מתני' שבעת ימים קודם יוה''כ מפרישין כ''ג. שכל עבודת יוה''כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא (דף יב:) דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא (דף ו.) מפרש למה מפרישין: ללשכת פרהדרין. כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן: ומתקינין לו. ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש: ובעד ביתו. גבי יוה''כ כתיב באחרי מות: א''כ. דחיישת למיתה: אין לדבר סוף. שמא גם זו תמות: גמ' שריפת הפרה. פרה אדומה: שעל פני הבירה. לקמיה מפרש מאי בירה: צפונה מזרחה. במקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה: שכל מעשיה. של פרה: כלי גללים. צפיעי בקר מפרש להו במנחות בפ' ר' ישמעאל (דף סט:): כלי אדמה. שאין עשויין ככלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהוא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים: מאי טעמא. תקינו לה כלים הללו: דטבול יום. לקמן יליף בפרק טרף בקלפי (דף מג:) והזה הטהור כו': כי היכי דלא ליזלזלו בה. לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה וזו אחת מהן: כיון דחטאת היא. חטאת נקראת שנאמר (במדבר יט) למי נדה חטאת היא: וחטאת טעונה צפון. חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה: וכתיב. בפרה (שם) אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי: כי היכי דליהוי היכירא. לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה: הבירה אשר הכינותי. אשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים: מנא הני מילי. דבעי פרישה ליוה''כ ולפרה: כאשר עשה. במלואים שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים שנאמר (ויקרא ח) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ובשמיני עבדו שנאמר (שם ט) ויהי ביום השמיני קרא וגו' וכתיב קרב אל המזבח וגו' כאשר וגו' צוה לעשות לדורות לפרוש ז' לפני עבודת יום אחד: דלפני עשייה. קיום המצוה:

מתני' שבעת ימים קודם יוה''כ. יש מקומות ששונה המניין ברישא כמו בכאן ובבבא קמא (דף ב.) ארבעה אבות נזיקין ובפרק קמא דר''ה (דף ב.) ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים ברפ''ק דמסכת ע''ג (דף ב.) ובפ''ק דקידושין (דף ב.) האשה נקנית בג' דרכים ושואלין ודורשין בהלכות (החג) לפני (החג) שלשים יום (פסחים דף ו.): וחכ''א א''כ אין לדבר סוף. דאי איכא למיחש למיתה דחדא ניחוש אפילו למיתה דתרתי ותלת ואע''ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף כו:) משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן וסתם מתני' דהכא ס''ל דאי חיישינן לחדא ניחוש נמי לטובא י''ל דה''ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפרק ד' אחין (ג''ז שם.) דילמא אדמייבם חד מיית אידך מכל מקום למיתה לזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט אם כן ניחוש אפילו לתרתי ותלת אי נמי התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין וליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט וא''כ אין לדבר סוף הלכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא וכי פריך בגמ' (לקמן דף יג.) מאי שנא דגבי טומאה דשכיח טפי ממיתה כדאמר בגמרא סגי לתקן לכהן אחר תחתיו והכא חיישינן לתרתי ותלת הוה מצי לשנויי כי האי גוונא ההיא חששא בעלמא היא ולא היה צריך להפריש אחר כי מסתמא ימצאו הרבה שיהו ראויין לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד אלא בלאו הכי משני שפיר: להוציא מלבן של צדוקין. לאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוי מזלזלי בה כולי האי אדרבה אמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת אלא כדתנן בפ''ג דמסכת פרה (מ''ח) סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כ''ג רד טבול אחת דמחמת שנוגעין בו חשבינן ליה כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית: שכל מעשיה בכלי אבנים וכו' . דווקא באלו ז' ימים של שריפת הפרה אבל בשעת קידוש התנן בפ''ה דמס' פרה (מ''ה) בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשין מבכלי גללים וכלי גללים וכלי אבנים איצטריך ליה לאשמועינן דאע''ג דלאו כלים מיקרו לענין טומאה מ''מ הם כלים לענין קידוש וקרינן בהן מים חיים אל כלי: ומאי שנא צפונה מזרחה. וא''ת אמאי לא היו מפרישין נמי כ''ג לפני יוה''כ ללשכה זו שעל פני הבירה וי''ל דלשכת פרה היו קורים לה לשכת בית אבן כי היכי דנהוי לה היכירא שכל מעשיה בכלי אבנים ואי הוו מפרשי נמי לההיא לשכה כ''ג לפני יוה''כ אז לא הוה ליה היכירא לפרה אי נמי י''ל משום דכ''ג ביוה''כ פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שבנויה בקדש אבל פרה שנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה: אלא אימא כוליה קרא ביוה''כ כתיב. תימה לי מאי קא פריך דאי כוליה קרא ביוה''כ כתיב אם כן לעשות למה לי וי''ל דסלקא דעתך דמקשה דתרוייהו איצטריך ליוה''כ דאי לא כתב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתב אלא לעשות ה''א זה פרה להכי כתב תרוייהו לאשמועינן דווקא יום הכפורים דכתיב ביה תרוייהו:

פרק א'
שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין פי׳ לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו לפיכך צריך להפרישו. ובגמרא מפרש מהיכן נפקא לן פרישה זו והתם נמי מפרש מביתו למה פורש. ולשכת פרהדרין זו היא במחנה שכינה לפנים משער ניקנור כדאיתא בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כלומר מזמינין. ולא בעי הפרשה דאפי׳ למ״ד דהפרשה מדאורייתא ממלואים מצוה בעלמ׳ היא ולא מעכבא בעבודת יום הכפורים ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד ובגמ׳ מפרש כהן שני זה במה מחנכין אותו.

שמא יארע בו פסול. פי׳ פסול קרי או שאר טומאו׳ המעכבו׳ אותו מלעבוד עבודה.

רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו. ובמסכת סוכה פרכינן מינה לאביי דאמר התם דר׳ יהודה לא חייש למיתה. ופרקינן דהכא חייש משום מעלה דכפרה ורבנן אפילו בהא לא חיישי למיתה.

אמרו לו א״כ אין לדבר סוף. פי׳ שמא תמות גם זו ובגמרא פרכי׳ רבנן נמי דחיישי לטומאה לימרו לנפשייהו דא״כ אין לדבר סוף ושמא יארע פסול אף בשני והתם מתרץ לה.

גמרא תנן התם בפ״ג דמסכת פרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה. יש מפרשי׳ דלהכי לא קתני כהן גדול כדקתני במתני׳ גבי יום הכפורים משום דסבי׳ ליה להאי תנא דשריפת הפרה כשרה בכהן הדיוט. ופלוגתא היא במסכת פרה ואית׳ נמי בסיפרי ונתתם אותה לאלעזר הכהן זאת לאלעזר שהיה סגן. ולדורות בכהן גדול דברי רבי מאיר ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים זאת לאלעזר ולדורות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט וסתמא דהכא דלא כר׳ מאיר. ומיהו התם במסכת פרה קתני פרות שנעשו מימות משה ואילך כלם היו בכהנים גדולים ולפום פשטא אתיא כרבי מאיר והנכון דהא מתני׳ דשבעה ימים מפרישין כו׳ דברי הכל הוא ואפילו לר׳ מאיר ותנא לא בעי לאתויי נפשיה בפלוגתא וקתני כהן השורף את הפרה והאי לישנא משמע הראוי לשרוף את הפרה לכל חד וחד כדאית ליה ומודו ר׳ יוסי ורבי שמעון דאע״גב דלדורות כשרה בכהן הדיוט דמצוה בכהן גדול ולפיכך היו כל הפרות שבמקדש בכהנים גדולים:

שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים. פרש״י כלי גללים של צפיעי בקר ואיכ׳ דלא גרסי כלי אבנים ומפרשי שהוא בכלל כלי גללים כדכתי׳ נדבכין די אבן גלל וקשיא לן דהא אמרינן במס׳ שבת גבי שלש מדות בכלי חרס וכן במסכת נדה פ׳ בא סימן דכלי חרס שאינו נקוב במוציא משקה כשר למי חטאת והא כלי חרס מקבל טומאה הוא ויש מתרצים דהא דאמרינן דמעשיה של פרה בכלים שאין מקבלי׳ טומאה היינו קודם קדוש כי היכי דלא ליזלזלו בה כדאמרינן הכא אבל לאחר קדוש ליכא קפידא: וקשה לתירוץ זה הא דתנן התם ומייתי׳ לה בפ״ק דחולין צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה כו׳ ופרש״י ז״ל בפ״ק דחולין דההיא על כרחין קודם קדוש היא והא סתם צלוחית של חרס היא ומיהו ר״י ז״ל פי שם דההיא לאחר קדוש וכדפרשי׳ בדוכתה. וי״ל לדברי רש״י ז״ל דאפילו קודם קדוש לא הקפידו אלא בשאר כלים דפרה אבל בכלים דמימי חטאת כיון דלאחר קדוש ליכא קפידא הוא הדין לקודם קדוש שלא לערות מימי חטאת מכלי אל כלי. עוד כתבו בתוספות שלא הקפידו בכלים שאין מקבלין טומאה אלא בכלים שנשתמשו בלשכה בלבד וכדקתני שכל מעשיה בכלי גללים דמשמע מעשיה של לשכה וכיון דחזו דבמעשי הלשכה מחמירין כולי האי לא אתו לזלזולי בפרה כלל ונכון הוא אבל דעת רבותי והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא:

כיון דטבול יום כשר בפרה. פי׳ מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש והכי נמי אמרי׳ התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.

דתנן מטמאין. כו׳ פי׳ דאע״גב דמדאורייתא אינה חובה שתהא בטבול יום חכמים קבעוה חובה מפני הצדוקי׳ כדמפרש ואזיל. והיינו דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כו׳ והתם תנן כיצד מטמאי׳ אותו סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג וכו׳ פי׳ שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעין בו כדתניא לקמן לפי שבגדי אוכלי הקדש מדרס לחטאת כדאיתא בפרק חומר בקדש: לפיכך בשעת שריפתה היו נוגעין בו כדי לטמאו ואף על גב דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הא אית בה הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקדש טומאה היא לפרה וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא. וא״ת ולמאן דאמ׳ התם דטומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש מאי הכירא איכא בהא. וי״ל דמודה הוא דאיכא טומאות חמורות דרבנן דבעו הערב שמש כגון צנורא של גוי וכדאמרינן לקמן מעשה בשמעון הצדיק שסיפר עם הגמון א׳ בשוק וניתזה צנורא מפיו על בגדיו ושמש ישבב אחיו תחתיו משום דהוה בעי הערב שמש ואע״גב דטומאת גוי אינה אלא מדרבנן שגזרו על הגוים שיהו כזבין לכל דבריהם ודכותה אמרינן הכא דטומאת אוכלי הקדש לחטאת עשאוה כטמא שרץ מפני מעלת חטאת והכין אית׳ פרק חומר בקדש.

ומאי שנא צפונה מזרחה כיון דחטאת הוא וחטאות טעונין צפון. פי׳ חטאת הקריבה בחוץ (נ״ל שצ״ל במזבח) טעונה צפון דאלו חטאת זו בהר המשחה נשחטת וכתי׳ בה בפרה אל נוכח פני אהל מועד פי׳ כי כשהיה מזה דמה בהר המשחה היה צריך שיהא רואה פתח קדש קדשים שהוא בכותל מזרח. וכדתנן כפתוה בחבל המגג ונתנוה על גבי מערכה ראשה לדרום ופניה למערב. שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו פי׳ דאע״ג דשחיטתה בזר כשרה משום דשחיטה לאו עבוד׳ היה ומה שאין כן בשריפה דבעיא כהן. אפילו הכי כל שאפשר למעבד שחיטה בכהן טפי עדיף וכך מצותה ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית ז׳ פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. ועל כל הזיה טובל אצבעו בדם. ושיירי הדם שבאצבעו פסולין להזיה ועל כל הזיה מקנח אצבעו בפרה כדאיתא בזבחים מ״מ שמעינן מהתם שהיה צריך לעשות ההזאות כנגד בית קדשי הקדשים שהוא במזרח ומשום הכי עבדינן לשכה זו צפונה מזרחה והקשו בתוספות בשלמ׳ מזרחה ניחא דתהוי ליה הכירא לעשות הזאותיו לכותל מזרח כדאמרן אלא צפונה למה לי שהרי אין בה שום מעשה בצפון ותירצו דכיון דחטאת קרייה רחמנא דיניה כדין חטאת שאם עשאה שלא לשמה פסולה ומשום הכי הויא לשכה בצפון שיהא זכור שצריך לכוין בה לשמה כדין חטאת הנשחטת בצפון ונכון הוא ומיהו רש״י ז״ל נשמר מזה שפי׳ כי היכי דליהוי ליה הכירא לדעת כי פרישה זו כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לבו להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה ע״כ:

כאשר עשה ביום הזה וכו׳. גבי פרשת המילואים כתיב ומקרא מיותר הוא לדרשא.

בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בר כפרה היא אלא אימא כולי קרא ביום הכפורים. וא״ת א״כ לעשות ולכפר למה לי. י״ל דכוליה חדא מלתא היא כלומר לעשות כפרה ואורחיה דקרא הוא.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר יצ"ו זאת המסכתא ר"ל מסכת יומא היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת ראש השנה לסבה אשר זכרנו בפתיחת החיבור והיא כוללת ח' פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' שבעת ימים ב' בראשונה ג' אמר להם הממונה ד' טרף בקלפי ה' הוציאו לו ו' שני שעירי ז' בא לו כהן גדול ח' יום הכיפורים וענין המסכתא אמנם הוא לבאר ענייני יום הכפורים בשלמות הן בענייני עבודה הן בענייני העינוי הן בענייני התפילות אלא שיתגלגלו בה קצת עניינים שבעבודה כלליים לכל יום ויום ועל זה הצד יחלקו ענייניה לארבעה חלקים הראשון לבאר בו תכונת העבודה וההנהגה שהיה כהן גדול מתנהג קודם היום השני לבאר קצת עניינים בעניין עבודה כלליים לכל יום והשלישי לבאר בו דרך פרט עבודת יום הכיפורים בבאור רחב ובשלמות הרביעי לבאר בו ענייני דברים שבעינוי וטכסיסי תפלת היום החלק הראשון יתבאר בראשון ממנה והחלק השני יתבאר בשני ממנה והחלק השלישי יתבאר בשאר הפרקים כלם עד פרק אחרון והרביעי יתבאר בפרק אחרון זהו שורש המסכתא דרך כלל אלא שיתגלגלו בה לפעמים דברים שלא מן הכוונה כעניין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והפרק הראשון ממנה אמנם עניינו לבאר בו החלק הראשון ורובו יסוב על חמשה עניינים הראשון לבאר בו מה שהיו מפרישין כהן גדול מביתו שבעה ימים קודם היום ומה שהיו מתקנין בענייניו במינוי זולתו השני בענייני גופו במה שהיה הוא צריך להתעסק באותם השבעה ומה שהיו זקני בית דין קורין לפניו ודורשין לו כדי ללמדו ולהדריכו בסדר עבודה השלישי במה שהיה מתנהג קודם היום בעניין מאכלו ומשתיו הרביעי במה שהיו הכהנים מעוררין אותו אחר שהניחוהו זקנים אלו והלכו להם החמישי לבאר קצת עניינים איזה הפרש שיש בענייני עבודה בין שאר הימים ליום זה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים מענין מזוזה וקצת שאר דברים שלא מן הכוונה על ידי גלגול כעניין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה אמנם תיוחד לבאר עניין הפרשתו מביתו ומינוי זולתו אם שמא ח"ו יארע בו פסול והחל על זה ואמר שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול ללשכת פרהדרין ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנ' וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו היא אשתו אמרו חכמים אם כן אין לדבר סוף אמר הר"ם אמר השם ית' בשבעת ימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' ואח"כ אמר כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ובאה הקבלה לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים לפיכך הכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים מפרישין אותו שבעת ימים ומפרישין אותו מאשתו כדי שלא תמצא נדה ויהיה הוא טמא שבעת ימים כמו שאמר הכתוב בבא על הנדה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וחכמים אומרים טומאה שכיחא מיתה לא שכיחא ואם תחוש למיתה אין לדבר סוף לפי שהוא אומר שמא תמות זאת השניה וכן השלישית וכן הרביעית והענין באמרם מיתה דלא שכיחא ר"ל שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת אלא לעיתים רחוקים ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שבעת ימים קודם יום הכיפורים היו מפרישין וכו' פירוש הדבר ידוע שכל עבודת יום הכיפורים לא היתה נעשית אלא בכהן גדול ואינה כשרה אלא בו כמו שיתבאר במסכת הוריות י"ב ב' ומתוך כך היו מפרישין אותו מביתו שבעת ימים קודם ליום וגודרין אותו בפרישת אשתו שמא בעוד שהוא בא עליה תמצא נדה או ספק נדה ויהא טמא טומאת שבעה ומכניסין אותו ללשכת פרהדרין לדור שם כל שבעה ולהפרישו לשם מכל טומאה ולשכה זו היתה מיוחדת לכך ועל שם הכהנים הגדולים היו קורין אותה לשכת פרהדרין ומלת פרהדרין מלה יונית וביאורה פקידים ומתחלה היתה נקראת לשכת בלוטי והיא גם כן מלה יונית מונחת על שם שרים ונכבדים ואמרו בגמ' ח' ב' שמתחלה כל ימי שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול שהאריכו ימים בכהונתם היו קורין אותה לשכת בלוטי כלומר לשכת השרים והנכבדים ואחר זמן זה מתוך שהיו כהנים גדולים מתנהגים ברשע והיו נענשים עד שנודע לנו ברובן שלא היו מוצאים שנתן חזרו וקראוה לשכת פרהדרין כלומר כפקידים שמתמנין משנה לשנה ופי' בגמ' מפני שהיו לוקחין אותה בדמים כמו שאמרו י"ח א' תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ובתלמוד המערב אמרו שהיו הורגים זה את זה בכשפים:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו ר"ל שיהא מוכן שאם יארע פסול לכהן גדול כגון שיהא רואה קרי או שתזדמן לו איזה טומאה שיהא זה משמש תחתיו ואפילו התחיל זה בעבודה ואירע לו פסול אחר שהתחיל פוסק ובא זה השני ומתחיל בעבודה ממקום שפסק ראשון ואע"פ שכבר היו מלומדים בנס זה שהרי אחד מעשרה ניסים שבבית המקדש הוא שלא אירע פסול בכ"ג לא היו רוצים לסמוך על הנס והוא שאמרו בתלמוד המערב והלא מן הניסים שנעשו בבה"מ הוא שלא אירע פסול בכהן גדול אמר ר' אבין על שם לא תנסו ויתבאר בגמ' ג' ב' שכהן זה לא היו טעון פרישת שבעה אלא אם יארע כן היה עובד תחתיו בלא פרישה ויש חולקין בזו מפני שהם פוסקין כמאן דיליף לה ממילואים וכמו שבמילואים הפרשה היתה מעכבת כמו שיתבאר כך בזו אלא שנראה כדעת ראשון:

ור"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שאם תמות אשתו תהא מוכנת לו לינשא לאלתר שהרי אי אפשר לעבודת היום אלא בכהן הנשאוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ואין ביתו אלא אשתו ומפרש לה בגמ' י"ג ב' בשנושאה קודם היום שאי אפשר לו שעה אחת בלא נשואין וכן צריך שלא יהא בה שעה שיהיו לו שתי נשים וכיצד עושה נושא זו השניה קודם ליום ומגרשה מעכשיו על תנאי שלא תמות אשתו ראשונה ואע"פ שאם תמות אשתו ראשונה נמצא שאין גיטה של זו גט ונמצא עובד למפרע בשתי נשים מגרש ג"כ את הראשונה מערב היום על מנת שיעשה איזה דבר ואם יראה שתהא הראשונה סמוכה למיתה יעשה אותו דבר שהתנה ונמצאת הראשונה מגורשת למפרע:

ואמרו לו א"כ אין לדבר סוף שמא תמות גם זו המוכנת אלא שרבי יהודה אינו חושש למיתת שתים ושמא תאמר ולדעת חכמים מיהא למה חששו לפסול והיה להם לומר לעצמם שאין לדבר סוף ושמא יטמא השני ג"כ מ"מ כה"ג זריז הוא וא"ת אם זריז הוא למה מתקינין כ"ש הואיל ועבדינן ליה צרה מחיים דמזדהר טפי ושמא תאמר לדעת ר' יהודה תהא התקנת האחר מועלת לו אף לזו שאם תמות אשתו יהא זה עובר תחתיו מ"מ נוח להכין לו אשה משנעביר אותו מכהונתו בלא פסול של גופו ומ"מ הלכה כחכמי' ואין חוששין למיתה אלא אם מתה אשתו יהא כהן המותקן עובר תחתיו כאלו אירע בו פסול:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ובעניין התקנת אשה הלכה כחכמים ודברים שנכנסו תחתי' בגמרא אלו הן:

כשם שהיו מפרישין כה"ג מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים כך בענין פרה אדומה היו מפרישין כהן שנתמנה לשרוף את הפרה מביתו שבעת ימים קודם שריפת הפרה ואע"פ שמפי השמועה למדוה מן המקרא מדכתיב בפרשת מילואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים והם אותם השבעה ששימש בהם משה ונמצאו מפרישין שבעה קודם חינוכם וכתיב בי' כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם ודרשו בו לעשות אלו מעשי פרה לכפר אלו מעשי יום הכיפורים מ"מ טעם הדבר בשתיהן כדי לגדרו בפרישות אשתו שמא תמצא שהיתה נדה בשעת תשמיש ויהא טמא טומאת שבעה ושאר קרבנות מיהא הן של יחיד הן של רבים אין טעונין פרישה כלל:

ובענין פרה מיהא היו מכניסין אותו ללשכה שעל פני הבירה ר"ל שבצד המזרח בהר הבית ולא בעזרה ומקום פרישתו היה בקרן מזרחי צפוני ולשכה זו לא היו משתמשין בה אלא בכלים שאין מקבלין טומאה כגון כלי גללים ר"ל צפיעי בקר שנתייבשו וחקקן ועשאן כלים וכלי אבנים וכלי אדמה הן טיט שגבלו ויבשו בחמה ועשאו כלי הן שנטל רגב מן האדמה וחקק בה בלא גיבול ויש מי שאומר שטיט שגבלו ויבשו בחמה מקבל טומאה ואין זה כלום שאין נקרא כלי חרס אא"כ שרפו בכבשן כמו שפירשנו במס' יום טוב ומתוך כך היו קורין אותה לשכת בית אבן והחמירו בדבר זה כדי שלא לזלזל בפרה מתוך שהיו מקילין בה בענין אחר להכשיר עשייתה בטבול יום ולא עוד אלא שהיו משתדלים בכך עד שהיו מטמאין את הכהן בשרץ ומטבילין אותו כדי להתעסק בה מיד אחר טבילה כדי להוציא מלבן של צדוקים שהיו חולקין לומר שאינה נעשית אלא במעורבי השמש:

זה שהיו מעמידין אותו בלשכה שבקרן מזרחי צפוני הוא לעוררו שהפרה אע"פ שאינה טעונה צפון לא בשחיטתה ולא בשריפתה שהרי בהר המשחה היתה נעשית מ"מ הרי היא קרויה חטאת שנאמר חטאת היא וחטאת טעונה צפון ויצא לו מכונה זו שהוא צריך להזהר בה כחטאת ואם שחטה שלא לשמה פסולה כקרבן חטאת ומה שהיתה בצד המזרח הוא מפני מה שנאמר והזה אל פני אהל מועד ואהל מועד במערב וזוכר מתוך כך שהוא עומד במזרח בהר המשחה ופניו למערב ומזה כנגד בית קדשי הקדשים ואם הזה או שחטה או שרפה שלא כנגד צד המערב שבו ההיכל פסולה:

^*)זאת לדעת כי רוב ההגהות שהוגהו הנה בהת"י לקוחות מספר שיח יצחק [גם לפעמים התחלות הדבורים המה לא כפי נוסחתינו בגמ'. והמה כפי נוסחאות ד"י או כ"י]. שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין. כאן שונה מנין קודם המעשה וכן אומר (פסחים דף ב.) אור לי"ד בודקין ופעמים שונה המעשה קודם המנין (כתובות דף ב.) בתולה נשאת ליום ד' (קידושין דף ב.) האשה נקנית בשלש דרכים (ע"ז דף ב.) לפני אידיהן של נכרים ג' ימים והרבה כיוצא בהן התנא לא חש בה אלא שונה הרהוט בפיו:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו. להתקין לו בגדי זהב כמדתו כדאמרינן לקמן פ"ב (כג:) ובתמיד נשחט (דף סה:) כמדתו שלא יחסר ולא יותיר ולהזהירו לשמור עצמו בטהרה ודוקא מתקינין אבל לא היו מפרישין כדאמרינן בגמ' (דף ג:) דהפרשה לא מעכבא:

שמא תמות אשתו. ולשני לא היו מתקינין אשה אחרת דלא מעכבא ומ"מ הכא בראשון מצוה מן המובחר בעינן ואפילו מעכבא לכולי האי לא חיישינן שתמות אשת השני כי היכי דלא חיישינן בגמ' למיתת השניה:

וחכ"א אם כן אין לדבר סוף. בגמרא (דף יג.) דייק לימרו אינהו לנפשייהו:

מפרישין כהן השורף את הפרה. אומר רבינו הזקן דאין לדקדק מדקתני כהן השורף דמיירי בכהן הדיוט דהא הכי נמי אי הוה תני כהן העובד עבודה ביוה"כ לא היה מזכיר כהן גדול דמשמע שפיר כהן הידוע השורף או העובד ואפילו אם בכהן הדיוט מיירי לא קשיא לשמואל דלקמן פרק טרף בקלפי (דף מג.) מפיק מולקח הכהן מדמה באצבעו לאהדורי לאלעזר דאיכא למימר דסבר כי האי תנא דתניא בספרי ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ"ג דברי ר"מ רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי שמעון וראב"י אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט והא דאמרינן לקמן (דף מב:) חד לישנא דהיכא דבעי פרת משה אלעזר בעינן לדורות כ"ג היינו כר"מ מיהו בין למר ובין למר היו עושין אותה כהנים גדולים כדתנן שמעון הצדיק עשה שתים וכן כל אותם שעשו פרה היו כהנים גדולים וחשיב להן במס' פרה (פ"ג מ"ה) וזה היה כבודם ותניא נמי בתוספתא (פ"ב) בא לו ריב"ז ואמר לו אישי כ"ג כמה אתה נאה להיות כהן גדול והא דתניא בספרי ושרף את הפרה לעיניו שיהא אחר שורף והוא רואה משמע דזר כשר לשרוף היינו דלא כהני אמוראי דטרף בקלפי עי"ל שיהא כהן אחר שורף וכהן המפריש רואה. מ"ר:

מפרישין כהן השורף את הפרה. אבל שאר כהנים שהיו עסוקין באסיפת אפרה ובשאר עסקיה כדמשמע לקמן שהסגן היה מסייע לפרה לא היו מפרישין אותן ואפי' למאן דמפיק פרישה בפרה מקרא מוקמינן לקרא בעיקר מעשה הפרה היינו שריפה ולשמואל הוה ליה למינקט הכהן המקבל שהוא עיקר שהיה לדורות באלעזר אלא לפי שעיקרה לאפר שריפה נקט שורף אבל תימה לרב דאמר בפ' טרף בקלפי (שם) שחיטת פרה בזר פסולה ואיכא למאן דבעיא לדורות כ"ג אמאי לא נקט הכהן השוחט שהרי עיקר היא משריפה שהיא בכהן הדיוט לדורות לרב ואין להקשות דלנקטיה עם השורף הואיל וכהן חד הוא דעבד להן:

שכל מעשיה בכלי אבנים. יש פירוש מרבינו שלמה שכתוב בהן כגון קיבול דמה ואסיפת אפרה ולא דק דבפרה תנן צלוחית של מי חטאת וסתם צלוחית של חרס ותנן נמי (פרה פ"ה מ"ה) בכל מקדשין ועוד תנן (שם מ"ד) ומייתי לה בחגיגה (דף כג.) שפופרת שחתכה לחטאת ר"א אומר יטביל מיד רבי יהושע אומר יטמא ויטביל אלמא לא בעינן כלי גללים מדצריכה טבילה אלמא בת קבולי טומאה היא. עוד אמרינן בפ"ק דמנחות (דף ז:) גבי כהן המזה דם הפרה דמקנח אצבעו בשפת המזרק משמע דהוי כלי שרת דבשביל אותו הפעם לא הוי קרי ליה מזרק וכיון דהוי כלי שרת א"כ הוי של מתכת דקי"ל (לקמן דף לט.) דכלי שרת של עץ לא עבדינן. מיהו על ההיא דמנחות תימה דבספרי משמע שמצות קבלת דמה היה ביד ומפיק ליה מלוג של מצורע שהיה בידו וי"ל דפליגי אי נמי נראה לרב הארי"ה דההיא דספרי מיירי לענין הזאה באצבעו דלא ילפינן מהזאת אזוב שהוא בכלי ומפרש רבינו הזקן דקאי אהזאות שהיו מזין על הכהן באותה לשכה קודם שריפת הפרה וכן משמע לישנא דכל מעשיה דאלשכה קאי והכי תנן במס' פרה (פ"ג) ^א)[לפנינו הגי' ומזין עליו כל ז' הימים מכל חטאות שהיו שם וכו']. אחד זה ואחד זה מזין עליו מכל חטאות שהיו שם כו' חצירות היו בנויות בירושלים ע"ג סלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום והתינוקות יושבין ע"ג וכוסות של אבן בידיהם כו' לא מצאו משבע עושין משש כו' משש חטאות היו מזין עליו:

בכלי גללים. צפיעי בקר כדפירש בקונטרס דאי כלי אבן כלי גללים בכלל כלי אבן הוי:

מטמאין היו הכהן השורף את הפרה. שהיו אחיו הכהנים נוגעין בו וע"י כך היה טמא כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"ח) סמכו ידיהם עליו ואמרו לו רד וטבול והך סמיכה נמי לטמאו וכן שנינו בתוספתא פ"ב מעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו לעשות את הפרה וידע בו ריב"ז וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו אישי כ"ג מה אתה נאה להיות כ"ג רד וטבול אחת ירד וטבל ועלה ואמרינן נמי בירושלמי ולקמן (דף ח.) מה בין כהן גדול דיוה"כ לכהן השורף את הפרה זה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו וטעמא דמטמאין אותו בנגיעתן משום דבגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת ואפילו שמרו עצמן על טהרת חטאת ואומר רבינו הזקן יכולים היו חכמים לעשותן כטמאים ויהיה הכירא בטבילתו לצדוקים כיון שהצריכוהו טבילה מחמת שעשאוהו כטמא מת ביום השביעי שלו שצריך הערב שמש וא"ת מ"ש בחגיגה (דף כג:) גבי שפופרת אמרינן שעשאוהו כטמא מת ביום שביעי שלו אע"פ שלא היו מטמאין אותו וכאן לא רצו לעשותו כטמא מת אלא ע"י סמיכת אחיו הכהנים י"ל דשאני התם כדמפרש דאיכא חשש משום צינורא דעם הארץ אבל כאן היה מוחזק טהור יותר משאר אחיו הכהנים שלא היו רשאין ליגע בו וא"ת למה לא היו נוגעים בו כל ששה ימים והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה אבל הכא משטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו וי"ל שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום היה עובד עבודה כדלקמן בפירקין (דף יד:) ואם היו נוגעין בו שוב לא היה יכול לעבוד כיון דשוינהו רבנן כטומאה לגביה ואחר הזאה וטבילה נמי לא היו יכולין ליגע בו שא"כ היה צריך לחזור ולטבול קודם חשכה שטמאוהו ואפילו בין הזאה לטבילה נמי לא היו יכולין ליגע בו שלא יבואו ליגע בו קודם הזאה ואחר טבילה שאז היה טמא כדתנן סמכו ידיו עליו ואמרו לו רד טבול כו' קשה לי מירושלמי דריש מכילתין על אותה דמה בין כהן שהבאתי לעיל ששואל למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין ומשני שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים ופריך בלא זה אינו טמא מחמת הזאותיו ומשני שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים והשתא תימה לי מאי פריך בלא כך אינו טמא מחמת הזאותיו לפי דמפרש שלא היה מקבל הזאה עד הערב ותו אין רשאין ליגע בו שלא יטמאוהו ונ"ל לפי מה שתירץ לעיל אתי שפיר וה"פ שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים ולא יוכל לעבוד כל אותו היום ופריך בלא זה אינו טמא מחמת הזאתו וא"כ לכל הפחות לאחר הזאה יגעו בו ומשני שלא יטמאו אחיו הכהנים ולפי זה לא הוצרכנו למה שפירש לעיל שלא היו נוגעין בו אחר הזאה פן יבאו ליגע בו קודם הזאה אלא הטעם הוא כמו שתירץ בירושלמי שלא יטמאו אחיו הכהנים:

כי היכי דתיהוי ליה הכירא. שיזהר לעשות הזאותיה לשמה:

אימא כוליה קרא ביוה"כ הוא דכתיב. ולעשות הוא אורחיה דקרא כלומר לעשות פרישה בשביל יום כפרה:

ולמה נקרא שמה בית אבן שכל מעשי' בכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה פי' כל מעשי' של זו הלשנה שכל אותן שבעה הימים לא הי' משתמש הכהן אלא באלה שאינם מקבלין טומאה שאם הי' משתמש בכלים המקבלין טומאה שמא נטמאו במת ויטמאוהו טומאת שבעה וגם כשהיו מזין עליו לא היו ממלאים המים אלא בכלי אבנים כדתנן בפ"ב דפרה ומייתינן לה בסוכה בפ' הישן ומביאין שוורים ועל גביהם דלתות ותינוקת יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידם כו' ודוקא לכהן זה היו עושין כל המעלה אבל כשהיו מזין על כל הטמאים היו מקדשין המים אפילו בכלים המקבלים טומאה כדתנן בפ' ה' דפרה שפופרת שחתכה לחטאת כו' ומייתי' לה בפ' חומר בקודש אלמא אע"ג דמקבלת טומא' היו מקדשין בה ותנן נמי התם בכל הכלים היו מקדשין אפי' בכלי גללים ובכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה כו' מדקאמר אפי' באלו מכלל דכלים המקבלים יותר הם חשובים מאלה לקדש בהם הא למדת שלא היו מקדשים בכלי אבנים אלא באותם שבעת הימים לכהן השורף את הפרה ובפ"י דכלים פירשתי דכלי אבנים הן שאר אבנים שאין דרך העולם לעשות מהן כלים ומלאכתן דקה ונאה הן חשובין ומקבלין טומאה וכך אני אומר בכלי אדמה דדוקא טיט המיוחד ליוצרים ולעשות ממנו כלי חרס אותן הכלים מקבלין טומאה אבל עפר אחר שאינו מיוחד לכך אם גיבלו ועשה ממנו כלים אע"פ שהסיקן בכבשן הן כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה מפני שאינן חשובין ויש מפרשין דכלי אדמה הן איתן שלא הוסקו וכלי חרס הן אותן שהוסקו בכבשן ולא יתכן זה הפתרון דהא בכלי חרס פלוגתא דר"מ ור' יהודא היא וחד מנייהו סבר דאע"ג דלא נצטרפו בכבשן מקבלין טומאה כדאמרי' ביו"ט בפ' המביא ואלו בכלי אדמה ליכא מאן דפליג דטהורין הן אליבא דכ"ע וקשיא לי לפתרונו מאי דתנן בפ"ג דכלים נר שניטל פיו טהור ושל אדמה שהוסק פיו בפתיל' טהור טעמא דהוסק פיו בפתילה שנפרך הא מקמי הכי מקבל טומא' אע"פ שהיא של אדמה ומוכיח מיכן שגם כלי אדמה אם היסקו מקבלי טומאה בכלי חרס אבל מיהו אינן חזקין כל כך בכלי חרס העושין מטיט היוצרים דנר של כלי חרס אע"פ שהוסק פיו בפתילה לא בטל מתורת כלי עד שינטל פיו ואין לו תקנה ופתרון המורה נ"ל עיקר שפי' כלי אדמה שאינן עשוין ככלי חרס בכבשן אלא מין אדמה היא שהיא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים זה נ"ל נכון אבל אדמה המגובלת במים ועשו ממנה כלים אם הוסקו בתנרו אע"פ שאין חשובין ככלי חרס מקבלין טומא' הן:

תוספות בד"ה וחכ"א א"כ אין כו' ההיא חששא בעלמא היא כו' כי מסתמא ימצאו הרבה שיהיו ראויין כו' עכ"ל ק"ק דאם נימא דלא הוי רק חששא בעלמא אם ימצאו ביוה"כ כהן אחר שהוא ראוי לעבודה אף אם לא הופרש ז' ימים מקודם א"כ ה"נ גבי מתקינין לו אשה אחרת נמי לא הוי רק חששא בעלמא כיון דימצאו הרבה כהנים שיש להם נשים וראויין לעבודה ואמאי קאמר דכפרת ישראל תלויה בזה טפי מהכא לגבי טומאה ויש ליישב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כלי גללים כו' בפ' ר' ישמעאל עכ"ל הס"ד ובד"ה כאשר עשה כו' קרב אל המזבח וגו' צוה לעשות כו' עבודת יום א' עכ"ל הס"ד כצ"ל:

שבעת ימים קודם יום כו'. מסכת זו נקראת יומא ע"ש שיום כפורים הוא יום אחד קדוש בשנה ומתחלת בלשון שבעת ימים ע"ש הקדושה כי הז' קדוש בכ"מ וקדושת יום הזה בגדר הז' כקדושת יום השבת ויוה"כ נקרא שבת שבתון כמו השבת משא"כ שאר י"ט שלא נקראו רק שבתון וזה שנתן לנו הש"י י"ט ששה דהיינו ר"ה יום א' ושני ימים סוכות ושני ימים פסח ויום א' שבועות שהם קצת בדמיון ימי החול שמותר בהן מלאכת אוכל נפש ונתן לנו יו"ט יום ז' יוה"כ שהוא בדמיון קדושת השבת שאסור בכל מלאכה וכמו שהשבת דוגמת עוה"ב כן הוא יום הכפורים ויותר ממנו שיוה"כ אין בו לא אכילה ולא שתיה דוגמת עוה"ב וגם הוא יום א' שאין כח בשטן לקטרג כמ"ש השטן גימטריא שס"ד וזהו כמו עוה"ב שאין בו שטן. ובענין זה ניחא מה שאמר הכתוב בשבת ובכל המועדים מקרא קדש שנדחק בזה התרגום מלשון מקרה והזדמן ורש"י פי' קרא אותו קדש לאכילה ולשתיה וכסות עכ"ל זהו הפירוש אינו ביוה"כ דאסור באכילה ושתיה ולענין שינוי כסות בפ' כל כתבי יליף ליה מדכתיב ביוה"כ ולקדוש ה' מכובד זה יוה"כ כו' כבדהו בכסות נקיה אמאי לא יליף מקרא דכתיב באורייתא מקרא קדש גבי יוה"כ גם הרמב"ן שפירש בפרשת אמור שהוא מלשון אסיפה כמו קרואי העדה הוא דחוק ונראה לפרש שקראן מקרא קדש ע"ש כי השבת וכל המועדות נקבעו על יסוד סוד האותיות שם הקודש והיינו מקרא של אותיות משמו הקדוש שהוא שם הוי"ה והן אותיות אהו"י שהם בשם אהיה אשר אהיה ובשם י"ה ובשם המיוחד של ד' וכמ"ש אבן עזרא בחידתו על קדושת אלו אותיות אהו"י והם מורים על קדושת המועדים שבתשרי אל"ף רמז על קדושת ר"ה שהוא א' בחדש יו"ד היא רמז על קדושת יוה"כ שהוא י' בחדש ה"א רמז על קדושת חג סוכות שהוא ביום ה' אחר יוה"כ וי"ו רמז על קדושת הושענא רבה שהוא ביום ו' אחר יום ראשון של סוכות וכל מספרם כ"ב רמז על קדושת שמיני עצרת וכדאמרי' פ' החליל פר יחידי בשמיני למה כנגד אומה יחידה משל למלך בשר ודם כו' וכן תמצא קדושת המועדים שבחדש ניסן א' בר"ח אותו יום נטל עשר עטרות כו' כדאמרי' פ' ר"ע יו"ד רמז על שבת הגדול מקחו בעשור שבו נעשה נס גדול ה"א רמז על קדושת חג הפסח שהוא יום ה' אחר שבת הגדול וי"ו רמז על קדושת שביעי של פסח שהוא ביום ו' אחר יום ראשון של פסח גם וי"ו רמז על חג השבועות שהוא ו' ימים בחדש. מצורף לזה קדושת ז' שהוא מורה על כל מיני קדושות ז' כגון השבת והשביעית והיובל והספירה ושבעה רקיעים וכל הקדושות והטהרות בעו ז' ועוד הרבה נמצא שאלו ה' אותיות אהו"י וז' הם מורים על קדושת השם ושאר ה' אותיות מהיחידים שהם בג"ד ח"ט מורים על סטרא דשמאלא ולפתח חטאת רובץ דהיינו לפתח שלמטה בח' חטאת רובץ דלא לעייל בהך כדאמר התם פ' הקומץ כי זה לעומת זה עשה אלהים וכמ"ש בזה בפרק ע"פ ע"ש:

גמרא כלי גללים כו' דלא מקבלי טומאה. כצ"ל:

גמ' שם שנאמר הבירה אשר הכינותי. ק"ק דלא הביא קרא המוקדם שם ברה"פ כי לא לאדם הבירה. ומה שפרש"י אשר הכינותי אשר זמנתי לה מקום. ל"י מדוע לא פירש על הזמנת כסף וזהב ושא"ד כדכתיב שם ברה"פ הכינותי לבית אלהי הזהב כו':

גמ' שם ופרה לאו בת כפרה היא. והא דאמרי' במו"ק (כח) מה פרה מכפרת וע"ש בתוס'. מ"מ עיקרה לטהרה באה עי' ת"י לקמן (מב):

גמ' שם ומה כאן פרישה אף להלן פרישה. ק"ל א"כ ליבעי פרישה בעזרה דוקא כמו במלואים דהיתה פתח א"מ:

רש"י (ברה"ע) כדיליף בהוריות כו'. אנכי לא מצאתי שמה:

רש"י ד"ה צפונה מזרחה. של עזרה היתה. עזרה מאן דכר שמה. והכי הל"ל של הבירה:

גמ' דלא ליקבלו טומאה. צ"ל מקבלי:

תוס' ד"ה וחכ"א. אלא משום מעלה דכפרה. נ"ב הכי איתא בפרק הישן דף כד ע"א:

תוס' ישנים ד"ה מטמאין כו' וי״ל שעד הערב כו'. נ"ב האי עד לא עד בכלל עמ״ש דף יד ע"ב בגליון. וצ״ע במ"ש שכל היום היה עובד. דגבי כהן השורף דאיירי ביה הכא היכי שמעת לה. ויש ליישב אליבא מאן דס"ל (לקמן מ"ב ב') דמעשיה בכ"ג ותנן (לקמן דף י"ד ע״א) שאר כל הימים אס רצה להקריב מקריב שכ״ג מקריב חלק בראש ולא יכלו לטמאותו לחנם שלא יפסל מהקרבה כל היום. נ"ל יעב"ץ:

כָּל הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ קָרוּי 'בִּירָה' שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים א' כט, יט) "הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי". נראה לי בס"ד שקראו דוד המלך ע"ה בשם 'בִּירָה' דאמרו רבותינו ז"ל מקדש ראשון שבנאו שלמה המלך ע"ה היה בזכות אברהם שקראו הַר ומקדש שני בזכות יצחק שקראו שָׂדֶה ומקדש שלישי בזכות יעקב שקראו בַּיִת. נמצא מקדש ראשון אשר הכינו דוד המלך ע"ה קרוי הַר וידוע כי במקדש ראשון היו כל י"ב שבטים אבל במקדש שני כבר גלו עשרת השבטים ולכן קראו 'בִּירָה' שהוא אותיות י"ב הַר.
או נראה לי בס"ד כי במקדש ראשון היתה סיהרא בשלימותא בסוד מילוי הלבנה בט"ו לחודש לכך בנאו שלמה המלך ע"ה שהיה דור ט"ו ולכן קראו 'בִּירָה' שהוא רב י"ה.
או יובן במקדש ראשון היה יתרון חמשה דברים על בית שני וביאר רבינו האר"י ז"ל טעם ה' דברים שהוא בסוד ה' עילאה כנזכר בעץ חיים. ולזה קראו 'בִּירָה' ירב ה' שהוא ירב ויגדל בסוד ה"א. ודע דאף על גב דריש לקיש מייתי קרא להדיה לא ניחא לרבי יוחנן לפרש כן דדוחק לומר דהתנא תפס שם שאינו שגור דהא איכא שמות שגורים יותר שהם 'זְבוּל לְבָנוֹן וּמִקְדָּשׁ' ולמה קראו בשם בִּירָה?

רש"י ד"ה כלי גללים. צפיעי בקר. וכ"כ רש"י שבת נח ע"א ד"ה כלי. אבל בשבת דף טז ע"ב כתב רש"י גללים שייש:

תוס' ד"ה להוציא וכו' דבגדיהם מדרס לחטאת. כדפרישית. עי' זבחים דף יז ע"ב תוס' ד"ה שריפה:

שבעת ימים פרק ראשון

במשנה שבעת ימים קודם יום הכיפורים כו' וכתבו התוספת יש מקומות ששונה המנין ברישא כו' עד סוף הדיבור. וכן הוא בת"י ע"ש. והנלע"ד ליישב כשנדקדק עוד לשון התנא שאמר שבעת ימים ולא אמר שבעה ימים כדאשכחן בלשון המשנה טובא אע"כ דהתנא אקרא קאי למאן דיליף פרישת כה"ג ביה"כ ממילואים והתם כתיב מפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ואגב אורחא שמעינן מלשון זה שאלו שבעת הימים היו דבוקים בלי הפסק יומם ולילה כדאשכחן במילואים דכתיב בהדיא יומם ולילה וע"ז מורה הלשון שבעת ימים שהוא לשון דבוק כנודע משא"כ אילו היה שונה שבעה ימים הו"א שלא היו דבוקים ולא היה פורש מביתו אלא בכל יום ובלילה היה שב לביתו אע"ג דלפי האמת מסקינן דביתו זו אשתו היה פורש ממנה שלא יבוא עליה ותמצא נדה וא"כ עיקר פרישה זו היינו בלילה דלאו אורחא לשמושי ביממא מ"מ איכא למיטעי ממש ולומר דביתו היינו ביתו ממש משום התבודדות ופרישה לקדושה וכיון דלילה עת שינה היא תו לא צריך מש"ה תני שבעת ימים בלשון קצרה לאשמעינן שהיו רצופים יומם ולילה וממילא שמעינן דביתו זו אשתו. נמצא דלפ"ז שפיר שייך למיתני מנינא ברישא דכיון דקאי אקרא ואלו שבעת הימים הם ידועים לענין פרישת מילואים מש"ה קאמר שפיר שאותן שבעת הימים של פרישה עצמן צריכין ג"כ להיות ביה"כ. וכה"ג א"ש נמי דתני אור לי"ד בודקין כיון די"ד מבואר בקרא אך ביום הראשון דמעיקרא משמע משא"כ באינך שאין עיקר היום ידוע שייך למיתני גוף הענין ברישא ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וחכמים אומרים א"כ אין לדבר סוף כו' האי חששא בעלמא כו' כי מסתמא ימצאו הרבה שיהיו ראוין לעבודת י"כ עכ"ל. והקשה מהרש"א כיון דמשום האי טעמא דימצאו הרבה לא הוי רק חששא בעלמא א"כ גבי מתקינין לו אשה אחרת נמי לא הוי רק חששא בעלמא כיון שימצאו הרבה כהנים שיש להם נשים ולמה כתב דכפרת ישראל תלוי בזה טפי מהכא לגבי טומאה עכ"ל והניח בצ"ע ואני בעניי גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דודאי יפה כתבו דלפי שכפרת ישראל תלוי בזה מש"ה ראויה היא אותה כפרה להיות ע"י כה"ג האמיתי ונמשח ונתרבה ומש"ה הא דמתקינן לו אשה אחרת לא הוי חששא בעלמא אלא מעלה גדולה שיעבוד הכה"ג האמיתי ביה"כ מה שאין כן האי חששא דמתקינין לו כהן אחר משום טומאה לא שייך למימר אם כן אין לדבר סוף שהרי אם ימצא פסול בכהן גדול האמיתי. תו ליכא למיחש שמא ימצא פסול גם כן בשני שניתקן תחתיו שלישי ורביעי. דמאי שנא שני משלישי ורביעי כיון ששניהם אינן כה"ג ממש כן נראה לי ברור:

בגמרא תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כו' עד מנא הני מילי. ולכאורה יש לתמוה דמייתי מעיקרא ברייתא דפרה ושקיל וטרי בה ובתר הכי מקשה מנה"מ ומעיקרא אמתני' דידן הו"ל לאקשויי ברישא מנה"מ והנראה בזה דאמתני' דהכא לא פסיקא ליה לאקשויי מנה"מ כיון דאפי' אי לא הוי רמיזא באורייתא אפ"ה היה צריך לפרוש מביתו משום מעלה דכ"ג שכפרת כל ישראל תלויה בו כמ"ש התוס' ופרישתו למקום קדושה לפני ולפנים מש"ה מייתי מעיקרא ברייתא דפרה דלא שייך האי טעמא ומש"ה יליף לה מקרא דצוה ה' לעשות לכפר ממילא מיתרצי נמי הך דמתניתין שפרישה זו היא ג"כ מן התורה וק"ל:

שם מפרישין כהן השורף את הפרה נראה לי דמה שהיו מפרישין כהן השורף טפי משאר כהנים העוסקין בפרה היינו משום דמאן דיליף לה הך פרישה ממילואים ודריש לעשות אלו מעשה פרה א"כ לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דההיא עשיה היינו מעשה רבה שהיא השריפה משא"כ השוחט והמזה מדמה לא הוי אלא מעשה זוטא וכיוצא בזה נמצא בתוס' ישנים אלא שאם לזה נתכוונו לא אתי שפיר מה שהקשו תימא לרב דס"ל שחיטת פרה לדורות בכה"ג אמאי לא היו מפרישין אותו טפי מהשורף והעלו בגמגום ולמאי דפרישי' אין מקום לקושיא זו והנראה מדבריהם דאפ"ה משמע להו לאוקמי טפי קרא דלעשות בשוחט שהוא בכה"ג דלפ"ז הוי פרה דומיא די"כ דדרשינן מלכפר דהיינו נמי דוקא בכה"ג. אמנם לדעתי יש ליישב ולומר דשחיטת הפרה והזאת דמה כיון שהיא בחוץ לא דמי כלל למילואים ולא לעבודת יה"כ ששחיטתן והזאת דמן היה בפנים משא"כ לענין שריפתה הוי שפיר דומיא דמילואים ויה"כ דאשכחן בהו שריפת החטאת בחוץ וכש"כ דא"ש למ"ד דבפרה לא הוי אלא מעלה בעלמא דנראה דלא שייכי הנך מעלות שעשו בפרה אלא בענין שריפתה שממנה נעשה האפר שעיקר הזאה לטהר טמאים ואותו אפר אשכחן דאיקרי עפר שריפת החטאת ובכה"ג היתה מחלוקת הצדוקין וכמו שאבאר בסמוך:

שם דתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקי' כו' כאן ג"כ יש לדקדק למה היו מטמאין הכהן השורף את הפרה טפי מכהן השוחט ומזה דמה ונראה לי ליישב ג"כ על דרך שכתבתי בסמוך דאפשר דצדוקין גופייהו לא נחלקו לומר דטבול יום פסול בפרה אלא משריפת הפרה ואילך דמההיא שעתא הוי כל מעשיה בשביל אפר החטאת והזאת דמי חטאת וכיון שהצדוקין דורשין והזה הטהור על הטמא היינו טהור מעליא ומדאשכחן נמי שהאפר נקרא עפר שריפת החטאת והמים נקראין ג"כ מי נדה חטאת היא מש"ה משמע להו דטבול יום פסול בכל אלו כמו בחטאת משא"כ בשחיטתה והזאת דמה שהיה בחוץ ולא אשכחן נמי דכתיב בהו לשון חטאת נראה דהצדוקין ג"כ מודין דטבול יום כשר בהו אפשר דס"ל דאפילו טמא גמור כשר בהן דלא חשיב עבודה כלל כיון שנעשה בחוץ והא דבעי כהן היינו דמידי דהוי כמראות נגעים דבעי כהן כדאמרי' בש"ס בכמה דוכתי אלא דודאי במה שהיו הצדוקין מקילין מלבן שלא כדברי חכמים לא היו משגיחין בהן כל עיקר ולא הוצרכו לעשות מעלה אלא דוקא בהך ענינא דטבול יום שהצדוקין היו מחמירין יותר מהחכמים מש"ה הוצרכו חכמים לעשותו ההיפך מדבריהם שיהא נעשה דוקא בטבול יום כן נראה לי ודו"ק:

שם שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית. לכאורה נראה דלפי סברת הצדוקין היו צריכין כמה כהנים לעניני הפרה דכל א' מעשה בפני עצמו הוא שהרי מקרא מלא הוא שכל העוסק בעבודה מעבודותיה טמא עד הערב וא"כ לדברי הצדוקין לא היו ראויים לעבודה אחרת שהיו טבולי יום וכ"ש ג"כ לדבריהם שבפרה הראשונה שנעשית ע"י אלעזר ואיתמר כבר היה להם כמה בנים שראוין לעבודה משא"כ לדברי חכמים שטבול יום כשר בהן היה יכול לעשות הכל באלעזר ואיתמר ופנחס לבדם והיו טובלים מן העבודה למעשה אחר כיון דטבול יום כשר בהן כך היה נראה לי לכאורה והארכתי בזה בדרושים ליישב הא דאמרינן במדרש שגם משה ואהרן היו מהמנין שבעה כהנים העוסקים בפרה ואין כאן מקומו להאריך:

אמנם לאחר העיון מצאתי שאין צורך לכל זה משום דבכמה משניות במס' פרה משמע דכל מי שנטמא ע"י עסק הפרה או נוגע במי חטאת אף שהיה בו טומאת ערב ונקרא טמא לכל דבר אפ"ה לענין עסק הפרה והזאת מי חטאת הוי טהור גמור אפי' בלא טבילה. אלא דמלשון התוספות בפסחים דף ס"ט בד"ה שמא יעבירנו לא משמע כן דאלת"ה אלא כדפרישית אין מקום לקושייתם שם וצ"ע בזה וגם בלשון הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות פרה הלכה י"ג יש לי מקום עיון בענין זה דלכאורה משמע מלשונו כלשון התוספות בפסחים ע"ש ויבואר עוד לקמן בפרקין אי"ה ודו"ק:

שם אמר ר' מני כו' אמר ר' יוחנן כו' לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יום הכיפורים. ויש לדקדק מאי משמע דלעשות אמעשה פרה קאי דבשלמא לכפר שפיר משמע דקאי איה"כ דשמא גרים דלכך נקרא יה"כ על שם כפרה ועוד דטובא אשכחן לשון לכפר ממש בפרשת קרבנות דיום הכיפורים משא"כ בפרה לא אשכחן כלל לשון לעשות ונהי דמסקינן בסמוך דמגזירה שוה דצוה צוה מוקמינן לה אפרה סוף סוף העיקר חסר במימרא דר' יוחנן ומברייתא דלקמן דלא מייתי אלא לשון לעשות לחוד ולכאורה היה נראה ליישב לפי מה דפרישית בסמוך דאי מג"ש דצוה צוה אכתי לא הוי ידעינן דשייך הך פרישה בכהן השורף טפי מבשאר כהנים העוסקין בה ומש"ה מייתי קרא דלעשות דמינה ידעינן דאיירי בכהן השורף דהוי מעשה רבה כדפרישית אלא שעדיין כל זה אינו מספיק לכך נראה לענ"ד דעיקר מלתא דפרישת הפרה מפשטיה דקרא נמי משמע דכיון דכתיב ברישא דקרא ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד מלאת ימי מילואיכם וכתיב בתריה כאשר עשה ביום הזה וגו' והדר כתיב ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים וכבר פירש"י בחומש דפשטא של מקרא כאשר עשה ביום הזה שלא יצאו מפתח אוהל מועד ככה יעשו כל שבעת הימים ורבותינו דרשו לעשות אלו מעשה פרה כו' עכ"ל רש"י. ומלבד דקשיא לן דאכתי כולה קרא בתרא דופתח אהל מועד תשבו יתירה דכבר כתיב לא תצאו שבעת ימים. אלא דיותר קשה כיון דביום הראשון דמילואים אמר להם כאשר עשה ביום הזה תו לא הוי צריך למימר אלא ופתח אהל מועד תשבו ששת ימים כיון שכבר עבר יום א' מז' ימי הפרישה אע"כ דהאי לעשות אמעשה פרה קאי לפי מה שמבואר בכמה דוכתי והובא ברש"י בחומש וביום הראשון לחודש שהיה שמיני למילואים הוקם המשכן בשני לה נשרפה הפרה נמצא דלפ"ז א"ש שאמר להם משה ביום הראשון למילואים כאשר עשיתם ביום הזה שלא יצאתם מפתח אהל מועד ככה אתם צריכין לעשות עוד שבעה ימים לבד מההיא יומא דהיינו עד אחר שריפת הפרה שכיון שבודאי כן היה לפי האמת למ"ד דפרה בעי פרישה מדאורייתא שכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' פרה אדומה:

מיהו אכתי מההיא פשטא דקרא גופא לא הוי ידעינן להא מלתא כיון דהא דבשני לחודש נשרפה הפרה לא נזכר בקרא בפירוש ועוד דאכתי הוי מצינן למימר דבשביל הפרה לא הוצרך פרישה אלא יום א' דהיינו היום שלפניו דכיון דששה ימים הראשונים היו בשביל המילואים משא"כ לבתר דכתיב לעשות וכתיב נמי ג"ש דצוה צוה ממילא ידעינן דאמעשה פרה קאי וכבר אפשר דעיקר מלתא דבשני לו נשרפה הפרה אההיא דרשא דהכא גופא נמי סמיך. כן נראה לי נכון בעזרת האל ועוד יבואר לקמן בסוגיות שלפנינו ודו"ק היטב:

שם בשלמא כולה קרא בפרה לא מתוקם כו' פרה לאו בר כפרה היא. ואע"ג דבשילהי מ"ק דף כ"ח אמר ר' אמי למה נסמכה מיתת מרים לפ' פרה לומר לך מה פרה מכפרת כבר כתבו שם התוספות דפירושו שהיא מכפרת על מעשה העגל כדאמרינן במדרש כו' ע"ש ותמצא דלפ"ז משמע דהיינו פרה ראשונה דוקא שעשו ישראל וכמ"ש רש"י בחומש פ' חוקת בשם ר' משה הדרשן ומשום כך לא היתה עבודתה ע"י אהרן שעשה את העגל. ולפ"ז כיון דע"כ הך ענינא דפרישה אדורות נמי קאי שפיר קאמר הכא פרה לאו בת כפרה היא והשתא א"ש נמי הא דמשמע הכא דאי הוי פרה בת כפרה הוי מוקי לתרוייהו אפרה ואכתי תרי קראי בפרה ל"ל דבשלמא לענין יה"כ יש ליישב כמ"ש התוס' וכמו שאפרש עוד משא"כ בפרה ולמאי דפרישית א"ש דודאי אי הוי כל הפרות בנות כפרה שפיר הוו איצטריכו תרוייהו דאי לעשות לחוד הו"א דאפי' השוחט ומזה את דמה נמי צריכין פרישה כמ"ש התוס' כיון דהנך עבודות שייכי טפי בשאר קרבנות ועוד דבהנך עבודות הוי דומיא דמילואים ויום הכיפורים מש"ה הוצרך למיכתב נמי לכפר דהא אי הוי פרה בת כפרה דהיינו לפי פשוטו במה שמטהרת טמאים א"כ לא שייך הא מלתא אלא משריפת הפרה ואילך שהאפר הוא המטהר ולא שחיטה והזאת דמה וכן לפי מדרשו שפירשו התוספות במ"ק דמה שמכפרת היינו על מעשה העגל והיינו דרשא דר' משה הדרשן שכתב רש"י בחומש לא שייך הך כפרה אלא משריפת הפרה ואילך שהוא כעין שריפת העגל ע"ש בפירש"י ותמצא שבכל הענינים הרמוזים לעגל לא הזכיר רבינו משה הדרשן שחיטה והזאת דמה אלא הכל כל מה ששייך לשריפת הפרה נמצא דשפיר הוו צריכי תרווייהו אלא כיון דלקושטא דמלתא לא אשכחן לשון לכפר ממש בפרשת פרה ולא אשכחן נמי כפרה דלדורות שמכפרת על העגל מש"ה קאמר שפיר פרה לאו בת כפרה היא כן נראה לי נכון ודו"ק:

מתניתין שבעת ימים קודם יום הכפרים כו' עד א"כ אין לדבר סוף וש"מ דלכ"ע כה"ג ביום הכפרים צריך להיות נשוי לא פליגי אלא דר"י חייש למיתה שמא תמות אשתו משום הכי מתקינין לו אשה אחרת ורבנן לא חיישי למיתה אשתו כ"ע דרשי ביתו זו אשתו ואשה זו של כה"ג צריכה שתהיה נשואה לו ולא סגי בארוסה כדאמרינן בגמרא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא וה"ה דצריך שלא יהיה לו ב' נשים כדאמרינן בגמרא רחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים. והרמב"ם (בפ"א מהלכות עיוה"כ) כתב שעבודת יוה"כ הכל עשוי בכה"ג נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו ולא ביאר הא דולא ב' בתים. ואולי אזיל לטעמיה שכתב (בפי"ז מהלכות איסורי ביאה) ואינו נושא ב' נשים לעולם כאחת שנאמר אשה א' ולא שתים (ובהלכות כלי מקדש פ"ה) כתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא ב' אין יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש א' וכבר השיגו הראב"ד ואין זה מקומו מ"מ הא ודאי שאינו עובד ביוה"כ אם יש לו ב' נשים לדברי הכל דבעד ביתו אמרה רחמנא ולא בעד ב' בתים ודוקא כששתיהן נשואות לו אבל אי אחת נשואה ואחת ארוסה לית לן בה דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא. מיהו זה מיבעי לי אי ביתו מעכב אפילו בדיעבד דאי עבר ועבד ביוה"כ בלי בית אי בשתי בתים עבודתו פסולה או אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה וכי תימא אי אינו אלא לכתחלה אמאי מתקינין לו אשה אחרת מחששא דשמא תמות אשתו לר' יהודא ואפי' לרבנן אי לאו משום דאין לדבר סוף הוי מתקינין לו אשה אחרת הא ר"ל דייק בגמרא לקמן (דף ג' ע"ב) גבי כהן אחר מדקתני מתקינין ולא תני מפרישין ש"מ דאין הפרשה מעכב אלמא כיון דלא מעכב בדיעבד לא חיישינן לשמא הכי נמי אי ס"ד דביתו לא מעכב בדיעבד לא יש מקום לחששא דשמא ואמאי מתקינין אשה אחרת לר' יהודא מחששא דשמא תמות אשתו אלא ע"כ ש"מ דביתו מעכב אפי' בדיעבד. י"ל דאפי' תאמר דאין ביתו מעכב בדיעבד מ"מ כיון דלכתחלה מצוה איכא חשו לשמא תמות והא דלא חשו לשמא יארע בו פסול ויפרישו לכהן שמתקינין תחתיו דהא נמי מצוה איכא י"ל כדאמ' בגמ' הא דחשו רבנן לשמא יארע בו פסול ולא חשו לשמא תמות אשתו משום דכה"ג זריז הוא והא דמפרישין אחר תחתיו משום כיון דעבדינן לי' צרה כ"ש דמזדרז טפי וכיון דמדינא אין לחוש לפסול דכה"ג זריז הוי ואין מפרישין כהן אחר תחתיו אלא כדי להוסיף זירוז על זריזותו לחוד משום הכי לא חשו להפריש הכהן אחר שתחתיו ומ"מ דייק ר"ל שפיר דאין הפרשה מעכב דאי מעכב מה הועילו בתקנתן לתקן לו כהן אחר תחתיו לעשות לי' צרה שיזדרז טפי הא לא הוי לי' צרה כיון דאי אפשר להשני לעבוד בלי הפרשה אלא ודאי אין הפרשה מעכב ומהשתא הוי לי' צרה ויזדרז טפי ותדע דע"כ חיישינן לשמא משום מצות הפרשה אע"ג שאינו מעכב דאי לאו הכי תקשה לר"י למה מתקינין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו מה בכך אם תמות אשת כה"ג ישמש השני תתתיו והא ודאי לא חייש לשמא תמות גם אשת השני דהא לב' מיתות לא חיישינן אפי' לר"י כדאמ' בגמ' אלא ודאי היינו טעמא דחיישינן שמא תמות אשת הכה"ג וישמש השני בלי פרישה דהא מיתה חדא לר"י שכיח כדאמ' בגמ' מש"ה חייש לה משא"כ בטומאה דלא חייש לה משום דכה"ג זריז הוא ולא מתקינין לי' אחר אלא משום תוספת זריזות מש"ה אין צריך פרישה לשני וכ"ת יפרישו לשני לר"י ותו אין צריך להזמין לכה"ג אשה אחרת דאם תמות אשתו ישמש השני תחתיו וי"ל דתקנת הכה"ג עדיף לן לתקן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו משישמש השני וכ"ת א"כ לא מוכח מכאן מידי דחשו לחסרון הפרשה משום דמתקינין לו אשה אחרת ולא אמרינן ישמש השני אם תמות אשתו דלמא כולה מילתא משום תקנת כה"ג שישמש הוא עושין כן ליתא דבפ"ב דסוכה (דף כ"ד) מסיק הגמ' דר"י לא חייש למיתה והא דחייש הכא לשמא תמות אשתו מעלה עשו בכפרה פי' משום כפרת יוה"כ דאלים חייש בה מה דלא חייש במקום אחר ואי כדאמרת הא לאו משום כפרה הוי האי חששא אלא משום תקנת כה"ג אלא ע"כ ש"מ הא דמתקינין לו אשה אחרת הוא משום מעלת כפרה חיישינן למיתה מטעמא דנמצא השני עומד ועובד בלי הפרשה ואין הכפרה נעשית כתיקונה וכמצותה וכיון דמשום מעלת כפרה אי אפשר לך אלא באחד משתי אלה או להפריש השני או לתקן אשה אחרת לכה"ג הא כיון דאי אפשר בלתי תקנה לאחד מהן או להכה"ג או להשני הא ודאי תקנת כה"ג לתקן לו אשה אחרת כדי שישמש הוא אם תמות אשתו עדיף לן משנתקן ע"י הפרשה את השני וישמש הוא תחתיו אבל אי לאו משום מעלת כפרה אין צריך לכלום לא להפרשת שני ולא לתקן אשה אחרת לכה"ג א"כ אין ראיה מהכא דביתו מעכב בדיעבד. עוד י"ל דהיינו טעמא דחשו לר"י לספק ביתו אפ"ת דלא מעכב מה שלא חשו לספק פרישה הואיל ואינו מעכב משום דבשלמא גבי פרישה אע"ג דלא הופרש קודם יוה"כ מ"מ מאי דהוי הוי וביוה"כ בשעת עבודה אין כאן חסרון מצוה משא"כ בחסרון ביתו בשעת עבודה איכא חסרון מצוה דרחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו והא ליכא נמצא העבודה בשעתה נעשית שלא כתיקונה בחסרון מצוה אלא שעל זה קשה מהא דפריך הגמ' (דף י"ג) ודלמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועביד עבודה בשתי בתים ורחמנא אמרה בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ודחיק טובא דמגרש לה על תנאי להוציא מחששא זו דב' בתים והא את"ל דביתו אינו מעכב בדיעבד אין לחלק בין אין לו בית כלל ליש לו ב' בתים דהא תרווייהו חד טעמא הן ומביתו נפקא להו ואי הא אינו מעכב ה"ה נמי לאידך דאינו מעכב וא"כ ל"ל תקנתא להוציא מחששא שלא תהי' עבודתו למפרע בשתי בתים הא בשעת עבודה אכתי אין כאן חסרון מצוה. מיהו בזה יש לדחוק ולדחות. מ"מ אכתי לא איתברר לן בהא דביתו אי מעכב בדיעבד או אינו אלא לכתחלה ומסתבר לכאורה לומר כיון דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו גבי כפרת דברים כתיב ולא מיירי כלל מכפרת דמים כדדרשינן לקמן בפ"ג (דף ל"ו ע"ב) והא רפ"ד (דף מ') תניא לא התודה כשר וקאי בין אוידוי דפר בין אוידוי דשעיר המשתלח ואע"ג דר"ש ס"ל התם לא התודה פסול הא אנן קיי"ל כת"ק הילכך אין ביתו הנאמר גבי כפרה זו דדברים מעכב כיון דאפי' אי עקר לגמרי לכפרת דברים אינו מעכב אע"ג דודאי ביתו אית לי' כפרה בדם הפר כמוהו מ"מ כיון דלא גלי רחמנא לביתו אלא גבי כפרת דברים דאינו מעכב ביתו נמי אינו מעכב לגמרי אפי' לכפרת דמים. ולענין פלוגתא דר"י ורבנן קי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ואין צריך להתקין לו אשה אחרת מיהו הא מיבעי לי היכא שאירע שמתה אשתו של כה"ג ביוה"כ ולא יש אחרת לכונסה מי ישמש אי כה"ג עדיף שפירש שבעה ואע"ג דלית לי' ביתו פרישת שבעה עדיף כיון דנתבאר דביתו נמי אינו מעכב או דלמא ביתו עדיף מפרישת ז' וישמש כהן האחר שהזמינו תחתיו אע"ג דלא פירש שבעה הואיל ויש לו אשה. ומסתבר דהשני משמש הואיל ויש לו בית דאלו כה"ג דאין לו בית שמשמש איכא חסרון מצוה בשעת עבודה משא"כ השני אע"פ שלא פירש ז' אין כאן חסרון מצוה בגופו ועל דרך שפירשתי בסמוך. מיהו כד דייקת שפיר ש"מ דביתו מעכב אפילו בדיעבד מדחייש ר"י לשמא תמות אשתו מ"מ מודה דמתקינין כהן אחר ולא אמר דמפרישין ש"מ מה שאינו מעכב בדיעבד לא חייש לספיקא מאי אמרת דחייש לספיקא מ"מ אפי' למה שאינו מעכב והא דלא חשו לספק פרישה משום דכה"ג זריז הוא הא לר"י דחייש למיתה משום מעלת כפרה הוה לי' למיחש דלמא ימות הכה"ג גופי' ונמצא השני משמש תחתיו בלי פרישה והשתא למיתת אשתו חייש ר"י ומתקינין לו אשה אחרת אע"ג דחשש מיתת אשתו לא איכפת לן אלא ביומו שמא תמות ביוה"כ כ"ש דהוה לן לפרוש כהן אחר דיש לחוש זמן גדול יותר למיתת כה"ג כל ז' ימי הפרישה שאם ימות ביום ב' מימי הפרישה בטל מצות פרישה מן כהן השני אלא ודאי ש"מ דלא חייש לספק פרישה דלמא ימות כה"ג ונמצא השני משמש בלי פרישה הואיל ואין הפרישה מעכב בדיעבד ואפ"ה חייש לשמא תמות אשתו ש"מ דביתו מעכב אפי' בדיעבד וכיון דהוכחנו דביתו מעכב ממילא ש"מ היכא דמתה אשתו של כה"ג ישמש השני תחתיו דיש לו אשה ואע"ג שלא היה לו פרישה דאינה מעכבא ואלו ביתו מעכב:

ואכתי יש לעיין בהא דביתו אי קפיד רחמנא בשעת כפרת פרו דוקא שיהי' לו בית אבל בשעת כפרת שתי שעירים לית לן בה אם אין לו בית דהא האי ביתו לא כתיב אלא גבי כפרתפרו ואפי' לר"י דס"ל ברפ"ק דשבועות (דף ב') דבשאר עבירות אחד כהנים ואחד ישראלים מתכפרים בשעיר המשתלח מ"מ אפשר לומר דלא קפיד קרא אביתו אלא בכפרתו שלו דהיינו פרו המיוחד לו או דלמא אכולה מילתא קפיד אביתו שכל עבודת יוה"כ צריך להיות בכה"ג נשוי ואפי' לר"ש נמי אע"פ שכל כפרתו בפרו ווידויו:

ביתו זו אשתו. ק"ל דבפ"ק דקידושין (דף כ"ב) גבי רציעת עבד עברי תניא לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך אלמא בנים נמי בכלל בית הם וא"כ כהן גדול ביוה"כ ליבעי נמי שיהיה לו בנים ואמאי לא קפיד ר"י אלא אאשה בלבד ובשום דוכתא לא מצינו שכה"ג ביוה"כ צריך להיות לו בנים ושמא י"ל דהתם מואת יתירא קא דריש לי' דהוי מצי למיכתב כי אהבך וביתך את ביתך למה לי לרבות בנים אבל בכלל בית אינו אלא אשתו ותדע דהכי הוא דהא גבי יבום כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו וע"כ אאשה לחוד קאי דבמקום בנים יבום ליכא אלא שאין זה ראיה כ"כ דהיכא דמוכח שאני. עוד י"ל אע"ג דבנים בכלל בית הכא מוכח דביתו אינו אלא אשתו לחוד דהא אי אמרת בנים הוי הכא בכלל בית ה"ה לבני בנים ואפי' בנות הרי הן כב"ב כדיליף לה בפ"ו דיבמות (דף ס"ב) מקרא ולא תימא דוקא בני בנים או בני בנות הוא דהוי כבנים אבל לא למטה מהן דאתפליג דרא זה אינו אלא אפי' כל יוצאי יריכו עד סוף כל הדורות כל זרעו כבנים הויין וראיה לזה מהא דאמרינן במס' יבמות סוף פ"ז (דף ע') וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל וזרע אין לה עיין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וזרע אין לה עיין לה ופריך והא אפיקתה לזרע זרעה ומשני זרע זרעה לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול והשתא אי ס"ד דבני בנים דוקא הוא דהוין כבנים אבל לא למטה מהן אכתי תקשה זרע פסול מנין דלמא אתי קרא לרבויי בהא דוזרע אין לה למטה מבני בנים דאינם כבנים אלא ודאי ש"מ דכל זרעו עד סוף כל הדורות בכלל זרעו הן וכולן הרי הן כבנים ולדידהו נמי לא צריך קרא לרבויא דכולהו בכלל בנים נינהו וה"ה דכולהו בכלל ביתו הן ואם אין לרבו לא בנים ולא ב"ב רק יש לו זרע ואפי' דור עשירי נרצע דבכלל ביתך דקרא הן וכיון שכן אם איתא דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו בניו בכלל הוי ה"ה כל יוצאי יריכו בכלל זה בין לענין שאין לו אלא אחד מזרעו ואפי' דור עשירי והשאר כולן מתו סגי לי' בהכי וה"ה איפכא אם כולן קיימין כולן מתכפרין עמו דכיון דכולן בכלל ביתו הן אי אפשר לך להוציא אחד מהן מכלל כפרתן והא ב' פעמים כתיב גבי פר כה"ג ביוה"כ וכפר בעדו ובעד ביתו חד קודם הגרלת השעירים והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו והשני אחר הגרלה נמי כתיב והקריב אהרן וכו' וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן בספ"ק דשבועות (דף י"ג) אליבא דר"י דאמר כהנים בשאר עבירות מתכפרין בשעיר המשתלח דהני וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר דהיינו וידוי ובראשונה מתודה עליו ועל ביתו ובשני' עליו ועל אחיו הכהנים שכולן קרוין ביתו לפיכך צריך ב' וידוין והשתא אי ס"ד דזרעו בכלל ביתו הוי בוידוי ראשון כמו אשתו התינח בכהנים דורות בעי ב' וידוין קמא עליו ועל אשתו ועל כל זרעו והשני בא להוסיף כל אחיו הכהנים אבל באהרן גופי' דמשתעי ביה קרא ב' וידוין ל"ל דהא כל כהנים זרעו הן וכיון דכבר התודה בוידוי ראשון עליו ועל אשתו וכל זרעו בכלל וידוי שני ל"ל דהא זולת זרעו אין כהנים בעולם וכבר התודה עליהם בפעם ראשונה ואע"ג דכל כה"ג של דורות בכלל אהרן הן כדתני לקמן (דף ה') וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת"ל כלומר כיון דכל הפרשה נאמרה באהרן ממילא כה"ג של דורות נמי בכלל הן מ"מ הנ"מ בדבר ששייך באהרן גופי' הוא הדין נמי כל כה"ג דעלמא במשמע אבל מילתא דלא שייך באהרן כלל אלא לדורות לחוד אי אפשר לן להאמר באהרן והשתא אי וידוי שנית ליתא באהרן משום דכבר כולן נכללו בראשונה לא ה"ל למיכתב זו אלא והקריב את פר החטאת סתמא ולא הוי ליה להזכיר אהרן בכאן כיון דלא שייך וידוי זו בדידי' כלל אלא ודאי אין בכלל ביתו דוידוי א' אלא אשתו לחוד ובוידוי ב' נכללו בניו בכלל כל הכהנים לפיכך ב' וידוין הללו נהגו גם באהרן קמא עליו ועל אשתו ואין בניו בכלל והשניה על בניו וכיון דאין בניו בכלל וידוי ראשונה להתודות עליהם בפני עצמם אלא בכלל וידוי ב' של כהנים המה נכללים אע"פ שאין בנים לכה"ג ביה"כ לית לן בה הואיל שאינן בכלל ביתו מיהו לר"ש דס"ל התם דאין שעיר המשתלח מכפר על הכהנים בשאר עבירות אלא כל כפרתן תלוי' בפר של כה"ג משמע התם בספ"ק דשבועות דהני ב' וידוין ודם הפר א' נגד שעיר הנעשה בפנים וא' נגד שעיר הנעשה בתוך וא' כנגד שעיר המשתלח ותו ליכא למימר א' לו וא' לביתו דהיינו אחיו הכהנים א"כ האי תירוצא ליתא אלא שיש לומר דר"ש לית לי' כלל הא דכה"ג ביוה"כ צריך להיות לו אשה דבשלמא לר' יהודא דאחיו הכהנים בכלל ביתו דוידוי שנית ואינן בכלל וידוי הראשונה א"כ ביתו הראשונה ע"כ היינו אשתו אבל לר"ש דכל אחיו הכהנים נמי בכלל ביתו דוידוי קמא ומתכפרין בו על טומאת מקדש וקדשיו והא דכתב רחמנא תרי וידוין משום דתרתי כפרות נינהו לדידי' לא מצינו כלל שתכפר על אשתו א"כ לדידי' אשה לכה"ג ביוה"כ מנין ולפנינו בגמרא יתבאר עוד:

מפרישין כה"ג מביתו ללשכת פרהדרין רש"י פי' בגמרא גבי מביתו למה פירש דלשכה זו לא היתה קדושה בקדושת עזרה וק"ל הא תני' לקמן (דף ו') כל השערים שהיו שם לא הי' להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים ממנו לשכת פרהדרין שבו בית דירה לכה"ג וכיון דלשכה זו לפנים משער ניקנור היתה והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה הוי כדאמ' בפרק י"ג דזבחים (דף ק"י) כ"ש לשכה זו שהיה לפנים הימנו שקדושה בקדושת עזרה ואולי יפרש רש"י שלשכה זו אע"פ שהיתה בנויה בקודש אפ"ה היתה חול מפני שהיתה פתוחה לחול וקי"ל לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול לקמן בפ"ג (דף כ') ומה שהוכרח לזה י"ל משום דקשה לי' מאי פריך בגמ' מביתו למה פירש כלומר למה פירש מאשתו תבוא אשתו עמו ואי היתה בקודש לא פריך מידי אבל לא הועיל בזה כלום דאפילו תימא דלא היתה קדושה בקדושת עזרה מ"מ קדושת הר הבית עליה ואכתי מאי פריך הלא בעל קרי משתלח חוץ לג' מחנות וכמו שהקשו עליו התוס' ובגמרא יתבאר עוד:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו לא נתברר לי האי מתקינין אי קאי ארישא ז' ימים קודם יוה"כ וביום הפרשה מתקינין אחר תחתיו או מלתא באפי נפשי' הוא ולא קאי ארישא דז' ימים אלא מתקינין אחר כן ואפילו בערב יוה"כ שפיר דמי דהא הכהן אחר שמתקינין תחתיו לא צריך הפרשה כדדייק בגמרא מדקא' מתקינין ולא קתני מפרישין וכמו אשה אחרת לר"י דסגי אף בערב יוה"כ כמו שאכתוב בסמוך בשם רש"י ומצד הסברא היה נראה לי שכל שמתקינין לו אחר תחתיו סמוך ליוה"כ הוא עדיף טפי דהא איכא חששא שמא יארע פסול לכה"ג וגם להכהן השני שמא יארע בו פסול באותן ז' ימים או ימות ויצטרך לכהן שלישי וטורח זה למה ואע"ג דת"ק לא חייש למיתה ואפי' לפסול לא חייש כדמוכח בגמ' מ"מ הנ"מ לענין דבתחלה לא צריך להזמין אשה אחרת משום חשש מיתה והכי נמי מן הדין ל"צ לתקן כהן אחר תחתיו מתחלה מהאי טעמא דלא חייש לא למיתה ולא לפסול אבל כיון דתקנו רבנן לתקן אחר תחתיו השתא יותר טוב לתקן סמוך ליוה"כ כל מה דאפשר כדי לצאת ידי כל החששות דאין בזה טורח יותר מאם שמתקינין לו כמה ימים מקודם מיהו למאי דמפרש בגמ' דכה"ג זריז הוא ומן הדין אין צריך לתקן אחר תחתיו אלא כיון דעבדינן לי' צרה כ"ש שיזדרז טפי י"ל דראוי לתקן אחר תחתיו ז' ימים קודם יוה"כ כדי שיהיה לו צרה ז' ימים קודם ויזדרז טפי כל משך אותן הימים:

רבי יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו בפ"ב דסוכה (דף כ"ד) מייתא לה ופרש"י שם ומזמינין לכה"ג אשה בערב יוה"כ ואע"ג דאמרינן בגמרא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא נ"ל דמשמע לי' לרש"י דהאי כניסה לאו ביאה היא דביאה בערב יוה"כ אי אפשר דהא מפרישין אותו כל ז' ימי הפרישה מביתו דהיינו מאשתו מחששא דשמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כדמפרש בגמ' (דף ו') ומדתני ברישא ז' ימים מפרישין כה"ג מביתו ועלה קאי ר"י בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו משמע דאז"י דרישא קאי ר"י ולא קודם לכן ומהשתא בע"כ בביאה אי אפשר מהאי חששא דספק נדה אלא ע"כ בכניסה לחופה לחוד מיקרי ביתו וכיון שכן אין להקדים ולהזמין אשה אחרת קודם ערב יוה"כ אלא בהזמנה בערב יוה"כ סגי ולפנינו בגמר' (דף ב) גבי הא דמגרש לה על תנאי תראה מה שיש להקשות ע"י זה:

גמרא כיון דטבול יום כשר בפרה דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו התוס' פי' לאו בטומאה דאורייתא מטמאין לי' דלא היו מזלזלין בי' כולי האי אדרבה אמרי' בפרק חומר בקודש (דף י"ח) בגדי אוכלי תרומה מדרס לחטאת אלא כדתנן בפ"ג ממסכת פרה סומכים את ידיהם על ראשו וא"ל אישי כה"ג רד טבול אחת משמע מחמת שנוגעין בו חשבינן לי' כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבו כטמאים לגבי דידי' דבגדיהם מדרס לחטאת כדפי' עוד כתבו לקמן (דף ג') ה"מ ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו דטבול יום דבועל נדה שהוא טמא מה"ת אסור לפרה מדרבנן אבל הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג דפרה כתב שהם יטמאוהו כמו נוגע בשרץ או בנדה או מה שדומה לזה ואח"כ יצוהו בטבילה הרי שפירש שטימאוהו בטומאה של תורה כשרץ ונדה ובטבול יום כזה שרף הפרה. ולכאורה משמע בפ"ג דחגיגה (דף כ"ג) כדברי התוס' דבטומאה דרבנן נמי סגי לי' דמייתי התם להא דתנן שפופרת שחתכה לחטאת רא"א יטביל מיד רי"א יטמא ואח"כ יטביל ופרכינן דחתכה מאן אי דחתכה חבר למה לי טבילה ואי עם הארץ בהא לימא ר"י יטמא ויטביל הא טמא וקאי ומוקי לה בחתכה חבר ומשום צינורא דע"ה דנפיל מקמי' דליחתכה וחיישינן דלמא בעידנא דחתכה עדיין לחה הי' ואמרינן לר"א מאי היכרא איכא לצדוקים בהא דט"י כשר בפרה כיון דכלים הנגמרים בטהרה אפי' בעלמא לא בעי הערב שמש ושני רב עשאוהו כטמא מת בז' שלו אלמא דטבול יום דרבנן סגי נמי להיכרא דצדוקים בפרה ואין צריך לטמאיהו בטומאה של תורה דהא צינורא דע"ה אינו אלא דרבנן ואפ"ה מתמה אר"י דאמר מטמא ויטביל הא מטמא וקאי וגדולה מזו אמרינן אדר"א דאפי' טבול יום דרבנן אין כאן לאחר טבילה מ"מ לענין חטאת עשוהו כטמא מת בשביעי שלו וסגי בהכי להיכרא דצדוקים בפרה מיהו י"ל דשריפתה שהיא עיקר עשייתה ותחלתה וכולל את כולה אינו סגי להיכרא בט"י דרבנן אלא בעינן טבול יום של תורה דוקא אבל בפרטי דברים שאחר כן בהיכרא כל דהו אפי' בדרבנן סגי כיון דהי' לה כבר היכרא גמור בכלל עשייתה בט"י של תורה ומ"מ אפי' תימא כדברי התוס' דמה שהיו מטמאין את השורף הי' בזה שהיו סומכין ידיהם עליו דאינו אלא טומאה דרבנן מ"מ אין לנו ראיה דטבול יום של תורה פסול מדרבנן לפרה והא דטימאוהו להשורף בסמיכות ידיהם היינו טעמא משום דטומאה זו מזומנת ומוכנת לפניהם יותר בנקל משאר טומאות תדע דאם לא כן אפי' לפי' התוס' הוה להו לטמאותו בשאר טומאות דרבנן אלא ודאי היינו טעמא כדאמרן:

לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ בשלמא כולי' קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא ק"ל הא אמרינן בפ"ג דמועד קטן אר"א למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת אלמא פרה בת כפרה היא וי"ל הא דפרה מכפרת היינו דוקא פרה שעשה משה במדבר כדפי' התם התוס' פרה מכפרת על מעשה העגל כדאמרינן במדרש משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך אמר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה והאי טעמא ליתא אלא בפרת משה שמכפרת על מעשה העגל שעשו דור המדבר אבל פרות דורות אינן מכפרות אמידי וכי תימא אכתי נימא לכפר אלו מעשה פרה של מדבר ועלי' לחוד קאי שמכפרת ולא אשל דורות ואל תתמה על זה דכה"ג אמרינן לקמן (דף ד') וכי תימא יוה"כ קמא אי נמי כה"ג קמא הוא דבעי פרישה וכו' אלמא אי לאו קרא יתירא הוי אמינא יוה"כ קמא או כה"ג קמא הוא דבעי פרישה ועלה לחוד קאי לכפר ולא אלדורות וה"נ נימא לכפר זו מעשה פרה של מדבר ועלי' לחוד קאי הואיל שמכפרת וי"ל דמ"מ עיקר פרה לאו לכפרה אתיא ואפי' פרת משה כמו פרות דורות דאינן מכפרות אמידי אלא כדי להזות מאפריהן על הטמאים וה"נ פרת משה לכך באתה דלענין זה ודאי פרת משה ופרות דורות שוין אלא דפרת משה אגב גררא מקופיא מכפרת נמי על מעשה עגל א"כ אף פרת משה אינה בכלל לכפר כיון שעיקרה לאו לכפרה אתיא שהרי כל פרות דורות מעשיהן כמעשה פרת משה ואפ"ה אינן מכפרין ומשום דהיא מכפרת מקופיא לא הוי לי' לקרא לקרותה לכפר על שם טפל וקופיא שלה כיון שלשם עיקר שלה לא באתה לכפר אלא להכשיר:

אמר ר' מניומי וכו' הקשה מהר"ם יצחקי בס' אור יקרות הנדפס מחדש מההיא דמציעאי לא אמרי' ואני תמיה דהש"ס מלא על כל גדותיו מימרות בעלת ד' ובעלת ה' ואיך הרב ז"ל לא מצא אלא זו. אמנם לק"מ דאם בא להזכיר מזכיר. כמ"ש בעניותינו במקומו:

(ב א) מקום היה בהר הבית ובירה שמו.—כתב בספר מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו הכהן (ספר א' פ"ה), דמצודת אנטוניא נבנתה על פני ביהמ"ק צפונה, ונקראה לפנים בשם "בירה", והוסב שמה לאנטוניא על שם אנטוניוס שליט רומי. חז"ל החזיקו אפוא בשם הראשון העברי.