא עם קרבן התמיד הוא כשיעור זה, ואם כן כפי שיש ללמוד את שיעור הלבונה ממנחת חוטא, כך יש ללמוד את שיעור השמן ממנחת התמיד, ולומר כך: מה להלן במנחת התמיד שיעור השמן הוא קבוע, שלשת לוגין, אף כאן בענייננו, כשמנחת החביתין באה עישרון שלם, בא עמה שמן בשיעור שלשת לוגין בין בבוקר, בין בבין הערבים. ואם כן מה תמן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור השמן הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק], שכן אף שכמות הסולת הוכפלה מן הדין, לא נאמר דין מפורש בענין שיעור השמן במקרה זה, ויתכן שאף בענייננו יוותר שיעור השמן על שלושה לוגים בלבד, אף כאן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור הלבונה הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם יש להכפיל את שיעורה, או שמא רק שיעור הסולת הוכפל ולא שיעור הלבונה.

ב שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין, שלא יהיה הנהנה מאפר פרה אדומה מועל. ר' שמעון בר נחמן אומר בשם ר' יונתן: מדברי המשנה משמע שבדין (מעיקר הדין, מדין תורה) היה צריך להיות שימעלו בה, והן, חכמים, גזרו שלא ימעלו בה. והדברים תמוהים, שכן והא תני [והרי שנויה ברייתא]: נאמר בענין פרה אדומה "חטאת היא" (במדבר יט, ט), והמלה "חטאת" מלמד שהיא כקרבן חטאת, ושמועלין בה כדרך שמועלים בקרבן חטאת. אכן המלה "היא" באה למעט וללמד כי רק בה עצמה מועלין ואין מועלין באפרה. והרי שסבורה הברייתא שאין מועלים באפרה מן התורה! אמר ר' אבהו: אכן מן התורה אין מועלים באפרה, אלא מאחר ובראשונה (בתחילה) היו הכהנים מזלזלים בקדושתה ומשתקשקין (מתנקים) בה, באמצעות אפר הפרה, ואף היו נותנין אותה את האפר על גבי מכותיהן לשם רפואה, ולפיכך גזרו חכמים שימעלו בה. כיון שחזרו הכהנים ונגדרו (עשו גדר לעצמם) ולא השתמשו יותר באפר הזה אלא לצורך מי חטאת, חזרו חכמים והעמידו את דין האפר על דין תורה וגזרו שלא ימעלו בה עוד.

ג עוד שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין: ועל הקינין הפסולות שלדעת התנא קמא הריהן באות משל הציבור, ולדעת ר' יוסי המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות. ומכיון שהוזכרו הקינים, מזכירים שוב את ששנינו במשנה בתחילת הפרק שכסף שנמצא בין השופר של "קינין" לבין השופר של "גוזלי עולה" יפול ל"גוזלי עולה", ושואלים (וכפי שכבר שאלו לעיל יט,א): האשה הזאת, שהכסף של הקן שלה אבד וניתן לשופר "גוזלי עולה", הרי מקריבה בסופו של דבר רק עולה, והרי מעיקר הדין הריהי צריכה להקריב גם חטאת העוף, ובמה אם כן היא מתכפרת? אמר ר' יצחק: תנאי בית דין הוא, שאותו אדם המספק את הקינין במקדש, הוא מספק גם עופות נוספים כדי להחליף את הפסולות וגם את האובדות,

א הלכה א משנה כיון שעסקנו בפרק הקודם בדין מעות שנמצאו במקדש או בירושלים, ובדין בשר או בהמה שנמצאו בירושלים או סביבותיה, מביאים עוד בדין דברים הנמצאים בירושלים לענין טומאה וטהרה. כל הרוקין הנמצאין בירושלים לא גזרו עליהם חכמים טומאה (ראה עיונים). משום שלא היו מצויים בה גויים, ואף שאר הטמאים נמנעו מלבוא אליה משום ההקפדה היתרה שהיו נוהגים בירושלים בענייני טומאה. ולכן הם טהורין, שההנחה היא שרוק זה היה של אדם טהור, חוץ משל שוק העליון, שרוק הנמצא בו טמא, משום שהיו מצויים בו טמאים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בשאר כל ימות השנה, כלומר, בכל הימים שאינם משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) הרוקים שנמצאו באמצע הרחוב — טמאין, ושבצדדין — טהורין, שבכל ימות השנה (פרט לרגלים) היו מצויים ברחובות ירושלים טמאים רבים והיו הם מהלכים באמצע הרחוב, והטהורים שנמנעו ממגע בטמאים היו הולכים בצידי הרחוב, ולפיכך מסתבר שרוק הנמצא באמצע הרחוב — של טמא הוא, ושנמצא בצד — של טהור הוא. ובשעת הרגל שרוב האנשים הם עולי רגלים והם טהורים, הרוקין שבאמצע — טהורין, שבצדדין — טמאין, וטעמו, מפני שבשעת הרגל הטמאים שהם מעוטין מסתלקין לצדדין. ועוד אמרו: כל הכלים הנמצאין בירושלם בדרך הירידה לבית הטבילה — טמאין, מפני שיש להניח שעוד לא טבלו אותם וטמאים הם, אבל אלה שנמצאים בדרך עליה — טהורין, שיש להניח שכבר נטבלו. וטעם ההבדל, שלא כירידתן עלייתן, שאפשר להבחין בבירור אם הם בדרך ירידה לבית הטבילה או העליה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יוסי אומר: כולן טהורין, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות (לליקוט עצמות המת), שעליהם יש לחשוש שהם באמת טמאים, ואולם שאר כלים בוודאי טהורים הם. סכין שחיטה שנמצאת בארבעה עשר בניסן, יום שחיטת הפסח — שוחט בה מיד, ואינו צריך לחשוש שמא היא טמאה, שמן הסתם כיון שהיא ראויה לשחיטה ודאי כבר הטבילוה מאתמול כדי שיוכלו לשחוט בה היום את הפסח בטהרה. אם מצא אותה בשלשה עשר בניסן — שונה (חוזר) ומטביל אותה מספק, שמא עדיין לא הטבילוה בעליה, שהרי עדיין יש להם זמן לכך עד הערב. מצא קופיץ (סכין גדולה) המיועדת לחיתוך בשר הבהמה ושבירת עצמותיה — בזה ובזה בין אם נמצאה בשלושה עשר בין בארבעה עשר — הריהו שונה ומטביל אותה מספק, שמאחר ואסורה שבירת עצמות קרבן הפסח, אין לבעליה צורך בה ביום ארבעה עשר, אלא למחרתו לצורך קרבנות החג (שמותרת בהם שבירת עצם), וכיון שעדיין יש לו זמן עד הערב, יתכן שעדיין לא הטבילה לטהרתה. אבל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת — שוחט בה, באותו קופיץ מיד, ואינו חושש שמא עדיין לא הטבילה בעליה, שמאחר וטבילת כלי אסורה בשבת ודאי הטבילה כבר מערב שבת ביום שלושה עשר בניסן, והריהי איפוא טהורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

bar Ba said: Isn't the difficulty raised by Rabbi Ba bar Memel legitimate? The Gemara answers that when Rabbi Yaakov bar Aḥa came, he said that Rabbi Abbahu said in the name of Rabbi Yoḥanan: In the case where the High Priest has died and not yet been replaced, by Torah law, the griddle-cake offering comes from public funds, as is derived from the words: "It is a statute forever." Rabbi Shimon did not mean to imply otherwise. As it is not a public offering but the High Priest's personal one, I might have said that it should be collected from the heirs' property. Therefore, to ensure compliance with the Torah law, the Sages instituted that it should come from the collection of the Temple treasury chamber.

§ The mishna taught that a griddle-cake offering that was brought in the interim between the tenures of two High Priests was not brought in halves, morning and evening. Instead, a whole one-tenth of an ephah was sacrificed. Rabbi Yosei said that Rabbi Yoḥanan raised a dilemma: What does this mean? Is a whole one-tenth of an ephah brought in the morning, and then a whole one-tenth of an ephah again in the evening? Or was a whole one-tenth of an ephah brought in the morning, and since they already brought one-tenth of an ephah that day, it was canceled in the evening? When that question was resolved for him, it gave rise to other questions. The original question was resolved by reference to the verse, as it is written: "This is the offering of Aaron and of his sons, which they shall offer unto the Lord in the day when he is anointed: The tenth part of an ephah of fine flour for a meal-offering perpetually, half of it in the morning, and half thereof in the evening" (Leviticus 6:13). The word "perpetually" indicates that the griddle-cake offering is always brought both in the morning and in the evening. A further question: What is the halakha with regard to the three log of oil that the High Priest would bring every day together with his griddle-cake offering, half in the morning and half in the evening? Is the halakha with regard to the oil the same, i.e., that three log of oil were brought in the morning and three log of oil were brought again in the evening? Or was only a log and a half brought in the morning and another log and a half brought in the evening? Rabbi Ḥizkiya said that Rabbi Yoḥanan also wonders about this: What is the halakha with regard to the two handfuls of frankincense that were ordinarily brought every day together with the High Priest's griddle-cake offering, one with the morning offering and the other together with the evening offering? Is the halakha with regard to the frankincense the same as that of the griddle-cake offering, i.e., that two handfuls of frankincense were brought in the morning and two handfuls of frankincense were brought again in the evening? Or was only one handful brought in the morning and one handful brought in the evening? Rabbi Yosei said: Didn't they learn (18b) that the amount of frankincense brought along with a meal-offering must be a handful by way of analogy to the handful of flour that must be taken from a sinner's meal-offering? This being the case, the halakha in the issue under discussion should also be learned from the halakha governing meal-offerings in general. Just as there, when the quantity of flour is doubled two handfuls of frankincense are required, here too, since two-tenths of an ephah are brought, the measure of the frankincense must also be doubled, that is to say, two handfuls are required. The Gemara rejects this proof: Whether the measure of frankincense is doubled when a meal-offering is doubled is not completely clear: Just as there, with regard to meal-offerings in general, he requires a resolution, i.e., he does not know the answer as to whether a double measure of frankincense is required when the quantity of flour is doubled, so too here, with regard to the High Priest's griddle-cake offering, he requires a resolution as to whether a double measure is required. Rabbi Ḥizkiya addresses the previous question about the three log of oil brought as part of the High Priest's griddle-cake offering. He said: Didn't they learn that three log of oil must be brought along with the griddle-cake offering from the daily evening offering, as this is the measure of oil that must be brought as part of this offering? Accordingly, just as there, in the case of the daily evening offering the measure of oil is three log per one-tenth of an ephah of flour, so too in the case where the griddle-cake offering is brought from a whole one-tenth of an ephah, it is accompanied by three log of oil both in the morning and in the evening. The Gemara rejects this proof as well: And just as there, when the daily meal offering is doubled he requires a resolution with regard to the measure of oil, here too with regard to the High Priest's griddle-cake offering, he requires a resolution as to whether only the original three log are brought, or whether three log are brought for each measure of one-tenth of an ephah of flour.

§ The mishna taught that one who derives benefit from the ashes of a red heifer is not liable for misusing property consecrated to the Temple. Rabbi Shimon bar Naḥman said in the name of Rabbi Yonatan: By Torah law one should be liable for misusing it, i.e., the ashes of a red heifer, as it is consecrated to the Temple, but the Sages decreed that one is not liable. This, however, is difficult, as it was taught otherwise in the following baraita: With regard to a red heifer, the verse states: "It is a sin-offering" (Numbers 19:9), which teaches that a red heifer is treated like a sin-offering in that one is liable for misusing consecrated property with it, i.e., the animal itself. Only with it, the animal itself, is one liable for misusing consecrated property, but he is not liable for misusing consecrated property with its ashes. Therefore, it is clear from the baraita that by Torah law one is not liable for misusing the ashes of a red heifer. Rabbi Abbahu said: Indeed, there is no liability by Torah law for misusing the ashes of a red heifer. At first, however, the priests would treat the sanctity of the ashes lightly and would clean themselves [mishtakshekin] with them and even apply them to their wounds as medicine. And the Sages therefore decreed that one becomes liable for misusing consecrated property with them, the ashes. But when they saw that the priests restrained themselves and no longer used the ashes for anything except purification water, the Sages reverted to the Torah law and decreed that one does not become liable for misusing consecrated property if he derives benefit from a red heifer's ashes.

§ The mishna taught, with regard to the replacements for disqualified pairs of bird-offerings, that they should come from public funds. Rabbi Yosei disagreed and said that whoever supplies all the pairs of bird-offerings to the Temple must also supply, at no extra charge, the replacements for the disqualified birds. Having mentioned the pairs of bird-offerings, the Gemara repeats the discussion from earlier in the chapter. The mishna there (19a) taught that if money was found between the horn marked pairs of bird-offerings and the horn marked doves for burnt-offerings, it is allocated to doves for burnt-offerings, and is used exclusively for that purpose. The Gemara asks: If so, how does this woman, who had placed the money for her offering in the horn marked pairs of bird-offerings, achieve atonement? A woman who gave birth or is a zava must bring a pair of bird-offerings, one as a burnt-offering and the other as a sin-offering, as part of her purification process. If that money has now been allocated to doves for burnt-offerings, she has not completed the process. Rabbi Yitzḥak said: It is a condition of the court that whoever supplies the Temple with the pairs of birds, he also supplies extra birds to replace those birds that are disqualified or lost. Therefore, in any event the woman will have brought both a burnt-offering and a sin-offering.

Halakha 1 · MISHNA The mishna discusses the ritual purity of items found either in the Temple or in Jerusalem and its environs, in continuation of the previous chapter's discussion of found money, animals, or meat. All the spittle that is found in Jerusalem is ritually pure. Since neither ritually impure people nor gentiles were commonly present in Jerusalem, the Sages decreed an exception to the rule that spittle that is found is ritually impure since it presumably comes from one of those groups. This is the case except for spittle found in the upper marketplace, where gentiles and ritually impure Jews were likely to be present. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: On all the other days of the year, i.e., any day that is not on one of the three pilgrim Festivals, Passover, Shavuot, and Sukkot, spittle that is found in the middle of the street is ritually impure, and spittle that is found on the sides of the street is ritually pure. According to Rabbi Yosei, it was common for people who were ritually impure to be present in the streets of Jerusalem. They would be careful to walk in the middle of the street, while the ritually pure who wished to remain so would walk on the sides. Therefore, it is reasonable to presume that spittle found in the middle of the street is from one who is impure, while spittle found on the side of the street is from one who is pure. But during the time of the Festival, when most of the people in Jerusalem were there for the Festival and were ritually pure, the spittle found in the middle of the street was ritually pure, and that found on the sides of the street was ritually impure. The difference is due to the fact that at the time of the Festival, the ritually impure minority moves to the sides of the streets. The mishna continues: All the vessels that are found in Jerusalem on the way down into the bathhouse, wherein one purifies vessels in a ritual bath, are ritually impure, and those that are found on the way up are ritually pure. The mishna explains: Their descent into the bathhouse is not by the same route as their ascent out of it, and it can be assumed that those found on the way down have not yet been immersed, while those found on the way up have been. This is the statement of Rabbi Meir. However, Rabbi Yosei says: They are all ritually pure, except for the basket, and the shovel, and the meritza, which are specifically used for graves, to gather up the bones of the dead. These tools must be presumed to be ritually impure, but in general, vessels are presumed to be pure. The mishna continues with another ruling about ritual purity: One may slaughter immediately with a knife that was found on the fourteenth of Nisan, i.e., the day the Paschal lamb is slaughtered, and need not be concerned that it is ritually impure. Presumably it was immersed the day before so that it could be used to slaughter the Paschal offering. If he found it on the thirteenth of Nisan, he immerses it again. Perhaps its owners had not yet immersed it, since they still had time to do so before the evening. If one finds a cleaver [kofitz], which is used to slaughter an animal and break its bones, whether it was on this day, i.e., the fourteenth, or on that day, i.e., the thirteenth, he immerses it again out of doubt. Since breaking the bones of the Paschal lamb is prohibited, its owners would have no need for it on the fourteenth, and it cannot be presumed that it has already been immersed to make it ritually pure. However, if the fourteenth occurs on Shabbat, he may slaughter with the cleaver immediately. Since immersing a vessel is prohibited on Shabbat, and presumably the owner of the cleaver wants it to be ritually pure on the fifteenth, one can assume that he immersed it already on Friday, the thirteenth of Nisan. It is therefore ritually pure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בברייתא דריש מקרא דמשל צבור: ולא יאות הוא מקשה. בתמיה דודאי שפיר קא מקשי א''נ בניחותא דלאו שפיר מקשה דידע ר''ח בר בא דשני תקנות הוו: הייתי אומר. שיגבו מכל ישראל לצורך עשירית האיפה ותנאי ב''ד הוא שתבא מתרומת הלשכה אבל לעולם מן התורה משל צבור: בעי. הא דתני במתני' ושלימה היתה קריבה מי אמרינן שלימה שחרית ושלימה בין הערבים: ה''ג ושלימה בין הערבים או שלימה שחרית ובטילה בין הערבים. וכ''ה בהתכלת: כד תהא פשיטא ליה. בלומר את''ל דשלימה שחרית ושלימה בין הערבים: ג' לוגין מה הן. דלעשירית האיפה היה הכה''ג מביא ג' לוגין וקמבעיא ליה כשמת כה''ג והיתה המנחה כפולה בסולת אפ היתה כפולה גם בשמן או לא: אוף הדא צריכה ליה. גם זה מבעיא ליה: ב' קמצין מה הן. דס''ל לחזקיה כאבא יוסי בן דוסתאי שסובר בהתכלת דבכל יום היה כה''ג מביא ב' קמצין לבונה ומקריב אתד מהן בשחרית וא' בין הערבים ואמר רבי יותנן התם דהלכתא כאבא יוסי וקמיבעיא ליה כשהוא מביאה שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים אם מביא כל פעם ב' קומצין או דלמא בקומץ אחד סגי: כלום למדו לקומץ. כלומר דלבונה בעי קומץ למדו ממנחת חוטא כדתניא בפרק דלעיל: מה להלן ב' קמצין. לכל עשרון קומץ לבונה דס''ל כי היכי דבעינן שעור שמן לכל עשרון אפי' נעשו הרבה עשרונות בכלי אחד כדתנן בפ' שתי מדות ה''נ בעינן קומץ לבונה לכל עשרון ה''ה כאן דכופל הסולת כופל נמי הקומצין: ומשני מה תמן צריכה ליה. כי היכי דמיבעיא ליה גבי חביתי כה''ג אם כופל הקומצין ה''נ מיבעיא ליה במביא מנחות הרבה בכלי אחד אם צריך קומץ לבונה לכל אחד או סגי ליה בקומץ אחד יהיו המנחות ששים או אחד ובגיר' הירושלמי שבבבלי לא גרסי' כאן מה תמן צריכא ליה: כלום למדו שלשה לוגין. דחביתין בעינן ג' לוגין אלא מתמיד שנאמר גבי חביתין מנחת תמיד הרי היא לו כמנחת תמיד מה להלן שלשה לוגין לעשרון אף כאן ג' לוגין לעשרון: ומשני מה תמן צריכה ליה. כי היכא דקמבעיא ליה בחביתין ה''נ מבעיא ליה בתמיד כגון שלא הקריב מנחה בבקר שהביאה אפילו בערב דכתיב ומנחתם ונסכיהם בלילה או למחר אם צריך ג' לוגין לכל אחת או דסגי להו בנ' לוגין א''נ ומה תמן ובו' מדברי רבי חזקיה הוא דקאמר לרבי יוסה שהשיב על דבריו דקאמר דלא קמבעיא ליה לר' יוחנן אקומץ דדומיא דמנחת חוטא הוא וקאר''ח א''כ מאי קמבעיא ליה לר''י טג' לוגין נילף מתמיד אלא ודאי מאי דגלי גלי מאי דלא גלי לא גלי א''כ ה''ה לענין קמצין והראשון נ''ל עיקר: בדין היה שימעלו. באפר פרה אלא שתנאי ב''ד הוא שאין מועלין באפרה: ופריך והא תני חטאת היא. דכתיב בפרה ללמדך שמועלין בה כשאר חטאות עד שלא היתה להן שעת היתר לכהנים: ה''ג היא בה מועלין ואין מועלין באפרה: משתקשקין בה. באפרה היו מתרפאין ונותנים אותה מ''ג מכותיהן דאפר מרפא מכה: כיון שנגדרו. ופרשו מספק הזאות אם נטמאו בספק טומאת המת לא היו מזין עליו שלא ימעלו בה: האשה הזאת במה היא מתכפרת. ל''ג ליה הכא ואגב גררא דר''פ מייתי ליה לכאן: ואת האובדות. שנאבד המעות בין שקלים לנדבה וכדאמרי' לעיל בר''פ דאל''כ האשה הזאת במה מתכפרת: הלכה א* מתני' כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין. ולא מחזקינן להו ברוקו של זב וזבה שהן מטמאין אדם וכלים משום דאזלינן בתר רובא: חוץ משל שוק העליון. בגמרא מפרש טעמא: שבאמצע טמאים. משום דזבין וזבות שכיחי ומהלכים באמצע הדרכים והטהורים מסתלקין לצידי הדרכים מקום שאין דריסת הרגל מצוי ומזהירין לכל טמא שלא יגע בהן אבל בשעת הרגל שרוב ישראל טהורין הטמאים מסתלקין לצדדים שלא יטמאו את העם והטהורים הולכין באמצע הדרכים הלכך בשעת הרגל רוקין הנמצאים באמצע טהורין ושבצדדין טמאין: דרך ירידה לבית הטבילה. ב' דרכים היו למקוה בא' יורדים ובאחד עולים שלא יגעו הטמאין בטהורין ושל דרך ירידה ודאי טמאין לפי שנפלו מיד המביאין לטבילה: שלא כירידתן עלייתן. דבירידתן ודאי טמאין היו לכך היו מורידין לבית הטבילה ובעלייתן טהרו לאחר שהטבילן: ר' יוסי אומר כולן טהורין. דלא גזרו על ספק כלים בירושלים: מגריפה. כלי שגורפין וכונסים בו עצמות המתים כשהם מפוזרין: מריצה. מפרש בגמרא: שוחט בו מיד. דודאי הטבילוה בעלים מאתמול כדי שיהיה לה הערב שמש ותהא ראויה לשחוט בה היום בערב פסח: בי''ג שונה ומטביל. כלומר אע''ג דאיכא למימר כבר הטבילוה בעלים צריך המוצאה להטבילה שנית דשמא לא הטבילוה בעלים דהוה לה שהות להמתין עד סמוך לחשיכה ואע''פ שלא גזרו על ספק כלים אפ''ה גבי קדשים הצריכוה טבילה: קופיץ. סכין גדול רובן עשויין לחתוך בשר ולשבר בו עצמות: בזה ובזה. בי''ג ובי''ד שונה ומטביל לפי שעיקרה לחגיגה ששבירת העצם מותר בה ואיירי כגון שהיו הכהנים טמאי מתים בספק וחל שביעי שלהן בע''פ דאין מביאין עמו חגיגה דהוה ליה כפסח הבאה בטומאה וחגיגת ט''ו יעשו בטהרה ואין הכהנים שהן טבולי יום מטמאין הסכין שאין טבול יום אפי' דמת מטמא כלים: חל י''ד להיות בשבת שוחט בה מיד. ולא אמרינן ביון דשבת הוא לא נשחט בה מספיקא שמא טמאה היא ונמצא הפסח טמא ומחלל את השבת שלא במקום מצוה וי''מ שוחט בה מיד בקופיץ קאמר דאף על גב דאין חגיגה בשבת מ''מ חזקה שהטבילוה מערב שבת לצורך חגיגת י''ד:

לערב והיא מחוסרת כפרה ובכרת היא תיקנו ב''ד שיהו באות משל צבור: המספק את הקינין שהגזבר לוקח את הקינין מאחד בדמים קצובין וקצבה שלהן כדמפורש בסוף פרק קמא דכריתות אמר רשב''ג המעון הזה אם אלין בלילה עד שיהו בדינרין נכנס ודרש ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות מביאה קרבן ואוכלת בזבחים וחין השאר עליהן חובה ועמדו קינין בו ביום ברבעתים ומייתי לה נמי בב''ב פרק בתרא (דקס''ו) וה''נ אמרינן בכריתות בפ' ב' נכרי שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע .) שקל לקינו דהיינו דינר: מתני' כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין ומוקי בפסחים פ''ק ואע''ג דאתחזק זב התם משום דלא גזרו על ספק הרוקין בירושלים חוץ משל שוק העליון שכל זב נפנה לשם: בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאין. ירושלמי ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי קצרן של נכרים היה שם בשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת פי' באמצע הדרך לשון שביל והטהורין הולכין מן הצד והטהורין הולכין סתם והטמאין אומרים להם פרושו בשעת הרגל הטהורים הולכין שיבולת והטמאין הולכין מן הצד והטמאין הולכין סתם והטהורין אומרים להם פרושו: מתני' כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאין בפסחים בסוף פ''ק פריך רישא לסיפא דרך ירידה לבית הטבילה טמאין הא דעלמא טהורין אימא סיפא דרך עליה טהורין הא דעלמא טמאין אלא רישא דוקא הא בעלמא טהורין לפי שלא גזרו על ספק כלים וסיפא לאפוקי גזייתא ופרש''י ז''ל מבואות קטנים שהיו סמוכין לדרך הירידה ועליה ופעמים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמים היו עולין בהנהו מבואות טמאים מספק שהרי תחלתן טמאין היו ספק נפלו בירידה ספק נפלו בעליה ומספיקא לא נפקי מטומאתן אבל שאר כלים דספק נטמאו ספק לא נטמאו לא גזרי עליהן מספק: שלא כירידתן עלייתן שבדרך אחד היו יורדין לבית הטבילה ובדרך אחר היו עולין: והמריצה המיוחדין לקברות פי' כלי ברזל שבראשו חד וראוי לחפור בו ארץ קשה ובלע''ז סובולונ''י ובירושלמי קורא אותה צפורן שדומה לצפורן מאן דאמר מריצה שהיא מריצה את האבן: מתני' מכין שנמצאת בי''ד בניסן שוחט בה מיד. הפסח שהטבילוהו בעלים בי''ג שיהא לה הערב שמש בי''ג שונה ומטביל שמא לא הטבילה בעלים עדיין. קופיץ בין בזה ובין בזה בין בי''ג יבין בי''ד שונה ומטביל שמא עדיין לא הטבילוה בעלים אפילו מצאה בי''ד שמא אין דעתו לעשות חגיגה בי''ד שבא במרובה ואפי' בחול וכ''ש בשבת ובטומאה דלא עבדינן חגיגה כלל: חל י''ד להיות בשבת אפי' קופיץ שוחט בה מיד לפי שהטבילה בי''ג שאין מטבילים כלים בשבת כדאיתא בביצה פ''ב לפי שנראה כמתקן כלי א''נ גזרה שמא ישהה ועל כרחו הטבילה בע''ש שצריך לו לטבילת ט''ו שהוא יו''ט: נמצאת קשורה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד