יומא ד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

דחייש לטומאת ביתו.

והיינו, שיש לחוש שמא יזדקק לאשתו ותמצא נדה, ויהיה טמא שבעה ימים, כדין בועל נדה. ולכן יש להפרישו שבעה ימים מביתו. ^[11]

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: בשלמא לדידי, דילפינא פרישה ממלואים, שפיר היינו דתניא:

זה וזה, כהן גדול לפני יום הכיפורים, והכהן השורף את הפרה, מזין עליו כל יום משבעה ימי הפרישה, מי חטאת, מכל מי החטאות שהיו שם.

ולשיטתי ניחא ההזאה, היות דהואי נמי הזאה [של דם] על אהרן במלואים.

אלא לדידך, ריש לקיש, דילפת פרישה מסיני, תיקשי:

הזאה בסיני - מי הואי? אמר ליה ריש לקיש: ולטעמיך, מי ניחא?

הרי במלואים היתה הזאה של דם. ואילו הכא, בפרישת הכהן הגדול או הכהן השורף, ההזאה היא של מים!?

אמר רבי יוחנן לריש לקיש: הא, לא קשיא.

דתני רבי חייא: נכנסו מים של פרה אדומה, לאחר שהצטוו בה ועשאוה, תחת הדם שהיזו בשבעת ימי המילואים. לפי שהפרה האדומה הראשונה נעשתה רק למחרת היום השמיני למילואים, ביום השני לחודש ניסן, ולכן היזו על אהרן ובניו דם במקום מי פרה אדומה.

ושפיר יש לנו ללמוד הזאת מים בפרישה זו מהזאת דם בפרישה דמלואים, אף על פי שאין ההזאות דומות לגמרי.

אלא לדידך, שלמדת דין הפרישה מסיני, תיקשי: וכי הזאה בסיני מי הואי כלל!?

אמר ליה ריש לקיש: הזאות אלו אינם מעיקר דין הפרישה, אלא מעלה בעלמא הן. שהרי בפרה כבר נתפרש שעשו בה מעלות רבות מפני קולא שהקילו לטמא הכהן השורפה, ואף ביום הכפורים עשו בה מעלה זו לכבוד זה שנכנס למחנה שכינה לפני ולפנים.

תניא כוותיה דרבי יוחנן דיליף דין פרישה ממלואים.

ותניא כוותיה דריש לקיש דיליף לה מסיני.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: כתיב בתחילת פרשת עבודת יום הכפורים "בזאת יבא אהרן אל הקודש", ודרשינן מתיבת "בזאת" שביאתו אל הקודש אינה אלא במה שאמור בענין, לעיל, בפרשה זו.

ומפרשת הגמרא ענין זה, מאי היא: - בענין דמלואים. ^[12]

ומהו הדין האמור בענין דמלואים?

והתשובה היא בהמשך דברי הברייתא:

אהרן פירש מביתו לאהל מועד שבעה ימים, ולאחר מכן - בשמיני - שימש יום אחד. ומשה מסר לו תורת הקרבנות כל אותם שבעה ימים שהופרש, כדי לחנכו בעבודה.

ואף לדורות כן, הכהן הגדול פורש מביתו למקדש שבעה ימים, ויהא משמש - ביום הכפורים - יום אחד.

ועוד ענין נוהג בעבודת יום הכפורים: לפי שהיו הצדוקין שבימי בית שני, שלא היו מאמינים בתורה שבעל פה המסורה למשה מסיני, והיו מפרשים בתורה הכתובה כרצונם, לשנות בהכנסת הקטורת לבית קדשי הקדשים.

ולכן, תקנו ששני תלמידי חכמים שהם מתלמידיו של משה, שהרי קבלו את התורה שבעל פה מרבותיהם ורבותיהם מרבותיהם איש מפי איש עד משה רבינו - ובדוקא אלו, לאפוקי צדוקין - היו מוסרין לו הלכות העבודה לאמיתן כל שבעה, בכדי לחנכו בעבודה.

מכאן אמרו: שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין.

וכשם שמפרישין כהן גדול קודם יום הכפורים, כך תקנו חכמים, כמעלה בעלמא, שיהיו מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה בקרן צפונה מזרחה.

ואחד זה ואחד זה, מזין עליו כל אותם שבעה ימים מאפרן של כל החטאות שהיו שמורים שם.

ואם תאמר: מהיכא תיתי להזאה זו, והרי במלואים היתה ההזאה מן הדם, והכא מזה מים?

אמרת [אמור מעתה], נכנסו מים תחת דם.

ואומר הכתוב בפרשת המלואים: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם". והוציאו חכמים מפסוק זה דין פרישה ליום הכפורים. ^[13]

ולכן הסמיכו חכמים לפסוק זה את תקנתם לדין פרישה דפרה, ודרשוהו כדלהלן: "לעשות" אלו מעשה פרה, "לכפר" אלו מעשה יום הכפורים.

ומקשינן: היכי דריש מ"בזאת", שמרמז הכתוב לפרישה האמורה בענין מלואים?

והא האי קרא ד"בזאת" מיבעי ליה לגופיה, שלא הותר לו ליכנס אלא בקרבנות, שהם פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.

ומשנינן: אמרי, הרי קרבנות אלו זכרים הן, ואי לא אתא קרא אלא לחייבו בקרבן לחודיה, לימא קרא "בזה" שמשמעו בקרבן זה, או באלה שמשמעו בקרבנות אלה.

מאי "בזאת", שהוא לשון נקיבה? אלא בעל כרחך שמעת מינה תרתי, שמלבד הקרבנות שחייב להביא, גם נרמז כאן דין פרישה, שהוא לשון נקיבה.

והוינן בה: למאי איצטריך: ואומר "כאשר עשה, לכפר עליכם"? ואמאי לא סגי ליה בדרשא קמא ד"בזאת יבא אהרן".

ומשנינן: הכי קאמר תנא: וכי תימא שדרשה זו, הנלמדת מפסוק "בזאת יבא", לענין יום הכפורים קמא [הראשון] בלבד הוא שנאמר לאהרן הכהן דבעי ביה פרישה. כדאשכחן דוגמתו במלואים, שאף הן ראשונים היו.

אבל ביום הכפורים דעלמא [בשאר שנים], לא תצריכנו לפרוש.

ואי נמי אף לשאר ימי כפורים נאמר, אכתי איכא למימר כי רק לכהן גדול קמא [הראשון] - שהוא אהרן הכהן - נאמרה לו פרשה זו, והוא דבעי פרישה, אבל כהן גדול בעלמא [שבדורות הבאים] לא הוצרך לפרוש.

להכי קאמר תנא: תא שמע, "כאשר עשה - צוה לעשות לכפר עליכם", ללמדנו שנצטוינו לדורות שכל הכהנים הגדולים הבאים תחת אהרן טעונים פרישה קודם עבודת יום הכפורים שבכל שנה.

תניא כוותיה דריש לקיש: משה עלה בענן, ונתכסה בענן, ונתקדש בענן, כדי לקבל תורה לישראל בקדושה. שנאמר "וישכון כבוד ה' על הר סיני".

ונחלקו התנאים בפירוש הפסוקים שבפרשת משפטים:

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן".

האם על עלייתו של משה להר סיני שקודם מתן תורה בחג השבועות נאמר הכתוב, או על עלייתו לאחר מתן תורה, בתחלת ארבעים יום.

"ששת ימים" אלו אינם ששת הימים שמראש חודש סיון עד יום מתן תורה, שבהם היה משה עולה ויורד להזהיר את ישראל על פרישתן והגבלתן מן ההר, אלא זה היה מעשה בימים שאחר עשרת הדברות, שנאמרו ביום מתן תורה.

שהיו ימים אלו תחלה לארבעים יום שבהם היה במחנה שכינה על ההר, לקבל את הלוחות ולהורידן לישראל, דברי רבי יוסי הגלילי.

ולשיטתו, אותם ששת ימים, הן ימי הפרישה של משה, שמהם יש לנו ללמוד שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישת ששה, והרי זה כדעת ריש לקיש.

רבי עקיבא אומר: אותם ששת ימים שעליהם אמר הפסוק "וישכון כבוד ה"' - קודם עשרת הדברות הן. והם ששה ימים שמראש חודש סיון, שהיה הקדוש ברוך הוא מצוה את ישראל על ידי משה לקבל את התורה, ולא כסה הענן את משה.

הערות

^[11] שהרי נזכרה כאן מיתת בני אהרן שהיתה בשמיני למלואים. [ירושלמי, הובא בתו"י].

^[12] ואין זה עיקר התקנה, אלא לאחר שלמדים מן התורה על פרישת ששה ימים הוסיפו חכמים יום אחד כדי להמנע מחשש זה. עיין בריטב"א ובתוס' ישנים.

^[13] ובתוס' פירשו דאף פרישה דיוה"כ אינה דרשא גמורה אלא אסמכתא, ולכן אין לחוש להא דנכנסו מים תחת דם. והעיר בחזו"א דמכל סוגיין מוכח דפרישה דיוה"כ אינה מדרבנן. ופירש דהפרישה קבלה היא והדרשא אסמכתא. וכן הוא לשון הרמב"ם.

לטומאת ביתו (כלומר: אשתו) שמא ייטמא על ידה בטומאת נדה (שהיא טומאת שבעה), לכן צריך לפרוש לשבעה ימים.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: בשלמא לדידי, דילפינא [נניח לשיטתי, שאני למד] ממלואים, היינו דתניא [זהו ששנינו בברייתא]: זה הכהן העוסק בשריפת הפרה האדומה וזה הכהן הגדול לפני יום הכיפורים מזין עליו כל שבעה ימים של פרישה מכל חטאות (אפר פרה האדומה) שהיו שם במקדש ונותרו למשמרת מכל הפרות האדומות שנשרפו במשך הדורות, ואני יכול להסביר זאת דהואי נמי [שהיתה גם כן] הזאה במלואים ולכן מזים ומטהרים את הכהן לדורות. אלא לדידך דילפת [לשיטתך, שאתה למד] מסיני, הזאה בסיני מי הואי [האם היתה]? ואם כן מפני מה יש להזות על הכהן?

אמר ליה [לו] ריש לקיש: ולטעמיך מי ניחא [ולשיטתך האם נוח, מובן]? הלא במלואים היו מזים דם, ואילו הכא [כאן] מזים מים! ענה לו ר' יוחנן: הא לא קשיא [זה אינו קשה] דתני [שהרי כבר שנה] ר' חייא בענין זה: נכנסו מים תחת דם, ושניהם בכלל הזאה, אלא לדידך [לשיטתך] הזאה בסיני מי הואי [האם היתה] כלל? אמר ליה [לו]: הזאה זו מעלה בעלמא [בלבד] ואינה חובה מעיקר הדין.

א ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן שהדבר נלמד ממילואים, תניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ריש לקיש שהדבר נלמד מסיני. ומפרטים: תניא [שנויה ברייתא] כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן, נאמר במילואים: "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (ויקרא טז, ג) מה הוא "בזאת" — במה שאמור בענין, מאי היא [מה הוא] — בענין של מלואים שכדרך הכנת הכהן למילואים כך הכנתו ליום הכיפורים. ומה אמור בענין של מלואים — אהרן הכהן פירש שבעה ימים קודם עבודה ושמש לאחר מכן יום אחד, ומשה מסר לו כל שבעה דברי תורה כדי לחנכו ולהרגילו בעבודה.

ואף לדורות; כהן גדול פורש שבעה ימים קודם יום הכיפורים ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה ודווקא הם — כדי לאפוקי [להוציא] צדוקין שאינם בכלל תלמידיו של משה, מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו (ללמדו) בעבודה.

מכאן אמרו במשנה: שבעה ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. וכשם שמפרישין כהן גדול כך מפרישין כהן השורף את הפרה ומביאים אותו ללשכה שעל פני הבירה שהיתה פונה צפונה מזרחה. ואחד זה הכהן הפורש לעבודת יום הכיפורים ואחד זה הכהן הפורש לצורך עשיית הפרה מזין עליו כל שבעה ימי הפרישה מכל חטאות (אפר פרה אדומה) שהיו שם במקדש.

ואם תאמר ותקשה: שהרי במלואים היו מזים דם, הכא [כאן] מים, אמרת לתרץ: נכנסו מים תחת דם. ויש להוכיח עוד ממה שהוא אומר בפסוק: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם" (ויקרא ח, לד) ופירושו: "לעשת" — אלו מעשה פרה, "לכפר" — אלו מעשה יום הכיפורים. ומברייתא זו הוכחה לדברי ר' יוחנן.

ומעתה מבררים את הברייתא לגופה, ומקשים: והאי [והרי זה, מה שנאמר] "בזאת" מיבעי ליה לגופיה [נצרך לו לגופו] של הכתוב, כאמור, שצריך להביא פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה! אמרי [אומרים, מתרצים]: אי לקרבן [אם] לחודיה [בלבד] היתה הכוונה, אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] כאן את הביטוי "בזה" או "באלה" שמובנו לענין הפר, או הפר והאיל, מאי [מה] משמעו של הביטוי "בזאת" שהוא לשון נקיבה ואינו מתייחס לא לפר ולא לאיל — שמעת מינה תרתי [שומע אתה מכאן שנים, שני דברים] גם לענין הבאת הקרבנות, וגם לענין פרישה.

ושואלים עוד על לשון הברייתא: מאי [מה משמעו] של "ואומר" כלומר, לשם מה הובאה בברייתא ראיה נוספת מפסוק אחר, ומדוע אין די בראיה הראשונה? וכי תימא [ואם תאמר]: שמא יום הכיפורים קמא [ראשון] שעשה אהרן הוא דבעי [שצריך] פרישה, כדאשכחן [כמו שמצינו] במלואים שהיו צריכים הכהנים פרישה כדי להתקדש בכהונתם תחילה אבל ביום הכיפורים דעלמא [סתם] לא יפרשו, שהרי כבר פרשו בפעם ראשונה. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר באופן אחר: כהן גדול קמא [הראשון] הוא דבעי [שצריך] פרישה כשם שהוצרכו כל הכהנים במילואים אבל כהן גדול בעלמא [סתם] שבא אחריו לא יצטרך פרישה לפני יום הכיפורים, על כן תא שמע [בוא ושמע] ממה נאמר: "כאשר עשה כן תעשו" — שתהא זו מצווה לדורות.

ב וכאמור, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ריש לקיש: משה עלה בענן, ונתכסה בענן, ונתקדש בענן, כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד, טז). זה היה מעשה אחר עשרת הדברות שניתנו לישראל, ושישה ימים אלה היו תחלה לארבעים יום שהיה משה על ההר (שמות כד, יח), אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ושיטת ר' יוסי הגלילי היא כדברי ריש לקיש, שהיה על משה לפרוש שישה ימים לפני שרשאי היה להכנס לתוך מקום גילוי השכינה.

ואילו ר' עקיבא אומר: מעשה זה ודאי היה לפני עשרת הדברות ומה שנאמר "וישכן כבוד ה' על הר סיני "כוונתו לגילוי כבוד שכינה שהיה על הר סיני מראש חודש סיון והלאה, שישה ימים לפני מתן תורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

about the ritual impurity of the priest’s home, i.e., his wife. This is done lest he become impure through relations with a menstruating woman, which is ritual impurity lasting seven days. Therefore, he is removed from his home for seven days.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Granted, according to my opinion, that I derive the halakha of sequestering from the inauguration, that explains that which is taught in the baraita: With regard to both this priest engaged in the burning of the red heifer and that High Priest prior to Yom Kippur, one sprinkles upon him for all seven days the purification water mixed with ashes from samples from all the previous red heifer sin-offerings that were safeguarded there in the Temple. The reason for this practice is that there was also sprinkling during the inauguration. However, according to your opinion, that you derive it from Sinai, was there in fact sprinkling at Sinai? According to your opinion, why are the priests sprinkled?

Reish Lakish said to him: And according to your reasoning, does it work out well? At the inauguration, the sprinkling was with blood; here, the sprinkling was with water. Rabbi Yoḥanan answered: That is not difficult, as Rabbi Ḥiyya taught: Water replaced blood, but both have the status of sprinkling. However, according to your reasoning, at Sinai, was there sprinkling at all? Reish Lakish said to him: The Sages merely established a higher standard, and this sprinkling is not a requirement.

§ The Gemara comments: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan that the sequestering is derived from the inauguration; and a baraita was taught in accordance with the opinion of Reish Lakish that it is derived from Sinai. The Gemara elaborates: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: It was stated with regard to the inauguration: “With this Aaron will come into the Sanctuary, with a young bull for a sin-offering and a ram for a burnt-offering” (Leviticus 16:3). To what is the term: With this, referring? It is referring to that which is stated in the matter. What is the matter? It is the matter of the inauguration. In the manner that the priest was prepared for the inauguration, so too is he prepared for Yom Kippur. And what is stated in the matter of the inauguration? It is that Aaron the priest withdrew for seven days and served one day, and Moses transmitted the Torah guidelines to him all seven days in order to train him in the Sanctuary service.

And throughout the generations as well, the High Priest withdraws seven days prior to Yom Kippur and serves one day. And two Torah scholars from among the students of Moses, to the exclusion of Sadducees, who are not students of Moses, transmit the Torah guidelines to him all seven days in order to train him in the Sanctuary service.

From there the Sages said in the mishna: Seven days prior to Yom Kippur the Sages would remove the High Priest, who performs the entire Yom Kippur service, from his house to the Chamber of Parhedrin; and just as the Sages would remove the High Priest, so do they remove the priest who burns the heifer, from his house to the chamber that was before the bira at the northeast corner of the courtyard on the Temple Mount. And with regard to both this priest whom the Sages sequester prior to Yom Kippur and that priest whom the Sages sequester prior to engaging in the burning of the heifer, one sprinkles upon him, for all seven days of sequestering, the purification water with ashes from all the previous red heifer sin-offerings that were safeguarded there in the Temple.

And if you say that at the inauguration the sprinkling was with blood, and here the sprinkling was with water, you said: Water replaced blood. And it says in the verse: “As has been done this day, so the Lord has commanded to do, to make atonement for you” (Leviticus 8:34). To do, these are the actions performed in the burning of the red heifer; to make atonement, these are the actions performed on Yom Kippur. This baraita, then, is proof for the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara analyzes the baraita. But the term: With this [bezot], is required for the meaning of the verse itself; the priest is required to bring a young bull for a sin-offering and a ram for a burnt-offering. The Sages say in response: If the term comes to teach only with regard to the offerings, let the verse say: With this [bezeh], in the masculine, referring to the bull, or: With these [be’elleh], referring to the bull and the ram. What, then, may be derived from the use of the feminine term bezot, which refers to neither the bull nor the ram? Learn from it two conclusions; one with regard to the offerings and one with regard to sequestering.

The Gemara continues its analysis of the baraita. What is the meaning of the term: And it says? Why does the baraita cite an additional proof from another verse? Why wasn’t the first proof sufficient? And if you say that it is on the first Yom Kippur when Aaron performed the service that the High Priest requires sequestering, as we find in the inauguration when the priests were sequestered before being consecrated as priests, but on Yom Kippur in general, no, subsequent High Priests do not require sequestering; or alternatively, if you say: It is the first High Priest who requires sequestering, as did all the priests during the inauguration, but subsequent High Priests in general, no, they do not require sequestering before Yom Kippur; then come and hear that which it says in the verse: “As has been done this day, so the Lord has commanded to do,” meaning that this is a mitzva for all generations.

§ And a baraita was taught in accordance with the opinion of Reish Lakish that sequestering is derived from Sinai: Moses ascended in the cloud, and was covered in the cloud, and was sanctified in the cloud, in order to receive the Torah for the Jewish people in sanctity, as it is stated: “And the glory of the Lord abode upon Mount Sinai and the cloud covered him six days, and He called to Moses on the seventh day from the midst of the cloud” (Exodus 24:16). This was an incident that occurred after the revelation of the Ten Commandments to the Jewish people, and these six days were the beginning of the forty days that Moses was on the mountain (see Exodus 24:18); this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. The opinion of Rabbi Yosei HaGelili corresponds to that of Reish Lakish; Moses withdrew for six days before receiving permission to stand in the presence of God.

Rabbi Akiva says: This incident occurred before the revelation of the Ten Commandments to the Jewish people, and when the Torah says: “And the glory of the Lord abode upon Mount Sinai,” it is referring to the revelation of the Divine Presence that began on the New Moon of Sivan, which was six days before the revelation of the Ten Commandments.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מכל חטאות שהיו שם. פי׳ כי מכל פרה ופרה מצניעין בחיל למשמרת כדאי׳ התם. והכי תנינן התם כל ז׳ הימים היו מזין עליו מכל הפרות שנשרפו כבר לא מצאו משבע עושין משש וכו'. ויש שפירשו דלהכי נקט חטאות שהיו שם לפי שלא היתה פרה שלא היה שם משל משה והראשון עיקר.

בענין המלואים. וא״ת מהיכן אנו למדין דקאי אמלואים וי״ל דהכי כתיב ביה אחרי מות שני בני אהרן שמתו בשמיני למלואים.

לאפוקי צדוקי׳ שלא יקטיר בחוץ ויכנס לפנים כדברי הצדוקי׳ וכדאיתא לקמן בפרקין.

וכשם שמפרישי׳ וכו׳. כלו׳ דרבנן אמרו כן מסברא ולאו דליהוי בקרא:

גרסת הספרים לעשות אלו מעשה פרה. לכפר אלו מעשה יום הכפורים וקשה דהא תניא כוותיה דר׳ יוחנן אמרי׳ ור׳ יוחנן לא מתני אלא חדא כדאיתא לעיל. ולא משמע דבעי׳ למימר דתניא כוותיה בחדא בלחוד מדלא פריש לה תלמודא ועוד כי בעי׳ לקמן מאי ואומר נימא דאיצטריך ללמד על מעשה פרה להקישו להפרשה דיום הכפורים לגמרי ולהכי כתיב לעשות ולכפר הלכך הנכון דה״ג לעשות לכפר אלו מעשה יום הכפורים וכן גרסין בתוספות ולמאן דגריס כגרס׳ הספרים י״ל דפרה לאסמכתא בעלמא נקטיה לה בקרא:

מאי בזאת ש״מ תרתי. וא״ת והאי בזאת אצטריך למה שאמרו במדרש שנכנס בחבילות של מצוה בזכות התורה שנאמר מאת התורה וכו'. ר״ל דאין משיבין מדברי מדרש שאינם אלא סמך בעלמא ופשוטיה דקרא בעי דרשא.

ת״ש כאשר עשה וא״ת מ״מ בזאת למה לי. י״ל דאתא למעוטי פרה דלא ליתני אלא חדא אי נמי דאי לאו בזאת הוה אמינא דדוקא כהן גדול קמא והשתא דאיכא תרי קראי שמעי׳ בכל כהן גדול ובכל יום הכפורים:

זה היה מעשה אחר עשרת הדברות. פי׳ דליכא למדרש ויכסהו הענן למשה במעשה של קודם הדברות שהרי קודם מתן תורה בכל יום ויום היה עולה ויורד משה להר כדאיתא בקראי ור׳ נתן ור׳ מתיא תרוייהו כר׳ יוסי הגלילי סבי׳ להו שהיה מעשה אחר עשרת הדברות אלא דר׳ יוסי הגלילי סבר דטעמא משום פרישה דנכנס למחנה שכינה ור׳ נתן סבר דפרישה לא היתה אלא למרק אכילה שבמעיו ור׳ מתיא סבר לאיים עליו ודריש לקיש כר׳ יוסי הגלילי:

בכל יום ויום משבעת ימי הפרישה בין בכה"ג קודם יום הכפורים בין בכהן שנתמנה לשרוף את הפרה מזין עליו מאפר כל החטאות שהיו שם ר"ל שאם שרפו עכשיו פרה והיה שם עדיין אפר מן הראשונה שעברה קודם לה מזין עליו משתיהן וי"מ מאפר כל הפרות שנשרפו כבר שהיו נותנין מכל פרה ופרה קצת מאפרה בחיל למשמרת ואם כלה אפר שבכולם ואין שם אלא אפר פרה אחת מזין עליו ממנה כל שבעה חוץ מיום רביעי להפרשה שאינו צריך הזאה כמו שיתבאר ומגדולי המחברי' פסקו בכה"ג קודם יוה"כ שאין מזין עליו אלא שלישי ושביעי כמו שיתבאר למטה ח' א':

עד שלא נשרפה הפרה היו מזין בדם על הדרך הנאמר בפרשת מילואים משנשרפה הפרה נכנסו מים תחת דם ולא היו מזין בטומאה אלא במי חטאת אלא שהזאת מצורע היתה בדם ולא במים:

לענין ביאור זה שנאמר בתורה וישכון כבוד ד' על הר סיני ויכסהו הענן וגו' נחלקו בה ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא שלדעת ר' יוסי אחר מתן עשרת הדברות היא וששת ימים אלו היו תחלה לארבעים יום שעמד משה בהר לקבל שאר התורה ופי' המקרא וישכון כבוד ד' על הר סיני אחר עשרת הדברות ויכסהו הענן למשה ששת ימים מפני שהוצרך ליכנס למחנה שכינה לקבל שאר תורה וקראו בשביעי ועלה לבדו ונמצא שעלה ונתכסה בענן ונתקדש בענן בפרישת האשה ולרבי עקיבא מעשה זה היה קודם עשרת הדברות ופי' המקרא וישכון כבוד ד' מר"ח סיון ויכסהו הענן להר ששת ימים ולא למשה שהרי עדיין לא היה שם וקראו בשביעי לקבל עשרת הדברות ולא לבדו שאף כולם שמעו אלא שחלק כבוד למשה לפרסמו בקריאה ולדברי הכל בששה בסיון ניתנו עשרת הדברות ובשביעי עלה לקבל שאר תורה וכלו ארבעים בסוף ששה עשר בתמוז ובי"ז שבר את הלוחות ושמא תאמר לרבי יוסי מיהא אם אחר ששה בסיון עמד בפרישה ששה ואח"כ עמד ארבעים הרי לא כלו עד כ"ג בתמוז ומ"מ הוא סובר שששה ימי פרישה נמנו עם אותם הארבעים:

הזאה בסיני מי הואי. וא"ת לדידיה נמי דלא יליף פרישת פרה מקרא הזאה דבפרה מנא ליה וי"ל דגבי פרה ניחא ליה משום דכמה מעלות היו בפרה אבל כאן לא היו מתקנין הזאה מלבם:

בזאת יבא אהרן. בירושלמי מפרש דאותה פרשה מדברת במלואים שמזכיר במיתת בני אהרן שהיתה במלואים:

ושני תלמידי חכמים. בחד סגי אלא טובים השנים מן האחד:

ת"ש כאשר עשה ביום הזה. מכח לכפר מוקמינן ליה איום הכפורים דלדורות:

ואומר כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ פי' סבר ר' יוחנן דהאי קרא אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא איהו לא יליף מהאי קרא אלא חדא או יש לומר שזו הברייתא היא כר' ישמעאל דיליף תרווייהו מקרא ור' יוחנן לא ס"ל הכי ומאי דאמרן תניא כוותי' דר' יוחנן לענין דילפי' לי' ממילואים:

בפרש"י בד"ה וכשם שמפרישין לא מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא הס"ד ואח"כ מ"ה לחנכו ללמדו עכ"ל הס"ד כצ"ל מפי' ישן וכ"ה בתוס' לעיל:

ונתכסה בענן כו'. בקרא מפורש ויבא משה בתוך הענן ויעל אל וגו' ולר' יוסי הגלילי דקדק לומר עלה בענן כו' לומר לך דלכך תחלת עלייתו כאן בענן כדי שיתכסה בו להתקדש בו בפרישות ו' ימים אחר עשרת הדברות בתחלת מ' יום משא"כ באותן ימים מר"ח לא הזכיר דבתוך ענן עלה דהא כתיב ומשה עלה אל האלהים וגו' משום דלא היה שם פרישה כלל ולא כסהו הענן אז אבל לר"ע דהנך ו' ימים מר"ח למה הזכיר כאן דעלה תוך הענן ולא הזכיר כן בפ' יתרו בתחלת עלייתו מר"ח:

גמרא ואומר כאשר עשה כו' אלו מעשה פרה. התוס' לעיל בד"ה דרבי' ל"ג לג"ת אחרונות:

רש"י ד"ה מכל חטאות. ואני שמעתי א"פ של משה לא כלה. משמע דר"ל וא"כ הוה תמיד שתים אותה של משה וזאת שהשתמשו בה ועלייהו כוון התנא באמרו מכל חטאות. וקשה חדא דלישנא דכל אינו נופל על פחות מג'. עי' מש"כ בזה בב"ר פע"ה אות ה' במ"ת. שנית דכבר הוכיח התוי"ט בפ"ג מ"א דהכוונה היא על ז' פרות:

רש"י ד"ה דהואי נמי הזאה. וכתיב ז"י ימלא את ידכם. כצ"ל:

רש"י ד"ה דתני ר"ח. לקמי' בשמעתין מייתי לה. לקמי' היא ברייתא סתמא ולא נזכר ר"ח. אולם במ"ר מצינו כ"פ כשמביא ברייתא מתו"כ קאמר תני ר"ח עי' ויק"ר פ"א וברד"ל שם אות כ"ב. והאי ברייתא כיון דדורשת קראי דויקרא היא מתו"כ אף דלא נמצאה בתו"כ שלפנינו עי' רש"י סנהדרין (ר"ד פו):

רש"י ד"ה כה"ג קמא. שלא נאמר אלא אהרן. אע"ג דכל הפרשה נאמרה בו ועכ"ז נוהגת לדורות מדכתיב בסה"פ והיתה זאת לכם לחוקת עולם וכתיב וכפר הכהן וגו' לכהן תחת אביו. מ"מ ה"א דכ"ז אינו אלא בעבודות המכפרות והנעשות בו ביום כדכתיב שם לכפר וגו' אחת בשנה ועי' לקמן (ס) פלוגתת ר"י ור"נ ובסוגיא שם:

רש"י ד"ה זה מעשה. לקבל הלוחות. וכ"כ עוד לקמן. אבל לשון הגמרא לקמן לקבולי שאר תורה ושניהם אמת:

תד"ה תניא. וי"ל כיון כו' ויקרא אל משה משה וכ"י עומדין כו' משמיה דר"י רביה כו'. כצ"ל:

מֹשֶׁה עָלָה בֶּעָנָן וְנִתְכַּסָּה בֶּעָנָן וְנִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן. נראה לי בס"ד שלשה אלו רמוזים באותיות עָנָן שהוא ראשי תיבות עָלָה נִתְכַּסָּה נִתְקַדֵּשׁ. וידוע כל דבר שבקדושה יש בו שלשה חלוקות שהם שלשה הדרגות והם ראש ותוך וסוף ולכן בענן זה עצמו נעשו לו שלשה פעולות טובות אלו שהם 'עָלָה נִתְכַּסָּה נִתְקַדֵּשׁ' והוצרך לשלשה הנזכר כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שבו גם הוא כנגד בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] כי התורה קבלה מבריאה וזהו עָלָה בעשיה וְנִתְכַּסָּה ביצירה וְנִתְקַדֵּשׁ בבריאה. ונראה לי זכה לענן הקדוש הזה בזכות הענוה שלו דכתיב ביה (במדבר יב, ג) 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם' וכתיב עָנָו בלא יו"ד ואם תאריך אות וא"ו של עָנָו יהיה אותיות עָנָן.

מֹשֶׁה עָלָה בֶּעָנָן וְנִתְכַּסָּה בֶּעָנָן וְנִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן, כְּדֵי לְקַבֵּל תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁה. יש להקשות הוה ליה למימר 'עָלָה וְנִתְכַּסָּה וְנִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן' או לימא 'עָלָה בֶּעָנָן וְנִתְכַּסָּה וְנִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן' כי נתכסה ונתקדש המה באים כאחד, ואמאי הוצרך לומר בֶּעָנָן בכל חדא וחדא?
ונראה לי בס"ד כל חדא בֶּעָנָן יש לה משמעות ורמז בפני עצמו להך מלתא דאתמר בה, והוא כי ידוע דמשה רבינו ע"ה זכה ליראה עלאה שהיא יראת הרוממות דאינו משים לב על שכר או עונש כי אם הוא ירא מהשי"ת בגין דאיהו רב ושליט על כולא וכל מה שהוא מביט ומסתכל יותר בגדולתו ורוממותו יתברך הוא מוסיף יראה יותר, ומה שאמרו רז"ל (ברכות לג:) על פסוק (דברים י, יב) 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה', דיראה היא מלתא זוטרתי גבי משה רבינו ע"ה היינו יראה תתאה שהאדם מביט על עונש או על שכר טוב, ולכן הוא ירא אלהים, ולא קאי על יראת הרוממות.
וידוע מה שאמר המפרשים ז"ל על מאמר רז"ל (סנהדרין צח.) זכו ישראל עם ענני שמייא אתי, לא זכו עני ורוכב על חמור, ופירשו הכונה דהמשיח בא על ידי שלימות ישראל ביראה, אך אם זכו יבא על ידי היות להם יראת הרוממות שהם מסתכלים בגדולתו יתברך, ומתמלאים יראה, וזהו עם ענני שמייא אתי לא זכו עני ורוכב על חמור שיהיה להם יראה תתאה שהיא צורך הנאת חומר האדם עד כאן דבריו ז"ל, נמצא ענני שמיא רמז ליראת הרוממות. וזהו שנאמר משה רבינו ע"ה נִתְעַלָּה בֶּעָנָן כלומר היה לו יראת הרוממות ובה היה עילוי שלו, ובה נשתבח שזכה ליראת הרוממות שהיא יראה עלאה הנרמזת בענני שמיא.
ומחמת שֶׁנִתְעַלָּה בֶּעָנָן שהיא יראת הרוממות זכה שֶׁנִתְכַּסָּה בֶּעָנָן, רמז להארת שם אהו"ה שמספרו טוֹב [17], וכל דבר שבקדושה כלול מעשר הרי שם זה הוא מספר עָנָן [170], כי עשר פעמים טוֹב עולה מספר עָנָן, ולכן משה רבינו ע"ה נקרא טוֹב דכתיב (שמות ב, ב) 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב' ואמרו רז"ל (שמות רבה א, כ) טוֹב שמו, וגם זכה לקבל התורה שנקראת טוֹב, וידוע כי שם אהו"ה הנזכר הוא רמוז בראשי תיבות (בראשית א, א) 'אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' ומכאן יוצא שם זה בתורה, ונראה הטעם הוא כי התורה שנקראת טוֹב כמנין שם זה היא בחינת שָּׁמַיִם ובחינת אָרֶץ, דתורה שבכתב שָּׁמַיִם ותורה שבעל פה אָרֶץ, וכמו שאמרו חז"ל על פסוק (ישעיה נא, טז) 'וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ' שָׁמַיִם תורה שבכתב אָרֶץ תורה שבעל פה, ולכך נרמז שם זה שמספרו טוֹב בראשי תיבות 'אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'.
והנה אם תצרף אותיות עָנָן שרומזים לשם אהו"ה שהוא מספר עָנָן כאמור, עם אותיות מֹשֶׁה יהיה מזה צירוף תיבת נִשְׁמָעֶנָּה שהיא 'עָנָן מֹשֶׁה' פירוש התורה נִשְׁמָעֶנָּה על ידי משה רבינו ע"ה שנתכסה בהארה של שם אהו"ה שנרמז באותיות עָנָן, ולזה אמר כאן וְנִתְכַּסָּה בֶּעָנָן פירוש נִתְכַּסָּה בהארת שם אהו"ה שהוא בדעת הרמוז בענן כי בשלימותו בעשר הוא מספר עָנָן, נמצא ענן קמא רומזת על דבר אחד ובענן שנית רומזת על דבר אחר, לכך נקיט בענן בתרווייהו.
ואומרו נִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן הוא ענין אחר, דידוע דמשה רבינו ע"ה זכה להארת יסוד דחכמה שנקרא קָדוֹשׁ, וגם נקרא מַעֲיָן [170] שהוא מספר עָנָן, שאם תצרף אותיות מ"י של מַעֲיָן לאות אחד שהוא 'נון' אז מַעֲיָן הוא עָנָן ולזה אמר וְנִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן הוא יסוד דחכמה שנקרא מַעֲיָן שהוא רמוז באותיות עָנָן, ולכך בזה נקיט נִתְקַדֵּשׁ כי היא בחינת קָדוֹשׁ ונקרא קָדוֹשׁ כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, כי כל אלו הדברים הנרמזים בענן הם טעמים מספיקים שצריך הוא דוקא לקבל התורה לישראל ולא זולתו.
ונראה לכך זכה משה רבינו ע"ה לשערי תפלה שהיה כוחו בפיו שלא היתה תפלתו חוזרת ריקם, והיינו כי מספר מֹשֶׁה ומספר עָנָן עולה תקט"ו כמנין תְּפִלָּה [מֹשֶׁה 345+ עָנָן 170 = תְּפִלָּה 515 = וָאֶתְחַנַּן 515] ולכן התפלל תקט"ו תפילות כמנין וָאֶתְחַנַּן, וגם זכה לומר שירה על הים שנקראת על שמו, דכתיב (שמות טו, א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהֳ' והיינו 'שִּׁירָה' [515] עולה מספר תקט"ו.

אמר לי' ר' יוחנן לר"ל בשלמא לדידי דילפינא ממילואים היינו דתניא זה וזה מזין עליו כל מכל חטאות שהיו שם דהואי נמי הזאה במילואים אבל לדידך הזאה בסיני מי הואי וכו' הא ל"ק דתני ר' חייא נכנסו מים תחת דם א"ל מעלה בעלמא ופי' התוספות כיון דלאו דרשא גמורה היא הא דילפינן פרישה ממילואים אלא אסמכתא ומש"ה אין לחוש א"א נכנסו מים תחת דם ולי קשה מדאמר לי' ר"י לר"ל בשלמא לדידי דילפינא ממילואים ניחא דהוי נמי הזאה התם אלא לדידך הזאה בסיני מי הואי ולא אסיק אדעתיה הא דשני לי' מעלה בעלמא ואפ"ה לדידי' דיליף ממילואים ניחא ליה ש"מ דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא והא דנכנסו מים תחת דם נמי סברא מעליא הוא ומן התורה הכי הוא:

עוד כתבו התוס' להקשות תוך ד"ה הזאה בסיני מי הואי דמאי פריך ריב"ח לקמן (דף ח') אדר"מ דאמר אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה בשלמא א' שמא ג' ב' שמא ג' ומנ"ל דטעמא משום חששא דלמא ה"ט דגמר ממילואים דהוי הזאה כל שבעה והעלו עוד מזה דאפילו למאן דיליף ממילואים אינו אלא אסמכתא אבל אין הדבר מוכרח דכבר פירשו בתירוץ א' דשמא ריב"ח סבר כר"ל דיליף לה מסיני ושם לא היה הזאה כלל ואין להקשות ע"ז כיון דתנאי פליגי בה אי ילפינן מסיני או ממילואים הו"ל לריב"ק לומר טעמא דר"מ כמאן דגמר ממילואים ולא מה"ט דאמר שמא ג' ודוחק לומר דריב"ח לא שמיע לי' פלוגתא זו דתנאי מיהו הא י"ל דריב"ח כר"י משמי' דנפשי' ס"ל דלא מתני אלא חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ ופרישה דפרה מעלה בעלמא ומש"ה איצטריך לפרש שמא ג' משום הזאות דפרה והא דאמר רבא התם אהא דמסיק הזאה כל ז' הוי לבר מיום ד' ושבת הילכך כה"ג דלאו בדידן תלי' מילתא בג' בתשרי בעי אפרושי וכו' אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תליא מלתא מפרשינן לי' בד' בשבת כי היכי דניתרמי ד' שלו בשבת והא רבא אמר רפ"ד דיבמות (דף ל"ו) דהלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת ובע"כ לא ס"ל כר"ל דיליף לה לפרישה מסיני אלא ממילואים וכר"י וא"כ הזאה כל ז' בעינן מגזה"כ ולאו משום חשש טומאת מת וא"כ ד' נמי בעי הזאה כאינך מגזה"כ והשתא ל"ל למימר יוה"כ דלאו בדידן תליא מילתא אפי' אי הוי תליא בדידן אפ"ה אין צריך להפרישו בד' מטעמא דניתרמי ד' בשבת ולא יתבטלו הזאותיו ב' ימים דהא אפילו לא מיתרמי ד' בשבת אפ"ה מזין עליו מגזה"כ ואין יתרון להם בין חל ד' דפרישה בשבת לחל ביום אחר די"ל דלרווחא דמילתא נקט הכי דלאו בדידן תליא מילתא אפילו למאן דיליף מסיני ולדידי' הזאה משום מעלה בעלמא ומשום חשש טומאת מת אי נמי אגב דמסיים גבי שורף הפרה דבדידן תליא נקט נמי גבי יוה"כ לאו בדידן אע"ג דלא צריך לזה. עוד י"ל אע"ג דביוה"כ צריך הזאה מגזה"כ כל ז' מן התורה דומי' דמילואים מ"מ ההוא מעלה דפרה משום א' שמא ג' ומחשש ט"מ ראוי לו ג"כ דלא גרע מיני' הילכך אי לאו דלאו בדידן תליא היה ראוי להפרישו בד' בשבת דליתרמי ד' שלו בשבת ולא יבטלו הזאה של מעלה משום ספק טומאה אלא יום אחד בלבד דאע"ג דמ"מ יזו עליו בד' שלו מחמת גזה"כ אפילו הכי להזאת של מעלה אינו מועיל כיון דליכא לספוקי בי' לא בשלישי ולא בז' ונראה לי להביא ראיה לדברי דלמאן דיליף ממילואים צריך הזאה מן התורה מגזה"כ כל ז' ימי הפרישה ולא מהאי טעמא דספק טומאה לחוד דהא תנן לקמן (דף י"ד) כל ז' ימים הוא זורק את הדם וכו' ואמרינן בגמרא כמאן אר"ח דלא כר"ע דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכא עביד עבודה ואיכא למידק הא במתניתין דמכילתין לא תנינן הא דמזין עליו ואפשר לומר דתנא דידן סבר דלא היו מזין כלל כל עיקר לא מיבעי לרבא לקמן (דף ז') דמשני אהא דפריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת מת דס"ל לתנא דידן דטומאת מת הותרה בצבור דלפ"ז אין צריך הזאה כל עיקר כדאמ' לקמן (דף ח') למאי דס"ד דר"י דאמר אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד דהיינו טעמא דס"ל טומאה הותרה בצבור ופריך ותסברא אי הותרה למה לי הזאה כלל אלא אפי' לרבינא דאמר אפ"ת דחוי' טומאת ביתו שכיח טומאת מת לא שכיח הא אינו אלא דיחוי בעלמא ומ"מ איכא למימר דתנא דידן ס"ל טומאה הותרה בצבור ואין צריך הזאה כלל ואמאי מוקי לה למתניתין דלא כר"ע אלא ודאי ע"כ היינו טעמא כיון דס"ל לר"ע לקמן ויכסהו הענן להר ולא למשה וכיון דאי אפשר לר"ע למילף פרישה מסיני בע"כ ממילואים נפקא לי' דהא ליכא מאן דפליג ואומר דאין כה"ג ביוה"כ צריך פרישה ז' ימים מקודם וכיון דיליף לה ממילואים אפילו תאמר טומאה הותרה היא בע"כ אפ"ה בעי הזאה דומיא דמילואים דנכנסו מים תחת דם ומהשתא בע"כ מתניתין דלא כר"ע דהא הוי טמא מן הזאה והיכא עביד עבודה והא דפריך התם ואי טומאה הותרה הזאה כלל למה לי היינו משום דס"ל לר"י דאין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד וע"כ לא גמר לה ממילואים דא"כ היה צריך הזאה כל שבעה דומיא דהתם והא דאמר לקמן ור"ע ס"ל כר"י דאמר בוי"ו נתנה תורה לישראל מ"מ י"ל דס"ל לר"י דויכסהו הענן למשה ויליף פרישה מסיני ומ"מ ש"מ דדרשא גמורה היא דילפינן לפרישה ממילואים והא דהזאה ושנכנס מים תחת דם דרשא גמורה היא ולא אסמכתא וא"ת למאי דפי' הא דמוקי למתניתין דלא כר"ע היינו משום גזירת הכתוב לפרישה והזאה דיוה"כ ממילואים הלא כבר העליתי דמאן דגמר מהתם בעי פרישה לעזרה דוקא דומיא דהתם והשתא למה לי' למפרך לר"ע האיך עביד עבודה טפי הוה לי' להקשות לר"ע לא משכחת לי' לפרישה כלל דכיון דמזין עליו בכל יום נטמא ואי אפשר לו תו לפרוש בעזרה דהוי לי' פרישה והזאה תרתי דסתרן דאי הזאה פרישה בעזרה ליכא ואי פרישה איכא בע"כ ליכא להזאה לא קשה מידי כיון דאמר רחמנא דליעבד פרישה והזאה וכיון דאי אפשר לפרישהבתר הזאה הואיל ונטמא על ידי ההזאה בע"כ אין מצות פרישה נוהגת בכל ז' ימים אלא בלילה וכן ביום קודם ההזאה אבל מהזאה ואילך לא דהא אי אפשר באופן אחר אבל ודאי הא ק"ל לר"ח למאי דס"ד דהזאה הוי מצפרא היכי עביד עבודה אח"כ כל היום הא נטמא בהזאתו ואביי שני דעביד עבודה כל היום ובפניא מזו עליו ואומר אני דליכא למימר השתא דאתית להכי הא דריב"ב דמפרש טעמא דמפרישין אותו מביתו הוי שמא תמצא אשתו ספק נדה אפי' תאמר דיליף לה ממילואים נמי אתי שפיר דאיכא למימר דס"ל כר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמא ומהשתא ע"כ כל יום מימי הפרישה משעת הזאה עד הלילה דהוי ליה הערב שמש בטילה לה לפרישה דהא א"א ואם כן באותו שעה למה פירש מביתו ואע"ג שיהיה בעל קרי ומשתלח חוץ לב' מחנות כדאמרינן בפ"ו דפסחים ואלו משום טומאת הזאה מותר בהר הבית לית לן בה דהא אין מצות פרישה אלא בעזרה דוקא וכיון דאי אפשר בעזרה משום טומאת הזאה אזדא לה לגמרי באותה שעה למצות פרישה ומה לי אם יהיה בהר הבית או חוצה לו בין כך ובין כך ליתא למצות פרישה ובאותו שעה מביתו למה פירש ובע"כ הא דתנן מפרישין אותו מביתו היינו מאשתו לא צריך לאשמועינן אלא לאותו שעה דאלו בשעת מצות פרישה כיון דמצותו בעזרה דוקא הא ודאי צריך לפרוש מאשתו דאי אפשר בתשמיש המטה אלא ודאי משום אותו שעה דבטילה למצות פרישה צריך לאשמועינן דמ"מ פורש מביתו והיינו אשתו וע"ז בעי מביתו למה פירש ומפרש ריב"ב טעמא משום ספק נדה דמ"מ עדיין תקשה קושיא שניה שהקשיתי לעיל דאי אמרת דריב"ב דחייש לטומאת ביתו נפקא לי' פרישה ממילואים וממילא צריך פרישה בעזרה דומיא דהתם א"כ מאי אהני בהא דמפרישין אותו מאשתו ז' ימים הא איכא למיחש לטומאת ביתו קודם ז' ימי הפרישה ואי אפשר לקיים תו מצות פרישה בעזרה הוי לי' לפרוש אותו מאשתו י"ד ימים כמש"ל אלא ע"כ ריב"ב דחייש לטומאת ביתו יליף לה לפרישה מסיני ואין צריך פרישה דוקא בעזרה והשתא סגי לחששא דטומאת ביתו בז' ימים לחוד ואי איתרמי ליה טומאת ביתו קודם ז' ימי הפרישה יפרוש עצמו בז"י למקום א' חוץ לעזרה ומיהו למאי דפי' לעיל במתניתין למאי דפרישת שבעה אינו מעכב לא חיישינן לספק שמא יארע פסול בכה"ג או שמא ימות וליבעי השני שמתקינין לו פרישה ה"נ לא חיישינן להפרישו מאשתו אלא ז' ימים לחוד שלא תמצא ספק נדה ואי אפשר לו לעבוד בטומאה אבל יותר מז' ימים משום חשש ביטול מצות פרישה לא חיישינן מספק הואיל ואינה מעכבת בדיעבד. עוד י"ל דמשום הכי לא חשו להפרישו עוד ז' ימים נוסף על ז' ימי הפרישה משום חשש ספק נדה דאם יבוא לידי ספק יפרישו להאחר שמתקינין תחתיו ולא יתבטל מצות פרישה אבל חשו לטומאת ביתו תוך ז"י דא"כ יעבוד השני בלי פרישה דהא מתקינין אחר תחתיו תנן ולא מפרישין והרי הוי השני עובד בלתי פרישה מ"מ תירוץ ראשון עיקר כדמוכח מהא דפי' לעיל ועוד לתירוץ זה תקשה הא דאמ' בגמרא אליבא דר"ל דיליף שהיה פרישה למשה ששה והא שבעה תנן ומשני הא מני ריב"ב דחייש לטומאת ביתו ומאי שנויא הוא אכתי תקשה לא יפרוש אלא ששה ואי משום טומאת ביתו כשאירע לו טומאה זו ביום ז' קודם יוה"כ אכתי איכא ששה ימים של ימי פרישה עד יוה"כ ויפרישו השני תחתיו אלא ודאי ליתא להאי טעמא כדפריך הגמרא אליבא דר"י אי טומאה הותרה הזאה כלל למה לי. עוד נראה לי להביא ראיה דלמאן דיליף ממילואים הזאה בעי כל ז' מן התורה מטעמא דנכנסו מים תחת דם דהא פריך לקמן ועוד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת ואמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור ואיכא למידק הא בההיא ברייתא דמייתי הגמרא סיוע מינה לר"י דיליף לפרישה ממילואים תניא דמפרישין לכה"ג ביוה"כ ולכהן השורף את הפרה ז' ימים מביתו ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה והא דמזין עליהם אי ס"ד דהאי הזאה אינו אלא משום ספק טומאת מת בע"כ טומאה דחויה ס"ל דאי הותרה הזאה כלל למה לי ואכתי תקשה לך אברייתא זו ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישו מטומאת מת כיון דע"כ ס"ל טומאה דחויה היא אלא ע"כ ש"מ דלמאן דיליף ממילואים אפילו אי ס"ל טומאה הותרה אפ"ה בעינן הזאה כל שבעה מגזירת הכתוב דומיא דמילואים ונכנסו מים תחת דם ומש"ה אין צריך להפרישו מטומאת מת הואיל והותרה ואפ"ה הזאה בעי מגזה"כ. וראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מהל' עביוה"כ ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כה"ג מביתו ללשכה שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו ומפרישין אותו מאשתו כל ז' ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה נמצא הוא טמא ז' ימים ואין יכול לעבוד ובז"י אלו מזין עליו מאפר פרה בג' להפרשה ובז' שהוא ערב יוה"כ שמא נטמא במת ולא ידע ע"כ הנה אנח לן חדא ואקשה לן חדא דמשמע מדבריו דפרישה זו הוי מה"ת מדכתב דבר זה קבלה ממשה רבינו ופרישה זו היה בלשכה שבמקדש ובזה אנח לן אבל אקשה לן בהא דאמר דמזין בג' ובז' לחוד ומטעמא דשמא נטמא במת וזה ליתא אלא מזין עליו כל ז' ימים מגזירת הכתוב דומיא דמילואים וכדפירשנו:

זה וזה מזין עליו מכל חטאות שהיו שם נ"ל דהכי פירושו בכל יום מזין עליו מכל חטאות דהיינו שהיה נותנים מעט ומערבין מכל חטאות כולן ביחד לתוך מים אבל אין לפרש שהיו מזין עליו כל יום מאפר פרה אחרת ולא היו מזין ביום אחד מכל הפרות אלא היום מזו למחר מאחרת דהא תנן בפ"ג דפרה ומזין עליו כל ז' מכל חטאות שהיו שם ובתר הכי תנן לא מצא מז' עושין משש ומה' וכו' ואי לא מזין בכל יום אלא מאפר פרה אחת שבע לא משכחת לה דקתני לא מצא מז' ומשמע דאי מצאו עושין מז' הא ימי הזאה שבעה לעולם לא משכחת לה דהא הזאה שבות וא"ד שבת וז' לבד משבת כדאמרינן לקמן (דף ח') אלא ודאי כדפירשתי הוא עיקר:

בזאת יבא אהרן אל הקודש במה שאמור בענין ק"ל דלעיל פריך אהאי דרשא דלכפר אלו מעשה יוה"כ דאימא כפרה דרגלים או ח' של חג או עצרת ור"ה והשתא כיון דכתיב גבי יוה"כ בזאת דמשמע מה שאמור בענין ש"מ דיוה"כ בעי פרישה ואע"ג דמבזאת לחוד לא ש"מ אלא יוה"כ או כה"ג קמא כדמסיק בסמוך והשתא א"ל דלכפר ארגלים ואינך קאי ובזאת איוה"כ קאי ודוקא איוה"כ או אכה"ג קמא לחוד מ"מ הא ניחא ודאי למידרש טפי איוה"כ דבעי פרישה אפי' לדורות כיון דכבר אשכחן מיהת גבי' פרישה ולא אהני דאמרן דלא מצינו בהו פרישה כלל:

וכ"ת יוה"כ קמא א"נ כה"ג קמא וכו' ת"ש כאשר עשה וק"ל א"כ לכתוב רחמנא כאשר עשה וסתמא הכל בכלל בין לשעה בין לדורות וכ"ת מכאשר עשה לחוד ה"א נמי לקמא לחוד והשתא דכתיב תרתי ממילא ש"מ חד לקמא וחד לדורות הא ליתא דאי מכאשר עשה לחוד לא משמע נמי אלא קמא קשה הא תינח גבי יוה"כ דכתיב גבי' בזאת אבל למאן דנ"ל מלעשות אלו מעשה פרה אכתי נימא לקמא לחוד הוא דקאתי כדאמר גבי יוה"כ ואכתי לדורות בפרה מנ"ל:

יוה"כ קמא א"נ כה"ג קמא כו' ת"ש כאשר עשה ק"ל כיון דמכאשר עשה איכא למימר נמי דאינו אלא יוה"כ קמא לחוד ואח"כ אפי' כה"ג קמא ל"צ ביוה"כ וה"ט דבעינן דוקא דומיא דמילואים שהיה פעם א' בעולם א"כ מאי סברא היא זו לומר א"נ כה"ג קמא בכל יוה"כ שמשמש הא די לך לומר יוה"כ קמא לחוד מכאשר עשה ועוד ק"ל הא אפי' השתא דכתיב בזאת אכתי כהנים לדורות מנ"ל נימא בזאת יבוא אהרן לרבות אהרן שהוא כה"ג קמא דבעי פרישה כל ימיו דאי מכאשר עשה לחוד הוי אמינא ביוה"כ קמא לחוד בעי אהרן פרישה ולא בשאר יוה"כ אהני בזאת דבעי אהרן פרישה בכל יוה"כ ואכתי כהנים לדורות מנ"ל ונ"ל דה"פ דהא אפילו בלא בזאת לא משמע לי' להגמרא דהוי אמינא כה"ג קמא ויוה"כ קמא דוקא אלא משמע להגמ' דה"א חד קמא אמרינן דהיינו או כה"ג קמא וכל יוה"כ שמשמש דהיינו אהרן כל ימיו אי נמי שאר כהנים נמי מיהו דוקא ביוה"כ קמא דידהו דשם קמא על זה כמו על זה דשקולין הן כה"ג קמא כל ימיו עם שאר כהנים ביוה"כ קמא דידהו והויין דומיא דמילואים בהא דהיה עליו שם קמא והא דאמר יוה"כ לאו אכה"ג קמא קאי דה"ל תרתי קמא אלא יוה"כ קמא דכהנים דעלמא קאמר דהו"ל חד קמא לחוד א"נ כה"ג קמא בכל ימיו דלא הוי נמי אלא חד קמא דשקולין הן ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת ואע"ג דבתחלה אמר יוה"כ קמא ואח"כ אי נמי כה"ג קמא ואי יוה"כ קמא אשאר כהנים קאי הו"ל למימר תחלה כה"ג קמא ואח"כ יוה"כ קמא בזה אין לחוש ת"ש כאשר עשה יתירא דהשתא בע"כ לרבות אתי לכל כהנים בכל יוה"כ ואפי' חד קמא לא בעינן אלא לעולם צריך פרישה קודם יוה"כ:

תניא כוותיה דר"ל הקשו התוס' דילמא ר"י נמי כריה"ג סבירא ליה אלא דלא גמיר פרישת דורות מסיני דהוי וי"ו ימים אלא ממילואים דהוי ז' ימים ותירצו כיון דאמר ר"א בסמוך ויקרא אל משה משה וכל ישראל עומדים אלמא דריש לי' לקרא כר"ע מסתמא משמי' דר"י רבי' אמרה וזה התירוץ אין לו שחר ועוד קשה אפילו תאמר דר"י נמי דריש לקרא כר"ע אפ"ה בהא ענינא דפרישה ריה"ג נמי מודה דאע"ג דבסיני לא היה פרישה אלא ששה אפ"ה יש למילף ממילואים דהוי שבעה והשתא הוי ר"ל דלא כמאן ועוד קשה אפי' פרישת ששה מנ"ל לר"ל דריה"ג גמר מסיני לדורות דהא לתנא דלעיל דגמר ממילואים אי לאו קרא דלכפר אע"ג שהיה פרישה במילואים לא גמרינן לדורות מיני' ואע"ג שהתוס' פירשו לעיל גבי הא דאמר ר"ל זה בנה אב כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה דנפקא ליה מיתורא דקרא דויכסהו הענן ו' ימים אלא לדורות א"כ לר"ע האי ויכסהו למה לי ובע"כ או דדרש לדרשא אחרינא או דלא משמע לי' כלל ה"נ יש לומר כן לריה"ג אבל מפרש"י יש ללמוד תירוץ לכל זה דפירש בהא דאר"נ לא בא אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו להיות כמלאכי השרת דר"נ ס"ל כריה"ג דפרישה למשה הי' אך לא ללמוד מכאן לשאר נכנסין למחנה שכינה פרישה שלא הי' פרישה זו אלא שבוי"ו ימים נתמרקה אכילה ושתיה שבמעיו אבל בעלמא לא בעינן מירוק מכלל דריה"ג פליג עליו וסבירא לי' דילפינן מיניה פרישה לדורות נמי לכל הנכנס במחנה שכינה ועוד י"ל דהכל ניחא ולא קשה מידי דהא בההיא תניא כוותי' דר' יוחנן לעיל קאמר בזאת במה שאמור בענין במקום אחר ודייק לה מדלא כתיב בזה או באלה ובודאי בכל מקום קי"ל תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת והשתא לריה"ג דס"ל דהוה פרישה בסיני אין לנו ללמוד מבזאת אלא פרישה היותר מועטת שמצינו במקום אחר וע"כ אינה אלא ששה ימים כשל סיני ולא ז' ימים כשל מילואים דתפסת מרובה ל"ת והיינו כר"ל אבל האי דתניא כוותיה דר"י ס"ל דויכסהו הענן להר ולא למשה וכיון דבסיני לא היה כלל פרישה ע"כ בזאת במה שאמור בענין אינו אלא מילואים א"כ צריך פרישה ז' ימים כמו התם:

לטומאת ביתו. שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה ולא יכול לעבוד ביום הכפורים: זה וזה. כהן דיום הכפורים וכהן דפרה: כל שבעה. ימי דהפרשה: מכל חטאות שהיו שם. מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל כך שנינו במסכת פרה (פ''נ משנה יא) ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה: דהואי נמי הזאה. בפרישה דמלואים כל ז' דכתיב (ויקרא ח) ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחוק יום הראשון: ובמלואים דם. הזאת מלואים של דם כדכתיב: דתני ר' חייא כו'. לקמיה בשמעתין מייתי לה: מעלה בעלמא. בפרה כדאמרן וביוה''כ לכבוד כניסת מחנה שכינה: תניא כוותיה דרבי יוחנן. דיליף ממלואים: כריש לקיש. דיליף מסיני: בזאת. קרא יתירא הוא כדלקמן למדרש ביה ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין במקום אחר יבא אהרן אל הקדש: מאי היא. באיזה ענין: ושימש יום אחד. עבודת שמיני הוטלה עליו שנאמר (ויקרא ט) קרב אל המזבח: לאפוקי צדוקים. שהיו משנין עבודת קטורת יוה''כ כדלקמן בהוציאו לו (דף נג.) שהיו נותנין הקטורת על האש בחוץ ואחר כך מכניסים: וכשם שמפרישים. לא מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא: לחנכו. ללמדו: אמרת. אמור מעתה: מאי בזאת. לשון נקבה פר ואיל דכתיבי בתריה לאו נקיבות הן: שמע מינה. בענין מלואים ופרישה לשון נקבה: כהן גדול קמא. אהרן לבדו כל ימיו אבל דורות הבאים לא תנהוג שלא נאמר אלא אהרן: זה מעשה כו'. כלומר אי אתה יכול לומר ויכסהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מראש חדש שבאו לסיני עד יום מתן תורה ואין כאן פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישתן מן האשה ומצות הגבלה זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחילת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר עשרת הדברות היה ששה ימים הללו: ר''ע אומר. קודם עשרת הדברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמראש חדש עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן (מכות דף כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:

תנא בפרק (הערל) (יבמות דף עד:) דסבירא ליה דאפילו מדאוריי' לא הותר בטבול יום אלא דטמא מת דכתב בההיא פרשה וטבול יום דשרץ דאתי בק''ו מטמא מת א''כ לדידיה בועל נדה לא אתי בקל וחומר דאיכא למיפרך מה לטמא מת שאינו מטמא משכב התחתון כעליון כבועל נדה ושמא ריב''ב כוותיה סבירא ליה: נכנסו מים תחת דם. דלאו לגמרי דרשה גמורה היא הא דגמרי ממלואים אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא דכאשר עשה ביום הזה יש לפרש דביום ראשון של ז' ימי המלואים אמר להם כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות כל ז' ימי המלואים וכן פרש''י פשוטו בפירוש חומש וכיון דאסמכתא בעלמא הוא אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם: הזאה בסיני מי הוה. וא''ת והא הוה בסיני הזאת דם דכתי' (שמות כד) ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויש לומר אותה זריקה לא היתה בשביל טהרה שהרי לא על משה לבדו נזרק אלא על כל העם אלא דם הברית הוה דכתיב (שם) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם אי נמי ה''ק הזאה כל ז' בסיני מי הוה ותימה לי דלקמן בפירקין (דף ח.) אמרינן אחד זה ואחד זה מזין עליו כל ז' ומסיק דלבד משבת ויש לומר במלואים הויא הזאה כל ז' אבל ביום הכפורים בדורות האחרונים גזרו על ההזאה משום שבות ואסרוה בשבת ותימה לי דלקמן מפרש ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי וכו' ומנא ליה לגמרא דטעמא דרבי מאיר משום חששא לימא משום דגמר ממלואים דהויא הזאה כל ז' ושמא רבי יוסי ברבי חנינא דקאמר הכי לקמן סבירא ליה כריש לקיש דלא גמר ממלואים אלא מעלה בעלמא משום ההיא חששא ראשון דילמא שלישי וכו' אי נמי יש לומר אפילו מאן דגמר ממלואים סבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא וא''כ אי לאו דאיכא טעמא קצת לא הוו מצרכי רבנן הזאה להכי איצטריך לפרושי טעמא: תניא כוותיה דריש לקיש. דרבי יוסי הגלילי ס''ל כוותיה תימה לי וכרבי יוחנן נמי מי לא תניא הא ר''ע ס''ל כר' יוחנן דלא יליף מסיני וי''ל כבר אייתי לעיל תניא כוותיה דרבי יוחנן דעדיפא מינה דמתניתין סתמא כרבי יוחנן והדר קאמר תניא נמי כוותיה דריש לקיש דאיכא תנא דסבר כוותיה אבל תימה לי מאי קא מייתי מהא דתניא כוותיה דריש לקיש דילמא רבי יוחנן אמר לך אנא דאמר אפילו כרבי יוסי הגלילי דעד כאן לא קאמר ר' יוסי הגלילי אלא בסיני הכי הוה אבל לדורות לא גמרינן מינה לומר דתסגי בפרישת ששה ימים כמו בסיני כדאמר רשב''ל אלא צריך פרישה שבעה ימים כמו במלואים וי''ל כיון דאשכחן ר' אלעזר דקאמר בסמוך ויקרא אל משה [משה] וכל ישראל עומדים וכו' והיינו כר''ע אלמא כרבי עקיבא דריש ליה לקראי מסתמא משמיה דר' יוחנן רביה אמרה ואף על גב דלא אמרה משמיה דרבי יוחנן אשכחן נמי בס''פ האשה רבה (יבמות דף צו:) כי האי גוונא אזל רבי אלעזר אמר לשמעתיה ולא אמרה משמיה דרבי יוחנן איקפד ר' יוחנן וכו' עד אף ר''א תלמידך יושב ודורש והכל יודעים שתורתך היא אם כן רבי יוחנן דריש להו לקראי כר''ע:

דף ד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד