יומא ו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

אלא לאו, לענין זמן טבילתן השמיענו התנא שדינו של בועל נידה הוא לטבול ביום, כטמא מת.

ומשנינן: לא. אלא לעולם תפרש הברייתא ששוים רק לטומאתן:

וסיפא אצטריכא ליה לתנא להשמיענו, ולכן שנה ענין זה ברישא:

ששנינו בברייתא בסיפא: אלא, שחמור ממנו [מן הטמא מת], דינו של הבועל נדה - שמטמא משכב ומושב, אפילו אם לא נגע בהן בגופו. ואילו טמא מת אינו מטמא אלא במגעו.

אלא, שמכל מקום שונה הוא משאר מטמאי משכב ומושב, שהם מטמאין משכבם ומושבם בטומאה חמורה, ונעשים כאב הטומאה לטמא אף אדם וכלים, ואילו הבועל נדה אינו מטמא משכבו ומושבו אלא בטומאה קלה, שאין המשכב נעשה אלא ראשון לטומאה - לטמא אוכלין ומשקין בלבד.

ותו מותבינן: תא שמע מהא דתני רבי חייא: הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת - טבילתן ביום השביעי, נדה ויולדת טבילתן בלילה.

ומסקינן: תיובתא לרב שימי מנהרדעא!

ומקשינן עוד: ועד שאתה מפרישו מאשתו שלא יטמא על ידה בטומאת ביתו, בטומאת בועל נדה - הפרישהו באותם שבעת ימים שלפני יום הכפורים, גם משאר בני אדם, כי שמא ימות עליו אחד מהם, ויטמא הכהן בטומאת המת, שאף היא טומאת שבעה היא, ונמצא כהן גדול טמא ביום הכפורים.

אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא: הבדל גדול יש בין טומאת בועל נדה לטומאת מת לענין עבודה ביום הכפורים.

שהרי קרבנות יום הכפורים קרבנות צבור הן, ואף קרבנותיו של הכהן הגדול שקרבן יחיד הן, מכל מקום זמנם קבוע ודינם כקרבן צבור לענין טומאה.

ודרשו חז"ל שקרבנות צבור דוחין את הטומאה, וקרבים הן אף אם הכהנים טמאין בטומאת מת. אלא, שדין זה, שקרבן צבור דוחה את הטומאה אינו אלא בטומאת מת, ולא בטומאת נדה ושאר טומאות היוצאות מגופו. ^[20]

ולכן, אף אם יטמא הכהן הגדול בטומאת מת לא יפסל מלעבוד ביום הכפורים. ורק אם יטמא בטומאת בועל נדה יפסל מלעבוד.

אלא שמכל מקום יש להקשות, שעדיף לכתחילה להמנע מעבודה בטומאה, ועל כן היה ראוי להפרישו כדי שלא יצטרך להגיע לדחיה זו.

ועל זה מתרצינן: זאת אומרת: טומאת המת, שנדחית מפני קרבנות צבור, אינה בגדר "דחיה" בלבד [כי אז לכתחילה היה מן הראוי להשתדל שתעשה בטהרה].

אלא, הותרה היא לגמרי בצבור, ואין כל צורך להשתדל לעשותה בטהרה. ועל כן אין אנו נזקקים להפרישו כדי שלא יטמא.

רבינא אמר: אין להוכיח מכאן שדחיית הטומאה בקרבנות צבור היתר גמור הוא. כי אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בקושי בצבור, וכל מה דמצינן לעשות בטהרה עבדינן, מכל מקום אין להפרישו קודם יום הכפורים מחשש זה, ורק מספק טומאת נדה ראוי להפרישו.

לפי שטומאת המת לא שכיחא, ורק טומאת ביתו שכיחא עד שנחשוש לה להפרישו מספק.

איתמר: טומאת המת,

רב נחמן אמר הותרה היא בצבור.

רב ששת אמר דחויה היא בצבור.

ושתי לשונות יש באיזה אופן נחלקו רב נחמן ורב ששת אם ההיתר הוא היתר גמור או שרק בקושי נדחית הטומאה.

ללשון ראשון, מודה רב נחמן היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב שדינו לעבוד באותו יום - דכולי עלמא לא פליגי, מכיון שבקל אפשר לעשות הקרבן בטהרה, ואין צריכים להביא טהורים מבית אב אחר, אין הטומאה נדחית, אלא אמרינן דטהורין עבדי, וטמאין לא עבדי.

כי פליגי לענין לאהדורי [לחזר] ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא.

רב נחמן אמר: שהעבודה בטומאה - היתר גמור היא בצבור, ואין עלינו לטרוח לעשותה בטהרה.

ולכן, לא מהדרינן להביא כהנים טהורים מבית אב אחר.

לפי שכך היה סדר העבודה במקדש: הכהנים נחלקו לעשרים וארבעה משמרות. וכל משמר היה עובד בשבוע אחר, משבת לשבת.

המשמר עצמו היה מתחלק לבתי אבות, ובכל יום היה עובד בית אב אחר.

הרי, שלכתחילה, לא היה דינו של כהן מבית אב של יום אחר לעבוד ביום של בית אב זה.

ומשום כך אם אירעה טומאה בבית אב זה, אין לחזר אחר כהנים טהורין אחרים.

ורב ששת אמר: עבודה בטומאת המת אינה היתר גמור, ואף על פי שנדחית הטומאה, בקושי דחויה היא בצבור. וראוי להשתדל כדי שתעשה העבודה בטהרה, ולכן מהדרינן אפילו להביא כהנים טהורים מבית אב אחר.

איכא דאמרי:

אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב, שדינם לעבוד ביום זה, מכל מקום פליג רב נחמן על רב ששת, ואמר דעבדי נמי הכהנים הטמאין.

הערות

^[20] ובועל נדה דינו כנדה לענין זה, כן פירש"י.

אלא לאו [האם לא] ההשוואה היא לזמן טבילתן, ולמדנו שבועל נדה טובל ביום כטמא מת!

ודוחים: לא, לעולם מדברת ברייתא זו לטומאתן, ואכן בדברים שאמרנו אין כל חידוש, אלא סיפא אצטריכא ליה [סופה של הברייתא הוצרכה לו] לומר ולחדש בה, ואגב סופה הקדים דברים אלה בתחילה, שנאמר בהמשך הברייתא: אלא שחמור ממנו בועל נדה יותר מטמא מת, שבועל הנדה מטמא משכב ומושב שישב או שכב עליהם (ואפילו היתה חציצה בינו ובינם) בטומאה קלה, שהיא לטמא אוכלין ומשקין, מה שאין כן טמא מת שאינו מטמא משכב ומושב.

ועוד מקשים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת, דתני [ששנה] ר' חייא: הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת — טבילתן ביום, נדה ויולדת — טבילתן בלילה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] לדעת רב שימי שבועל נדה טובל בלילה, שהרי בברייתא נאמר במפורש להיפך, והושבו ונסתרו דבריו.

א על פרישתו של הכהן הגדול שואלים: ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו מפני החשש שמא תיטמא אשתו, הפרישהו מטומאת המת שראוי לתקן שלא יבוא אדם לבקרו בלשכתו, שמא ימות אחד הנכנסים פתאום ויטמאנו! אמר רב תחליפא אבוה [אביו] של רב הונא בר תחליפא משמיה [משמו] של רבא: זאת אומרת: טומאת המת — הותרה היא בציבור. כלומר, מיוחדת היא טומאת המת, שאם כל הציבור כולו טמא — אין חוששים לטומאה זו, ומותר לעבוד במקדש כרגיל. וכיון שעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים עבודת קרבנות הציבור היא — אין אנו חוששים לטומאת המת, שהרי איננה פוסלת בציבור.

רבינא אמר: אפילו תימא [אפילו תאמר] כי טומאת המת דחויה היא בצבור שלא הותרה היתר גמור, אלא התורה דחתה את איסור העבודה בטומאת מת מפני מצות הקרבת הקרבנות, אבל לכתחילה צריך להזהר הרבה בטהרה זו אף עבור כל הציבור. ואף על פי כן יש לומר כי לא הפרישוה את הכהן הגדול מחברת בני אדם בשבעה ימים הללו מפני שטומאת המת לא שכיחא [אינה מצוייה] שהרי אין זה מצוי שאדם הבא לבקר ימות פתאום, אבל טומאת ביתו (אשתו) שכיחא [מצוייה] שהרי בכל שעה יש לחשוש שמא תמצא אשתו ספק נדה.

כיון שהוזכרו חילוקי הדעות לענין טומאת המת בציבור מביאים כאן את המחלוקת היסודית בנושא זה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס לעבודת המקדש כשרוב הציבור טמא בטומאת המת, רב נחמן אמר: הותרה היא בציבור וכאשר רוב הציבור טמא — אין יתרון לעבודה בטהרה על פני עבודה בטומאה, לפי שלענין זה כאילו לא היתה כאן טומאה. ורב ששת אמר: טומאת המת רק דחויה היא בציבור ומשתדלים בכל האפשר שתהא העבודה בטהרה,

ומגבילים את המחלוקת: היכא דאיכא [מקום שיש] טמאין וטהורין בההוא [באותו] בית אב של כהנים שהגיע תורו לעבוד בו ביום במקדש — כולי עלמא לא פליגי [הכל, גם רב נחמן, אינם חלוקים] שהטהורין — עבדי [עושים עבודה], ואילו הטמאין — לא עבדי [אינם עושים עבודה], שודאי עדיפה עבודה בטהרה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כאשר כל בית האב כולו טמא, והשאלה למעשה היא: האם לאהדורי ולאתויי [לחזור ולהביא] כהנים טהורין מבית אב אחרינא [אחר] מאותו משמר כהנים, שתורו לעבוד במקדש ביום אחר באותו שבוע, או לא;

שרב נחמן אמר: טומאת המת היתר היא בציבור, ולא מהדרינן [ואין אנו מחזרים] למצוא כהנים אחרים, שכיון שהתירה התורה לעבוד עבודת קרבנות הציבור בטומאת מת — הרי זה כהיתר גמור וכאילו נעשה הכל בטהרה. ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, שרק מדוחק דוחים אנו את הטומאה, אולם כאשר אפשר לחזר מהדרינן [מחזרים] אנו ומוצאים כהנים כשרים.

איכא דאמרי [יש אומרים] שהמחלוקת היתה באופן אחר קצת: אפילו היכא דאיכא [במקום שיש] טהורין וטמאין בההוא [באותו] בית אב פליג [חולק] רב נחמן, ואמר: עבדי נמי [עושים עבודה גם כן] הטמאין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, must it not be that the baraita is equating them with regard to their immersion, in that both one who has relations with a menstruating woman and one impure with impurity imparted by a corpse immerse during the day?

The Gemara rejects that conclusion. No; actually, the baraita is referring to the duration of their impurity. Although there is nothing novel in that equation, it was necessary for the tanna to teach the latter clause of the baraita: However, in one sense, the case of one who is impure because he had relations with a menstruating woman is more severe than one impure with impurity imparted by a corpse. One who is impure because he had relations with a menstruating woman transmits impurity through lying on a bed or sitting on a chair, even if he never came into direct contact with the chair or the bed. He renders the bed or chair impure with a mild form of impurity. He confers upon them first-degree ritual impurity status, sufficient only to render foods and liquids impure. One impure with impurity imparted by a corpse transmits impurity by means of direct contact.

Come and hear an additional proof that Rabbi Ḥiyya taught: For the zav and the zava and the leper and the female leper, and one who had relations with a menstruating woman, and one who is ritually impure with impurity imparted by a corpse, their immersion is during the day. For a menstruating woman and a woman after childbirth, their immersion is at night. The Gemara concludes that this baraita is indeed a conclusive refutation of the opinion of Rav Shimi from Neharde’a, who said that one who is impure because he had relations with a menstruating woman immerses at night.

With regard to the sequestering of the High Priest, the Gemara asks: And before you remove him from the potential of impurity of his house, remove him from the potential of the more severe impurity imparted by a corpse. The Sages should have instituted an ordinance prohibiting visitors to the High Priest lest one die while in his chamber and render him impure. Rav Taḥlifa, father of Rav Huna bar Taḥlifa, said in the name of Rava: That is to say that impurity imparted by a corpse is permitted in cases involving the public. In cases where the public is involved, impurity imparted by a corpse does not prevent the Temple service from being conducted. Since the service of the High Priest on Yom Kippur is a service involving communal offerings, impurity imparted by a corpse does not invalidate the service.

Ravina said: Even if you say that impurity imparted by a corpse is merely overridden in public and not completely permitted, the idea that the High Priest is not removed from the potential of impurity imparted by a corpse can be understood. Impurity imparted by a corpse is uncommon. The likelihood that one visiting the High Priest will suddenly die is minimal. In contrast, impurity of his house is common, as uncertainty with regard to his wife’s status as a menstruating woman could arise at any moment.

There is an amoraic dispute with regard to the effect of impurity imparted by a corpse on the conduct of the Temple service. It was stated with regard to impurity imparted by a corpse that Rav Naḥman said: It is permitted in cases involving the public; e.g., when a majority of the Jewish people is impure, the service of a ritually pure priest is not preferable to that of an impure priest. The Temple service proceeds as though there was no impurity at all. And Rav Sheshet said: Impurity imparted by a corpse is merely overridden in cases involving the public, and service performed by a ritually pure priest is preferable.

The Gemara restricts the scope of the dispute. In a case where there are both ritually impure and pure priests in that patrilineal family tasked with serving in the Temple on that day, everyone, even Rav Naḥman, agrees that the pure priests serve and the impure priests do not serve. When they disagree, it is with regard to a case where the entire patrilineal family is impure. Is it necessary to seek out and bring pure priests from a different patrilineal family belonging to the same priestly watch, who are tasked with serving in the Temple on a different day that week?

Rav Naḥman said: The prohibition against performing the Temple service in a state of impurity imparted by a corpse is permitted in cases involving the public, and we do not need to seek out other priests. Since the Torah permitted the performance of the Temple service by priests impure with impurity imparted by a corpse, it is completely permitted and it is as though the service is performed in purity. Rav Sheshet said: The prohibition of impurity imparted by a corpse is overridden in cases involving the public, and wherever possible we seek out ritually pure priests.

Some say that the dispute is slightly different: Even in a case where there are both ritually pure and ritually impure priests in that patrilineal family, Rav Naḥman disagreed with Rav Sheshet and said that the priests serve even when they are impure,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זאת אומרת טומאה הותרה בצבור. פרש״י ז״ל וביום הכפורים כוליה קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו וקשה דהא לקמן אמרי׳ דאילו של אהרן אע״גב דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרי׳ לעשותו בטהרה. ויש לומר דהתם הוא שלא לעשותו בטומאה ממש ואומר להביא אחרת תחתיה אבל לענין דלא נטרח למעבד הפרשה דין קרבן צבור יש לו ובתו׳ פרשו דאע״ג דאילו קרבן יחיד משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר וקרבן צבור הוא חשוב כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של ציבור תלוי בו:

טומאת ביתו שכיחא לאו דוקא אלא לגבי טומאת המת שימות עליו אחד פתאום דלא שכיח טומאת ביתו כמאן דשכיחא דמיא:

דטהורין עבדי וטמאין לא עבדי. פי׳ ומבטלין הפייס מן הטמאין ואפילו הם חכמים וחשובין יותר מן הטהורים:

בגמרא שאלו עד שאתה מפרישו מביתו ר"ל וכל בני אדם נכנסי' עמו תפרישהו מטומאת מת כלומר ולא יהא כל אדם נכנס עמו שמא ימות מת עליו פתאום וכן לא יהו אחיו הכהנים נוגעים בו שמא טמאי מתים הם וכמו שאמרו למטה ח' ב' בכהן השורף את הפרה שאין אחיו הכהנים נוגעים בו משום טומאת מתים או שתהא אותה לשכה חלולה מתחתיה טפח מפני קבר התהום ותירץ בה מפני שטומאת מת (דחוי') [הותרה] היא בצבור על הצדדין שיתבארו בסמוך ואפי' היה הוא עצמו טמא מת כל לעניין קרבן צבור כטהור הוא ואע"פ שיש ביוה"כ קרבן שלו הואיל וכל קרבנות היום תלויים בו קרבן צבור הוא קרוי ואף לדעת האומר דחויה אלא שהציץ מרצה ומ"מ צריכה היא לריצוי של ציץ טומאת מת לא שכיחא ואין לחוש בה:

קרבן הצבור שקבוע לו זמן כגון פסח ושל מועדות טומאת מת דחויה בהם ר"ל שכל זמן שרוב הצבור טמאים במת או שהיו הכהנים טמאים במת או שהיו כלי שרת טמאין במת יעשה בטומאה במקום שאי אפשר לעשות בטהרה ומ"מ מחזרין על הטהרה כמה שאפשר אם היו מקצת בית אב של יום טמאים ומקצתם טהורים נעשה בטהורים היו כל בני בית אב של אותו היום טמאים מחזרים על שאר בתי אבות שבאותו משמרה היו כל בני משמרה טמאים מחזרין אחר בני משמרה של שבוע הבאה וכן בכולם ולא סוף דבר בקרבנות ששיריהם בא באכילה שאלו בא בטומאה אף השיריים אין נאכלין אלא נשרפין כמו שיתבאר בסמוך אלא אף אותם שכולם כליל כל שאפשר בטהרה אינו נעשה בטומאה ואם לא נמצאו בכל משמרות שבירושלים כהנים טהורים נעשה בטמאים אלא שמ"מ צריך שיהא הציץ מרצה עליה שהרי לא הותרה לגמרי ליעשות בטומאה במקום שאפשר בטהרה אלא שהיא דחויה במקום שאין יכול ליעשות בטהרה שאין הלכה כדברי האומר היתר היא בצבור אלא כדברי האומר דחויה היא בצבור היה הצבור או כלי שרת או הכהנים טמאים בטומאה אחרת שבגוף כגון זיבה ונדות או בשרץ ונבלה וכיוצא באלו אין מקריבין כלל ואם עשו חללו היה קרבן זה מאותן שאין זמנם קבוע כגון פר העלם דבר של צבור אינו דוחה את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו ולא סוף דבר בקרבן צבור אלא אף קרבן יחיד שקבוע לו זמן טומאת מת דחויה בו כמו שיתבאר:

אחר שטומאת מת אינה דחויה אף בקרבנות צבור במקום שאפשר בטהרה בראוי היה להזהר בפרישות כ"ג ביוה"כ שלא יהיו אחיו הכהנים נוגעין בו שמא טמאי מת הם ושלא יהיו בני אדם נכנסין אצלו שמא ימות א' מהם עליו פתאום על הדרך שביארנו למעלה אלא מתוך שטומאת מת לכהן אינה מצויה לא חששו בזה אע"פ שפר ואיל שלו מיהא קרבנות יחיד הם והיה לנו להחמיר בהם יותר מ"מ הואיל וקרבנות היום תלויים בה דינם כקרבנות היום לענין זה כמו שהתבאר ואע"פ שמזין עליו מחשש טומאת מת הזאה אין בה שום טורח:

כל קרבן הקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו הראוי להקטרה והשאר שהי' ראוי לאכילה נשרף כקדשים שנטמאו חוץ מקרבן הפסח שבא בטומאה ונאכל בטומאה הואיל ועיקר הבאתו לאכילה:

זב וזבה טבילתן ביום. וביום השביעי קאמר דמקצת היום ככולו וה"ה נמי שיכול לטבול ליל שביעי אך שאינו יכול אז להביא קרבנותיו בשמיני שצריך להעריב שמשו אבל יש שהיו מפרשין דהא^א)צ"ל דתניא. (דתנן) בפ' בתרא דנדה (דף עב.) ושוין בטבילת לילה בזבה שאינה טבילה דבליל שמיני קאמר ומביאין ראיה מדתניא בספרי מניין שטובלת מבע"י ת"ל והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד כיצד היא באה אל פתח אהל מועד אם לא העריבה שמשה ואין זה כלום דהתם לא קאמר שטובלת מבעוד יום אלא לומר שאינה צריכה להמתין עד הלילה אבל כל דכן הוא שתטבול אח"כ בליל שמיני אלא שאז לא תוכל להביא קרבנותיה עד התשיעי וההיא דנדה מיירי בזבה קטנה משום דספירת לילה לאו ספירה היא כדאמרינן בפרק ב' דמגילה (דף כ:) וכדאמרי' נמי התם בפרק בתרא דנדה (דף עב.) ושוין ברואה תוך אחד עשר וטבלה ושמשה שמטמאה משכב ומושב וחייבת בקרבן והיינו טעמא משום דלא הגיע זמנה עד יום ב' ועוד דהא נשי דידן ספק זבות שווינהו רבנן ואפ"ה לא טובלות עד הלילה. ריב"א:

^ב)שייך לעמוד שלפני זה. בעל קרי כמגע שרץ. בפסחים פרק אלו דברים (דף סז:) מפרש:

הפרישהו מטומאת מת. פי' בקונטרס שלא ימות מת עליו כו' ואין לפרש שלא יגעו בו בני אדם שמא טמאי מתים הן דהא אמרינן לקמן גבי שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו אי כרבי מאיר אי כרבי יוסי ואינהו סבירא להו טומאה דחויה היא בציבור וא"כ אמאי נוגעין בו דלפי זה יש לנו לספק הכהנים בטמאי מתים דאין נראה לומר דסוגיא דלקמן פליגא ארב תחליפא דהכא אבל לפירוש הקונט' ניחא טפי דלא אסרינן נגיעה אלא שלא יתעכב עמו בתוך הבית למ"ד טומאה דחויה היא בציבור ומיהו קצת תקנה עשו לטומאת מת בהתקנת כהן אחר ועיקר פרישתו היא משום טומאת (מת) קרי וזיבה וגם משום צנורא דנכרי כדאמרינן לקמן (דף מז.) במכילתין ואע"ג דצנורא דנכרי מדרבנן:

בד"ה סיפא כו' והכי לא מצי לשנויי כי התם דמסיפא גופה כו' עכ"ל ר"ל דלא המ"ל הכא הא כדאיתא והא כדאיתא כדקאמר התם דמ"מ כיון דסיפא איירי לטבילתן תקשי ליה למ"ד דבועל נדה טבילתו בלילה מיהו ה"מ לשנויי הכא דאיירי למחנותם ולא תקשי ליה אלא דלא נחית הכא לאוקמא בהכי אלא אי לטבילתן ואי לטומאתן וה"נ התם ה"מ לשנויי דאיירי לטבילתן אלא דלא נחית התם לאוקמא בהכי אלא אי למחנותם ואי לטומאתם וק"ל:

בד"ה אלא שחמור כו' טמאין במת כלים במת ואדם בכלים כו' כצ"ל וכ"ה בסדר המשנה ע"ש:

בא"ד ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי כו' עכ"ל לכאורה נעלם מהם דמתני' היא בסוף מסכת זבין הא דתני אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' ולא תני התם בסיפא חומרא דטמא מת מבועל נדה ויש ליישב דר"ל דאע"ג דבמתני' במסכת זבין תני אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' ולא חשיב חומרי דטמא מת מבועל נדה דלא חש להאריך אבל שמא בסיפא דברייתא מוסיף בה למתני נמי חומרי דטמא מת מבועל נדה דדרך הברייתא לפרש המתני' וק"ל:

בד"ה שמטמא משכב כו' הא לא קשה דאיכא למימר בועל נדה יוכיח כו' עכ"ל ק"ק במה שפירשו התוס' דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מזב כו' ואם תפרוך מה לזב שעושה משכב כו' אצטריך לומר בועל נדה יוכיח דהשתא אתי חדא מתרתי ה"ל לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מבועל נדה לחוד וי"ל ודו"ק:

בא"ד איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמטמא כלי חרס בהיסט כו' עכ"ל ויש לדקדק דתקשי להו הך פרכא אהא דר"פ דם הנדה דבעי למילף מק"ו ומה זב שאין מטמא בביאה כו' אבן המנוגעת כו' אינו דין שיעשה משכב ומושב הא איכא למפרך מה לזב שמטמא כלי חרס בהיסט וי"ל דלפי אותה סברא דיליף אבן המנוגעת ומצורע לטמא טומאה חמורה בק"ו מזב אית לן למילף נמי דאבן המנוגעת ומצורע מטמא בהיסט בק"ו מזב אלא דלמאי דמסיק התם למעט טומאה חמורה באבן המנוגעת ומצורע מדכתיב הזב אימעיטו נמי אבן המנוגעת ומצורע מטומאת היסט וק"ל:

בד"ה אמר רב תחליפא כו' מי דמי טומאה אישתראי כו' ואכתי לא דמי מצורע כו' כצ"ל:

גמרא דתני ר"ח הזב כו' והמצורעת. עמש"כ בפסחים (צג) בס"ד:

גמ' שם אמר רב תחליפא אבוה דר"ה (בר תחליפא). כזה איתא בכריתות (כ"ה ב) ומחקם הרש"ק. אבל עי' בחולין (לח) וברש"י שם ד"ה אבוה דבר אבוברם ותראה שלחנם מחקם:

תד"ה סיפא. ומעיקרא פריך ליה מברייתא. עי' מהרש"א לקמן בדבור הסמוך [ועמש"כ בנדרים (כו)] :

תד"ה אלא. כדתנן בריש מס' אהלות ד' טמאים במת כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת ז' כו'. כצ"ל:

תד"ה אמר. מ"מ כיון דלאו כ"י מייתו חד פסח כו' וכ"מ לקמן בסמוך דאילו ש"א כו'. עי' תשו' ש"א סי' ל"ח שהאריך בדבריהם:

תוס' ד"ה שמטמא וכו' והר"ר משה מפונטייזא פי'. עיין בר"ש פ"א מ"ג דכלים:

תד"ה אמר ר' תחליפא משמיה דרבא כו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא הוי כקרבן צבור, מ"מ כיון דלאו כולם בשותפות מייתי מהדרינן אטהורים [והיינו רק דחויה דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן אטהורים].
תימא לי, דאכתי מה הועילו [ליישב הסתירה דהכא אית ליה לרבא טומאה הותרה, ובזבחים לגבי פסח אית ליה טומאה דחויה] הא מ"מ ע"כ גם בפסח דחויה רק מדרבנן, דהא קרבן יחיד ממש נמי דחויה רק מדרבנן, וכמו שהעלו בתוס' לקמן בסמוך [ד"ה כיון דכולהו מקראי נפקי, ואי אפשר לומר מדאורייתא במקצתן הותרה ובמקצתן דחויה] וא"כ איך אמר רבא בזבחים (דף לב ע"ב) אדרבה איפכא מסתברא [מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל לא נימא כיון דהותר לצרעתו הותר לקריו להכניס בהונות, כיון דמצורע התיר' הוא להאי אשתרי ולהאי לא אשתרי אבל טמאי מתים ונעשו זבים טומאה דחויה היא, נימא הואיל והותר לטומאה הותר לזיבה, דמה לי חד דחייה מה לי שתי דחיות] הא אם נתפוס דהיכא דהותרה לא אמרינן הואיל והותרו ממילא בטמאי מתים שנעשו זבים אא"ל דיאכלו בפסח מכח כיון דאדחו אדחו, הא מדאורייתא הותרה ואסורים לאכול מדאורייתא מחמת זבים, ואיך שייך לומר כיון דמדרבנן דחויה נתיר אותו לאכול בפסח:

תד"ה א"ר תחליפא משמיה דרבא. ע' בדבריהם. נראה בעליל דס"ל להחלט דפסח עם אילו של אהרן דלא מקרי כ"כ קרבן ציבור. וכן משמע בסנהדרין (דף יב) דדומה ממש להדדי מדפריך הש"ס שם דר"י אדר"י, ועיין בחידושי תבנית אות יוסף בסנהדרין (דף יב) [לפ"ז לכאורה הדרא קושייתם לדוכתי' דרבא סבר בפסח דחויי'. והכא קאמר מ"מ הותרה טומאה הותרה אף דאיכא פרו ואילו. ע' ברש"י] והיה נ"ל דתוס' לא מפרשי כרש"י. והיינו דיש לפרש ע"פ דבריהם ריש מסכתא ד"ה וחכ"א וכו' אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה וכו'. וא"כ י"ל דלא חשו רק שכפרת ישראל היינו פר העם לא יהיה למצוה מן המובחר. אבל לפרו אין החשש כ"כ אף דכפרת ישראל תלויי' בו היינו דבעי' שמכופר מ"מ הרי כיפר אף שהיה בטומאה ועיקר החשש שאותו קרבן שיהיה לכל ישראל יהיה על צד היותר טוב. וע"ז שפיר קאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה. וק"ל:

עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו נפרישהו מטומאת מת א"ר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בצבור והקשו בתוספות תימא דבזבחים משמע להדיא דרבא גופיה אית ליה דטומאה דחויה היא בצבור ותירץ ר"י דרבא דשמעתין נמי זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא כרבי לקמן דדחויה היא וע"ז כתבו התוס' דהוא דוחק גדול לומר דרבא לא ס"ל כסתם מתני' דמכילתין ולענ"ד צדקו דברי הר"י ואין כאן דוחק כלל והיינו לפי שיטת התוס'' ישנים שהביאו ג"כ משום ר"י הזקן דעיקר השקלא וטריא במאי דקאמר מביתו למה פירש היינו עפ"י הירושלמי דבמלואים גופא נמי אהרן לא היה פורש מאשתו בלילה דיומם ולילה ל"ד ומש"ה קאמר ריב"ב דטעמא דיה"כ היינו משום חשש ספק נדה וע"ז מקשה שפיר עד שמפרישו מטומאת ביתו נפרישהו מטומאת המת ואהא משני רבא זאת אומרת טומאת מת הותרה וכו' היינו אליבא דריב"ב ומכ"ש אליבא דר"ל דלא יליף לה פרישה דיה"כ ממלואים אלא מסיני וא"כ קשה הא בסיני ששה היו ואנן ז' תנן אע"כ היינו כריב"ב דחייש לטומאת ביתו וא"כ לר"ש ע"כ תנא דמתני' סבר דטומאה הותרה בצבור משא"כ לדידן אליבא דהלכתא דקי"ל כר"י לגבי דר"ל דעיקר פרישת יה"כ ילפינן ממלואים ממש והיינו משום דקושטא דמלתא דבמלואים היה פרישה ממש דיומם ולילה דוקא כדפרישית לעיל וכמו שאבאר עוד לקמן דף י' גבי מזוזה ואהרן וכו' ואהרן היה פורש מאשתו וה"ה יה"כ וא"כ לפ"ז תנא דידן לא חייש כלל לטומאת ביתו ולא לטומאת המת ושפיר קאמר רבא בזבחים דטומאה הותרה בצבור כנ"ל בעזה"י. ובענין זה יש לפרש ג"כ אף לפמ"ש בסמוך מסברא דנפשאי דהא דאמר מביתו למה פירש היינו ליחודי בעלמא היינו נמי דוקא למ"ד דאהרן גופא לא היה פורש כלל מאשתו בלילה מכש"כ שהיה מתיחד עמה משא"כ לקושטא דמלתא דבמלואים הוי פרישה גמורה דיומם ולילה דוקא ומכש"כ דהתם עיקר פרישה היתה לשמירת המשכן. וא"כ פשיטא דלא היו מתיחדים כלל עם נשותיהם בפתח אהל מועד וממילא דה"ה ביה"כ דצריך פרישה גמורה משא"כ רבי ישמעאל גופא שפיר מצי סבר כר"י ב"ב לקמן דלא בעינן דומיא דמילואים ממש כדאשכחן במלואים דלא הוי יום ולילה ממש וע"כ היינו דהקישא דמלואים אינו אלא לעיקר מלתא דפרישה כנ"ל נכון לענ"ד. ובזה נתיישב מה שהקשו תוס' לעיל דף ג' ע"ב בד"ה דרביה בהא דקאמר ר' יוחנן לעשות לכפר תרוייהו איה"כ קאי ולא אפרה והאיך פליג על ר' ישמעאל רביה והוא תנא ולמאי דפרישית לק"מ דודאי לר"י גופא פשיטא ליה טובא מסתמא דמתני' דהכא ודפרה דפרישת פרה אינו אלא מעלה בעלמא. דאי ס"ד דהוי דאורייתא כמו ביה"כ ותרוייהו מכאשר עשה דכתיב במילואים הא ודאי ליתא דא"כ היה צריך שיהא פרישת שניהם במקום קדוש ממש דומיא דמילואים שהיה בפתח אהל מועד אלא ע"כ דפרישת פרה לא הוי אלא מעלה בעלמא וכמ"ש התוס' בהדיא לעיל בריש מכילתין בד"ה ומ"ש צפונה מזרחה. דלשכת בית האבן דפרה לא היה בה קדושה כמו לשכת פרהדרין וכן כתבו תוספות לקמן דף י' בד"ה חוץ מלשכת פרהדרין וליכא למימר דלא בעינן דומיא דמילואים ממש דהקישא לא אתי אלא לעיקר פרישה בלבד הא ודאי ליתא דאם כן ביה"כ גופא מביתו למה פירש תבא אשתו עמו במקום שמותר בתשמיש כמו שפירש ר"י הזקן ולא ניחא ליה לרבי יוחנן טעמא דחשש ספק נדה דא"כ יפרישוהו מטומאת מת דהא קיימא לן כמ"ד טומאה דחויה היא בצבור משא"כ לר' ישמעאל גופא שפיר מצי סבר דפרישת פרה נמי דאורייתא ולא איכפת ליה בשינוי מקום דלשכה משום דהיקישא דמילואים לא אתי אלא לעיקר פרישה והא דמפרישין אותו מביתו היינו משום חשש ספק נדה והא דלא מפרישין אותו מטומאת מת משום דס"ל הותרה היא בציבור כן נראה לי נכון ודו"ק:

לא לעולם לטומאתן סיפא איצטריך לי' פי' אבל לטבילתן אינם שוין דבועל נדה כנדה כרב שימי וק"ל א"כ אמאי לא תנן דב"נ חמיר בהא נמי מט"מ דזה טובל ביום ז' וב"נ אינו טובל אלא עד הלילה כנדה עצמה וי"ל דתנא לא חשיב בלטומאתן אלא מה שבעיקר טומאה לחוד ששניהם טומאת ז' ושב"נ חמור מט"מ שמטמא משכב אבל מטבילתן לא מיירי ובהכי ניחא לי הא דלא משני הכא דב"נ כט"מ איירי מלמחנותן כדמשני התם בפ"ו דפסחים משום דהכא אליבא דרב שימי קיימינן דבועל נדה כנדה וחמור מט"מ לטבילתו ואם איתא הא דב"נ כט"מ למחנותן איירי ולא מטומאתן וסיפא אלא שחמור ממנו לענין משכב לטומאתן איירי אלמא נקט תנא למילתי' בתרי גווני אכתי תקשה לר' שימי אם איתא דבועל נדה לענין טבילה כנדה ובהא נמי חמור מט"מ הו"ל למיתני הא חומרא נמי בסיפא אלא שחמור ממנו ב"נ לטבילה כיון דתנא לאו מטומאה לחוד איירי אלא ממחנותן נמי לפיכך מוקי דלא איירי אלא מטומאה לחוד אבל התם לפי המסקנא קאי דאיתותב ר"ש וב"נ אינו כנדה וקיל כט"מ בהא דטובל ביום ומעתה אין כאן חומר בב"נ מט"מ אלא בהא דמשכב לחוד נ"ל טפי לאוקמי הא דב"נ כט"מ למחנותן דהשתא קמ"ל בהא גופי' מלתא חדתא מלאוקמי סיפא איצטריך ליה ורישא לא קמ"ל מידי ובהכי ניחא לי ולק"מ מה שהקשו התוס' מאי שנא הכא דמשני סיפא איצטריך ליה והתם משני למרנותן דלא ק"מ כדפרשתי והתוס' בשמעתין תירצו זאת בתירוץ דחוק ורחוק והנכון כדפירשנו:

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת פרש"י ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו ק"ל הא הת"ק דמתניתין לא חייש למיתה כדמפרש בגמ' לקמן מיתה לא שכיח מש"ה לא חייש שמא תמות אשתו ואין צריך לתקן לו אשה אחרת ואי אדר"י פריך דחייש לשמא תמות אשתו ואפ"ה לא פליג ארישא דמפרישין אותו מביתו לחוד דהיינו מאשתו ולא מכל אדם ולא חייש לטמא מת א"כ מאי זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור דקאמר רבא הא בהדיא ס"ל לר"י הכי לקמן דקאמר הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה היא בצבור ול"ל לרבא לאתויי הא מדיוקא ועוד האיך קאמר רבינא אדר"י אפילו תאמר דחוי' הוא הא שמעינן לר"י בהדיא דהותרה וי"ל דאליבא דת"ק נמי פריך שפיר דעד כאן לא חייש ת"ק למיתה אלא למיתה דיחיד דשמא תמות אשתו דהוי אדם פרטי אבל למיתה דרבים דשמא ימות א' מן הנכנסין אצלו ס"ד דרבא אי לאו דטומאת מת הותרה בצבור כיון דחייש לטומאת ביתו ראוי נמי לחוש לטומאת מת ורבינא אמר אפ"ת דחוי' אפ"ה ט"מ אפי' דרבים לא שכיח כטומאת ביתו וכה"ג מצינו בפ"י דב"ב (דף קע"ג) לנפילה דרבים חיישינן לנפילה דיחיד לא חיישינן והא דפריך לקמן בפ"ה (דף נ"ו) למאי דר"ל דה"ט דר"י דאמר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי' ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ומאי קושיא הא האי דהשולח הו"ל מיתה דיחיד ומשום הכי לא חייש ליה משא"כ ההיא דשופרות הו"ל מיתה דרבים מש"ה חייש לה ואע"ג דר"י חייש במתניתין אף למיתה דיחיד דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו הא מפרש הגמרא פ"ב דסוכה (דף ל"ד) דמעלה עשו בכפרה דהא גבי עשה בהמה דופן לסוכה מכשיר ר"י התם ולא חייש לשמא תמות בהמה זו וזה יתבאר שם:

זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור. ק"ל תינח יוה"כ דדוחה שבת וטומאה דקביע לו זמן אבל שריפת פרה דלא קביע לו זמן ולא דחי' לשבת וטומאה תקשה הא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ [ואפי' למאי דפירשו התוס' לקמן (דף ח') גבי הא דאמר ר"י זה וזה אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד וס"ד דה"ט דר"י משום דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דגבי פרה לא הותרה מ"מ כיון דטבול יום כשר בפרה ה"נ נכשיר כהן השורף אותה בלא הזאה כלל כיון דלא בריר לן שנטמא וה"נ דאפי' ג' וז' אין צריך אלא משום מעלה בעלמא מ"מ אכתי קשה אמאי לא עבדי נמי מעלה להפרישו מט"מ כמו שעשו מעלה גבי הזאה ולהפרישו מט"ב ובדוחק גדול יש לחלק ביניהם] וי"ל דמשריפת פרה לק"מ די"ל אין הכי נמי דמפרישין אותו מט"מ ואין בני אדם נכנסין אצלו והא דקתני לעיל אין אחיו הכהנים נוגעים בו לאו למימרא דנכנסין אצלו מיהת אלא אפי' באקראי בעלמא מאבראי כשיוצא חוץ מלשכתו לשינה ולבהכ"ס בפגען בו אין נוגעין בו וכ"ת אי מפרישין אותו מכל אדם ל"ל דתני מפרישין אותו ז' ימים מביתו דהיינו מאשתו משום ט"ב תיפוק ליה דמפרישין אותו מכל אדם משום חשש ט"מ ואשתו נמי בכלל חששא זו י"ל דמביתו פורש כל ז' ימי פרישה מחשש ט"ב אבל מחשש ט"מ אין צריך לפרוש מכל אדם אלא ששה ימים לחוד ולא שבעה והיינו טעמא משום דע"י כשר בפרה ואיכא למ"ד דוקא טומאה דאותה פרשה דאיירי מט"מ וכיוצא בו אבל ט"י דבועל נדה דחמיר שמטמא משכב התחתון כעליון לא וכמ"ש לעיל בשם התוס' וי"ל דתנא דידן כוותי' ס"ל מש"ה משום חשש ט"מ אין צריך פרישה לשורף את הפרה אלא ששה ימים בלבד ויטבול ביום השרפה וישרפנה ט"י אבל משום. חשש ט"ב צריך קודם ז' ימים דאי אפשר לשרפה ט"י דב"נ אבל מיוה"כ פריך שפיר דהא ט"י דמת נמי לא הותר לו ואי ס"ד דצריך לפרוש מכל אדם משום חשש ט"מ א"כ בע"כ צריכה פרישה זו ז' ימים קודם יוה"כ כדי שלא יהיה ט"י ביוה"כ א"כ למה תנן מפרישין אותו מביתו ז' ימים הא מכל אדם נמי צריך פרישה מחשש ט"מ וביתו בכלל אלא ודאי אין צריך פרישה מחשש ט"מ והשתא פריך שפיר. מיהו למאי דפי' לעיל דליכא למ"ד דט"י דבועל נדה פסולבפרה ואפי' למ"ד ט"י דאותה פרשה דוקא היינו למעוטי ט"י דזב וכיוצא בו דטומאה יוצאת מגופו אבל ט"י דבועל נדה דאין טומאה יוצאת מגופו דמי לט"י דט"מ וכשר מהשתא אין לחלק בין ט"י של ט"מ לשל ט"ב ובתרווייהו מדינא בפרישת ששה סגי והא דמפרישין אותו בשריפת פרה ז' ימים מביתו בע"כ היינו טעמא או משום דט"י של תורה נהי דשרי מה"ת בפרה מ"מ מדרבנן אסור וכמש"ל בשם התוס' א"נ כמ"ד קידוש של פרה צריך להיות לפנים בעזרה ואי אפשר לט"י לקדש בעזרה וכמש"ל א"כ מדקתני מפרישין מביתו ז' ש"מ דמכל אדם א"צ להפרישו מחשש ט"מ דאי צריך היה צריך פרישה כל שבעה כמו מחשש ט"ב והשתא אכתי תקשה אליבא דרבא אמאי לא חייש לט"מ גבי שורף את הפרה וי"ל דאליבא דרבא צ"ל דודאי ס"ל כמאן דאמר קידוש פרה צריך להיות לפנים בעזרה מש"ה ט"י דט"ב אי אפשר בפרה כיון דקידוש שלה בפנים וא"א לט"י ליכנס בעזרה אבל ט"מ סגי בששה ימים ואי משום דט"י דט"מ נמי אינו נכנס לעזרה הא לרבא ס"ל האי תנא טומאת מת הותרה בציבור והא אמרינן לקמן לחד לישנא דר"נ דאפי' איכא טהורין בההיא בית אב עבדי נמי טמאים דכל ט"מ בציבור רחמנא שריא א"כ משום חשש ט"מ שפיר סגי בוי"ו ימים וישרפנה בט"י ואי משום קידוש דצריך פנים יקדש בפנים ויעבוד עבודת ציבור של אותו יום ותעלה לו קידוש זה לעבודת ציבור ולפרה אבל משום ט"ב ודאי צריך פרישה ז' כדי שיטבול יום קודם שריפתו דאלו ט"י דט"ב לא הותרה בציבור כלל א"כ אין לו תקנה לקדש בפנים לכך נקט מפרישין מביתו דמש"ה צריך פרישה כל ז' דאלו משום ט"מ בששה ימי פרישה סגי. מיהו ק"ל אשינויא דרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור הא אי דחוי' מפרישין אותו נמי מט"מ התינח במתניתין דלא תנן שהיו מזין עליו אבל בברייתא דלעיל (דף ד') דיליף פרישה ממילואים לכה"ג ביוה"כ ולשורף את הפרה ותני בשניהם דמפרישין אותן מביתם וטעונין הזאה כל ז' ומדמצריך הזאה לכה"ג אלמא ס"ל טומאה דחויה בציבור דאי הותרה ל"ל הזאה כדאמר לקמן ותסברא אי ס"ל לר"י טומאה הותרה הזאה כלל ל"ל וכיון דע"כ ס"ל לתנא דברייתא דטומאה דחויה היא תקשה ליה עד שאתה מפרישו מט"ב הפרישהו מט"מ ומכאן יש ראיה למה שפי' לעיל דמאן דיליף פרישה ממילואים צריך הזאה מגזה"כ כמו התם דהא דאמר לעיל נכנסו מים תחת דם דרשה גמורה היא ולא אסמכתא ומש"ה אע"ג דס"ל טומאה הותרה מדאין מפרישין לכה"ג ביוה"כ מט"מ אפ"ה צריך הזאה כמו במילואים מגזה"כ ודלא כדבעי לפרש התם התוס' דאסמכתא בעלמא היא ועיקר הזאה אינו אלא משום מעלה ומחשש ספק ט"מ דא"כ תקשה הא דאמרן אלא ודאי כדפרשתי מ"מ אכתי ק"ל אשינויא דרבא דאמר לקמן אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא לא הותרה טומאה אצלו אלא דחוי' לכ"ע ומהדרינן אטהרה א"כ אכתי תקשה ויפרישו מט"מ ומשום אילו של אהרן דיוה"כ דלכ"ע דחוי' אצלו מיהו בהא י"ל דאפי' לט"ב לא חייש אלא משום עיקר כפרה דיוה"כ אבל אילו דאין עיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו לא חיישינן ליה מיהו אכתי ק"ל מפרו דקרוי לקמן פ"ג (דף נ') קרבן יחיד לענין טומאה ועיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו ואפילו של ישראל שמתכפרים בשעירים כדאמרינן בכולה מכילתין וכדתניא הפר מעכב את השעיר והא ה"ט כיון דיחיד הוא מהדרינן דקאמר גבי איל שייך נמי גבי פר ואכתי קשה יפרישו אותו מט"מ ומשום פרו ונ"ל דהא דאמרינן כיון דיחיד הוא מהדרינן אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת כיון דקביע לו זמן הותרה וכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לספק מט"מ וכן פירשו התוס' דהא דמהדרינן באילו למ"ד הותרה אינו אלא מדרבנן דהא אילו דדוחה שבת וטומאה נפקא לן ממועדו כמו קרבנות ציבור ובשמעתין הקשו אהא דאמר רבא ז"א טומאה הותרה ובפ"ג דזבחים (דף ל"ג) אמרינן מכלל דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחויה היא ותירצו דהתם לענין פסח מיירי אע"ג דדמי לקרבן ציבור הואיל ואתי בכנופיא מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אפי' למ"ד טומאה הותרה בקרבן ציבור הבא בשותפות ודבריהם תמוהים בעיני דלפי תירוץ זה צריך לומר הא דס"ל לרבא התם דטומאה דחויה היא בפסח בע"כ היינו מן התורה דהא אמרינן לעולא דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה הא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל דמכניס ידיו לבהונות דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי לעשה דטבול יום במחנה לויה ואם איתא אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותרה לצרעתו הותרה לקריו ואמר רב יוסף ש"מ קסבר עולא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ועושים פסח ואקשו לי' אביי מי דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי' היא להא אידחו להא לא אידחו אמר לי' רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי שני דחויין ועלה מסיק הגמרא מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה בציבור והא רבא בא לקיים דברי ר"י דרובן ט"מ ונעשו זבין דאמרינן הואיל ועושין פסח מטעמא דבדיחוי אמרינן מה לי חד מה לי תרי ואי לרבא מה"ת הותרה בפסח איך עושים פסח הא בהיתרא לרבא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא ע"כ לרבא לגבי פסח מה"ת דחוי' מהאי טעמא הואיל וכל ישראל לאו חד פסח מייתו ולפ"ז פרו ואילו של כה"ג כ"ש דטומאה דחויה מק"ו השתא פסח דחובה על כל ישראל אפ"ה כיון דאין כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות טומאה דחויה לו כ"ש פרו ואילו דאינו אלא חובת יחיד דטומאה דחויה להו והדרא קושיא לדוכתי' דא"כ מאי משני רבא הכא ז"א טומאה הותרה אכתי תקשה הפרישהו מט"מ משום פרו ומהתימא על התוס' שסותרין דבריהם זה את זה ועוד ק"ל אמאי דפירשו התוס' דאפי' למ"ד הותרה אפ"ה לגבי פסח דחויה הא בפ"ק דסנהדרין (דף י"ב) תניא אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"י אומר מעברין אלמא דס"ל לר"י טומאה דחויה והאמר ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור והשתא מאי פריך שהרי הא דמעברין מפני הטומאה אפסח קאי והא פסח שאני דלכ"ע דחויה היא וכ"ת משום דלר"י בע"כ לא שאני לי' דאל"כ אכתי מצי למימר כה"ג ביוה"כ בעבודת פרו דדמי לפסח יוכיח דאין עודנו על מצחו ומרצה א"כ מטונך כיון דר"י לא שאני לי' רבא דאמר כמאן לא כר"י ולא כר"ש ועוד דהתם מסיק לר"י אם מפני הטומאה עיברו אינה מעוברת משום דטומאה הותרה בציבור אלמא לא שאני לר"י בין פסח לשאר קרבן ציבור ואי לרבא שאני לי' רבא דאמר כמאן [גליון. ואין לחלק בין פסח לשאר ק"צ מטעם אחר משום דכל ק"צ וכן פרו של אהרן עבר יומו בטל קרבנו ואין להם תשלומין מש"ה הותרה להם טומאה כיון דזמנם קבוע דהא עיקר דחיית שבת וטומאה בזמנו קבוע תליא כדאמ' לקמן בפ"ה (דף מ"ט) אבל פסח כיון דאין זמנו קבוע כ"כ דהא יש לו תשלומין בפסח שני די אם נאמר דטומאה דחויה ולא הותרה לגמרי דהא ליתא דהא רוב ציבור אין עושין את השני כדמוכח בפ"ז דפסחים (דף פ') גבי היו שלישיתן זבין וכו' א"כ ברוב צבור טמאים אי אפשר לומר דיחוי מפני התשלומין דהא אי לא עבדו בראשון אין לרובא תשלומין א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר ק"צ הקבוע להם זמן דטומאה הותרה להו למ"ד טומאה הותרה בצבור. ע"כ] הילכך נ"ל כמו שפי' התוס' בשם ר"י דרבא ז"א קאמר אבל לי' לא ס"ל והכי משמע נמי לקמן (דף ז') דאמר רבא כה"ג דלאו בדידן תליא מלתא כו' אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא דלמ"ד הותרה הזאה ל"ל כלל כדאמ' לקמן אליבא דר' יוסי אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא בצבור אלא שזה יש לדחות לפי מה שפרשתי לעיל דאע"ג דהותרה אפ"ה צריך הזאה מגזה"כ כמו גבי מלואים מ"מ יש להביא ראיה דרבא ס"ל דדחויה היא דבפ"ז דפסחים (דף ע"ט) אמרינן גבי פסח דאפי' קהל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו ואמר ר"ח לא שנו אלא שנטמאו כו' עד אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה בצבור ורבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר וכו' כל היכא דקרינן בי' כו' הרי דס"ל לרבא טומאה דחויה היא גבי פסח מן התורה דהא מייתי לה מהקישא דקרא וא"כ הוא הדין נמי לשאר קרבנות דמן התורה אין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר ודוחק לומר דרבא אליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא דקאמר ולי' לא ס"ל דדחויה היא והאי הקישא מיבעי לי' אליבא דנפשיה לכי הא דאמר רבא בפ"ב דזבחים (דף ל"ב) לענין טהור שאכל את הטמא לפניזריקת דמים דאינו לוקה ומה שדקדקו התוס' דקאמר הגמרא מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ולמאי נ"מ אמר הכי אלא משום דרבא ס"ל הכי דהותרה אין זה דקדוק דכן דרך הגמ' בכל מקום לדייק הכא ועוד דבלא"ה איצטריך לי' להגמ' למידק התם הכי לאשמועינן דז"א דקאמר רבא הכא ז"א ולי' לא ס"ל ובתשובה (סי' ל"ד) הארכתי בזה ואין זה מקומו:

רבינא אמר אפילו תימא טומאת מת דחויה בציבור. קק"ל כיון דס"ל לתנא דידן דטומאה דחויה היא אמאי לא תנא נמי דמזין על כה"ג דיוה"כ כמו דתנא בפ"ג דפרה לפלוגתא דתנאי דמייתי לעיל ושמא י"ל דרבינא כמאן דמתני חדא ס"ל. דלעשות ולכפר אלו מעשה יוה"כ וממילא ש"מ דבעי הזאה כל שבעה כמו במילואים אבל פרישה דפרה אינו אלא משום מעלה בעלמא וקמ"ל דאפ"ה הזאה נמי בעי משום מעלה ואפ"ת דס"ל לרבינא כמאן דמתני תרתי ופרישה דפרה נפקא לי' נמי ממילואים מ"מ קמ"ל בפרה לרבותא דלא תימא כמאן דמתני חדא וכ"ש יוה"כ דודאי בעי הזאה:

טומאת מת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור ואיכא תרי לישני אדר"נ ללישנא קמא כל היכא דאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב טהורין עבדי טמאין לא עבדי וללישנא בתרא אפי' אי איכא טהורין וטמאין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרי' ור"ש אמר דחויה הוא בצבור וכל כמה דאיכא טהורין לא עבדי טמאים ומשמע ודאי דדיחוי דט"מ בכל קרבן צבור חוץ מפסח כולה מלתא בכהנים לחוד תליא אבל הציבור אינו מעלה ומוריד דממנ"פ אי איכא כהן טהור כיון דלרב ששת דחויה היא וכל כמה דאיכא אפי' כהן אחד טהור לא עבדי טמאים מאי איכפת לן בהא שרוב צבור טמאים הם אפי' כולן טמאים מ"מ כיון דדחויה היא ואיכא כהן אחד טהור עושה בטהרה והא אין לצבור שום עסק בקרבן אלא לכהן בלבד וכן לר"נ לל"ק דבדאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב אפי' רוב צבור או כולן טמאים אפ"ה טהורין עבדי טמאין לא עבדי כיון דאפשר בטהורין דההוא ב"א ולא משכחת לה דתליא טומאה בצבור לגמרי וכ"ש ללישנא בתרא דר"נ דס"ל הותרה לגמרי ואפי' איכא טהורין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים אין טומאה וטהרה של צבור מעלה ומוריד ואפי' של כהנים נמי לא אלא לעולם עבדי טמאים כיון דהותרה ולא דמי לפסח דתנן בפ"ז דפסחים (דף ע"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה שאני פסח דרחמנא דחי' לטומאה דכתיב איש כי יהי' טמא ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין ונעשו ונאכל בטומאה והיינו טעמא דהיחיד נדחה משום דהתורה הקפידה שיהי' הבעלים בעזרה בשעת הקרבתו וטמא בעזרה בכרת ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ הואיל וחזי לאכול בערב ואע"ג שאי אפשר לו לעמוד בעזרה בשעת הקרבתו וה"ה לטמא בשביעי שלו מ"מ טמא מת יחיד קודם שביעי שלו נדחה הואיל ואי אפשר לו לאכול בערב ואכילת פסח מעכב דעיקרו בא לאכילה וכדאמ' בפ' מי שהיה טמא (דף אבל לציבור נדחה לרב ששת או הותרה לר"נ ביאת עזרה ואכילתו בט"מ כדתנן בפ"ז דפסחים (דף ע"ו) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה אבל שאר ק"צ אין להם עסק עם הצבור לא בשעת הקרבה ולא בשעת אכילה ולא עוד אלא אפי' אי קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדתנן התם ה' דברים שהן ק"צ באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה ולא תלי' מידי בצבור אי טמאים אי טהורים אלא בכהנים המקריבים קרבן לחוד וגדולה מזו נ"ל דהא דתניא התם בפ"ז דפסחים גבי פסח אפי' ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה פי' אפי' הטמאים בט"מ בין כהנים או ישראלים יעשו הואיל ובלא"ה כלי שרת טמאים דאין זה אלא בפסח לבד אבל בשאר ק"צ לר"ש דאמר טומאה דחויה בצבור איכא בין פסח לשאר ק"צ אליבא דרבא דהתם דהכי אמרינן התם אמר ר"ח ל"ש פי' דבשביל כלי שרת טמאים יעשו בטומאה אלא שנטמא הסכין בט"מ דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל דמטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת מתעביד אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמיא ליה גברא לא מטמיא טהורים עבדי טמאים לא עבדי מוטב שיאכל בטומאת בשר ואל יאכל בטומאת הגוף דבכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור רבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דקרינן בי' אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן בי' כל טהור יאכל פי' ולא טמא א"כ בשאר ק"צ דאינו נאכל בטומאה בנטמא הסכין בשרץ אין כהן טמא מקריבו דהא לא נדחה אצלו אפי' טומאת בשר כיון שאין נאכל בטומאת הגוף לגבי הקרבה נמי אינה נדחית ואין נדחית ט"מ בכהן בק"צ אי איכא טהורין מחמת טומאת סכין אלא בנטמא סכין במת דמעיקרא בטומאת הגוף קא מתעביד ואפי' בנטמא סכין במת נמי יש לדון בשארי ק"צ אי נעשים בטומאה דאהא דקאמר בטומאת הגוף דבכרת מתעביד הקשו התוס' ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנוס בעזרה אי נמי יאחז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ותי' בשם ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט אותן בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי א"כ בשאר ק"צ דמועטין הן יש להן כל תקנות הללו ואין טומאה נידחית אצלם כלל מפני כלי שרת שהן טמאים מ"מ בנטמא סכין בשרץ בשאר ק"צ שאין נאכלין בטומאה לא נדחה אצלם ט"מ בדאיכא טהורים ולא עבדי טמאים וכדאמרן זהו מה שנ"ל מוכרח וראיתי להרמב"ם (בפ"ד מהל' ב"מ) כל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן צבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת מת לבדה ק"צ הקבוע זמנם לפיכך כולן דוחין וכו' כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו הקרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים ט"מ או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים במת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה ואני תמה עליו בתרתי חדא בשאר ק"צ מה ענין קהל להקרבתן שהתיר להם כניסת עזרה שבכרת ואפי' למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן אע"ג דאיכא טהורים עבדי טמאים נמי אבל מה טיבם של קהל לכנס בעזרה בשעת הקרבה שאתה מתיר להם לכנס לעזרה בטומאתן ולא עוד אלא אפי' אי כל הקהל והכהנים טמאים ואין כאן אלא כהן אחד בלבד שהוא טהור למאי דקי"ל כר"ש דטומאה דחויה אינו דוחה טומאה אלא מקריבו הטהור דאין ק"צ חוץ מפסח שדוחין את הטומאה תליא כלל בטומאת רוב הקהל אלא בכהנים המקריבים וכ"ש אי אין כאן אלא טומאת כלי שרת בלבד אם נטמאו בשרץ שלא יעשו בטומאת הגוף של ט"מ ואפי' נטמאו כלי שרת בט"מ יש לדון מהאי טעמא דפי' כ"ש בנטמאו בטומאת שרץ דבודאי הדבר ברור שאין כהן טמא מת מקריבו היכא דאיכא טהורים כיון דקי"ל כר"ש דטומאה דחויה בצבור. עוד כתב שם הרמב"ם היו מקצת בית אב טמאים ומקצתן טהורים אע"פ שרובן טמאי מתים לא יקריבו אלא טהורים היו כל הב"א ט"מ יביאו מב"א אחר היתה כל המשמר טמאי מתים מחזירין על משמר אחר אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה ומפני מה מחזירים על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה. הנה מה שפסק כר"ש דטומאה דחויה בצבור יפה פסק דכולהו אמוראי שם בפ"ז דפסחים ס"ל הכי והוי לי' ר"נ דאמר הותרה יחידאי ועוד קי"ל כרב ששת לגבי ר"נ באיסורי אבל מה שפסק דאם רוב הכהנים הנכנסים לירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה תמוה בעיני דאין תלוי ברוב הכהנים כיון דטומאה דחוי' אפי' כל הכהנים טמאים ואחד לבד טהור אין דוחה טומאה כיון דאפשר בטהור ואפי' גבי פסח נמי לא תלוי ברוב כהנים לענין טומאה אלא ברוב צבור משום דדרשינן איש כי יהי' טמא איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחים לשני אבל בכהנים טמאים לא תלי' מילתא ואפי' רוב כהנים טמאים במת נעשה בטהרה ויתעסקו בו כהנים טהורים אע"פ שהן מיעוט הכהנים ורובן טמאים טהורין עושין טמאים אין עושין בין טמאי כהנים להקרבה בין טמאי ישראל לא תדע דהא התם תנן נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה הרי דייק ותני גבי קהל או רובו וגבי כהנים לא נקט או רובו ש"מ דוקא בכל הכהנים טמאים הואדעושין בטומאה אבל ברובן אין עושין בטומאה לא ע"י כהנים הט"מ ולא ט"מ הישראלים וכדפי' אע"פ שיש לדחות ראיה זו ובדוחק גדול אין נראה ועוד לדברי הרמב"ם כיון דרוב צבור ט"מ מהני להקל לגבי כהן המקריב דאם ט"מ אע"ג דאיכא טהורין מקריבו בטומאה וכיון דט"מ דרוב צבור מועיל אפי' להקל כ"ש דתהני להחמיר והשתא תמה על עצמך הרי שהי' רוב צבור זבין או מצורעין דאין טומאות הללו נידחין בק"צ אלא ט"מ בלבד אפילו כל הכהנים טהורים אין להקריב תמידין ומוספין כל זמן שהם טמאים אפילו על ידי כהנים טהורים והא ודאי ליתא דא"כ לא לישתמיט הגמ' לאשמועינן רבותא גדולה כזו וכה"ג דייק רבא פ' הערל (דף ע"ב) לא לשתמיט תנא וליתני הערל והטמא ונימא ר"ע היא דמרבי לערל כטמא וכיון דלא אזלינן בתר רוב צבור ואפי' להחמיר כ"ש דלא ניזיל בתרייהו להקל וליזיל בתר רוב ציבור ט"מ להתיר להקריב כהן ט"מ אע"ג דאיכא טהורים כיון דקי"ל טומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה נמצא אתה למד בכל ק"צ הקבוע להם זמן חוץ מפסח דדוחין את הטומאה היינו בט"מ דוקא אינו אלא בכל הכהנים שנכנסו באותו הפעם בירושלים ט"מ אבל אי איכא אפי' כהן אחד טהור הוא מקריבו ולא טמא כיון דטומאה דחויה היא ולא שני לן בין אם הציבור טהורין או ט"מ ואם הכהנים טהורים או אפי' כולן ט"מ והציבור זבין או מצורעין אע"פ שאין טומאות הללו נדחים מפני ק"צ אפ"ה קרב ע"י כהנים דלא איכפת לן בשאר ק"צ בטומאת הציבור או בטהרתן אם לא שהכהנים נטמאו בשאר טומאות וכהנים וציבור טהורים והכלי שרת לבד טמאים בשאר ק"צ לבד פסח לכ"ע אפי' לרבא אי נטמאו בשרץ כהנים טהורים עבדי טמאים לא עבדי:

כל היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב וכו' נ"ל דזה אינו אלא מדרבנן למ"ד הותרה דודאי מה"ת אין סברא לחלק בין ההוא בית אב לב"א אחר והא דמסיים בתר לישנא בתרא דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא אלישנא קמא נמי קאי אלא דנטר הגמרא עד דמסיים לפרש דברי ר"נ והדר יהיב טעמא אליבא דתרתי לישני:

(ו ב) דחויה היא בצבור.—נראה דלמ"ד דחויה היא בצבור אם נטמא כה"ג בטומאת הנפש מעמידים אחר במקומו כמו בכה"ג שנטמא בטומאת זיבה (עי' להלן מז א). ואולי נאמר דכה"ג אחר ככהן טהור ממשמר אחר דמי, ולכן משמש כה"ג זה שנטמא בטומאת הנפש. אלא שהרמב"ם בפ"ד הי"ד מהל' ביהמ"ק פסק, שחוזרין אף לכהן טהור שבמשמר אחר.

שמטמא משכב ומושב. אפילו עשר מצעות זו על גב זו וטמא מת אינו מטמא אלא מגעו: לטמא אוכלין ומשקין. ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע שטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים אבל בועל נדה כתיב ביה (ויקרא טו) כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה דמשכב נדה עצמה שמטמא אדם כדכתיב (שם) וכל אשר יגע במשכבה וגו' והביאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין דאי לטומאה חמורה לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמשכבה טמא כמשכב נדה דהא כתיב ותהי נדתה עליו (שם): ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו. ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו הפרישו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו: הותרה היא בציבור. כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין וביום הכפורים כוליה קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו: דחויה היא בציבור. אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה: בההוא בית אב. שעובד באותו יום דכולי עלמא טהורין עבדי תמידים דההוא יומא אע''פ שקרבן ציבור הן:

סיפא איצטריך ליה אלא שחמור ממנו כו'. בפרק אלו דברים בפסחים (דף סח.) פריך מהכא אילימא לטומאתם האי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא לאו למחנותם ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא וגמגמו שם התוס' אמאי משני בדוחק ומוקי רישא וסיפא בתרי טעמי לישני כי הכא לעולם לטומאתן וסיפא איצטריך ליה ונראה לי לתרץ דההיא שינויא דהתם ניחא ליה לתרץ טפי דהיא גופא איצטריך מלומר דסיפא איצטריך ליה ותנא רישא משנה שאינה צריכה משום סיפא והכא לא מצי לשנויי כי התם דמסיפא גופה פריך ואיצטריך לשנויי שינויא דחיקא אי נמי נ''ל דהתם נמי לא מצי לשנויי כי הכא דהא מסקינן הכא דבועל נדה כטמא מת לטבילתו וטובל ביום ורב שימי מנהרדעא סבירא ליה דבועל נדה כנדה לטבול בלילה ומעיקרא פריך ליה מברייתא בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתו לא לטומאתו וסיפא איצטריך ליה והדר איתותב מברייתא דתניא בהדיא בועל נדה וטמא מת טבילתם ביום ולהכי לא הוה מצי לשנויי התם לטומאתו דהא על כרחך בועל נדה כטמא מת נמי לטבילתו כדמסקינן הכא והשתא מאי טעמא הוי כטמא מת לטבילתו אלא ש''מ דכנדה הוי לכל מאי דכתיב בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמותו לטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וא''כ ה''ה למחנותם ואע''ג דמעיקרא כי אמר למאי אי לטומאה לא הוה קשה ליה אלא האי טומאת ז' כתיב ביה כו' י''ל דקושיא הפשוטה נקט ומ''מ אי הוה משני ליה לטומאתו וסיפא איצטריך ליה אכתי הוה פריך ליה והא על כרחך בועל נדה כטמא מת לטבילתו כדמסקינן הכא וכיון דדמי לטבילה דמי נמי למחנותם כדפי': אלא שחמור ממנו בועל נדה כו'. תימה לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה כיוצא בו כדתנן בריש מסכת אהלות ג' טמאין במת כלים במת ואדם בכלים טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה: שמטמא משכב ומושב בטומאה קלה. כאן חזר בו רש''י ממה שפירש בפרק אלו דברים בפסחים (דף סז:) אהא דקאמר התם אדרבה זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב וכו' משמע דמצורע אינו עושה משכב ומושב והקשה מדאמר בתורת כהנים וגילח את כל שערו פרט לבית הסתרים ודין הוא נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים ומקשה אם הקל בימי ספרו שאין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה נקל בימי גמרו שמטמא משכב ומושב כו' ותירץ רש''י וגם ר''ת דההיא דאלו דברים דמשמע דזב עושה משכב ומושב ולא מצורע היינו לטמא אדם ובגדים וההיא דת''כ מיירי לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין דאתי בק''ו כדאיתא בריש פרק דם הנדה (נדה דף נד:) ומה זב שאין מטמא בביאה עושה משכב ומושב אבן המנוגעת ומצורע שמטמאים בביאה אינו דין שיעשו משכב ומושב וממיעוטא דהזב ולא אבן המנוגעת ממעט התם מטומאה חמורה והכי נמי נמעט מצורע גופיה מההוא קרא מטומאה חמורה וכאן פרש''י שעושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין ולא כשאר משכב ומושב שעושה לטמא אדם וכלים כגון הזב והמצורע וכו' וה''ר משה מפונטייז''א פי' כמו שפרש''י בכאן וההיא דאלו דברים מוקי לה במצורע בימי ספרו וכדמשמע בת''כ שאין עושה משכב ומושב ועוד האריכו בו התוס' באלו דברים (דף סז:) וכאן לא שייך ולי הוקשה על מה שפי' התוס' דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק''ו מזב לטומאה קלה והיכי אתו האיכא למיפרך מה לזב שעושה משכב ומושב לטומאה חמורה תאמר בהני ומיהו הא לא קשה דאיכא למימר בועל נדה יוכיח מיהו אכתי איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמטמא כלי חרס בהיסט דאף בועל נדה מטמא כלי חרס בהיסט כמו שהוכיח שם ר''י מדאמר פרק בנות כותים (נדה דף לג.) מה היא מטמאה כלי חרס אף הוא מטמא כלי חרס ומדנקט כלי חרס שאין מטמא מגבו ש''מ בהיסט קאמר אלא נ''ל דטומאה חמורה נמעטיה מהזב וטומאה קלה מטמא בהיקשא דוהזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן בפרק בנות כותים (שם דף לד:) לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ואיתקש מצורע לזב גמור ומן הדין הוה לן למימר דאיתקש לזב אפילו לטומאה חמורה אלא דאתא מיעוטא דוהזב ומעטיה ונוקי מיעוטא לטומאה חמורה והיקשא לטומאה קלה: אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור. תימה דבזבחים ר''פ כל הפסולים (דף לג.) קאמר מכלל דתרוייהו סבירא להו פי' אביי ורבא טומאה דחויה היא בציבור ותירץ ר''י דהא דקאמר רבא הכא טומאה היתר היא זאת אומרת וליה לא ס''ל דס''ל (כרב) דאמר בסמוך טומאה דחויה היא ול''נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס''ל כסתם מתניתין אלא ההיא דהתם לענין פסח איירי דקאי אמאי דקאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ופריך ליה ממצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי אע''פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א''ל מטונך הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אמר רב יוסף ש''מ דקסבר עולא רובן זבין ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן א''ל אביי מי דמי טומאה אישתראי זיבה לא אישתראי וכו' דילמא הכי קאמר מר רובן טמאי מתים וכו' ואכתי לא דמי מצורע היתירא הוא טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא אידחאי א''ל רבא אדרבה איפכא מסתברא וכו' וכיון דהתם לענין פסח איירי איכא למימר נהי דפסח כיון דאתי בכינופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ''מ כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפילו למ''ד טומאה היתר היא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך (דף ז.) דאילו של אהרן אע''ג דזימנא קביעא ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מכל מקום כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין לכולי עלמא וכ''ש דניחא טפי הא דאצטריך למידק התם מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה דמאי נפקא מינה בההוא דיוקא אלא משום דרבא סבירא ליה הכא טומאה היתר היא איצטריך למידק התם דאפילו הכי מודה הוא בפסח וש''מ דשינויא דשנינן הכא ביומא בסמוך אילים באילו של אהרן דאפילו למ''ד היתר הוא בקרבן יחיד כמו אילו של אהרן ופסח אע''ג דזימנא קביע להו ודחו שבת וטומאה מודה הוא דמהדרינן אטהרה:

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד