יומא ח ע"א

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה' אמרה תורה "על מצחו תמיד" ללמד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה בארבע פרשיות שבהם על אחת כמה וכמה שחייב לזכור אותן, ולא להסיח דעתו מהן.

ושואלים: ולשיטת ר' שמעון שאמר שהכתוב בא ללמד שתמיד מרצה הציץ אף כשאינו על מצח הכהן, והכתיב [והרי נאמר] גם כן "על מצחו ונשא"! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] לקבוע לו מקום הוא דאתא [שבא], שממילים אלה למדים היכן מניח הכהן הגדול את הציץ, אבל לא שהציץ חייב להיות שם תמיד.

ושואלים: ור' יהודה, דין זה של לקבוע לו מקום מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, לומד הוא] דבר זה ממה שכתוב "על מצחו" — ללמד שהציץ יהיה מצוי על מצחו. ושואלים: אם כן, לר' שמעון נמי [גם כן] תיפוק ליה [תצא לו, ילמד] הלכה זו ממה שנאמר "על מצחו"! ומשיבים: אין הכי נמי [כן הוא גם כן] ומכאן הוא למד.

ושואלים: אלא אם כן, "על מצחו ונשא" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה הוא למד מחזרה זו? ומשיבים: אמר [יכול היה ר' שמעון לומר] לך בביאור הכתוב: אם הציץ שלם וראוי למצח — מרצה, שאינו ראוי למצח — אינו מרצה, לאפוקי [להוציא] נשבר הציץ דלא [שאינו] מרצה.

ושואלים: ולר' יהודה, נשבר הציץ מנא ליה [מנין לך] שאינו מרצה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד] הדבר מפני שלא נאמר "מצח" אלא "מצחו" וזו לדעתו הדגשה הבאה ללמד: דבר הראוי להיות על מצחו שלו. ור' שמעון: לימוד זה מן הדיוק "מצח" "מצחו" — לא משמע ליה [אינו נשמע לו, אינו נראה לו], שלדעתו אין כל הבדל משמעות לענין זה בין "מצח" ו"מצחו".

א ומציעים: נימא [האם נאמר] הני תנאי [תנאים אלה] ר' יהודה ור' שמעון שנחלקו לענין טומאה בציבור כהני תנאי [כתנאים אלה] אחרים, שאף הם נחלקו באותה בעיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד זה הכהן הגדול לפני יום הכיפורים ואחד זה הכהן העוסק בשריפת הפרה האדומה מזין עליו כל שבעה ימים של פרישה מכל מי חטאות של אפר הפרות האדומות שהיו שם במקדש למשמרת, שמא נטמא בטומאת מת באחד הימים לפני פרישתו, וכיון שאין יודעים מתי הוא יום שלישי ושביעי שלו — מזים בכל יום. אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: אין מזין עליו, שבעה ימים, אלא ביום השלישי וביום השביעי בלבד שהרי אם יש לחשוש לטומאתו — די בהזאה זו בלבד כדי לטהרו. ואילו ר' חנינא סגן הכהנים מחלק ואומר: כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה ימים, ואלו כהן גדול ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי.

ומדייקים: מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], כי ר' מאיר סבר: טומאה של מת רק דחויה היא בציבור, ולכן מזים אנו עליו כל שבעה ימים, כדי לטהרו טהרה גמורה, ולצאת מידי כל ספק טומאה. ואילו ר' יוסי סבר: טומאה היתר גמור היא בציבור, ולכן אין צורך להקפיד כל כך בהזאה.

על הצעת הסבר זו תוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר להבין כך? שכן אי [אם] סבר ר' יוסי כי טומאת מת היתר גמור היא בציבור — אם כן הזאה כלל למה לי? שהרי כיון שהותרה, הרי זה כאילו הוקרב בטהרה. אלא עלינו לחזור בנו מהסבר זה ולומר דכולי עלמא הני תנאי סברי [לדעת הכל, תנאים אלה סבורים] כי טומאת המת רק דחויה היא בציבור, ועל כן צריך להזות עליו.

ואלא הכא בהא קמיפלגי [כאן בנושא זה נחלקו], ר' מאיר סבר: אמרינן טבילה בזמנה מצוה שאף כי הטמא, משעה שהותר לטבול, הריהו נטהר מטומאתו בכל זמן שיטבול אף אם איחר טבילתו, מכל מקום מצוה היא שיטבול מיד כשיגיע זמן טהרתו. וכשם שטבילה בזמנה מצוה כך הזאה בזמנה מצוה, וכיון שיש חשש שמא נטמא הכהן הגדול בשלושת הימים שלפני פרישתו, יש להזות עליו בכל יום, למן היום הראשון, שמא הוא שלישי לטומאתו. ואילו ר' יוסי סבר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] כי טבילה בזמנה מצוה היא וכן אין הזאה בזמנה מצוה, ולכן אין להזות עליו אלא ביום השלישי וביום השביעי, והרי הוא נטהר בכך אף שאולי אינו יום שלישי ושביעי לטומאתו.

על הסבר זה מקשים: וכי סבר ר' יוסי כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] טבילה בזמנה מצוה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהיה שם משמות ה' האסורים במחיקה כתוב בדיו על בשרו של אדם — הרי זה לא ירחץ את גופו במים ולא יסוך את גופו בשמן, שמא ימחק, ולא יעמוד במקום הטנופת, שאסור לבזות את השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה וחייב לטבול כורך עליו על מקום השם גמי (מין עשב) שיכסה את השם אבל יניח למי הטבילה לחדור בלי חציצה וטובל. ר' יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו ואינו צריך להקפיד על כריכת הגמי ובלבד שלא ישפשף את המקום וימחקנו בידים.

וקיימא לן [ומוחזק בידינו] כי בשאלה אם טבילה בזמנה מצוה קא מיפלגי [חולקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שטבילה בזמנה מצוה, ולכן צריך להמתין עד שיהא לו גמי לכרוך. אף אם ימנע על ידי כך מטבילה בזמנה. ור' יוסי סבר: אמרינן [אומרים אנו] טבילה בזמנה מצוה, ולכך אינו צריך להמתין עד שיהא לו גמי אלא יורד וטובל מיד. ואם כן אין לומר שמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היתה לענין טבילה בזמנה. אלא יש להסביר כך: דכולי עלמא להני תנאי אמרינן [לדעת הכל לשיטת תנאים אלה אומרים] אנו טבילה בזמנה מצוה. ואם כן במה נחלקו?

והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה הם חלוקים] שר' מאיר סבר: מקשינן [מקישים, משווים, אנו] דין הזאה לדין טבילה, לומר שכשם שטבילה בזמנה מצוה — אף הזאה בזמנה מצוה. ור' יוסי סבר: לא מקשינן [אין אנו משווים] הזאה לטבילה, שאף שטבילה בזמנה מצוה — אין הזאה בזמנה מצוה.

ושואלים: ור' חנינא סגן הכהנים המחלק בין יום הכיפורים ופרה אדומה מה דעתו בענין זה? אי מקיש [אם הוא משווה] הזאה לטבילה, אם כן אפילו כהן גדול ביום הכפורים נמי [גם כן] יצטרך להזות בכל יום משבעת הימים, ואי לא מקיש [אם אינו משווה] הזאה לטבילה — אם כן אפילו כהן השורף את הפרה נמי [גם כן] לא! ומדוע איפוא הוא מבדיל ביניהם?

ומשיבים: לעולם תפרש כי לא מקיש [אינו משווה] ובעצם אף על כהן השורף את הפרה לא היה צריך להזות כל שבעה, אלא שכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא [בלבד] היא שעשו בו, כשם שהוסיפו חכמים הרבה מאד מעלות ודקדוקים נוספים בדין הכהן השורף את הפרה, ולא מעיקר ההלכה, אלא כדי להדגיש את צד הטהרה שבדבר.

ושואלים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא [ברייתא זו] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: אין הבדל בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים אלא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

ומה ציץ, שקדושתו קלה, שאין בו אלא אזכרה אחת של השם, שכן היה כתוב עליו קודש לה', אמרה בו תורה שיהיה "על מצחו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו.

תפילין, שקדושתן חמורה שהרי יש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.

ומקשינן: ולרבי שמעון, דאמר דהפסוק מתפרש שתמיד מרצה הוא, והא כתיב "והיה על מצח אהרן ונשא"!?

ומשנינן: ההוא קרא דעל מצח אהרן - לקבוע לו מקום ללבישת הציץ הוא דאתא. שמקום הנחת הציץ הוא על המצח.

ומקשינן: ורבי יהודה, שלמד מפסוק זה שאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו, בעל כרחינו שפירש שאין צריך פסוק זה להשמיענו היכן מקום לבישת הציץ, ואם כן קשה: לקבוע לו מקום לציץ - מנא ליה!?

ומשנינן: רבי יהודה נפקא ליה מקום הציץ מסיפא דקרא, שנאמר "והיה על מצחו תמיד", ומיותר רישא דקרא ללמדנו על ריצוי הציץ.

ומקשינן: ורבי שמעון נמי תיפוק ליה לקבוע מקום מ"על מצחו"!?

ודחינן: אין הכי נמי.

ואלא "על מצח אהרן, ונשא" מאי עביד ליה?

אמר לך רבי שמעון, פסוק זה באמת בא ללמדנו הלכות ריצוי הציץ, שאם היה הציץ ראוי למצח, אז הוא שמועיל ומרצה.

אבל כשאינו ראוי כלל להיות על המצח, אינו מרצה.

והיינו לאפוקי אם נשבר הציץ, שאף רבי שמעון מודה דלא מרצה.

ומקשינן: ולרבי יהודה שמיעט מפסוק זה אפילו באופן שהציץ שלם אלא שאינו על מצחו בשעת הריצוי, נשבר הציץ לגמרי מנא ליה שאינו מרצה, עד שפסוק דידן מיותר הוא למעט כשאינו על מצחו.

ומשנינן: נפקא ליה לרבי יהודה מסוף הפסוק "והיה על מצחו תמיד". לפי שאפשר היה לכתוב "מצח" בלא וי"ו, ונכתב "מצחו", מזה נלמד לנשבר הציץ.

ושוב מיותר "והיה על מצח אהרן" ללמדינו שכל שאינו ממש על מצחו אינו מרצה.

ומקשינן: ורבי שמעון, מה הוא דורש מוי"ו מיותרת זו?

ומשנינן: דרשא זו ד"מצח - מצחו" לא משמע ליה לרבי שמעון למידרש.

והוינן במחלוקת זו אם טומאה היתר היא בצבור או שאינה אלא דחויה:

האם נימא דתנאי - רבי יהודה ורבי שמעון, כהני תנאי שנחלקו בברייתא.

דתניא: אחד זה הכהן השורף את הפרה, ואחד זה הכהן הגדול שעובד ביום הכפורים, היו מזין עליו כל יום מאותם שבעה ימים שהיו מפרישין אותו, מאפר כל החטאות שהיו שמורות שם במקדש, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: אין מזין עליו אלא בימים שלישי ושביעי לפרישתו בלבד.

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: חילוק יש ביניהם: שהכהן השורף את הפרה, מזין עליו כל שבעה ימים. אבל הכהן הגדול שעובד ביום הכפורים אין מזין עליו אלא בימים שלישי ושביעי לפרישתו.

ומפרשינן: מאי לאו, בהא פלוגתא קמיפלגי רבי מאיר ורבי יוסי:

רבי מאיר סבר שהטומאה דחויה היא בציבור, וראוי להשתדל ככל האפשר שיעבוד בטהרה.

וזהו טעם ההזאות, שחוששין שמא נטמא במת קודם פרישתו. ולכן צריך לעשות ההזאות כהלכתן - דהיינו בזמנם, שכמו הזאת מי חטאת, לטהר טמא מת, נעשית בימים שלישי ושביעי לטומאתו, הרי כיון שבכל יום מאותם שבעת ימים יש לנו להסתפק שמא הוא יום שלישי או יום שביעי לטומאתו, צריך להזות כל יום, כדי לטהרו מספק טומאת מת.

ורבי יוסי סבר שהטומאה היתר גמור היא בציבור, ואין חובה לטהרו אפילו אם נטמא.

ובעל כרחינו שאין ההזאות אלא מעלה בעלמא, הנלמדת מפרישה דמלואים, ואם כן אין צריך להזות עליו אלא שלישי ושביעי.

ודחינן: ותסברא דבהכי נחלקו?

והרי אי נימא דסבר רבי יוסי שהטומאה היתר היא בציבור, אם כן הזאה כלל, ואפילו בשלישי ושביעי למה לי, והרי כפי שביארנו אין ההזאות לטהרו אלא משום דילפינן ממלואים, ואין שייך בהם זמן של שלישי ושביעי.

אלא, בהכרח לפרש דכולי עלמא הני תנאי דברייתא סברי שטומאה דחויה היא בציבור, וההזאות הן כדי לטהרו מספק טומאת מת.

והכא, בהא הוא דקמיפלגי:

רבי מאיר סבר: אמרינן שטבילה בזמנה, אף על פי שאינה מעכבת, מכל מקום מצוה היא. שנאמר "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים". והוא הדין להזאת מי חטאת, שלכתחילה מצותה בזמנה, דהיינו בימים שלישי ושביעי לטומאתו. ולכן, לכתחילה, מזין עליו כל שבעה ימים, שמא הוא יום שלישי או שביעי.

ורבי יוסי סבר: לא אמרינן טבילה בזמנה - מצוה. ואף לכתחילה רשאי הטמא לטהר עצמו זמן מופלג לטומאתו.

ואף בהזאת מי חטאת לא קפדינן שתהיה ההזאה בשלישי ובשביעי לטומאתו.

ומה שנאמר בתורה שלישי ושביעי אינו אלא שאינו יכול להזות קודם יום שלישי לטומאתו, וכן שצריך להמתין ארבעה ימים בין הזאה להזאה. ולכן סובר שאף לכתחילה אין מזין עליו אלא בימים שלישי ושביעי לפרישתו. שאף אם נטמא ביום האחרון קודם פרישה, מועילה ההזאה לטהרו.

ופרכינן: וכי אפשר לומר דסבר רבי יוסי דלא אמרינן טבילה בזמנה - מצוה?

והתניא: הרי שהיה שם השם - שאסור למוחקו, כתוב על בשרו, הרי זה לא ירחץ ולא יסוך כדי שלא ימחק. ^[25]

וכן לא יעמוד במקום הטינופת, מפני קדושת השם.

ואם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי כדי שלא ימחק השם וטובל.

רבי יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו ואינו צריך לכרוך גמי, ובלבד שלא ישפשף בידים את בשרו במקום השם.

וקיימא לן במסכת שבת דבדין טבילה בזמנה, אם הוי מצוה, קמיפלגי.

דתנא קמא סבר דלא אמרינן טבילה בזמנה - מצוה, ויכול לדחות הטבילה עד שימצא גמי לכורכו על בשרו, כדי שלא ימחק השם.

ורבי יוסי סבר אמרינן טבילה בזמנה - מצוה, וחוששין שמא לא ימצא גמי מיד, וישהה טבילתו לאחר זמן, ותתבטל מצות טבילה בזמנה.

ומעתה, אי אפשר לפרש דעת רבי יוסי דברייתא דידן שסובר טבילה בזמנה לאו מצוה.

ומסקינן: אלא, דכולי עלמא להני תנאי אמרינן: טבילה בזמנה - מצוה.

והכא, בהא קמיפלגי:

רבי מאיר סבר מקשינן הזאה לטבילה, וכשם שטבילה בזמנה - מצוה, הוא הדין להזאה. ולכן מזין עליו כל שבעה ימים שכל יום ספק זמנו הוא.

ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה, שרק הזמן האמור בטבילה נאמר למצוה, אבל הזמן האמור בהזאה אינו אלא לענין שלא יקדים, וכמו שנתפרש לעיל. ולכן אין צריך להזות עליו אלא בשלישי ושביעי לפרישתו.

והדרינן לפרש הברייתא, ומקשינן:

ורבי חנינא סגן הכהנים, שמחלק בין הזאות דכהן השורף את הפרה לכהן גדול דיום הכפורים, מה הוא סובר?

אי מקיש הזאה לטבילה וסובר שאף ההזאה בזמנה - מצוה אפילו כהן גדול שעובד ביום הכפורים נמי יזו עליו כל שבעה ימים.

ואי לא מקיש הזאה לטבילה אם כן אפילו כהן השורף את הפרה נמי לא נצריכנו הזאה אלא בשלישי ושביעי.

ומשנינן: לעולם לא מקיש רבי חנינא הזאה לטבילה, ולכן אין מזין על הכהן הגדול שעובד ביום הכפורים אלא בימים שלישי ושביעי לפרישתו.

וכהן השורף את הפרה - מעלה בעלמא הוא שמזין עליו כל שבעה, וכשאר מעלות רבות שעשו בה לטהרה.

הערות

^[25] כן פירש"י, ובתו"י פירשו הטעם שאסור לעמוד בפני השם ערום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Just as with regard to the frontplate, which has only one mention of God’s name, the Torah said: “It shall be always upon his forehead,” teaching that that he should not be distracted from it, with regard to phylacteries, which have numerous mentions of God’s name in their four passages from the Torah, all the more so one may not be distracted from them.

The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who says that the verse: “It shall be always upon his forehead,” teaches that the frontplate effects acceptance even when it is not on the High Priest’s forehead, isn’t it also written: “On his forehead…and shall gain forgiveness”? The Gemara answers: That verse comes to establish the place where the High Priest should position the frontplate, not to indicate that it effects acceptance only when it is on his forehead.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, from where does he derive the halakha to establish the frontplate’s place on the High Priest’s forehead? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “On his forehead.” The Gemara asks: And Rabbi Shimon, too, let him derive the placement of the frontplate from: “On his forehead.” The Gemara responds: Yes, it is indeed so; that is Rabbi Shimon’s source.

The Gemara asks: Rather, if so, with regard to the verse: “On his forehead…and shall gain forgiveness,” what does Rabbi Shimon do with that verse? The Gemara responds that Rabbi Shimon could have said to you: The frontplate that is intact and fit for placement on the High Priest’s forehead effects acceptance; that which is not fit for placement on the High Priest’s forehead does not effect acceptance. This comes to exclude a case where the frontplate broke, in which case it does not effect acceptance.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, from where does he derive the ruling that in a case where the frontplate broke it does not effect acceptance? The Gemara responds: He derives it from the fact that the Torah did not say forehead, and instead said his forehead, teaching that it must be fit for the forehead of the High Priest. And Rabbi Shimon does not learn anything from the difference between forehead and his forehead.

§ The Gemara suggests: Let us say that the dispute between these tanna’im, Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who disagree with regard to a case of impurity involving the public, is like the dispute between those tanna’im, as it was taught in a baraita: Both in this case of a High Priest prior to Yom Kippur and in that case of a priest prior to burning the red heifer, on all seven days of his sequestering one sprinkles upon him purification water mixed with ashes from all the previous red heifer sin-offerings that were safeguarded there in the Temple. This is the statement of Rabbi Meir. Since these priests may have become impure with impurity imparted by a corpse at any point prior to their sequestering, one sprinkles the water upon them during all seven days, as there is no certainty which are the third and seventh days.
Rabbi Yosei says: One sprinkles the water upon him only on the third and seventh days, not on all seven, as sprinkling upon him twice is sufficient to purify him.
Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: With regard to the priest who burns the heifer, one sprinkles the water upon him all seven days. However, with regard to the High Priest on Yom Kippur, one sprinkles the water upon him only on the third and seventh days.

The Gemara clarifies: What, is it not with regard to this point that they disagree? Rabbi Meir holds: The prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is overridden in cases involving the public. Therefore, one sprinkles the water upon the priest all seven days to ensure purification. And Rabbi Yosei holds: The prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is permitted in cases involving the public. Therefore, it may be sufficient to sprinkle the water on the third and the seventh days.

This suggestion surprises the Gemara: And how can you understand the opinion of Rabbi Yosei in that manner? If Rabbi Yosei holds that impurity imparted by a corpse is permitted in cases involving the public, why do I need sprinkling at all? Rather, it must be that everyone, i.e., both tanna’im, holds that impurity imparted by a corpse is overridden in cases involving the public, and that is why sprinkling is necessary.

And here the tanna’im disagree with regard to this matter. Rabbi Meir holds: We say that immersion at its appointed time is a mitzva. Beginning with the moment that an impure person is eligible for immersion, whenever he immerses, even if he delays doing so, he is purified. Nevertheless, it is a mitzva to immerse as soon as one is eligible. It is similarly a mitzva to have the purification waters sprinkled as soon as the priest is eligible. Since there is concern that perhaps the High Priest became impure during the three days prior to his sequestering, there is an obligation to sprinkle him each day beginning with day one, since that might be the third day of his impurity. And Rabbi Yosei holds: We do not say that immersion at its appointed time is a mitzva, and the same is true with regard to sprinkling. Therefore, sprinkling on the third and seventh days of his sequestering is sufficient, despite their not necessarily being the third and seventh days of his impurity.

And does Rabbi Yosei hold that we do not say that immersion at its appointed time is a mitzva? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to one who had a sacred name of God written on his flesh, he may neither bathe, nor smear oil on his flesh, nor stand in a place of filth. If an immersion by means of which he fulfills a mitzva happened to present itself to him, he wraps a reed over God’s name and then descends and immerses, allowing the water to penetrate so that there will be no interposition between him and the water. Rabbi Yosei says: Actually, he descends and immerses in his usual manner, and he need not wrap a reed over the name, provided that he does not rub the spot and erase the name.

And we maintain that it is with regard to the issue of whether immersion at the appointed time is a mitzva that they disagree. The first tanna holds: We do not say that immersion at its appointed time is a mitzva. Therefore, one must wait to immerse until he procures a reed with which to cover God’s name, even if it means delaying the immersion. And Rabbi Yosei holds: We say that immersion at its appointed time is a mitzva. Therefore, one must not delay the immersion until he procures a reed but must immerse immediately. The dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei was not based on whether or not immersion on time is a mitzva. Rather, it must be that everyone agrees that according to these tanna’im we say that immersion at its appointed time is a mitzva.

And here they disagree with regard to this matter. Rabbi Meir holds: We equate sprinkling with immersion; just as immersion at its appointed time is a mitzva, so too, sprinkling at its appointed time is a mitzva. And Rabbi Yosei holds: We do not equate sprinkling with immersion; although immersion at its appointed time is a mitzva, sprinkling at its appointed time is not.

The Gemara asks: And with regard to the opinion of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, why does he distinguish between sprinkling purification water on the High Priest before Yom Kippur and doing so to the priest before he burns the red heifer? If he equates sprinkling with immersion, then one should sprinkle purification water all seven days even on the High Priest prior to Yom Kippur. If he does not equate sprinkling with immersion, then even on the priest who burns the red heifer one would also not sprinkle purification waters all seven days.

The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, does not equate sprinkling with immersion, and fundamentally, one need not sprinkle purification water all seven days in either case. And with regard to the priest who burns the heifer, the Sages merely established a higher standard. This is one of the many stringencies that the Sages instituted with regard to the priest who burns the heifer in an attempt to underscore that the ritual must be performed in purity.

The Gemara asks: With whose opinion, among the tanna’im cited above, does the following baraita that the Sages taught, correspond? The only difference between the priest who burns the heifer and the High Priest performing the service on Yom Kippur is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תפילין שיש בהם הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. פי׳ אע״ג דלקדושה ולמילי אחריני ציץ חמור שאינו אלא בכהן גדול ובמקדש אפילו הכי לענין שמירת הסח הדעת שהזכרה שבו גורם אותה תפילין חמורין שיש בהן כמה הזכרות.

לקבוע מקום הוא דאתא. פי׳ בתוס׳ שמקום הציץ אינו על המצח ממש דא״כ מאי האי דאמרי׳ התם מקום היה בין ציץ למצנפת שבו מניחין תפילין דהא מקום תפילין במקום שער הוא מקום שמוחו של תינוק רופס אלא ודאי על מצחו היינו במקו׳ שער בתחל׳ הראש וכדמתרגם אונקלוס על בית עינוהו וכדאמרי׳ התם הקים להם הציץ שבין עיניו דהיינו במקום שער כדכתיב בתפילין בין עיניכם.

ולר׳ יהודה האי סברא מנא ליה תמיה׳ מלתא לר׳ יהודה למה ליה קרא דנשבר אינו מרצה דהא אפילו תלי בסיכתא שראוי למצח אינו מרצה וכ״ש נשבר אינו ראוי למצח תירצו בתוספות דאי לית ליה לר׳ יהודה קרא למעוטי נשבר הציץ לית ליה לאקומיה קרא דלעיל להיכא דתלי בסיכתא אלא להיכא דנשבר דכל מה דאיפשר לאפושי ברצוי מפשי׳ מכיון דכתיב תמיד לרצון.

דר׳ מאיר סבר טומאה דחויה היא בצבור. פי׳ ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה מצוה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו בשלשה הראשונים ויש שביעי בשלשה אחרונים כדלקמן ור׳ יוסי סבר טומאה הותרה בצבור ולא מחמרינן אלא בשלישי ושביעי למעלה בעלמא.

טבילה בזמנה מצוה. פרש״י ז״ל דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה ללמד אלא על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה ור׳ יוסי סבר לא אמרי׳ טבילה בזמנה מצוה והאי וחטאו דרשי׳ ליה בפ״ק דקדושין למילתא אחריתי לאקושי חטוי לרחיצה מה טבילה בגלוי אף הזאה בגלוי:

הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ. פרש״י ז״ל כדי שלא ימחקנו והקשו בתוספות דהא כיון דלא ממשמש ביה גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישיה לכך פר״י ז״ל דטעמא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום וקיימא לן דבטבילה בזמנה פליגי פי׳ והיינו טעמא דר׳ יוסי דחייש שמא מתוך שמחזר אחר גמי וכורך אותו יעבור זמן הטבילה ובתוספות פוסקין כמאן דאמר טבילה בזמנה מצוה וכדכתי׳ במס׳ נדה בסד״י.

כבר ביארנו למעלה שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום מאלו השבעה מחשש טומאת מת ומ"מ רביעי שבו אין בו הזאה כלל שכל שבעת ימים יש לדונם בשלישי או שביעי חוץ מן הרביעי וזה שהראשון יש לו לדונו בשלישי שמא שני ימים קודם פרישה נטמא ויום שני יש לדונו בשלישי שמא יום אחד קודם פרישה נטמא שלישי יש לדונו בשלישי של טומאה שמא בשעת כניסתו נטמא בקבר התהום וכן חמישי יש לדונו בשביעי שמא שני ימים קודם פרישה נטמא וכן ששי ושביעי לחשבון זה אבל רביעי אין לספקו כלל לא בשלישי ולא בשביעי לא בשלישי שהרי משנכנס ללשכה אין חוששין לו ושמא תאמר עליו שהוא שביעי כגון שנטמא ג' ימים קודם פרישה א"כ שלישי בטומאה לא היה בלשכה ולא הוזה ואין הזאת שביעי מועלת כלל אלא למי שהוזה בשלישי:

שבת שבתוך השבעה אין בו הזאה שאין הזאה דוחה שבת מתוך כך הואיל ופרה אין לה זמן קבוע אין מפרישין אותו אלא ביום ד' שיהא רביעי שלו בא בשבת ולא תהא הזאה נפקעת ממנו אלא יום אחד אבל כה"ג ביום הכפורים על כרחנו בעשרה בתשרי הוא ובשלישי בתשרי מפרישין אותו ואם יבא שבת ברביעי לפרישה אין הזאתו נפקעת אלא יום אחד שהרי רביעי ושבת אחד הן הא אם יבא שבת בשאר ימים של פרישה נפקעים שני ימים אחד משום שבת ואחד משום רביעי לפרישה:

כה"ג ביום הכפורים כבר ביארנו שמקצת הפוסקים מצריכים בדרך זה להזות עליו בכל יום אלא שרוב הפוסקים מסכימים שלא להזות עליו כלל אלא שלישי להפרשתו שאין אומרים הזאה בזמנה מצוה אלא אע"פ שמאחר הזאתו מטומאתו אין מדקדקין בכך אלא כל שלא יהא בין הזאה ראשונה לשני' יותר משלשה ימים דיו וכל זמן שהוא מתחיל למנות שבעה מזין בשלישי ושביעי ומעלה הוא שעשו בפרה ואם חל שלישי או שביעי בשבת אין בו הזאה ויראה שאם חל שלישי בשבת אין הזאה אף בשביעי שאין הזאת שביעי בלא הזאת שלישי כלום וכשם שאמרו שאין אומרין הזאה בזמנה מצוה כך טבילה בזמנה אין כאן מצוה אלא הואיל ועברו ימי מנין הטומאה הטבול לכשתרצה ויש חולקין לומר שאע"פ שאין הזאה בזמנה מצוה מ"מ טבילה בזמנה מצוה:

זו היא שיטתינו בענינים אלו ומ"מ יש פוסקים שלא נאמרו דברים שבסוגיא זו אלא לריש לקיש שלמד פרישה שבעה מסיני אבל לר"י שלמדה ממלואים הדין נותן להזות עליו כל שבעה בלא שום הפסק לא משום טהרה אלא מגזירת הכתוב והדברים נראים כדעת ראשון:

מי שהי' שם כתוב על בשרו אע"פ שאין הכתב חוצץ כגון שהיה הדיו לח הרי זה לא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק השם נזדמנה לו טבילה של מצוה הן שנאמר טבילה בזמנה מצוה הן שלא נאמר כן אינו צריך להמתין עד שיעבור מאליו אלא כורך בגד או גמי על השם שיגין עליו משטף המים אע"פ שאינו מהדק וטובל ויזהר שלא יהדק כדי שלא יחוץ וכן יזהר שלא ישפשף וכן לא יעמוד זה שהשם על בשרו במקום הטנופת וכן צריך להזהר שלא לעמוד ערום אא"כ בכריכת גמי וגדולי המחברים פרשו עצמו של דבר מטעם זה ר"ל שפירשו טעם איסור הנזכר בשמועה זו לא מחשש מחק אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום והדברים נראים כן כמו שביארנו במס' שבת פרק כתבי:

תפילין שיש בהן אזכרות הרבה. וא"ת למה לי טעמא דלא ישן בהן שמא יפיח בהן בשבת פ' במה טומנין (דף מט. ע"ש)^א)בדברי רבא איננו מפורש שם דלא ישן שמא יפיח. וע"ש בתו' וע' בש"י ואולי צ"ל כאן או שמא יפיח ומקשי בין לרבא ובין לאביי ועי'. ולשני התירוצים א"ש גם שמא יפיח כי אין לך היסח הדעת גדול מאם אין גופו נקי. תיפוק ליה משום היסח הדעת דהכא וי"ל דהיינו נמי טעמא דהיסח הדעת דהכא אי נמי אומר הר"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור:

נשבר הציץ מנ"ל. וא"ת מהאי לישנא גופיה דעל מצחו ונשא וי"ל דה"ק נשבר הציץ מנ"ל דמעיקרא ה"ל לאוקמא קרא אנשבר ולא לאינו על מצחו דאינו מרצה:

ותסברא אי ר"י סבר הותרה היא בציבור הזאה כלל למה לי. וא"ת דילמא משום אילו של אהרן כדאמרן לעיל וי"ל דמעלה של הזאה אין לנו לעשות בשביל קרבן יחיד. רב הארי"ה. וע"ז קשה לי כמו שעשו מעלת פרישה בשביל אילו של אהרן א"כ גם מעלת הזאה היה להם לעשות כמו שאמרנו למעלה דנין פר ואיל שלו וכו' ואם איל שלו לא היה טעון פרישה היה לו לומר דנין פר שלו מפר שלו גרידא ועוד היכן מצינו במילואים שלא היה הפרישה בשביל אילו של אהרן כמו בשביל אחרים ועוד מדקאמר ר"י שלישי ושביעי משמע קצת דמדאורייתא קאמר ולא למעלה וא"כ איצטריך הזאה בשביל אילו של אהרן ונ"ל כדמשמע לקמן פרק הוציאו (דף נ.) דדחיית טומאה תלוי בקביעות זמן ולא בציבור ויחיד וכיון דמדאורייתא טומאה הותרה כמו קבע זמן כגון אילו אין לחכמים לעשות מעלת הזאה ופרישה דטומאת מת לרב תחליפא דלעיל בשבילו ועוד דר"י משמע דקאמר אפילו מדאוריי' מדקאמר שלישי ושביעי משמע בתורת שלישי ושביעי ולשון הקונטרס מסייעני גם כאן וגם למעלה ודוק ותשכח נ"ל מש"ה:

לא ירחץ. בפרק כל כתבי (דף קכ:) מסקינן טעמא משום שאסור לעמוד בפני השם ערום אבל משום לא תעשון לא אסרינן גרמא ולא כפירוש הקונטרס:

ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה. ומאחר שלא הזה גם טבילה לא יעשה אלא ביום ההזאה דתניא בספרי וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום והא דתנן במסכת פרה (פי"ב מי"א טבל האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל האדם עצמו טובל בלילה ומזה ביום כו' אור"ת דהיינו טבילה שהיו עושין לפני הזאה כדי לקבל אותה בטהרה כדאמרינן בפרק שני דכריתות (דף ט.) מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף אתם וכו' וע"כ כסדר מונה אותם שהרי אמרינן בהחולץ (יבמות דף מז:) מל ונתרפא מטבילין אותו מיד שהויי מצוה לא משהינן ואם היתה מועלת טבילה לפני מילה היו עושין אותה מיד דשהויי מצוה לא משהינן וטבילה מדבריהם הוא וטבילה אחרת היה עושה אחר הזאה והיא עיקר ובה מיירי קרא דספרי [ובתוספתא דפרה (פי"א) נמי תניא טבל ועלה אם יש עליו] שטף גשמים טמא פי' שבטלה ההזאה [ואם יש עליו] משקה טופח טהור והא דאמרינן בפ"ב דמגילה (דף כ.) לא טובלין ולא מזין אלא ביום ומפרש בגמרא דמקשינן טבילה להזאה מוקי לה ריב"א בטבילת אזוב והזאה ע"פ ירושלמי וקתני נמי טובלין מקמי מזין משמע דבטבילת אזוב מיירי ובמגילה האריך הרבה וכאן נגיה בשם ריב"א דאפילו הרחיק הרבה השביעי מן שלישי יכול להיות אפילו בתשיעי כדקתני וחטאו ביום השלישי יכול השלישי סמוך למיתה אמרת שום שלישי אם לומר שלישי סמוך למיתה הרי כבר אמור אלא למד על שלישי רחוק מן המיתה שטהר ביום השביעי יכול הזאת שלישי [רחוק] מן המיתה אבל שביעי סמוך לשלישי אמרת שום שביעי אם למד שביעי לשלישי הרי כבר אמור אלא לימד על שביעי רחוק לשלישי שטהור:

ור' יהודא נשבר הציץ מנ"ל אי קשיא כיון דר' יהודא בעי על מצחו לרצות אם נשבר תיפוק לי' שאינו על מצחו תשובה אם אין לו פסוק על נשבר הציץ על מצח ונשא דיליף מני' דאי תלי בסיכתא לא מרצה יוצאי אותו לנשבר הציץ ולעולם מנ"ל דכשאינו על מצחו אינו מרצה:

תוס' בד"ה אי סבר כו' תימה לי לימא דאצטריך הזאה משום אילו כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו לעיל מיניה אדברי המתרץ דקאמר ר' יוסי סבר טומאה הותרה בצבור דאכתי תקשי ביוה"כ מאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא די"ל דודאי מדינא לאו קרבן יחיד הוא דהא דוחה שבת וטומאה והותרה ביה הטומאה מדאורייתא ולכך לא בעי הזאה כל ז' אבל לדברי המקשה דפריך הזאה כלל ל"ל קשיא להו שפיר דאימא מיהת מדרבנן משום קרבנו של אהרן דהוי כמו יחיד מהדרינן ביה אטהרה כדאמרינן לעיל גבי מביאין אחרת תחתיה ודו"ק:

בד"ה מקשינן הזאה כו' והא דקאמר התם והזה הטהור כו' היכא דעביד ברביעי ובח' אימא ש"ד כו' עכ"ל ר"ל דלא תקשי לן מהא דקאמר והזה הטהור על כו' וא"כ ל"ל היקשא דהזאה לטבילה די"ל אפילו למ"ד אין הזאה כו' ודו"ק:

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת כו'. כתבו התוס' תימה לפרוך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור כו' ע"ש מיהו בכמה דוכתין איכא ק"ו ואע"ג דאית ביה שום פירכא גם מה שכתבו ועוד דציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות כו' לא הבנתי דבתפילין נמי כותבין כל שם הוי"ה בשם המיוחד בן ד' אותיות ואפשר דאשם שדי שמבחוץ כתבו כן והענין מבואר ע"פ מ"ש בפרק האומר דהציץ הוא רמז על כתר כהונה והתפילין רמז על כתר תורה ואם על כתר כהונה קאמר שיהא נזהר מהיסח הדעת מכ"ש בכתר תורה שהיא חשובה מן כתר כהונה ולכך יש בכתר תורה כמה אזכרות ודו"ק:

גמרא ראוי למצח מרצה כו' לאפוקי נשבר הציץ. וכ"ג ביוה"כ אף דג"כ אינו ראוי למצח מ"מ אין החסרון מצד הציץ. וגם ראוי הוא לכהן הנשאל באו"ת כדלקמן בס"פ בא לו:

גמ' שם ור"ח סג"ה כו' לא לעולם לא מקיש כו'. וה"ה דהמ"ל דלא ס"ל טבילה בזמנה מצוה וכת"ק דר' יוסי דהרי שהיה שם כו':

תד"ה אי. אבל בחששא כו' ואמר היתר הוא בצבור כו'. כצ"ל:

תד"ה דכ"ע. ור"ח פסק כו' המפלת דסברי טבילה כו' א"כ מצינו למימר כו'. כצ"ל:

רבי מאיר סבר טומאה דחויה בציבור וכ"ת למאי דפי' למעלה מאן דיליף ממלואים צריך הזאה כל ז' כמו התם מגזה"כ לימא דכ"ע סברי הותרה אלא דר"מ יליף לפרישה ממלואים וצריך הזאה כל ז' מגזה"כ ולא משום ספק ט"מ ור"י גמר לה מסיני ולא צריך הזאה אלא משום מעלה דספק ט"מ די"ל דההי' סוגיא אליבא דר"ל אתיא דגמר לה מסיני ורצה לאוקמי מילתא דר"ל אליבא דכ"ע דאלו ר"י דגמר ממילואים ודאי כתנאי דר"י ור"ח דאמרו דאין מזין על של יוה"כ אלא ג' וז' בלבד לית להו להא דר' יוחנן ואיהו דאמר כר"מ לחוד מ"מ ק"ל כיון דאפי' למאי דס"ד השתא דלר"מ דחויה אפ"ה אי אפשר לומר דצריך הזאה כל ז' אלא א"כ ס"ל נמי דהזאה בזמנה מצוה דאם לא כן אכתי בג' וז' סגי והשתא האיך מוקי לה כתנאי הא אכתי י"ל דלכ"ע הותרה אלא דר"מ סבר טבילה בזמנה מצוה ור"י סבר לאו מצוה דהא למאי דס"ד השתא אפי' אי הותרה אפ"ה הזאה בעי ולר"י דסגי בג' וז' בע"כ משום דס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה דאי מצוה אפ"ת הותרה כיון דמ"מ הזאה בעי למאי דס"ד השתא הוי בעי נמי בזמנה כמצותה אלא ודאי לר"י בזה לאו מצוה א"כ אפ"תלכ"ע דחויה או הותרה בהא פליגי ע"כ נמי במצוה ולאו מצוה ובהא לחוד סגי ונימא דרק בהא פליגי אבל בהותרה ודחויה בהא לא פליגי כלל וי"ל דזה המקשה ידע ההיא ברייתא דבסמוך דהי' שם כתוב על בשרו דס"ל לר"י דטבילה בזמנה מצוה וקס"ד דה"ה להזאה ולפ"ז הא דאמר ר"י אין מזין עליו אלא בג' וז' בלבד אע"ג דלמאי דס"ד השתא ס"ל הזאה בזמנה מצוה בע"כ היינו טעמיה דס"ל הותרה וכיון דהותרה לא איכפת לן בהזאה שתהיה בזמנה ובג' וז' לחוד סגי וכיון שכן א"א דר"מ פליג עליה בהא דאע"ג דהותרה בעי הזאה כל ז' משום הזאה בזמנה מצוה א"כ משוית פלוגתא חדשה בין ר"מ לר"י בהא מה שלא מצינו דפליגי תנאי בהא דלמר אע"ג דהותרה מ"מ בזמנה בעי ולמר כיון דהותרה בזמנה אינה מצוה מש"ה מוקי לה דפליגי בהותרה ודחויה דכבר מצינו דפליגי תנאי בהא לעיל אבל אי ס"ל נמי לר"מ דהותרה היה מודה לר"י דבג' וז' לחוד סגי ולא פליג עלי' בהאי סברא דאי הותרה אין להקפיד על הזאה בזמנה והמתרץ דדחי דלר"י לא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה לא ידע האי ברייתא דלקמן דלר"י מצוה אבל אין לומר דהמקשה נמי לא ידע מההיא דלקמן והא דלא מוקי דלכ"ע הותרה ופליגי בזמנה מצוה משום דמשמע ליה מסברא דלכ"ע בזמנה מצוה דמנ"ל לומר כן מסברא:

אי ס"ד סבר ר"י הותרה הזאה כלל ל"ל ק"ל דלמא בעי הזאה משום שעיר החיצון הקרב ביוה"כ והוא נאכל לערב כדתנן בפי"א דמנחות (דף צ"ט) ואמרינן לעיל היכא דאיכא שיריים לאכילה לכ"ע מהדרינן אטהרה וכ"ת א"כ אמאי אין מזין עליו אלא ג' וז' לר"י כיון דדחויה היא א"כ הכי הו"ל למימר תיבעי להזאה כל ז' ולא להקשות להיפוך הזאה כלל ל"ל בשלמא מאילו של אהרן דאמר לעיל כיון דיחיד מהדרינן לק"מ דכבר עמדו התוס' עלי' ותי' דהא דמהדרינן אטהרה באילו אינו אלא חומרא בעלמא דכיון דזמנו קבוע לי' כשל ציבור דמי לדחות שבת וטומאה ודוקא בטומאה ודאית מהדרינן אבל מספיקא בהזאה ג' וז' סגי אבל מהא דשעיר החיצון שנאכל ודאי קשה דהא מדינא ראוי להדר בתר טהרה כדי לקיים בו מצות אכילה וי"ל דודאי הזאות הללו אינן אלא מעלה בעלמא וחומרא יתירא לחוש שמא נטמא במת תדע שהרי בכל ק"צ ויחיד דכל השנה לא חיישינן לה הלכך לא עבדו מעלה לחוש אלא משום קרבנות דעיקר כפרה דיוה"כ תלויה בהן כגון פר ושעירים דיוה"כ שמרובה כפרתן ועוד שנכנסין לק"ק אבל משום שעיר החיצון ואכילתו לא עבדו מעלה לחוש לספק טומאה דמאי אולמיה מכל הקרבנות ומ"מ צריכין אנו לסברת התוס' ג"כ דנהי דאהא שהקשו מאילו א"ל כדפירשתי גבי שעיר החיצון מ"מ אכתי תקשה לך מפרו של אהרן דנכנס לפנים ועיקר הכפרה תלויה בו והשתא נימא דמשום ליתא דידיה בעי הזאה לפיכך אכתי צריך לומר כטעמם של התוספות:

מקשינן הזאה לטבילה והקשו התוס' אמאי פשיטא לי' טפי בטבילה מהזאה ותירצו משום דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' וחטאו ביום הז' וכבס בגדיו ורחץ במים וע"כ האי דהדר כתב וחטאו ביום הז' לאו אהזאה קאי לומר דמצוה בזמנה דא"כ להדר נמי הזאה דג' כמו דהדר הזאה דז' אלא האי וחטאו משום ורחץ כתב רחמנא לומר דטבילה בזמנה מצוה ומאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה דריש להאי וחטאו כדאמר בפ"ג דקידושין (דף ס"ב) סד"א ה"מ לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ"ל וכן נראה מפרש"י וק"ל הא בפ"ק דקידושין (דף כ"ה) תניא הרי שהיה מזה וניתזה הזאה על פיו רבי אומר היזה וחכ' לא היזה ואמרינן בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה הטהור על הטמא וחטאו פי' על הטמא וחטאו חיטוי דהזאה על מקום הראוי לקבל טומאה בעינן ובנגיעת לשון מקבל טומאה ורבנן סברי וחטאו ורחץ פי' בעינן חיטוי דהזאה על מה שצריך רחיצה דהיינו טבילה והלשון א"צ טבילה כדאמרינן התם אלמא לכ"ע להני תנאי האי וחטאו אהזאה קאי ולא אטבילה והשתא אי האי וחטאו ביום הז' דוקא קאמר דהיינו בזמנה אדרבה להזאה בזמנה מצוה ש"מ אבל טבילה לא נשמע מיניה דהא מהזאה איירי האי וחטאו ולא מטבילה כלל והא ליכא למימר דמאן דאית לי' טבילה בזמנה מצוה לא דריש האי וחטאו אהזאה אלא אטבילה לומר דבזמנה מצוה ורבי ורבנן ס"ל כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ודרשו להאי וחטאו אהזאה לאורויי לן מקום הזאה היכא לרבי על מקום טומאה ולרבנן על מקום טבילה והא דלא דרשי דלהזאה בזמנה אתיא לומר לך דמצוה הוי כמו למאן דדריש ליה אטבילה דלמצוה בזמנה אתי י"ל דבשלמא למאן דדריש לי' אטבילה בע"כ למצוה בזמנה אתי דהא לענין אחר ליכא למידרש אלא להא אבל למאן דדרשי ליה אהזאה דאפשר למידרשי' על מקום הראוי להזאה ניחא לי' למידרש אהא מלומר דלהזאה בזמנה אתי ולפי' התוס' בלא"ה אי אהזאה קאי אי אפשר למידרש דלמצוה בזמנה אתי דא"כ ליהדר נמי להזאה דג' כדהדר להזאה דז' אלא ודאי ללמוד מקום הזאה אתי הא ליתא דא"כ הני תנאי דמפקי להאי קרא לטבילה בזמנה מצוה מקום הזאה מנ"ל אלא ודאי כ"ע מפקי להאי וחטאו להזאה וללמוד מקום הזאה היכא ולא לטבילה בזמנה מצוה אתי ואכתי תקשה אמאי פשיטא ליה טבילה בזמנה טפי מהזאה וקושית התוס' הדרא לדוכתי' וכ"ת למאי דפרישית דהאי וחטאו כ"ע אהזאה דרשו ללמוד מקום הזאה היכא א"כ מאי פריך התם בפ"ג דקידושין (דף ס"ב) וחטאו ביום השביעי ל"ל סד"א ה"מ לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ"ל הא האי וחטאו מיבעי לי' לכ"ע ללמוד על מקום הזאה אומר אני ולטעמיך לדברי רש"י ותוס' דללמד על טבילה בזמנה מצוה אתי למ"ד טבילה בזמנה מצוה א"כ מאי פריך וחטאו ל"ל ועוד איך מסיק דקמ"ל דאפי' לתרומה לא סגי בחד הזאה הא האי קרא דוחטאו לא איירי כלל אלא מטבילה ואי למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה קא פריך לימא דמיבעי לדרבי ורבנן וללמד על מקום הזאה היכא אתי ולא למימר מלתא חדתא דלתרומה אתי דלא ככ"ע:

ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה קשה לי כיון דטבילה בזמנה מצוה ממילא הזאה צריכה להיות בזמנה ובלא היקשא דזה תלי בזה שהרי הזאה קודמת לטבילה כדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וטהר בערב ותניא בספרי אם הקדים טבילה להזאה עשה ולא כלום ואי אינו מזה בזמנה בין בג' בין בז' ממילא נדחית הטבילה לאחר זמן ואפי' אם היתה טבילה קודם להזאה כיון דטבילה אינה מטהרת בלא הזאה אין זה טבילת טהרה עד שיקבל נמי הזאה בזמנה ולא נגמרה מצותה של טבילה ועד לאחר הזאה תלויה ועומדת וכ"ש למאי דקי"ל דהזאה מעכבת לטבילה וא"א לטבילה אלא בתר הזאה וכיון דטבילה בזמנה מצוה ממילא צריכה נמי הזאה בזמנה כדי לטבול אחרי' בזמנה דמצוה היא וי"ל דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אלא בבא הטהרה ע"י הטבילה ממילא אבל אם יש דבר אחר המעכב מלבא הטהרה ע"י הטבילה כגון טמא מת דצריך נמי הזאה אין כאן משום מצוה למנוע המעכב כדי שתבא הטבילה בזמנה:

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. התוס' הקשו דאיכא למיפרך מה לציץ שהשם בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור ודוקא שי"ן של תפילין היא הל"מ ולא ד"י ותירצו שאינו ק"ו גמו' ע"ס באורך. ומהר"א ממיץ בס' יראים סי' ט"ז הקשה קושיא זו. ותירוצו אינו מובן כאשר יראה הרואה. ושם כתב דתפילין אסירי ליכנס לבהכ"ס משום שי"ן דל"ת יו"ד ובתפילין אפי' בעור חדא אזכרא איתא וזה הפך התוס' כאן. אמנם כדברי מהר"ם שהוא מחבר התוס' דקמן כתבו תלמידיו הרא"ש והמרדכי ה' תפילין דדוקא שי"ן הל"מ והביאו ראיות לזה ג"כ [וכן] כתבו התוס' בשבת דף ס"ב ע"ש:

אחד זה ואחד זה. דיוה''כ ופרה: שלישי ושביעי. לפרישתו: כהן השורף כו'. לקמיה מפרש טעמיה: דרבי מאיר סבר דחויה היא בציבור. ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים ובשלשה האחרונים כל יומא ויומא איכא לספוקי מספיקא שהוא שביעי: ור' יוסי סבר היתר היא בציבור. דלא מחמרי בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים: הזאה כלל למה לי. בתורת שלישי ושביעי: טבילה בזמנה מצוה. דכתי' [במדבר יט] וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה: לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה. והאי וחטאו דרשינן ליה במסכת קדושין בפ''ג (דף סב.): לא ירחץ. שלא ימחקנו ואזהרה למוחק את השם ואבדתם את שמם (דברים יב) וסמיך ליה לא תעשון כן וגו: טבילה של מצוה. טבילת טהרה שהטילה הכתוב עליו: כורך עליו גמי. להגין עליו חוזק שטף המים: וקיימא לן. במסכת שבת (דף קכ:) דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ר' יוסי סבר מצוה הלכך דלמא לא משכח גמי וישהה טבילתו ליום אחר: לא מקשינן. הזאה בזמנה לאו מצוה היא וכי כתיב שלישי ושביעי שלא יקדים וישהה בין הזאה להזאה ארבעה ימים אבל אם השהה הזאתו לזמן מרובה לית לן בה:

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. תימה לי ליפרך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור ואין לתרץ דה''נ כתיב שדי בתפילין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני אבל ד' י' לא ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ונ''ל דאינו ק''ו גמור דאורייתא אלא מדרבנן וה''ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדמפרש מ''מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה: ורבי יוסי סבר טומאה היתר היא בציבור. תימה לי א''כ גבי פרה אמאי סגי בג' ובשביעי הא לאו קרבן ציבור היא לדחות שבת וטומאה וי''ל דכיון דטבול יום כשר בפרה דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור דאמרת טהור כל דהו אם כן מהתם נמי נכשיר כהן השורף הפרה בלא הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא והוא הדין דאפילו שלישי ושביעי לא בעי אלא מעלה בעלמא: אי סבר רבי יוסי טומאה היתר היא בציבור הזאה כלל למה לי. גבי יוה''כ תימה לי לימא דאיצטריך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה''כ דכיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה וי''ל דהנ''מ היכא דנטמא בידו טומאה ודאית כדלעיל אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר היא בציבור לא הוה מצרכי' מידי אפילו בדיחיד כגון אילו של אהרן כיון דחשיב כקרבן ציבור לדחות שבת וטומאה: וסבר רבי יוסי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה כו'. לא הוה מצי לשנויי ההיא דלעיל רבי יוסי בר' יהודה היא דסבירא ליה בפרק המפלת (נדה דף כט.) לאו מצוה היא וכה''ג משני לקמן שילהי מכילתין (דף פח. ושם) וי''ל דכיון דפליג בהדיה ר''מ שמע מינה דרבי יוסי בר חלפתא הוא שהיה חבירו בר פלוגתיה: דכולי עלמא להני תנאי אמרינן טבילה בזמנה מצוה. ר''ת פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה היא אע''ג דאמר בפרק המפלת (נדה דף ל. ושם) שמע מינה תלת שמע מינה טבילה בזמנה מצוה אין הלכה כן אלא כרבי יוסי בר' יהודה דאמר התם דיה טבילה באחרונה שהרי מעשים בכל יום שאין לך טובלת בזמנה טבילה של נדה ושל זבה ושל שומרת יום ובפרק בתרא דנדה (דף סז: ושם) אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דשבעה משמע שלא היו טובלות ביום בשום פעם ור''ח פסק כב''ש וב''ה דפרק המפלת (שם דף ל. ושם) דסברי טבילה בזמנה מצוה ולאו ראייה היא מדסברי ב''ש וב''ה הכי שיהא הלכה כן דודאי ר' יוסי בר' יהודה לא פליג עלייהו אלא ס''ל לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה א''כ מצי למימר דהלכתא כר' יוסי ברבי יהודה ומה שעשה רבינו אליהו הזקן זכרונו לברכה באזהרות שלו טבילה בזמנה ועל ארבע גדילים יתד על אזניך תכסה הגדולים מנהגן היה שלא היה מקפיד לכתוב כהלכתן כמו שיסד על סתם נסקלים דנתם ונתחייב תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו והיינו כר''א דפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) כל הנסקלין נתלין ודלא כרבנן דאמרי אין נתלה אלא מגדף ועובד עבודת כוכבים ומהא דאמר בשמעתא דכולי עלמא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אין להביא ראיה דלא הוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דא''כ מאי טעמא דר''מ ועוד ר' יוסי נמי על כרחך סבר טבילה בזמנה מצוה כדשמעינן ליה גבי מי שהיה שם כתוב על בשרו: מקשינן הזאה לטבילה. תימה אמאי פשיט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה יש לומר משום דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ועל כרחך הא דהדר כתיב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמועינן הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דג' כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ איצטריך לאשמועינן דתכף להזאה טבילה ושמע מינה דטבילה בזמנה מצוה ולמאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה איכא למימר דדריש להאי קרא כדקא דריש ליה בפרק האומר בקידושין (דף סב. ושם) דקאמר וחטאו ביום השביעי למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי לקדשים אבל בתרומה בחד נמי סגי קא משמע לן

יומא ח ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד