יומא ג ע"ב

וכן כאשר נאמר "ועשה לך" — כוונתו משלך, אלא לשיטת מאן [מי] שאמר שאף "קח לך" "ועשה לך" כוונתו משל צבור, מאי איכא למימר [מה יש לומר] כדי להבדיל בין יום הכיפורים לשאר ימים?

דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כשנאמר בתורה "קח לך" — הכוונה משלך, ו"עשה לך" — משלך, ואילו כשנאמר "ויקחו אליך" כוונתו משל צבור, שהם יקחו משלהם ויביאו אליו, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: בין "קח לך" בין "ויקחו אליך" — הכוונה משל צבור, ומה תלמוד לומר "קח לך" שמשמעו משלך — יש להבין שאמר ה' למשה: כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם, ולכן נתייחסה הלקיחה למשה, אבל בפועל לוקחים משל ציבור.

אבא חנן אמר משום [בשם] ר' אלעזר: כתוב אחד אומר: "ועשית לך ארון עץ" (דברים י, א) ומשמע עשה משלך וכתוב אחד אומר באותו ענין: "ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י) משל ישראל, הא כיצד ניישב את הסתירה בין הכתובים? אלא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקרא מעשה ארון הברית על שמם, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מייחסים את הארון למשה לבדו. ולפי זה אין הבדל בין קרבנות יום הכיפורים לקרבנות אחרים!

את הקושיה הזו דוחים: עד כאן לא שמענו שפליגי [נחלקו] אלא בקיחות דעלמא [סתם] ועשיות דעלמא [סתם], קיחות דעלמא [סתם] — כגון "קח לך סמים" (שמות ל, לד), עשיות דעלמא [סתם] — כגון "עשה לך שתי חצוצרת כסף" (במדבר י, ב). אבל הנך פרושי קא מפרש [באלה של מילואים ויום הכיפורים מפרש הוא] הכתוב במיוחד שמשלך הוא ממש. במלואים כיצד — מכדי כתיב [הלא נאמר]: "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה" (ויקרא ט, ג), ואם כן מה שנאמר "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" (ויקרא ט, ב), למה לי שינוי לשון מפורש באותו ענין בין הפניה לבני ישראל ובין הפניה לאהרן? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי "קח לך" בענין זה אכן משלך הוא.

וכן ביום הכפורים; מכדי כתיב [הלא נאמר]: "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (ויקרא טז, ג) ונאמר: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת והקריב את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, ה) למה לי הדגשה זו שהשעירים באים מבני ישראל? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי האי [זה] שנאמר "לו" — הכוונה משלו ממש הוא.

רב אשי אמר נימוק אחר להבדיל בין יום הכיפורים ובין עצרת וראש השנה: דנין פר לחטאת ואיל לעולה של יום הכיפורים מפר לחטאת ואיל לעולה שנאמרו במילואים, לאפוקי [להוציא] ראש השנה ועצרת דתרוייהו [ששניהם] גם הפר וגם האיל עולות נינהו [הם], ואם כן אין להשוות.

רבינא אמר בתירוץ לשאלה: דנין דבר שהוא עבודה בכהן גדול בלבד, כעבודת יום הכיפורים, מעבודה בכהן גדול של המילואים (שנעשה על ידי אהרן) לאפוקי כולהו קושייתין [להוציא מן כל קושיותינו] מתחילת הסוגיה עד כאן דלאו [שאין] עבודה בכהן גדול נינהו [הם] אלא נעשים בכל כהן.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] כך אמר רבינא: דנין דבר שהוא עבודה תחלה מעבודה תחילה, לאפוקי הני דלאו תחלה נינהו [להוציא את כל אלה שלא עבודה תחילה הם]. דברי רבינא אלה לא היו מובנים, ושאלו: מאי [מה פירוש] תחלה זו שאמר רבינא? אילימא [אם תאמר, תפרש] תחלה בכהן גדול — היינו קמייתא [הרי זה התירוץ הראשון] עצמו. אלא כך יש להבין: עבודה תחלה במקום כלומר עבודת יום הכיפורים שהיא עבודה בקודש הקודשים שלפני כן לא נעשתה בו עבודה על ידי אחר מעבודה תחלה במקום שנעשתה במילואים כאשר התחילו להקריב במשכן. ואם כן אין ללמוד ממילואים אלא ליום הכיפורים בלבד.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: ר' יוחנן מתני חדא [היה שונה אחת] כלומר, למד מדין המילואים רק הלכה אחת, ר' יהושע בן לוי מתני תרתי [היה שונה שתיים]. ומפרש: ר' יוחנן מתני חדא [שונה אחת] וכך היה גורס: "לעשת לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים הטעונים פרישה לפניהם כמילואים. ור' יהושע בן לוי מתני תרתי [שונה שתיים]: "לעשת" — אלו מעשה פרה אדומה, "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים ששניהם טעונים פרישה.

ושואלים: וכיצד יתכן כי ר' יוחנן מתני חדא [שונה רק אחת] לזו של יום הכיפורים? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במפורש במשנה]: שבעת ימים קודם יום הכפורים, וכן שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישים את הכהן, הרי ששתי פרישות הן! ומשיבים: פרישה זו של הכהן לפני שריפת הפרה מעלה בעלמא [בלבד] הוא כלומר, שהוא רק מתקנות חכמים שנעשו כדי להדגיש את קדושתה לאחר שהותרה עשייתה בטבול יום, אבל אינה מחוייבת מדין תורה.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' מניומי בר חלקיה אמר ר' מחסיא בר אידי אמר ר' יוחנן: נאמר: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם" (ויקרא ח, לד) ולמדים מכאן "לעשת" — אלו מעשה פרה "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים הרי שאף ר' יוחנן עצמו שונה שתים! ומתרצים: ההוא דרביה [שיטה זו של רבו] היא, והוא עצמו אינו סבור כך. דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' ישמעאל: "לעשת" — אלו מעשה פרה, "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים. ואם כן, מה שמסר ר' מניומי בשם ר' יוחנן אינו אלא שיטת ר' ישמעאל רבו.

ב לגופה של מצוות הפרישה מביאים מה שאמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: מהיכא קא ילפת לה [מהיכן אתה לומד אותה] דין זה של פרישה — ממלואים, אי [אם כן] מה מלואים — כל הכתוב בהן מעכב בהן ואם שינה משהו פסל, אף הכא נמי [כאן גם כן] כל הכתוב בהן יהא מעכב בהן שצריך לקיים כל דיני פרישה כדיוקם.

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא באמת גם כן] ואף מצוות פרישת יום הכיפורים מעכבת בכל פרטיה, והתנן [והרי שנינו במשנה]: "ומתקינים לו כהן אחר", ולא קתני [שנינו] "מפרישין" גם את הכהן ממלא המקום שבעת ימים אף שיתכן שבסופו של דבר יעשה הוא את עבודת יום הכיפורים. משמע שפרישה זו איננה מהחובות המעכבות את עצם עבודת יום הכיפורים! וכי תימא [ואם תאמר] ותרצה להסביר: כי מאי [מה פירוש] מתקינין כוונתו שאכן מפרישין אותו, הרי אין הדבר נראה כלל, כי ליתני [שישנה] או אידי ואידי [זה בכהן הגדול המכהן וזה ממלא מקומו] "מתקינין" או אידי ואידי [זה וזה] בלשון "מפרישין".

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אלא מר מהיכא יליף לה [אדוני מהיכן לומד הלכה זו] שיש לפרוש לפני יום הכיפורים? אמר ליה [לו]: מסיני, דכתיב [שנאמר]: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד, טז). מכדי כתיב [הרי נאמר]: "ויקרא אל משה ביום השביעי" ואם כן מאי [מה] הלימוד מן ההזכרה המפורשת של "ששת ימים" קודם לכן? אלא זה בנה אב, כלומר הרי זה מקור ללמוד ממנו הלכה לדורות: שכל הנכנס למחנה שכינה למקום גילוי שכינה בהר סיני, או למקומה בקודש הקודשים טעון פרישת ששה לקדושה קודם לכן.

ומקשים: לפי דבריך פרישה זו היא שישה ימים, והא אנן [והרי אנו במשנה] שבעה ימים של פרישה תנן [שנינו]! ותירץ ריש לקיש: מתניתין [משנתנו] המצריכה פרישת הכהן שבעת ימים כשיטת ר' יהודה בן בתירא היא, דחייש [שהוא חושש]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

וכמו שהכתוב [במדבר י א] "עשה לך שתי חצוצרות כסף", משמעותו: עשה לך משלך, שהיה משה רבינו לעשות אותן מכספו.

ולפי מאן דאמר זה שפיר לומדים דוקא את יום הכיפורים מימי המילואים, כי רק בשניהם נלקחים הקרבנות מממונם הפרטי של הכהנים.

אלא למאן דאמר שגם הפר והאיל בימי המילואים משל צבור - מאי איכא למימר? והרי לפיו יש ללמוד ראש השנה מימי המילואים, היות שבשניהם הקרבנות הם מהממון של הציבור, ולא ללמוד על יום הכיפורים שבו מביא הכהן את הפר והאיל מממונו הפרטי!?

דתניא: כל מקום שנאמר בתורה:

"קח לך" - הוא משלך.

וכן "עשה לך" - הוא משלך.

אך כל מקום שנאמר בו "ויקחו אליך" - הוא משל צבור, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: בין "קח לך" בין "ויקחו אליך" - משל צבור.

ומה תלמוד לומר במעשה הקטורת, שאמר הקב"ה למשה "קח לך סמים", שמשמעו משלך?

שאמר הקב"ה למשה, כביכול [אם היה זה יכול], משלך אני רוצה שתבוא הקטורת יותר משלהם. ^[8]

אבא חנן אמר משום רבי אלעזר: כתוב אחד אומר [דברים י א] "ועשית לך ארון עץ", שמשמע שתעשה אותו משלך.

ואילו כתוב אחד אומר [שמות כה י] "ועשו ארון עצי שטים", ומשמע משל ציבור.

הא כיצד!?

כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, נקראת העשיה על שם הציבור.

כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום [אחרי חטא העגל], נקראת העשיה על שם משה.

ומבואר בברייתא הזאת שלפי רבי יאשיה גם במקום שנאמר "קח לך" משמעותו מהציבור, ולפיו תיקשי, מדוע לא נלמד פרישה לפני ראש השנה מהפרישה של ימי המילואים, והרי בשניהם הקרבנות הם מהציבור, [ואילו ביום הכיפורים קרבנות הכהן הם שלו].

ומתרצת הגמרא: עד כאן לא פליגי כל התנאים בברייתא אלא ב"קיחות" דעלמא, וב"עשיות" דעלמא.

ומבארת הגמרא: קיחות דעלמא - כגון זו האמורה [בשמות ל לד]: "קח לך סמים".

עשיות דעלמא - כגון [במדבר י ב] "עשה לך שתי חצוצרת כסף. "

אבל הנך, הקיחות של קרבנות המילואים והקיחות של קרבנות יום הכיפורים, לא כתבה בהם התורה "קח לך" גרידא.

אלא פרושי קא מפרש הכתוב שמשמעות "קח לך" האמור בהם הוא - דמשלך בדוקא הוא בא. ולא משל ציבור.

ונמצא שלפי כולם שוים קרבנות המילואים ויום הכיפורים, שרק הם באים מממון הכהנים, ולא קרבנות אחרים, ומתורצת קושיית הגמרא מדוע אין ללמוד על פרישה לפני ראש השנה.

ומבארת הגמרא היכן גילתה תורה שקרבנות המילואים ויום הכיפורים הם משל הכהן:

במלואים: מכדי הרי כתיב [ויקרא ט ג] "ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עזים לחטאת". ולא אמר הכתוב "קחו לכם".

ואם כן, בפסוק הקודם, בציווי לאהרן, שאמר הכתוב: "ויאמר [משה] אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת" - למה לי הוספת המילה "לך"?

שמע מינה שבא הכתוב לפרש ש"קח לך" האמור באהרן - משלך הוא, ולא משל הציבור.

ביום הכפורים:

מכדי הרי כתיב [ויקרא טז ג] "בזאת יבא אהרן אל הקדש: בפר בן בקר לחטאת".

ובהמשך אמר הכתוב: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת".

ואם כן, ברור הדבר שקרבן החטאת של הכהן הגדול הוא פר, ואילו קרבן החטאת של הציבור הוא שני השעירים. ואם כן, זה שאמר הכתוב בפר החטאת של אהרן "והקריב את פר החטאת אשר לו" - למה לי לציין ולומר "אשר לו", והרי ברור שהפר הזה הוא קרבנו, ולא קרבן הציבור!?

אלא, מכאן שמע מינה כי האי "אשר לו" - משלו הוא.

רב אשי אמר תירוץ נוסף מדוע אין למדים על פרישה לפני ראש השנה ולפני עצרת:

דנין פר לחטאת ואיל לעולה שביום הכיפורים מפר לחטאת ואיל לעולה שבמילואים.

לאפוקי להוציא ראש השנה ועצרת, דתרוייהו, גם הפר וגם האיל - עולות נינהו.

רבינא אמר תירוץ נוסף: דנין עבודה של יום הכיפורים הנעשית רק בכהן גדול, מעבודה של שמיני לימי המילואים, שנעשתה רק בכהן גדול.

לאפוקי כולהו קושייתין, להוציא כל יתר המועדים שהקשינו מדוע לא תהיה בהם פרישה, היות דלאו עבודה בכהן גדול בדוקא נינהו, אלא יכולה העבודה להעשות בכהן הדיוט.

ואיכא דאמרי, כך אמר רבינא:

דנין "עבודה תחלה" מ"עבודה תחילה" [כפי שתבאר הגמרא], לאפוקי הני - דלאו תחלה נינהו.

והוינן בה: מאי "תחלה"?

אילימא "תחלה - בכהן גדול".

והיינו, שדנים יום הכיפורים מימי המילואים משום שבשניהם הוטלה "תחילה", העבודה הראשונה, על הכהן הגדול. לפי שביום הכיפורים הראשון הוטלה בפעם הראשונה העבודה בקרבנות ציבור דוקא על הכהן הגדול, וכן ביום השמיני למילואים הוטלה העבודה הראשונה במקדש דוקא על הכהן הגדול.

הרי הסבר זה היינו ההסבר שאמר רבינא לפי לישנא קמייתא, ומה חידשו כאן ה"איכא דאמרי"? אלא, הלימוד הוא של "עבודה תחלה במקום", שביום הכיפורים הראשון נכנס הכהן הגדול בפעם הראשונה לפני ולפנים, מ"עבודה תחלה במקום", שביום השמיני למילואים קרב אהרן בפעם הראשונה אל העבודה במזבח החיצון. ^[9]

כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר:

זה שאמר הכתוב "לעשות לכפר", שממנו למדו שיש ענין פרישה גם במקום אחר:

רבי יוחנן מתני שונה בו חדא פרישה.

רבי יהושע בן לוי מתני בו תרתי פרישות.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רבי יוחנן מתני חדא: "לעשות לכפר" - אלו מעשה יום הכפורים.

ורבי יהושע בן לוי מתני תרתי: לעשת - אלו מעשה פרה. לכפר - אלו מעשה יום הכפורים.

ותמהינן: וכי רבי יוחנן מתני רק חדא, פרישה לפני יום הכיפורים, ואינו דורש מכאן גם על פרישת הכהן השורף את אפר הפרה!?

והא אנן תנן: שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין את הכהן הגדול. ושנינו גם במסכת פרה: שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין את הכהן השורף!? ומשנינן: זה ששנינו פרישה בכהן השורף את הפרה - מעלה בעלמא, שתקנו חכמים היא, ואינה מן התורה. ^[10]

ומקשה הגמרא על מה שהעמדנו את דין פרישה של הכהן השורף את הפרה בתורת מעלה בעלמא, לפי רבי יוחנן:

והא אמר רבי מניומי בר חלקיה אמר רבי מחסיא בר אידי,

אמר רבי יוחנן:

"כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם".

לעשות - אלו מעשה פרה.

לכפר - אלו מעשה יום הכפורים!

ומתרצת הגמרא: ההוא - דרביה, שאת זה שיש ללמוד מהכתוב הוא אמר בשם רבו. אבל רבי יוחנן עצמו סובר שהיא מעלה בעלמא.

והראיה שבשם רבו אמר כך:

דכי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן שאמר משום רבי ישמעאל:

לעשת - אלו מעשה פרה. לכפר - אלו מעשה יום הכפורים.

ואמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מהיכא קא ילפת לה לפרישת כהן גדול לפני יום הכיפורים - ממלואים.

אי מה מלואים - כל הכתוב בהן מעכב בהן [כמו שיתבאר לקמן], אף הכא נמי בפרישת יום הכיפורים, נימא - כל הכתוב בהן מעכב בהן.

וכי תימא הכי נמי.

והתנן: ומתקינין לו כהן אחר, ולא קתני מפרישין כהן אחר.

ואם ההפרשה היא לעיכובא, צריך גם להפריש את הכהן האחר. כי אחרת לא יוכל למלא את מקומו של הכהן הגדול שנפסל.

וכי תימא, מאי מתקינין לו כהן אחר - מפרישין אותו.

אם כן, ליתני במשנתנו או אידי ואידי, בין בכהן הגדול ובין בממלא מקומו "מתקינין", או אידי ואידי "מפרישין", ומדוע נקט התנא בכהן הגדול "מפרישים" ובכהן האחר "מתקינים ".

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: אלא מר - מהיכא יליף לה לפרישה?

אמר ריש לקיש: מהפרישה של משה בסיני, קודם כניסתו למחנה שכינה בראש הר סיני.

דכתיב [שמות כד טז] "וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן [למשה] ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי".

מכדי, הרי כתיב "ויקרא אל משה ביום השביעי ".

ואם כן, מאי, איזה ענין היה בכיסויו של משה על ידי הענן במשך "ששת ימים"?

אלא, זה "בנה אב", כאן לימדה תורה כלל:

שכל הנכנס במחנה שכינה - טעון פרישת ששה ימים קודם לכניסתו.

ואף הכניסה ביום הכיפורים לפני ולפנים טעונה פרישה לפניה.

ומקשינן: והא אנן פרישה של שבעה ימים תנן במשנתנו, ולא ששה!?

ומשנינן: מתניתין - רבי יהודה בן בתירא היא!

הערות

^[8] רש"י בביאורו הראשון. ובביאורו השני כתב שביאור "כביכול" הוא: כאילו אין יכולים לומר כן

^[9] וביאר רש"י שעבודתו של משה במשך שבעת ימי המילואים אינה קרויה "עבודה" אצל עבודת הכהנים, לפי שמשה רבינו לא שימש בבגדי כהונה אלא בחלוק לבן.

^[10] והחמירו בה כיון שהקילו בה לטמאות את הכהן ולהטבילו כדי להוציא מלבם של צדוקים, כמבואר בתחילת הפרק. רש"י.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and similarly, when the Torah states: Make you, it means from your own property. However, according to the one who said that when the Torah states both phrases it means from communal property, what is there to say to distinguish between Yom Kippur and the other days?

As it was taught in a baraita that when the Torah states: Take you, it means from your own property, and when it states: Make you, it means from your own property; however, when the Torah states: And they will bring to you, it means from community property. This is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan says that both when the Torah states: Take you, and when the Torah states: And they will bring to you, it means from community property. And for what purpose, then, does the verse state: Take you, which seems to mean from your own property? It should be understood, as it were, that God said to Moses: I desire that it come from your property more than I desire it from theirs. Therefore, the taking was attributed to Moses even though it was actually from community property.

Abba Ḥanan said in the name of Rabbi Elazar that one verse says: “And make you an ark of wood” (Deuteronomy 10:1), indicating that it should be from your own property; and one verse says on the same subject: “And they shall make an ark of acacia wood” (Exodus 25:10), meaning from the Jewish people. How can this contradiction be resolved? Here, the verse is referring to a time when the Jewish people perform the will of God and they are credited with building the Ark of the Covenant. There, it is referring to a time when the Jewish people do not perform the will of God, and construction of the Ark is attributed to Moses alone. According to that opinion, there is no difference between the offerings of Yom Kippur and other offerings.

The Gemara rejects this: They disagree only with regard to instances of taking in general and instances of making in general: Instances of taking in general are as in the verse: “Take you spices” (Exodus 30:34); and instances of making in general are as in the verse: “Make you two silver trumpets” (Numbers 10:2). However, in these cases of inauguration and of Yom Kippur the verses explicitly teach that the offerings must be from your own property. With regard to the inauguration, now, since it is written: “And to the children of Israel you will speak, saying: Take a goat kid for a sin-offering and an unblemished year-old calf and lamb for burnt-offerings” (Leviticus 9:3), with regard to the verse: “And he said to Aaron: Take you a young calf for a sin-offering” (Leviticus 9:2), why do I need this clear difference between the formulation of the command to the Jewish people and the formulation of the command to Aaron? Learn from it that in this context the phrase: Take you, means from your own property.

And with regard to Yom Kippur, now, since it is written: “With this Aaron will come into the Sanctuary, with a young bull for a sin-offering and a ram for a burnt-offering” (Leviticus 16:3), with regard to the verse: “And from the congregation of the children of Israel he will take two goat kids for a sin-offering and one ram for a burnt-offering and Aaron will offer his young bull as a sin-offering” (Leviticus 16:5–6), why do I need the emphasis that the goats come from the property of the children of Israel? Learn from it that this term: His, written with regard to the calf, means it is from his own property.

Rav Ashi stated another reason that distinguishes Yom Kippur from Rosh HaShana and Shavuot. One derives the bull for a sin-offering and ram for a burnt-offering written with regard to Yom Kippur from the bull for a sin-offering and ram for a burnt-offering written with regard to the inauguration, to the exclusion of Rosh HaShana and Shavuot, on which both of them, the bull and the ram, are burnt-offerings.

Ravina stated another distinction: One derives a matter that is restricted to the service performed by the High Priest, Yom Kippur, from a matter that is restricted to the service performed by the High Priest, the inauguration, which was performed by Aaron, to the exclusion of all the difficulties raised from the beginning of the discussion, as on the other potential days raised, they are not restricted to service performed by the High Priest; rather, the service on those days may be performed by any priest.

And some say that Ravina said: One derives a matter that is an initial service from an initial service, to the exclusion of all these that are not initial services. That statement of Ravina is unclear, and the Gemara asks: What is the meaning of initial service? If we say that initial service means one performed by the High Priest; that is identical to the first version of Ravina’s statement. Rather, it may be understood as follows: One derives the initial service performed in the place, the Holy of Holies, on Yom Kippur, from the initial service performed in the place, the Tabernacle, on the eighth day of the inauguration. Therefore, it is the service of Yom Kippur alone that is derived from the inauguration.

§ When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: Rabbi Yoḥanan taught one case derived from the inauguration, while Rabbi Yehoshua ben Levi taught two. The Gemara elaborates. Rabbi Yoḥanan taught one: To do, to make atonement; these are the actions performed on Yom Kippur that require sequestering beforehand, like the inauguration. And Rabbi Yehoshua ben Levi taught two: To do, these are the actions performed in the burning of the red heifer; to atone, these are the actions performed on Yom Kippur. Both require sequestering.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan teach only one case derived from the inauguration, i.e., Yom Kippur? Didn’t we learn explicitly in the mishna: Seven days prior to Yom Kippur, and in another mishna: Seven days prior to the burning of the heifer, the Sages would remove the priest from his home? Apparently, there are two cases in which the priest is sequestered. The Gemara answers: With regard to sequestering the priest prior to the burning of the heifer, the Sages merely established a higher standard. They issued a decree to underscore the sanctity of the ritual after they permitted its performance by a priest who immersed that day. There is no Torah source for the sequestering of the priest in that case.

The Gemara asks: But didn’t Rabbi Minyomi bar Ḥilkiya say that Rabbi Maḥseya bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said that the verse states: “As has been done this day, so the Lord has commanded to do, to make atonement for you” (Leviticus 8:34), from which it is derived: To do, these are the actions performed in the burning of the red heifer; to make atonement, these are the actions performed on Yom Kippur? Apparently, even Rabbi Yoḥanan taught two cases derived from inauguration. The Gemara resolves the difficulty: That is the opinion of his teacher; however, he himself disagrees. As when Ravin came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yishmael: To do, these are the actions performed in the burning of the red heifer; to atone, these are the actions performed on Yom Kippur. That which Rabbi Manyumei cited in the name of Rabbi Yoḥanan was the opinion of his teacher, Rabbi Yishmael.

§ With regard to the sequestering of the priest, Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: From where did you derive this principle of sequestering? You derived it from the inauguration. If so, just as with regard to the inauguration, failure to perform all the details that are written in its regard invalidates it, so too here, with regard to Yom Kippur, failure to perform all the details that are written in its regard invalidates the Yom Kippur service. All the halakhot of sequestering must be precisely observed.

And if you say: Indeed, that is so; didn’t we learn in the mishna: And they would designate another priest in his stead, and it is not taught with regard to the designated priest: Seven days before Yom Kippur they remove him from his house, although ultimately he may perform the Yom Kippur service. Apparently, failure to sequester the priest does not invalidate the service. And if you say in response: What is the meaning of: They would designate? It means: They would remove; that is implausible. Were that so, let the mishna teach either with regard to both this High Priest and that designated replacement: They would designate; or with regard to both this High Priest and that designated replacement: They would remove.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Rather, from where do you, Master, derive the halakha of sequestering before Yom Kippur? Reish Lakish said to him: I derive it from Sinai, as it is written: “And the glory of the Lord abode upon Mount Sinai and the cloud covered him [vaykhasehu] six days, and He called to Moses on the seventh day from the midst of the cloud” (Exodus 24:16). The masculine suffix hu in vaykhasehu can be interpreted either as him, referring to Moses, or as it, referring to the mountain. Now, since it states: “And He called to Moses on the seventh day,” what is derived from the previous explicit mention of six days? These six days are mentioned as a paradigm, from which a general principle is derived that anyone who enters the camp of the Divine Presence, the site of the revelation at Mount Sinai, or the place where the Divine Presence rests, the Holy of Holies, requires prior sequestering for six days of sanctification.

The Gemara asks: Wasn’t it seven, not six, days of sequestering that we learned in the mishna? Reish Lakish answered: The mishna that requires sequestering for seven days is the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira, who is concerned

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם הפי׳ הנכון כפי׳ השני דפרש״י ז״ל דאמרי׳ כביכול מפני שהוא דבר קשה לומר כי הקב״ה קץ בקרבן צבור. אלא דכיון שכתוב בתורה יכול אדם לאומרו וקרא ה״ק קח זה הקרבן של צבור ויהא חשוב כאלו הוא שלך שאני רוצה בו יותר:

היינו קמיית'. פי דכולה דינא תלינן בכהן גדול דהא ביום הכפורי׳ אין הפרש בין תחלה לסוף דבכל יום הכפורים נוהג דין זה.

אלא הכי קאמר דנין עבודה תחלה במקום מעבודה תחלה במקום. כלומר דנין יום הכפורים שהותחלה בו עבודה לפני לפנים מיום המלואים שהותחלה בו עבודה במזבח החיצון כי אף על פי ששימש משה כל ז ימי המלואים אין זו קרויה עבודה שלא היו בה בגדי כהונה כי לא שמש משה אלא בחלוק לבן כן פרש״י:

אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב אף יום הכפורים כל הכתוב בהן מעכב בהן. פי׳ ואלו ר׳ יוחנן לא חש להאי פירכא מטעמא דאיתמר בירושל׳ דהא זימנין דילפינן מילי מהדדי למצוה ולא לעכובא כדאמרי׳ גבי חטאת העוף ומלק והקטיר מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח וקיימא לן דהקטרה בראשו של מזבח מעכבא ולא מליקה:

מתני׳ ר׳ יהודה היא דחייש לטומאת ביתו. וא״ת א״כ למה לי למילף מסיני תיפוק לי דבעי פרישה משום טומאת ביתו וי״ל דאי משום טומאה יפרישוהו מביתו. לשכת פרהדרי׳ למה לי אלא להפרישו ולקדשו שבעת ימים משום דנכנס למחנה שכינה ועוד דטומאת ביתו לא שכיחא למעבד פרישה אמטילתא אבל השתא דאית לן פרישה ששה מוסיפין יום אחד משום טומאת ביתו:

פר ואיל של יום הכיפורים משל כ"ג הוא בא שנאמר אשר לו וכן בשבעת ימי המילואים פר ואיל שהקריבו בו משל אהרן באו ואע"פ שהוזכרו כאן בלשון פר ואיל עגל היה אלא שעגל ופר לענין זה אחד הוא ומ"מ הכל היה משל אהרן הואיל ונאמר בו קח לך עגל אבל סמי הקטורת וחצוצרות כסף אע"פ שנאמר בסמים קח לך ונאמר בחצוצרות עשה לך משל צבור היה בא ואצ"ל בקצת דברים שנאמר בהם ויקחו אליך שלא היה בא אלא מן הצבור ופר ואיל זה שהיה כ"ג מביא משלו הפר היה חטאת ונשרף והאיל היה עולה ומלבד זה היה איל אחד בא משל צבור במוסף לעולה והוא נקרא איל העם ואף הוא נזכר בפרשת אחרי מות במה שאמר ומאת עדת בני ישראל יקח וכו' ואיל אחד לעולה:

קח לך עגל בן בקר לחטאת ל"ל. שלא נכתב לקחונן בשל ישראל שהרי כתוב אחר כך^*)צ"ל ואל בני ישראל וכו' קחו שעיר עזים. ומאת עדת בני ישראל תקח וגם לא בא לומר קח לך לכפרתך שהרבה מוכיח באותה פרשה שלצורך כפרתן היה:

אי מה מילואים כל הכתוב בהן מעכב וכו'. בירושל' מותיב לה מהדא דהא ילפינן (זבחים דף סה.) ומלק והקטיר מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח וקי"ל (מנחות ד' מט.)^א)עיין היטב בירושלמי ומפרשיו וצ"ל דברים המעכבים הלמדים משאינם מעכבים (שיח יצחק). הקטרה לא מעכבא ולא אמרי' אי מה מליקה מעכבת וכו' עוד מביא שם הרבה דברים שאין מעכבין הלמדין מהמעכבין ואין מתרץ כלום:

זה בנה אב שכל הנכנס. דילפינן מהכא במה מצינו אי נמי ששת ימים מיותר מדכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי:

דחייש לטומאת ביתו. לכך אנו מוסיפין שביעי על ששה דאורייתא:

אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב בהן כו' פי' ור' יוחנן סבר אע"ג דממילואים ילפינן לא ילפי' אלא למצוה ולא לעכב:

גמ' ר' יוחנן מתני חדא ר' יהושע בן לוי מתני תרתי כו' כצ"ל וכ"ה בתוס' לעיל וכן מוכח בשמעתין דריב"ל לא יליף יוה"כ ממילואים אלא מסיני וק"ל:

בפרש"י בד"ה אי נימא תחילה בכ"ג כו' בקרבנות צבור ביוה"כ הראשון מעבודת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לאפוקי עצרת כו' אמאי לא קאמר הכי לעיל בשינויא דרבי אבהו לאפוקי עצרת ור"ה כו' עכ"ל בכל נוסחות גמרות שלפנינו איתא בדרבי אבהו לאפוקי עצרת וראש השנה וכ"ה בפירוש רש"י שלפנינו אבל בפירוש רש"י הישנים אינו וק"ל:

משלך כו'. עיין פירש"י ועי"ל דה"ק דהעולם ומלואו שלו הוא ולא ה"ל למיכתב רק קח סמים אבל כתב לך כביכול כאילו הוא אינו שלו אלא של משה וכמ"ש שהעולם כולו לא נברא אלא בשביל משה וזה שמסיים לכך תלה במשה ולא בכל ישראל בשלך אני רוצה וכאילו הוא שלך וק"ל:

כאן בזמן שישראל עושין כו'. ולקמן פרק בא לו דרשינן מהנך רמיות מקראות שמכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו ושקולים הם הדרשות דאינו נראה דפליגי ופרש"י בזמן שהן עושין רצונו של מקום נקראת העבודה על שמם ועי"ל בהיפך בזמן שעושין רצונו של מקום נחשב מלאכתן כאילו עשאן משה ובזמן שאין עושין רצונו של מקום לא נחשב מלאכתן [כאילו עשאן משה] ונקראת על שמם כאילו עושין מלאכה בעלמא:

טעון פרישה ששה כו'. ע"פ הכוונה שאמרנו בר"פ דששה י"ט נגד ו' ימי חול שהם פרישה ליום הקדוש יוה"כ דכתיב ביה שבת שבתון כמו בשבת משא"כ בי"ט דלא כתיב בהו רק שבתון שהוא רמז שהם כעין ז' ימי פרישה ליום הקדוש יוה"כ:

גמרא כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ כו'. עי' תוס' חולין (צב). ולהרש"א לקמן (עב ב) בח"א ולהרי"ף בע"י כאן אישתמיטו דבריהם:

גמ' שם ע"כ ל"פ אלא בקיחות דעלמא כו' קח לך סמים. קשה מדוע ל"ק קח לך בשמים כו' המוקדם. ונ"ל דלכאורה קשה איך אפשר לומר דהקטורת היתה משל משה הלא בפ' תרומה כתיב דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה וגו' וזאת התרומה וגו' ולקטרת הסמים. וגם בפ' ויקהל כתיב והנשיאים הביאו וגו' ולקטרת הסמים. וע"כ צ"ל דכוונת הש"ס היא על קטרת ראשונה (עי' רמב"ם בפ"ב מהל' כהמ"ק ה"ח) ולפ"ז א"ש דלא הביא קח לך דשה"מ דלא נעשית רק פעם א' בימי משה (כמ"ש הרמב"ם שם פ"א ה"ה) ובפ' תרומה כתיב שם ג"כ בשמים לשה"מ וכן בויקהל שם גבי נשיאים:

גמ' שם אילימא תחילה בכה"ג. אע"ג דח' למילואים היה ג"כ בכה"ג וקדים ליוה"כ. מ"מ הקבלות וההולכות היה בו ע"י בניו ע"ש בביאור רנה"ו משא"כ ביוה"כ כל העבודות דחובת היום (עי' מש"כ לקמן י"ב בס"ד) אינו אלא בו. או דר"ל בקרבנות הנהוגים לדורות משא"כ דח' למלואים לא היו אלא לשעה:

גמ' שם ריב"ל מתני תרתי. עי' מהרש"א. ומה שהביא מתוס' הוא לעיל (ב ב) בד"ה ואימא:

גמ' שם זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה. בכ"מ משער נקנור ולפנים נקרא מחנה שכינה (עי' פסחים סח). אבל הכא הכוונה רק על קדשי קדשים דשם עיקר משכן כבודו:

תד"ה דרביה. המ"ל אמוראי כו'. בכתובות (נז) מבואר דטוב יותר לומר דפליגי בטעמא דנפשייהו מלומר דפליגי אליבא דחד ע"ש. ולכן דברי התוס' צע"ג:

גמ' א"ל ר״ל לר"י מהיכא קא ילפת. נ"ב זה דבר חדוש שר"י נהג כבוד בר״ל יותר ממה שעשה לו ר"ל כבוד (דר״י השיב לו אלא מר כו'):

שם שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ז'. נ"ב אע״ג דלישראל הוה סגי פרישת שלשה מאשה בלבד:

כִּבְיָכוֹל, מִשֶּׁלְּךָ אֲנִי רוֹצֶה וְאֵינִי רוֹצֶה מִשֶּׁלָּהֶם. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר ויקהל (זהר חלק ב' ריט.) 'קַח לְךָ סַמִּים' (שמות ל, לד) להנאתך ולתועלתך דכד אתתא אתדכאת הנאתה דבעלה איהו יעוין שם. והיינו כי זה היא תיקון המלכות הנקראת מטרוניתא ומשה רבינו ע"ה נקרא בעלה דמטרוניתא וכן הענין כאן. ולכן אמר לו מִשֶּׁלְּךָ אֲנִי רוֹצֶה מפני שאור המלכות הנקרא מטרוניתא ניחא ליה בשלך יותר.
ולכן אמר כִּבְיָכוֹל כי בדברים אלו צריכין אנו לומר שמשה רבינו ע"ה הוא בעלה דמטרוניתא וניחא לה בשלו כדרך אשה דעלמא דניחא לה ליקח דמי תכשיטין ותיקון שלה מבעלה דוקא. ובאמת אין דברים אלו כפשוטן אלא הם בדרך משל ולכך אמר לשון 'כִּבְיָכוֹל' מפני כי מפשוטן נראה דברים שנוגעים בכבוד של מעלה להשוות עניינים הרוחניים לענייני בני אדם.

גמ' א"ל אלא מר מהיכא יליף. עיין ערכין דף ה' ע"א תוס' ד"ה והא מר:

בגמרא רבינא אמר דנין עבודה בכ"ג כו' ואיכא דאמרי דנין עבודה תחילה כו'. ולכאורה יש לתמוה אכולהו אמוראי דלעיל אמאי לא אמרי כרבינא דהא סברא פשוטה היא לומר כן מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דאדרבא עיקר סברת המקשה אמאי דקאמר ואימא כפרה דקרבנות או רגלים היינו משום דלא ניחא ליה לאוקמי לכפר ליום הכיפורים דלפ"ז לא שייך פרישה אלא בכ"ג לבד ולא הוי דומיא דמילואים שכמה כהנים היו טעונין פרישה אפי' הדיוטות ומש"ה שקיל וטרי מעיקרא בשינויא אחרינא ורבינא הוא דלא חייש לזו הקושיא כ"כ דטפי משמע ליה לאוקמי ליה"כ דהוי דומיא דמילואים להא מלתא דהיה עבודה בכ"ג או עבודה תחילה במקום כן נראה לי ודו"ק:

שם כי אתי רב דימי כו' ההיא דרבי' דכי אתי רבין כו' והקשו בתוס' ורבי יוחנן היאך פליג על רבי ישמעאל שהוא תנא ותירצו משום דאשכח בריתא לקמן דתניא כוותיה ולא גרסינן בברייתא לעשות אלו מעשה פרה כו' וכתבו שכן משמע מתוך פירש"י לקמן ומיהו לקמן אבאר דאפשר דמל' רש"י לא מוכח מידי ותו דאפי' את"ל דגרסינן בברייתא לעשות לכפר אלו מעשה יה"כ אפ"ה מצינן למימר דמשום דתנא דברייתא במילי דיה"כ קאי משום הכי לא מייתי אלא דרשא דיה"כ לחוד וכבר כתבתי לעיל דלקושטא דמלתא פשטא דקרא דלעשות אפילו למאן דמוקי ליה בפרה אפ"ה קאי נמי איה"כ דפשטא דלעשות היינו מעשה הפרישה וא"כ לפ"ז הדרא קושית התוספות לדוכתא האיך פליג על רבי יוחנן וגם תי' ב' שכתבו התוספות נראה דוחק:

והנה כבר היה מקום אתי ליישב ולומר דמאן דדריש לעשות לכפר איה"כ לחוד היינו משום דביה"כ אשכחן לשון עשיה ממש והיינו כדאשכחן בברייתא בזבחים ד' מ' ע"ב דדריש התם קרא דכתיב בפר עכו"ם ועשה כאשר עשה לפר מה ת"ל לפר לרבות פר יה"כ וכל מה שאמור בענין נמצא דלפ"ז דהוי עשיה ממש דלפני הצואה שהיא קיום המצוה משא"כ בפרה האדומה לא אשכחן ביה לשון עשיה ממש בקיום המצוה וא"כ מצינו למימר שפיר דר' יוחנן ס"ל כי האי תנא דהתם שהם דברי רבי ודוקא רבי ישמעאל דהכא דדריש תרתי היינו משום דאזיל לשיטתיה דהתם בזבחים פליג ר' ישמעאל עליה דר' וקאמר דלא איצטריך ופר לרבות יה"כ לכל מה שאמור בענין דבלא"ה אתיא בק"ו כדאיתא התם נמצא דלפ"ז דלא אשכחן לשון עשיה ממש ביה"כ משום הכי ניחא ליה טפי לאוקמיה לענין פרה מיהו לקמן דף ו' גבי מביתו למה פירש וטומאה דחויה בצבור אבאר בענין אחר יותר נכון ע"ש ותמצא נחת:

[מלואים: ואימא ר"ה. ק"ל מאי פריך הא כבר שני גבי עצרת דנין פר א' ואיל א' מפר א' ואיל א' ואחובת היום קאי אפי' לפי פירש"י לפי המסקנא לאפוקי עצרת דב' אילים לחובת היום הן והשתא עצרת דיש בו יותר אילים משל מילואים וא"ל בכלל מאתים מנה אפ"ה כיון דלא דמי למילואים לגמרי לא גמרינן מיניה כ"ש ר"ה דאין בו חובת היום כלל אלא מוספים בלבד דלא דמי כלל למילואים שהיה בו חובת היום דליכא למילף ממילואים ומאי פריך ואימא ר"ה. ונ"ל דודאי כל היכא דמוספים דידיה דמי לחובת היום דמילואים אפשר למילף ממילואים דהא מוספים חובת היום הן דהא מחמת קדושת היום הן באים מיהו היכא דאיכא חובת היום ומוספין מדפלגינהו רחמנא להני לחוד ולהני לחוד ולא כייל להו כחדא בחדא פ' ש"מ דענינים חלוקין הן לפיכך משני גבי עצרת בסמוך התם חד לחובת היום וחד למוספים כלומר וליכא בחדא ענינא ב' אילים דאיל דמוספים ענין לעצמו הוא וכן דחובת היום ודמי קצת למילואים דבחובת היום שלו לא היה אלא איל א' אבל בעצרת ב' אילים לחובת היום ולא דמי למילואים ומוסף דעצרת נמי לא דמי למילואים דבמוסף דעצרת היה פרים ב' כדכתיב ובמילואים לא היה אלא פר א' הרי שלא מוסף עצרת ולא חובת היום דידיה דמי למילואים לפיכך א"א למילף מיניה אבל מוסף ר"ה שלא היה בו אלא פר ואיל א' למוספים ודמי לחובת היום דמילואים ודאי אפשר למילף מחובת היום דמילואים דהא מוספים דידיה נמי חוה"י הן:]

[מלואים: קיחות דעלמא קח לך סמים. ק"ל הא האי קרא גבי סמני הקטורת כתיב והא אא"ל דקטורת דק"צ הוא יהא בא משל יחיד ובהדיא תנן בפ"ד דשקלים מותר הקטורת כו' אלמא מתרומת הלשכה היתה באה ועוד הא חובת דורות הוא ולאחר מיתת משה מא"ל ועוד ק"ל אמאי נקט הגמרא קח לך שנאמר גבי סממני הקטורת ולא נקט קח לך בשמים ראש דקדים בקרא והוא נאמר גבי שמן המשחה שעשה משה במדבר שלא היתה אלא לשעה וי"ל דמאן דאית ליה קח לך משלך ס"ל דקטורת שבמדבר כ"ז שהיה משה קיים היה באה משלו ומוסרו לצבור וה"נ מהני בכל ק"צ כדאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ז') יחיד שהתנדב משלו כשירים ובלבד שימסרם לציבור וה"ט דלא מייתי לקרא דשמן המשחה אע"ג דקדים לשל קטורת דרבותא קמ"ל דלמ"ד קח לך משלך אפי' גבי קטורת דק"צ הוא נמי ס"ל הכי וע"ד שפירשתי ועדיין אין דעתי נוחה בזה ואי לאו דמסתפינא ה"א דטעות סופר נפל בספרים שלנו וה"ג קיחות דעלמא קח לך בשמים והיינו קרא דגבי שמן המשחה וע"כ לא פליג ר"י דקח לך משלך אלא בדבר שאינו בא לכפרה כמו חצוצרות ושמן המשחה וכן פרה אינה באה לכפרה כדאמרינן בריש שמעתין לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא הלכך אי לאו משום ויקחו אליך היה אפשר לבוא משל יחיד אבל קטורת דמכפרת כדאמרינן לקמן בפ"ד (דף מ"ד) למדנו לקטורת שמכפרת כו' ע"כ א"א לבוא אלא מש"צ כמו פר ואיל של אהרן דמילואים ויוה"כ דאפי' למ"ד קח לך משל צבור הכא מודה דמשלו הוא דמוכח קרא ה"נ למ"ד קח לך משלך היכא דמוכח מודה דע"כ משל צבור וקטורת דמכפר מוכח בע"כ דמש"צ בא ואע"פ שפירש"י בדר"י כביכול בשלך אני רוצה אם היה צבור כו' ש"מ דמ"ד קח לך משלך אפי' בדבר שמכפר נמי ס"ל הכי דברי תימה הוא דקח לך דגבי חצוצרות מאי כפרה שייך בהם א"ו פי' ב' דרש"י עיקר לפי שדבר קשה כו' אאל"כ אלא שאין בידינו להגיה הספרים מסברא:]

[מלואים: עשיות דעלמא עשה לך שתי חצוצרות. ק"ל אמאי לא קאמר עשיות דעלמא ועשית לך ארון עץ דקדים בקראלדחצוצרות ועוד דקרא זה מוזכר בההיא ברייתא וכ"ת כיון דכתוב א' אומר ועשו ארון דש"מ דמש"צ בא ובע"כ לכדדריש אבא חנן אתי וכ"ע מודו לה הא ליתא דבפ"ב דמנחות (דף כ"ח) תניא חצוצרות שעשה משה כשרים לו ופסולים לדורות ופריך מ"ט אילימא משום דכתיב עשה לך לך ולא לדורות אלא מעתה ועשית לך ארון ה"נ לך ולא לדורות אלא אי למ"ד לך משלך או למ"ד בשלך אני רוצה ה"נ מב"ל כו' אלמא דגבי ועשית לך דארון נמי פליגי וי"ל משום דבברייתא קתני בדר"י ועשה לך נקטה גמ' לקרא דחצוצרות דכתיב התם נמי עשה לך אבל גבי ארון ועשית לך כתיב מיהו קצת קשה אתנא גופיה כיון דפליג נמי גבי ארון אמאי לא נקט לקרא דארון דקדים:]

[מלואים: והקריב את פר החטאת אשר לו ל"ל ש"מ האי לו משלו הוא ק"ל אכתי מנלן דאיל יוה"כ משלו בא דהא גביה ל"כ אשר לו ולעיל קאמר בפשיטות דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו אלמא פשיטא לן דאיל יוה"כ משלו בא ולא מש"צ ונ"ל מדכ"ר בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ובע"כ האי איל לעולה לאו איבוא אהרן אל הקודש קאי דהא איל קרב בחוץ ולא בא אל הקודש א"כ ל"ל דכ"ר להאי איל הכא אלא ש"מ לאקושי שיהא משלו כמו הפר:]

כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא ר' יהושע בן לוי מתני תרתי ר"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ ריב"ל מתני תרתי לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ והא דר"י דריש נמי תרתי לעשות מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ ההוא דרבי' אמר לי' ר"ל לר' יוחנן מהיכא ילפית ממילואים אי כו' עד ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו ונ"ל למאן דיליף לה ממילואים צריך פרישת כה"ג דוקא בעזרה דומיא דפרישת מילואים שהיתה בחצר אוהל מועד כדכתיב בקרא אבל למאן דיליף לה מסיני בפרישת כל דהו סגי לי' אפי' במקום חול ולפ"ז למאן דיליף לה ממילואים בע"כ היתה לשכת פרהדרין דכה"ג מקודשת בקדושת עזרה וה"ה נמי למאן דמתני תרתי ולעשות אלו מעשה פרה לשכה שעל פני הבירה דפרה ע"כ במקום קדוש היתה והא דקאמר הגמרא מאי בירה אמר רבה בר בר חנא אר"י מקום הי' בהר הבית ובירה שמו אלמא פרישת פרה היתה בחול בהר הבית ולא בעזרה וי"ל דזה אמר ר"י דידי' דלא מתני אלא חדא אבל לרבי' דר"י ולריב"ל דמתני תרתי לעשות אלו מעשה פרה כיון דפרישת פרה נמי נפקא לי' ממילואים צריך פרישת עזרה כמו במילואים וס"ל כר"ל דאמר כל המקדש כולו קרוי בירה דכתיב אל הבירה אשר הכינותי ופרישת פרה באמת נמי הי' במקדש דומיא דפרישת מילואים שהיתה בחצר אוהל מועד וכדפרישית והנה פרישת יוה"כ דלר"י ורבי' וריב"ל לכולהו נפקא להו ממילואים בודאי דבעינן פרישה במקום קדוש דומיא דמילואים ואע"ג דר"ל נ"ל מסיני לית הלכתא כותיה דיחידאי הוא בזה ועוד קי"ל רבי יוחנן ור"ל הלכה כר"י ומצאתי להראב"ד בפירושו למס' תמיד שכתב בפ"א שפרישת כה"ג צריך להיות במקום קדוש דומיא דמילואים ושלשכת פרהדרין בנויה היתה במקום קדוש והיינו כדפרישית והדבר מוכרע מעצמו דפרישה הנלמד ממילואים צריכה להיות דומיא דמילואים דמסתבר לי דמאן דיליף לה לפרישה ממילואים דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא היא שהרי שקיל וטרי בה הש"ס טובא בהאי ילפותא לעיל בדף ב' ואין דרך הגמרא לדקדק כל כך על אסמכתא בעלמא וכה"ג כתבו התוס' בפ"ז דסוטה (דף ל"ב) לגבי ק"ש והקשו מזה למ"ד ק"ש דרבנן ובודאי הכי הוא ומאי דקשה למ"ד ק"ש דרבנן כבר כתבתי תירוץ נכון לזה בתשובה (ש"א סימן א') ואין זה מקומו ועוד דאקשה ליה ר"ל לר"י דיליף ממילואים אי מה מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף ה"נ כל הכתוב בהן מעכב והתנן מתקינין לו כהן אחר תחתיו ולא קתני מפרישין ואם אינו אלא אסמכתא בעלמא וכי ס"ד דפרישה דרבנן מעכב וכן מוכח כל הסוגיא דאין זה אסמכתא והתוס' בפרקין בכמה מקומות רצונם לומר דדרשא זו אינה אלא אסמכתא. וכן כתבו להדיא בדף ד' ע"א בד"ה נכנסו מים תחת דם ובשאר מקומות והביאו ראיות ואני אשיב על ראייתם אחת לאחת. לקמן דף ח' גבי זה פרישתו לקדושה כתבו דבע"כ לשכת פרהדרין לא היתה קדושה דהא אין ישיבה בעזרה אלא וכו' וכ"ש שכיבה ולפ"ז מוכח דע"כ אסמכתא בעלמא הי' דאל"כ היתה צריכה להיות במקום קדוש דומיא דמילואים. ולדידי לאו ראי' היא דא"כ מילואים גופי' תקשה לך דכתיב ופתח אה"מ תשבו יומם ולילה מאי איכא למימר ובע"כ צריך לומר דשאני הכא דגזרת הכתוב הוא ובע"כ הותר להם שכיבה ישיבה ושינה ה"נ מאי דילפינן מהתם דינו כמוהו מיהו אין צריך לזה די"ל הא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא דרבנן ואפילו את"ל דהוי דאורייתא וכמ"ש בחידושי בפ"ב ועוד ע"כ שכיבה ובה"כ אסורים בעזרה מה"ת ואפילו במקום מצוה כדאמרינן בפרקין גבי ציץ מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי לא בעי מינם ומעייל לבה"כ ש"מ דאפילו במקום מצוה כה"ג א"א לומר דשרי רחמנא ומש"ה עקרינן לקרא דתמיד גבי ציץ מפשטי' לגמרי ודריש לי' ר"ש לתמיד מרצה ולר"י שלא יסיח דעתו ממנו כ"ש שאי אפשר לשכיבה ולבה"כ בעזרה גופי' משום מצות מילואים וכן כתבו התוס' גופייהו בפ"ד דסוכה (דף מ"ב) בהא דיליף דסוכה נוהגת בלילה מגזירה שוה דתשבו תשבו ממילואים ופי' דלאו לגמרי יליף ממילואים דהתם אי אפשר לישןבאוהל מועד וכאן אסור לישן חוץ לסוכה ואם כן ה"נ י"ל בפרישה דלדורות דלשכיבה ובה"כ יוצא חוץ לעזרה וכן לישיבה ואת"ל דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן הכא כיון דלא אפשר שאני ולא אטרחוהו רבנן וא"ת למאי דפי' הא דפריך הגמ' לקמן (דף ז') מביתו למה פירש ופרש"י מאשתו למה פירש תבוא אשתו עמו דע"כ לשכת פרהדרין לא היתה קדושה דאין ישיבה בעזרה וכ"ש שכיבה ולמאי דפירשתי דפרישה זו היתה בעזרה בע"כ צריך לפרוש מאשתו ועוד קשה למאי דפירשנו דפרישת כה"ג צריכה להיות בעזרה דוקא דומי' דמילואים אם כן למאי דמשני שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה מה הועילו חכמים בתקנתן שמפרישין אותו ז' ימים מאשתו משום חשש ספק נדה הא אכתי איכא למיחש שמא תמצא ספק נדה קודם ז' ימים לפני יוה"כ ויהיה טמא ז' ימים משום ספק בועל נדה ותמשך ימי טומאתו תוך ז' ימי הפרישה ואי אפשר להפרישו תו בתוך מקום קדושת עזרה ולפ"ז אין תקנה לחשש זה אלא אם כן שמפרישין אותו י"ד יום קודם יוה"כ ובז' ימים הראשונים יפרוש עצמו מאשתו ובכלות ז' ימים הראשונים יטהר עצמו ויפריש עצמו תו משך ז' ימים האחרונים למקום קדוש בעזרה דבאופן זה אפי' אם תמצא ספק נדה הרי הוא טהור קודם ז' ימי הפרישה ויקיים שפיר מצות פרישה בעזרה אבל השתא שלא תקנו אלא ז' ימים לחוד קשה מה הועילו בתקנתן וי"ל דהתם לא פריך אלא למאן דיליף מסיני מפרישת משה דלא היה באוהל מועד אלא על ההר ולא הוי אלא פרישה בעלמא כדי להתבודד וסגי לי' באיזה מקום שיהיה והא תנאי פליגי בהא מלתא לקמן אי ילפינן להאי פרישה ממילואים או מסיני ואיכא למימר דריב"ב דאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה מסיני יליף וסגי ליה בפרישה כל דהו אפי' חוץ לעזרה ומש"ה קשי' לי' מביתו למה פירש וגם הא דחייש לטומאת ביתו איכא למימר נמי ריב"ב לחוד הוא דחייש לה אבל שאר תנאים לא חיישי לה ומשום הכי אע"ג דילפינן ליה לפרישה ממילואים ובעי פרישה לעזרה סגי לי' בז' ימים ולא בעי י"ד ימים והיינו דאמר לקמן לר"ל דיליף מסיני דפירש משה ו' ימים והאנן ז' תנן ומשני ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו ומדאמר ריב"ב היא משמע דרבנן פליגי עלי' ולא חיישי לטומאת ביתו ומהכא הוי ראי' למאי דפי' דאם לא כן תקשה מנ"ל להגמרא דחכמים פליגי אריב"ב דלמא חיישי רבנן נמי לטומאת ביתו אלא ודאי משום דלהני דילפי לה לפרישה ממילואים בע"כ צריך פרישה לעזרה ואי כ"ע חיישי לטומאת ביתו קשה הלא לדידהו לא סגי בפרישת ז' ימים אלא י"ד ימים בעי כדי שיוכל לטהר עצמו קודם ז' ימי הפרישה אלא ע"כ דהני באמת לא חיישי כלל לטומאת ביתו ועוד אכתוב בזה בסמוך:

תוס' ד"ה ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו והקשו דא"כ פרה דטבול יום כשר בה תיסגי בששה ימים פרישה קודם לשרפתה ותירצו דמדרבנן פסול ט"י דטומאה דאורייתא וכבר כתבתי לעיל ריש פירקין דדבר זה אין לו עיקר עוד תירצו דאיכא תנא דס"ל בפרק הערל דאפילו מן התורה לא הותר בט"י אלא דטמא מת דכתיב בהאי פרשה וטבול יום דשרץ דאתי בקל וחומר מט"י דמת ולדידיה בועל נדה לא אתיא מק"ו דאיכא למיפרך מה לטמא מת שכן אינו מטמא משכב תחתון כעליון כבועל נדה ושמא ריב"ב כוותיה ס"ל ואני אומר עיקרא דהא מילתא בפ"ב דזבחים (דף י"ז) איתא והכי גרסינן התם ומחוסר כפרים דזב כזב דמי תנאי היא שרפה אונן ומחוסר כפרים כשר יוסף הבבלי אומר מחוסר כפרים פסול מאי לאו בהא קא מיפלגא מר סבר מחוסר כפרים דזב כזב דמי ומ"ס לאו כזב דמי ודחי הגמ' דכ"ע לאו כזב דמי והכא בהא קמיפלגי דכתיב והזה הטהור על הטמא מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שהוא כשר בפרה מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומ"ס טומאה דהך פרשה הלכך טבול יום דשרץ דקל אתי בק"ו דט"י דמת אבל מחוסר כפרים דזב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו לא הרי אפילו ליוסף הבבלי אינו פסול אלא מחוסר כפרים דזב הואיל וחמיר דטומאה יוצאה עליו מגופו וכ"ש ט"י דזב אבל בועל נדה דאין טומאה יוצא מגופו לכ"ע כשר וכ"ש למאי דר"ל דהיינו טעמא דיוסף הבבלי משום דס"ל מחוסר כפרים דזב כזב דמי ולהאי טעמא אפי' בזב ב' ראיות אע"ג דטומאה יוצא מגופו כיון דאין צריך קרבן ט"י דידי' כשר בפרה לכ"ע כ"ש ט"י דבועל נדה דכשר ואע"ג דק"ל אהא דקאמר מחוסר כפורים דזב חמיר שכן טומאה יוצא מגופו ות"ק לית לי' האי סברא אדמיפלגי במחוסר כפרים דזב ליפלגו בט"י דזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר דלאו בני קרבן נינהו דלת"ק כשר וליוסף הבבלי פסול וכ"ת להודיעך כחו דיוסף דאפילו מחוסר כפרים פוסל אע"ג דקיל מט"י דמותר בתרומה ליפלגי בט"י דטומאה היוצא מגופו כמו הני דאמרן ולהודיע כחן דרבנן דאפי' הכי מכשרי דהא כחו דהיתרא עדיפא ויש ליישב אלא שאין זה מקומו מ"מ על תירוץ התוס' תקשה כדאמרן לכן נ"ל דר"ל ס"ל כרחב"י דאמר בפ"ב דזבחים (דף כ') פרה מקדש בכלי שרת בפנים פי' בעזרה היה צריך לקדש ידיו ורגליו לעבודת פרה אע"ג שהיתה נעשית בחוץ ואח"כ יוצא ודלא כר"י דאמר התם מקדש בחוץ ואפי' בכלי חול וכיון דלר"ח צריך קידוש בפנים אי אפשר לשרפה ע"י טבול יום דטומאה כמו בועל נדה דהא טבול יום הנכנס לעזרה חייב כרת ולא משכחת לה לדידיה להכשיר ט"י בשרפתה אלא בטומאת ערב כמו שרץ ונבילה ודומיהן ובכה"ג שנטמא לאחר קידוש וטבלו ובכה"ג היה הא דמטמאין לכהן השורף את הפרה וכדא' התם והשתא בע"כ צריך פרישת שבעה לכהן השורף משום חשש טומאת ביתו דאי אפשר בט"י דבועל נדה שלא מהני הקידוש דצריך להיות בעזרה דווקא:

והא אנן ז' תנן ק"ל דלמא משו"ה בעי ז' מפני ההזאה וכדא' לקמן א' שמא ג' ב' וג' שמא ג' ובג' ימים אחרונים שמא ז' אלא ד' למה לי הזאה כלל וכו' ש"מ דמשעת פרישה אין לספק כלל שמא נטמא במת מש"ה צריך פרישה ז' ימים מפני ההזאה ואפילו לר"י לקמן דממעט בהזאה מכל שאר תנאי הזאה ג' וז' מיהו בעי ואי לא פירש אלא וי"ו ימים איכא למיחש שמא נטמא ביום הפרישה ולא נשאר ז' ימים עד יום השריפה כמנין ימי הזאה ול"ל לאוקמי כריב"ב ואי משום דט"י כשר בפרה וסגי בששה ימיםקודם יום השריפה ויזה ויטבול ביום השריפה והא דמשני ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו היינו משום דט"י דט"ב לא הותרה למ"ד טבול יום דההיא פרשה דוקא אבל ט"י דמת הותרה וע"ד שפי' התוס' כמ"ש לעיל הא ליתא שכבר הוכחתי לעיל דט"י דט"ב נמי הותרה ואפי' למאי דפי' שם דלמ"ד פרה צריכה קידוש בפנים אי אפשר בט"י דטומאת ביתו דא"כ עדיין ל"ל לאוקמי כריב"ב הו"ל לאוקמי כר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא וע"כ אי אפשר לקדש בפנים ביום הזאה מיהו אכתי אפשר לקדש בפנים ואח"כ יזו עליו וישרוף הפרה דאע"ג דנטמא בין קידוש לשרפתה לית לן בה דבלאו הכי היו מטמאין את השורף בין קידוש לשריפה כדאמרינן בפ"ב דזבחים ועוד בלא"ה לא נ"ל להגמרא לאוקמי כר"ע ולא כרבנן ולמאי דפרישית הא דפריך ואנן ז' תנן לא פריך לי' אלא משורף את הפרה ולא משל יוה"כ עוד י"ל דאשל יוה"כ קשי' לי' ואליבא דרבא לקמן דאמר אהא דפריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישו מטומאת מת זאת אומרת טומאה הותרה בצבור וכיון דס"ל לתנא דידן דהותרה אין צריך הזאה כלל כדאמר' לקמן ותסברא אי הותרה הזאה כלל ל"ל ולפי"ז לא קשיא ליה בוי"ו סגי אלא איוה"כ ולא אשל פרה. עוד יש לומר דקשי' לי' בין אשל פרה ובין אשל יוה"כ דפסיק ותני דמפרישין אותן ז' ימים לעולם ואי אינו אלא מפני ההזאה התינח אי חל יום ג' וז' לפרישה שניהם בחול אבל אם חל אחד מהן בשבת והא ג' בלא ז' וכן ז' בלא ג' הזאתן לא מהני ולא מידי לטומאת מת א"כ באותו שנה למה מפרישין אותן ז' ימים והלא בששה סגי דהא הזאה שבות היא וא"ד שבת כדאמ' לקמן מיהו למאי דאפרש לקמן דבחל יום ג' או ז' בשבת היה צריך פרישה ביום שקודם לז' שעה א' קודם לשקיעת החמה כדי שיהיה לו הזאה ביום ג' וז' שהם עיקר ימי הזאה שע"י יוצא ודאי מט"מ משא"כ בשאר ימי הזאה שע"י אינו יוצא מספק טומאה ביום הפרשה לא אתי שפיר:

[מלואים: ה"ג בקצת ספרים ריש לקיש מתני תרתי ושיבוש הוא דריש לקיש לא יליף לגמרי מהאי קרא דמילואים אפי' איוה"כ אלא מסיני יליף יוה"כ ודפרה ס"ל מעלה בעלמא כדאמרינן לקמן ובקצת ספרים גרסינן ריב"ל מתני תרתי וגירסא נכונה היא:]

[מלואים: ההוא דרביה כתבו התוס' המ"ל אמוראי נינהו אליבא דר"י אלא וכו' ואני אומר דודאי בכ"מ נ"ל טפי דתרתי פליגי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי אליבא דחד כדאמרינן בפ"ה דכתובות (דף נ"ז) מיהו הכא למאי דפירשתי לעיל א"צ לזה דכיון דאר"י אהא דתנן גבי פרישת כהן השורף את הפרה שהיה בלשכה שע"פ הבירה דמקום היה בהר הבית ובירה שמו ומדמפרישין אותו חוץ לעזרה ש"מ דלא יליף לפרישה דפרה ממילואים דאם לא כן היה צריך פרישה בעזרה שהיה במקום חצר אוהל מועד דומיא דפרישת מילואים וכמ"ש שם ובע"כ הא דיליף מלעשות למעשה פרה דרביה הוא:]

[מלואים: אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב בהן נ"ל דאשגרת לישנא דנקט גבי מילואים כל הכתוב בהן מעכב נקט לה בה"נ נמי דמאי שייך לומר ה"נ כל הכתוב בהן מעכב הא א"א לעכב אלא מאי דיליף ממלואים להכא והיינו פרישת ז' לחוד ותו לא אבל שאר דברים הכתובים גבי יוה"כ עצמו ולא אתו ממילואים לא שייך ללמד לעכב ממילואים וי"ל משום דילפינן ליוה"כ ב' דברים ממילואים א' לפרישת ז' ועוד שמזין עליו כל ז' כדאמרינן לקמן מה"ט נקט לה בלשון רבים ה"נ כל הכתוב בהן דהיינו פרישה והזאה מעכב (וזה סיוע למאי דפי' לקמן דהזאה דילפינן ממילואים דרשה גמורה היא דנכנסו מים תחת דם ולא אסמכתא כדברי התוס' וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד ואע"ג דלקמן (דף ח') קאמר הגמרא בפשיטות ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא קיי"ל הזאה שבות ואינו דוחה שבת ש"מ דמלתא דפשיטא היא דאין מזין עליו בשבת אלמא ודאי דגבי יוה"כ אינו מעכב מ"מ לא פריך ר"ל לר"י מהזאה דהוה מהדר ליה דאה"נ למאי דילפינא לה ממילואים אפי' בשבת מזין עליו כיון דלא סגי בלא"ה הואיל ומעכב והגמ' דפריך לה בפשיטות והא קיי"ל הזאה שבות היא היינו אליבא דריב"ח דפריך בשלמא א' שמא ג' כו' אלא ד' ל"ל הזאה לא בג' איכא לאיספוקי ולא בז' דש"מ דלא ס"ל דהזאה ילפינן ממילואים אלא מעלה בעלמא ומשום ספק ט"מ לפיכך אליבא דידיה פשיטא להגמ' דהזאה אינו דוחה שבת משום דשבות היא ומשום מעלה בעלמא אינו ראוי לדחות שבת):]

[מלואים: ומשמע לי דהני ז' ימים במקצת היום של יום א' סגי וא"צ ז' ימים שלימים יום ולילה וראיה לדבר מדאמרינן בגמ' (דף ו') אמר ר"ז ש"מ בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום דאי אמרת בועל נדה כנדה אימת טביל בליליא למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש ר"ש מנהרדעא אומר אפ"ת בועל נדה כנדה דמפריש ליה שעה א' סמוך לשקיעת החמה והשתא אי ס"ד שצריך פרישה ז' ימים שלימים עם לילותיהן הא ע"כ א"א לצמצם פרישתו מיד עם צאת הכוכבים ובע"כ צריך להפרישו מעט קודם לכן א"כ מאי הוכחה דר"ז מהכא דבועל נדה אינו כנדה הא א"א אלא בסמוך לשקיעת החמה וכדר"ש מנהרדעא אלא ש"מ דא"צ פרישה כל ז' ימים עם הלילות שלימים ובמקצת יום א' סגי וכ"ת הניחא למאן דיליף לפרישה זו מסיני ויום ז' של פרישה הוא משום טומאת ביתו ואתי שפיר דסגי במקצת יום ז' לר"ז דס"ל בועל נדה אינו כנדה אלא למאן דיליף לה ממילואים הא התם היה פרישה ז' ימים ולילות שלימים דכתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה ז' ימים וברפ"ד דסוכה (דף מ"ב) יליף גז"ש תשבו תשבו סוכה ממילואים דימים אפילו לילות במשמע והא גבי סוכה ליל א' כולה צריכה סוכה ולא סגי במקצתה ש"מ דבמילואים נמי הכי הוי דאל"כ סוכה ליל א' שלה מנלן דאע"ג דיליף בפ"ב דסוכה (דף כ"ז) בגז"ש ט"ו ט"ו מחג המצות לילה הא' חובה לאכול בסוכה אין כאן אלא אכילה בלבד אבל שינה אין לנו ואפי' אכילה אין לנו מגז"ש זו אלא כזית או כביצה ולא יותר כמ"ש שם המפרשים ובע"כ אכילה יותר משיעור זה וכן שינה כל ליל א' א"א ללמדו אלא ממילואים וש"מ דבמילואים היה צריך פרישה כל ליל א' ולפ"ז פרישת יוה"כ דיליף מיניה נמי הכי הוי ואכתי מאי הוכחה דר"ז מהכא דבועל נדה אינו כנדה ודוחק לומר דר"ז ל"ל דריב"ל ור"י דילפי ממילואים אלא כר"ל ס"ל דיליף מסיני ועוד כיון דפלוגתא דתנאי היא דאיכא דיליף מסיני ואיכא דיליף ממילואים כדאמר בגמרא א"כ מנ"ל לר"ז להוכיח ממתניתין דבועל נדה אינו כנדה דילמא תנא דמתניתין כהאי תנא ס"ל דיליף ממילואים. די"ל דבמילואים נמי ליל א' דז' ימי פרישה לא היה פרישה והימים ולילות דקרא לילות לבתר יום נחשב כמו בקדשים שהלילה הולכת אחר היום כדאמרינן בספ"ח דחולין (דף פ') וליל ח' למילואים היה משלים לז' לילות של פרישה תדע דהא ימים אקדמיה קרא ללילות דכתיב תשבו ז' ימים יום ולילה ש"מ כדפי' וליל ח' הלך אחר יום ז' שעבר לחשבון ז' ימים ולילות וכה"ג מצינו גבי מ' יום שהיה משה בהר דכתיב נמי מ' ימים ומ' לילות הלילה הולכת אחר היום כקדשים וכמו ש"ל בחידושי בגמ' (דף ד') וה"נ לדורות ליל יוה"כ היה נמי כה"ג בעזרה כדמוכח לקמן דבליל יוה"כ תנן אם היה חכם דורש וכו' ואם לאו קורין לפניו זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל ובמקדש היה כל זה כדאמרינן בספ"ט דברכות (דף ס"ג) גבי בן בנו של זכריה בן קבוטל אבותיו שמשו בבית המקדש כהא דתנן זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל וקתני סיפא ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה וא"ל אישי כה"ג עמוד והפג א' על הרצפה ש"מ שהיה כה"ג ליל יוה"כ בעזרה דהא על הרצפה דקתני היינו רצפת עזרה הרי שהיה ז' ימי פרישה של דורות דיוה"כ דומיא לפרישת מילואים דלילה אחר יום והתם ליל ח' דמלואים מן המנין וה"נ ליל יוה"כ מן המנין דז' לילות וכ"ת א"כ לילות דסוכה דילפינן בגז"ש ממילואים יהיה נמי הכי לילה אחר יום דומיא דמילואים ואין ליל א' של חג בכלל אלא ליל ח' של חג. דודאי לא ילפינן סוכה ממילואים להשוותן להדדי לגמרי אלא לעיקר מילתא דלילות בכלל ימים דקרא מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דגבי מילואים גלי קרא דלילות אחר ימים דכתיב יומם והדר לילה אבל גבי סוכה היום הולך אחר הלילה כמו בשבת ויו"ט לכ"ד ולא כקדשים שהלילה הולך אחר היום כדכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר כדאמרינן שם בסוף פ"ה דחולין גבי אותו ואת בנו הילכך פרישה דמילואים ודיוה"כ דדמי לקדשים דהא פרישות אלו לצורך הקרבה היו לילה הולכת אחר היום כגוף הקדשים אבל מצות סוכה דלאו דבר שבקדשים הוא מדמינן לכ"ד שאינו בקדשים שהיום הולך אחר הלילה. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בירושלמי דאמר התם מילואים מהיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית אי תימר מן הקרבנות הלילה הולך אחר היום ואי תימר ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה ואי תימר מן הקרבנות ליל אחרון אין לו יום וא"ת ממעשה בראשית יום א' אין לו לילה הרי דלכ"ע (יום) [ליל] א' שקודם יום א' לא היה צריךפרישה כלל במילואים ואפי' למאן דיליף לה ממעשה בראשית דיום הולך אחר הלילה וכ"ש דאתי שפיר הא דר"ז דדייק דבועל נדה אינו כנדה וטעמא דירושלמי דקאמר דיום א' אין לילו עמו כלל למאן דיליף לה ממעשה בראשית ולא היה פרישה במילואים אלא ז' ימים וששה לילות בלבד משום דקרא כתיב תשבו ז' ימים יומם ולילה מדמקדים יום ללילה ש"מ דיום קדים ללילה בפרישה זו דמילואים ודומה להא דאמרינן בפרק י"א דמנחות (דף צ"ה) אמר אביי ש"מ יש סילוק מסעות בלילה כו' ואמרינן פשיטא ללכת יומם ולילה כתיב מהו דתימא ה"מ היכא דעקר ביממא אבל היכא דלא עקר ביממא בלילה לא מעקרי ופירש"י דכתיב יומם ברישא והדר לילה קמ"ל:]

ועשה לך. כמו עשה לך שתי חצוצרות כסף: כביכול. אני שמעתי: אם היה ציבור יכול להתכפר בשל יחיד הייתי רוצה ואני אומר לפי שדבר קשה הוא לומר שהקב''ה קץ בישראל אומר כביכול כלומר על כרחינו יאמר כן כאילו (אי) אפשר לומר כן וכן כל כביכול שבהש''ס: בזמן שהן עושין רצונו של מקום. נקראת העבודה על שמם: עד כאן לא פליגי. תירוצא הוא: קח לך למה לי. דשני קרא בדיבוריה ממה שהתחיל לדבר: דנין פר לחטאת ואיל לעולה. ביוה''כ יש פר לחטאת ואיל לעולה בקרבן יחיד דכהן גדול בזאת יבא אהרן וגו' ודשמיני למילואים נמי עגל לחטאת ואיל לעולה: עבודה בכהן גדול. ביום הכפורים מעבודה בכ''ג במלואים דכתיב (ויקרא ט) ויקרב אהרן אל המזבח: אילימא תחלה בכהן גדול. דנין יום הכפורים שהיא עבודה ראשונה שהוטלה בכהן גדול בקרבנות צבור ביוה''כ הראשון מעבודת שמיני למלואים שהיא עבודה ראשונה שנעשית על ידי כהן גדול מעולם: תחלה במקום. יום הכיפורים יש לו עבודה לפני לפנים שביום הכיפורים הראשון היתה תחלה במקום שקודם לכן לא נכנס אדם שם לעבודה ויום שמיני למלואים היתה עבודה תחלה במזבח החיצון ואם בשביל ששימש משה כל שבעת ימי המלואים אין קרויה עבודה אצל עבודת כהנים שהוא בלבוש בגדי כהונה ושל משה בחלוק לבן שלא הוכשר אלא לשעה: ר' יוחנן מתני חדא. לא דריש מהאי קרא דכאשר עשה ביום הזה אלא חדא פרישה: מעלה בעלמא. מפני הקל שהקילו בה לטמא מדעת הכהן השורפה עשו בה מעלות רבות: מהיכא ילפת לה. להך פרישה: אי מה מלואים כל הכתוב מעכב בהן. כדילפינן לקמן בשמעתין (דף ה.): ולא קתני מפרישין. ואם יארע פסול בכהן גדול ישמש זה בלא פרישה: אלא מר מהיכא יליף אמר ליה מסיני. שמצינו שפירש משה קודם כניסתו למחנה השכינה: ויכסהו הענן. למשה: ר' יהודה בן בתירא. לקמן בפרקין (דף ו.):

לאפוקי עצרת ור''ה דתרוייהו עולות נינהו. לא ידענא אמאי לא קאמר הכי לעיל בשינויא דר' אבהו לאפוקי עצרת וראש השנה דצבור נינהו או לימא לאפוקי כולהו קושייתא כדקאמר רבינא בסמוך ושמא לר' אבהו לא הקשו לו אלא מראש השנה דעצרת הוה ניחא להו כדשנינן לעיל ולרב אשי הקשו לו בבת אחת מעצרת ומראש השנה ותירץ תירוץ אחד על שניהם ולרבינא הקשו לו בבת אחת כולהו קושייתא דלעיל ותירץ בתירוץ אחד: דרביה הוא דכי אתא רבין כו'. הוה מצי למימר אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וטובא איכא בהש''ס דכי אתא רב דימי אתא לאיפלוגי אאמורא שלפניו אלא משום דאשכח בהדיא דר' יוחנן משמיה דר' ישמעאל אמר הכי להכי משני הכי וא''ת ור' יוחנן היכי פליג על ר' ישמעאל שהוא תנא וי''ל משום דאשכח ברייתא לקמן (דף ד.) דתניא כוותיה ול''ג בברייתא דתניא כוותיה דר' יוחנן לעשות זה מעשה פרה אלא ה''ג לעשות לכפר זה מעשה יום הכפורים וכן משמע מתוך פרש''י שפי' (שם) וכשם שמפרישין לאו מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא אי נמי י''ל מדקאמר ר' יוחנן משמיה דר' ישמעאל הכי מכלל דרבנן פליגי עליה ואיהו דאמר כרבנן: זה בנה אב כל הנכנס למחנה שכינה כו'. תימה לי בשלמא ממלואים גמר שפיר אף לדורות מדכתב בהדיא כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר אלא מסיני היכי גמר ומדנקט זה בנה אב משמע מיתורא דקרא נפיק כמו זה בנה אב שכל חטאות קודמות לעולות דמיתורא נפיק כדאיתא בפרק כל התדיר (זבחים דף צ.) והכא מאי יתורא איכא ונראה דהכא נמי לא הוה צריך למיכתב אלא ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר ויקרא ה' למשה ביום השביעי מתוך הענן מאי איצטריך למיכתב ויכסהו הענן ששת ימים אלא אצטריך לדורות: רבי יהודה בן בתירא היא דחייש לטומאת ביתו. תימה לי לריב''ב נמי תיסגי בששה ימים גבי פרה כיון דטבול יום כשר בפרה ליטבליה בצפרא ביום השביעי וישרוף בו ביום הפרה דהא מסקינן לקמן (דף ו.) דבועל נדה טבילתו ביום ולמאן דס''ד לקמן דטבילה בליליא הא קאמר דמפרישין ליה שעה אחת סמוך לשקיעת החמה ואם כן מצי טביל בליל ז' וישרוף הפרה למחר וי''ל למאי דפרי' לעיל (דף ב. ד''ה להוציא) דהא דטבול יום כשר בפרה הנ''מ טבול יום דטומאה דרבנן אבל טבול יום דבועל נדה שהוא דאורייתא אסרי רבנן אע''ג דמדאורייתא שרי אפילו טבול יום בטומאה דאורייתא מכל מקום רבנן גזרו בהן לפי זה ניחא ועוד איכא

יומא ג ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד