שקלים כב ע"א

ר' אלעזר אומר: זה שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בפנים בין בחוץ — ישרף בחוץ. שכיון שטומאתו חמורה אין להכניסו לעזרה ולא להשהותו שם לאחר שנכנס. ואילו זה שנטמא בולד הטומאה, בין שנטמא בחוץ, בין בפנים — ישרף בפנים, שכיון שטומאתו קלה אפשר להכניסו לעזרה כדי לשורפו בפנים. ואילו ר' עקיבא אומר: מקום טומאתו שם שריפתו בכל מקרה. שאם נטמא בפנים, בין אם נטמא באב הטומאה, בין אם נטמא בולד הטומאה — הריהו נשרף בפנים, ואם נטמא בחוץ — הריהו נשרף בחוץ.

א גמרא במשנה הוזכרו אב הטומאה וולד הטומאה. ומביאים כי נחלקו אמוראים בפירוש הדברים במשנתנו. בר קפרא אמר: "אב הטומאה" האמור במשנתנו הוא דבר הטמא דבר תורה, וולד הטומאה הוא דבר הטמא מדבריהם, מדברי חכמים. ר' יוחנן אמר: בין זה בין זה, בין "אב הטומאה" ובין "ולד הטומאה" האמורים במשנתנו — הם דברים הטמאים מדבר תורה. ומקשים: וקשיא [ולפי זה קשה] שיטתו של ר' יוחנן על שיטתם דבית [של בית] שמאי, שכן שנינו במשנתנו שבית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים חוץ מבשר שנטמא באב הטומאה בחוץ, ולשיטת ר' יוחנן מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא באב הטומאה בחוץ, מה בין זה שנטמא בולד הטומאה בחוץ, שחילקו בית שמאי במקום שריפתם, הרי זה וזה, הן "אב הטומאה" והן "ולד הטומאה" האמורים במשנתנו, לא דבר תורה הוא? ומוסיפים להקשות: ואפילו על שיטתם דבית [של בית] הלל וכי לא מקשייא [אין זה קשה]? שהרי במשנתנו בית הלל אמר: הכל ישרף בחוץ חוץ מה שנטמא בולד הטומאה בפנים, ולשיטת ר' יוחנן מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בפנים, מה בין זה שנטמא באב הטומאה בפנים? ומדוע חילקו בית הלל במקום שריפתם וכי זה וזה לא דבר תורה הוא? ומעירים: לא הוו [היו דנים] בה רבנן [חכמים] בפירוש המשנה לשיטת ר' יוחנן אלא על פי שיטתו של בר קפרא, וקשיא [וכך קשה] לדבריהם אף מדברי בר קפרא על שיטתם דבית [של בית] שמאי. ששנינו במשנתנו שבית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ מבשר קדשים שנטמא באב הטומאה בחוץ, ולשיטת בר קפרא מה בין בשר שנטמא באב הטומאה בין אם נטמא בחוץ בין אם נטמא בפנים? וכי לשיטתו זה וזה טומאת הבשר לא מדבר תורה הוא? ומדוע אם כן חילקו בית שמאי במקום שריפתם? ומתרצים: הסיבה שחילקו בית שמאי היא בגין [משום] הדברים שר' עקיבא אמר במשנתנו שבמקום טומאתו שם תהא שריפתו, ובית שמאי קיבלו סברה זו. אכן אין בית שמאי סבורים לגמרי כר' עקיבא, שלדעתם הנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה אם נטמא בחוץ מפני שטומאתו חמורה אין מכניסים אותו לפנים לשורפו, ואולם הנטמא בולד הטומאה שטומאתו רק מדברי חכמים מכניסים אותו לשורפו בפנים אף שנטמא בחוץ. ואילו לדעת ר' עקיבא גם הנטמא בולד הטומאה כיון שנטמא בחוץ אין מכניסים אותו לפנים כדי לשורפו. וממשיכים להקשות לשיטת בר קפרא: ואפילו על שיטתם דבית [של בית] הילל וכי לא מקשייא [אין זה קשה]? שהרי בית הלל אמר במשנתנו: הכל ישרף בחוץ, חוץ מבשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בפנים, ולשיטת בר קפרא מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בין אם נטמא בפנים בין אם נטמא בחוץ, וכי זה וזה לא מדבריהם (מדברי חכמים) הוא? ומשיבים: הסיבה שחילקו בית הלל היא בגין [משום] הדברים שר' שמעון אמר: מאכלו ומשקו של מצורע משתלחין חוץ לשלש מחנות, מחנה שכינה (המשכן), מחנה לויה (מקום חניית בני שבט לוי מסביב למשכן), ומחנה ישראל (מקום חניית שאר שבטי ישראל), כדין המצורע עצמו, שאם נטמאו מאכלו או משקהו בחוץ אין יכול להכניסם בפנים. ולסברה זו אפשר שהוא הדין גם בבשר שנטמא, שלדעת בית הלל אף שטומאתו רק מדברי חכמים, כיון שנטמא בחוץ אין יכולים להכניסו בפנים כדי לשורפו (אף שאם נטמא בפנים יכול להשאירו שם כדי לשורפו שם).

ב הלכה ד משנה כשבאים להקטיר את איברי עולת התמיד לא היו הכהנים המביאים אותם להקרבה מניחים אותם מיד על גבי המערכה שעל גבי המזבח, אלא היו ניתנין תחילה על גבי כבש המזבח מחצי כבש ולמטה (בשש עשרה אמות התחתונות של המזבח, שאורכו כולו שלושים ושתים אמות) בצד מערב שלו. איברים של קרבנות המוספין של שבת ויום טוב ניתנין מחצי כבש ולמטה בצד מזרח שלו. מוספים של ראשי חדשים ניתנין על חלק המזבח הנקרא כרכוב המזבח ו(פי שיבואר בגמרא) מלמעלן (מלמעלה). והלכה אחרת: חובת מתן מחציות השקלים בכל שנה והבאת הביכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), שעניינם קשור לבית המקדש ואין להם משמעות כשאין בית המקדש, אבל מעשר דגן (ושאר פירות) ומעשר בהמה וקדושת בכורות בהמה נוהגין בין בפני הבית, ובין שלא בפני הבית. ואף שבזמן שאין המקדש קיים אי אפשר להקריב את מעשר הבהמה והבכורות, ממתינים עד שיפול בהם מום ובנפילת מום בהם הריהם מותרים באכילה. המקדיש שקלים למצות מחצית השקל ופירות למצות ביכורים בזמן הזה — הרי זה קודש, והשקלים אסורים בהנאה כמעות הקדש, והפירות אסורים באכילה (ויותירם אצלו עד שיירקבו). ר' שמעון אומר: המפריש פירות בזמן הזה ומקדישם לביכורים, וכגון שאומר "ביכורים אלו יהיו קודש" — אין חלה עליהם קדושת ביכורים ולפיכך אינן קודש.

ג גמרא שנינו במשנה שאת אברי מוספי ראשי החודשים מניחים על כרכוב המזבח. ומבארים: איזהו כרכוב המזבח? — רצועה ברוחב אמה על גג המזבח הנמצאת בין קרן לקרן, שהיא מקום הילוך רגלי כהנים על גג המזבח בזמן עבודתו.

ואגב כן שואלים: כשחל ראש חודש בשבת וצריך להקריב גם מוספי שבת וגם מוספי ראש חודש, מי מהם מוקרב קודם? ר' ירמיה סבר מימר [חשב לומר] שכאשר צריכים להיקרב מוספי שבת וגם מוספי ראש חודש — מוספי ראש חודש קודמין. ומעירים: חייליה [כוחו] של ר' ירמיה, כלומר, הסיוע לשיטת ר' ירמיה הוא מן הדא [מזה], ממה ששנינו בברייתא: כאשר חל ראש חודש בשבת וצריכים הלויים לשיר בזמן הקטרת נסכי קרבן התמיד של שחר ונסכי התמיד של בין הערביים את שירו של יום השבת ושירו של ראש חודש — שירו של ראש חודש קודם, ולכאורה כך הוא אף דין קרבן המוסף, ששל ראש חודש קודם לזה של שבת. אמר ר' יוסה: שנייא היא תמן [שונה הוא הדין שם] בענין שיר הלויים, שכן אמר ר' חייא בשם ר' יוחנן: הטעם שמקדימים את השיר של ראש חודש לזה של שבת הוא, כדי לפרסמו את היום הזה ולהודיע לכל שהוא ראש חודש, שכיון שראש החודש נקבע על פי בית דין, יש לפרסם לכל שקידשו בית דין את החודש, אבל את השבת אין צריך לפרסם. כיצד היה עושה? שוחט היה את מוספי השבת ואומר עליהן הלויים את שירו של ראש חודש. ומה טעם עשה כן? שמאחר וכלל הוא ששירו של שבת ושירו של ראש חודש — שירו של ראש חודש קודם, ברם הכא [אבל כאן] בענין הקרבת המוספים למזבח מוספי שבת ומוספי ראש חודש — מוספי שבת קודמין, על שם (משום) הכלל "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו". ולכן אמרו חכמים שיקריב תחילה את מוסף השבת ולאחריו ישירו הלויים את שירו של ראש חודש.

ד שנינו במשנה שהמקדיש שקלים וביכורים בזמן הזה, לדעת התנא קמא הרי זה קודש, ולדעת ר' שמעון האומר בזמן הזה על פירות חולין "ביכורים קודש" — אינם קודש. ומעירים עוד: הא [הרי] אם הוא אומר בזמן הזה על שקלים של חולין שהם קודש — קדשו [הם מתקדשים] אף לדעת ר' שמעון. ומעירים: אף שמדברי המשנה משמע שר' שמעון מודה בענין זה לתנא קמא, שנינו שר' שמעון בן יהודה משום (בשם) ר' שמעון אומר: בין אלו, הביכורים, ובין אלו, השקלים, לא קדשו. וכיון שעוסקת הגמרא בענין הקדש בזמן הזה, מביאים עוד כי תני [שנויה ברייתא]: כיון שגוי המתגייר בזמן שבית המקדש קיים צריך להביא קרבן עולה של שני תורים או שני בני יונה ("קן"), גר (גוי המתגייר) בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, צריך להביא (להפריש) לקינו ריבעית (רבע דינר) כסף, שזהו הסכום הקטן ביותר שניתן לקנות בו קן (שני עופות, תורים או בני יונה). כי הגר צריך להביא בין השאר גם קן לקרבן, שמאחר שבימינו אין קרבן — לפחות שיפריש את הכסף שיהיה ראוי לקרבן. אמר ר' שמעון: ביטלה ר' יוחנן בן זכאי את ההלכה הזו מפני התקלה, שמא יהנה ממעות אלו המצויים אצלו, ויעבור על איסור מעילה. ומסבירים: מהו מפני התקלה? כלומר, היכן ראינו שחששו חכמים לתקלה כגון זו? — כהדא דתני [כזו ששנינו בברייתא]: אין מקדישין ולא מעריכין (נדרי ערכין, וכגון שאומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי"), ולא מחרימין (נדרי חרמים, וכגון שאומר על דבר מסויים "הרי זה חרם"), ולא מגביהין (מפרישים) תרומות ומעשרות בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, שכן יש חשש לתקלה, שיבואו להנות מאחד מאלו ונמצאו מועלים. ואם עבר והקדיש או העריך או החרים או הגביה — הכסות שהקדישה תישרף, הבהמה תיעקר, וכיצד היא עקירה זו? — מכניסה למקום גדור ונועל בפניה הדלת והיא מתה מאיליה מרעב, והמעות שהקדיש ילכו לאיבוד לים המלח. שנינו שר' יוחנן בן זכאי ביטל את חובת הגר להפריש קן לקרבנו מפני החשש לתקלה. ושואלים: אם עבר הגר על הוראת ר' יוחנן בן זכאי והקדיש האם הקדשו הקדש? ואומרים: ניתן לפשוט את השאלה מן מה [ממה] שאמר ר' שמעון באותה ברייתא: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי לחובת הגר להקדיש קן לקרבנו מפני התקלה, הדא אמרה [זאת אומרת] שביטל ר' יוחנן רק את החיוב, ואולם אם עבר והקדיש — קדשו בכל זאת. ומעירים: ר' יודה מענתודרייא בעי קומי [שאל לפני] ר' יוסי: הכא את [כאן] בברייתא זו אתה]

Rabbi Elazar says: Flesh from offerings of the most sacred order that became ritually impure from a primary source of ritual impurity, whether it became so inside the courtyard or outside, is burned outside. Since its ritual impurity is of the most stringent type, it is not to be brought into the courtyard, or allowed to remain there. However, an item that became ritually impure from a secondary source of ritual impurity, whether it became ritually impure outside or inside, is burned inside. Since its ritual impurity is of a lenient type, it can be brought into the courtyard in order to be burned. Rabbi Akiva says: The place of its impurity is where its burning should occur. Therefore, regardless of whether the source is primary or secondary, such flesh is burned wherever it presently is.

GEMARA: The opinions in the mishna, with the exception of that of Rabbi Akiva, distinguish between impurity conferred by a primary source and that conferred by a secondary source. The Gemara presents a dispute as to the nature of this distinction. Bar Kappara said: The primary source of ritual impurity mentioned in the mishna is referring to a scenario where the flesh of the offering became impure by Torah law, and the secondary source of ritual impurity mentioned in the mishna is referring to impurity by rabbinic ordinance. Rabbi Yoḥanan said: Both this and that, both the primary and secondary sources of ritual impurity mentioned, refer to cases of impurity by Torah law. The Gemara asks: And there is a difficulty with Rabbi Yoḥanan's opinion that arises from Beit Shammai's opinion in the mishna. It was taught in the mishna that Beit Shammai say: It all should be burned inside the courtyard of the Temple, except for that which became impure from a primary source of impurity outside. In accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, what is the distinction between a primary source of impurity outside and a secondary source of impurity outside? After all, are not this and that, both the flesh that became impure from the primary source and that which became impure from the secondary source, impure by Torah law? And is this not difficult even according to the opinion of Beit Hillel? As the mishna stated that Beit Hillel said: It all should be burned outside the courtyard of the Temple, except for what became ritually impure by a secondary source of impurity inside. In accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, what is the distinction between consecrated flesh that became ritually impure from a secondary source of impurity inside and consecrated flesh that became ritually impure from a primary source of impurity inside? Are not this and that Torah law, and shouldn't the principle be the same? The Gemara proceeds to ignore these questions with regard to Rabbi Yoḥanan's opinion, explaining that the Sages did not discuss the mishna except in accordance with the opinion of bar Kappara. And there is also a difficulty in accordance with the opinion of bar Kappara with the statement of Beit Shammai. For it was taught in the mishna that Beit Shammai say: It all should be burned inside the courtyard of the Temple, except for that which became impure from a primary source of ritual impurity outside. In accordance with the opinion of bar Kappara, what is the distinction, with regard to flesh that became impure by a primary source of impurity, between whether it occurred outside the Temple courtyard or inside? In accordance with the opinion of bar Kappara, are not this and that Torah law and shouldn't the rule be the same? Accordingly, why distinguish between them with regard to where the flesh must be burned? The Gemara answers: The reason that Beit Shammai distinguish between impurity that occurred inside the Temple courtyard and that which occurred outside is because they accepted the reasoning of Rabbi Akiva, who said in the mishna: The place of its impurity is where its burning should occur. Beit Shammai, however, do not completely agree with Rabbi Akiva. With regard to items that became impure by Torah law, their opinion is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, meaning that the items should be burned wherever they are. However, if an item became impure by rabbinic ordinance, Beit Shammai maintain, against the opinion of Rabbi Akiva, that it is brought into the courtyard to be burned. The Gemara continues to question the opinion of bar Kappara: And is this not difficult even according to the opinion of Beit Hillel? As the mishna stated that Beit Hillel said: It all should be burned outside the courtyard of the Temple, except for that which became ritually impure by a secondary source of impurity inside. According to bar Kappara what is between, why is there a distinction, with regard to flesh that became impure by a secondary source of impurity between whether it occurred outside the Temple courtyard or inside? Aren't both this and that instances where the impurity is by rabbinic ordinance? The Gemara answers: Beit Hillel distinguish between impurity that occurred inside the Temple courtyard and impurity that occurred outside due to that which Rabbi Shimon said: The food and drink of a leper is banished from all three of the camps in which the Children of Israel lived in the desert. These are the camp of the Divine Presence, i.e., the Tabernacle; the camp of the Levites, who were encamped around the Tabernacle; and the camp of Israel, where the rest of the nation lived. Once food and drink has become impure through contact with a leper, it is banned from all three camps, like the leper himself. If it became impure outside the camps, it should not be brought inside. Beit Hillel follow the same rationale, that an item rendered impure outside, even if by rabbinic ordinance, may not be brought into the Temple even for the purpose of burning it.

Halakha 4 · MISHNA The limbs of the daily offering were not placed directly on the altar fire. Instead, after cutting up the offering, its limbs were placed first on the ramp of the altar, from the halfway point and below, on the lower sixteen cubits of the ramp, on its western side. Limbs of the additional offerings of the Shabbat and Festivals were placed on the ramp from the halfway point and below on its eastern side. Additional New Moon offerings were placed on top of the upper part of the edge [karkov] of the altar. Another law: The obligation to give half-shekels each year and to offer the first fruits is practiced only in the presence of the Temple,as fulfillment of these mitzvot is only possible then. But the mitzvot of produce tithes and grain tithes and of animal tithes and of the sanctified firstborn animals are practiced whether one is in the presence of the Temple, or one is not in the presence of the Temple. Although animal tithes and firstborn cannot be sacrificed without a Temple, once they develop a blemish, they may be eaten by their owners. If, in the present time when there is no Temple, one consecrates shekels for the mitzva of the half-shekel or fruits for the mitzva of first fruits, they are consecrated, and it is prohibited to derive benefit from them. Rabbi Shimon says: One who declared first fruits to be consecrated, in the present time, does not give them that status and they are not consecrated.

GEMARA: The mishna states that additional New Moon offerings were placed on the karkov. What is the karkov of the altar? It is the cubit-wide area between one horn and the other on the top surface of the altar, and the place allocated for the priests' passage when they move about the altar performing their duties.

While on the topic, the Gemara asks: When the New Moon falls on Shabbat and both the additional Shabbat offerings and the additional New Moon offerings must be offered, which of them takes precedence? Rabbi Yirmeya thought to say that when additional Shabbat offerings and additional New Moon offerings are both sacrificed, the additional New Moon offerings take precedence and are offered first. The Gemara comments: The strength of, or support for, Rabbi Yirmeya's opinion comes from that which was taught in a baraita: When the New Moon falls on Shabbat, the song sung by the Levites in the Temple of Shabbat and the song of the New Moon both need to be sung; the song of the New Moon takes precedence, and likewise, the additional offering of the New Moon is offered first. Rabbi Yosei said: The halakha is different there in the case of the Levites' song, as Rabbi Ḥiyya said in the name of Rabbi Yoḥanan: The reason that the song of the New Moon takes precedence over the song of Shabbat is in order to publicize the occasion and to inform everyone that it is the New Moon. Since the New Moon originally depended upon the Sanhedrin establishing its exact date, there was a need to publicize which day was the first of the month. How precisely would it be done? When would they sing the song for the New Moon, while preserving the precedence of the additional Shabbat offerings? The priest would slaughter the additional Shabbat offerings and the Levites would then sing the song for the New Moon. However [beram] here, with regard to the additional Shabbat offerings and the additional New Moon offerings rather than the songs, the additional Shabbat offerings take precedence, following the principle: When a frequent practice and an infrequent practice clash, the frequent practice takes precedence over the other, the infrequent, practice. Therefore, the Sages said to slaughter the additional Shabbat offering before the additional New Moon offering.

§ The mishna stated that the obligation to give half-shekels each year and to offer the first fruits is only practiced in the presence of the Temple. However, if one consecrates shekels or first fruits in the present day, they are consecrated, and it is prohibited to derive benefit from them. Rabbi Shimon disagrees and says such an attempt to consecrate the first fruits would not be effective. The Gemara points out: Even according to Rabbi Shimon, this indicates that shekels would be consecrated if one did so in the present day. Rabbi Shimon ben Yehuda in the name of Rabbi Shimon says, contrary to this implication: Both these, first fruits, and those, shekels, are not consecrated. The Gemara continues with a discussion of consecrated items in the present day, in the absence of the Temple. It was taught in a baraita: A convert who converts in the present day is obligated to set aside, in lieu of his pair of doves, a quarter-dinar of silver, for that is the cheapest price at which one can purchase them. A convert at the time of the Temple was obligated to offer two doves or pigeons as the conclusion of the conversion process. Rabbi Shimon said: Rabbi Yoḥanan ben Zakkai voided that obligation due to the potential for a mishap, since that money would be consecrated and there is a high risk that it would be misused. What is meant by: Due to the potential for a mishap? Where can it be seen that the Sages were concerned about the possibility of such mishaps? Like that which was taught in a baraita: One may not consecrate an item, or take a valuation vow, i.e., vow that one's value is dedicated to the Temple, or consecrate objects for use by the priests or the Temple, or separate terumot or tithes in the present day when there is no Temple, lest there be a mishap and one derive prohibited benefit from any of those items. And if he violated this rule, and consecrated an item, or took a valuation vow, or consecrated an object for use by the priests or the Temple, or separated terumot or tithes, the clothing that was consecrated is burnt, the animal is destroyed. How is it destroyed? The door of its stall is locked in front of it and it dies by itself, of hunger, as it is prohibited to actively destroy consecrated items. And the money that was consecrated goes to the Dead Sea, i.e., is abandoned where no one will ever find it. Rabbi Yoḥanan ben Zakkai voided the convert's obligation to set aside money for a pair of doves. The Gemara asks: If the convert transgressed and ignored the instructions of Rabbi Yoḥanan ben Zakkai and consecrated money for a pair of doves, is it effective? The answer to this question can be inferred from that which Rabbi Shimon said in that same baraita: Rabbi Yoḥanan ben Zakkai voided that obligation due to the potential for a mishap. That is to say, from the fact that the potential for a mishap exists, one can infer that if one transgressed and consecrated the money, it is nevertheless consecrated. Rabbi Yodeh Antodarya asked in the presence of Rabbi Yosei: Here in the baraita you