יומא ו ע"א

אמר [יכול היה לומר] לך: הכתוב ההוא בא ללמדנו כי אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, כי אבנטו של כהן גדול מפורש שהיה עשוי משש תכלת וארגמן, ואילו אבנט של כהן הדיוט שלא נתפרשה עשייתו היה עשוי פשתן כשאר בגדיו. אכן לבישתו על ידי אהרן ובניו היתה כאחת.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] כי את אהרן הלביש תחילה ואחר כך את בניו, והכתיב [והרי נאמר]: "וחגרת אתם אבנט", משמע שחגירתו היתה לכולם כאחד! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: ההוא אותו כתוב קא משמע לן [השמיע לנו] כדעה השניה לענין זה, כי אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט, שגם אבנטו של ההדיוט היה עשוי שש ותכלת וארגמן, ולכן אף על פי שחילק ביניהם בעשייה לא חילק ביניהם בציווי, ללמד שכל האבנטים שווים בעשייתם.

ושואלים: ואם כן "ויחגר אתו אבנט" "ויחגר אתם" למה לי? ומסבירים כי שמע מינה [למד מכאן] את אהרן הלביש תחילה ואחר כך בניו. לעצם הדבר שואלים: ובבת אחת מי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] אפשרות שיוכל משה לחגור לאהרן וארבעת בניו אבנטים בבת אחת? ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] רק לומר דאקדים [שאכן הקדים] את אהרן, וחגרם בזה אחר זה לפי מעלתם, אלא בא לומר שלא הפסיק בין חגירת אהרן לבניו בהלבשת בגד אחר לאהרן.

א לאחר שעסקנו בבעיות צדדיות רבות, שבים אנו לפירוש המשנה. שנינו: "מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין ". ושואלים: למה מפרישין? על שאלה זו תוהים: כיצד אפשר לשאול למה מפרישין?! והרי הטעם הוא כדקאמרינן [כפי שכבר אמרנו]; אי [אם] לשיטת ר' יוחנן — כדאית ליה [כמו הטעם שיש לו] שהוא נלמד מסדר המילואים, אי [אם] לשיטת ריש לקיש כדאית ליה [כמו הטעם שיש לו] שהוא כפרישה בהר סיני. ואם כן מה מקום לשאלה זו עוד?

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך היתה השאלה: מביתו כלומר מאשתו למה פירש? שהסברנו מדוע צריך הוא להיות מובדל במקום מיוחד, אולם מדוע לא תבוא אשתו עמו לשם? תניא [שנינו בברייתא]: ר' יהודה בן בתירה אומר: שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבא עליה ויטמא.

ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים] שכהן זה יודע שאשתו ספק נדה והוא בא עליה במזיד? אלא, כך יש לתקן את הלשון: שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה, כי עשוי לקרות שאחר שיבוא עליה ימצא דם נדה על הסדין, וכיון שלא ברור אם פירסה נדה קודם הביאה או אחריה, הרי זו ספק נדה והבועלה טמא מספק.

מסופר: אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב חסדא את ההשערה הבאה: כמאן [כשיטת מי] נאמרה הלכה זו — כשיטת ר' עקיבא, שאמר: ספק נדה, כלומר: אשה שנמצא דם על סדינה בתוך זמן מסויים (מעת לעת) לאחר הביאה — מטמאה את בועלה למפרע מספק, שחוששים שמא כבר בשעת הביאה פירסה נדה. דאי רבנן [שאם כשיטת חכמים] בענין זה הא [הרי] אמרי [אמרו] חכמים: אין ספק נדה מטמאה את בועלה למפרע, ולשיטה זו אם כן אין הכהן צריך לפרוש מאשתו כל אותם ימים!

אמר להו [להם] רב חסדא: אפילו תימרו רבנן [תאמרו שמשנתנו כשיטת חכמים היא], עד כאן לא שמענו פליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר' עקיבא שאין הנדה מטמאה למפרע אלא באחר אחר, כלומר: שלא נמצא הדם מיד אחר הביאה, אלא שהתה זמן כדי שתרד ממטתה ותרחץ עצמה ואחר כך בדקה ומצאה, שמשום משך הזמן שעבר אמרו חכמים שאין הוכחה לקשר בין זמן הבעילה ובין זמן פריסת נדה, אבל בחד אחר כלומר, אם מצאה מיד אחר הביאה — מודו ליה [מודים לו] חכמים לר' עקיבא, שמטמאה את בועלה למפרע.

אמר ר' זירא: שמע מינה [למד מכאן] מהלכה זו כי בועל נדה אינו כנדה לענין זמן הטבילה, וטובל אפילו ביום השביעי לטומאתו, ואינו צריך להמתין עד הלילה לטבול אחר היום השביעי כמו הנדה עצמה. והכהן הגדול שיום השביעי לטומאתו בבעילת אשתו שהיתה ספק נדה חל בערב יום הכיפורים, טובל בו ביום ובהערב שמש הריהו טהור גמור ונכנס למקדש לעבודת יום הכיפורים.

וראיה לדבר: דאי אמרת [שאם אומר אתה] שבועל נדה כנדה הוא, אם כן אימת טביל [מתי הוא טובל] לפי זה — בליליא [בלילה] שלאחר שבעת הימים, ולילה זה הריהו ליל יום הכיפורים! אם כן, למחר ביום הכיפורים עצמו היכי עביד [איך הוא יכול לעשות] עבודה במקדש והא בעי [הרי צריך] הוא עדיין הערב שמש, שלאחר יום טבילתו יספור יום נוסף, ורק לכשתעריב שמשו של יום זה יוצא הוא מגדר טבול יום ונטהר טהרה גמורה המתירתו לעבוד במקדש. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבועל נדה אינו כנדה, וטבילתו בניגוד לנדה עצמה היא ביום השביעי עצמו, ומיד בהערב שמש ראוי הוא לעבודת המקדש.

רב שימי מנהרדעא אמר; אפילו תימא [תאמר] כי בועל נדה דינו כנדה לענין זמן הטבילה, אלא שאין מפרישים אותו מביתו בלילה כי אם דמפרשינן ליה [שמפרישים אותו] שמונה ימים לפני יום הכיפורים שעה אחת סמוך לשקיעת החמה, קודם שמתחילים שבעת הימים ולכן יש מעתה אפשרות למנות שבעה ימים שלמים עד ערב יום הכיפורים. אכן אף שפרישתו ארוכה בשעה אחת על שבעה ימים, אין בשעה קצרה זו כדי להחשיבם כשמונה.

על שיטה זו שבועל נדה חייב לטבול בלילה מיתיבי [מקשים], שנינו: כל חייבי טבילות — טבילתן ביום, חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה. ונדייק מכאן: נדה — אין [כן] טבילתה אכן בלילה, אולם בועל נדה לא!

ודוחים: מכאן אין ראיה, אפשר לומר: נדה וכל דאתי מרבוייא [שבא מן הריבוי] שהוא כיוצא בה, וכיון שנאמר שבועל נדה חלה עליו טומאתה, ממילא אף דינו לענין טבילה כמותה, ואין להוכיח מכאן.

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו: בעל קרי דינו כמגע (כמי שנוגע) בשרץ, בועל נדה דינו כטמא מת. ונברר: מאי לאו [האם לא] באה ברייתא זו ללמדנו לענין טבילה, שבועל נדה דינו כטמא מת שטובל ביום! ודוחים: לא, הברייתא באה ללמדנו למשך זמן טומאתן, שבעל קרי טמא יום אחד כנוגע בשרץ, ובועל נדה טמא שבעה ימים כטמא מת.

על כך תוהים: מה טעם ללמדנו טומאתן?! הלא בהדיא כתיב בהו [במישרין, במפורש, כתוב בהן] משך זמן טומאתם, האי [זה] טמא מת טומאת שבעה כתיב ביה, והאי [וזה] בועל נדה טומאת שבעה כתיב ביה [כתובה בו] במפורש ובודאי לא נצרכה הברייתא ללמדנו דבר המפורש בתורה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

ומשנינן: אמר לך, לעולם יש לומר שסדר הלבישה הנאמר בצואה עיקר הוא, שהיו החגירות של כולם בבת אחת. ומה שנאמר בפרשת העשיה חגירת האבנט של אהרן בפני עצמו ושל בניו בפני עצמם אינו ללמדנו סדר החגירה, אלא ללמדנו שהאבנטים עצמם שונים היו בעשייתם.

שהלא מפורש בתורה מעשה האבנט של אהרן, שהיה בעשייתו כלאים, שנאמר "ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן" [שש לשון פשתן הוא, ותכלת צמר הוא]. ואילו שאר האבנטים של בניו לא נזכר בתורה שהיה מעורב בו צמר.

ומעתה יש לומר שהפסוק ההוא בא להשמיענו שאבנטו של כהן גדול, שהיה מעורב בו צמר - לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט שנעשה מפשתן בלבד.

תו מקשינן: ולמאן דאמר שחגירת האבנט של אהרן היתה בפני עצמה, ורק אחר כך חגר לבניו - והלא כתיב בפרשת תצוה "וחגרת אותם אבנט", דמשמע שהיו כאחד.

ומשנינן: אמר לך, ההוא קרא דפרשת תצוה קא משמע לן שהאבנטים עצמן שוין בעשייתם, שאבנטו של כהן גדול שהוא של כלאים זהו אבנטו של כהן הדיוט, שאף הוא של כלאים הוא.

ומעתה, מה שכתוב בעשיה "ויחגור אותו באבנט", ולאחר מכן כתוב "ויחגור אותם אבנט" - למה לי?

אלא, בהכרח, שמע מינה שבסדר החגירה הקדים את אהרן, ואחר כך חגר לבניו.

ותמהינן להך מאן דאמר שחגרן בבת אחת: ומי משכחת לה שיהא משה חוגר לכולן לבדו כאחת, והרי בהכרח שחוגר אחד קודם לחבירו?

ומשנינן: לא צריכא, דודאי אקדים לכל אחד על חבירו [כפי סדר מעלתן, ריטב"א], ולא בבת אחת ממש חגרן. אלא, שחגירת האבנטים של כולם היתה ללא שום הפסק בין אבנט לאבנט. שהמתין, ולא הלביש לאהרן את האבנט, עד שהלביש את בניו את המכנסים והכתונת [והמצנפת. כן פירש"י, והרש"ש העיר ממשמעות הפסוק שלבשו המצנפת לאחר האבנט], ולאחר מכן חגר לאהרן את האבנט, ומיד חגר את האבנטים לבניו.

שנינו במשנה: מפרישין כהן גדול וכו'

והוינן בה: למה מפרישין? ותמהינן: מהי השאלה "למה מפרישין"?! והרי מפרישים מהטעם כדקאמרינן בסוגיא דלעיל:

אי לרבי יוחנן, טעם ההפרשה הוא כדאית ליה, דילפינן מפרישה דמלואים.

ואי לריש לקיש נתפרש כדאית ליה, דיליף מסיני.

ומפרשינן: אין השאלה על עיקר הפרישה להתכונן לעבודת יום הכפורים.

אלא הכי קאמר, דמלשון המשנה מבואר שמלבד עצם הפרישה למקדש היה גם פורש מביתו [זו אשתו]. ועל זה באה השאלה: מביתו - למה פירש? שהרי יכולה אף אשתו להיות עמו בלשכתו זו שבמקדש.

שהרי לא היתה הלשכה קדושה בקדושת עזרה, לפי שלא הותרו לישב בעזרה אלא מלכי בית דוד בלבד.

ומשנינן: תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: חוששין שמא תמצא אשתו ספק נדה, והוא יבא עליה, והבועל נדה טמא שבעת ימים, ויפסל מעבודת יום הכפורים.

ותמהינן: אטו ברשיעי עסקינן לחשוש שיכנס הכהן בספק איסור, שיבא על ספק נדה!?

ומשנינן: אלא חוששין שמא יבא הכהן הגדול על אשתו בהיתר, כשהיא בחזקת טהורה, ולאחר מכאן תמצא את עצמה טמאה נדה, ומאחר שלא נדע מתי נטמאה אם קודם שבא עליה או לאחר שבא עליה, תמצא היא ספק נדה בשעת ביאה, ויהיה הוא ספק טמא שבעת ימים כדין ספק בועל נדה, ולא יטהר קודם יום הכפורים.

אמרוה רבנן להך ברייתא קמיה דרב חסדא, ופירשו בה שהיא אינה ככולי עלמא.

אשה שראתה דם חיישינן לטמאותה למפרע, לפי שאין אנו יודעים מתי התחילה זיבת הדם.

מן התורה אין לחוש לטמא את האשה למפרע, אלא רק משעה שראתה דם היא טמאה, ומטמאה.

אלא שחכמים גזרו על כל אשה הרואה דם שתיחשב לספק טמאה למפרע. וקיימא לן שחוששין למפרע "מעת לעת", שכל היממה האחרונה שלפני הראיה היא כספק טמאה.

טומאה זו, נחלקו בה חכמים ורבי עקיבא לאיזה ענין נחשבת טמאה.

חכמים סוברים שלא גזרו אלא לטמא את הטהרות שנגעה בהן באותו פרק של מעת לעת, שמסופקין אנו בו אם נטמאה.

אבל אם נבעלה בזמן הספק לא גזרו לטמא את בועלה - טומאת שבעת ימים - כדין בועל נדה.

ודעת רבי עקיבא שאף לענין לטמא את בועלה גזרו טומאה למפרע.

נמצא, שדברי רבי יהודה בן בתירא שחוששין שמא יבא הכהן הגדול על אשתו, ולאחר מכן תמצא ספק נדה, והעמדנו את המשנה כמותו - כמאן אמר לה? כרבי עקיבא. דאמר: נדה - מטמאה למפרע את בועלה בטומאת בועל נדה. ולכן אם לא נפרישו מביתו, ויבוא עליה ותמצא ספק נדה, יטמא הכהן הגדול שבעת ימים כספק בועל נדה.

אבל לחכמים אינה מטמאה מספק את בועלה. ולדבריהם אין סבה להפרישו מאשתו שבעת ימים קודם יום הכפורים.

[ואף על פי שמטמאתו בטומאת מגע כדין כל נוגעת בטהרות, הרי טומאה זו אינה אלא יום אחד, וקודם יום הכפורים יכול לטבול וליטהר, ךפי שרק טומאת בועל נדה, חמורה היא, וטמא הבועל שבעת ימים].

אמר להו רב חסדא: אפילו תימרו שרבי יהודה בן בתירא סבירא ליה כרבנן, אכתי אתי שפיר מה שחשש להפרישו מאשתו.

כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי עקיבא, אלא ברואה דם בפרק הזמן של "אחר אחר", וכפי שיתבאר.

אבל רואה דם בפרק הזמן בחד "אחר" - מודו ליה שיש לחשוש לטמאות את בועלה.

במסכת נדה מבואר שיש שלשה פרקי זמן לראיית דם לאחר בעילה, שבהם צריך לחוש שמא כבר נטמאה קודם הבעילה. ודינם של שלשת פרקי הזמנים הוא שונה.

א. אם ראתה דם בפרק הזמן הראשון שלאחר תשמיש, הנקרא "אותיום" ["מיד" בלשון יונית], נחשב הדם הזה כאילו הוא היה בודאי בשעת תשמיש, וטמאין שניהן בודאי, ואף חייבין בקרבן על שגגתם, כדין נדה שנבעלה, וכדין בועל נדה.

ב. אם נמצא הדם בפרק הזמן השני, הנקרא "אחד אחר" [דהיינו, פרק הזמן הראשון, ה"אחד", שלאחר ה"אותיום"] - אינה נדונית כנדה ודאי בשעת תשמיש, ופטורין שניהם מקרבן.

אבל לענין טומאה חוששין לה שכבר נטמאה קודם תשמיש, ואף בועלה טמא מספק טומאת שבעה ימים.

ג. ואם ראתה בפרק הזמן לאחר מכן [עד מעת לעת], שהוא הנקרא "אחר אחר" [דהיינו אחרי הפרק הראשון שאחר ה"אותיום"] - בזה סובר רבי עקיבא שגזירת הטומאה למפרע מטמאה אף את בועלה כדין בועל נדה, וטמא שבעת ימים.

ולשיטת חכמים אינה מטמאה את בועלה למפרע בטומאת בועל נדה אלא כדין נוגעת בטהרות, ואינו טמא אלא יום אחד.

וזהו שאמר רב חסדא, שאפילו לרבנן יש להפרישו מאשתו שבעת ימים קודם יום הכפורים, דחיישינן שמא תמצא דם בפרק הזמן השני, הנקרא "אחד אחר", שאז נטמאנו מספק שבעת ימים, ויפסל מעבודת יום הכפורים.

[ולפרק הזמן הראשון, שהוא מאד קצר, לא חששו].

אמר רבי זירא: ממה שפירשנו טעם ההפרשה מאשתו שבעת ימים, שהוא משום חשש שיטמא בטומאת בועל נדה, שמע מינה שדינו של בועל נדה אינו ממש כנדה.

שהנדה אינה נטהרת אלא אם טובלת לאחר ששלמו שבעת ימי נדתה, דהיינו בליל שמיני, ואילו הבועל נדה אף על פי שהוא טמא שבעת ימים אינו ממתין לליל שמיני, אלא מונה שבעה וטובל ביום השביעי, וכשמעריב שמשו של יום השביעי הוא נטהר.

דהא אי אמרת שדין הטבילה של בועל נדה כדין הנדה עצמה, צריך אתה להפרישו שמונה ימים קודם יום הכפורים, שהרי אם נטמא ביום שלפני הפרישה עצמה, נמצא שביום השביעי לטומאתו, שהוא ערב יום הכפורים, אינו טובל.

אלא אימת טביל, בליליא של יום הכפורים, שהוא ליל שמיני לטומאתו, ואם כן למחר ביום הכפורים - היכי עביד עבודה? והא אכתי בעי "הערב שמש" כדי ליטהר לגמרי. שהרי כל הטמאים אינם נטהרים בטבילה לבדה, לענין תרומה וקדשים, אלא אם כן העריב שמשם לאחר הטבילה. וזה לא העריב שמשו עד מוצאי יום הכפורים.

אלא, לאו, שמע מינה, שהבועל נדה, זמן טבילתו אינו כזמן טבילת נדה!

רב שימי מנהרדעא פליג, ואמר: אפילו תימא שבועל נדה זמן טבילתו הוא בלילה, כנדה, בכל זאת יש לפרש את זה ששנינו "שבעת ימים קודם יום הכפורים", דמפרשינן ליה ביום השמיני שלפני יום הכפורים, שעה אחת בסוף אותו יום, סמוך לשקיעת החמה, ונמצא ערב יום הכפורים יום שמיני לפרישתו, ואף אם נטמא ביום הפרישה טובל בערב יום הכפורים, ונטהר בהערב שמש אור ליום הכפורים.

מיתיבי: כל חייבי טבילות הטמאים שבעה ימים, טבילתן ביום השביעי. ואילו נדה ויולדת אין טבילתן אלא בלילה שלאחר שבעת ימי טומאה.

ודייקינן: נדה, אין - טבילתה היא דוקא בלילה, אבל בועל נדה - לא, אלא טובל אף ביום השביעי. ודלא כרב שימי מנהרדעא.

ומשנינן: כונת התנא בברייתא היא לנדה עצמה וגם לכל דאתי מרבוייא דקרא מפרשת נדה, שדינו כנדה לענין טומאת שבעת ימים.

דהיינו, אף בועל נדה זמן טבילתו הוא בלילה, כנדה.

ותו מיתיבי: בעל קרי דינו כמגע שרץ. ובועל נדה דינו כטמא מת.

מאי לאו, דינו של בועל נידה הוא כטמא מת לענין זמן הטבילה, וכשם שטמא מת טבילתו ביום השביעי אף בועל נדה כן!?

ומשנינן: לא תפרש הדמיון לענין טבילה, אלא לענין משך זמן טומאתן, ששניהם טמאים שבעה.

ודחינן: לענין משך זמן טומאתן אין אתה צריך לדמותו לטמא מת, שהרי דין שניהם בהדיא בפירוש כתיב בהו בתורה:

האי, טמא מת - טומאת שבעה כתיב ביה בפירוש.

וגם האי, בועל נדה נמי - טומאת שבעה כתיב ביה בפירוש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers that he could have said to you: That verse comes to teach that the belt of the High Priest is not the belt of the common priest. It is explicit in the Torah that the belt of the High Priest is made of fine blue and purple linen. On the other hand, the Torah does not state the materials used in the belt of the common priest, which was in fact linen like the rest of the garments of the common priest. And still one can say that Aaron and his sons were dressed simultaneously.

The Gemara asks: And according to the one who said that Moses dressed Aaron first and then his sons, is it not written: “And you will gird them with belts,” indicating that they were girded simultaneously? The Gemara responds that he could have said to you: That verse teaches us that the belt of the High Priest is identical to the belt of the common priest. Both of them were from fine blue and purple linen. Therefore, although the Torah distinguishes between the girding of the belts, as Moses dressed Aaron before he dressed Aaron’s sons, there was a common command to make both belts, indicating that they were made of the same material.

The Gemara asks: If they are identical, why do I need both the verse: “And he girded him with a belt,” and the verse: “And he girded them”? The Gemara explains: Learn from it that Moses dressed Aaron first and then dressed his sons. The Gemara asks: And can you find a situation where Moses could have girded Aaron and his sons simultaneously? The Gemara explains: It is necessary only to state that Moses girded Aaron first and then proceeded to gird his sons in order of their significance. After girding Aaron he did not dress Aaron in any other garments before girding his sons.

§ After a long digression in which many peripheral issues were addressed, the Gemara returns to interpreting the mishna. It was taught in the mishna: The Sages would remove the High Priest from his house to the Chamber of Parhedrin. The Gemara asks: Why do the Sages remove him? The Gemara asks in astonishment: Why do the Sages remove him? It is as we stated above: Whether it is according to Rabbi Yoḥanan, as per his opinion: Sequestering of the High Priest is derived from the sequestering prior to the inauguration; or whether it is according to Reish Lakish, as per his opinion: Sequestering of the High Priest is derived from sequestering at Sinai, the answer is clear. What is the point of the Gemara’s question?

The Gemara explains: This is what the Gemara is saying. Why did he withdraw from his house, i.e., his wife? The Gemara explained why he must be removed to a special location; but why doesn’t his wife join him? It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda ben Beteira says: It is due to the concern lest his wife be found to be in a situation of uncertainty as to whether or not she has the halakhic status of a menstruating woman, and he will have relations with her and become impure.

The Gemara asks in astonishment: Is that to say that we are dealing with wicked people? Will the High Priest, aware of the uncertain status of his wife, have relations with her? Rather, rephrase the statement: It is due to the concern lest he have relations with his wife and then she be found to be in a situation of uncertainty as to whether or not she has the halakhic status of a menstruating woman. In a case where blood is found on the sheets after the couple engaged in relations, and there is uncertainty as to whether or not the High Priest had relations with his wife while she had the halakhic status of a menstruating woman, the status of the High Priest is one of uncertain impurity.

The Sages stated the following assumption before Rav Ḥisda: In accordance with whose opinion is that a reason for concern? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said: A menstruating woman who found blood on the sheets within twenty-fours after having relations, creating uncertainty with regard to her status when she engaged in relations, renders the man who had with relations with her retroactively impure. As, if it were in accordance with the opinion of the Rabbis, it is difficult: Didn’t they say that a woman with regard to whom there is uncertainty as to whether or not she has the halakhic status of a menstruating woman does not render the man who had with relations with her retroactively impure. Therefore, the High Priest need not leave his wife during the week prior to Yom Kippur.

Rav Ḥisda said to the Sages: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, the Rabbis disagree with Rabbi Akiva with regard to retroactive impurity only in a case where blood was discovered on the sheets long afterward, after there was time for the woman to leave the bed and bathe and only then discover the blood. Due to the time that elapsed, the Rabbis hold that there is no way to prove a connection between when the woman menstruated and when they engaged in relations. However, if the blood was found merely afterward, the Rabbis concede to Rabbi Akiva that she renders the man retroactively impure.

Rabbi Zeira said: Learn from it that one who is impure because he had relations with a menstruating woman is unlike a menstruating woman in terms of the time of immersion. Unlike the woman, who immerses after nightfall following the seventh day after her menstruation ceased, such a man may immerse on the seventh day and need not wait for nightfall. Therefore, if a High Priest has relations with his wife just before he is sequestered and there is uncertainty as to whether she has the halakhic status of a menstruating woman, the seventh day of his impurity occurs on Yom Kippur eve. He immerses himself that day and completes the purification process at nightfall. This allows him to enter the Temple to perform the Yom Kippur service.

As, if you say that one who is impure because he had relations with a menstruating woman is like a menstruating woman in terms of the time of immersion, when does he immerse? He may immerse only at night after seven complete days. Since that night is Yom Kippur, how can he perform the Yom Kippur service the next day? Isn’t he required to wait for sunset following his immersion to complete the purification process? Until then his status is that of one who immersed that day, who may not serve in the Temple until the nightfall following his immersion. Rather, must one not conclude from it that one who is impure because he had relations with a menstruating woman is unlike a menstruating woman in terms of the time of immersion? He immerses on the seventh day, Yom Kippur eve, and at nightfall he may serve in the Temple.

Rav Shimi from Neharde’a says: Even if you say that one who is impure because he had relations with a menstruating woman is like a menstruating woman with regard to the time of immersion, the High Priest is not removed from his house at night. Rather, we sequester him one hour just before sunset on the eighth day prior to Yom Kippur, slightly before the start of the seven-day period, leaving seven full days to count prior to Yom Kippur. Although he is removed from his house more than seven days prior to Yom Kippur, that slight addition is not sufficient to have the period considered eight days.

The Gemara raises an objection to the opinion that one who is impure because he had relations with a menstruating woman immerses at night: With regard to all those obligated in immersions, their immersion is during the day. The exceptions are a menstruating woman and a woman after childbirth, whose immersion is at night. It can be learned by inference: With regard to a menstruating woman, yes, she immerses at night; with regard to one who is impure because he had relations with a menstruating woman, no, he does not immerse at night.

The Gemara rejects that proof because the term menstruating woman in that baraita includes the woman and everyone whose inclusion in the impurity is derived from her status. The understanding is that a man who has relations with a menstruating woman assumes her impurity, and therefore his immersion would be identical to hers.

The Gemara raises another objection: The halakhic status of one who is ritually impure due to a seminal emission is like that of one who came into contact with a creeping animal, whereas the legal status of one who is ritually impure because he had relations with a menstruating woman is like that of one who became impure with ritual impurity imparted by a corpse. The Gemara asks: What, does the baraita not mean that one who had relations with a menstruating woman is like one impure with impurity imparted by a corpse in terms of immersion, which he may perform during the day? The Gemara rejects that conclusion. No, the baraita is merely comparing the duration of their impurity. One who experiences a seminal emission is impure for one day, like one who came into contact with a creeping animal; one who has relations with a menstruating woman is impure for seven days, like one impure with impurity imparted by a corpse.

The Gemara wonders: For what purpose would the baraita come to teach the duration of their impurity? The Torah explicitly writes the durations of their impurity. This, one impure with impurity imparted by a corpse, has impurity of seven days written in his regard; and similarly, that, one who is impure because he had relations with a menstruating woman, has impurity of seven days written in his regard. There is no need for the baraita to derive a matter explicitly written in the Torah from another matter explicitly written in the Torah.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. פי׳ דאבנטו של כהן גדול של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ ופלוגתא דתנאי היא כדאיתא לקמן:

בבת אחת היכי משכחת לה שיהא משה חוגר אנשים חמשה כאחד. לא צריכא דקדים כלומר דלכולי עלמא מקדי׳ היה לכל אחד על חברו כפי סדר מעלתן אלא שנחלקו אם היה הפסק לבישת שום בגד בין אבנט לאבנט מאן דאמר בזה אחר זה סבר שהלביש כל אחד מהם לגמרי קודם לחברו ומאן דאמר בבת אחת סבר כי הלבישם שאר בגדים חוץ מאבנט בזה אחר זה ואחרי כן חגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת אחת בלא הפסק שום בגד ונראה מדברי רש״י דלמאן דאמר בבת אחת הלביש לאהרן כל בגדין ואפי׳ בגדי כהן גדול חוץ מן האבנט ואחר כך הלביש לכל אחד בגדיהם בזה אחר זה חוץ מאבנט ואינו נכון כי היאך ילביש לאהרן שאר בגדי כהונה גדולה קודם שהיה מלובש מכל ארבעה בגדי הדיוט. אלא לאחר שחגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת א׳ כדפרישנא חזר והלביש לאהרן בגדי כהונה גדולה וכן פי׳ רבינו הגדול זלה״ה.

מביתו למה פורש. פרש״י ז״ל תבא אשתו עמו שהרי לשכת פרהדרין לא היתה במחנה שכינה דאין ישיבה בעזרה וכל שכן שכיבה והקשו בתוספות דאפילו תהא לשכה זו במחנה לויה היאך תבא עמו דהא קיימא לן דבעל קרי אסור בכל מחנה לויה וטבול יום מותר במחנה לויה מן התורה ואסור מדרבנן בעזרת נשים מיהת כדאיתא במסכ׳ כלים אבל בעל קרי אסור בו ואעפ״י שראה קרי בחוץ וכ״ש שתבא אשתו עמו. ועוד ק״ל דהא לקמן אמרי׳ כל השערים אין להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים המנו לשכת פרהדרין והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה כדמוכח בכמה דוכתי גבי מצורע וכדאמרינן בתוספתא מהר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה ומשם ואילך מחנה שכינה והנכון כדפר״י ז״ל מביתו למה פורש עד שהוצרכו להביאו במקום קדושה גדולה דמחנה שכינה. אדרבא יהא מותר באשתו כדי שיהא לו פת בסלו ולא יראה קרי ליל יום הכפורים ויפרישוהו למקום שתוכל לבא אשתו. וא״ת והלא בעל קרי אסור לעבוד עבודה עד שיעריב שמשו וכהן זה הוא היה עובד עבודה כל שבעה מקצת העבודות כדאיתא בפרקין. וי״ל דלאחר תמיד של בין הערבים היה יכול לשמש מטתו ולטבול ולהעריב שמשו ולעבוד עבודה למחר ולא סוף דבר שיעשה כן אלא שיהא ראוי לכך כדי שיהא לו פת בסלו. וא״ת ולרבי יוחנן דיליף ממלואים הא כתיב במלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. ודכותה אמרי׳ הכא שיהא עובד כל שבעה י״ל דהא ליכא דהתם היו צריכין להזות עליהן כל שבעה מדמי הקרבנות ולכך היו צריכי׳ שיעמדו בקדושה ולא יצאו משם מה שהין כן בזה דאפשר לשמש ולעבוד כדאמרן וגם זהו שעובד כל ז׳ אינו אלא מדרבנן.

כמאן כרבי עקיבא דאמר מטמאה את בועלה למפרע. פי׳ שלשה דרכים נאמרו בזה בפ׳ כל היד כי המשמשת ומצאה דמים לאחר תשמיש אפילו על מפה שלה תוך שיעור אותיום שאין בו אלא כדי קנוח. דכולי עלמא בועלה טמא כמוה וחייבין בקרבן. מצאה אחר אותיום שיעור שתטול עד מתחת הכר וידיח פניה. טמאין מספק וחייבין באשם תלוי וכל שמצאה אחר זמן זה עד כ״ד שעות רבי עקיבא מטמא בועלה למפרע וחכמים מטהרי'. והשתא משמע לן דודאי לא חיישינן הכא למציאת דם תוך שיעור אותיום דנעביד הפרשה אמטולתא דהא מלתא דלא שכיחא היא. וליכא למיחש אלא שתמצאנו לאחר מכן וההיא רבי עקיבא היא ופרקי׳ דמודו רבנן בזמן השני שהם טמאין מספק ולא פליגי אלא בזמן השלישי שהוא לאחר אחר זמן של אותיום.

ש״מ בועל נדה אינו כנדה. פי׳ דאע״גב דטבילת נדה אינו עד ליל שמיני בועל נדה יכול לטבול ביום השביעי כדין טמא מת וכדין זב:

בעל קרי כמגע שרץ פרישנא בפסח שני לומר שמטמא באונס:

מאי לאו לטבילה שטבילתו ביום. לא לטומאת שבעה. ובדין הוא דיכול לשנויי כדמשנינן בפרק תמיד נשחט. דלמחנות הוא דאתקוש שאינו נכנס בחיל שאין טמאי מתים נכנסים לשם. אלא דניחא ליה לאשמועינן הא דמשום סופא איצטריכא ליה:

כבר ביארנו שטעם פרישת שבעה היא שמא ישמש מטתו ותמצא נדה אח"כ ויש לחוש שמא היתה נדה בשעת תשמיש כגון שנמצא דם אחר תשמיש על עד שלה מיד בכדי שיעור שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה שבשיעור זה היא ובועלה טמאין מספק שמא בשעת תשמיש היה שם אלא שפטורין מן הקרבן כמו שיתבאר במקומו וכל שכן אם ימצא על שלו או על שלה מיד שבודאי נדה היתה בשעת תשמיש אלא שלא רצה לתפשה במי שנכשל כ"כ אלא בספק והרי זה מ"מ טמא טומאת שבעה מספק כדין טומאת נדה ומ"מ די לו בפרישת שבעה וא"צ לפרישת שמנה כדי שיטבול בליל שמחרתו שמיני כדין נדה שבועל נדה אף בודאי אע"פ שהוא כנדה חלוק הוא ממנה לעניין זה ורשאי הוא לטבול בשביעי כשאר חייבי טבילות שכל חייבי טבילות רשאין לטבול ביום אחרון של טומאתם וטהורים לערב כאמרם ז"ל פסחים ל"ה א' העריב שמשו אוכל בתרומה אבל נדה ויולדת אין טבילתן טבילה עד שיכלו ימי טומאתן לגמרי ויכנסו ללילה שמחרתו שמיני והוא שאמרו עליהן שטבילתן בלילה הא משעבר שביעי טובלת אף ביום מן הדין אלא שחכמים גזרו שלא לטבול ביום משום סרך בתה שתהא סבורה שהוא שביעי ותלמד ממנה כמו שיתבאר במקומו:

לענין ביאור זה ששאלו בסוגיא זו מביתו למה פירש י"מ שתבא אשתו עמו לשם ואם יבא עליה יטבול ויעריב שמשו כשאר בע"ק ודיו וא"א לפרש כן שהרי אם תבא אשתו לשם ויבא עליה הוה ליה בעל קרי ובע"ק אסור ליכנס במחנה לויה וכ"ש ללשכת פרהדרין אלא אין הענין שתבא היא לשם שאע"פ שרשאה היא ליכנס שהרי לשכה זו לא היתה קדושה בקדושת עזרה מ"מ יש לחוש שמא יזקק עליה ונעשה בעל קרי ומתוך כך פירשו בתוספות שכך היא השאלה מביתו למה פירש ילך לביתו אחר תמיד של בין הערבים ואם יארע שיעבור על פרישותו ויזקק לה יטבול ויעריב וישוב ללשכה ומ"מ נראה לי לפרש מביתו למה פירש יפרישוהו בביתו ואם יארע לו שיזקק לאשתו הרי אין לו אלא טומאת ערב ותירץ שמכח סרך טומאת שבעה נגעו בה על הדרך שביארנו:

וכן לענין ביאור זה שאמרו כי פליגי באחר אחר אבל בחד אחר מודו ליה פירש באחר אחר שלא נמצא על עד שלה אלא אחר שני שיעורין והוא אחר שיעור שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה ושיעור שתושיט ידה אח"כ תחת הכר או הכסת ותטול את העד ותבדוק ומאחר ששהתה כל כך אינה מטמאה את בועלה מספק אבל בחד אחר ר"ל שמצאה על עד שלה אחר שיעור אחד משני אלו אף הם מודים שמטמאה את בועלה מספק:

שכבת זרע טומאתו כשרץ שניהם אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אבל לא במשא נמצא בעל קרי כטמא שרץ שניהם טמאים טומאת ערב וראשונים לטומאה ושהקרי מטמא אף ברואים לאונסו כמגע השרץ וענין טומאת ערב הוא שכל שנטמא אפי' סמוך לשקיעת החמה כל שאפשר לו לטבול קודם הערב השמש טובל ומעריב שמשו וטהור:

בועל נדה כטמא מת לטומאת שבעה ולהיות אב הטומאה ולטבול בשביעי אלא שהוא חמור מטמא מת בענין זה שטומאת המת אינה אלא במגע בגוף בטומאה ובועל נדה הוא ממטמאי משכב ומושב כנדה ויולדת וזב וזבה שמטמאין כל מה ששוכבין עליו אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו אלא שהוא קל מהם בטומאה זו שהנדה ויולדת וזב וזבה ומצורע בצדדין ידועים במקומם משכבם ומושבם אב הטומאה אפי' עשר מצעות זו על גב זו לטמא אדם וכלים אפי' אותם התחתונים שאינו נוגע בהם אבל בועל נדה אינו מטמא משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין אפי' משכב עליון:

מביתו למה פירש. פי' הר"י בשם רבינו שלמה מביתו למה פירש ילך לביתו אחר תמיד של בין הערבים וישמש מטתו ויטבול שעה אחת קודם שקיעת החמה ויעריב שמשו וינוח בלשכה דהא נמי אהרן לן במחנה לויה שעה אחת שהיה המשכן מפורק כמו כן משמע בירושל' דקאמר דאיצטריך דבן בתירה ודר' יוחנן דאי מדרבי יוחנן ה"א שיכול לצאת שעה אחת ולשמש ביתו אבל בקונט' פי' מביתו למה פירש שהרי ע"כ לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכ"ש שכיבה וקשה דהא קי"ל בפסחים פרק אלו דברים (דף סז.) ובתמיד (דף כז:) שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות אלא מפרש רבי' הזקן מביתו למה פירש [תהיה] פרישתו למקום שבעל קרי מותר ליכנס ואע"ג דבמילואים כתיב ופתח אהל מועד תשבו ומדקאמר תשבו ע"כ מחנה לויה היה וא"כ פירש מאשתו וי"ל דשאני אהרן שהיה צריך לקבל הזאת דמים כל שבעת ימי המילואים ואע"ג דבמתני' נמי תנן שהיה עובד כל שבעת הימים מ"מ אין זה כ"א מדרבנן וא"ת ומאי קאמר מביתו למה פירש והלא יש לו להיות תדיר במחנה לויה כמו אהרן ובניו שהיו יושבין תמיד פתח אהל מועד מהא דתניא בברייתא דמלאכת המשכן שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו פירוש היה מפרקו ומעמידו מיד אבל אם נפרש מעמידו בערב ומפרקו בבקר ויומם ולילה דכתיבי בקרא לאו דוקא מחנה לויה אלא מקום מחנה לויה ואם כן ה"נ היו יכולין להפרישן במחנה ישראל כמו שבטלה קדושת המשכן כשהיה מפורק כדאמרי' (בתענית) הוגללה הפרוכת היו זבים ומצורעים נכנסים לשם ופירוש ראשון נכון:

אבל בחד אחר מודו ליה. לרבותא נקטיה דאפילו בחד אחר מודו ליה דהא אף אי לא הוו מודו ליה הוי מצי למינקט נמצא על שלו או על שלה אותיום אי נמי חיישינן לספק נדה אבל ודאי נדה כגון על שלו או על שלה אותיום לא חיישינן ולא היינו מפרישין אותו בשביל כך. מ"ר:

אימת טביל ליה בלילה למחר היאך עביד עבודה. והא דתנן (לקמן דף יד.) כל שבעת הימים זורק את הדם היינו אם הוא טהור ביום הראשון אבל אם שימש מטתו בלילה שלפניו צריך להעריב שמשו:

ה"ק מביתו למה פירש פירש המורה מאשתו למה פורש תבוא אשתו עמו שם שהרי ע"כ לשכת פרהדרין לא הית' קדוש' שאין ישיבה וכ"ש שכיבה וקשיא לי טובא לומר דלשכת פרהדרין לא הית' קדוש' והרי בתוך העזרה הית' לפנים משערי ניקנור כדמוכח לקמן בפירקין וא"כ היאך הי' דר שם כהן גדול כל שבעה ויושב וישן שם ונ"ל לומר דאמי דאמרי' דאי ישיבה במזר' דוקא באויר העזר' שנרא' כנגד פתח ההיכל ואין זה דרך כבוד לישב אדם לפני הבורא אבל הלשכות שהיו בנויות בעזר' כיון שהן מוקפות מחיצה מותר לישן ולשכב בהם ואין זה דרך זלזול כיון שאין עומדים באויר העזר' תדע דהכי הוא שהרי קדשי קדשים טובלין בעזרה וכי בעמיד' היו אוכלין אותו ואנן בעינן למשחה כדר שהמלכים אוכלים א"ו בלשכות היו נכנסין ואוכלין והכי מקשה למה פורש מאשתו דהו"ל למיתני מפרישין כהן גדול ללשכת פרהדרין אלא מדקתני מביתו ש"מ שאי אשתי רשאית לעמוד עמו ואלמה לא תעמוד עמו ותשרת לו שאפילו אם יש לוש שמא יבא עלי' באחת מן המחיצות שלא נתקדשו יטבול ויטהר לערב שאין לחוש אלא לטומאת שבעה ומהדר שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה ויהי' טמא שבעת ימים ואע"ג דלא ברשיעי עסקי' ובעל קרי משתלח אפילו ממחנה לוי' כ"ש ממחנה שכינ' יש לחוש שמא יתאוה לה ויוליכנה תחת המחיצות שלא נתקדשו ויזקק עמה על סמך ליטבול וליטהר בערב ושמא תהי' נדה בתוך ביאתו ותטמאנו טומאת שבעה:

אבל בחד אחר מודי לי' פי' כל זה לא תירץ אלא דברי ר' יהודא שאמר ספק נדה והיא בעבוד רבותא אמר ספק נדה שיש לחוש שמא תמצא נדה ודאית שימצא דם על שלו על שלה (איותיאוס):

בפרש"י בד"ה לא צריכא כו' בניו ולמ"ד אהרן ואח"כ כו' באבנט וד"ה לאהרן כו' כצ"ל:

בד"ה כמאן כר' עקיבא כו' נמצא על שלה אותיום כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תני הכא שמא תמצא אשתו ודאי נדה בנמצא על שלה אותיום דלכ"ע טמאה ודאי וק"ל:

בד"ה אלא באחר כו' ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כו' ולא פליגי עם ר"ע ובאחר אחר זמן פליגי כו' ובד"ה ש"מ כו' מקצת היום ככולו כנדה וטובל כו' הד"א כצ"ל:

תוס' בד"ה א"ל אבנטו כו' וא"כ קראי לא כמר כו' וי"ל סברא כו' עכ"ל אין זה התירוץ עולה אלא למ"ד לא זהו אבנטו כו' אבל למ"ד מאותם דזהו אבנטו כו' אכתי תקשי דכתיב נמי אותו ונימא שאינן שוין וי"ל דלמ"ד דזהו אבנטו כו' ודאי דלא תקשי ליה דמסברא אית לן למימר הכי דמהיכא תיתי לחלק בין אבנטו של כ"ג ובין של הדיוט וק"ל:

[גמרא טומאתן בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' כו'. ק"ל דלמא אתי לאשמעינן דל"ת שיעלה לרגלה כדמצריך בר"פ בנות כותים קרא למעוטי זה. ועמש"כ בחגיגה (כג ב) בס"ד] :

רש"י ד"ה לא צריכא. ואח"כ הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת כו'. בקרא כתיב מצנפת דבניו אחר האבנטים:

בא"ד וילבש אותו את המעיל וגו' ואח"כ ויקרב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כמאן כר"ע. כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעל"ע כו'. כצ"ל:

ומה שהקשה המהרש"א אמאי לא תני שמא תמצא ודאי נדה. כבר קדמוהו בזה התוס' בנדה (טו) ד"ה א"ר ות"י כאן:

רש"י ד"ה אלא באחר אחר. כדקתני ואח"כ מטמאה מעל"ע. כצ"ל:

תד"ה אמר. וי"ל כו' לאוקמי קרא דואת האבנט שש כו'. כצ"ל:

בא"ד כיון דשאר כו' אפוד וחושן. כן הגיה הגרי"פ וכבר קדמו בזה המל"מ בפ"ח מהל' כהמ"ק ה"ב:

בא"ד דכתיב בואתה תצוה ואבנט תעשה כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה מביתו וכו' שאין ישיבה בעזרה. עיין לקמן דף ח ע"ב תוס' ד"ה דאי:

פיסקא מפרישין כ"ג מביתו למה מפרישין למה מפרישין כדאמרן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ה"ק מביתו למה פירש כו'. יש לדקדק תינח למאן דיליף פרישה דיה"כ מסיני שייך להקשות מביתו למה פירש וכמו שפרש"י שתבא אשתו עמו דאע"ג דמשה באותן הימים פירש מאשתו אפ"ה שאני משה דבלא"ה לעולם היה פורש משא"כ למאן דיליף ממילואים מאי מקשה מביתו למה פירש דהא ודאי במילואים היו אהרן ובניו פורשין מנשותיהם כיון שהיו יושבין בפתח אהל מועד שהיא קדושת עזרה ובעל קרי משתלח משם ואף שראיתי בתוס' ישנים דבירושלמי איכא למ"ד דבז' ימי מילואים היה מפרקין אותו בכל יום כמה שעות ובאותו זמן היה רשאי לילך לביתו ולשמש עם אשתו אפ"ה סתימת לשון סוגיא דגמרא שלנו לא משמע הכי. ולולי פרש"י והתוספות היה נראה לי לפרש דהא דמקשינן מביתו למה פירש לאו משום תשמיש קאמר שתבא אשתו עמו דאפילו אם נאמר דלישכה היתה בהר הבית במקום שבעל קרי יכול ליכנס לשם אפ"ה אין שום סברא לומר שיהא מותר לשמש מיטתו בהר הבית דאפילו ליכנס במנעליו ברגליו תנינן דאסור בהר הבית וכ"ש בפתח אהל מועד דמילואים ובשעת פרישתו לקדושה האיך יעלה על דעת לשמש שם. לכך היה נ"ל לפרש דהא דקאמר מביתו למה פירש תבוא אשתו עמו לאו משום תשמיש קשיא ליה אלא שתבא אשתו עמו ליחודי בעלמא ובהך מילתא ודאי הוי פרישה קדושה יתירא שלא יבא להרהר באשה כדאמרינן בשילהי פירקין אינו דומה למי שיש לו פת בסלו וכמ"ש התוספות שם וע"ז משני שפיר דאפילו להתיחד אסור שמא יבא עליה ותמצא ספק נדה ויפסול לעבודה ביה"כ כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן:

מיהו שיטת רש"י יש לפרש על דרך זה שהרי לא הוזכר ענין תשמיש אלא לשון שכיבה וישיבה שאסורין בעזרת ישראל ומותרין במחנה לויה שהוא הר הבית כדאמרינן בעלמא שהמלך היה יושב בעזרת נשים אבל שיטת התוס' אי אפשר לפרש כן ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה ובסוגיא דלקמן בסמוך לענין טומאה הותרה בצבור ובענין מזוזה תמצא בהשמטות בתוך שאר ליקוטי מסכת יומא בסוף המסכת:

לקוטים השייכים למסכת יומא

בתוס' בד"ה מביתו למה פירש פירש"י תבא אשתו עמו כו' וקשיא לן דנהי דלא קדישיא וכו' אלא יש לפרש מביתו למה פירש הוי לן למימר שיפרישוהו למחילה אחת וכו' עס"ה. וכבר כתבתי ליישב שיטת רש"י דהא דפריך מביתו למה פירש שתבא אשתו עמו לאו משום תשמיש איירי דודאי אסור לשמש שם כמ"ש התוס'. אלא דעיקר הקושיא מביתו למה פירש ר"ל שתבא אשתו עמו ליחודי בעלמא וכמ"ש באריכות אלא דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן מש"ה הוצרכו לפרש יפרישוהו למחילה אחת בהר הבית כיון דמחילות לא נתקדשו ומותר לשמש שם. ונראה דמשמע להו דאע"ג דמחילות לא נתקדשו אפ"ה שפיר הוי הך פרישה דומיא דפרישת מלואים. שהיה פתח אהל מועד משום דלא בעינן דומיא ממש דהא התם בעזרה הוי והכא במחילות אלא דעיקר הקישא דפרישית יה"כ למלואים היינו שיהא מקום קדוש קצת. ועוד נראה דבלא"ה אפילו פרישה דמלואים באהרן ובניו נמי לא קפיד רחמנא שישבו שם לילה ויום ממש דאטו מי לא בעי עייל למחילות לסוך רגליהם ולעשות צרכיהם. אע"כ דאדרך ארעי לא קפיד רחמנא מש"ה משמע להו להתו' דלענין תשמיש נמי הוי לן למימר הכי. מיהו מלשון התוס' ישנים שכתבו בשם רבינו הזקן דקשיא ליה נמי בהא דמקשי מביתו למה פירש ול"ק דבעינן דומיא דאהרן ממש דע"כ היה צריך לפרוש מביתו וניחא ליה לפרש עפ"י שיטת הירושלמי דאיכא למ"ד דבמלואים נמי הא דכתיב יומם ולילה לאו דוקא כיון דבלילה היה המשכן מפורק אלא דעיקר פרישה הוי ביום ובלילה היינו בשעת עבודה כמ"ש ג"כ בריש מכילתין בשם הרמב"ן בפי' החומש. וא"כ לפ"ז נראה דלא נחית רבינו הזקן להך סברא שכתבתי כאן ודוק ועיין בסמוך:

כמאן כר"ע ק"ל הא בנמצא על שלה איכא ג' זמנים אותיום טמא ודאי בכדי שתרד מן המטה ותדיח את פני' טמא ספק ובאחר זמן זה פליגי ר"ע ורבנן והכי תנן בפ"ב דנדה (דף י"ד) ואם כן מאי ס"ד דרבנן אלו דחיישינן לתמצא ספק נדה לאחר זה ור"ע היא ולא חיישינן לספק נדה בתוך כדי שתרד וי"ל דהני רבנן סבירא להו כרבינא בסמוך דאהא דפריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת המת וקא משני טומאת ביתו שכיחא טומאת מת לא שכיחא וקס"ד דטומאת ביתו קודם לאחר זמן נמי לא שכיח ודמי לטומאת המת דלא חיישינן לה ור"ח שני לה דבחד אחר נמי שכיח ולא דמי לטומאת מת א"כ לר"ח דס"ל נמי דחד אחר לא שכיח ודמי בזה לטומאת מת ואפ"ה חיישינן לי' והא דלא חיישינן לטומאת מת ס"ל כרבא דשני זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ואע"ג דר"ח קאמר לקמן דמתני' דתנן לקמן כל ז' ימים הוא זורק את הדם דלא כר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו דאי ר"ע היכי עביד עבודה ואי ר"ח כרבא ס"ל דלתנא דידן טומאה הותרה בציבור אין צריך הזאה כלל כדאמ' לקמן אי ס"ל לר"י דאמר מזין עליו ג' וז' טומאה הותרה בצבור הזאה כלל למה לי י"ל כמו שפרשתי למעלה הנ"מ למאן דיליף מסיני והזאה מעלה בעלמא היא משום ספק טומאת מת ומש"ה למאן דאמר הותרה אין צריך הזאה כלל אבל למאן דיליף ממילואים בע"כ צריך הזאה כל שבעה ימים מן התורה מגזה"כ מש"ה ר"י דאמר אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד בע"כ לא יליף ממילואים אלא מסיניוהזאה מעלה בעלמא ומשום ספק טומאת מת ואי ס"ד דס"ל הותרה הזאה כלל ל"ל אבל ר"ע ע"כ לא יליף לי' מסיני דהא אמר לעיל ויכסהו הענן להר ולא למשה ובודאי לא פליג אהא דפרישה ז' ימים דכ"ע מודו בהא ולא מצינו מאן דפליג אזה וע"כ פרישה לר"ע ממילואים נפקא לי' וממילא כמו התם צריך הזאה כל ז' ימים מן התורה דנכנסו מים תחת דם ותקשה האיך עובד עבודה לר"ע הא נטמא בהזאתו:

דמפרישין לי' שעה א' סמוך לשקיעת החמה ק"ל הא תניא לעיל בין כה"ג דיוה"כ בין כהן השורף את הפרה מפרישין אותו ז' ימים קודם ואחד זה ואחד זה מזין עליו ומשמע דהאי ומזין כל ז' קאי אהני ז' ימי הפרישה דסליק מיני' דמיירי מהני ז' ימים שלימים ואותו שעה א' סמוך לשקה"ח אינו מן חשבון ז' ימים הללו והא לקמן אמרינן דהזאות א' ב' ג' משום ספיקא דשמא יום ג' לטומאה הן ואפי' ליום ג' חיישינן שמא שעה א' קודם פרישתו נטמא וכן ה' ו' ז' שמא יום ז' הן אבל יום ד' לא צריך הזאה דלא בג' איכא לספוקי פי' דהא משפירש לא נגע במת ולא בז' איכא לספוקי פי' שאם הוא ז' לטומאתו יום א' לפני פרישתו ג' הוי והא לא הוזה בו והזאה ג' בלא ז' וכן ז' בלא ג' אינו כלום והשתא אם איתא דפירש שעה א' ביום הקדום לז' ימי הפרישה וההזאה א"כ יום ג' למנין ז' ימי הפרישה וההזאה למה לי להזות עליו דבג' ליכא לספוקי דמשפירש שעה א' קודם ז' ימי הפרישה הא לא נגע ובז' נמי שכנגדו לא דא"כ לא הוזה בג' וכן ביום ז' לפרישה נמי הזאה ל"ל מה"ט גופי' דהא משפירש לא נגע ועוד כיון דבג' לא הוזה אין הזאת ז' בלא ג' כלום וה"נ יום ד' לחשבון ז' ימי הפרישה והזאה נמי אין צריך הזאה דהא יום ד' זה ליכא לספוקי לא בג' ולא בז' וכדאמרן ולא נשתיירו מז' ימי הפרישה להזאה אלא. ד' ימים לבד ואיך אמר ומזין עליו כל שבעה ימים כיון שחסרו כמעט מחצה מן הז' ימים שאין צריכין הזאה כלל ואע"ג דאמ' לקמן דהזאה שבות ואין דוחה שבת והני ז' ימים לבד משבת ויום ד' ואפ"ה קרי לי' ז' ימים היינו בדלא חסרו אלא ב' ימים לחוד אבל בדחסרו ג' ימים שהוא קרוב למחצה לא מסתבר לקרוא להנותר כל ז' ימים ועוד דמעיקרא לא דמי דמשום שבת ויום ד' משכחת לי' לפעמים שאינו חסר אלא יום א' מז' ימי הזאה כשחל יום רביעי לפרישה בשבת ואפי' חל בחול אין יום השבת קבוע לחשבון ז' ימי הפרישה אלא פעמים ביום זה לפרישה פעמים ביום אחר וכיון דאינו מחוסר יום קבוע מז' שייך משום דידי' למתני מזין עליו כל ז' ימים כלומר שנמשך משך זמן הזאות ז' ימים אע"ג דאי אפשר לז' ימים בלא שבת מ"מ אין מבטל יום קבוע מז' ימים הללו בכל שנה בשוה אבל להאי שינויא דר"ש הני ג' ימים דאמרן קבועין הן שבטילין לעולם מהזאה בכל שנה ושנה ועוד אי משום דלפעמים נחסרו ע"י שבת מן הזאה דז' ימי פרישה הללו חשבת לחסרון אם כן רוב פעמים לא משכחת לי' לימי הזאה אלא שני ימים לחוד דבחל יום א' מימי הפרישה בשבת בטלה יום שכנגדו נמי מהזאה דהזאת ז' בלי ג' אינה כלום וכן בחל יום ב' בשבת בטלה הזאה של יום שכנגדו מהאי טעמא וה"נ בחל יום ה' או יום ו' מז' ימי פרישה בשבת בטלה הזאה מיום א' או ב' שכנגדם דהזאת ג' בלי ז' שכנגדם אינה כלום נמצא באותן שנים בטלין ה' ימים של הזאה בז' ימי פרישה יום שבת ויום ג' וז' שכנגדו ואותן ג' ימים הקבועין ועומדין לעולם לשנויא דר"ש אין בהם הזאה ולא משכחת לה להזאה אפי' בד' ימי פרישה אלא במיעוט שנים בחל שבת באחד מג' ימים אלו שהן ג' ד' וז' לז"י פרישה אבל לשנויא דר"ח לעולם אינו חסר אלא ג' ימים יום ד' לפרישה הקבוע לעולם ויום שבת ושכנגדו בחל בשאר ימי הפרישה ובחל ד' בשבת אינו נחסר אלא יום א' לבד אבל לר"ש רוב פעמים חסרו ה' וכדפי' ואע"ג דמפרישין דפרה לק"מ דכיון דטבול יום כשר בפרה אין צריך להפרישו שעה א' קודם שקה"ח אפי' לר"ש ואי משום טומאת ביתו יטבול ביום השריפה דס"ל כר"י דקידוש ידים ורגלים בפרה בחוץ סגי וכמ"ש לעיל ועוד כיון דפרה בדידן תליא ולא בקביעא דירחא מפרישינן לי' בימים שאין ימי הזאה בטלין כדאמר רבא לקמן אבל מפרישת יוה"כ דלאו בדידן תליא אלא בקביעא דירחא קשיא ואפילו למ"ד דלא מיקלע תרי שבתי בהדדי שבת ויוה"כ וגם משום דלא מיקלע יום ערבה בשבת דחינן לר"ה בחל ביום א' כדאמרינן בפ"ה דסוכה ובפ' כל כתבי דמש"ה לא אד"ו ר"ה ואי אפשר לד' בתשרי שהוא יום ב' מז' ימי פרישה לחול בשבת וכן לז' שהוא ערב יוה"כ א"א לחול בשבת מ"מ הרבה פעמים לא משכחת לה להזאת כה"ג דיוה"כ אלא ב' ימים לחוד וי"ל למאי דפי' לעיל דלמאן דגמר לפרישה ממילואים בע"כ צריך הזאה כל ז' ימים מה"ת ולאו משום ספק טומאת מת אלא משום גזה"כ ואפי' בד' צריך הזאה מה"ט אע"ג דליכא לספוקי בי' לא בג' ולא בז' והא דתלי ריב"ח להזאה משום ספק ט"מ היינו משום דס"ל כמאן דננמר לפרישה מסיני והזאה מעלה בעלמא היא ומשום ספק ט"מ א"נ ס"ל כר"י דמתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ והעיקר פרישה דפרה והזאותיו אינו אלא מעלה בעלמא ועלה קאמר א' שמא ג' וכו' ומסיק דד' א"צ הזאה אבל ר"ש ס"ל או כמאן דמתני תרתי ופרה ויוה"כ נפקא לי' ממילואים וצריך הזאה כל ז' ימי פרישה מגזה"כ ואפילו תאמר דס"ל כמאן דמתני חדא ופרה מעלה בעלמא איכא למימר הא דקאמר דמפרישין אותו קודם שקיעת החמה איוה"כ לחוד קאי אבל דפרה א"צ להפרישו קודם מטעמא דפירשתי לעיל כיון דט"י כשר בפרה והשתא ניחא הכל:

בעל קרי כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה פרש"י לטבול ביום טומאתו כדא' בפסחים (דף ס"ז) בועל נדה כט"מ לטבול ביום ז' אלמא טובל ביום וק"ל כי משני לטומאתו פריך טומאתו בהדיא כתיב אלא לאו לטבילתן הא אפי' אי מוקמת לטבילתן נמי הא תקשה רישא דבעל קרי כמגע שרץ לטבול ביום טומאתו נמי הא בהדיא כתיב בהו והכי פריך להדיא שם בפ"ו דפסחים דאמר ר"י ב"ק משתלח חוץ לב' מחנות ופריך מהא דב"ק כמגע שרץ מאי לאו למחנותן לא לטומאתן ופריך טומאתן האי טומאת ערב כתיב בי' והאי וכו' אלא לאו למחנותן וי"ל דהתם כי פריך לר"י מהא רישא דב"ק אכתי לא מייתי להא סיפא דבועל נדה כט"מ ולא אדעתי' עלה לכך הוי קשה לי' טומאתן בהדיא כתיב אבל הכא דמייתי רישא וסיפא ומקשה מסיפא ניחא דאי אמרת לטבילה תני רישא דב"ק אע"ג דבהדיא כתיב אטו סיפא דבועל נדה כט"מ וטובל ביום דקמ"ל טובא דבועל נדה אינו כנדה והא אמרינן בזבחים (דף צ"ג) אמרי במערבא תני רישא דלא צריך משום סיפא. ועל מאי דפרש"י לא לטומאתן ב"ק כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה ק"ל למה לו להזכיר דב"ק ראשון וב"נ אב היה לו לפרש זה טומאת ערב וזה טומאת שבעה וצ"ל משום דקשה לי' ל"ל למיתלא לב"ק במגע שרץ לטומאת ערב הא טומאת ערב בב"ק גופי' כתיב כמו בשרץ מש"ה פירש דלענין ראשון לטומאה נמי איירי והא במגע שרץ מלתא דפשיטא דשרץ הוי אב והנוגע בו הוי ראשון כמו נוגע בכל אבות הטומאה אבל ב"ק לאו מלתא דפשיטא דאינו אלא ראשון כנוגע באב די"ל דשאני דהואיל ורואה הוי הוא עצמו אב וכדאמ' רפ"ב דנדה (דף כ"ב) למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמא דקא ס"ד דרואה הוי קמ"ל התנא ב"ק כמגע שרץ דאינו אלא ראשון והשתא תלה דלא פשיטא בדפשיטא וכ"ת למה תלה בועל נדה בט"מ למאי דמשני לטומאתן הא טומאת ז' בגופי' כתיב גבי בועל נדה כמו בטמא מת וי"ל משום דבעי למתני סיפא אלא שחמור ממנו בועל נדה מט"מ שמטמא משכב וכו' א"כ אגב רישא שתלה ב"ק במגע שרץ תלה בסיפא ב"נ בט"מ אע"ג דלא צריך וה"נ צ"ל למאי דס"ד לטבילתן דאלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז' דהשתא סיפא ניחא בועל נדה כט"מ דאינו כנדה וטובל ביום כט"מ דכתיב גבי' להדיא דטובל ביום אבל רישא ל"ל דתלה ב"ק בטמא שרץ לענין טובל ביום וטומאת ערב הא הני גם בב"ק גופי' נמי בהדיא כתיב אע"כ משום סיפא דבועל נדה דתלי' לי' בט"מ דצריכא תלה נמי ב"ק במגע שרץ ברישא אע"ג דלא צריכא זהו מה שנ"ל ע"ד שיטת רש"י. מ"מ אכתי ק"ל לפ"ז כיון דלמאי דס"ד לטבילתן היינו שאלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז' בע"כ בבא דרישא לא צריכא כלל דטבילה בו ביום בהדיא כתיב בי' בין בב"ק בין במגע שרץ כדפריך בפ"ו דפסחים ולא תני לי' לגמרי אלא משום בבא דסיפא דב"נ כט"מ דקמ"ל דב"נ אינו כנדה וכדפי' והא כי משני לטומאתן לפ"ז בבא דרישא משנה צריכא היא דקמ"ל ב"ק נוגע הוי כמ"ש ולא רואה כדפי' א"כ מאי ק"ל כדמשני לטומאתן בהדיא כתיב בי' דלמא אגב רישא דב"ח דצריכא תני נמי סיפא דב"נ דל"צ דהשתא למאי דר"ל לטבילתן רישא ל"צ ואפ"ה ניחא לי' דתני לה משום סיפא כ"ש למאי דמשני לטומאתן דהשתא רישא צריכא וסיפא ל"צ דטפי ניחא למימר דתני סיפא דל"צ משום רישא דצריכא כדאמ' בההי' דפ"ט דזבחים בשלמא סיפא אטו רישא תני אלא רישא אטו סיפא מי תני אין אמרי במערבא תני רישא וכו' והשתא סברת המקשה הוא כלפי לייא דפריך טומאתן בהדיא כתיב אלא טבילתן דטבילתן דתני רישא משום סיפא ניחא לי' וטומאתן סיפא משום רישא לא נ"ל ועוד אני תמה על רש"י כיון דנזכר ההיא דפ"ו דפסחים אמאי לא מפרש להא בבא דרישא דב"ק כמו דמוקי לה התם במסקנא לטומאתן והא קמ"ל דב"ק כמגע שרץ מה מ"ש מטמא באונס אף ב"ק מטמא באונס ולי נראה לפרש סוגיא דהכא כדהתם בין למאי דס"ד לטבילתן בין למאי דמשני דבבא דסיפא דב"נ כט"מ לטומאתן דטמאים שבעה הך בבא דרישא דב"ק כמגע שרץ לענין טומאת אונס מתניא ומשנה צריכא היא ועוד אני אומר דבין הא דפריך התם ארישא הא טומאת ערב כתיב בי' ובין הא דפריך הכא האי טומאת ז' כתיב בי' לאו משום משנה שאינה צריכא קא קשיא ליה דכיון דקרא כתיב מתניתין מאי קמ"ל דהא ודאי לאו קושיא היא דדרך התנא לשנות מה שכתוב בהדיא וכמ"ש התוס' והמפרשים ספ"ק דיבמות (דף מ"ט) דתנן אשתו שמתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה ואמר ר"י עלה בגמ' כאן שנה רבי משנה שאינה צריכא כיון דעלי' בחייה כתיב בהדיא זיל קרי בי רב הוא כן פרש"י התם והקשו עליו דבכל מקום שונה התנא מה שנאמר בפירוש בפסוק ופירשו דיבמתו הוי משנה שאינה צריכא דכיון דתני אשתו כ"ש יבמתו אלא הכי פירושו כיון דבב"ק טומאת ערב בהדיא כתיב כמו גבי מגע שרץ וכן טומאת ז' בהדיא כתיב גבי בועל נדה כמו גבי טמא מת מאי אולמא דהני מהני למיתלי בעל קרי במגע שרץ ולבועל נדה בטמא מת והיינו הא דמשני התם הא קמ"ל הא דתלי ב"ק במ"ש לטמא באונס כמותו דבמגע שרץ פשיטא לן דאין לחלק בין אונס לרצון אבל ב"ק סד"א דאין מטמא באונס או משום דאיתקש ב"ק לזב דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב אינו מטמא באונס דכתיב מבשרו אבל לא באונס אף ב"ק כן קמ"ל דמטמא באונס כמ"ש וכן הא דפריך טומאת ז' בהדיא כתיב בב"נ ובט"מ ולמה ליה למיתלי ב"נ בט"מ ומשני התם למחנותן פי' שב"נ מותר במחנה לויה כט"מ דנ"ל מקרא דמותר דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו כדא' התם אף ב"נ כן מותר ומש"ה תלי לי' לב"נ דלא כתיב גבי' בט"מ דכתיב גבי' והכא משני סיפא איצטריך לי' אלא שחמור ממנו ב"נ וכיון שרוצה לאשמועינן דב"נ חמור מט"מ להכי תלה ברישא ב"נ בט"מ לטומאתן כלומר אע"ג דשווין הן לענין טומאה כזה כן זה טומאת ז' הן אפ"ה לענין משכב ב"נ חמור מט"מ:

אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו וכו'. כלומר לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת ובעשייה דפלגינהו ללמדנו בא שאין האבנטים שוין שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול (שמות לט) ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן למדנו שהוא של כלאים דשש כיתנא ותכלת עמרא ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שזה של כלאים וזה של בוץ: זהו אבנטו. כלומר: שניהם של כלאים: ובבת אחת מי משכחת לה. שיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת: לא צריכא דאקדים. לא בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר זה אבל בסדר אחד היו ולא הפסיק בגד אחר בנתיים הלביש לאהרן כל בגדיו ולא חגר אותו אבנט ואח''כ הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת ואח''כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח''כ בניו ולמאן דאמר אהרן ואח''כ בניו ככתבו האמור בעשייה ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ואח''כ ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם באבנט ודברי הכל לאהרן תחילה קודם שהתחיל לבניו: אי לר' יוחנן כדאית ליה. דיליף ממלואים אי לרשב''ל כדאית ליה דיליף מסיני: מביתו למה פירש. מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ''ש שכיבה: הכי גרסינן תניא רבי יהודה בן בתירה אומר שמא תמצא אשתו וכו': ברשיעי עסקינן. שיבא על ספק נדה: אלא שמא יבא על אשתו ואח''כ תמצא ספק נדה. שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעת ימים ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים: כמאן כרבי עקיבא דאמר הרואה דם מטמאה את בועלה. למפרע כל מעת לעת כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעת לעת למפרע ופלוגתייהו במסכת נדה בפרק כל היד (דף יד.) והכי תנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה נמצא על שלו טמאין שניהן כל שבעה דודאי היה דם בשעת ביאה שאין דרך האיש לצאת ממנו דם נמצא על שלה אותיום והוא לשון מיד בלשון יוני שקנחה בפרישת יציאת השמש מיד טמאים ודאי נמצא לאחר זמן כלומר שהרחיקה בדיקה טמאים מספק ואיזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה של מטה ואח''כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה והכי פירושה ואם יותר מכאן שהתה לבדוק ואח''כ בדקה ומצאה הרי היא כשאר נשים לטמא למפרע טהרות של מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה שלא גזרו טומאת מעת לעת לענין טומאת בועלה ר''ע אומר אף מטמאה בועלה: אלא באחר אחר. ששהתה יותר מאחר זמן שהזמן אותיום ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כדי שתרד ותדיח כדקתני איזהו אחר זמן והתם קתני טמאים מספק ולא פליגי עם ר''ע ובאחר אחר זמן פליגי כדקתני ואח''כ מטמאה את בועלה מעת לעת אבל בחד אחר בתוך אחר זמן דהיינו בתוך כדי שתרד מודו: ש''מ. מדקתני מפרישין שבעת ימים ואוקימנא טעמא משום חשש טומאת נדה: בועל נדה אינו כנדה. שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי ביום הלכך לא בעי פרישה אלא שבעת ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום ככולו כנדה וטובל ערב יוה''כ שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביוה''כ: דאי ס''ד בועל נדה כנדה אימת טבל. זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיוה''כ למחר היכי עביד עבודה: סמוך לשקיעת החמה. שמונה ימים לפני יוה''כ והאי דקרי ליה שבעה דמשום ההוא פורתא לא חשיב ליה וטביל אור של ערב יוה''כ ועביד למחר של ערב יוה''כ הערב שמשו: כל חייבי טבילות טבילתן ביום. כדיליף במסכת מגילה (דף כ.) מוחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו' (במדבר יט): נדה ויולדת טבילתן בלילה. נדה דכתיב (ויקרא טו) שבעת ימים תהא בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דוותה תטמא (שם יב): בעל קרי כמגע שרץ. לטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים [דף סז:] ובועל נדה כטמא מת לטבול ביום שביעי אלמא טובל ביום: לא לטומאתן. בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה בועל נדה טומאת שבעה ואב הטומאה כטמא מת: האי טומאת שבעה כתיב ביה. ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים (שם טו):

אמר לך אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו כו'. וא''ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם ומאותם נימא שהאבנטי' שוין וא''כ קרא לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וי''ל סברא הוא לאוקמא קרא דואת האבנט תעשה שש משזר וגו' בכהן גדול דווקא כיון דשאר בגדיו היו נמי דכלאים אפוד (ומעיל) אבל הדיוט דכל שאר בגדיו דבוץ נימא נמי אבנטו דבוץ ואשכחן נמי כי האי גוונא כהן גדול ביום הכפורים לפי שהיו שאר בגדיו דבוץ היה נמי אבנטו דבוץ וה''ר מנחם מיואני זצ''ל פירש דנפקא ליה מג''ש דרוקם רוקם דכתיב בואתה תצוה ואת האבנט תעשה מעשה רוקם ובכהן גדול מיירי מדכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות אם כן קמא דכהן גדול ובפרשת פקודי כתיב בשעת עשייה ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם וילפינן בגזירה שוה דכמו דאותו רוקם כלאים הוה כך ואבנט תעשה מעשה רוקם שכתב בכ''ג כלאים הוה אבל באבנט של כהן הדיוט לא כתב רוקם ולמאן דאמר דתרוייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם: מביתו למה פירש. פי' רש''י תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה כ''ש שכיבה וקשיא לן דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ''מ כהר הבית היתה דאמרי' בפרק פרת חטאת (זבחים דף קטו:) דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה דאמר בפסחים פרק אלו דברים (דף סז:) זב וכל זב לרבות בעל קרי אלא יש לפרש מביתו למה פירש הוה לן למימר שיפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרי' פרק כיצד צולין (שם דף פו.) דמחילות לא נתקדשו:

יומא ו ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ו - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד