דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

יומא ג ע"א - פירוש שטיינזלץ

פז"ר קש"ב כלומר שעושים פיס חדש בפני עצמו לקבוע מי הכהנים הזכאים להקריב את הקרבנות בו, ואין ממשיכים לפי הסדר שנקבע בחג הסוכות. וכן מברכים בו זמן ("שהחיינו") כשם שמברכים בכל כניסת חג חדש, וכן נחשב כרגל לעצמו אף לענין שמו, שאין שם חג הסוכות עליו. ומביאים בו קרבן לעצמו, שאין ממשיכים בסדר קרבנות חג הסוכות אלא באופן שונה. וכן יש לו שיר מיוחד לעצמו ששרים בו הלויים במקדש, ואין ממשיכים בו בסדר מזמורי תהילים ששרים בסוכות. וכן יש לו ברכה לעצמו שאומרים בו נוסח מיוחד בברכת המזון ובתפילה (תוספות) שלא כבשאר ימי חג הסוכות.

אבל עם כל ההבדלים הללו לענין תשלומין כלומר לענין השלמת חובות קרבנות הרגל, לכל הדעות תשלומין של החג הראשון הוא, דהא תנן [שהרי שנינו במשנה]: מי שלא חג (לא הביא קרבן חגיגה) ביום טוב הראשון של חג (הוא חג הסוכות) חוגג ומביא קרבן והולך כל ימי הרגל כולו, וכן ביום טוב האחרון של חג. משמע ששמיני עצרת נחשב יום טוב אחרון של החג, ונספח לו לענין חובותיו.

ועוד מקשים: ואימא [ואמור] שנעשה פרישה לפני עצרת [שבועות], שאף כאן תהא זאת פרישת שבעה ליום אחד הוא, והרי אף הוא חג שאין קדושה לפניו! אמר ר' אבא: יש לחלק בין המילואים ועצרת, שכן דנין פר אחד ואיל אחד שהם חובת יום הכיפורים מפר אחד ואיל אחד שהקריבו במילואים, לאפוקי [להוציא] עצרת ששני אילים הם [הם] שחייבים להקריב בו ביום.

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת מאן [מי] שאמר יום הכפורים איל אחד בלבד הוא שמקריבים בו לחובת היום, אלא למאן [מי] שאמר שני אילים נינהו [הם] שמקריבים ביום הכיפורים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] שלפי זה אף יום הכיפורים אינו שווה למילואים! דתניא [שהרי שנינו בברייתא], רבי אומר: איל אחד הוא, כי האיל האמור כאן בספר ויקרא, ככתוב: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (ויקרא טז, ג) הוא האמור בחומש הפקודים "ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. והקרבתם עולה לה' לריח ניחוח פר בן בקר אחד איל אחד..." (במדבר כט, ז-ח). ר' אליעזר בר' שמעון אומר: שני אילים הם שמקריבים ביום הכיפורים, אחד האמור כאן בספר ויקרא ואחד האמור בחומש הפקודים!

את התירוץ הזה דוחים: אפילו תימא [תאמר] כי הדבר כשיטת ר' אליעזר בר' שמעון שמקריבים ביום הכיפורים שני אילים, מכל מקום יש לחלק בינו ובין חג השבועות: התם [שם] ביום הכיפורים חד [אחד מהם] שנצטוו עליו בספר ויקרא חובת היום לכפרה המיוחדת ליום כיפור הוא נועד, וחד [ואחד מהם] שבספר במדבר למוספין. לאפוקי עצרת [להוציא] דתרוייהו [ששניהם, שני האילים] לחובת היום נינהו [הם], ואם כן אין הדבר דומה למילואים.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] שנלמד שיש חובת פרישה לפני ראש השנה, שאף אז תהיה זו פרישת שבעה ליום אחד הוא ובשניהם קרבן היום הוא פר ואיל! אמר ר' אבהו יש לדחות ולומר: דנין פר ואיל שמביא הכהן הגדול משלו ביום הכפורים מפר ואיל שהביא אהרן משלו במילואים. לאפוקי [להוציא] עצרת וראש השנה שפר ואיל שמביאין אז, משל הציבור נינהו [הם] ולא של הכהן. על הסבר זה מקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת מאן [מי] שאמר שבכל מקום שנאמר "קח לך" — כוונתו משלך מרכושך הפרטי,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

אלא, הני מילי שנקרא חג בפני עצמו, לענין  פז"ר קש"ב, שהם ראשי תיבות של ששה ענינים שבהם חלוק שמיני עצרת מחג הסוכות:

פ - פייס בפני עצמו, שמגרילים איזה כהנים יעבדו ביום זה, שאין הוא שייך למשמרת העובדת בחג הסוכות.

ז - ברכת הזמן "שהחיינו" בפני עצמו.

ר - רגל בפני עצמו לענין שאין שם חג הסוכות חל עליו, ומזכירים אותו בפני עצמו בתפילה ובברכת המזון. [7]

ק - קרבן בפני עצמו.

ש - שיר של הלויים בפני עצמו.

ב - ברכה מיוחדת למלך, שהיו נוהגים לברכה רק בשמיני עצרת.

אבל לענין תשלומין של קרבן חגיגה, שחייבים להביאו ברגל, חג שמיני עצרת - יום תשלומין דיום טוב ראשון של חג הסוכות ראשון הוא.

דהא תנן: מי שלא חג, שלא הביא את קרבן חגיגתו ביום טוב הראשון של חג הסוכות - חוגג והולך כל שבעת ימי הרגל כולו. וגם יכול להשלים את חובתו ביום טוב האחרון של חג.

ומוכח שיום שמיני עצרת טפל הוא לחג הסוכות, ולכן לא יתכן שדוקא הוא, שהוא טפל לסוכות, יצטרך פרישה לפניו כשהחג עצמו אינו טעון פרישה.

ופרכינן: ואימא חג השבועות הנקרא "עצרת", דפרישת שבעה ליום אחד הוא, יהיה בכלל "לכפר" האמור בפרשת ימי המילואים!?

אמר רבי אבא: דנין יום הכיפורים, שקרבנות המוסף שלו הם פר אחד ואיל אחד - מימי המילואים שהיה קרבנם פר אחד ואיל אחד.

לאפוקי להוציא את חג השבועות הקרוי "עצרת" דקרבנותיו שני אילים נינהו.

ופרכינן: הניחא לתרץ שיש ללמוד את יום הכיפורים מהמילואים ולא את חג השבועות מפני שיום הכיפורים שוה בקרבנותיו לימי המילואים בהקרבת איל אחד, למאן דאמר יום הכפורים - איל אחד בלבד הוא מביא.

אלא, למאן דאמר שקרבנות יום הכיפורים, שני אילים נינהו - מאי איכא למימר?

קרבנות יום הכיפורים נכתבו בתורה בפרשת אמור שבספר ויקרא, ובפרשת פנחס שבספר במדבר.

בפרשת אמור נכתבו הקרבנות המיוחדים של סדר עבודת יום הכיפורים, ומוזכר בהם איל אחד, שנלקח מאת בני ישראל [יחד עם שני השעירים המיוחדים לעבודת היום].

וגם בפרשת פנחס מוזכר איל אחד, כקרבן מוסף.

ונחלקו תנאים: האם האיל הנלקח מבני ישראל יחד עם שני השעירים שבפרשת אמור הוא אותו איל המוסף שבפרשת פנחס, או ששני קרבנות חלוקים הם.

[איל נוסף היה ביום הכיפורים, שהוא אילו של הכהן הגדול, ובו תעסוק הגמרא לאחר מכן].

שני האילים של חג השבועות באים לחובת היום עם שתי הלחם, ואינם חלק מקרבנות המוסף [שבהם היה איל אחר].

האיל שהובא בימי המילואים גם הוא נחשב ל"חובת היום" ואינו קרבן מוסף.

דתניא: רבי אומר: איל אחד בלבד נאמר. הוא האיל האמור כאן בפרשת אמור, הוא אותו האיל האמור בחומש הפקודים [ספר במדבר, בפרשת פנחס].

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם. אחד האמור כאן בפרשת אמור, ואחד האמור בחומש הפקודים.

ואם כן, לרבי אלעזר ברבי שמעון, האומר שביום הכיפורים מביאים שני אילים, ונמצא שאין קרבנותיו שוים לקרבנות ימי המילואים, תיקשי: מדוע לא נלמד שצריך פרישה לפני חג השבועות, ובמה עדיף יום הכיפורים עליו!?

ומשנינן: אפילו תימא כרבי אלעזר ברבי שמעון, נמי יש לחלק ולומר:

התם - ביום הכיפורים, חד איל לחובת היום המיוחדת הוא בא, וחד איל בא למוספין הרגילים, כמו כל מוספי המועדים, ולכן הוא דומה בקרבנו לימי המילואים, שגם בהם הובא איל אחד בלבד לחובת היום.

לאפוקי עצרת, דתרוייהו, שני האילים שהובאו בו - חובת היום נינהו.

ועדיין יש לפרוך: ואימא יש לפרוש לפני ראש השנה, דפרישת שבעה ליום אחד הוא!?

אמר רבי אבהו: יש להעדיף את הלימוד לפרישה לפני יום הכיפורים על פרישה לפני ראש השנה, כי דנין יום הכיפורים שבהם הקרבנות הם פר ואיל שלו, של הכהן, שמביאם מכספו, מהמילואים, שבהם הקרבנות הם פר ואיל שלו, מכספו של הכהן.

לאפוקי עצרת וראש השנה דקרבנותיהם - מכספי הציבור נינהו.

ומקשה הגמרא: הניחא למאן דאמר שהכתוב האמור בפרשת המילואים [ויקרא ט ב] "ויאמר אל אהרן: קח לך איל לעולה" - משמעותו שצוה משה את אהרן: קח לך את האיל "משלך", מכספך.

הערות

[7] והתוס' ביארו בשם רש"י [במסכת סוכה דף מז] שאין יושבים בו בסוכה.

פז"ר קש"ב כלומר שעושים פיס חדש בפני עצמו לקבוע מי הכהנים הזכאים להקריב את הקרבנות בו, ואין ממשיכים לפי הסדר שנקבע בחג הסוכות. וכן מברכים בו זמן ("שהחיינו") כשם שמברכים בכל כניסת חג חדש, וכן נחשב כרגל לעצמו אף לענין שמו, שאין שם חג הסוכות עליו. ומביאים בו קרבן לעצמו, שאין ממשיכים בסדר קרבנות חג הסוכות אלא באופן שונה. וכן יש לו שיר מיוחד לעצמו ששרים בו הלויים במקדש, ואין ממשיכים בו בסדר מזמורי תהילים ששרים בסוכות. וכן יש לו ברכה לעצמו שאומרים בו נוסח מיוחד בברכת המזון ובתפילה (תוספות) שלא כבשאר ימי חג הסוכות.

אבל עם כל ההבדלים הללו לענין תשלומין כלומר לענין השלמת חובות קרבנות הרגל, לכל הדעות תשלומין של החג הראשון הוא, דהא תנן [שהרי שנינו במשנה]: מי שלא חג (לא הביא קרבן חגיגה) ביום טוב הראשון של חג (הוא חג הסוכות) חוגג ומביא קרבן והולך כל ימי הרגל כולו, וכן ביום טוב האחרון של חג. משמע ששמיני עצרת נחשב יום טוב אחרון של החג, ונספח לו לענין חובותיו.

ועוד מקשים: ואימא [ואמור] שנעשה פרישה לפני עצרת [שבועות], שאף כאן תהא זאת פרישת שבעה ליום אחד הוא, והרי אף הוא חג שאין קדושה לפניו! אמר ר' אבא: יש לחלק בין המילואים ועצרת, שכן דנין פר אחד ואיל אחד שהם חובת יום הכיפורים מפר אחד ואיל אחד שהקריבו במילואים, לאפוקי [להוציא] עצרת ששני אילים הם [הם] שחייבים להקריב בו ביום.

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת מאן [מי] שאמר יום הכפורים איל אחד בלבד הוא שמקריבים בו לחובת היום, אלא למאן [מי] שאמר שני אילים נינהו [הם] שמקריבים ביום הכיפורים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] שלפי זה אף יום הכיפורים אינו שווה למילואים! דתניא [שהרי שנינו בברייתא], רבי אומר: איל אחד הוא, כי האיל האמור כאן בספר ויקרא, ככתוב: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (ויקרא טז, ג) הוא האמור בחומש הפקודים "ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. והקרבתם עולה לה' לריח ניחוח פר בן בקר אחד איל אחד..." (במדבר כט, ז-ח). ר' אליעזר בר' שמעון אומר: שני אילים הם שמקריבים ביום הכיפורים, אחד האמור כאן בספר ויקרא ואחד האמור בחומש הפקודים!

את התירוץ הזה דוחים: אפילו תימא [תאמר] כי הדבר כשיטת ר' אליעזר בר' שמעון שמקריבים ביום הכיפורים שני אילים, מכל מקום יש לחלק בינו ובין חג השבועות: התם [שם] ביום הכיפורים חד [אחד מהם] שנצטוו עליו בספר ויקרא חובת היום לכפרה המיוחדת ליום כיפור הוא נועד, וחד [ואחד מהם] שבספר במדבר למוספין. לאפוקי עצרת [להוציא] דתרוייהו [ששניהם, שני האילים] לחובת היום נינהו [הם], ואם כן אין הדבר דומה למילואים.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] שנלמד שיש חובת פרישה לפני ראש השנה, שאף אז תהיה זו פרישת שבעה ליום אחד הוא ובשניהם קרבן היום הוא פר ואיל! אמר ר' אבהו יש לדחות ולומר: דנין פר ואיל שמביא הכהן הגדול משלו ביום הכפורים מפר ואיל שהביא אהרן משלו במילואים. לאפוקי [להוציא] עצרת וראש השנה שפר ואיל שמביאין אז, משל הציבור נינהו [הם] ולא של הכהן. על הסבר זה מקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת מאן [מי] שאמר שבכל מקום שנאמר "קח לך" — כוונתו משלך מרכושך הפרטי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Peh, zayin, reish, kuf, shin, beit, an acronym for: Lottery [payis], as a new lottery is performed on that day to determine which priests will sacrifice the offerings that day, and the order established on Sukkot does not continue; the blessing of time [zeman]: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, is recited just as it is recited at the start of each Festival; Festival [regel], as it is considered a Festival in and of itself and there is no mitzva to reside in the sukka (see Tosafot); offering [korban], as the number of offerings sacrificed on the Eighth Day is not a continuation of the number offered on Sukkot but is part of a new calculation; song [shira], as the Psalms recited by the Levites as the offerings were sacrificed on the Eighth Day are not a continuation of those recited on Sukkot; blessing [berakha], as the addition to the third blessing of Grace after Meals and in the Amida prayer (see Tosafot) is phrased differently than the addition recited on Sukkot.

However, despite all these differences, with regard to compensation for failure to sacrifice the Festival offerings at the earliest opportunity, everyone agrees that it is a day of compensation for obligations not met during the first Festival, as didn’t we learn in the mishna: One who did not celebrate on the first Festival day of Sukkot by sacrificing the Festival offering may celebrate and sacrifice the Festival offering throughout the whole Festival in its entirety, including the last Festival day of the festival of Sukkot. Apparently, the Eighth Day of Assembly is considered the last Festival day of Sukkot and is appended to it with regard to its obligations.

The Gemara challenges further: And say that the priest should be sequestered before the festival of Shavuot, which is a Festival preceded by weekdays, as there too it is a matter of sequestering of seven days for one day. Rabbi Abba said: There is a distinction between the inauguration and Shavuot, as one derives an instance where the obligatory offering is one bull and one ram, Yom Kippur, from an instance where the obligatory offering is one bull and one ram, the inauguration, to the exclusion of Shavuot, when they are two rams that are offered.

The Gemara challenges: This works out well according to the one who said that the obligatory offering on Yom Kippur is one ram; however, according to the one who said that they are two rams that are sacrificed on Yom Kippur, what is there to say? According to that opinion, Yom Kippur is not comparable to the inauguration. As it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: One ram is the one that is mentioned here; as it is written: “With this Aaron will come into the Sanctuary, with a young bull for a sin-offering and a ram for a burnt-offering” (Leviticus 16:3), and it is the same one that is mentioned in the book of Numbers: “And on the tenth day of the seventh month you will have a sacred gathering when you will afflict your souls; you will not do any labor, and you will offer a burnt-offering to the Lord for a sweet aroma: One young bull, one ram…” (Numbers 29:7–8). Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon, says: They are two rams offered on Yom Kippur, one mentioned here in the book of Leviticus and one mentioned in the book of Numbers.

The Gemara rejects this solution: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon, and two rams are brought on Yom Kippur, a distinction remains between Yom Kippur and Shavuot. There, with regard to Yom Kippur, one ram, mentioned in the book of Leviticus, is for the obligation of the day, the atonement of Yom Kippur; and one ram, mentioned in the book of Numbers, is for the additional offerings. This is to the exclusion of the halakha with regard to Shavuot, where both rams are obligations of the day. Therefore, there is no basis for deriving the halakha with regard to Shavuot from the inauguration.

The Gemara asks: And say that the requirement derived is to sequester the priest prior to Rosh HaShana, as there, too, it is sequestering of seven days for one day. The days before Rosh HaShana are weekdays, and as in the inauguration, a bull and a ram are sacrificed. Rabbi Abbahu said that this too is rejected: One derives a bull and a ram that the High Priest brings from his own property on Yom Kippur from a bull and a ram that Aaron brought from his own property at the inauguration. This is to the exclusion of Shavuot and Rosh HaShana, when the bull and the ram sacrificed are from community property and not owned by the priest. The Gemara asks: This works out well according to the one who said that every time the Torah utilizes the phrase: Take you, it means from your own property,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לענין פז״ר קש״ב. הרי״ש שהוא רגל בפני עצמו. פרש״י ז״ל לענין ברכה ותפלה שאומרין יום שמיני עצרת. ולפי זה מפרשי׳ ברכה ברכת המלך כדפי׳ ז״ל. אבל במסכת סוכה משמע דברכה היינו לענין ברכה ותפלה כדפר״ת ז״ל. והאי רגל לענין אבלות הוא כדפר״ת ז״ל. אי נמי לענין שהוא טעון לינה כשאר הרגלים. וכדפרי׳ התם בסד״י. ושיר פי׳ בתוספות שיש לו שיר שלם מה שאין כן בסוכות והנכון ששירו חלוק לעצמו וכשחל שבת במועד נדחה השיר של שביעי כדאמרי׳ התם ימוטו ידחה. אבל שיר של שמיני עצרת עומד לעצמו. וכבר הארכתי בזה במס׳ סוכה בסד״י.

אבל לענין תשלומין דראשון הוא. פי׳ ואע״ג דהא בקרבנות יחיד ואנן איירינן בקרבנות צבור מ״מ שם קרבן אחד הוא.

דנין פר אחד ואיל אחד. פרש״י ז״ל האמור ביום הכפורים במוסף בפרשת פנחס מעבודת שמיני למלואים שהיה בו פר אחד ואיל אחד כדכתי׳ קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. והצריכו לרבי׳ ז״ל לומר פר ואיל דיום הכפורים דמוספין ולא פר ואיל של אהרן שבאחרי מות משום דפרכי׳ בסמוך הניחא למ״ד יום הכפורים איל אחד וכו'. וההיא פלוגתא באיל של מוסף היא. והקשה ר״ת ז״ל דבסמוך אמרי׳ לקמן דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו ואלו של מוספין משל צבור הם וליכא למי׳ דלקמן הדרי מהא דהכא ודיינינן מפרו של אהרן דא״כ הו״ל למי׳ אלא. ועוד דלפום סוגיין כולהו אוקמתי בתריתא פירושא דקמיתא אבל כולהו מיירו באותו פר ואיל עצמו אלא דמעיקרא נקטינן פר אחד ואיל אחד סתמא. והדר מפרשי׳ דהוו שלו והדר מפרשי׳ דשאני הכא דהוו פר לעולה וחד לחטאת. גם מה שפרש״י ז״ל לקמן דנין יום הכפורים דאית ביה נמי פר ואיל שלו רצה להשמר מקושיא זו לומר דמפר ואיל דמוספין דיינינן אלא דאתי׳ לומר דהא עדיפא שיש עוד עמו פר ואיל שלו מה שאין כן בראש השנה גם זה אינו נכון דלישנא דדנין פר ואיל שלו משמע דמינייהו גופייהו דיינינן. לכך פר״ת ז״ל דהשתא נמי מפר ואיל דיינינן והא דפרכינן הניח׳ למ״ד יום הכפורים איל אחד ה״פ דאנן אמרי׳ דמעצרת לא דיינינן משום דכתבינן ביה שני אלים ואע״ג דכתיב ביה נמי איל אחד במוסף שלו ולהכי פרכינן דלמ״ד דיום הכפורים יש במוסף שלו שני אלים לא נגמר לדידיה ואע״ג דאית ביה באהרן איל א׳ והא דפרש״י ז״ל במלואים איכא פר ואיל מדכתיב קח לך עגל וכו'. הקשה ר״ת ז״ל דהיכי יליף יום הכפורים שכתוב בו פר ממלואים שכתוב בו עגל בן בקר דהא אמר ר׳ מאיר בפ״ק דראש השנה כל מקום שנאמר בתורה עגל סתם בן בקר בן שתי שנים: פר בן ג׳ שנים. ולכך פר״ת דדיינינן מדכתי׳ בפרשת צואת המלואים. לקח פר בן בקר אחד ואלים שנים. והיו משלו כדכתיב מאשר לאהרן ומאשר לבניו. ואע״ג דכתיב אלים שנים לא חשבי׳ אלא האחד שהיה עולה דאיל שני שלמים היה ואין זה נכון חדא דבכולא סוגיא נקטינן קח לך משלך והוה לן למנקט מאשר לאהרן ועוד שהקרבן ההוא הוה בז׳ ימי המלואים בתוך ימי פרישה ולא הוי דומיא דיום הכפורים דאתא לבתר פרישה ועוד היכי נקטינן סתם פר אחד ואיל אחד כיון דכתיב ואלים שנים לכך הנכון כפרש״י. ודקאמרת היכי ילפי׳ פר מעגל י״ל דסוגיין כר׳ יוסי דאמ׳ במס׳ פרה דפר בן שתי שנים כעגל בן בקר. אי נמי כר׳ מאיר ואף בן שלש קאמ׳ והוא הדין בן שתי שנים. והכי תנן במסכת פרה כל מקום שנאמר בתורה פר בן שתי שנים שנאמר ופר שני בן בקר דברי רבי יוסי וחכמים אומרים אף בן שלש רבי מאיר אומר אף בן ארבע: אלמא רבי מאיר אף בן שלש קאמר וא״ת אכתי קשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר דהכא אמר אף בן שלש והכא קתני אף בן ארבע י״ל דההיא דמסכת ר״ה בשאמר פר סתם ודמס׳ פרה בפר בן בקר דאיירי ביה ר׳ יוסי. א״נ דלר׳ מאיר לא שני ליה בין פר לפר בן בקר: ובן שלש דקאמ׳ בראש השנה לאו דוקא כלל ורש״י ז״ל כן פי׳ במסכת ר״ה פר בן שלש ואפי׳ אמר פר בן בקר. לומר דכי אמר פר סתם היה לנו להרבות בשנים יותר מהיכא דאמר בן בקר דמשמע קטן מה שאין כן בעגל דמשמע קטן וכשאמר פר בן בקר בא לומ׳ שקרוב לבקר ובתורת כהנים אמרו עגל בן בקר בן שתי שנים מדכתיב עגל בן בקר ואיל לעולה תמימים השוה אותם הכתוב בשנים. הלכך אשמעי׳ רבי מאיר בראש השנה דאפי׳ פר סתם בן ג׳ והוא הדין בן שתים וכל שכן בן ארבע ואשמעי׳ בפרה דאפי׳ פר בן בקר בן שלש ובן ארבע:

לאפוקי עצרת דשני אלים נינהו וקשה דבעצרת נמי איכא איל אחד במוסף שלו בפרשת פנחס וי״ל דמהתם ליכא למיגמר דהא כתיבי ביה שני פרים וא״ת והלא במלואים איכא נמי שני אלים כדכתיב עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וכתיב ושור ואיל לשלמים תירצו בתוספות דמ״מ ליכא במלואים זוג אחד של שני אלים מענין אחד שיבאו עם הפר כדאיתא בעצרת. דזוגות דמלואים פר לחטאת ואיל לעולה ושור ואיל לשלמים.

אפילו תימ׳ ר׳ אלעזר ב״ר שמעון התם וכו׳ לאפוקי עצרת דתרוייהו חובת היום נינהו ולא גרסי׳ דתרוייהו דמוספין נינהו וטיעותא היא שהרי אין שני אלים בקרבן מוסף אלא לחובת היום עם שתי הלחם.

אע"פ ששמיני עצרת רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב כמו שבארנו עניינו במס' חגיגה י"ז א' מ"מ לענין תשלומי קרבן חגיגה מחשבון שאר הימים הוא נדון ומי שלא חגג ביום טוב הראשון של חג הולך וחוגג כל החג ואף בשמיני עצרת כמו שביארנו במסכת חגיגה:

פז"ר קש"ב רגל. פירש בקונטרס שאומר חג שמיני עצרת הזה ורבינו תם פירש שטעון לינה ור"ח פי' שדוחה גזירת שלשים כדאמרינן במועד קטן (דף יט.) ור"ת יסדם שניהם במעריב שפייט קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם יום הח' וקשה לי לכולהו דליחשיב כל חד דחבריה עם פז"ר קש"ב. וברכה פ"ה ברכת המלך כדאמרי' בתוספתא (דסוכה פ"ד) ואין לדחות דויברכו את המלך היינו מלכו של עולם דבמו"ק (דף ט.) דריש ליה בהדיא גבי שלמה ור"ת מפרש דהיינו ברכת המזון ותפלה שאומר בהן יום ש"ע והביא ראיה מדאמרינן פ' לולב וערבה (סוכה מז.) כשם ששבעת ימי החג טעונה שיר קרבן ברכה לינה כך ש"ע וכו' ופריך מאי לאו זמן לא ברכת המזון ותפלה מיהו אומר רבינו הזקן דאין בו ראיה די"ל כשהיה רוצה לומר מתחלה דברכה היינו זמן ע"כ לא הויא כי ההיא [דהכא] שהרי (בכך) הזכיר כאן הזמן ומה בכך נמי אי ברכה דהכא הוי ברכת המלך:

שיר. פירש בקונטרס דלא נתפרש שירו ומוגה בפירושו וכן פי' תלמידי רש"י בר"ה (דף ד:) דבמסכת סופרים (פי"ט הל' ב) יש דהיינו למנצח על השמינית אבל נראה לרבי' הזקן דלענין מזמורים של בית הכנסת אמר התם:

דנין פר אחד ואיל אחד דמוסף יוה"כ מפר אחד ואיל אחד דמלואים. ופירש בקונטרס דהיינו ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה דריש שמיני וקשה לפירושו דהא מדפריך בסמוך אמ"ד אילים שנים בשל מוסף דמשל צבור הוי איירי והיאך נדוננו משל מלואים שהיה של יחיד ועוד דשל יוה"כ שניהם עולה למוסף ושל מלואים פר לחטאת ואיל לעולה ומפרש רבינו שמואל דהשתא יליף משור ואיל דצבור דמלואים דביום השמיני ששניהם שוים לשלמים כמו של יוה"כ ששניהן שוין עולות וקשה לר"ת דלא משתמיט בשום מקום שיקרא הש"ס לעגל ושור פר אחד ופי' ר"ת דיליף מפר ואיל הכתוב בואתה תצוה וזה הדבר אשר תעשה להם לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים והפר והאיל אחד שוין הן לחטאות כמו של יוה"כ ששניהן שוין עולות ואיל האחד לא קחשיב מפני שהיה עולה כדלא חשיב נמי בסמוך בשני אילים דצבור דחד למוספין וחד לחובת היום ובההוא עניינא כתיב מאשר לאהרן וגו' ומאשר לבניו היה משלהם ולכך סובר בסמוך משלו הם ופריך הניחא למ"ד קח לך משלך א"כ גם מאשר לאהרן ומאשר לצבור משלהם אלא למ"ד משל צבור א"כ צורך אהרן היה משל צבור כו' אבל השתא סובר דאותו פר ושני האילים היו משל צבור:

חד לחובת היום. דלא כתיב מלבד כדפירש בקונטרס ועוד אומר רבי' הזקן דנפקא מינה דעולת מוסף באה היא אחר הפרקליט לדורון כדאמרינן בזבחים (דף פט.) שהוא דורון אחר ריצוי שעיר של מוסף שהוא חטאת ואיל דחובה בא לדורון וריצוי ואילו של אהרן לכפרה אחרת בא:

בפרש"י בד"ה זמן לעצמו לברך שהחיינו עכ"ל הס"ד ובד"ה שיר לעצמו כו' במס' סוכה הומבה"י ושל כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה פז"ר קש"ב פירש"י רגל לעצמו שאין יושבין בסוכה כו' ברכה כו' דאמרינן ביום שמיני כו' עכ"ל אינו מפרש"י שבכאן אבל הוא לשון רש"י בפ' לולב וערבה ע"ש:

בא"ד לרבות עופות ומנחות כו' כשחל יום ראשון בשבת דבשלמים דאתמול כו' כצ"ל:

בד"ה אלא למ"ד שני כו' במילואים נמי קרבו שני פרים למוסף שהרי כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה איל אחד. הוא האמור בפינחס למוספין. כצ"ל:

רש"י ד"ה לאפוקי עצרת. לחובת שתי הלחם דכתיב והקרבתם כו'. כצ"ל:

תד"ה פז"ר. פרש"י רגל לעצמו כו'. הוא בסוכה (מח):

בא"ד והכי אמר בירושלמי בפ"ב דבכורים. כצ"ל וכ"ה בתוס' סוכה (מז) ד"ה לינה:

בגמרא פז"ר קש"ב פירש"י שבשמיני היו אומרין שיר לעצמו לפי שבחוה"מ היו אומרין הומבה"י בשביל מתנות עניים ועיין בתוס' שכתבו דמשמע במסכת סופרים שבשמיני היו אומרין למנצח על השמינית בבה"כ עכ"ל. ובכל זה לא נתיישב לי היטב לשון שיר לעצמו כיון שבכל שבעת ימי החג ג"כ היו אומרים בכל יום שיר בפני עצמו מיהו למאי דפרישית בפרק בתרא דר"ה גבי ונתקלקלו הלוים בשיר יש ליישב והיינו לפמ"ש שם דהומבה"י ושאר שיר שרגילין היינו בשעת קרבן מוסף דומיא דשבת שהיו אומרים הזי"ו ל"ך במוסף כדאיתא התם משא"כ בשעת תמיד של בין הערביים לא מצינו שהיו אומרין שיר מיוחד כמו בשבת ובר"ה וא"כ בשאר ימי הרגלים אפשר שהיו אומרים השיר של יום כמו בשחרית או שהיה שיר מיוחד בשל בין הערביים לכל ימי אותו הרגל והשתא לפ"ז א"ש דבשמיני עצרת היו אומרים בתמיד של בין הערבים שיר מיוחד דלמנצח על השמינית דלא שייך אלא בשמיני עצרת לחוד כן נראה לי נכון וע"ש בחידושי ר"ה:

[מלואים: אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא דתנן מי שלא חג וכו'. ק"ל וכי משום שח' ראוי לחגיגה כז' ימי החג מש"ה הוי טפל דידי' אדרבה אי לא הוי חזי לחגיגה כמותו שפיר גרע מיניה אבל השתא דחזי לחגיגה כמותו אינו טפל דידיה דהא אם לא הקריב בחג עדיין ראוי להקריב בח' וחשוב כמוהו אע"ג דאם הקריב בחג אינו מקריב בח' היינו משום דכבר יצא ידי חובת חגיגה וא"א לחוג ב' פעמים ואי משום דאין בו חיוב חגיגה לעצמו גרע מרגלים דפסח וסוכות וכיון דבדידהו א"צ פרישה כ"ש בח' א"כ מאי פריך ואימא ר"ה הוא נמי ניתי מהאי ק"ו והרי רב אשי גופיה קאמר לקמן דנין פר וכו' לאפוקי ר"ה ועצרת דתרווייהו עולות נינהו והשתא למה ליה לאפוקי ר"ה משום ה"ט דתרווייהו עולות נינהו תיפוק ליה מהאי ק"ו דפסח וסוכות כמו ח' של חג ונ"ל דהכא אליבא דר"י קיימינן ור"י ס"ל בפ"ק דחגיגה (דף ח') דכולן תשלומין דא' ומאן דלא חזי בא' לא חזי בכולהו וח' נמי בכלל זה דתשלומין דא' הוא והוי טפל דידיה. ומכאן נ"ל תשובה לדברי הריטב"א שפי' בפ"ד דסוכה דאפי' למ"ד כולן תשלומין דא' מ"מ אין ח' של חג בכלל זה ואע"ג דלא חזי בא' מ"מ חוגג בח' וא"כ אין ח' טפל לא' ומאי משני רב אשי ועוד אני אומר דאפי' למ"ד כולן תשלומין זה לזה מ"מ בח' של חג מודה דאינו אלא תשלומין דחג ומאן דלא חזי בחג הסוכות אינו חוגג בח' וכמ"ש שם בפ"ק דחגיגה בחידושי והשתא שינויא דרב אשי ניחא אפי' לר"י וריב"ל נמי דילפי לקמן לפרישת יוה"כ ממילואים מהאי קרא דלכפר אע"ג דלא שמעינן להו דס"ל כולן תשלומין דא' מ"מ בח' כ"ע מודו דתשלומין הוא וכדפי' ושם בחידושי יתבאר זה באורך בס"ד:]

[מלואים: דנין פר א' ואיל א' מפר א' ואיל א' ק"ל הא יוה"כ נמי ב' אילים נינהו אילו של אהרן ואיל העם כדכתיב בקרא והרי אפי' לרבי דאמר איל א' הוא האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים אאיל של ציבור קאי אבל מ"מ בלא"ה ב' אילים הן א' שלו וא' של העם ורש"י פירש דנין פר א' ואיל א' עבודת מוסף יוה"כ ועבודת ח' למילואים פר א' ואיל א' דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ע"כ משמע שדנין מחמת מה שהוא ק"צ ביוה"כ ואיני יודע מהו זה וכי גרע איל של אהרן מפני שהוא של יחיד ביוה"כ שאינו מן החשבון הא אדרבה דמי לשל מילואים שהיה נמי משל אהרן ונהי דאכתי לא אסיק אדעתיה דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלא עד לבסוף גבי ר"ה מ"מ מהיכא תיתי לומר דשבקינן אילו של אהרן של יוה"כ לגמרי דדמי מיהא למילואים בהא דשלו הוא וגמרינן של ציבור לחוד משל יחיד הא ודאי כלפי לייא. ועוד ק"ל אי דנין פר א' ואיל א' דקאמר אמוסף דיוה"כ לחוד קאי הו"ל למימר לאפוקי עצרת דב' פרים נינהו למוסף כדכתיב בחומש הפקודים אבל למוסף יום הכפורים לא היה אלא פר א' כדכתיב התם וא"כ אתי שפיר אפילו למ"ד ב' אילים ביוה"כ מ"מ ניחא טפי ללמד ממילואים ליוה"כ דדמי ליה מיהו בהא דפר א' ולא ללמד על עצרת דלא דמי במידי ועוד דכל הני דנין דאמרינן בשמעתין לאו דוקא דדמי בכל מילי קאמר אלא אפי' במקצת סגי תדע דהא לא דמי שום א' מכל הני דרוצה ללמודממילואים וכן יוה"כ שלומד ממנו בכל מילי למילואים דהא בשאר קרבנות לא דמי אהדדי כדכתיבי קראי א"ו במקצת סגי. ועוד ק"ל אי האי דנין אמוסף קאי מאי קאמר לאפוקי עצרת דב' אילים נינהו הא במוסף דעצרת לא היה אלא איל א' לחוד כדכתיב התם ואי ב' אילים דקאמר אחובת היום דעצרת לחוד קאי ולא חשיב דמוסף בכללן הא ודאי דברי תימה הוא דלגבי יוה"כ ל"ת אלא דמוסף והכא שביק לדמוסף לגמרי ואפי' מכלל לא כייל ליה עם של חובת היום דעצרת והול"ל לאפוקי עצרת דג' אילים נינהו ב' דחובת היום וא' של מוסף עמהם דהא גבי יוה"כ עושה את של מוסף לעיקר ולגבי עצרת אפי' מטפל לא טפל ליה למחשביה עם של חובת היום בכללן ועוד קשה מ"ש דדן ביוה"כ ממוסף דידיה לחוד ואע"ג דהוי נמי איל של אהרן דחובת היום הוא לא חשיב [ליה] ואילו גבי עצרת חשיב חובת היום דהא ב' אילים דגבי עצרת דקאמר משל חובת היום מיירי. ועוד ק"ל מאי פריך אלא למ"ד ב' אילים נינהו מא"ל מאי קושיא הא דנין אמוספין לחוד קאי והא לכ"ע איל דאחרי מות לאו מן המוספים הוא אלא חובת היום דהא לא נכתב בו מלבד עולת התמיד כדכתיב גבי כל המוספים. מיהו איכא לפרש איפכא מפירש"י דנין פר א' ואיל א' דקאמר אחובת. היום קאי ולא מיירי ממוספים כלל דביוה"כ לחובת היום לא היה אלא פר א' ואיל א' ושניהם אשל אהרן קאי דהוי לחובת היום וכן במילואים לחובת היום לא היה אלא פר אחד ואיל אחד לאפוקי עצרת דב' אילים נינהו לחובת היום ופריך הניחא למ"ד יוה"כ איל אחד הוא לאו אאילו של אהרן דקא מתרץ ליה קאי אלא אאיל העם דמיירי מיניה הברייתא שמביא בסמוך ולדידיה ניחא דכיון דאיל א' הוא א"כ אינו לחוה"י אלא למוסף דהא מלבד עולת התמיד דחומש הפקודים עליה נמי קאי כדכתיב בכל המוספים מלבד עולת התמיד אלא למ"ד ב' אילים נינהו וא"כ אההוא איל דאחרי מות לא נכתב מלבד עולת התמיד והו"ל חובת היום מאי איכא למימר הא ביום הכיפורים נמי ב' אילים נינהו לחובת היום ולפ"ז הכל ניחא ולק"מ מכל מה שהקשיתי. מ"מ אכתי קשה מאי משני אפ"ת ראב"ש התם חד לחובת היום כו' הא ביוה"כ נמי הוי ב' לחובת היום של אהרן ושל העם וזה לפירש"י נמי קשה דהו"ל הני תרי דחובת היום וכמש"ל. ועוד ק"ל לפירש"י דמשמע למסקנא הדר ביה ממאי דבעי לדון יוה"כ מטעמא דפר ואיל דמוספים דידיה דמי למילואים אלא יליף לה מטעמא דחובת היום דידיה דמי למלואים בפר ואיל א' דהכי פירש"י לאפוקי עצרת וכו' א"כ לרבי דאמר איל א' הוא ע"כ היינו איל למוסף דכיון דהוא הוא נמי הא' בחומש הפקודים וכתיב התם מלבד עולת התמיד היינו מוסף א"כ לא היה שום איל לחובת היום ביוה"כ מהשתא מאי אולמא דילפינן יוה"כ ממילואים יותר מעצרת אי משום דעצרת לא דמי למילואים דאילו התם איל א' לחובת היום והכא ב' אילים לחובת היום הא יוה"כ כ"ש דלא דמי ליה כלל דליכא בו איל כלל לחובת היום ובע"כ לרבי מדמי יוה"כ למלואים מטעמא דמוספים דמי ליה וזה תימה דאליבא דמר מדמי ר"א להדדי מטעמא דמוספים אע"ג דלא דמי לחובת היום ואליבא דמר איפכא מיהו הא לק"מ דא"ל אליבא דרבי נמי מחובת היום גמר לה למסקנא כמו לר"א ואע"ג דרבי א"ל איל א' הוא אפ"ה כיון דכ"ר לאיל העם נמי גבי חובת היום באחרי מות הו"ל של חובת היום מ"מ קשה מה שהקשיתי הלכך נ"ל לפרש דהא דקא' דנין פר א' ואיל א' כו' היינו משל חובת היום דיוה"כ קאמר וכפי' המסקנא אליבא דר"א דמיירי מחובת היום ה"נ מיירי הכא וע"ד שפירשתי ואע"ג דבחוה"י דיוה"כ היו ב' אילים א' שלו וא' של העם אפ"ה כחד חשיבי דהא איל שלו קרב עליו ועל אחיו הכהנים ולא בשביל העם ואיל העם קרב על העם ולא עליו ועל הכהנים דומיא דפרו ושעיר הפנימי שנאמרו עם האילים הללו שקריבים נמי כה"ג דאמרן וכיון דעל מי שקרב איל זה לא קרב חבירו נמצא לכל א' מהם אין כאן אלא איל א' לאפוקי עצרת דב' אילים נינהו וכל א' קרב אכהנים והעם נמצא על כל א' קרב ב' אילים ולא דמי לשל מילואים דלא קרב אלא איל א' על אהרן ופריך למ"ד ב' אילים נינהו א"כ ביוה"כ נמי קרבו ב' אילים על כ"א דהא השני בא בשביל הכהנים והעם ביחד ובתחלה קרבו על כל א' מהם איל נמצא בשביל כל א' מהם קרבו ב' אילים ומשני התם חד לחובת היום וחד למוספים ושל מוספים לא חשיב אלא של חובת היום לחוד ומהשתא אליבא דרבי דאמר איל א' הוא איכא למימר דאיל העם לאו חובת היום הוא כיון שהוא האמור בחומש הפקודים אלא של מוסף הוא ואיל א' דאמר הגמרא גבי של יוה"כ הוא דאהרן לחוד דחוב"י הוא וא"ל דאיל העם אפי' לרבי חובת היום אע"ג דנאמר בחומש הפקודים גבי מוספים מ"מ הואיל ונאמר נמי גבי חובת היום דאחרי מות הו"ל חובת היום ומ"מ אילו ואיל העם חדא הוא כיון דאינן מכפרים אלא על אנשים מחולקים וכדפירשתי:]

לענין פז''ר קש''ב. פייס לעצמו שאין פייס בפרי החג אצל המשמרות שכל המשמרות שונות ומשלשות בהן לפי חשבון סדרן כמו ששנינו במסכת סוכה (דף נה:) אבל פר של שמיני בתחילה מפיסין עליו: זמן לעצמו. לברך שהחיינו: רגל לעצמו. שאין שם חג הסוכות עליו: קרבן לעצמו. שאין קרבנו שוה לכל שאר ימות החג שכולם פרים מרובים ואילים שנים וי''ד כבשים וכאן פר אחד איל אחד ושבעה כבשים: שיר לעצמו שאין שירו שוה לכל שאר שירות ימי החג כל שיר ימי החג מדבר מעין גזל מתנות עניים ואותן של חול המועד מפורש (שם.) במס' סוכה הומ''בהי ושל שמיני עצרת אינו מעין אסיף ולא פירשו לנו איזהו שירו: ברכה לעצמו ברכה שהיו מברכין לתפלת חיי המלך כדמפורש בתוספ' [פ''ד] דסוכה על שם ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך (מ''א ח): תשלומין דראשון הוא. אלמא טפל דידיה הוא: דנין פר אחד ואיל אחד. עבודת מוסף יום הכפורים פר אחד ואיל אחד ועבודת שמיני למלואים פר אחד ואיל אחד דכתיב (ויקרא ט) קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו': איל אחד הוא. שהיה קרבן ציבור ביוה''כ הוא האמור כאן באחרי מות ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה הוא האמור בפינחס למוספין: התם חד לחובת היום. ההוא דאחרי מות חובת היום ואינו קרוי מוסף ולא כתיב התם מלבד עולת הבקר כדכתיב בכל המוספין מלבד עולת הבקר דמשמע זה מוסיף על דבר יום ביומו: לאפוקי עצרת דתרווייהו חובת היום נינהו. לחובת שתי הלחם כתיב (שם כג) והקרבתם על הלחם וגו' ואילים שנים ובחובת היום דמלואים איל אחד הוא דהוה: דנין פר שלו. דמלואים משלו הוא דכתיב קח לך עגל וביוה''כ נמי איכא פר ואיל משלו בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו' לאפוקי עצרת וראש השנה דציבור נינהו:
פז''ר קש''ב. פירש''י רגל לעצמו שאין יושבין בסוכה קרבן לעצמו שאינו בסדר פרי החג ברכה בפני עצמו דאמרינן ביום שמיני חג העצרת הזה ובתוספתא משמע שמברכין את המלך שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך והשתא לא הוי האי ברכה כי ההיא דתניא בפרק לולב וערבה (סוכה דף מז.) כשם שז' ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קשב''ל ומסקינן מאי ברכה ברכת המזון ותפלה ואין לחוש בכך דממה נפשך למאי דבעי למפרש התם ברכה היינו זמן ע''כ לא הוי כי האי דהכא דהא ברכה דהכא לא הוי זמן דזמן חשיב ליה הכא באנפי נפשיה ור''ת מפרש ברכה בפני עצמו ברכת המזון ותפלה כי ההוא דהתם ורגל בפני עצמו מפרש לענין לינה שטעון לינה ליל מוצאי יו''ט האחרון וכל ז' ימי החג טעונין לינה דגמרינן מפסח דכתיב ביה [דברים טז] ופנית בבקר והלכת לאהליך אי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחוה''מ דביו''ט חייב בראיית פנים בעזרה ולא תיקשי לינה כל ז' מי איכא דיש לומר דמי שלא הביא חגיגתו ביום ראשון והביא באחד משאר הימים צריך ללון בלילה שלאחריו וא''ת תיפוק ליה דטעון לינה משום שלמי שמחה דהוו כל ח' דתנן (שם דף מב:) ההלל והשמחה ח' ואפי' בשאר ימות השנה אם מביא קרבן טעון לינה כדתניא בספרי ופנית בבקר וגו' מלמד שכל הזבחים טעונות לינה פי' זבחים דומיא דפסח מנין לרבות עופות מנחות ועצים ת''ל ופנית כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא מבקר ואילך וי''ל דמשכחת לה דלא מייתי קרבן בו ביום כגון ששלח שלמיו אתמול דנאכלין לשני ימים ולילה אחד ועוד דבפ''ק דחגיגה (דף ח.) תניא ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרינן בפסחים פרק אלו דברים (דף עא.) דאפילו בכסות נקיה ויין ישן ובע''א לא משכחת שמחה שמונה כשחל יום ראשון להיות בשבת דבשלמים דאתמול לא משכחת לה דבעינן זביחה בשעת שמחה וליכא אלא כדפירש בכסות נקיה ויין ישן והכי אמר בירושלמי פרק קמא דברכות וטעונה לינה במה דברים אמורים כשאין עמה קרבן אבל יש עמה קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן ובפרק דם חטאת (זבחים צז.) משמע קצת דטעונה לינה כל שבעת ימי הפסח שכולן חשובין כלילה אחד גבי הא דתנן ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו בכל הרגל ואמר בגמ' (שם) מ''ט א''ר יצחק ופנית בבקר וגו' הכתוב עשאן כולן בקר אחד ואע''ג דלא קיימא מסקנא הכי דפריך וכי אין נותר ברגל מ''מ לענין לינה מסתבר דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת וביכורים דטעונין לינה מתרבו מדכתב ופנית כל פינות שאתה פונה כדדריש בסיפרי וז' ימי החג דמצריך להו היקשא בפ''ק דר''ה (דף ד:) מקיש חג הסוכות לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה דאי משום דכתיב ופנית ה''א לילה אחד להכי אצטריך היקשא לכל ז' כחג המצות שכל הרגל חשיב בקר אחד וניחא נמי הא דקאמר בפ' לולב וערבה (דף מז.) שכשם שז' ימי החג טעון קרבן לינה מיהו קשה דא''כ מאי קאמר שמיני רגל בפני עצמו לענין לינה אמאי קרי ליה רגל בפני עצמו כיון דכל ז' ימים שלפניו טעונין לינה בלי הפסקה ועוד מדקא מרבה בסיפרי אפי' עופות ומנחות כמו לינה דרגלים א''כ משמע דרגלים נמי יום א' ותו לא וההיא דפ' דם חטאת לא קשה דמעיקרא ודאי ס''ד דלר' טרפון הכי הוא דטעון לינה כל ז' דהכתוב עשאו בקר אחד ובמסקנא לא קיימא הכי אלא כדפרישית ור''ת יסד במעריב שלו שמיני קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אינו דוחה שלשים דאבילות לגמרי אלא עולה לחשבון ז' ימים כדאמר בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד:) יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ''א: שיר בפני עצמו. במס' סופרים (פ' יט הל' ב') יש שהיו אומרים למנצח על השמינית בבית הכנסת ושמא גם הלוים היו אומרים אותו בבית המקדש: אלא למ''ד שני אילים. לא בעי לשנויי דנין שני שעירים קריבין לציבור כגון יוה''כ דאיכא שעיר הפנימי ושעיר החיצון ממלואים שקרבו בו שני שעירים לציבור שעיר מלואים ושעיר ראש חדש לאפוקי עצרת דשעיר אחד דהא עצרת נמי קריבין בו ב' שעירים דשעיר האמור בת''כ אין זה שעיר האמור בחומש הפקודים כדאמר בפ''ק דזבחים (דף ו:) שעירי עצרת למה הן באין וכו' וכן משמע בפ' התכלת (מנחות דף מה:): אלא למ''ד שני אילים. תימה לי אפילו לדידיה נמי לישני דנין פר אחד מפר אחד לאפוקי עצרת דג' פרים נינהו חד לחובת היום בפרשת אמור ושנים למוספים בפרשת פינחס וי''ל כיון דחובת היום דעצרת אינו אלא פר אחד שפיר היינו דנין עצרת דפר אחד לחובת היום ממלואים דפר א' לחובת היום ואי משום דבעצרת קרבו שני פרים למוסף הא במלואים נמי קרבו שני פרים למוסף שהרי בו ביום קרב מוסף דר''ח דשמיני למלואים אחד בניסן הוה: הוא האמור בחומש הפקודים. הא דלא פליגי בדעצרת כדפליגי ביום הכפורים בפרק התכלת (שם) מפרש טעמא דבעצרת על כרחך האמור בתורת כהנים אינו האמור בחומש הפקודים וטעמא דרבי דהכא מפרש לקמן בפרק בא לו (דף ע:): אלא למ''ד משל ציבור. תימה לי נהי דמשל ציבור מ''מ הוא קרבן שלו ומתכפר בו מעון העגל כדאיתא בת''כ כדכתיב ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ועשה את קרבן העם וכפר בעדם ואם כן לימא דנין פר חטאת שלו שהוא מתכפר בו מפר חטאת שלו שהוא מתכפר בו ודנין איל שלו שהוא סומך עליו מאיל שלו שהוא סומך עליו כדאמר בפרק שני דמסכת ביצה (דף כ.) ויקרב את העולה ויעשה כמשפט לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה כמשפט עולת נדבה י''ל דאין הכי נמי דהוה מלי לשנויי הכי אלא האמת מתרץ לו דכולי עלמא מודו הכא דמשלו הוא מביא כדקא מפרש ואזיל:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד