יומא ה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

אמר רב יוסף: סמיכה על ראש הקרבן שנאמרה בפרשת מלואים הוא דאיכא בינייהו, בין רבי יוחנן ורבי חנינא.

למאן דאמר כל הכתוב בהן - במלואים, אינו למצוה בעלמא אלא מעכב בהן - סמיכה זו דקרבנות המלואים מעכבא.

למאן דאמר אף מה שכתוב בפרשת המלואים, אם הוא דבר שכמותו בשאר קרבנות אין מעכב לדורות, אין מעכב בהן - סמיכה נמי לא מעכבא.

והוינן בה: וכי לדורות מנא לן דסמיכה לא מעכבא בקרבנות?

ומפרשינן: מדתניא: נאמר בפרשת קרבנות "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו".

וכי כך הוא שהסמיכה היא המכפרת?

והלא ידענו מפסוק אחר שאין הכפרה תלויה אלא בזריקת הדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר".

ואלא מה תלמוד לומר "וסמך - ונרצה לו לכפר".

לומר לך, שאם עשאה לסמיכה כ"שירי מצוה", שלא סמך ידו משום שלא נחשבה בעיניו הסמיכה כעיקר מצוה - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, שהרי לא קיים המצוה מן המובחר.

אך מכל מקום עולה לו הקרבן, וכיפר.

רב נחמן בר יצחק אמר: תנופה שנאמרה בקרבנות המלואים איכא בינייהו.

למאן דאמר במלואים כל הכתוב בהן - מעכב בהן, אף תנופה מעכבא, ולמאן דאמר דבר שמצינו שאין מעכב לדורות, אין מעכב בהן, תנופה נמי לא מעכבא.

והוינן בה: ולדורות מנא לן דתנופה לא מעכבא במקום שנצטוו עליה?

ומפרשינן: מהא דתניא: נאמר בקרבן מצורע "ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו".

וכי תנופה היא המכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שהרי כבר נאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר"?

ומה תלמוד לומר "לתנופה - לכפר"?

ללמדך, שאם לא הניף, כי עשאה למצות תנופה שהיא חשובה בעיניו רק כ"שירי מצוה" - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר. ובאמת - כיפר.

רב פפא אמר: פרישת שבעה ימים לפתח אהל מועד שנצטוו בה אהרן ובניו בימי המלואים איכא בינייהו.

למאן דאמר כל הכתוב בהן, - במלואים, מעכב בהן, פרישה זו מעכבא.

אבל למאן דאמר דבר שמצינו בו שאינו מעכב לדורות, אינו מעכב אף בהן, גם פרישה לא מעכבא.

והוינן בה: ולדורות, במקום שיש דין פרישה, וכגון ביום הכפורים, מנא לן דבאמת לא מעכבא.

ומשנינן: מוכח כן מהא דקא תני במשנתינו "ומתקינין" לו כהן אחר תחתיו. ואף על פי שאם באמת יארע פסול בכהן הגדול יכנס כהן זה לשמש תחתיו ביום הכפורים. ומכל מקום לא קתני שאף "מפרישין" את אותו כהן המותקן, באותן שבעה ימים שקודם יום הכפורים.

הרי שבדיעבד כשר הוא לעבוד אף בלא שהפרישוהו, משום שפרישה לא מעכבא.

רבינא אמר: יש שני דברים נוספים שלגביהם נחלקו רבי יוחנן ורבי חנינא:

ריבוי בגדים זה של אהרן שבעה ימים, וכן משיחה באותן שבעה ימים, הוא דאיכא בינייהו דרבי יוחנן ורבי חנינא.

האחד הוא, מינויו של אהרן הכהן לכהן גדול ע"י ריבוי בגדים, שלובש עוד ארבעה בגדים נוסף על כהן הדיוט, שהיה אהרן לובשם כל אותן שבעת ימי המלואים.

והשני, שהיה נמשח בשמן המשחה שבעה ימים.

וכן הוא לדורות כשמתמנה כהן גדול, הוא טעון ריבוי בגדים ומשיחה בשמן המשחה באותן שבעה ימים ראשונים שעובד בהן. ^[16]

למאן דאמר דבמילואים כל הכתוב בהן - מעכב בהן, לא היה אהרן נעשה כהן גדול בלא שהיה לובש את הבגדים ונמשח בשמן המשחה, כל אותן שבעה ימים, דכיון דכתיב בפרשה - מעכבא.

אבל למאן דאמר דכל דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב אף בהן, נמצא שגם אם לא היה אהרן לובש בגדיו ונמשח, אלא יום אחד, אפילו הכי היה נעשה כהן גדול - הא לא מעכבא.

והוינן בה: ולדורות, בכל כהן המתמנה להיות כהן גדול - מנא לן דלא מעכבא?

ומפרשינן: דתניא, נאמר בפרשת אחרי [ויקרא טז]: "וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו".

מה תלמוד לומר? כלומר, וכי מה בא פסוק זה ללמדנו בהלכות ריבוי ומשיחה שעל ידם מתמנה הכהן הגדול.

לפי שנאמר בפרשת תצוה [שמות כט] "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אשר יבא אל אוהל מועד לשרת בקודש", הרי שצריך ללבוש הבגדים שבעה ימים כדי להתמנות לכהן גדול ולהיות כשר לבא אל אוהל מועד ביום הכפורים.

אין לי שכשר לעבודת כהן גדול אלא אם כן נתרבה בבגדים שבעה ימים. וכן שנמשח שבעה ימים בשמן המשחה.

אבל אם נתרבה שבעה ולא נמשח בשמן המשחה אלא יום אחד, או שלא נתרבה אלא יום אחד ואף שנמשח שבעה - מנין שאף הוא נעשה כהן גדול וכשר לעבודת יום הכפורים?

תלמוד לומר "אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו", ללמדנו דאף כהאי גוונא שלא היה ריבוי שבעה ומשיחה שבעה - מכל מקום הוכשר להיות כהן גדול על ידי ריבוי ומשיחה של יום אחד.

ומקשינן: משמע מדברי הברייתא שעל כל פנים לכתחילה אף לדורות צריך למשוח כהן גדול שבעה ימים. וזו מנין לנו? שהרי הפסוק הנאמר בפרשת אחרי, שנאמרו בו הן ריבוי והן משיחה, נתפרש שבא ללמדנו שדיינו בריבוי ומשיחה יום אחד. ואילו בפסוק שבפרשת תצוה לא אשכחן, לא מצינו בו, אלא ריבוי בגדים שבעה ימים לכתחילה.

ואם כן, משיחה שבעה לדורות לכתחילה - מנא לן?

ומשנינן: איבעית אימא: מהא דאיצטריך קרא דפרשת אחרי למשיחה שבעה ימים, למעוטה שאינה מעכבת, יש לנו ללמוד דמכל מקום נוהגת היא לכתחילה.

ואיבעית אימא: אמר קרא התם בהאי ענינא בפרשת תצוה: "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם", ודרשינן "למשחה" מלשון משיחה, ואיתקש משיחה לריבוי בגדים. מה ריבוי בגדים שבעה לכתחילה - אף משיחה לכתחילה שבעה!

והשתא הדרינן לפלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא.

ומפרשינן: מאי טעמא דמאן דאמר שבמלואים כל הכתוב בהן - מעכב בהן? אמר רבי יצחק בר ביסנא: אמר קרא "ועשית לאהרן ובניו ככה", ודרשינן: "ככה" - עיכובא הוא.

ומקשינן: הרי פסוק זה נכתב בפרשת תצוה, שבה נצטוו על מעשי המלואים.

הערות

^[16] כן פירש"י, אבל בדברי הרמב"ם נראה שבשבעה ימים שהוא מתרבה או נמשח בהן אינו עובד לכתחילה, ורק שאם עבד עבודתו כשירה, משום הא גופא דמסקינן להלן דשבעה לא מעכבא. והראב"ד השיגו ופירש כרש"י, וכתב דהא דבעינן לכתחלה ריבוי שבעה היינו רק לענין עבודה שצריך לה כהן גדול, דהיינו עבודת יום הכפורים.

אמר רב יוסף: לענין חובת סמיכה על הקרבנות איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה. למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי כל הכתוב בהן במילואים מעכב בהן אף דבר שאין מעכב לדורות —אם כן סמיכה מעכבא [מעכבת], למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן — אם כן סמיכה לא מעכבא [אינה מעכבת] גם במילואים.

ושואלים: ובהלכות קרבנות הקבועים לדורות מנא לן דלא מעכבא [מנין לנו שאין הסמיכה מעכבת]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא] נאמר: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), וכי סמיכה מכפרת ובה תלויה הכפרה? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא)!

ואם כן מה תלמוד לומר "וסמך" "ונרצה"? — מלמד שאם עשאה והחשיבה לסמיכה רק כשירי וכטפילה למצוה ולכך לא סמך — מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה מובחרת, ועם כל זאת, להלכה "וכפר"! הרי שמצוות הסמיכה אינה מעכבת לדורות, שאף אם לא עשאה נתכפר, ואילו במילואים היתה הסמיכה מעכבת.

רב נחמן בר יצחק אמר: חובת תנופה איכא בינייהו [יש ביניהם] בין ר' יוחנן לר' חנינא, הבדל למעשה. למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כל הכתוב בהן במילואים מעכב בהן — אם כן מעכבא [מעכבת] התנופה. ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאמר] דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב אף בהן — אם כן לא מעכבא [אין התנופה מעכבת].

ושואלים: ולדורות מנא לן דלא מעכבא [מנין לנו שאין התנופה מעכבת]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר" (ויקרא יד, כא), ויש לשאול: וכי תנופה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא)! אם כן מה תלמוד לומר "לתנופה לכפר" — ללמדנו שאם עשאה לתנופה רק כשירי מצוה ולא קיימה — מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר, אולם למעשה "וכפר".

רב פפא אמר: ענין פרישת שבעה איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה. כיצד? למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כל הכתוב בהן מעכב בהן — אם כן מעכבא [מעכבת] פרישה לשבעת הימים, שאם לא פרשו היו קרבנותיהם נפסלים. ואילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שדבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהן — לא מעכבא [אין הפרישה מעכבת].

ושואלים: ולדורות מנא לן דלא מעכבא [מנין לנו שאינה מעכבת]? ומשיבים: מדקא תני [ממה ששנינו] במשנתנו שהיו "מתקינין" ממלא מקום הכהן הגדול, ולא קתני [שנה] שהיו "מפרישין" אותו אף שיתכן שבסופו של דבר יצטרך לשמש ביום הכיפורים ככהן גדול בפועל, הרי שאין חסרון הפרישה מעכב.

רבינא אמר: ריבוי בגדים, שיהא הכהן הגדול לובש את כל שמונת בגדי הכהונה הגדולה כל אותם שבעה ימי פרישה וכן משיחה שלו בשמן המשחה כל שבעה ימים אלו, היא הנקודה שאיכא בינייהו [שיש ביניהם] הבדל למעשה בין ר' יוחנן ור' חנינא אם יש בהן כדי לעכב. למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כל הכתוב בהן מעכב בהן — אם כן מעכבא [מעכבת] הן לבישת שמונת הבגדים וכן המשיחה. ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב אף בהן — אם כן אף זו לא מעכבא [אינה מעכבת].

ושואלים: ולדורות מנא לן דלא מעכבא [מנין לנו שאין המשיחה מעכבת]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב: "וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו" (ויקרא טז, לב) ושאלו: מה תלמוד לומר בכפילות לשון זו?

— לפי שנאמר: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש" (שמות כט, ל), אין לי ללמוד מפסוק זה אלא שהכהן הגדול הוא זה שנתרבה כלומר שלבש את כל שמונת הבגדים במשך שבעה ימים, ונמשח במשך שבעה ימים. ואם כן, כהן שנתרבה בבגדים שבעה ימים ונמשח בשמן המשחה יום אחד בלבד, או שנתרבה יום אחד בלבד ונמשח שבעה מניין שאף בכך נעשה כהן גדול? תלמוד לומר: "אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו" — מכל מקום, בלא הגבלת מספר הימים.

ושואלים: אכן, אשכחן [מצאנו] חובת ריבוי שבעה לכתחלה אולם חובת משיחה שבעה לכתחלה מנלן [מנין לנו]? שהרי לדעת רבינא לכתחילה אף המשיחה שבעה ימים, אלא שאינה מעכבת לדורות, אולם מנין למדנו שקיימת מצוה כזו לכתחילה?

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] להוכיח מדאיצטריך קרא למעוטה [ממה שהוצרך הכתוב למעטה] שהרי הכתוב "וכיפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו" בא למעט ולצמצם חובה הנלמדת ממקומות אחרים, לומר שבכל אופן שנמשח ומתמנה נעשה בכך כהן גדול, ואם כן מובן מכאן שלכתחלה צריך להמשח שבעה ימים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הוכחה אחרת ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם" (שמות כט, כט), איתקש [הושווה] בפסוק זה משיחה לריבוי, ללמדנו: מה ריבוי בגדים מלכתחילה הריהו שבעה ימים, אף משיחה מלכתחילה יש לקיימה שבעה ימים.

א אחרי שנתבררו ההבדלים ההלכתיים שבין דברי ר' יוחנן ור' חנינא ביחס למילואים, באים לדון בטעמיהם. ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] כל הכתוב בהן במילואים מעכב? אמר ר' יצחק בר ביסנא אמר קרא [הכתוב]: "ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה שבעת ימים תמלא ידם" (שמות כט, לה) — הביטוי "ככה" בא להדגיש כי עיכובא [לעכב] הוא, שרק כך יש לעשות ולא בכל אופן אחר. על ראיה זו מקשים: תינח [דבר זה נוח] ומלמד לכל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Yosef said: The practical difference between them relates to the question of placing hands on the head of an animal brought as an offering. According to the one who said: Failure to perform all the details that are written in its regard, including details that do not invalidate offerings throughout the generations, invalidates the inauguration, failure to perform the placing of hands on the head of the animal also invalidates the inauguration. According to the one who said: A matter that does not invalidate offerings throughout the generations does not invalidate the inauguration, failure to perform the placing of hands on the head of the animal does not invalidate the inauguration.

And with regard to the halakhot of offerings that apply throughout the generations the Gemara asks: From where do we derive that failure to place hands on the head of the animal does not invalidate the offering? The Gemara answers: As it was taught in a baraita that the verse states: “And he shall place his hand on the head of the burnt-offering, and it shall be accepted for him to atone on his behalf” (Leviticus 1:4). Does the placing of hands atone for one’s sins? Isn’t atonement accomplished only by the sprinkling of the blood, as it is stated: “For it is the blood that makes atonement by reason of the life” (Leviticus 17:11)?

And for what purpose, then, does the verse state: “And he shall place…and it shall be accepted”? It teaches that if one deemed the ritual of placing hands to be a peripheral aspect of the mitzva and consequently failed to perform it, the verse ascribes to him status as though he did not achieve optimal atonement; and nevertheless, the offering atones for his sins. Apparently, failure to lay hands on the head of the offering does not invalidate the offering throughout the generations, as atonement can be achieved without it. Nevertheless, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, failure to lay hands on the offering invalidates the offerings brought during the inauguration.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The issue of waving the offering is the practical difference between the opinions of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina. According to the one who said: Failure to perform all the details that are written in its regard invalidates the inauguration, failure to wave the offering also invalidates the inauguration. And according to the one who said: A matter that does not invalidate offerings throughout the generations does not invalidate the inauguration, failure to wave the offering does not invalidate the inauguration.

And with regard to the halakhot of offerings throughout the generations, the Gemara asks: From where do we derive that failure to wave the offering does not invalidate the offering? The Gemara answers: As it was taught in a baraita that the verse says: “He shall take one male lamb as a guilt-offering to be waved to make atonement for him” (Leviticus 14:21). Does waving the offering atone for one’s sins? Isn’t atonement accomplished only by the sprinkling of the blood, as it is stated: “For it is the blood that makes atonement by reason of the life” (Leviticus 17:11)? And for what purpose, then, does the verse state: To be waved to make atonement? It teaches that if one deemed the ritual of waving to be a peripheral aspect of the mitzva and therefore failed to perform it, the verse ascribes to him status as though he did not achieve optimal atonement; and nevertheless, the offering atones for his sins on his behalf.

Rav Pappa said: The issue of sequestering the priest for seven days is the practical difference between the opinions of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina. According to the one who said: Failure to perform all the details that are written in its regard invalidates the inauguration, failure to sequester the priest for seven days also invalidates the inauguration. And according to the one who said: A matter that does not invalidate offerings throughout the generations does not invalidate the inauguration, failure to sequester the priest for seven days does not invalidate the inauguration.

And with regard to the halakhot of offerings throughout the generations, the Gemara asks: From where do we derive that failure to sequester the priest for seven days does not invalidate the offering? The Gemara answers: It is derived from the fact that it is taught in the mishna: And they would designate another priest in his stead, and it is not taught: The Sages remove the designated priest from his house, despite the possibility that ultimately he might replace the High Priest and perform the Yom Kippur service. Apparently, sequestering is not essential.

Ravina said: The issue of the priest performing the service with the multiple garments of the High Priest for seven days and serving with anointment for seven days is the practical difference between the opinions of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina. According to the one who said: Failure to perform all the details that are written in its regard invalidates the inauguration, failure to serve with multiple garments and anointment for seven days also invalidates the inauguration. And according to the one who said: A matter that does not invalidate offerings throughout the generations does not invalidate the inauguration, failure to serve with multiple garments and anointment for seven days does not invalidate the inauguration.

And with regard to the halakhot of offerings throughout the generations, the Gemara asks: From where do we derive that failure to serve with multiple garments and anointment for seven days does not invalidate the offering? The Gemara answers: As it was taught in a baraita: For what purpose does the verse state: “And the priest who shall be anointed and who shall be consecrated to serve in his father’s stead shall make the atonement” (Leviticus 16:32)? If it comes to teach that all service must be performed by the High Priest, it is already written with regard to the Yom Kippur service that it must be performed by Aaron, the High Priest.

Since it is stated: “Seven days shall the son that is priest in his stead don them” (Exodus 29:30), I derive only that one who donned the multiple garments of the High Priest for seven days and was anointed seven days assumes the position of High Priest and may perform the service on Yom Kippur. However, with regard to whether one who donned the multiple garments for seven days and was anointed for one day, or one who donned the multiple garments for one day and was anointed for seven days is thereby inaugurated as High Priest, from where are those cases derived? Therefore, the verse states: “Who shall be anointed and who shall be consecrated”; in any case he is appointed High Priest, even if either anointment or donning the garments did not continue for seven days.

The Gemara asks: We found a source for the fact that when the High Priest is appointed, there is a requirement of donning multiple garments for seven days ab initio; however, from where do we derive the requirement of anointment for seven days ab initio? According to Ravina, there is a requirement to anoint the priest on each of the seven days ab initio, even though failure to do so does not invalidate the offering throughout the generations. From where is that requirement derived?

If you wish, say: It is derived from the fact that the verse: “And the priest who shall be anointed and who shall be consecrated to serve in his father’s stead shall make the atonement,” is necessary to exclude requirements derived from other sources, i.e., that both donning multiple garments and anointment must be for seven days. Apparently, anointment for seven days is required ab initio. And if you wish, say instead that it is derived from that which the verse states: “And the sacred garments of Aaron shall be for his sons after him, to be anointed in them and to be consecrated in them” (Exodus 29:29). Anointment is juxtaposed in this verse to donning multiple garments: Just as donning multiple garments is required for seven days ab initio, so too, anointment is required for seven days ab initio.

§ After ascertaining the halakhic distinctions between the opinions of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina with regard to the inauguration, the Gemara proceeds to analyze the rationales for those opinions. What is the reason for the opinion of the one who said: Failure to perform all the details that are written in its regard invalidates the inauguration? Rabbi Yitzḥak bar Bisna said that the verse states: “And so shall you do to Aaron and to his sons according to all that I have commanded you, seven days shall you consecrate them” (Exodus 29:35). The term: So, teaches that failure to perform the ritual precisely in this manner invalidates the inauguration. The Gemara asks: That works out well as a source that all

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה. כלו׳ שלא חש לסמוך ועשאה שירים. מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר שאינו נרצה לו לגמרי ואף על פי שכפר מן הדין ויש לו בו קצת כפרה ונפטר מחובת קרבנו ושמעי׳ לה להאי דינא מדסמך סמיכ׳ לנרצה לו:

מה ת״ל לתנופה לכפר עליו. פי׳ גבי מצורע עני כתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו. ונכתבה תנופה זו בכאן שלא במקומה לומר שאינה מעכבת בעיקר הקרבן אלא שאם עשאה עשה מצוה מן המובחר לכפר עליו מחטאתו לגמרי:

נמשח יום אחד ואפי׳ שעה א׳ מנין וכתב רש״י ז״ל דל״ג אפי׳ שעה אחת דהא משיחת יום אחד אינה אלא שעה אחת וא״כ מאי אפילו שעה אחת (ת״ל).

משיחה שבעה לכתחילה מנא לן מדאצטריך קרא למעוטה. וא״ת ודילמא אשר ימשח אותו מ״מ אפי׳ יום אחד לכתחלה הוא י״ל דהא ליתא דדומיא דאשר ימלא את ידו נקטיה ומלוי יד האמור בכאן היינו רבוי בגדים דבעי שבעה לכתחלה וכדפי׳ רש״י ז״ל:

ועשית לאהרן ולבניו ככה. פי׳ בפרשת ואתה תצוה כתי׳ בפרשה וזה אשר תעשה להם דמיירי בצואת עשיית המלואים ובפרשת צואת אהרן כתיב ענין עשיית המלואים כלם והתם לא כתיב ככה והיינו דפרכי׳ התינח כל מלתא דכתיבא בהאי ענינא ופרש״י הניחא מלתא דכתיבא בפרשת ואתה תצוה בפרש׳ בצואת המילואים מלתא דלא כתיב בהאי ענינא דהיינו בפרש׳ צואת המלואים וכתיבא בפרשת עשיית המלואים בצו את אהרן דהיינו אורים ותומים שלא נכתבו בצואה שיתנם ונכתבו בעשיה ויתן אל החשן את האורי׳ ואת התומים מנא לן דמעכבא: וא״ת והא בפרשת ואתה תצוה כתיב ענין אורים ותומים בעשיית בגדי כהונה. וי״ל דההוא ענינא אחרינא הוא בפרשת עשיית בגדים ואינו בפ׳ עשיית המלואים:

כל קרבנות בהמה שהיחיד מקריב בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיים שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו אלא שיצאו מכלל זה מקצת קרבנות והם פסח ובכור ומעשר כמו שיתבאר במקומו אף באלו שחייב לסמוך עליהם אם עשאה לסמיכה שירי מצוה ר"ל ששיירה ולא עשאה כפר שאין הסמיכה מעכבת אלא שאין כפרתו מובחרת והוא שאמרו הרי הוא כאלו לא כפר וכפר וכן תנופה בקרבנות הטעונין תנופה אינה מעכבת וכן פרישת שבעה הנזכרת במשנה אינה מעכבת ראיה לדבר שהרי היו מתקינין לו כהן אחר ואם אירע הדבר שיצטרך זה השני לעבוד נמצא עובד בלא פרישת שבעה:

בבית ראשון שהיה שם שמן המשחה כשהיו ממנין כ"ג היו מושחין אותו ומלבישין אותו שמנה בגדים וזהו הנקרא רבוי בגדים ועושין לו משיחה זו וריבוי זה שבעה ימים קודם עבודתו יום אחר יום והוא הנקרא חינוך ואם לא היה שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדים כל שבעה ואם עבד בתוך השבעה הואיל ונמשח ונתרבה יום אחד או נתרבה לבד יום אחד אם אין שם שמן המשחה הרי הוא כ"ג מ"מ ועבודתו כשרה:

סמיכה איכא בינייהו. ולא רצה לומר הקטרה שאינה מעכבת איכא בינייהו דהא לא שייך אהרן שלא שימש כל שבעת ימי מלואים:

ולדורות מנא לן דלא מעכבא. שהרי שנה עליה הכתוב בכמה מקומות:

כאילו לא כיפר וכיפר. בפרק קמא דזבחים (דף ו.) מפרש דלא תימא שלא עבר כל כך אם לא קיים מצות עשה זו אלא הרבה עבר כאילו לא כיפר ומ"מ כיפר שפטור מקרבן ועוד מפרש התם לשון אחר שעולה מכפרת אחייבי עשה שקודם השחיטה אבל מצות עשה דסמיכה שעד אחר שחיטה לא עבר [שלעולם] הוא בקום וסמוך עד לאחר שחיטה אינה מכפרת:

רב נחמן בר יצחק אמר כו'. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

נתרבה שבעה ונמשח יום אחד. בנתרבה לחוד לא סגי ובפרק בתרא דהוריות (דף יב:) יליף מרובה בגדים מקרא ולא הזכיר כאן אלא מה שצריך דהא אמרינן בפ"ק דמגילה (דף ט:) אין בין כהן משוח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות:

מעלה עליו כאלו לא כיפר וכיפר פי' המורה כאלו לא כיפר מן המחובר ואינו נ"ל ועיין מ"ש בפרשת ויקרא על מקרא זה:

מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן פירש רבינו ברוך זצוק"ל פרישת שבעה לא נכתבה בפ' ואתה תצוה וזהו פתרון נאה ופתרון המורה לא נ"ל:

בפרש"י בד"ה וכפר כו' המובחר הס"ד ואח"כ מ"ה ולא קתני מפרישין כו' עבודה הס"ד ואח"כ מ"ה רבוי ז' כו' בשעת עבודה וריבוי לשון מרבה מרובה בגדים כו' ובד"ה משיחת ז' שיתנו שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו ז' ימים רצופין הס"ד כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה סמיכה כו' ובחטאת כתיב ואת כל הדם ישפוך אל וגו' כו' עכ"ל ר"ל בחטאת בפר החטאת של מילואים כתיב גבי צוואה אבל הלשון מגומגם מאי ובחטאת כתיב דקרא דמייתי לעיל מיניה ואת הדם יצק אל יסוד וגו' נמי בפר חטאת של מילואים כתיב גבי עשייה ודו"ק:

גמרא נתרבה שבעה ונמשח יום א' כו' מנין כו'. וה"ה נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד אלא כיון דאשמעינן יום אחד בכל אחד לבד לא חש עוד לאשמעינן יום א' בשניהם יחד וכה"ג כתבו התוס' בריש מעילה ד"ה ששחטן. והנה ברבוי לבד בלא משיחה כלל דמהני כתב הת"י דבהוריות פרק בתרא יליף מקרא. ולא נמצא שם רק על הדינים המבוארים בפרשת והכהן הגדול דריש אמור. אבל איתא בתו"כ שאביא לקמן (יב) ע"ש:

רש"י ד"ה ריבוי שבעה. שישמש (כצ"ל) כ"ג שבעה כו' בשעת עבודה. ל"י היכא כתיבא במלואים ששמשו הלא משמעות הפרשיות דצואה ועשיה דמשה לבדו שמש בהם וכן לעיל (ג ב) בתירוצא דרבינא בלישנא בתרא ובפירושו מוכח להדיא דלא שמשו בהם. ועי' ברמב"ם ובהשגות פ"ד מהל' כהמ"ק הי"ג ולקמן (יב) בסוגיא דבמה מחנכין ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה כל הכתוב (בסופו). ומשיחה נמי כ"ז מדאיתקיש כו'. ולקמן משמע דלא נצרך ההיקש רק לדורות אבל לא לשיה"מ. ונראה משום דכתיב בהם בצואה ולקחת את שה"מ ויצקת כו' ובסה"פ כתוב ועשית לאהרן ולבניו ככה וגו' שבעת ימים וגו' וכפירושו שם:

תד"ה סמיכה. ובחטאת כתיב ואכה"ד תשפוך כו'. כצ"ל. והוא בפ' צואה דמלואים וכ"ה הגי' בד"י וכ"נ להדיא במהרש"א וגם בו נפל ט"ס. וכן מש"כ לקמן בסמוך דאפי' ד' מתנות שבחטאת ל"מ כו' דכתיב ונתת על קרנות כו' כוונתם על ונתת כו' דכתיב שם בצואה והמציין השתבש כאן:

בא"ד והכי אמרינן בפ' א"מ כו' ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה נתקו כו'. כצ"ל:

בסה"ד וגבי מלואים נמי כו' והיה לאהרן ולבניו כו'. צ"ע דהאי קרא לדורות כתיב. ונראה לי דטעות ספר הוא וצ"ל והיה לך למנה ונדרוש מהתם והיה לך מ"מ:

תד"ה איתקש. תימה כו' דמשני מדאיצטריך כו'. כצ"ל:

גמרא, וסמך ונרצה, [וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, אלא לומר שאם לא סמך] כאלו לא כיפר וכיפר.
פירוש לא כיפר אעשה דסמיכה, דכל כמה דלא שחיט, בעמוד וסמוך קאי אימת קעבר אחר שחיטה ואעשה דלאחר שחיטה לא מכפר, וכיפר על כל עשין אחרים דקודם שחיטה, הכי מפרש לה רבא בפ' כל הזבחים (ו' ע"א) ואף דמקשה עליו שם, אימא כיפר גברא על העשה שבידו ולא כיפר קמי שמיא דלא עביד מצוה מן המובחר הא דחי לה התם. ורש"י ז"ל פי' כאן כפי הס"ד דקושיא שם ולא ידעתי למה.
ואולי כיון דלר"ז ולר' ירמיה שם מבעי' להו אי עולה מכפר אף על עשה דאחר שחיטה, ולאותו צד צריך לפרש לא כיפר דלא עביד מן המובחר, מש"ה תפיס רש"י כן ודוחק:

מאי בינייהו אר"י וכו' וק"ל לימא דאיכא בינייהו נתינת אורים ותומים אל החושן דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבין וכדאמ' לקמן תינח כל מה דכתיבא בהאי ענינא דלא כתיבא והיינו הא דאורים ותומים שיתנם אל החושן כדפירשתי מנ"ל ומייתי לה מקרא דמעכבי להאי מאן דאמר אבל למ"ד דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב דהא אורים ותומים לדורות לא מעכבי דהא בבית שני לא היו אורים ותומים כדא' בס"פ (דף כ"א) ואפ"ה היו כה"ג ואומר אני מכאן ראיה למאי דפירשו התוס' שם דהיו בבית שני אלא שלא היו שואלין בהן וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' ב"ה אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו עושין אותן אלא כדי להשלים ח' בגדים לכה"ג כדי שלא יהא מחוסר בגדים ודלא כהראב"ד שם בהשגות שחולק עליו וכתב וחיסר בגדים שאמר לא כלום שאין מחשבין הבגדים וא"כ קשה לימא הכא דאיכא בינייהו הא ובס"פ אכתוב עוד בזה:

סמיכה איכא בינייהו למ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא ק"ל הא אמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') אין מחוסר זמן לבו ביום ופריך רב פפא מהא דתניא הקדים חטאתו פי' של מצורע לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ופריך והא ר"פ הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בי' הויה הכי קא קשיא ליה אימא ה"מ עבודה שחיטה לאו עבודה היא וש"מ כל היכא דכתב רחמנא עיכובא גבי ענינא דקרבנות ואפשר לאוקמי העיכובא על דבר עבודה לא מוקמינן ליה על דבר שאינו עבודה וא"כ ה"נ האי עיכובא דכתב רחמנא ר"ל ככה עיכובא הנאמר במילואים כדאמ' לקמן כיון דאפשר לאוקמי האי עיכובא על דברים אשר הם עבודה האמורים בפרשת מילואים אין לנו לאוקמי אסמיכה דאינה דבר עבודה וה"נ קשי' אשאר אמוראי דאמרי איכא בינייהו תנופה או ריבוי ז' ומשיחה ז' ור"פ גופי' אוקי דא"ב פרישה ז' דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא מהא דככה ואמאי והא כל הני לאו עבודה נינהו וא"כ אפי' למ"ד דככה עיכובא אפ"ה כל הני נימא דלא מעכבי כיון דלאו עבודה נינהו לא קאי עלייהו עיכובא דחוקה כלל אלא אדבר עבודה שבפרשה לחוד קאי האי עיכובא דחוקה כדא' ר"פ התם גבי עיכובא דהויה דמצורע דלא קאי אלא אדבר עבודה לחוד:

אם עשאה לסמיכה שיורי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר ופרש"י כאלו לא כפר מן המובחר וכפר כדאמרינן בזבחים (דף ט') כפר גברא דעיקר כפרה בדם אבל לא כפר כמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר וק"ל שלא פי' כפי מסקנת רבא בפ"ק דזבחים (דף ו') דמיבעי לן התם עולה מכפרא אעשה דלאחר הפרשה או אינה מכפרא ואתינן למיפשט להא מהא דוסמך ונרצה דמעלה וכו' כאלו לא כפר וכפר מאי לאו דכפר אעשה דקודם הפרשה לא כפר אעשה דסמיכה דהו"ל עשה דלאחר הפרשה ושני רבא עשה דסמיכה קאמרת שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא קאמינא אלמא האי כפר ולא כפר דקאמר את"ל דאעשה דלאחר הפרשה נמי מכפר כפר הכל קאמר ולא כפר אעשה דסמיכה לחוד קאי וכ"ש אי אעשה דלאחר הפרשה לא מכפרא דלא כפר אלא אעשה דקודם הפרשה לחוד קאמר ואע"ג דא"ל ר"ה לרבא התם אימא כפר גברא לא כפר קמי שמיא פי' דלא קיים מצוה מן המובחר כדפרש"י הכא ומביא ראיה מי לא תנן והנותר בשמן וכו' שדחי לה רבא התם נמי כפר מתן בהונות אלא דזה אינו קושיא כל כך דבשילהי שמעתתא התם משמע דמיבעי ליה לר' ירמיה אפי' אעשה דלאחר שחיטה אי מכפרא אי לא גבי ב' כבשי עצרת שקבלו דמן בשתי כוסות ומשמע מפרש"י התם דר"ז הדר לי' דאפי' אעשה דלאחר שחיטה וקודם זריקה נמי מכפר וא"כ עשה דסמיכה דהו"ל עשה דלאחר שחיטה מכפר ומהשתא בע"כ לא כיפר וכיפר דגבי וסמך ונרצה לכפר כפר גברא לא כפר קמי שמיא קאמר וכדפרש"י הכא אלא דמשמע שם דהגמרא ל"ל הא דר"ז גבי הא דקאמר שם במסקנא דילמא את"ל קאמר ואין להאריך כאן בזה יותר:

כאלו לא כפר וכפר ק"ל הא בפ"ק דזבחים (דף ז') נפקא לי' לר"א דשלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים לשם חובה מהאי קרא ונפקא לי' מוכפר עליו ולא על חבירו ומונרצה לו לכפר נפקא ליה הא לו לכפר ולא על חבירו והשתא כיון דהאי לכפר דריש לה לענין סמיכה דמעלין עליו כאלו לא כפר ומ"מ כפר ועלתה לבעלים ה"נ הו"ל למדרש להאי לכפר גופי' לענין לו ולא על חבירו דמעלין עליו כאלו לא כפר ומ"מ עלתה לבעלים לשם חובה דכיון דהאי לכפר אהני תרתי קאי אוסמך דרישא ואלו דבתרי' ראוי להשוות ולמדרש אשניהם בענין אחד או שלא עלתה לשם חובה בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים או בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים לעולם כאלו לא כפר ומ"מ כפר ועלתה לחובה ובשלמא לרבא דמפרש להאי כאלו לא כפר היינו אעשה דסמיכה גופא קאי לק"מ דאפשר לומר דודאי יותר ניחא למדרש למעלה עליו כאלו לא כפר מלמדרש ללא עלתה לחובה הלכך לענין סמיכה דהוי בבעלים דוקא ניחא לן למדרש לא כפרו הבעלים דסמיכה שעברו בעולה זו אבל האי שלא לשמה דאינו בבעלים דוקא דהא זריקה ושאר עבודות דהוי בכהן ואפי' שחיטה דכשירה בזר אין צריך בעלים דוקא כדאמ' בפ"ג דמנחות (דף כ') לא שייך למדרש לא כפר עבודה שלא לשמה הנעשית ע"י אחר שאינו בעלים של הקרבן ואין לו כפרה כלל בקרבן זה אבל למאן דמפרש התם להאי לא כיפר דסמיכה ל"כ קמי שמיא וכמ"ש בסמוך ה"נ איכא למדרש להאי לא כיפר לגבי לו ולא לחבירו נמי כה"ג לא כפר קמי שמיא דאע"ג דהא שלא לשמה אינו בבעלים דוקא אפ"ה שייך לומר לא כפר קמי שמיא דהא הני אמוראי מפרשי התם לוהנותר בשמן לכפר דדרש ריב"ן ששירי מצוה הן בין נתן בין לא נתן כפר ומעלה עליו כאלו לא כפר דכפר גברא לא כפר קמי שמיא אלמא אע"ג דמתנות הראש דמצורע נעשין ע"י כהן אפ"ה שייך לומר לא כיפר קמי שמיא ה"נ נימא הכי לא כפר לענין שלא לשמה קמי שמיא אע"ג דשלא לשמה נעשה ע"י אחר ולא ע"י בעלים דוקא:

ריבוי שבעה פרש"י ששימש כה"ג ז' ימים רצופים כשממנין אותו לכה"ג וילבש ח' בגדים בשעת עבודה ריבוי לשון מרובה בגדים הוא שמשמש בח' וההדיוט בד' משמע מפירושו שריבוי אינו אלא כשמשמש באותן ח' בגדים ואינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' כה"מ כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וחוזר ולובש למחר ז' ימים יום אחר יום שנאמר ז' ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו הרי שלבישת ח' בגדים לחוד קרוי' ריבוי ואין צריך לעבוד בהן כלל ולכאורה לא משמע כן אלא כפרש"י לקמן (דף י"ב ע"א) דאמרינן אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו אמר רב אב"א באבנט הניחא למ"ד אבנטו של כה"ג זהו כו' אמר אביי לובש ח' ומהפך בצינורא ואי ריבוי אינו בעובד עבודה בלבישת ח' בגדים דוקא אלא בלבישתם לחוד נמי הוי ריבוי א"כ אין לחלק בין אירע בו פסול קודם תמיד לאירע בו לאחריו דהא אפשר לו ללבוש ח' בגדים בלי עבודה לאחר תמיד כמו קודם ועוד לאביי דאמר לובש ח' ומהפך בצינורא היפוך זה ל"ל בלובש ח' לחוד בלי היפוך סגי לריבוי אלא ע"כ אין מצות ריבוי אלא בלבישה ועבודה. מיהו ק"ל הא ריבוי דאהרן בז' ימי מילואים היה בלבישה לחוד בלתי עבודה דהא משה שימש בז' ימי מילואים כדאמרינן בפ"ק דתענית (דף י"א) ובפ"ב דע"ז (דף ל"ו) במה שימש משה בז' ימי מילואים בחלוק לבן ואפי' הקרבנות שלא באו לחובת המילואים כמו התמידים והמוספים שבאו לחובת דורות הכל הקריב משה והכי משמע מפירוש רש"י בפ"ב דזבחים (דף י"ט) דאריב"ח כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו ופרש"י משה ואהרן תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בז"י המילואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מ"מ קרא להכי מידרש וש"מ דאהרן ובניו לא כהנו כלל בז"י המילואים מדפריך דלא כהנו כאחת וש"מ דריבוי דאהרן היה שלא ע"י עבודה ותדע דלמ"ד מילואים כל הכתוב בהם מעכב וריבוי ומשיחה מעכבי א"כ לא כהנו אהרן ובניו בז' ימי מילואים והו"ל זרים ואפי' למ"ד דבר שאינו מעכב לדורות לא מעכב מ"מ לכתחלה לא היו רשאים עד אחר ריבוי ומשיחה כל ז' ימים ועוד דע"כ ריבוי דאהרן ובניו היה בלבישה לחוד בלי עבודה דהא לקמן אמרינן מכנסים אין כתובים בפרשה כשאמר זה הדבר אשר תעשה להם להביא מכנסים ואי ריבוי היה ע"י עבודה וכי ס"ד שהיו משמשין מחוסרי בגדים והא מחוסר בגדים ששימש מחלל עבודה כדאמ' רפ"ב דזבחים (דף ט"ו) וחייב מיתה כדאמ' בסנהדרין (דף פ"ב) אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ואף על גב דמשה שימש בשבעת ימי מילואים בחלוק לבן לחוד שימוש דמשה שאני דגזירת המלך היה לפי שעה דלאו בתורת כהונה שימש כדפרש"י התם אלא ודאי ריבוי דאהרן בלבישה לחוד בלתי עבודה היא וה"א כיון דלא כתיב מכנסים בפרשה אין צריך ללבשן בשעת ריבוי קמ"ל זה הדבר דצריך ללבשן וכיון דריבוי דאהרן בלבישה בלתי עבודה היא ה"נ לדורות ריבוי דכה"ג סגי בהכי ואע"ג דאבנט ושאר בגדי כה"ג היו של כלאים אפילו תאמר כלאים של בגדי כהונה לא הותרה לכהנים שלא בשעת עבודה וכמ"ש לקמן רפ"ז (דף ס') מ"מ ריבוי זה של כה"ג גזירת הכתוב הוא שיהא בשמונה בגדים והשתא תקשה כדאמרן הא דאירע פסול לכה"ג אחר תמיד דקאמר במאי מחנכין אותו הא אפשר בלבישה לחוד בלתי עבודה דבהכי סגי וי"ל דודאי ריבוי דאהרן היה בלבישה לחוד בלתי עבודה הואיל ולא היה אפשר בעבודה עד יום השמיני אבל לדורות דאפשר בעבודה יש לקיים שיטת רש"י דאין ריבוי אלא בעבודה עם הלבישה ומידי דהוה ככל הכלים שעשה משה דמשיחה מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן כדאמרינן לקמן (דף י"ב) וראיתי להראב"ד שם אהא דכתב הרמב"ם ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' או קודם שימשח כל ז' עבודתו כשירה הואיל ונתרבה או נמשח פעם א' נעשה כה"ג לכל דבר שכתב עליו נראה מדבריו דימים שהיו בהם המשיחה לא היה עובד ואין זה מן החכמה אלא כשאמרינן נתרבה ז' ונמשח ז' דבעינן ז' לכתחלה ה"מ לעבודת יוה"כ אבל לעבודת אותן הימים בכל יום בשמונה בגדים עובד:

אין לי אלא שנתרבה ז' ופרש"י אין לי שיהא כשר לבוא אל אהל מועד ביוה"כ אלא כשנתרבה ז' ונמשח ז' כשנתמנה. וק"ל דא"כ ריבוי ומשיחה יום א' מיהו מעכב לעבודת יוה"כ דהא לא ריבה קרא אלא יום א' לדיעבד כדמסיק אבל לגמרי אפי' דיעבד לא והא בההיא דאירע בו פסול לאחר תמיד קאמר ר"פ עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה"נ עבודתו מחנכתו והשתא האיך אפשר דעבודתו מחנכתו הא קרא גלי להדיא דריבוי יום א' מיהומעכב ולא דמי לכלים דהתם גלי להדיא דלדורות עבודתן מחנכתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה אבל לדורות בעבודה אבל הכא כיון דגלי קרא להדיא דאין כשר ליוה"כ אלא א"כ נתרבה שעה א' עכ"פ אי אמרת עבודתו מחנכתו אין צריך ריבוי כלל והיכי משכחת לה דריבוי יום א' מעכב הא אין צריך ריבוי כלל כיון דאמרינן עבודתו מחנכתו ואפי' לכתחלה ועוד ק"ל אפי' לר"א דאמר מחנכין אותו באבנט למ"ד אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו של הדיוט אין זה מילוי ידים דקרא דמילוי דקרא הוא ח' בגדים דכה"ג דכל השנה כדכתיב ובגדי קודש אשר לאהרן יהי' לבניו אחריו ולמלא את ידם ובגדי אהרן דקרא מח' בגדים מיירי ולא מאבנט של יוה"כ דאין זה מילוי כלל וש"מ דמילוי אפי' יום א' אינו מעכב לעבודה של יוה"כ ואם נפרש דמילוי אינו ענין כלל לעבודת יוה"כ דבחינוך אבנט או עבודה סגי ולא כדפרש"י וקרא דוכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לאו למימרא דאין כפרת יוה"כ אלא בנמשח ונתרבה דוקא אלא סימנא בעלמא נקט קרא איזה כהן מכפר ביוה"כ היינו כה"ג דוקא דבעי משיחה או ריבוי לאפוקי כהן הדיוט וכן אידך קרא דז"י ילבשם וכו' אשר יבוא אל אוה"מ לכפר אינו אלא לסימנא בעלמא דכה"ג הראוי לעבודת יוה"כ הוא דבעיא מילוי ולא כהן אחר אבל לעבודת יוה"כ גופי' אין צריך מילוי אלא באבנט סגי או עבודתו מחנכתו לר"פ וקרא דמשמע דכה"ג בעי מילוי היינו לקדושת כה"ג של שאר ימות השנה ונ"מ לכל הדברים שבין כה"ג להדיוט דתניא לקמן דאין מתחנך להם אלא ע"י ריבוי ז' לכתחלה ובדיעבד בריבוי יום א' סגי ומשום דבשאר ימות השנה ליכא היכרא שיוצא מן הדיוטות לקדושת כה"ג אלא ע"י ריבוי הא נמי ליתא דהא אחד מן הדברים שבין כה"ג להדיוט דחשוב הוי עשירית האיפה שמביא כה"ג בכל יום ואי לכתחלה בעי ריבוי שבעה לקדושת כה"ג הא תנן בפ"ד דמנחות (דף נ') גבי חביתי כה"ג שהביא מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של א' אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד והא כה"ג שמינו בין שחרית לערבית בר יומו הוא ולא אפשר שהי' לו ריבוי יותר מיום א' בלבד ואפ"ה מביא חביתי כה"ג ערבית לכתחלה והא דלא סגי לי' בחצי עשרון מביתו היינו טעמא כדמפרש בגמרא התם משום שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא אבל למחר ודאי מקריבו לחצאין אע"ג דלא נתרבי אכתי ז' ימים וכמו שיש עליו קדושת כה"ג בריבוי יום א' לענין חביתין ה"ה נמי לכל דבר בודאי יש עליו קדושת כה"ג לא מיבעי לחומרא כגון מצווה על הבתולה ושאר חומרות דקא חשיב התם בודאי נוהג בו כיון דבדיעבד בריבוי יום א' סגי הוי כה"ג מעליא אלא אפי' לשאר דברים דחשיב התם כגון להחזיר הרוצח במיתתו ולהקריב אונן נמי בריבוי יום א' סגי להו דמ"ש מחביתין וא"כ הא ריבוי כל ז' דבעי לכתחלה למאי נ"מ אי לעבודת יוה"כ הא אין צריך ריבוי כל עיקר דהא בחינוך אבנט לחוד סגי לי' או לר"פ עבודתו מחנכתו ואי לקדושת כה"ג דשאר ימות השנה הא ע"י ריבוי דיום א' נכנס לקדושת כה"ג לכל דבר אפי' לכתחלה כדמוכח ההיא דפ"ד דמנחות גבי חביתין וי"ל דמ"מ מצוה בעלמא הוא שיהיה כה"ג נמשח ונתרבה ז' ימים כשנתמנה לכה"ג אע"ג דאינו מעלה ומוריד לדיני כה"ג לא לשל יוה"כ ולא לשל כל ימות השנה:

ככה עיכובא ק"ל מאי טעמא דמאן דאמר דבר שאינו מעכב לדורות אין מעכב בהן הא קי"ל כל מקום שנאמר ככה אינו אלא לעכב והרי בפי"ב דמס' יבמות (דף ק"ד) תנן קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ר"ע אומר חליצתה כשרה אמר ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב א"ל ר"ע משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ועד כאן לא פליגי אלא ברקיקה דר"ע סבר דככה לא נאמר אלא אמעשה באיש אבל לכ"ע ככה עיכובא הוא לפיכך בלא חלצה לכ"ע פסולה ובשלמא למ"ד סמיכה ותנופה איכא בינייהו י"ל דהיינו טעמא דמ"ד דלא מעכב משום דככה גבי ועשית לאהרן ולבניו כתיב וי"ל דוקא מעשה באהרן ובניו עצמם מעכב אבל לא סמיכה ותנופה שאינו מעשה שבגופו אלא בקרבן אבל למ"ד פרישה וריבוי ומשיחה נמי לא מעכבי הואיל ואינו מעכב לדורות אמאי הא מעשה דבגופו הוא וככה קאי עלייהו ותעכבי:

דבר שאין מעכב בהן לדורות. לקמיה מפרש לה: שירי מצוה. כלומר שלא חש לחשוב אותה מצוה ולא סמך: כאילו לא כיפר. מן המובחר: וכיפר. (דאין כפרה אלא בדם) כדאמרינן בזבחים (דף ו.) כיפר לגברא דעיקר כפרה בדם אבל לא כיפר נמי (שלא קיים) מצות קונו מן המובחר: ולא קתני מפרישין. ואע''פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני שמע מינה פרישה לא מעכבא (בה) עבודה: ריבוי שבעה. שישמש כ''ג שבעה ימים רצופים כשממנין אותו בכהונה גדולה וילבש שמונה בגדים בשעת עבודה וריבוי לשון מרבה מרובה בגדים שהוא משמש בשמונה וההדיוט בארבעה: משיחת שבעה. [שיתנו שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו ז' ימים] רצופין: כל הכתוב בהן. ז' ימים ימלא וגו' (ויקרא ח) וכל מילוי ידים האמור שם לבישת בגדים הוא שנאמר (שמות כט) ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם וגו' ומשיחה נמי כל שבעה מדאיתקש משיחה לריבוי: וכפר הכהן אשר ימשח אותו. גבי יוה''כ באחרי מות כתיב: מה תלמוד לומר. אם ללמד שתהיה עבודה בכ''ג והלא כל הפרשה באהרן נאמרה בזאת יבא אהרן ונתן אהרן והקריב אהרן ובא אהרן (ויקרא טז): לפי שנאמר. בפרשת ואתה תצוה שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו העומד תחת אהרן בכהונה גדולה אשר יבא ביום הכפורים אל אהל מועד לשרת בקדש: אין לי אלא. שיהא כשר לבא אל אהל מועד ביום הכפורים אלא מי שנתרבה שבעה ונמשח שבעה כשנתמנה ולקמיה בעי משיחה שבעה היכא כתיבא: אפילו שעה אחת לא גרסינן:

סמיכה איכא בינייהו. תימה לי אמאי לא קאמר נמי שירים מעכבא איכא בינייהו דלמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב מעכבי דכתיב (ויקרא ח) ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ובחטאת כתיב (שמות כט) ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח ולמאן דאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב לא מעכבי וי''ל דלכולי עלמא שירים לא מעכבי בהו דאפילו ד' מתנות שבחטאת לא מעכבי בה אלא אחת מהן דכתיב (שם) ונתתה על קרנות המזבח קרנת כתיב וקרן אחת מעכבא בה ותו לא ואפילו למ''ד יש אם למקרא שירים לא מעכבי בה מדכתיב בחטאת ואת כל הדם תשפוך ולא כתיב ושפכת כל הדם אל יסוד המזבח כדכתיב בתחילת המתנות ונתת על קרנת א''כ ניתקן הכתוב ועשאן שירי מצוה לומר שאין מעכבא והכי אמרינן פרק איזהו מקומן (זבחים נב.) גבי פר כהן משיח ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח נתקו הכתוב ועשאו שירי מצוה ופירש''י מדשינה בחילוק לשונו דבתחילת מתנות כתיב והזה ונתן והכא כתב ישפך ולא כתב ושפך ואפילו למאן דפליג התם ואית ליה דשירים הפנימיים מעכבי היינו מדכתיב ביוה''כ (ויקרא טז) וכלה מכפר ודרשינן מיניה אם כלה כפר ואם לא כלה לא כפר וגמרי פנימיים. . מהדדי התם בפרק ב''ש (זבחים מ.) אבל בשירים החיצונים ליכא מאן דפליג מיהו בירושלמי קאמר סמיכה ושירי הדם שאין מעכב לדורות אין מעכבת כאן ומשמע דפליגי נמי בשירים אבל תימה לי לימא הקטרת אימורים דכתיב בההוא ענינא ואינן מעכבין לדורות איכא בינייהו וי''ל דלכולי עלמא לא מעכבי דהא דאינן מעכבין לדורות היינו משום דכתיב (ויקרא ז) והיה החזה לאהרן ולבניו ודרשינן בר''פ תמיד נשחט (פסחים נט:) יכול נטמאו אימורים או שאבדו לא יהיו כהנים זכאין בחזה ושוק תלמוד לומר והיה החזה לאהרן ולבניו מ''מ וגבי מלואים נמי כתיב גבי חזה והיה לאהרן ולבניו ונדרוש מהתם והיה לאהרן ולבניו מכל מקום: איתקש משיחה לריבוי. תימה לי לשינויא קמא דמשני דאיצטריך קרא למעוטה ולית ליה האי סברא דאיתקש משיחה לריבוי היכי מיפרשא ברייתא דקתני אין לי אלא שנמשח ז' והא כל כמה דלא מייתי קרא דאשר ימשח אותו לא ידעינן משיחה ז' אפילו לכתחילה ויש לומר מסברא הוה קי''ל משיחה ז' מדאשכחן התם משיחה וריבוי וגלי בחד מינייהו שבעה הוא הדין באידך וילמד סתום מן המפורש אבל בתר דמיעט קרא מיבעיא ליה להש''ס משיחת שבעה לכתחילה מנא לן אימא ריבוי דכתיב בהדיא הוי שבעה לכתחילה אבל משיחה נימא כיון דאימעיט אימעוט לגמרי משבעה ולא ניבעי משיחה אלא פעם אחת ומשני מדאיצטריך קרא למעוטי אלמא סברא הוא להשוות משיחה לריבוי ואם כן אע''ג דאמעיטו תרוייהו מעיכובא מ''מ למצוה בעי כל ז':

דף ה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד