יומא ז ע"א

כל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה [התורה התירה] אותה.

לאחר הגדרת השיטות, מגיעים לנימוקי הצדדים, אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו שטומאה דחויה היא בציבור — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה הכהן עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו, אומר הכהן שנטמאה ומביאין מנחה אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא שלא הכינו רק כדי מנחה אחת בצמצום, אומרין לו הכהנים: הוי פקח ושתוק, ואל תספר שנטמאה.

קתני מיהת [שנינו מכל מקום] אומר ומביאין אחרת תחתיה, משמע שכאשר אפשר לעשות בטהרה — עושים, ואין אומרים שהותרה טומאה בציבור! על הוכחה זו אמר רב נחמן: מודינא היכא דאיכא [מודה אני במקום שיש] שיריים של הקרבן שנותרו בטהרתם ועומדים לאכילה, שהרי אף כשהותרה הקרבת הקרבן בטומאה, מכל מקום לכשנטמא הרי אסור לאוכלו בטומאתו, ומשנותר חלקו טהור וראוי לאכילה מודה אני שמן הראוי אף לעשותו בטהרה, כדי לקיים גם את מצות אכילת הקרבנות.

מיתיבי [מקשים] על רב נחמן ממה ששנינו: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים, ונטמאת המנחה בידו, אומר הוא לכהנים ומביאין לו מנחה אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא, שלא הכינו מנחות אחרות, אומרין לו: הוי פקח ושתוק.

מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בפרים, אילים וכבשים של החג שהן קרבנות ציבור, ומנחות כאלו אינן נאכלות. הרי שאף בקרבן הציבור מהדרים שיהיה מלכתחילה בטהרה, ומכאן שלא הותרה טומאה בציבור אלא דחויה!

אמר [יכול היה לומר] לך רב נחמן: לא אין המדובר שם בקרבנות ציבור ממש, אלא: פרים שנזכרו כוונתם לפר עבודה זרה שהוא קרבן שמביא הציבור אם עבדו עבודה זרה בשגגה. כי, אף על גב [אף על פי] שקרבן הציבור הוא, מכל מקום מכיון שלא קביע ליה [קבוע לו] זמן ותאריך קבוע להקרבתו — מהדרינן [מחזרים] אנו שייעשה בטהרה, שהרי קרבן זה מותר להקריבו גם לאחר זמן. וכשדובר באילים מדובר לא בקרבנות מוספי הציבור אלא באילו של אהרן שמקריב ביום הכיפורים, שאף על גב [אף על פי] דקביע ליה [שקבוע לו] זמן, כיון שקרבנו של יחיד הוא, של הכהן הגדול כפרט — מהדרינן [מחזרים אנו] שייעשה בטהרה, שלא הותרה טומאה מכל וכל אלא לגבי קרבן ציבור שקבוע לו זמן. ולענין הכבשים אין מדובר בכבשים של קרבנות התמיד והמוסף, אלא בכבש הבא עם העומר דאיכא [שיש] שיריים לאכילה והיא מנחת העומר ששיירה נאכלים בטהרה, והרי כבר אמר רב נחמן שבמקרה כזה מחזרים שאף ההקרבה תהיה בטהרה.

מיתיבי [מקשים] עוד על רב נחמן, שנינו: דם קרבנות שנטמא וזרקו על המזבח, אם זרקו בשוגג — הורצה (נתקבל הקרבן) אם זרקו במזיד — לא הורצה. הרי שלא הותרה טומאת ציבור במקדש לגמרי! ודוחים: כי תנא ההיא [כאשר שנויה הברייתא ההיא] הרי היא בקרבן של יחיד, שודאי בקרבן יחיד לא הותרה טומאה.

ומקשים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: על מה הציץ של הכהן הגדול מרצה — על הדם ועל הבשר, ועל החלב, שנטמא במקדש, בין שנטמא בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] לומר כי טומאה היתר היא בציבור — למה לי אם כן לרצויי [שיהיה הציץ מרצה], שהרי אם הותרה הטומאה לגמרי, מה צורך יש בריצוי הציץ?

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב נחמן: כי קתני [כאשר שנינו] כי "הציץ מרצה" אין הדבר שייך לכל הפרטים שנזכרו אלא כוונתו אדיחיד [על קרבן היחיד] שהציץ מרצה אם הובא בטומאה, ולא לענין טומאת הציבור נאמרה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ כך: אפילו תימא [תאמר] שהציץ מרצה על קרבן] הציבור, אלא שמדובר שם בהנך [באלה מן הקרבנות] שלא קביע [קבוע] להן זמן, והרי אף רב נחמן מודה שקרבן ציבור שאין זמנו קבוע, לא הותרה טומאתו בציבור ועדיין צריך ריצוי ציץ.

מיתיבי [מקשים]: נאמר: "ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח) ואמרו חכמים בברייתא: וכי איזה עו‍ן הוא הציץ נושא? אם תאמר עון פיגול שהוא קרבן שחשב הכהן להקריבו שלא בזמנו — הרי כבר נאמר בו: "לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה" (ויקרא ז, יח) משמע שאין עליו ריצוי. ואם עון נותר שהותירו מן הקרבן לאחר זמן הראוי לו — הרי כבר נאמר בו "לא יחשב לו" (ויקרא ז, יח)

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

ומשום שסובר דכל טומאת מת בצבור - רחמנא שרייה לגמרי. ^[21]

אמר רב ששת: מנא אמינא לה שטומאה אינה אלא דחויה בצבור?

מהא דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר, ונטמאת המנחה בידו, אומר, ומביאין מנחה טהורה אחרת, להקריבה תח תיה.

ואם אין שם מנחה אחרת מזומנת אלא היא, יכול להקריבה בטומאה, שהרי קרבן צבור הוא ודוחה את הטומאה.

אלא, שאומרין לו לכהן המקריב: הוי פקח, ושתוק [כדי שלא יאמרו הרואים שאף מנחת יחיד קריבה בטומאה, רש"י מנחות עב א על פי שטמ"ק שם].

קתני מיהת, שאם אפשר, אומר, ומביאין אחרת תחתיה להקריבה בטהרה. ויש להוכיח מזה שלכתחילה מהדרינן לעשות בטהרה.

אמר רב נחמן: אין להוכיח מכאן לכל קרבנות צבור. כי אפילו אם נאמר שהטומאה היתר גמור הוא, מכל מקום מודינא, היכא דאיכא שיריים לאכילה. שהרי מפורש במשנה בפסחים, שקרבן צבור שקרב בטומאה אינו נאכל בטומאה.

ועל כן, בקרבנות שיש מהם חלק לאכילה ודאי שראוי להשתדל להקריבם בטהרה, כדי שתתקיים בהם מצות אכילה. ^[22]

מה שאין כן בעולות, שכולן כליל למזבח, אין צריך לחזר אחר טהרה, שהרי הותרה בהם טומאה לגמרי.

מיתיבי לרב נחמן: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים, ונטמאת המנחה בידו, אומר, ומביאין מנחה טהורה אחרת תחתיה.

ואם אין שם מנחה אחרת אלא היא, מקריבה בטומאה. ואומרין לו: הוי פקח, ושתוק.

מאי לאו, במנחת נסכים הקרבים עם פרים ואילים וכבשים שהם קרבנות המוספין דחג עסקינן הכא.

ומנחה זו כליל למזבח היא, ואין בה שיריים לאכילה, ומכל מקום מפורש שלכתחילה מביאין טהורה אחרת תחתיה, ותיובתא היא לרב נחמן.

אמר לך רב נחמן: לא כדברי המקשן דמיירי במנחת נסכי המוספין, אלא לעולם מנחה זו אם נטמאת מקריבה לכתחילה. ומנחה ששנינו בברייתא היא מנחה דפרים, דהיינו פר העולה דעבודה זרה.

שאם שגגו בית דין בהוראה בעבודה זרה ועשו צבור על פיהם, מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת, ופר העולה טעון נסכים.

וקרבן זה, אף על גב דקרבן צבור הוא, הרי אין בו דין דחיית [שבת ו] טומאה כשאר קרבנות צבור, שרק קרבנות שזמנם קבוע דוחין את השבת ואת הטומאה, ולכן כיון דלא קביע ליה זמן, מהדרינן לעשותו בטהרה, כשאר קרבנות יחיד.

ומה שמביאו בטומאה כשאין לו אחרת, היינו משום שאף קרבן יחיד שנטמא אינו נפסל בדיעבד, משום שהציץ מרצה על עון הקרבת קרבן טמא.

ואילים דקתני בברייתא, מיירי באילו של אהרן ביום הכפורים, שאף הוא עולה וטעון נסכים.

ובהכי הוא דמהדרינן אטהרה, דאף על גב דקביע ליה זמן, ודוחה את השבת ואת הטומאה, כדין שאר קרבנות ציבור שזמנם קבוע, מכל מקום כיון דקרבן יחיד הוא, מהדרינן לעשותו בטהרה. ^[23]

וכבשים ששנו בברייתא, מיירי בכבש הבא עם העומר, והמנחה, מנחת העומר היא, שאינה באה כליל למזבח, אלא נקמצת, וכיון דאיכא שירים לאכילה, מודה רב נחמן דמהדרינן לעשותה בטהרה.

מיתיבי: דם קרבן שנטמא, וזרקו - אם בשוגג הורצה הקרבן, ומותר הבשר באכילה.

ואם במזיד לא הורצה, ואין ניתר הבשר באכילה, ומשום דקנסינן ליה, דאף שנתכפרו בעלים משום שהציץ מרצה, מכל מקום אין הבשר נאכל.

והשתא מותבינן: למאן דאמר שטומאה הותרה לגמרי, אמאי נקנסנו, והרי היתר הוא.

ומשנינן: כי תניא ההיא, בקרבן דיחיד, שאינו כשר אלא משום ריצוי הציץ, ואין זה אלא בדיעבד, ומשום הכי קנסינן ליה במזיד.

תא שמע: על מה הציץ מרצה?

על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור.

ואי סלקא דעתך שהטומאה היתר היא בצבור למה לי ציץ לרצויי, והרי אינו עון כלל.

אמר לך רב נחמן: לעולם יש לנו לומר דצבור שנשנה כאן לא נשנה אלא לענין הכשר בקרבן. ואף בלא ריצוי ציץ כשר הוא.

וכי קתני הציץ מרצה - אקרבנות דיחיד, שבהם אינו מרצה אלא על ידי ריצוי ציץ.

ואי בעית אימא אפילו תימא דברייתא כפשוטה שצריך ריצוי ציץ אף בציבור, אפשר להעמידה בהנך קרבנות ציבור דלא קביע לה זמן, שדינם כקרבן יחיד לטומאה, ואינם כשרים אלא בריצוי ציץ.

מיתיבי: נאמר בפסוק בפרשת הציץ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים לרצון להם לפני ה'".

וכי איזה עון דקדשים הוא נושא להכשירו?

אם נפרש הפסוק בעון פיגול, שחישב בעבודתו על מנת לאוכלו חוץ למקומו - הרי כבר נאמר "פיגול הוא לא ירצה", ובמסכת זבחים אוקימנא להך פסוק במחשבת חוץ למקומו.

ואם כשחישב מחשבת חוץ לזמנו, שהוא עון נותר, הרי כבר נאמר "המקריב אותו לא יחשב".

הערות

^[21] ובריטב"א משמע דהיינו דוקא כשכבר נקבע על ידי פייס שכהנים אלו יקריבו, אבל לכתחילה אין מכניסין כהנים טמאים לפייס, אף למאן דאמר "הותרה".

^[22] והקשה הרש"ש, הרי אף ביום הכפורים יש קרבן הנאכל, והוא שעיר המוספין, שחטאת הוא, ונאכל במוצאי יוהכ"פ. ואם כן, חוזרת קושית הגמרא לדוכתא, שנפרישנו מטומאת המת.

^[23] ופירשו התוס' דאין זה אלא מדרבנן.

כל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה [התורה התירה] אותה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as in all situations of impurity imparted by corpses in cases involving the public, the Merciful One permits those who are impure to perform the Temple service.

The Gemara analyzes the rationale behind the two opinions. Rav Sheshet said: From where do I derive to say that impurity is overridden in cases involving the public? It is as it was taught in a baraita: If a priest was standing and sacrificing the omer meal-offering and it became impure in his hand, the priest, who was aware of what transpired, says that it is impure and the priests bring another meal-offering in its stead. And if the meal-offering in his hand is the only meal-offering available there, the other priests say to him: Be shrewd and keep silent; do not tell anyone that it is impure.

In any case, it is teaching that he says that it is impure and the priests bring another meal-offering in its place. Apparently, when it is possible to perform the service in a state of purity, even in cases involving the public, it is preferable to do so, and the prohibition of ritual impurity is not permitted. Rav Naḥman rejected the proof and said: I concede that in a case where there are remnants of the offering designated for eating it must be performed in purity wherever possible. Although it is permitted to sacrifice an offering when impure, the mitzva to eat portions of the offering must be performed in a state of purity. Therefore, in cases where portions of the offering are eaten, the preference is to sacrifice the offering in a state of purity.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Naḥman from the Tosefta: If a priest was sacrificing the meal-offering accompanying the sacrifice of bulls, rams, or sheep, and the meal-offering became impure in his hand, the priest says that it is impure and the priests bring another meal-offering in its stead. And if the meal-offering in his hand is the only meal-offering available there, the other priests say to him: Be shrewd and keep silent; do not tell anyone that it is impure.

What, is it not referring to the bulls, rams, and sheep of the festival of Sukkot, which are communal offerings that are not eaten? Apparently, even in cases of communal offerings, the priests seek to perform the service in a state of purity and the prohibition of impurity is not permitted but merely overridden.

Rav Naḥman could have said to you: No, the bulls mentioned in the Tosefta are not standard communal offerings. Rather, the reference is to the bull sacrificed when the entire community engages in idolatry unwittingly. Although this offering is a communal offering, since it has no specific time fixed for its sacrifice, we seek out a pure meal-offering in its stead.
Similarly, the rams mentioned in the Tosefta are not additional offerings of the Festival. Rather, the reference is to the ram of Aaron sacrificed on Yom Kippur. Although it has a specific time fixed for its sacrifice, since it is an offering brought by an individual, the High Priest, we seek out a pure meal-offering in its stead, as service in a state of impurity is permitted only for communal offerings.
The sheep mentioned are not those for the daily offerings or the additional offerings of the Festival. Rather, the reference is to the sheep that accompanies the omer meal-offering, as in that case, there are remnants designated for eating. Therefore, the meal-offering must be offered in purity.

The Gemara raises an additional objection to the opinion of Rav Naḥman: With regard to blood that became impure and a priest sprinkled it on the altar, if he did so unwittingly, the offering is accepted. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. Apparently, even in cases involving the public, performing service in the Temple in a state of impurity is not permitted. This objection is rejected: When that baraita was taught, it was with regard to the offering of an individual, where the prohibition of impurity is certainly in effect.

The Gemara continues: Come and hear a different argument based on that which was taught in a baraita. For what does the frontplate worn by the High Priest effect acceptance? It effects acceptance for the blood, for the flesh, and for the fat of an offering that became impure in the Temple, whether it became impure unwittingly or whether it became impure intentionally, whether it was due to circumstances beyond his control or whether it was done willfully, whether it was in the framework of an individual offering or whether it was in the framework of a communal offering. And if it enters your mind that impurity is permitted in cases involving the public, why do I need the frontplate to effect acceptance? If the prohibition of impurity is permitted, no pardon is necessary.

The Gemara responds that Rav Naḥman could have said to you: When the baraita teaches that the frontplate effects acceptance it is not referring to the entire list of items cited in the baraita; it is referring to an individual offering brought in impurity, not to a communal offering. The communal offering is mentioned only in the sense that in that case too, impurity is permitted, albeit for a different reason. Or if you wish, say instead: Even if you say that the frontplate effects acceptance for a communal offering, it is only for those offerings that lack a fixed time. Rav Naḥman concedes that with regard to those communal offerings that have no specific time fixed for their sacrifice, the prohibition of performing the service in impurity remains in effect and requires the acceptance effected by the frontplate.

The Gemara raises an objection. It is stated: “And Aaron will gain forgiveness for the sin committed in the sacred things that the children of Israel shall hallow in all their sacred gifts, and it shall be always upon his forehead that they may be accepted favorably before the Lord” (Exodus 28:38). And for which sin does the frontplate gain forgiveness? If it is for the sin of piggul, an offering disqualified by the intention to sacrifice or eat it after the permitted time, it has already been stated: “And if it is eaten at all on the third day, it is piggul; it shall not be accepted” (Leviticus 19:7). There is no acceptance of an offering that became piggul. And if it is for the sin of notar, meat of an offering left after the permitted time for eating it passed, it has already been stated: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings is eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offered it” (Leviticus 7:18).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דכל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא. פי׳ שרייה היתר גמור בין לענין הבעלים בין לענין המקריבים ובין לענין טומאת הקרבן ואין מבטלין בשביל זה פייסות של כהנים.

מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה. פי׳ דאע״ג דהותרה טומאה בצבור להקרבה אינו נאכל בטומאה וכיון שכן בכל קרבן שיש בו שירים לאכילה מהדרי׳ לעשותו בטהרה כדי שיהו השירים נאכלים כדינם:

מאי לאו פרים ואלים וכבשים דחג. פי׳ במנחת נסכים שלהם שהיא נשרפת כולה ואין בה שירים לאכילה ואפילו הכי מביאין אחרת תחתיה וקשיא לרב נחמן:

במזיד לא הורצה שאין הציץ מרצה בו והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אפילו במזיד הורצה ורבנן הוא דקנסו שלא יהא הבשר נאכל אבל בעלים נתכפרו דלא מייתו חולין לעזרה כיון דמדאורי׳ הורצה. ומיהו שמעינן מינה דלאו היתר הוא דהא בעי׳ ציץ לרצות וכשהוא במזיד אף הציץ אינו מרצה מדרבנן. ובמסכת מנחות רמינן מתני׳ בהדי אידך דבסמוך דקתני שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד. ושנינן דחדא מינייהו בזדון טומאה ושגגת זריקה. ואידך בשגגת טומאה וזדון זריקה. ופליגי אמוראי איכא מאן דאמר בזדון זריקה קנסו לפי שזרק במזיד ואיכא מאן דאמר דאדרבא כיון דלתקוני מכוין לא קנסינן ליה. ובזדון טומאה הוא דקנסינן:

על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו׳. ואיכא למידק בבשר טמא מה רצוי יש בו דלהתירו באכילה אי אפשר דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תירץ רש״י ז״ל בפסח ראשון דמהני אליבא דר׳ יהושע דאמר אם אין בשר אין דם נזרק. דדוקא כשאבד או נשרף אבל אם נטמא הבשר יש בשר חשיב והדם נזרק שהציץ מרצה על הבשר כאלו הוא טהור. ובתוספות אמרו דאפילו לרבי אליעזר דאמר התם אעפ״י שאין בשר יש דם. מהני רצוי ציץ לאחשוביה כבשר טהור לאפוקי ממעילה לכהן האוכלו. ולאקבועיה לדין פגול אם פגל בו כהן וכן הוא בפסח שני:

בין ביחיד בין בצבור. פי׳ ומיהו דצבור עדיפא שאפילו טומאת הגוף נדחית בו אבל ביחיד אין טומאת הגוף נדחית בו וכדאיתא בהדיא בפסח שני.

כי קתני הציץ מרצה איחיד וקס״ד דאיחיד ממש קאמר ופרכי׳ דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקי׳ דדומיא דיחיד קאמרי׳ בהנהו דלא קביע להו זמן.

גרש״י ז״ל וכי אי זה עון הוא נישא אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב ופרש״י ז״ל דפגול האמור כאן אינו כפגול הנאמר בשאר מקומות שרוצה לומר שחשב עליו לחוץ לזמנו שיש בו כרת אלא הכא למה שחשב עליו לחוץ למקומו קרי פגול ונותר זה אינו נותר ממש דא״כ למה יפסל הקרבן למפרע בשבילו אלא לפגול דעלמא שחשב עליו חוץ לזמנו קרי נותר והכין אמרי׳ בזבחים פגול חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו ותרי קראי כתיבי בהאי ענינא חד קרא אריכא דכתיב בפרשת צו את אהרן ואם האכול יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה וחד קרא זוטא בפרשת קדושי׳ תהיו ואם האכול יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה וקרא זוטא מיירי באיסורא זוטא דהיינו חוץ למקומו שאין בו כרת וקרא אריכא באיסורא רבא דהיינו חוץ לזמנו שיש בו כרת ועובר אף משום לא יחשב והיינו דגרסי׳ הכא אם עון פגול שהוא חוץ למקומו שהוא אסורא זוטא הרי כבר נאמר לא ירצה לחוד דכתיב בקרא זוטא ואם עון נותר דחוץ לזמנו דהוי אסורא רבא הרי כבר נאמר אף לא יחשב בקרא אריכא אבל לא גרסי׳ אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה דא״כ הוה מוקמי׳ קרא אריכא לאסורא זוטא וקרא זוטא לאסורא רבא וזה אי אפשר ואם נאמר דפגול פגול ממש דחוץ לזמנו ונותר חוץ למקומו הא ליתא חדא דלא שייך ביה שם נותר ותו דבזבחים אמרינן דפגול זה חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו כן פרש״י ז״ל בכאן ובזבחים ובמנחות ומיהו ברובא דנוסחי אשכחן אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה וכן היא במקום אחד ואע״פ שהיא במקום אחר כגרש״י ז״ל ור״ת ז״ל פי׳ דגרש״י ז״ל אתייא אליבא דאביי דאמ׳ התם בפרק ב׳ דזבחים דפגול ונותר מתרי קראי נפקי אבל רבא אמר התם דתרוייהו נפקי מקר׳ אריכא ומוקי קרא זוטא למילתא אחריתי ולדידי שפיר גר׳ כגרסת הספרים ושתי הנוסחאות חדא אתיא כאביי וחדא אתיא כרבא והא דאקדים תנא פגול לנותר לגרש״י ז״ל בעי לאקדומי איסורא זוטא דכתיב ביה לא ירצה בלחוד ולאידך גרס׳ מקדים פגול שהוא אסורא רבא ומקדים ליה בכל דוכתא לנותר ממש:

היה מקריב מנחה ונטמאת מביאין אחרת תחתי' ואם אי אפשר באחרת עושין בצנעה כיצד היה מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת כגון שקצרו בלילה שיעור שני עומרים מביאין אותה ואם אין שם אחרת אומרים הוי פקח ושתוק ולא תודיע את הפסול אחר שאין בו תקנה ולא סוף דבר בזו שהיא נקמצת אבל כל שבאה בטהרה ושיריה נאכלים שראוי להביא אחרת כדי שלא יהיו שיריה באים מהיתר אכילה לשריפה אלא אף אם היה מקריב מנחת פרים ואלים של חג אע"פ שכולה כליל ונטמאת אם יש אחרת מביאין ואם לאו אומרין הוי פקח ושתוק אבל הזבחים עצמן כל שבקרבן צבור אפי' נטמא הבשר והחלב זורק את הדם ושל יחיד כל שנטמא אחד מהם ונשאר השני בטהרה זורק ואם נטמאו שניהם לא יזרוק לכתחילה ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על כל טומאת הקרבים אבל לא על טומאת הנאכלים אלא נשרפין שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למדת שהציץ אע"פ שהוא מרצה על טומאת הגוף שבצבור אינו מרצה על טומאת הגוף של יחיד לעולם ולא אף על קרבנות צבור שאין קבוע להם זמן אלא בשקבע להם זמן אבל מרצה דברים הקרבים בטומאה אף בקרבן יחיד או קרבנות צבור שאין קבוע להם זמן ולא על כולם כיצד דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וכן בחלב שנטמא שאם הקטירהו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ויש אומרים אף במזיד:

פר דע"ז. ואע"ג דאמרינן בפרק הוציאו לו (דף נ.) דדחיית טומאה תלוי' בקביעות זמן ולא בציבור ויחיד מ"מ כשאין אחרת אלא היא אומרים לו הוי פיקח ושתוק מפני שהציץ מרצה ובאילו של אהרן דבסמוך אע"ג שקבוע לו זמן מ"מ אהדורי מהדרינן אטהרה דשל יחיד היא:

בין בשוגג בין במזיד כו' אי קשיא והא ברייתא דלעיל תני בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וקשין אהדדי עיין תירוצה בפסחים בפ' כיצד צולין שחולקים רבינא ור' שילא בפתרון זו הברייתא דתני בין בשוגג בין במזיד אבל טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה:

בפרש"י בד"ה בין בצבור כו' ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף כו' עכ"ל ר"ל דבטומאת בשר ועולין ליכא לפלוגי בין יחיד לצבור דבכולהו הציץ מרצה ודאיכא לפלוגי בין יחיד לצבור מדכתיב איש כי יהיה טמא וגו' דאין נדחין היינו בטומאת הגוף וק"ל:

תוס' בד"ה שנטמא בין בשוגג כו' וא"ת א"כ בפרק הקומץ כו' לזריקתו דאידי ואידי כו' עכ"ל כצ"ל:

ודע דבתוס' פרק האשה רבה כתבו אהך ברייתא דהציץ מרצה בין ביחיד בין בצבור דאתיא כמ"ד טומאה דחויה בצבור אבל למ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצויי כו' עכ"ל והתימה מהם דהא הכא פריך לה מהך ברייתא למ"ד הותרה ומשני לה שפיר דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואי בעית אימא כו' וי"ל דלמאי דמסיק הכא דתנאי פליגי בהכי משמע להו דלית לן לשנויי הני שנויי דחיקי אלא דאתיא כתנא דס"ל טומאה דחויה בצבור ודו"ק:

גמרא אר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה. קשה דהא ביוה"כ איכא נמי שעיר המוספין דנאכל בערב כדתנן בפ' שתי הלחם ועמש"כ לקמן (יב) ותמצא ישוב לזה:

גמ' שם היה מקריב מנחת פרים כו' מאי לאו פרים כו' דחג. ועי' פרש"י. וק"ל הא דרשינן תמורה (רפ"ב) מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' אחר עשרה ימים וא"כ אין להם זמן קבוע וע"ש. וכן יקשה דביוה"כ נמי איכא מנחות נסכים ועי' ר"ה (ל ב) תד"ה ונתקלקלו ובמש"כ לקמן (לא ב) בס"ד. ועי' לקמן בס"פ טרף בקלפי בסוגיא דתמיד תחלתו דוחה ובתוס' שם:

רש"י ד"ה כל טומאת מת כו'. שייך לעיל על הא דאר"ת ז"א טומאת המת הותרה היא בצבור:

רש"י ד"ה בין בצבור. ומה בין יחיד לצבור כו'. הא דל"ק דנ"מ בלכתחלה היכא דליכא אחר דבצבור שרו וביחיד משמע לכאורה דאינו אלא בדיעבד. דז"א כדמוכח מהא דמוקי לעיל דהיה מקריב מנחת פרים כו' בפר עבודת כוכבים אף דדינו כקרבן יחיד כמש"כ התוס' שם וקתני דאם אין שם אלא היא א"ל הוי פקח ושתוק. אבל יש נ"מ ג"כ בטומאת עולין היכא דנשבר הציץ:

רש"י ד״ה במזיד. ניתן. צ"ל ניתו:

גמ' מודינא היכא דאיכא שיריים. עיין מנחות טו ע"א תוס' ד"ה ר"י:

תד"ה שנטמא, דאין סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד.
קשה לי דא"כ בקיצור הו"ל למיפרך בפ' האשה רבה (דף צ) מיני' וביה, כיון דבשוגג הורצה, ע"כ דמדאורייתא מרצה וממילא גם במזיד הכי הוא, ואיך אמרו חז"ל דבמזיד לא הורצה איך מתנין לעקור דבר מן התורה.

תד"ה כיון דיחיד וכו', אלא מדרבנן גזרו וכו'. יש לע' לפ"ז קושית תוס' לעיל ד"ה א"ר תחליפא במקומה עומדת. דל"ש תירוצם דפסח לא מקרי כ"כ קרבן ציבור. דהרי מכל מקום הוא רק דרבנן והאיך קאמר ר"י כיון דאדחי לטומאה אדחי ג"כ לזיבות. הא מדאורייתא לא אדחי דהרי הותר. ועיין:

תד"ה דם שנטמא וכו' הנ"מ היכא דאטמי שיריים גופיה וכו'. יש לדקדק לפ"ז מאי צריך הש"ס לדחוקי לשנויי אברייתא דעל מה הציץ מרצה וכו' דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד. ולא משני דבציבור היינו בנטמא בשר לענין היתר אכילה. ועיין:

אמר ר"ש מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו' סוגיא דשמעתא נ"ל דלמ"ד טומאה דחויה בציבור אין חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד בטומאת קרבן ביש לו אחרת מביא אחרת בטומאת קרבן כמו בטומאת גברי דמהדרינן אטהורים לכתחלה ובדיעבד איכא בינייהו תרתי בחדא חמיר גברי מקרבן ובחדא קיל מיני' חמיר דטומאת גברי אינו דיחוי אלא בטומאת מת בלבד אבל לא בשאר טומאות ובמת נמי דוקא בציבור אבל לא ביחיד אבל טומאת קרבן בין ביחיד בין בציבור בין בט"מ בין בשאר כל טומאות בדיעבד הורצה מיהו איכא בין טומאת גברי לשל קרבן בט"מ דגברי מרצה בצבור מאליו ואפי' נשבר הציץ אבל טומאת קרבן בין של יחיד בין של צבור אינו מרצה שום טומאה אפי' של מת אלא ע"י הציץ לאפוקי נשבר הציץ לר"ש או אינו על מצחו לר"י דאינו מרצה והיינו דאמר ר"ש לקמן כה"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה ואטומאת קרבן קאי ומוכיח מזה דאפי' אינו על מצחו מרצה וש"מ כל היכא דליכא ריצוי ציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו דיחוי אפי' בציבור והכי משמע נמי מהא דהיה מקריב מנחת עומר דקרבן ציבור הוא אפ"ה אומר ומביא אחרת תחתי' משום דטומאה דחויה בציבור ומאן שמעת לי' דדחוי' ר"ש ולדידי' בע"כ אפי' אינו על מצחו מרצה משום קושית כה"ג ביוה"כ יוכיח ומסתמא לא מיירי מנשבר הציץ דלר"ש נמי לא מרצה דא"כ היה לו לפרש בהדיא הכי ואפ"ה מביא אחרת תחתיה וש"מ דאפי' ע"י ריצוי ציץ טומאה דחויה בציבור משום הכי ביש אחרת מביא אחרת תחתי' ומיני' בלא ריצוי דציץ כגון בנשבר הציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו מרצה וכן הא דהיה מקריב מנחת פרים ואילים דבסמוך דר"ל דמיירי מק"צ ומסתמא איירי אפי' בעודו על מצחו ואפ"ה אומר ומביא אחרת ש"מ כדפי' והתוס' גבי הא דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח פי' להיפוך דדמי טומאת קרבן לשל גברי דאפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור בדיעבד א"צ ריצוי ציץ וריצוי ציץ מהני דאפי' יש לו אין צריך להביא אחרת תחתיה והא דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דמרצה היינו אפילו ביש לו אין צריך להביא אחרת ועל זה אמר יוכיח דמרצה אע"פ שאינו על מצחו מדאין צריך להביא אחרת וההיא דמנחת פרים דס"ד דבשל חג מיירי דק"צ הוא ואפ"ה מביא אחרת היינו באינו על מצחו לר"י או בנשבר ואליבא דכ"ע אלו דברי התוס' ולפ"ז אפי' בטומאת קרבן נמי איכא בין ק"צ לשל יחיד בדליכא ריצוי ציץ דבשל יחיד דיעבד נמי לא ובשל ציבור דיעבד שפיר דמי דטומאת קרבן נמי דחוי בציבור בדלא אפשר ואינו במשמע וכמו שכתבתי ועוד בסמוך תניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא וכו' בין ביחיד בין בציבור וקס"ד משום דטומאה דחויה בצבור צריך ריצוי ציץ ולדברי התוס' אפילו אי טומאה דחויה בציבור אכתי אין ריצוי ציץ דיחיד ודציבור שוין דאלו יחיד בלא ציץ פסול אפי' בדיעבד ובציבור אין צריך ריצוי ציץ בדיעבד וטומאה דחויה כשל גברי וא"צ כלל לציץ אלא ביש לו דאין צריך להביא אחרת לכתחלה ועוד ק"ל על התוס' דכולה סוגיא דפ"ז דפסחים (דף ע"ז) מוכח כדברי דטומאת קרבן חמיר משל גברי בלא ריצוי ציץ למ"ד טומאה דחויה בציבור דשל קרבן פסול לגמרי אפי' בדיעבד דתנן התם ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח ומסיק שם בגמרא דלמ"ד טד"ב ואין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על העולין ולמ"ד בעינן עם הדם בשר או חלב לא משכחת ליה דבאין בטומאה דהא ליכא אלא דם ולא אכילות ועולין כיון דאין הציץ מרצה על טומאתן ועוד ב' הלחם אפי' חדא ליכא והשתא אם איתא דבטומאת קרבן אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור דיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ כמו טומאת גברי א"כ אפ"ת אין ציץ מרצה לא על אכילות ולא על עולין מ"מ הני ה' דבאין בטומאה דקחשיב קרבן ציבור נינהו וכיון דלא אפשר בדיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ אלא ודאי טומאת קרבן בלא ריצוי ציץ דיעבד נמי לא וכדפי' ובאמת בעיקר הדברים למ"ד טומאה דחויה בציבור דחמיר טומאה של קרבן משל גברי כבר תמה ר"י הביאו התוס' בשמעתין דמשמע למ"ד טומאה דחויה בציבור אינו דיחוי אלא ע"י ריצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברי דחוי בציבור אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף וכדתנן לקמן (דף פ') ונראה דזה הכריחו להתוס' בשמעתין לדמות של קרבן לשל גברי דדחוי בק"צ בלא ציץ אבל אי אפשר לומר כן מההוא סוגיא דפסחים וכדפי' וכ"ת למאי דפי' דטומאת קרבן חמיר משל גברי דשל גברי בלא ציץ מרוצה בקרבן ציבור ושל קרבן לא הא א"א לטומאת גברי בלא טומאת קרבן והא כי נגע בו טימאהו וכה"ג אמרינן ריש פי"ג דזבחים (דף ק"ז) הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב ריה"ג אומר טמא שאכל טהור חייב וטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא ואיכא להקשות אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טימאהו ובגמ' פריך שפיר קאמרי רבנן ומוקי רבא בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר לכ"ע חייב, כי פליגי בנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף וכו' דבר זה אפרש לקמן גבי כה"ג יוכיח:

ודע דגם הרמב"ם ס"ל דהא דטומאת הגוף. דמת דחויה בציבור הוא ע"י ריצוי ציץ וכמש"מ במלואים ואני תמה הא בפ"ק דשבועות (דף ט') אמרינן מ"ט דר"ש דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו פי' על האוכל קודש או הנכנס למקדש בטומאה ושעירי ר"ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא דכתיב גבי שעיר של ר"ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש"מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש ואי מרצה אטומאת הגוף של טמא מת שעבד בקרבן ציבור הא מרצה על טומאת מקדש וניליף שעיר של ר"ח מיני' שיהי' מכפר על טומאת מקדש בכה"ג וזה ניחא טפי לדון גז"ש זו דעון עון בכה"ג דהא פריך התם אי מה להלן עולין פי' על טומאת בשר ודם הקרב אף כאן טומאת עולין פי' אף שעיר של ר"ח יהא מכפר על טומאת עולין על טומאת דם ובשר הקרב ולא על האוכל בשר קודש שנטמא ומשני עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הרי למאי דאתי' ליה גז"ש זו דעון עון מציץ ל"ד לי' לגמרי שעיר ר"ח בכפרתו לציץ דציץ מכפר על טומאת עולין וזה על בשרהנאכל ואי ציץ מכפר ומרצה על כהן טמא מת שעובד בק"צ הא מרצה ומכפר על עון העדה ושאינו עון בשר אלא ודאי הא דטומאה דחויה היא בציבור בלא ריצוי ציץ ואין הציץ מרצה אלא על טומאת עולין בלבד ורש"י נמי פי' התם מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת הדם והחלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה הציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכים להביא קרבן אחר והיינו כמש"כ וה"נ אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ג) בשמעתא דזקני דרום עון קדשים אין עון מקדישים לא פי' אין הציץ מרצה אטומאה בין דבעלים בין דכהנים ובפ"ב דמנחות תנן נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים ר"י אומר שניהם יצאו לבית השריפה וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל ובגמ' אמר ר"א מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל ולפני זריקה במאי פליגי אמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות קמיפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור"י סבר אין הציץ מרצה על אכילות והקשה ר"א מהא דתניא ר"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה לפי שאין ק"צ חלוק והכא מאי הציץ מרצה איכא פי' דהא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף שיהא כטהור לענין זה שאף הטהורים יעשו בטומאה וש"מ דעל טומאת הגוף בקרבן צבור אין הציץ מרצה והא דטומאה דחויה בציבור בלא ריצוי ציץ הוא וכ"כ שם התוס' דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (דף ע"ח) למ"ד טומאה דחויה בציבור בעי ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ מרצה והיינו כמ"ש נמצא אתה למד דטומאת הגוף של ט"מ דחויה בציבור בלא ציץ ואפי' נשבר הציץ שפיר דמי וטומאת עולין אינה דחויה אלא ע"י ציץ ודוקא עודנו על מצחו לר"י או אפי' אינו על מצחו לר"ש אלא שלא נשבר מ"מ אם יש אחרת מביא אחרת אבל אינו על מצחו לר"י ולר"ש בנשבר אפי' אין לו אחרת בדיעבד נמי פסול:

קתני מיהת אומר ומביא אחרת תחתיה ק"ל על מה שפרש"י בפ"ו דמנחות (דף ע"ב) אהא דאומר ומביאים אחרת תחתי' שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד דא"כ מנ"ל לר"ש להוכיח מכאן דטומאה דחויה בציבור הא גזרה מדרבנן בעלמא היא ואפי' ר"נ לא קאמר אלא מטעמא דאיכא שירים לאכילה ובסמוך אכתוב עוד בזה:

אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה ק"ל הא שם בפרק רבי ישמעאל מסיים עלה דהיה עומד ומקריב דברי רבי ראב"ש אומר בין כך ובין כך אומרים לו הוי פקח ושתוק שכל עומר שנקצר שלא כמצותו פי' שמצותו לקצור בליל י"ו בניסן כדיליף התם (דף ס"ו) דקצירה וספירה בלילה וטעמא דרבי מפרש התם אע"ג דמצות קצירה בלילה מ"מ בדיעבד כשר בשנקצר שלא כמצותו ומוקי למתניתין דהתם דתנן מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר כרבי והשתא כיון דלרבי נמי מצות קצירה מן התורה הוי בלילה לכתחלה קשה לרב נחמן דאמר טומאה הותרה בציבור למה אומר ומביאים אחרת תחתיה וקוצר ביום משום מצות אכילת שירים מאי אולמא הא מהא למידחי מצות קצירה בלילה מפני מצות אכילת שירים דנמי אינו מעכב בדיעבד דהא אם אין לו אחרת אומרים לו הוי פקח ושתוק וש"מ דאכילת שירים דיעבד אינו מעכב אלא ודאי ש"מ מהא דה"ט דבטלו מצות קצירה בלילה בזמנה מפני מצות אכילת שירים משום האי גזירה דפרש"י שמא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד ובהא אפי' ר"נ מודה כדאמר בסמוך גבי מנחת פרים ואילים אבל קצירת העומר מסורה לבית דין דע"י שלוחי ב"ד היתה נקצרת כדתנן התם מש"ה לא שייך למגזר שמא יאמרו שאין צריך קצירה בלילה ושמא לזה כיון רש"י התם שפי' הא דמביא אחרת תחתיה משום שמא יאמרו דאליבא דר"נ פי' הכי מ"מ אי לזה כיון סתם דבריו ביותר מ"מ ר"ש מוכיח שפי' דטומאה דחויה בציבור מדמביא אחרת ואי הותרה משום האי גזרה אינו כדאי לבטל מצות קצירה בזמנה אבל למאי דמסיק ר"נ משום דאיכא שירים לאכילה וכיון דלא סגי אלא בביטול מצוה אחת משתים אלה או אכילת שירים או קצירה בזמנה הא עדיפא לבטל קצירה בזמנה משום גזירה דמנחת יחיד:

קתני מיהת אומר ומביאים אחרת תחתיה יש לומר דללישנא בתרא דר"נ דס"ל אפי' אי איכא טהורים עבדי טמאים וע"ז מביא ר"ש ראיה מהא דאומר ומביא אחרת תחתיה אלמא כל היכא דאפשר בטהרה מהדרינן ה"נ כיון דאיכא טהורים לא עבדי טמאים אבל ללישנא קמא דלא פליג ר"נ אלא בדליכא טהורים בההוא בית אב אבל בדאיכא אפי' ר"נ מודה דלא עבדי טמאים לק"מ מהא דבדאיכא אחרת דמי לדאיכא טהורין בההוא בית אב ובהא אפילו ר"נ מודה ובדליכא דמי לדאין שם אלא היא וכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (דף ז') גבי שיראי צריכי שומא דפליגי רבה ורב יוסף ואיכא תרי לישני אליבא דר"י ומביא ר"י ראיה לדבריו ואינו אלא אליבא דחד לישנא ולפ"ז הא דמקשה בסמוך מהיה מקריב מנחת פרים נמי אינו אלא ללישנא בתרא לחוד ויש לפרש נמי דאפי' ללישנא קמא דר"נ נמי פריך מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה אלמא כיון דאפשר באחרת מביא אחרת ה"נ אע"ג דליכא טהורים בההוא בית אב כיון דאפשר לאתויי מבית אב אחר ליש שם אחרת דמי דמביא אחרת:

קתני אומר ומביאים אחרת תחתיה וכ"ת למאי דפי' דטומאת קרבן חמיר טפי מטומאת הגוף דט"מ דזה צריך ריצוי ציץ ובלא"ה אפי' בדיעבד פסול אבל טומאת הגוף בלא ריצוי ציץ דחויה בציבור אי ליכא טהורים א"כ מאי קושיא לר"נ מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה כיון דטומאה הותרה בציבור ל"ל ריצוי ציץ הא ר"נ לא אמר הותרה אלא גבי טומאת הגוף דט"מ ואיכא למימר הואיל וקיל דאין צריך ריצוי ציץ אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור מש"ה ס"ל דהותרה אבל טומאת קרבן חמיר וצריך ריצוי אפי' למ"ד דחויה איכא למימר דאפי' ר"נ דאמר ט"מ הותרה מ"מ בטומאת קרבן מודה דחמיר טפי וס"ל דדחויה דמר"ש נשמע לר"נ דכמו לר"ש דס"ל דחויה מחמיר בשל קרבן משל גוף לענין ריצוי ציץ ה"נ לר"נ אע"ג דבשל גוף ס"ל הותרה אפ"ה בשל קרבן אפשר לומר דחמיר ואינו אלא דחוי וכ"ת ק"ו מה טומאת הגוף דחמיר דבכרת אמרה תורה הותרה של קרבן דקיל דאינו בכרת לא כ"ש שהותרה והא דלר"ש דס"ל דחויה חמיר של קרבן משל גוף דזה דחויה בלא ריצוי ציץ וזה צריך ריצוי ציץ דוקא ולא אמר ק"ו כה"ג די"ל דטומאת קרבן ע"י טומאת מת דדחיה בטומאת הגוף בלא ציץ אין ה"נ דאמרינן האי ק"ו לדחותו בטומאת קרבן בלא ריצוי ציץ והא דאמר ומביא אחרת תחתיה בנטמאת בידו היינו בנטמאת בידו בשאר טומאות שאינו ט"מ שאינו דחוי בציבור וליכא ק"ו אבל ט"מ דקרבן אין ה"נ דאין צריך ריצוי ציץ מק"ו והאי ריצוי ציץ דדם ובשר וחלב דציבור בשאר טומאה דליכא ק"ו וביחיד אפי' בט"מ נמי צריך ריצוי ציץ דטומאת הגוף גופי' דטומאת מת בשל יחיד אינו דחוי וכיון דליכא ק"ו ריצוי ציץ דיעבד נמי מעכב דא"כ לר"נ דאמר הותרה נמי איכא למימר כה"ג דשל קרבן נהי דט"מ הותרה מק"ו משל גוף אפ"ה בשאר טומאות דליכא ק"ו איכא למימר דמודה דבכל קרבן דחויה:

היה מקריב מנחת פרים. ק"ל למאי דס"ד דבשל חג מיירי ומשום דטומאה בציבור דחויה מאי ארי' דנקט מנחתם אפי' מקריב פרים ואילים וכבשים גופייהו דחג הוי מצי למיתנא דאם נטמאו בשעת הקרבה אומר ומביאים אחרים תחתיהם כיון דהיינו טעמא משום דטומאה דחויה בציבור ולר"נ ניחא דמשום כבשים נקט להו במנחות דמיירי בעומר וקמ"ל נקצר שלא בזמנו כשר ודלא כראב"ש וי"ל דאי הוה נקט בקרבנות החג גופייהו דנטמאו בע"כ בנטמא הדם מיירי וס"ל כמ"ד בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) דמשקי בי מטבחייא דכן ואין מקבלין טומאה אפי' לעצמן ואפי' למ"ד התם דמ"מ מדרבנן מיהו מקבלין טומאה אפ"ה אין מביאין אחרת כיון דמן התורה טהורין:

דם שנטמא וזרקו הקשו התוס' הא לא הורצו היינו להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפר א"כ בזה אין חילוק בין אי טומאה הותרה או דחויה בציבור ותירצו דלמ"ד דחויה ניחא כיון דמחמיר כולי האי בטומאת גברי ועולין קודם הקרבה אבל למ"ד הותרה הו"ל למישרי באכילה אפי' במזיד כיון דבטומאת גברי ועולין מקיל כל כך דהיתר הוא ואיני יודע מה סברא היא זו ומה ענין זה לזה לתלות היתר אכילה במזיד בהיתר הקרבה אבל לינראה כפשוטו דלאו ממזיד לא הורצה קא פריך דההיא קנסא בעלמא הוא אלא משוגג הורצה פריך מדלא קתני בשוגג כשר במזיד פסול דאע"ג דבעלים נתכפרו אפ"ה כיון דאין בשר נאכל שייך בי' לשון פסול כדתנן בפ"ג דזבחים (דף כ"ו) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' פסול ואמר שמואל עלה פסול בשר פי' שאינו נאכל אבל בעלים נתכפרו ש"מ דבשוגג הורצה היינו ע"י ציץ שמרצה עליו ובלא"ה לשון ריצוי לא שייך אלא ע"י ציץ דכתיב ביה לרצון להם ועוד דהכי תניא בפ"ג דמנחות (דף כ"ה) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וקתני סיפא ובנכרים בין שוגג בין במזיד כו' לא הורצה וטעמא משום דכתיב לרצון להם ולא לנכרים דלאו בני הרצאה נינהו כדמפ' בפ"ד דזבחים (דף מ"ה) ש"מ דהאי הורצה בשוגג היינו ע"י ריצוי ציץ ואי טומאה הותרה ל"ל ריצוי ציץ לרצויי כדמקשה בסמוך מהא דעל מה הציץ מרצה ואע"ג דלא חש כאן להאריך כמו בסמוך לית לן בה ועוד דבסמוך תנא דאפילו על המזיד ציץ מרצה והגמרא ר"ל דלמ"ד הותרה אפי' במזיד אין צריך לציץ מפרש לה בהדיא לרבותא דאפי' אמזיד דתני לא צריך ריצוי ציץ למ"ד הותרה ואע"פ שהתוס' פירשו התם במנחות דהא דדייק ביבמות דמה"ת הציץ מרצה אפי' במזיד מהא דעל מה הציץ מרצה ולא מייתי לה מסיפא גופה דקתני בציבור אפי' במזיד מרצה ש"מ דהא דאמרינן דאינו מרצה במזיד ביחיד קנסא דרבנן הוא י"ל דה"א טעמא לאו משום ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור לאו דשייך לשון הורצה שלא ע"י ציץ דהא התוס' בעצמם מסיימי שם אע"ג דלשון הורצה משמע ציץ אלא ה"א איידי דנקט רישא גבי יחיד במזיד הורצה היינו ע"י ציץ נקט נמי בסיפא גבי ציבור הורצה אע"פ שלא ע"י ציץ הוא ומ"מ גם התוס' שם משמע להו דלשון הורצה לא שייך אלא גבי ציץ א"כ פריך הכא שפיר מדתני בשוגג הורצה דמשמע ע"י ציץ דמרצה ואי הותרה ריצוי ציץ ל"ל בשוגג ואע"פ שמפרש"י משמע נמי לכאורה דממזיד לא הורצה קא פריך אי אפשר לומר כן וכדכתבתי אלא ודאי כדפי' עיקר. מיהו ק"ל מאי ס"ד דמקשה דהאי דם שנטמא איירי מציבור והא קתני סיפא דההיא שם במנחות בד"א ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ונ"ל דלס"ד ס"ל למקשה דהאי בד"א ביחיד דקתני בכל קרבן יחיד איירי אפי' באותן שקבוע להם זמן ואע"ג דבמזיד לא הורצה אי אפשר לפרש אקרבן יחיד שקבוע לו זמן כגון פר ואילו וחביתין של כה"ג דהא מוקי לה ביבמות לא שני אלא לאכילה אבל בעלים נתכפרו והני לאו בני אכילה נינהו דחביתין ואילו של כה"ג כולה כליל ופרו נשרף חוץ לג' מחנות מ"מ הא איכא פסח דק"י הוא כדאמ' לקמן פ"ה (דף נ') וקבוע לו זמן ובר אכילה הוא ועלי' נמי תנא שוגג הורצה ע"י ציץ והא פסק דוחה טומאה ואי טומאה הותרה ל"ל ציץ לרצויי על הפסח דהא דמי לק"צ לענין טומאה ואע"ג דאמ' אילים באילו של אהרן אע"ג דקבוע לו זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן לאו משום דלא הותרה טומאה בקרבן יחיד הקבוע לו זמן למ"ד טומאה הותרה בציבור דודאי מה"ת הותרה כמ"ש התוס' וכ"כ למעלה גבי פסח גופא מההיא דפ"ג דזבחים אלא מדרבנן מהדרינן לכתחלה אבל בדם שנטמא וזרקו כיון דמה"ת בק"י הקבוע לו זמן כפסח הותרה ל"ל ציץ דבאינו על מצחו לר"י או בנשבר לד"ה אינו מרצה ואמאי כיון דשוגג הוא וליכא למיקנסי' מדרבנן בלא ציץ נמי נתכפרו בעלים דבשלמא הא דתני במזיד לא הורצה אע"ג דמרצה מה"ת אלא מדרבנן אינו נאכל אפ"ה תני לישנא דלא הורצה אגב רישא דתני גבי שוגג לישנא דריצוי דאינו אלא ע"י ציץ אבל הא דתנא בשוגג הורצה קשה ריצוי ציץ ל"ל ומשני כי תניא ההיא ביחיד אע"ג דהמקשה נמי ידע דביחיד איירי אלא דס"ד דמיירי בק"י הקבוע לו זמן אפ"ה משני לי' סתמא כי תניא ההיא ביחיד ולא מפרש בקבוע לו זמן משום דסתם ק"י שמיירי בשמעתין לענין טומאה היינו באין קבוע לו זמן והקבוע לו זמן בכלל ק"צ הוא והא דתלינן בכולה שמעתין דחוית טומאה בק"צ אע"ג דאינו תלוי אלא בקבוע לו זמן כדאיתא לקמן פ"ה (דף נ') היינו טעמא משום דרוב ק"צ קבוע להם זמן ורוב ק"י אין קבוע להם זמן וכי קאמר כי תניא ההיא ביחיד היינו ק"י דקרי לי' בשמעתין לענין טומאה דלא קבוע לי' זמן דאלו הקבוע לו זמן בכלל ק"צ קרי לי' לענין דחוית טומאה והא דלא פריך מסיפא דבציבור הורצה ואי טומאה הותרה בציבור ל"ל ריצוי ציץ כמו דפריך מהא דעל מה הציץ מרצה י"ל דטעמא דריצוי בצבור לאו ע"י ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור ואיידי דתנא רישא גבי יחיד לא הורצה תנא נמי בסיפא גבי ציבור הורצה והא דפריך מעל מה הציץ מרצה [כאן חסר התירוץ והתירוץ פשוט דעד כאן לא שייך לומר דתני איידי רק על לשון הורצה דמשמעותיה ע"י ציץ ולא נקט לשון כשר משום רישא אבל בברייתא זו דנקט בהדיא על מה הציץ מרצה בין ביחיד בין בציבור משום איידי לא נקט טעות. וגם בלא"ה לא שייך כאן איידי דמה שהורצה בציבור אין צריך לכתוב כלל דכ"ש הוא מיחיד אם לא דלאשמועינן דאף בציבור אינו מרצה אלא ע"י ציץ:

כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא. דכתיב [במדבר ט] איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה: מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה. דאע''ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף עז:) ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין: ואם אין אלא היא. שלא מצא מזומן לכך: מאי לאו פרים ואילים דחג. שהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור: פר דע''ז. דצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך: אילו של אהרן. דיום הכפורים: בכבש הבא עם העומר. כדכתיב (ויקרא כג) ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין: במזיד לא הורצה. ואע''פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא: על מה הציץ מרצה. דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים שירצו לבעלים: רצון. הרי הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך למיתני רצון: בין בצבור. ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור ציץ (מרצה) לרצויי שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן: כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתני. וצבור אהכשירה קתני שאף של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו: ואי בעית אימא אצבור. נמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן: ה''ג אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב והכי פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים (דף כח.) שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:

פרים פר דע''ז. פי' דעולה הוא וטעון מנחת נסכים דאע''ג דצבור הוא מהדרינן והא דאמר אומר לו הוי פקח ושתוק ומביא אותה בטומאה לאו משום דטומאה דחויה בצבור דהא לא דחי שבת כיון דלא קביעא ליה זמן וטומאה נמי לא דחי כדאמר לקמן פרק הוציאו לו (דף נ.) כל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אע''פ שהוא קרבן צבור והא דמביאה בטומאה היינו משו' דרצויי ציץ ודווקא טומאת קרבן דמרצה ציץ אבל טומאת הגוף דכהנים לא אידחו לגבייהו כלל דלגמרי חשיב קרבן יחיד: כיון דיחיד הוא מהדרינן. הכא ודאי חשוב קרבן צבור לדחות שבת ולדחות הטומאה אפילו טומאה דגברי מיהו לא הותרה בו טומאה אלא דחויה היא כיון דיחיד קא מייתי ליה ותימה לי והא כולהו מקראי נפקי פרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן מאי שנא דיש מהן שהותרה בהן טומאה ויש מהם דחויה וי''ל למאן דאמר טומאה היתר היא בכולהו הותר טומאה מדאוריית' אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן יחיד דליהדרי אטהורין ולמ''ד טומאה דחויה היא סבירא ליה דבכולהו דחויה היא מדאורייתא: דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה. תימה לי מאי פריך הא לא הורצה דקאמר היינו להתיר בשר באכילה ובהא מודו כולי עלמא דלאכילה לא אמרינן היתר היא בצבור ועוד לכאורה משמע דלא פריך אלא למ''ד היתר היא בצבור ואמאי אפי' למאן דאמר דחויה ליפרוך כמו למאן דאמר היתר היא דע''כ לא פליגי אלא אהדורי אטהורין קודם הקרבת הקרבן אבל אם כבר קרב הקרבן בהא לא פליגי וי''ל דפריך שפיר למאן דאמר היתר היא דנהי לאכילה לית ליה היתר היא ה''מ היכא דאיטמו שירים גופייהו אבל הכא דבשר לא איטמי הוה ליה למישרי אפי' באכילה כיון דמיקל כולי האי דאית ליה טומאה דגברי ודעולין היתר היא אבל למאן דאמר טומאה דחויה ניחא דכיון דמחמיר כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה סברא הוא שיש להחמיר בבשר אע''פ שהוא טהור ואפי' לאחר הקרבה: שנטמא בין בשוגג בין במזיד כו'. הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה והכא קאמר דמרצה אף על המזיד בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) מקשה לה הש''ס ואיכא למאן דמשני טומאתו בשוגג אין במזיד לא זריקתו בין בשוגג בין במזיד ואיכא למאן דאמר איפכא ותימה דבפ' האשה רבה (יבמות דף צ.) מקשה מההיא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה למ''ד אין ב''ד מתנין לעקור דבר מן התורה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שניטמא בין בשוגג בין במזיד ואמור רבנן דלא מרצה ומאי פריך הא שנינן פרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) הנך תרי ברייתות חדא בטומאה וחדא בזריקה וא''כ איכא למימר דההיא דדם שנטמא במזיד לא הורצה מדאורייתא נמי קאמר וי''ל דאינו סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד לא בזריקה ולא בטומאה דודאי מדאורייתא מרצה בכל ענין וחילוקא דמפלגינן בין שוגג למזיד היינו מדרבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר בטומאה לפי שנראה לו יותר להחמיר בנטמא במזיד משום דאתחלתא דפסולא היא ועוד דלא נתכוין לעשות מצוה אבל בזריקה בטומאה לא קנסוהו כיון דלאו תחילת פסולא הוא ועוד במצוה קא עסיק ולמר מסתבר ליה להחמיר יותר בזריקה משום דדבר מגונה ביותר הוא להקריב לגבוה דבר שאינו טהור וא''ת א''כ בפרק הקומץ רבה לישני דההיא דעל מה הציץ מרצה איירי מדאורייתא וההיא דדם שנטמא איירי מדרבנן וי''ל אם איתא דמדרבנן אין חילוק בין טומאתו לזריקתו דאידי ואידי הוה אמרינן דלא הורצה במזיד וא''כ ההוא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד מדאורייתא דווקא איירי לא הוה ליה למיתני סתמא הכי כיון דבזמן שנשנית הברייתא לא הוה מרצה במזיד כן פר''י בפרק האשה רבה (יבמות דף צ. ד''ה והא): על הדם ועל הבשר. בפסחים פ''ק (דף טז:) פי' רש''י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אור''י דאתיא אפי' כר''א דאמר יש דם אע''פ שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ יש לומר היינו כדאמר בפרק כיצד צולין (שם דף עח.) לאקבעינהו בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה: אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב. כך היא הגירסא בכל הספרים אלא שרש''י הגיה איפכא על פי הת''כ ובחנם הגיה דהא מסקינן בפרק שני דזבחים (דף כח:) דתרוייהו מקראי אריכא נפקי ורישיה דקרא דאם האכל יאכל ביום השלישי.

יומא ז ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד