יומא ח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

והוינן בה: כמאן אזלא הא דתנו רבנן: אין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול שעובד ביום הכפורים, בדיני הפרישה, אלא שזה - הכהן הגדול קודם יום הכפורים, פרישתו לצורך קדושה, להיכנס למחנה שכינה.

ולכן מותר שיהיו אחיו הכהנים נוגעין בו. ^[26]

ואילו זה, הכהן השורף את הפרה, פרישתו לצורך טהרה, להחמיר בטהרתו מפני הקולא שעושין בו לטמאו ולהטבילו בו ביום מפני הצדוקין, ולפיכך החמירו בטהרתו שאין אחיו הכהנים נוגעים בו.

והשתא מפרשינן: כמאן סברה ברייתא זו?

ומסקינן: או דסבירא להברייתא כרבי מאיר שסובר שבשניהם מזין עליו כל שבעה, או כרבי יוסי שבשניהם אין מזין אלא בשלישי ובשביעי.

דאי כרבי חנינא סגן הכהנים - הא איכא נמי בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים, הא דמחלק רבי חנינא שהכהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה, ואילו כהן גדול קודם יום הכפורים אין מזין עליו אלא בשלישי ושביעי.

מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא, לאותם תנאים שסוברין שמזין עליו כל שבעה ימים: בשלמא ביום ראשון לפרישתו מזים עליו מספק, שמא היום יום שלישי לטומאתו.

וכן ביום שני, שמא יום שלישי הוא.

וכן ביום שלישי לפרישתו, עדיין יש לחשוש שמא נטמא ביום פרישתו שעה אחת קודם פרישתו, והיום יום שלישי לטומאתו הוא.

ואילו ביום חמישי לפרישתו, שכבר אין בו חשש שמא יום שלישי הוא, שהרי כבר פירש יותר משלשה ימים קודם, מכל מקום מזים עליו מספק, שמא יום שביעי לטומאתו הוא, וכבר הוזה בשלישי לטומאתו שהוא היום הראשון לפרישתו.

וכן ביום ששי לפרישה, חוששין שמא היום יום שביעי הוא.

וכן בשביעי לפרישה, חוששין שמא שביעי הוא לטומאתו.

אלא, ביום רביעי לפרישתו - למה לי הזאה כלל!?

שהרי לא ביום שלישי לטומאה איכא לספוקי ביום זה, שמשפירש שלשה ימים קודם יום זה, יודע הוא ששוב לא נטמא במת, ואם נטמא קודם פרישתו כבר הוזה בשלישי ביום אתמול.

וכן לא בשביעי לטומאה איכא לספוקי, שאין הזאת שביעי מטהרת בלא שהזו עליו ארבעה ימים קודם לכן בתורת הזאת שלישי. והרי זה, לא הוזה ביום שלפני פרישתו.

ומשנינן: ולטעמיך, שפירשת הברייתא דמזין עליו כל שבעה דוקא, וכי הזאה כל שבעה - מי איכא? והא קיימא לן דהזאה לטהר - איסור שבות הוא, ואינה דוחה מצות ההזאה את השבת.

אלא, על כרחך, מאי אית לך למימר, כי מה ששנינו "כל שבעה" פירושו, במשך שבעה ימים, ולא כל יום ממש, אלא לבר משבת.

אם כן, הכא נמי יש לנו לפרש שבעה לבר מיום רביעי לפרישה.

אמר רבא: מאחר דאמרינן שברביעי לפרישתו אין מועלת הזאתו, ובשבת אסור להזות, נמצא שמתוך שבעת הימים אין מזין עליו שני ימים.

אלא אם כן חל רביעי לפרישתו בשבת, שאז אין השבת מבטלת שום הזאה, שהרי אין תועלת בהזאה ביום זה.

הלכך, בהפרשת כהן גדול שעובד ביום הכפורים, דלא בדידן תליא מילתא אימתי להפרישו, אלא בקביעא דירחא תליא מילתא - לפי קביעות החודש נקבעים ימי ההפרשה - שהרי יום הכפורים בעשירי בתשרי הוא, וההפרשה היא שבעה ימים קודם לכן.

לכן, בתלתא בתשרי בעי לאפרושי.

וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי בין אם הוא חל באופן שהשבת תחול ברביעי שאין צריך להזות בו, ובין אם לאו, מפרישינן ליה בעל כרחינו, אף על פי שתתבטל הזאה אחת משאר ימים.

אבל הכהן השורף את הפרה, דבדידן תליא מילתא לקבוע את יום שריפת הפרה - מפרישינן ליה לכתחילה ברביעי בשבת, כי היכי דניתרמי [בכדי שיחול] יום רביעי שלו בשבת, ולא תתבטל הזאתו אלא ברביעי לפרישתו שאין צריך בו הזאה.

שנינו במשנה: מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין.

תניא: [אמר] רבי יהודה: וכי לשכה זו, לשכת "פרהדרין", שהם פקידים הממונים על השווקים מטעם המלך, היתה נקראת?

והלא לשכת "בלווטי", שהם שרים, היתה נקראת, שהיא חשובה יותר.

אלא, שתי תקופות היו בימי בית שני.

ראשונה, תקופתו של שמעון הצדיק, שהאריך ימים, ובימיו היתה הכהונה הגדולה במעמדה הראוי.

ובתקופה שלאחר מכן, לא היו מתמנים הכהנים הגדולים על פי מעלתם וקדושתם.

לפיכך, בתחילה, היו קורין אותה - את הלשכה הזאת, שהפרישו בה את הכהן הגדול - לשכת בלווטי, מפני חשיבותה.

ומתוך שלאחר מכן היו הכהנים הגדולים מתמנים על ידי שהיו נותנים עליו ממון לכהונה למלך כדי שימנה אותם, ואותן כהנים גדולים שנתמנו לא לשם שמים, היו נוהגין לסתור הלשכה, ולבנות אחרת תחתיה לכבוד עצמם, כדי שתהיה נקראת על שמם. ורשעים היו, ומתו בתוך שנתן.

ונמצא שהיו מחליפין אותה - את הלשכה - כל שנים עשר חודש.

והרי היא כ"פרהדרין" כפקידים הללו, שמחליפין אותם - מטעם המלך - כל שנים עשר חודש.

ולפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין.

תנן התם:

תיקנו חכמים שהלוקח פירות מעם הארץ חייב להפריש מהם מעשרות [ראשון ושני, או מעשר עני, לפי שנחשדו עמי הארץ על המעשרות, והוא הנקרא "דמאי".

ומפורש להלן שהמעשרות, כיון שהם מותרים באכילה לזרים, אינו צריך ליתנם ללוי או לעני [לאחר שתיקן את הפירות מטבלם בהפרשת המעשרות], שהרי אין זה ודאי טבל, ואף לא ספק טבל, אלא חומרה שהחמירו חכמים, ולכן אמרינן ביחס לנתינתם "המוציא מחבירו - עליו הראיה", ואוכלם הישראל לאחר שהפרישם ותיקן פירותיו.

ולכן, אף הקילו בתקנה זו שהנחתומין [ה"חברים", שאינם חשודים על המעשר], שקונים תבואה מעמי הארץ כדי לאפות פת ולמכור אותה - לא חייבו אותן חכמים להפריש מעשר שני או מעשר עני, אלא רק ליתן מתוך המעשר הראשון את תרומת מעשר [שהיא עשירית מן המעשר ראשון] לכהן.

שאילו היה טבל ודאי, היה ניתן כל המעשר ללוי, והלוי היה מפריש ממנו עשירית, שהיא תרומה, ונותנה לכהן, והיא אסורה באכילה לזרים כמו תרומה גדולה.

אבל פירות דמאי אלו, מפריש את המעשר הראשון, ואוכלו בעצמו, כמבואר, אלא שעליו להפריש את אותה עשירית האסורה לזרים, וליתנה לכהן.

וכן עליהם להפריש חלה.

והוינן בה: מאיזה טעם הקילו בנחתומין יותר משאר כל אדם?

בשלמא תרומה גדולה, הטעם שלא חייבום חכמים, בין לנחתומים ובין לכל אדם, משום הא דתניא:

הערות

^[26] שהיו הצדוקים שונאים את הפרושים, ובאים מתוך שנאתם לכפירה. בית הלוי על התורה פרשת בא.

שזה הכהן הגדול הפורש לפני יום הכיפורים פרישתו לקדושה כדי שלא יקל ראשו וליבו ותבוא עליו אימה ויכין עצמו לפני כניסתו אל הקודש ולכן אחיו הכהנים נוגעין בו שהרי לא מחשש טומאה מפרישים אותו, וזה השורף את הפרה פרישתו לטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו. כמאן [כשיטת מי] היא הברייתא הזאת — או כשיטת ר' מאיר או כשיטת ר' יוסי. דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר' חנינא סגן הכהנים — הא איכא נמי הא [הרי יש גם כן זה] שהכהן השורף את הפרה מזים עליו כל שבעה, וכהן ביום הכיפורים רק בשלישי ושביעי.

א על השיטה שמזים על הכהן כל שבעת הימים, שמא יום זה יום שלישי או יום שביעי לטומאה מתקיף לה [מקשה עליה] ר' יוסי ברבי חנינא: בשלמא [נניח] שמזים עליו ביום ראשון — שמא שלישי הוא לטומאתו, ביום שני מזים עליו — שמא שלישי הוא לטומאתו שנטמא יום לפני פרישתו. וכן ביום השלישי — שמא שלישי הוא לטומאה. יום חמישי — שמא שביעי הוא, שנטמא יומיים לפני פרישתו. יום ששי — שמא שביעי לטומאה הוא, אם נטמא יום לפני פרישתו, וכן ביום השביעי מזים עליו — שמא שביעי לטומאה הוא,

אלא ביום הרביעי לפרישתו למה לי הזאה כלל? לא בחשש שהוא היום השלישי איכא לספוקי [יש להסתפק], שהרי לפני שלושה ימים כבר פרש לטהרה ולא שמא זהו היום השביעי איכא לספוקי [יש להסתפק], שגם אם יום זה הוא השביעי לטומאתו אין בדבר תועלת שהרי לא היזו עליו ביום השלישי לטומאה זו, ואם כן אין טעם להזות בשביעי, שאין הזאת שביעי בלא הזאת שלישי, ואם כן מה טעם ההזאה ביום הרביעי?

ותוהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סבור שממש בכל יום מזים עליו, הזאה כל שבעה מי איכא [האם ישנה], האפשר שיזו עליו כל שבעה ימים? והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שהזאה שבות היא, שתיקנו חכמים שמירה יתירה לשבת, ואסרו כמה דברים, והזאה בכלל זה ואינה דוחה את השבת, ואם כן, בשבת על כרחך הרי אין מזים! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] שכאשר אמרו שמזים שבעה ימים אינו מדוייק, ולמעשה הריהו לבר [חוץ מיום] השבת, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש שמזים עליו שבעה ימים — לבר [חוץ] מן היום הרביעי לפרישה, שאז אין צורך להזות עליו.

אמר רבא: הלכך [משום כך] כהן גדול ביום הכפורים, דלא בדידן תליא מילתא אלא בקביעא דירחא תליא מילתא [שלא בנו תלוי הדבר אלא בקביעות החודש תלוי הדבר] באיזה יום מימי השבוע יחל בפרישתו שהרי בתלתא [בשלושה] בתשרי בעי לאפרושי [צריך להפריש אותו] וכל אימת בימי השבוע דמתרמי תלתא [שמזדמן שלושה] בתשרי מפרשינן ליה [מפרישים אנו אותו], אף שיתכן שתתבטל בשל כך הזאתו פעמיים, ביום השבת וכן ביום הרביעי להפרשתו כאמור. אבל כהן השורף את הפרה, דבדידן תליא מילתא [שבנו תלוי הדבר] באיזה יום נפריש אותו מפרשינן ליה [מפרישים אנו אותו] ביום רביעי בשבת כי היכי דניתרמי [כדי שיזדמן] רביעי שלו בשבת, כי ביום הרביעי לפרישה אין צורך להזות, ובשבת אסור להזות, ונמצא שבשאר הימים שבהם יש טעם להזות יוכלו להזות בכולם.

ב אחרי הדיון בגמרא בענין מצות הפרישה, שבים לביאור המשנה. שנינו שם שמביאין את הכהן הגדול ללשכת פרהדרין. תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה וכי לשכת פרהדרין (לשכת פקידי המלך הממונים לשנה) היתה? והלא לשכת בלווטי לשכת השרים וראשי המועצה היתה קרויה!

אלא, בתחלה בזמן כהונת שמעון הצדיק וחביריו שבשל צידקותם האריכו ימים בכהונתם היו קורין אותה לשכת בלווטי (הגדולים), לפי שהיתה מקומו הקבוע של הכהן הגדול. ומתוך שבמשך הדורות היו זמנים שהיו אנשים שאינם ראויים נותנין למחזיק בשלטון עליו על הרצון לזכות בכהונה הגדולה אף שלא לפי מעלתם ממון רב כדי לקבל מינוי זה של כהונה גדולה וכך היו אכן מתמנים, ומתוך שהיו רשעים ולא הוציאו שנתם לכך היו מחליפין אותה את הכהונה הגדולה כל שנים עשר חודש וממנים לתפקיד זה בכל שנה איש אחר כפרהדרין הללו (כמו פקידים אלה) שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קורין אותה בזלזול לשכת פרהדרין שאף היא בשל חילופי הכהנים היתה מתחלפת בכל שנה לפי שכל אחד היה הורס את לישכת קודמו ובונה לו מפוארת ממנה.

כיון שהוזכר ענין הפרהדרין, מביאים הלכה אחרת שבה נזכרו פקידים אלה. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת דמאי: הנחתומין אופי הלחם לרבים — לא חייבו אותן חכמים להפריש מן הדמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם הופרשו ממנה כל מתנות הלוים והכהנים) אלא תרומת מעשר אחד ממאה מן התבואה, שהיה ניתן לכהנים וכן חלה שמפרישים תמיד מן העיסה.

ושאלו: בשלמא [נניח] תרומה גדולה הניתנת לכהן, (ששיעורה אחד מחמישים בערך) לא חייבו אותם להפריש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the sequestering of this High Priest prior to Yom Kippur is for the purpose of sanctity, i.e., to ensure that he appreciates the gravity of the occasion and to fill him with reverence in preparation for entering the Holy of Holies. His brethren, the priests, may touch him, as the objective of his sequestering is unrelated to any concern of impurity. In contrast, the sequestering of that priest who burns the heifer is for the purpose of purity, and his brethren, the priests, may not touch him. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of either Rabbi Meir or Rabbi Yosei. As, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, isn’t there also this difference between the two priests: One sprinkles purification waters on the priest who burns the heifer all seven days that he is sequestered, whereas one sprinkles purification waters on the High Priest before Yom Kippur only on the third and seventh days?

§ Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, strongly objects to the opinion that one sprinkles purification waters on the priest who burns the heifer all seven days because those days may be the third or seventh day of his impurity. Granted, on the first day of the seven one sprinkles the water, as perhaps it is the third day of his impurity; and on the second day of the seven one sprinkles the water, as perhaps it is the third day of his impurity, if he became impure the day before he was sequestered. The same is true for the third day; one sprinkles the water, as perhaps that is the third day of his impurity. By the same token, on the fifth day one sprinkles the water, as perhaps that is the seventh day of his impurity if he became impure two days before he was sequestered. On the sixth day one sprinkles the water, as perhaps that is the seventh day of his impurity if he became impure the day before he was sequestered. On the seventh day one sprinkles the water, as perhaps that is the seventh day of his impurity.

However, on the fourth day after he was sequestered, why do I require sprinkling at all? Neither with regard to the possibility that it may be the third day of his impurity is there uncertainty, since he has already been sequestered for three days, nor with regard to the possibility that it may be the seventh day of his impurity is there uncertainty, as even if it were, sprinkling would be useless because he did not have purification water sprinkled on him on the third day of his impurity. Nothing is accomplished by sprinkling the water on the priest on the fourth day.

The Gemara asks: And according to your reasoning, is there ever sprinkling on the priest all seven days? Don’t we maintain that sprinkling is prohibited by rabbinic decree issued to enhance the character of Shabbat as a day of rest, and therefore, sprinkling does not override Shabbat. Rather, what have you to say? When it was instituted to sprinkle the water on the priest, it was for seven days except for Shabbat. Here too, say that sprinkling is performed for seven days except for the fourth day of sequestering.

Rava said: Therefore, with regard to the High Priest on Yom Kippur, where the matter of the beginning of the seven-day period is not dependent on us; rather, the matter is dependent on the determination of the first day of the new month, for that reason it is required to remove the High Priest from his home on the third of Tishrei, and whenever the third of Tishrei occurs on a weekday, we remove him from his house. Therefore, both on the fourth day of his sequestering and on Shabbat, no sprinkling is performed. However, with regard to the priest who burns the heifer, where the matter of the beginning of the seven-day period is dependent on us, we remove him from his home on the fourth day of the week, Wednesday, so that the fourth day of his sequestering will occur on Shabbat. In that way, sprinkling will not be performed only one day of the seven, as the day on which sprinkling is prohibited will coincide with the day on which sprinkling is unnecessary.

§ Having discussed the obligation to sequester the High Priest prior to Yom Kippur, the Gemara interprets the next matter in the mishna: The High Priest is removed from his house to the Chamber of Parhedrin. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: And was it called the Chamber of Parhedrin, the chamber for the annual royal appointees? Wasn’t it called the Chamber of Balvatei, the chamber for ministers and council heads?

Rather, initially, during the era of Shimon HaTzaddik and his colleagues, who were rewarded with long lives due to their righteousness, they would call it the Chamber of Balvatei, a term connoting significance, since it was a place designated for the High Priest. However, because people were giving money in order to be appointed to the High Priesthood, the position was filled by unworthy individuals. Due to their wickedness, they did not survive the year, and they were replaced every twelve months like the parhedrin who are replaced every twelve months. Therefore, the chamber was called disparagingly the Chamber of Parhedrin. Since the High Priest was replaced every year, the new appointee would renovate the chamber to reflect his own more elaborate tastes.

Apropos the Parhedrin chamber, the Gemara discusses a related halakha. We learned in a mishna there in tractate Demai: With regard to doubtfully tithed produce, i.e., produce purchased from an am ha’aretz with regard to whom there is uncertainty whether or not he tithed the produce, the Sages required bakers to separate only teruma of the tithe, which is one one-hundredth of the produce that is given to the priests, and ḥalla, separated from the dough and given to priests.

The Gemara asks: Granted, teruma gedola, which is equal to approximately one-fiftieth of the produce and is given to a priest, need not be separated from doubtfully-tithed produce, as it was taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משעה שהפרישו ודאי נזהר ולא נטמא. ואם ניחוש [לרביעי] שמא שביעי הוא התורה אמרה ביום השלישי ואח"כ ביום השביעי ולכשיבא הרביעי פרישת שביעי לטמאה השלישי לטומאה קודם הפרישה הוא ביום אחד וכיון שלא הוזה בו ביום השביעי אינה מצוה שאינה מצוה אלא בשקדמה הזאה בשלישי ואוקימנא לבר מרביעי וכו' ופשוט' היא. פירוש לשון (סנהדרין) [פרהדרין] כגון אגרדמים הממונה לשווקים. בולווטי חכמי העצה ושניהן בלשון יון:

ת"ר הנחתומין לא חייבום החכמי' להפריש אלא תרומת מעשר שהוא חלק אחד ממאה. פי' (חייב) מי שיש לו ק' איפות חייב לתת מהן י' איפות ללוי מעשר וחייב הלוי לתת מאלו י' איפות איפה אחת לכהן והיא תרומת מעשר נמצאת התרומת מעשר שחייב הלוי לתת לכהן איפה אחת שהיא אחת ממאה איפות (שלישית). והלוקח מע"ה דבר ברור הוא שהתרומ' שהיא ב' ממאה והיא אחת מג' ודאי מפרישין ונותנין אותה לכהן. והמעשר יש מי שנותן אותו ללוי ויש מי שאינו נותן. ומחזיקין אותו (בספין) ושמא לא נתן. ותרומת מעשר זר האוכלו חייב מיתה. כמו התרומ' שהיא אחת מחמשים. לפיכך חייבו חכמים להפריש כל הקונ' (ונביאה) [תבואה] מע"ה חלק אחד ממאה שהיא שיעור תרומת מעשר ונותנו לכהן.

שזה פרישתו לקדושה. פי׳ שזה פרישתו לענין קדושה ליכנס במחנה שכינה ולכן צריך להפרישו מבני אדם כדי להבדילו מכל קלות ראש וזה פרישתו מפני טהרה משום מעלה דפרה דלא ליזלזלו בה כדלעיל. ולא בשביעי איכא לספוקי פי׳ דאם היום שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו היה שלישי לטומאתו דבין הזאה להזאה ליכא בציר משלשה ימים מלבד ימי ההזאה ועל זה לא הזו עליו בשלישי שלה והזאת שביעי בלא שלישי אינה כלום:

וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלוטי היתה. פי׳ פרהדרין פורסי כדאיתא בסמוך והם אנשים הממונים על השערים ועל המדות שאינם חשובין כל כך ובלוטי הם אנשים שרים וחכמים וכן פרש״י בליוטי שרים. ובערוך פי׳ בליוטי חכמי העצה כדמתרגמינן החרש והמסגר. ומשום הכי פרכי׳ שלא היה לנו לכנות לשכה זו בשם פרהדרין אלא בשם בליוטי שהוא שם של חשיבות:

ה״ג והיא גרש״י ז״ל ומחליפין אותה כל י״ב חדש. וה״פ כי אותם שהיו כהנים מפני ממון שנותנין לשם בעלמא ולא לשם שמים היו עושין בלשכה זו בנין שיהא נקרא על שמם:

הנחתומין לא חייבו אותם חכמי׳ להפריש אלא תרומה גדולה בלבד. פי׳ להפריש ולתת אבל ודאי חייבין היו להפריש המעשרות להוציא התבואה מספק טבל אבל לא חייבום לתת ללוי ולעני דכיון דלית בהו אסור זרות אלא מפני גזל השבט בלבד סמכו לומר שהוא מעושר ביד עם הארץ והמוציא מחברו עליו הראיה כדמפרש ואזיל. ובמעשר שני הקלו בנחתומין אלו דאלו בעלמא חייב להפרישו ולאוכלו בירושלם או לפדותו כדאיתא בפרק בתרא דסוטה בהדיא אבל באלו הקלו והיינו דפרכי׳ אמאי לא אמרינן דניכלוה בירושלם כיון דאיכא ספק איסורא דלא תוכל לאכול בשעריך. ופרקי׳ דמתוך שפרהדרין חובטין אותן ומעלילין עליהם בכל שנה לא אטריחינהו לאוכלם בירושלם או לפדותם בשוויהם ומ״מ קשה יפדו אותם על שוה פרוט׳ דליכא טירחא דהא קיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ויש שהיו מתרצים דההיא בהקדש אבל במעשר אינו נפדה בפחות משוויו ולא נהיר דאמאי חמיר מעשר מהקדש ועוד דהא כרם רביעי ילפינן קדש קדש ממעשר וכתבי רבנן ז״ל שפודין אותן על שוה פרוטה בזמן הזה וכך פר״י ז״ל בפ״ק דיום טוב גבי כרם רביעי שהיה לר׳ אליעזר. והנכון דהא כיון דפטרינהו רבנן מלאכול בירושלם ולפדותו בשוויו פטרום לגמרי ולא אטריחינהו כלל כדי שלא יהא פקפוק בדבר ושמא לא יטרחו לפדות אפי׳ בשוה פרוטה.

כהן הממונה לשרוף את הפרה בכל ימי הפרשתו לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו כדי להרבות בטהרתו וכלי הלשכה שהיה עומד בה לא היו מקבלין טומאה כמו שביארנו למעלה מפני שמעלה עשו בפרה בכמה דברים כמו שיתבאר במקומות אחרים וכבר ביארנו שכהן גדול קודם יום הכפרים פרישתו לקדושה ר"ל מקום קדוש והוא לשכת פרהדרין שהיתה בעזרה והממונה לשריפת הפרה פרישתו לטהרה ר"ל בלשכת בית אבן שלא היו משתמשים בה בכלים הראוים לקבל טומאה אבל לא היתה בעזרה אלא בהר הבית כמו שביארנו למעלה:

שנותנין עליה ממון לכהונה. שנותנין ממון למלכות בית חשמונאי וכו' כך פי' בקונטרס ואין נראה שהרי הן עצמן היו כהנים גדולים אלא למלכי בית^*)צ"ל הורדוס. דוד היה והא דאמרינן לקמן (דף יח.) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא אין זה אותו של בית חשמונאי דקדושין פ' האומר (דף סו.) אלא אחר היה ולשון דכהונה דקאמר לצורך כהונה קאמר:

אלא מאי אית לך למימר שבעה לבר משבת נ"ל שאם הי' יום שביעי שבת שמקדימין להפרישו שמנה ימים קודם כדי לקיים הזאה שלישי ושביעי שאם לא יזה בשביעי מה מועילו שמזה בשלישי אלא מקדים יום אחר:

בפרש"י בד"ה הנחתומין כו' וחלה יתן לכהן אבל שאר כל כו' ומתוך שהוא רגיל למכור כל כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה תנן התם כו' נראה לפרש מתני' כו' אפילו הכי לא סמכינן כו' כצ"ל וכל זה מפי' הר"ש בפ"ב דדמאי ע"ש:

גמרא וכי לשכת פרהדרין כו' (דמשמע שהיו יושבין בה פקידי המלך) והלא לשכת בלווטי היתה (ע"ש הכ"ג שישבו בה הנקראים בלווטים) אלא כו' ומחליפין אותה (ר"ל הכהונה גדולה) כפרהדרין. לפיכך נקראים הכ"ג פרהדרין ושפיר נקראת הלשכה ג"כ ע"ש זה כנל"פ:

רש"י ד"ה הנחתומין. ומתוך שהוא רגיל כו'. לקמן בגמרא אמרינן מתוך שפרהדרין כו':

בסה"ד או לפדות. ר"ל ולהעלות הדמים והג"ה שבגליון לא לצורך:

תד"ה דאי. ואפילו אם תמצא לומר שהיתה פתוחה לחול כו'. ק"ל דלקמן (ר"ד יא) משמע דדרך שער נקנור נכנסים לה וא"כ ע"כ פתוחה לקדש***):

בא"ד י"ל כגון שבנויה בחול כו'. כ"נ דצ"ל:

לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ "לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין". נראה לי בס"ד חלק התיבה לשתים וקרי בה 'פר הדרין' והיינו נוטרקון של 'פרוטה שהוא הממון והדרין' רוצה לומר מחזרין על הממון ואין שמים לב על כשרות ויראת שמים. או הדרין לשון הידור שמהדרין הפרוטות ואין מהדרין יראת שמים.

תוס' ד"ה דאי וכו' ללשכת פרהדרין שהית' בנויה. עיין לקמן דף י ע"א תוס' ד"ה חוץ:

בא"ד וכ"ש שאין ישנים בה. עי' תוס' סוכה דף מג ע"ב תוס' ד"ה תשבו:

הא קי"ל הזאה שבות ואינו דוחה שבת ק"ל הא אפשר להזות עליו בשבת בעזרה דהא קי"ל אין שבות במקדש ואע"ג דס"ל לר"ע לקמן דטהור שנפלה עליו הזאה דטימא אותו וא"כ אי אפשר להזות עליו בעזרה כדאמר לקמן דלר"ע האיך עביד עבודה כיון דמזין עליו ונטמא הא רבנן פליגי עליה דר"ע וס"ל דעל הטהור נמי טהור ואיכא למימר דר"מ כרבנן ס"ל ולמה דחיק אליבי' לומר דז' מלבד שבת אפ"ת בשבת נמי וכרבנן ס"ל ואפשר שפיר להזות עליו אפי' בשבת ובעזרה דאין שבות במקדש:

אלא מאי אית לך למימר ז' לבר משבת ה"נ ק"ל הא דתנן בפ"ג דפרה ומזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם ובתר הכי תנן לא מצאו מז' עושין משש מה' מד' מג' מב' ומאחת ומשמע דארישא קאי דמזין עליו כל ז' ימי הפרישה מכל חטאות שהיו שם ואמר לא מצאו משבע להזות עליו כל יום מז' ימי הפרישה מאפר פרה אחרת עושין משש וכו' וכן משמע מפי' הרמב"ם שפי' שם לא מצאו משבע שב אל מה שאמר בתחלה ומזין עליו כל ז' ימים מכל חטאות שהיו שם ואמר שאם לא יזדמן שהי' שם שארית אלא מפרה אחת ממנה יזה כל ז' ימים אמנם הכונה שיזה עליו מכל חטאות שהיו שם והיינו דתנן התם בסיפא הראשונה עשה משה והשניה עזרא וה' מעזרא ואילך לומר שהיו שם ז' פרות להזות בז' ימי הפרישה כל יום מאחרת והשתא מז'לא משכחת לה לעולם בשלמא משש משכחת לה כשחל שבת בד' מימי הפרישה וכדאמר רבא בסמוך ונשארו ו' ימים להזאה אבל ז' האיך משכחת לה לעולם כיון דאין ז' ימים בלא שבת שאין בו הזאה. ונ"ל מתוך קושיא זו דאע"ג דאין מפרישין אותו אלא ז' ימים בלבד ואין צריך להפרישו שעה אחת קודם לשקיעת החמה כדמסקינן לעיל (דף ו') ה"מ כשחל יום ג' וז' לפרישתו בחול דאפשר להזות בהן ואע"ג דאחד משאר הימים אי אפשר שלא יחול בשבת לית לן בה כיון דאפשר לקיים הזאה בג' וז' לפרישתו שהן עיקר דעל ידן יוצא מכל ספק טומאת מת דאפי' נטמא ביום הפרישה קודם שפירש נטהר ע"י ג' וז' לפרישתו ושאר ימי הזאה אינו אלא טפל להו משום הזאה בזמנה מצוה ואין עיקר הטהרה תלויה בהן אבל הזאה דג' וז' לפרישתו עיקר הטהרה תלויה בהן דאם נטמא ביום הפרישה קודם שפירש אין הזאת שאר ימים מטהרין אותו אלא הזאת יום ג' לפרישה וז' לו לבד ואם ג' או ז' לפרישה בשבת מפרישין אותו שעה אחת סמוך לשקיעת החמה קודם ז' ימים ונהי דבחל יום ז' בשבת אפי' אי מפרישין שעה אחת קודם אי אפשר להזות עליו באותו שעה דהוי נמי שבת מ"מ מזין עליו למחרתו שהוא א' בשבת וכן בב' בשבת משום ספק ג' ובג' בשבת ובד' בשבת אין מזין עליו כלל דאין לספק בהו לא בג' ולא בז' כיון שלא הוזה בשבת ואע"ג דהשתא הזאותיו בטלין שני ימים רצופין יום ג' בשבת ויום ד' בשבת מ"מ הא עדיף לן מלהפרישו בא' בשבת דבזה יצא מכל ספק טומאה משא"כ בזה וכדפירשתי ומ"מ כשחל יום ג' בשבת כשמפרישין אותו שעה אחת קודם הז' ימים שהוא בד' בשבת מזין עליו באותו שעה של פרישה וביום ה' בשבת ובערב שבת משום ספק ג' ובא' וב' וג' בשבת משום ספק ז' וביום ד' בשבת אע"ג שהוא אחד מז' ימי הפרישה דבעי רצופים קודם יום העבודה וסמוך לו אין מזין עליו כלל דלא בג' ולא בז' איכא לספוקי בי' כלל מ"מ בחל יום ג' בשבת איכא יום חדש שמזין עליו דהיינו באותו שעה שקודם ז' ימי הפרישה מה שאין כן בשום פעם שאין מזין אלא בז' ימי הפרישה ואין חילוק ביניהם אלא בין רב למעט דבחל יום ד' בשבת הזאותיו אין בטילין אלא יום אחד שהוא בשבת ובחל בשאר ימים בטילין יותר וכיון שכן הא ודאי הזאות מן הפרות היו כסדרן יום א' מז' ימי הפרישה שהיא הזאה ראשונה הי' מפרת משה שקדמה לכולן ויום ב' לפרישה הי' משל עזרא שהיתה פרה שניה לה וביום ג' משל שלאחריה וביום ד' של פרישה לא היו מזין כלל דלא בג' ולא בז' איכא לספוקי נמצא ביום ה' לפרישה מפרה ד' ביום ו' משל ה' וביום ז' משל ששי ופרה הז' נדחית לגמרי שהיא אחרונה לכולן אבל פרות אחרות אע"פ שאם חל שבת ביומם נדחית באותו פעם כגון אם חל שבת ביום ב' לפרישה נדחית פרת עזרא באותו פעם שהיא שניה לפרות ויום זה קבוע לה לעולם מ"מ בחל יום ב' לפרישה בחול זכתה ביומה אבל פרה הז' לעולם אין לה יום מז' ימי הפרישה דהא לעולם אין ימי הזאה בז' ימי הפרישה אלא ששה ימים דאי אפשר לז' ימי פרישה בלי שבת שאין בו הזאה כל עיקר ומ"מ בחל יום ג' לפרישה בשבת שאז צריך להפרישו שעה אחת קודם לז' ימי הפרישה ולהזות עליו באותו שעה מטעמא דפירשתי אותה הזאה הקודמת לז' ימי הפרישה שאינו בשום פעם יותר הפרה השביעית שהי' דחויה בכל פעם מפני המוקדמת לה מצאתה ריוח ביום זה לעצמה להזות בו ביום מאפרה כיון שיום זה חדש הוא ואינו מז' ימי הפרישה והפרות הקודמות לה עד עכשיו לא זכו אלא בהזאות של ז' ימי הפרישה יום זה שהוא קודם לז' ימי' פרישה קנתה היא והפרה הששית שזמנה קבוע לה ביום הז' לימי הפרישה נידחית באותו הפעם שהרי הזמן הקבוע לה לעולם הוא יום ז' מז' ימי הפרישה והא באותו הפעם אין הזאה ביומה דהא לא בג' ולא בז' איכא לספוקי בי' כיון שקדמה פרישה באותו פעם יום אחד קודם ומזין עליו נמי בו ביום נמצא משכתת לה הזאה ז' ימים ולא בפעם אחד קודם שריפת פרה אחת אלא קודם שריפת כמה פרות]:

[מלואים: וכל אימת דמתרמי מפרשינן ליה פירש"י ואע"ג דלא הוי ד' שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב' ימים ונ"ל דרש"י לא דק דאי ד' שלו אינו בשבת הזאתו בטילה ג' ימים בע"כ יום שבת ושכנגדו דאי חל יום שבת בא' מג' ראשונים של ז' ימי הפרישה בטל יום א' כנגדו מג' ימים אחרונים של ימי הפרישה ואי חל שבת בא' מג' ימים אחרונים בטל יום א' כנגדו מג' ימים ראשונים דהא הזאת ג' בלא ז' וכן הזאת ז' בלא הזאת ג' לאו כלום הוא וכי חל יום א' דפרישה בשבת ובטלה הזאתו משום שבות הזאת ה' לפרישה שהוא כנגדו של הזאת א' דמזין עליו משום ספק שמא ג' והו"ל ה' שביעי נמי בטלה שאם אין הזאת ג' הזאת ז' לחוד לאו כלום הוא וכן אם חל שבת ב' לפרישה הזאת ו' לפרישה נמי בטלה ואם חל ג' בשבת הזאת ז' נמי בטלה מה"ט דאם אין ג' אין ז' וה"נ איפכא אם אין ז' אין ג' הילכך אם חל ה' ו' ז' לפ' א' מהם בשבת א' מא' ב' ג' שכנגדו בטל הזאתו דאם ה' לפרישה חל בשבת בטלה הזאת א' שכנגדו ואם ו' הזאת ב' שכנגדו בטלה ואם ז' הזאת ג' שכנגדו בטלה מה"ט דאם אין ז' הזאת ג' לחוד ל"מ כלל ובע"כ אם חל א' משאר ימים חוץ מיום ד' בשבת הזאת ג' ימים בטלה של ד' ושל שבת וג' או ז' שכנגדו:]

תנן התם הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה משנה היא בפ"ב דדמאי וכתבו התוס' בירושלמי פריך תמן תנינן בפ"ה דדמאי הלוקח מנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה הכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן אתה אומר נחתום מפריש ומשני ר"י אמר כאן בעושה בטהרה פי' מתניתין דהכא בנחתום ע"ה העושה בטהרה שהשכיר גבל חבר לעשות לו חלתו בטהרה הלכך כיון דטרח כולו האי סמכינן עליה נמי דודאי תקנה והלוקח ממנו אין צריך להפריש כאן בעושה בטומאה וחייב הלוקח להפריש ור"א משני כאן במדה דקה המוכר מפריש כאן במדה גסה הלוקח מפריש ופריך אדר"י ואי בעושה בטהרה יפריש על הכל פי' אפי' מעשר שני ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע"ה כלומר אפי' ודאי וכ"ש דמאי דקילא דאיכא למימר שמא לא יתקנו ע"ה אבל חבר שרי ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן א"כ בדין הוא שהנחתום לא יפריש מעשר שני לפחות מטעמא דמסיק בשמעתין ופי' זה תמוה בעיני מאד דלמאי דפי' דר"י מוקי למתניתין דהכא בנחתום ע"ה שעושה בטהרה ע"י גבל חבר הואיל וטרח כולי האי ודאי תיקנם דא"כ מאי פריך אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ואפי' מעשר שני נמי אדרבה איפכא תקשה לך דלא יפריש כלום אפי' תרומת מעשר דמדטרח כולי האי ודאי תיקנוה אבל הא לא שייך לאקשויי אי בעושה בטהרה יפריש הכל ואפי' מעשר שני דהא משום דעושה בטהרה אינו גורם להחמיר ולהפריש אלא להקל שלא להפריש והאיך תולה דמחמת הדבר הראוי לגרום קולא לפוטרו מלהפריש מעשר שני לר"י דמש"ה יהא חייב הא כלפי לייא ועוד ק"ל הא ההיא דהנחתומין ע"כ קמ"ל דהואיל דהוא נחתום אין צריך להפריש מדמאי שלקח מע"ה קודם שימכור לאחרים אלא תרומת מעשר ולא מעשר שני משא"כ שאר כל אדם דצריך להפריש נמי מ"ש אבל הואיל שנחתום הוא אין צריך להפריש הכל כשהוא מוכר בעצמו הרי דמיירי במתניתין מהפרשת הנחתום עצמו והיינו נמי דקא מקשה הירוש' בתחלת דבריו והכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן כלומר במתניתין דנחתומין אתה אומר הנחתום מפריש אלמא מיירי בהפרשת הנחתום עצמו וא"כ מאי משני בעושה בטהרה דסמכינן עליה דודאי תיקנו והא זה לא שייך לומר אלא לפטור הלוקח ממנו דאין צריך להפריש והא אנן בדידיה עצמו איירינן לחייבו להפריש תרומת מעשר ולא מעשר שני וכ"ת דלר"י לא משמע ליה כדס"ד דאיירי שהנחתום מפריש אלא בלוקח ממנו עסקינן שמפריש ת"מ אבל לא מ"ש א"כ תו לק"מ מהא דפ"ה דהלוקח מנחתום כיון דאידי ואידי מהפרשת לוקח איירי ולמה לי' לר"י לשנויי כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה ואי משום דקשה מאי שנא דהכא אין מפרישין מעשר שני ואלו בפ"ה דמפרישין מעשר שני נמי אהא לא הקשה כאן המקשן אלא מ"ש הכא הנחתום מפריש והתם הלוקח הקשה ועל זה לא תי' ר"י מידי ועוד הא ההיא קושיא פריך לה לבתר שנויא דר"י ור"א אי בעושה בטהרה יפריש על הכל אפי' מ"ש וגם אשינויא דר"א פריך לה להאי קושיא בירושלמי ועוד ק"ל שהרי במסקנא קשה אהא דפריך אשינויא דר"י אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע"ה כלומר ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן אכתי מצי להקשות אפי' בתר שינויא דר"י דמתניתין דהנחתומין מהפרשת הנחתום מיירי ולא מהלוקח ממנו ונחתום חבר עסקינן וא"כ לא שייך שינויא דר"י כאן בעושה בטהרה דמדטרח מסתמא תקנו דהאי טעמא לא שייך אלא לפטור הלוקח ממנו וגם למאי דקאמר בגמרא דידן מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן ש"מ דבהפרשת הנחתום עצמו מיירי הכא ועוד לשנויא דר"י דמוקי לההיא דנחתומין בנחתום ע"ה ובהפרשת לוקח איירי ובעושה בטהרה דמדטרח כולי האי ודאי תקנו כדפי' התוס' א"כ תקשה איפכא למה צריך להפריש תו אפי' תרומת מעשר כיון דאיכא הוכחה דודאי תקנו וגם בגמרא דידן פריך בסמוך אלא מ"ש נפרשו ומשני מתוך שפרהדרין הללו הרי נמי לא ק"ל אמאי מפריש ת"מ אלא אמאי לא מפריש מ"ש ולר"י דירושלמי הו"ל לאקשויי להיפוך אמאי מפריש ת"מ ועוד שהתוס' נשוכים מדברי עצמם דהא בסמוך פי' הירושלמי בשם ר"י גופי' דההיא מתניתין דהנחתומין מיירי במפריש חלתו בטומאה דאל"כ החלה פטורה מן הדמאי והכא מוקי לה לההיא מתניתין דהנחתומין במפריש חלתו בטהרה אדר"י והר"ש בפ"ב דדמאי פירש כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראוי לכהן לאכילה אבל בעושה בטומאה כגון שלקח מע"ה פי' שהוכשרו דנטמאו לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזי אלא להסיק תחת תבשילו הלוקח שיאכל הוא יפריש ולפירוש זה ניחא הכל והא נמידפריך אי בעושה בטהרה יפריש על הכל אתי שפיר דמהאי טעמא ראוי לחייבו נמי במעשר שני והקשה הר"ש מאי קא קשיא לי' ממתניתין אהאי דפ"ה הא מתניתין בנחתום חבר איירי והתם בחבר שלוקח מנחתום ע"ה ותירץ דמשמע לי' דנחתום דהתם כעין נחתום דהכא הכל בנחתום חבר ומיהו ק"ל דבירושלמי הקשה אההיא דפ"ה דתנן בי' הכי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי ת"מ וחלה ואומר א' ממאה ממה שיש כאן הרי בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי ת"מ עליו והשאר חלה ומ"ש בצפונו או בדרומו מחולל על המעות והקשה בירושלמי וחלה חייבת בדמאי והתנן חלת ע"ה והמדומע פטורה מן הדמאי ושני ר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה ופי' הר"ש מתניתין דפ"ק שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן ומתניתין דפ"ה שעושה בטומאה והשתא אי ההוא דפ"ה בנחתום חבר שלקח פירות שהוכשרו מע"ה מיירי משום קושיא קמייתא דהתם נחתום מפריש והכא לוקח מפריש כיון דלקח מע"ה פירות שהוכשרו דנטמאו לא הטריחו למוכר להפריש הואיל דלא חזו אלא להסיק תחת תבשילו ל"ל לאוקמי בעושה בטומאה אפי' עושה בטהרה מ"מ הלוקח חייב להפריש דמאי מן החלה דאין עשיית הנחתום שגיבל בטהרה הוכחה על ע"ה שמכר לו שתקנו אע"כ לר"י מיירי בנחתום ע"ה שמכר ככר לחבר ולא מיירי שהנחתום קנה הפירות מע"ה אלא בפירות הגדל בשדה שלו ולא היו מעולם ביד אחרים ואי גבלו בטהרה היתה חלה פטורה מן הדמאי כההי' דפ"ק דחלת ע"ה פטורה מן הדמאי וכיון שכן מאי ק"ל בתחלה התם נחתום מפריש והכא לוקח כיון דהתם מיירי בנחתום ע"ה בע"כ לוקח מפריש ככל לוקח דמאי מע"ה וי"ל דלעולם מיירי מנחתום חבר והא דקאמר כאן בעושה בטומאה לאו דוקא אלא כיון דלר"י מיירי שלקח מע"ה פירות שהוכשרו ונטמאו אצל ע"ה דאל"כ היה מחויב הנחתום להפריש ולא הלוקח נעשה בטומאה קרי לי' דכיון דנטמא הככר אצל ע"ה במגעו אחר שהוכשרה אצלו קודם שבאה ליד נחתום החבר מסתמא נעשית העיסה והגלגול הטובל לחלה בטומאה ודאית ואינו מקפיד החבר לעשותה בטהרה ואע"ג דמגע ע"ה אינו אלא ספק טומאה אפ"ה מותר לעשותה בטומאה ודאית כדתנן בפ"ג דחלה נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה והתוס' בשמעתין הביאו ההוא דירושלמי דפריך וחלה חייבת בדמאי והתנן חלת ע"ה פטורה מן הדמאי אההיא מתניתין דנחתומין דשמעתין ופי' חלת ע"ה פטורה אפי' הפריש חבר את החלה פטורה דלא גזרו דמאי על החלה כר"י דס"ל הכי בירושלמי פ"ק דדמאי ומשני בירושלמי במגבל עיסתו במי פירות שאין מכשירין כדי שלא יקבל טומאה וכיון דטרח כולי האי מסתמא תקנה ופריך ולא כן א' ריב"ח דר"א איש ברתותא היא דפוטר מן הדמאי בגיבלו במי פירות ויחידאי הוא ורבנן פליגי עלי' ומשני אלא כר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה פי' מתניתין דפ"ק שטרח להביא גבל שעושה בטהרה מסתמא ודאי תיקן א"נ כר"א כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו דאקילו רבנן גביה אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים וכה ברבים אנן קיימינן וכדתנא בתוספתא בפ"א דחלה הלוקח מן הנחתום מן האשה שעשתה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבע"ה ומתארח אצלו א"צ להפריש חלת דמאי אבל ודאי טבל צריך תיקון כדתניא בירושלמי העושה עסה מטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשה וחלה לא תאכל עד שיוציא עלי' תרומה ותרומה לא תאכל עד שיפריש עלי' חלה אלו דברי תוס' והרי אתה רואה שא"א להולמן דהרי אדר"י דמתניתין דהנחתומין מיירי בע"ה העושה עיסתו בטהרה משום קושיא קמייתא דהירושלמי והכא מוקי לה ר"י להאי מתניתין גופא בעושה בטומאה משום קושיא בתרייתא דחלה חייב בדמאי ואפי' אם נפרש להא דר"י קמייתא בעושה בטהרה ונחתום חבר שלקח מע"ה פירות שלא הוכשרו לפיכך נחתום מפריש וכפי' הרא"ש מ"מ א"א לומר דמתניתין דהנחתומין מחייבת להפריש דמאי מן החלה ומיירי דעושה הגיבול בטומאה ועל דרך שפירשתי דמהאי טעמא קרי לי' עושה בטומאה מחמת שהוכשרו אצל ע"ה א"כ אינו ראוי לכהן לאכילה ואמאי מפריש נחתום ולא הלוקח ממנו וכההיא דפ"ה אבל אומר אני דהתוס' לא דייקו כלל דהירושלמי לא פריך הא דוחלה חייבת בדמאי אהאי מתניתין דנחתומין דפ"ב אלא אמתניתין דהנחתום דפ"ה ושם פריך לה בירושלמי וגם הר"ש הביא ההיא דפ"ה אבל אהאי דפ"ב דנחתומין לא חייבו אותן אלא תרומת מעשר וחלה לא שייך להקשות דחלה חייבת בדמאי דאין ה"נ דחלה פטורה מדמאי דהא לא קאמר דחייב להפריש תרומת מעשר אף על החלה ואימא הא דתנן דמפריש ת"מ לא על החלה קאי אלא על החולין שבכרי בלבד אלא אמתניתין דפ"ה מקשה התם בירושלמי דהתם יהיב שיעורא לת"מ שבכרי א' ממאה הרי החלה מיתקנת מת"מ שמגיע על חלקה והיינו דקאמר התם בירושלמי ובמסקנא ר"א ר' שמאי בשם ר"א שמע לה מן דבתרא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת וכו' מתניתין היא התם בפ"ה דדמאי אחר משנה זו דהלוקח מן הנחתום מה דתימר תמן חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה והכא חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה אלמא אההיא דפ"ה דיהיב שיעורא לתרומת מעשר קאי מ"מ גם דברי הר"ש צריכין תיקון קצת שגם הוא פי' ההיא ירושלמי מוחלה חייבת בדמאי עד סוף הסוגיא כדברי התוס' עוד דפריך ולא כן אמר ריב"ח דר"א היא פי' נמי דאפטור מן דמאי היכא שגיבלו במי פירות קאי והא לא מצינו לר"א שאמר כן אבל נעלם מהם הא דתנן בפ"ג דחלה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה וא' עלה בירושלמי ריב"ח אמר ר"א איש ברתותא היא דתמן תנינן ר"א איש ברתותא אמר ר' יהושע לפסול את כולה פי' במס' ט"י פ"ג תנינן לה ואעיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום קאי ר"ע אומר משמו לא פסל אלא מגעו והכי פי' כיון דלר"ע עיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה אי אפשר לאוקמי להא דחלת ע"ה בנילושה במי פירות דהא פטורה מן החלה ואע"ג דקאמר בירושלמי הא רבנן לא לאו דוקא אלא כיון דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו חשיב לי' כרבים ואע"ג דסתם לן תנא כר"א איש ברתותא בפ"ג דחלה אפ"ה לא ניחא לי' לאוקמי נמי לההוא סתמא דפ"ק דדמאי כוותיה ודלא כר"ע מיהו ק"ל דשם בפ"ג דחלה בירושלמי פליג ר"י אריב"ח ומוקי לה כדברי הכל אע"ג דר"ע אמר תמן אין מי פירות מחוורין פי' מחברין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה א"כ אמאי נייד ר"י הכא מהאי שינויא דמגבל עשה במי פירות ומוקי לה בענין אחר בעושה בטהרה וצ"ל דלא קאי ר"י אהאי קושיא דולא כן אמר ריב"ח ר"א איש ברתותא היא הא רבנן לא אלא דר"י בעלמא אתמר לשנויי רומיא דמתניתין אהדדי והוא הדין דהוי מצי לאוקמי במגבל במי פירות וחדא מתרתי נקט תדע מדקאמר אלא כר"י אלמא ר"י לאו אהאי קושיא קאי אלא בעלמא אתמר הא דר"י:

אלא תרומת מעשר וחלה. ק"ל מאי קמ"ל שצריך להפריש חלה הא לא נטבלה לחלה ביד המוכר אלא ביד הלוקח דחיוב חלה בשעת גיבול חלה וכ"ת דקמ"ל דחיוב חלה חל על טבל דאע"ג דאמרינן בפ' חלק (דף קי"ב) גבי פלוגתא דעיסה של מעשר שני דר"מ פוטר מחלה דס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא ור' יהודא מחייב דס"ל מעשר שני ממין הדיוט הוא מחלוקת במ"ש בירושלים אבל בגבולין ד"ה פטורה ופרש"י בחדא לישנא דבגבולין דהואיל דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינן בי' ראשית עריסותיכם ואפי' פדאו לאחר מכאן פטורה מהחלה וה"נ ה"א הואיל וחיוב טבל חל עליה קודם גלגול אין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה ולא קרינן בי' ראשית עריסותיכם ואפי' תקנו לאחר מכאן פטורה מן החלה הא ליתא כיון דרוב ע"ה מעשרין הן אין כאן חיוב טבל מה"ת ופשיטא דלא פטור חיוב חלה מעיסה זו ואפי' להאי לישנא דפ"ג דמנחות (דף ל"א) אליבא דר' טרפון דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין אלא כמחצה על מחצה דיינינן ליה אפ"ה כיון דאינו ודאי טבל אלא ספק פשיטא דמספיקא אינו מפקיע חובת חלה מעיסה זו ומאי קמ"ל דחייב בחלה ואי קמ"ל איפכא דאין חיוב חלה מפקיע איסור טבל דגבי טבל נמי כתב רחמנא דגנך וממעטינן מיניה מירוח הקדש ונכרי במנחות (דף ס"ח) ומיני' יש למעט נמי דגן של איסור הא נמי ליתא דפשיטא דאין חיוב חלה שאינו חל עד שעת גלגול שהוא לבתר מירוח שהואאחר חיוב תרומות ומעשרות מפקיע למפרע את חיוב טבל שחל עליו כבר קודם לכן ובתוס' הביאו כאן הירושלמי דפ"ה דדמאי דפריך וחלה חייבת בדמאי והתנן חלת ע"ה והמדומע פטורה מן הדמאי כלומר אפי' הפרישה חבר לחלה פטורה מן הדמאי דלא גזרו דמאי על חלה כר"י דס"ל הכי בירושלמי פ"ג דדמאי ומשני במגבל במי פירות מיירי כלומר וכיון דמדקדק לגבל עיסתו במי פירות שאין מכשירין כדי שלא תקבל טומאה מסתמא תקנו ופריך ולא כן אמר ריב"ח דר"א איש ברתותא היא דפוטר מן הדמאי בגיבלו במי פירות ויחידאי הוא ורבנן פליגי עליה ומשני אלא כר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה כלומר מתניתין דפ"ק שטרח להביא גבל שעושה בטהרה דמסתמא ודאי תיקן א"נ כר"א כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו דאקילו רבנן גביה אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים וכה ברבים אנן קיימין וכדתניא בתוספתא דחלה הלוקח מן הנחתום מן האשה שעשתה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבעל הבית ומתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי אבל חלת ודאי צריך להפריש העושה עיסה מטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי וחלה לא תהא עד שיוציא עליה תרומה ותרומה לא תהא עד שיפריש חלה אלו דברי התוס' ולפי זה מתניתין טובא קמ"ל אע"ג דתנן חלת ע"ה פטורה מן הדמאי אפ"ה איכא דמחייב בדמאי בהני גווני דמפרש בירושלמי מ"מ אני אומר שהתוס' לא דייקו כלל בזה דאהא דהנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש כו' דמייתי בשמעתין לא שייך להקשות הא לירושלמי וחלה חייבת בדמאי דאין ה"נ דחלה פטורה מן הדמאי דהא לא תני דחייב להפריש תרומות ומעשרות על החלה נמי דלמא הא דתנן מפריש תרומה ומעשר על החולין ולא על החלה קאמר ועוד מאי מעשר שני [ע"כ נמצא כתוב ויש כאן חסרון הניכר]:

אלא תרומת מעשר וחלה וכו' ק"ל מאי ענין חלה לכאן דהא עיסה זו בשעת גילגול כשנטבלה לחלה ביד הנחתום היא ופשיטא דחייבת בחלה ודאי ולא דמאי ומאי אריא לוקח מע"ה אפי' אי לקח קמח זה מן החבר חייבת בחלה ודאי דקודם גלגול ודאי לא הפריש חלה כדקי"ל המפריש חלה קמח אינה חלה בפ"ב דמס' חלה וה"נ ק"ל אהא דתנן בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפי' מטפוסין הרבה דברי ר"מ ר"י אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחר ושל היום משל אחר ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה פי' משום דלא נתחייבה בחלה ביד המוכרים אלא ביד הנחתום שהוא גלגל העיסה הלכך אפי' לקח משנים לית לן בה ומפריש חלה משל זה על זה ומאי קמ"ל ר"ש בזה דמתיר בחלה פשיטא כיון דלא נתחייבה בחלה כלל אצל המוכרים וי"ל דקמ"ל אפי' נתגלגלה ונטבלה לחלה בעודה טבל קודם שהפריש תרומת מעשר מן הדמאי הזה אפ"ה חייבת בחלה דטבל נמי חל חיוב חלה עליו ע"י הגלגול הטובל לחלה ולא אמרינן כיון דכתיב גבי חלה ראשית עריסותיכם שלכם בעינן דמש"ה פטרינן עיסה של מעשר שני מן החלה למ"ד ממון גבוה הוא כדאמ' בפ"ג דסוכה (דף ל"ה) וטבל נמי לאו דידי' הוא ולא קרינן בי' עריסותיכם דהא אמרינן התם גבי אתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ואמר' דטעמא דב"ה כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרינן ביה וב"ש סברי עני לא אכל דמאי דתניא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי וב"ה אומרים מאכילין ומשמע אבל טבל ודאי לאו לכם הוי וכ"ת מ"מ בהא דנחתומין דשמעתין דחייב בחלה פשיטא וכי ס"ד דדמאי מפקיע מידי חלה דהא אפי' ספק טבל אי אפשר להפקיע מספיקא דנהי דחייב להפריש מעשרות ממנה דספק להחמיר אפ"ה להפקיע מן החלה מספיקא אי אפשר דדלמא לאו טבל הוא וחייבת בחלה וכ"ש דמאי דחומרא בעלמא הוא דהא רוב ע"ה מעשרין דבשלמא בהא דר"ש קמ"ל דמותר להפריש משל זה על של זה ול"א שמא זה עישר וזה לא עישר והו"ל טבל ואינו חייב בחלה וכי מפריש חלה משל זה על של זה הו"ל מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב אבל בהא דנחתומין דלא מיירי שלקח משני בני אדם אלא מאחד א"כ פשיטא דחייב להפריש חלה מן העיסה אע"פ שנתגלגלה קודם שהפריש ממנה תרומת מעשר שפיר דמי וי"ל דהאי הפרשה דת"מ דקתני בדמאי ע"כ היינו שמפריש ונותן לכהן דאי להפרשה גרידא אפי' מעשר ראשון ומעשר עני נמי צריך להפריש כדי להוציאן מידי טבלן אלא שאין צריך ליתנם משא"כ בתרומת מעשר צריך ליתנו לכהן כמו שאפרש בסמוך וקרא לנתינת ת"מ הפרשה והשתא טובא קמ"ל דחייב הנחתום להפריש וליתן לכהן התרומת מעשר והחלה ולא אמרינן יבא עליו הבעה"ב משתי צדדים ולא יתן לכהן אלא הגדול שבהן דהיינו חלה שהיא אחד ממ"ח והקטנה שבשניהם שהוא ת"מ שאינו אלא חלק א' ממאה יעכב לעצמו ממנ"פ אי לא ניתקן טבל זה פטור מן החלה ואפי' את"ל ניתקן א"כ הת"מ חולין הן קמ"ל דאפ"ה מפריש ת"מ וחלה ונותן שניהם לכהן והאי רבותא בהא דר"ש המתיר בחלה נמי קמ"ל אלא מדנקט לישנא דמתיר משמע דקמ"ל נמי כדפרישית לעיל והא דבאמת טבל חייב בחלה אע"ג דלאו עריסותיכם קרינן ביה כמו דלא חשיב לכם גבי אתרוג כבר עמדו עליו התוס' שם בפ"ג דסוכה ואני תירצתי בענין אחר ובש"א תשובה הארכתי ואין זה מקומו. עוד י"ל דקמ"ל דאפי' נתגלגלה העיסה והוטבלה לחלה בעודה בטבל קודם שהופרש ת"מ מהדמאי הזה כדפי' דאפ"ה חייבת בחלה שלא נאמר הואיל ובשעת הגלגול הטובל לחלה כבר היה רכיב איסור טבל דמעשרות על עיסה זו תו לא חל עלי' איסור טבל של חלה דהא דמי להא דתניא בפ"ב דפסחים (דף ל"ב) דפליגי תנאי באוכל תרומת חמץ בפסח אי חייב חומש אי לא ואמר עלה בד"א דמשכחת לה תרומת חמץ בפסח במפריש תרומה והחמיצה אבל במפריש תרומה חמץ ד"ה אינו קדושה ופרש"י והתוס' דאפי' למ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה אפ"ה אינה קדושה וה"נ עיסה של טבל הואיל וכבר רכיב עלי' איסור טבל מחמת מעשרות אי מפריש ממנה חלה אינה קדשה דהא טעמא דר"ה ברי' דר"י דמפרש התם להא דתרומת חמץ בפסח אינה קדושה דא"ק ראשית ששיריים ניכרים לישראל יצא זה פי' תרומת חמץ בפסח שאין שיריים ניכרין לישראל ע"י הפרשה דתרומה דהא בעודה בטבל היתה אסורה באכילה משום טבל והשתא לאחר הפרשה נמי אכתי אסורה משום חמץ ואין שירי' ניכרין ע"י הפרשה להתירן יותר מקודם הפרשה וה"נ ע"י הפרשת חלה בעודה טבולה למעשרות אין שיריה ניכרים אחר הפרשת חלה יותר מקודם שהרי אף לאחר הפרשת חלה עדיין היא אסורה מחמת איסור טבל של מעשרות והרי גם בחלה כתיב ראשית כמו בתרומה כמו שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו וממילא דבעינן נמי שירי' ניכרין כמו גבי תרומה וכיון שכן אין איסור טבל חל כלל ע"י גמר מלאכה לחלה ולמעשרות שהוא גלגול לחלה ומירוח למעשרות דהא בע"כ דמה"ט דאין שיריה ניכרין אין חל על חמץ בפסח איסור טבל כל עיקר אי הוקבעה למעשר ע"י מירוח בפסח דמירוח הוא דקובע למעשר דאין לומר דמ"מ חל עלי' איסור טבל אלא דאין לו תקנה בהפרשה להוציא את השיריים מידי טבל הואיל ואין שיריה ניכרים זה ליתא דהא איכא למידק למאי דמפרש ר"ה דטעמא משום שאין שיריה ניכרים אמאי פסיק ותני בד"א וכו' אבל במפריש תרומת חמץ בפסח לד"ה אינה קדושה דלא משכחת לה כלל בכה"ג לתרומת חמץ הואיל ואין שיריה ניכרים ואמאי הא אכתי משכחת לה שפיר דהתינח היכא דמפריש התרומה על הכרי מיני' ובי' שפיר לא משכחת לה וכן במפריש מיניה על כרי אחר של טבל שהוא חמץ כמוהו אין שירי' ניכרים אבל היכא שתורם מכרי זה של טבל חמץ אכרי שאינו של חמץ דהו"ל שיריה ניכרים אע"ג דהתרומה אסורה לית לן בה להאי טעמא דר"ה שהרי לא קפיד רחמנא אתרומה גופה שתהיה מותרת וניכרת לישראל לאפוקי של איסור אלא אשיריים לחוד קפיד רחמנא א"כ משכחת לה דהמפריש ת"ח בפסח דאפ"ה קדושה בכה"ג במפריש תרומה מן חמץ על שיריים שאינן של חמץ ואמאי קאמר במפריש תרומת חמץ בפסח לד"ה לא משכחת ליה שיהיה קדושה הא אפשר בכה"ג אלא ע"כ צ"ל כיון דא"א להפריש לכרי של חמץ בפסח מיני' וביה משום שאין שירי' ניכרים הו"ל כמו מן הפטור על החיוב ואינו חל על כרי זה כלל שם טבל ע"י המירוח שבתוך הפסח ודמי להא דאמרינן בפ"ב דבכורות (דף י"ב) אמר ר"א בהמת שביעית פטורה מן הבכורהלאכלה אמרה רחמנא ולא לשריפה ופריך עלי' מהא דתנן האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאלו מטמיא בשריפה היא לאכלה א"ר ולא לשריפה ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם ופירשו התוס' אהא דפריך אמאי חייב עלה לאכלה אמר רחמנא ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך כיון דלאו בת חלה היא דלא מצי להפריש מגופה הו"ל כמו מן החיוב על הפטור ומה לי אי הא דלא מצי להפריש מיני' ובי' מחמת התרומה כמו התם מדלאכלה א"ר ולא לשריפה ואע"פ שיכול להפריש עלי' ממקום אחר הו"ל כמו מן החיוב על הפטור מה לי אם אינו יכול להפריש מיני' ובי' מחמת השיריים שאינן ניכרים היכא שהכרי של איסור כמו חמץ בפסח אע"פ שיכול להפריש ממנו על מקום אחר מ"מ כיון דלא יכול לאפרושי מיניה ובי' הו"ל כמו מן הפטור על החיוב וממילא דה"ה נמי לעיסת טבל כיון דאינו יכול להפריש עליו מיני' ובי' הואיל שאין שירי' ניכרים אע"ג דמה"ט יכול להפריש ממנו על מקום אחר לא מהני מידי דהו"ל מן הפטור על החיוב ואין חל עליו כלל שם טבל לגבי חלה ואפילו לרנב"י דמפרש התם בפ"ב דפסחים דה"ט דת"ח אינה קדושה משום דא"ק תתן לו ולא לאורו ות"ח בפסח אינו ראוי אלא לאורו ומן לו יתירא דכתיב גבי תרומה הוא דנפקא לי' דאפי' איסור אכילה לחוד כמו חמץ בפסח למ"ד מותר בהנאה אפ"ה אינה קדושה כתרומה והא גבי חלה לא כתיב לו יתירא אלא תתנו תרומה לה' לחוד כתיב בה הא מ"מ חלה דין תרומה יש לה לכל דבר כדתנן ספ"א דחלה החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש וכו' והיינו טעמא משום דתרומה קרי' רחמנא וא"כ במפריש חלה שאסורה באכילה נמי אינה קדושה כמו בתרומה וכיון שכן ודאי לר"נ אין חל שם טבל לא על כרי של איסור לענין תרומה ולא על עיסת איסור לענין חלה הואיל ואין יכול להפריש התרומה והחלה מיניה ובי' ודמי לגמרי להא דעיסת שביעית דאי לא כתב רחמנא לדורותיכם ה"א דפטורה מחלה הואיל שאם נטמאת החלה בשריפה היא הו"ל כפטור לענין שלא להפריש ממקום אחר עלי' ולא חייבה רחמנא אלא משום דעיקרה לאכילה כדמסיק התם וא"כ ה"נ בחלת איסור ותרומת איסור הואיל ואינה ראויה אלא לאורו אין שם טבל חל כלל עליהם וכיון שכן ה"א עיסה שנתגלגלה בעודה טבולה למעשרות שאין שם טבל לחלה חל כלל עלי' הואיל ובלא"ה איסור טבל של מעשרות רכב עלי' וסד"א דאין מפריש חלת דמאי משל אמש על של היום דלמא זה עישר ונטבל לחלה וזה לא עישר ולא נטבל לחלה והו"ל מן החיוב על הפטור או איפכא קמ"ל דאפ"ה מפרישין וכן במתניתין דנחתומין קמ"ל דמפרישין חלה ותרומת מעשר ונותן שניהם לכהן ולא אמרינן יבא עליו בעל הבית משני צדדים וע"ד שפירשתי לעיל וכ"ת אמאי באמת חייבת בחלה עיסה הטבולה למעשרות ותפטר בין משום לו ולא לאורו בין משום שיריה ניכרים כמו גבי תרומת חמץ בפסח לק"מ דהא דת"ח אינה קדושה משום הני טעמי בע"כ אינו אלא לר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפי' בהנאה מה"ת כדיליף לה מקרא יתירא בפ"ב דפסחים (דף כ"ח) אלא דלר"י אסור אפי' בהנאה כמו בפסח עצמו ולמ"ד חמץ בפסח גופי' מותר בהנאה כ"ש לאחר הפסח דאין בו אלא איסור אכילה לחוד וכיון דאסור החמץ לעולם אפי' אחר הפסח מש"ה אינה קדושה בתרומה לר"נ משום לו ולא לאורו דהא אין ראוי לכהן לעצמו לעולם אלא לאורו לחוד ולר"ה משום דבעי שיריה ניכרים והא אין שיריה ניכרים לעולם דהא רכיב איסורא עלי' אפי' לאחר פסח ואין חוזר להתירו אבל למ"ד חמץ שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה מה"ת קדוש בתרומה אפילו בתוך הפסח אע"ג דבשעת מירוח לא חזי אלא להסקה והוי רק לאורו אי נמי אין שיריה ניכרים לית לן בה הואיל ולאחר זמן ראוי לו לכהן גופי' וה"נ יהיו שיריה ניכרין לאחר זמן דהא חוזר להיתר לאחר פסח והכי נמי בחלה זו בשמעתין אפי' נתגלגלה בעודה טבולה למעשרות ולא חזי בשעתי' אלא לאורו ואין שיריה ניכרים נמי ל"ל בה הואיל וראוי לכהן עצמו לאחר זמן כשיפריש המעשרות ממנו וגם יהי' שיריה ניכרים באותו זמן חל עליה שם טבל לענין חלה נמי ואל תתמה אהא דפרישית דהא דאמר אבל מפריש ת"ח בפסח ד"ה אינו קדוש היינו לר"י דס"ל חמץ לאחר הפסח אסור מה"ת וא"כ ד"ה דקאמר צ"ל לפ"ז דאפלוגתא דהני תנאי דהכא לחוד קאי דפליגי אי חייב חומש באוכל ת"ח בפסח אבל מ"מ למאן דשרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי קדושה דע"כ הדבר מוכרח דהכי הוא דהא בפ"ב דשבת (דף כ"ה) נפקא לי' לרנב"י גופי' דתרומה טמאה שריא בהנאה מתתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא פי' מדכתב רחמנא לו למעוטי מה שאינו ראוי לו לעצמו אלא לאורו והא לא משכחת דבר שאינו ראוי לו לעצמו ואפ"ה ראוי היא לאורו אלא טבל טמא בלבד שהתרומה המופרשת ממנו אינו ראוי לו ומ"מ לאורו ראוי ואיכא למידק הא משכחת לה דבר אחד שאינו ראוי לו ומ"מ לאורו ראוי ומאי ניהו טבל של חדש לפני עומר שאין ראוי לו ומ"מ לאורו ראוי דהא חדש קודם עומר אסור באכילה ומותר בהנאה וכיון דמצינו דבר אחד לבד מטבל טמא דאיכא לאוקמי בי' לו ולא לאורו מנ"ל לאוקמי האי מלתא אטבל טמא ולמידק מיני' מכלל דבת אורו הוא דש"מ דתרומה טמאה שריא בהנאה הא בקרא לא רמיזא דלמעט תרומה של טבל טמא אתיא האי לו ולא לאורו אלא סתמא כתיב לו למעוטי דבר שאינו ראוי לו לעצמו אלא לאורו וכיון דמשכחת לה מידי אחרינא חוץ מטבל טמא דראוי לאורו ולא לו והיינו חדש לפני העומר נימא דמיעוטא דלא קאי עלי' ולא איירי כלל מטבל טמא ולא ש"מ דתרומה טמאה שריא בהנאה ובשלמא הא לק"מ דהא רנב"י גופי' בפ"ב דפסחים מוקי להאי קרא דלו ולא לאורו למעוטי ת"ח בפסח דאינו קדוש קאתי וא"כ איך מוקי תו איהו גופי' בשבת להאי קרא עצמו דלו לטבל טמא אתא ולמידק מיניה מכלל דבת אורו היא ושתרומה טמאה שרי בהנאה די"ל דהאי דפ"ב דפסחים דמוקי לה דלמעט ת"ח בפסח אתי היינו אליבא דמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה ולדידי' נפקא לי' דתרומה טמאה מותר בהנאה מקרא אחרינא דמייתי לה התם בפ"ב דשבת וזה גם רנב"י מודה דאליבא דמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה א"א ללמוד היתר הנאה דתרומה טמאה מלו ולא לאורו דהא איכא למימר דלמעט ת"ח בפסח אתי דאינו קדוש משום דראוי לאורו ולא לו וכי קאמר רנב"י התם בשבת דלו ולא לאורו למעט טבל טמא אתי היינו למ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה וע"כ אי אפשר לומר דקאי את"ח בפסח דהאיך קרינן בי' לאורו כיון דאסור בהנאה לאורו נמי לא חזי וע"כ למעט טבל טמא אתי וש"מ דבת אורו היא והא נמי ליכא להקשות דלמא האי לו ולא לאורו לאו למעוטי טבל טמא אתי אלא למעוטי עיסה הטבולה לחלה וכגון שקדם איסור טבל של חלה לאיסור טבל של מעשרות והיכי דמי כגון שלא הכניסה לבית או לחצר עד אחר גלגול העיסה דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או החצר כדאי' בפ"ז דב"מ (דף פ"ב) ואחר הגלגול הוקבע למעשר ע"י כניסת בית או חצר ועל כה"ג אתי מיעוטא דלו לומר שאין חל עלי' שם תרומה הואיל והיתה כבר טבולה מקודם לחלה ואינה ראויה לו אלא לאורו דהא ודאי בורכתא היא דהא לא ממעטינן מלו ולא לאורו לר"נ אלא לת"ח שלא היה לו שעת הכושר כלל וכגון דאחמיץ במחובר וכדאי' התם בפ"ב דפסחים א"כ הא ודאי אי אפשר שתקדם איסור טבל לחלה שאינה אלא לאחר הגלגול קודם שהגיע לשעת הכושר דתרומה שהוא מיד אחר תלישה מן המחובר דנמעט אותו מלו ולא לאורו אבל הא ודאי קשה דלמא לו ולא לאורו לאו למעוטי טבל טמא ובשלא היה לו שעת הכושר אתי דהיינו שנטמא מיד בשעת תלישה ובתלשו אדם טמא אלא למעוטי טבל של חדש קודם לעומר אתי דלא הי' לו נמי שעת הכושר דהא איסור חדש חל עליו במחובר אלא ודאי צ"ל כיון דאיסור חדש סופו לבא לידי היתר לאחר הקרבת עומר תתן לו קרינן בי' משום היתר דלאחר זמן ומהשתא בע"כ הא דממעט ת"ח בפסח דאינו קדוש מטעם לו ולא לאורו בע"כ לא מיתוקמי אלא אליבא דר"י דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת ואין ראוי לו לכהן עצמו לעולם דאלו למאן דמתיר לאחר פסח קדשה ת"ח אפי' בפסח גופי' דהא שפיר קרינן בי' לו משום היתרא דלאחר זמן והשתא ההיא דר"נ דפ"ב דשבת דדייק מלו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא דתרומה טמאה שריא בהנאה אפי' למ"ד ת"ח בפסח מותר בהנאה נמי א"ש אי ס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת דבע"כ אי אפשר למעט תו מלו ולא לאורוחמץ דהא אפי' לו קרינן בי' כיון דהותר לאחר זמן אלא ע"כ לא אתי למעוטי אלא טבל טמא וש"מ דבת אורו היא וכיון שכן אי גלגל עיסה הטבולה למעשרות שפיר חל עלי' שם חלה ולית לן בה משום לו ולא לאורו כיון דאית לה תקנתא להפריש המעשרות מן הטבל ויהי' ראוי לו לעצמו אפי' קודם הפרשת המעשרות נמי תתן לו קרינן בי' משום היתר שלאחר זמן הפרשת המעשרות ומינה איכא למימר דלר"ה נמי דקפידא אשיריים ניכרים לא קפיד אלא היכא שאין היתר לשיריים לאחר זמן לעולם ע"י שום תקנה אבל כל היכא דיש היתר לאחר זמן לאיסוריה אפי' ע"י תקנה ולא בא אותו ההיתר מאיליו כגון טבל דהתירו בא ע"י מעשה הפרשת מעשרותיו אפ"ה שפיר שיריה ניכרים קרינן בי' משום ההוא היתר דלאחר זמן ותדע לך עוד דבע"כ כל היכא דיש לו היתר לאחר זמן אפי' ע"י תקנה כגון טבל ש"נ קרינן בי' דאי לא תימא הכי לא משכחת לה כלל לתרומה דקדשה דהא הפרשת תרומה קודמת לכל המעשרות כדתנן בפ"ג מ"ו דמס' תרומות המקדים תרומה לביכורים מעשר ראשון לתרומה מעשר שני לראשון אע"פ שעובר בל"ת מה שעשה עשוי והא אין הכרי יוצא מידי איסור טבל עד אחר הפרשת כל המעשרות נמצא בשעת הפרשת תרומות אי מפריש לה לאחר שהוקבעה למעשרות וחל על הכרי איסור טבל אכתי אין שירי' ניכרים אלא ע"כ הואיל והפרשת תרומה מהני להתיר ע"י לאחר זמן לכשיפריש את כל המעשרות שיריה ניכרין קרינן בי' וכדפירשתי ומהשתא ההיא דשמעתין דנחתומין ודפ"ה דדמאי דנקט חלה ניחא דהא קמ"ל כדפרישית:

אלא תרומת מעשר וחלה אבל לא מעשר שני כדמפרש ואזיל מפרש"י משמע שאוכלן בלי הפרשת מעשר שני לגמרי שהרי פי' הנחתומין הלוקחים תבואה מע"ה למכור פת בשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים אלא ת"מ שהוא אחד ממאה יתן לכהן ובנחתום חבר עסקינן ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שא"צ להפריש עליו מעשר שני של דמאי להעלות לירושלים או לפדות וה"נ אהא דמשני מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן וכו' לא אטרחוהו רבנן וסמכו לומר שרוב ע"ה מעשרין הן מכל זה נראה להדיא דס"ל דאקילו רבנן לנחתום שאין צריך להפריש כלל מ"ש ומותר לאכול בלא הפרשת מ"ש מטעמא דמפרש עולא בסמוך וסמכו אהא דרוב ע"ה מעשרין הן ואני תמה ע"ז דהא משנה שלמה שנינו רפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר נוטל כדי ת"מ וחלה וכו' ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות אלמא הלוקח מן הנחתום צריך להפריש מ"ש ולפדותו או להעלותו ואם הלוקח צריך להפריש מ"ש ה"ה הנחתום עצמו כשהוא אוכל שצריך להפריש שהרי עיקר הטעם שהקילו גבי נחתום הוא מפני שחובטין אותן ואומרין להן מכרו בזול הוא דהוי כדמפרש עולא בסמוך וי"ל ע"ד פרש"י דמתניתין דפ"ה בכה"ג דנחתום חייב במ"ש של דמאי איירי דגרסינן בירושלמי שם עלה דהא מתניתין דהנחתומין תני בד"א בזמן שהוא מוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל אם הי' מוכר בפלטר או בחנותו שהוא סמוך לפלטר מעשר על הכל פי' אפי' מ"ש חייב הנחתום להפריש ובהכי איירי ההיא דהלוקח מן הנחתום דמפריש שם מ"ש במכר הנחתום בחנות שהוא סמוך לפלטר ול"נ לפרש דודאי בין הלוקח מן הנחתום בין הנחתום עצמו אסורים לאכול דמאי בלתי הפרשת מ"ש כשאר כל אדם דצריך להוציא מ"ש מדמאי אלא דבהא הקילו בנחתום יותר משאר כל אדם דאסורים למכור דמאי עד שיעשרו אפי' מ"ש כדתנן במס' דמאי פ"נ שאין אדם רשאי למכור דמאי ולא ישלח לחבירו דמאי אבל גבי נחתום הקילו דמותר למכור דמאי בלתי הפרשת מ"ש מטעמא דמפרש עולא בסמוך ומ"מ הלוקח ממנו חייב להפריש מ"ש נמי ובהכי רווחא שמעתתא ביותר וכמו שאפרש וכן ראיתי להרמב"ם שכתב (בפ"ט מהל' מ') הנחתומין לא חייבו להפריש מ"ש מדמאי אלא תרומת מעשר בלבד וכו' והלוקח מפריש מ"ש וכן עיקר ואפשר להסב גם פרש"י על דרך זה אלא שאין פשט לשונו מראה כן:

(ח ב רש"י) ד"ה וכל אימת וכו' הזאתו בטלה שני ימים.—שמעתי מאבי מורי זללה"ה, שהקשה לו אביו ז"ל, דאי אפשר שלא תבטל הזאתו שלשה ימים בכל אופן לבד אם חל רביעי בשבת. שאם חל שבת בראשון אין הזאה בחמישי, שאם אין הזאה בשלישי אין הזאה בשביעי: ואם חל שבת בשני אין הזאה בששי; ואם חל שבת בשלישי אין הזאה בשביעי. וכן להיפך: אם חל שבת בחמישי אינו מזה בראשון, שאם אין שביעי אין שלישי: ואם חל בששי אין הזאה בשני; ואם חל בשביעי אין הזאה בראשון. ע"כ שמעתי. ונראה ליישב זה, שחכמים לא רצו לבטל את ההזאה אלא בימים קבועים, שהם בכל שנה ושנה, דהיינו שבת ויום רביעי; אבל שאר הימים, שאינם מסויימים בכל שנה ושנה, אלא שלפעמים אין הזאה מועלת ביום זה ולפעמים ביום אחר, הצריכו חכמים הזאה בכל שנה ושנה, שלא לחלק בין שנה לשנה.

שזה פרישתו לקדושה. ליכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זחה עליו ויהא נבדל מכל קלות ראש שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות: וזה פרישתו לטהרה. להחמיר בטהרתו מפני קל שעושין בו לטמאו בו ביום להטבילו להוציא מלבן של צדוקים לכן החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו: הא איכא נמי האי. שזה מזין עליו כל שבעה וזה אין מזין עליו כל שבעה: בשלמא. יום ראשון מזין עליו שמא היום יום שלישי לטומאתו וכן שני וכן שלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא: חמישי שמא שביעי. שאם היה הראשון לפרישה שלישי לטומאה נמצא החמישי שביעי וכן ששי וכן שביעי: אלא רביעי. אמאי מזינן עליה לא בשלישי איכא לספוקי דהא משפירש לא נטמא במת ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאה נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינו כלום: וכל אימת דמתרמי מפרשינן ליה. ואע''ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטלה שני ימים: דבדידן תליא מילתא. שאין זמנה קבוע: דניתרמי רביעי שלו בשבת. ולא יפסקו הזיותיו אלא יום אחד: פרהדרין. פקידי המלך: לשכת בלווטי. לשון שרים כך היתה נקראת לשכת שרים: בתחלה. כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קוראין אותה לשכת בלווטי: מתוך שנותנין ממון לכהונה. מתוך שכהני בית שני היו עומדין ע''י ממון שנותנין על כהונה גדולה למלכי בית חשמונאי: מחליפין אותה כל י''ב חדש. כלומר שרשעים היו ולא היו מוציאין שנתן ומעמידים אחר תחתיו וכל כהן המתחדש בה סותר אותה ובונה בנין נאה מן הראשון שתהא קרויה על שמו ונמצא מתחלפת כל שנה ושנה: כפרהדרין הללו. שהמלך מחלפן בכל שנה ושנה חזרו לקרות לשכת פרהדרין: הנחתומין. הלוקחין תבואה מעם הארץ למכור פת לשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים אלא תרומת מעשר שהוא אחד ממאה וחלה יתן לכהן אבל שאר כל אדם הטילו עליו להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים ומעשר ראשון ומעשר עני מפרישין אותן ואין נותנים ובנחתום חבר עסקינן ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שאינו צריך להפריש עליו מעשר שני של דמאי לעלות לירושלים [או] לפדות:

והא דקאמר התם והזה הטהור על הטמא למה לי אצטריך סד''א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט ימי טהרה אבל היכא דעבד ברביעי ובשמיני אימא שפיר דמי קמ''ל יש לפרש אפילו למ''ד אין הזאה בזמנה מצוה ואו או קאמר ברביעי או בשמיני כלומר סד''א אי עבד הזאה קמייתא ברביעי והשניה בשביעי או קמייתא בשלישי כמשפטה ובתרייתא בשמיני קמ''ל דבעינן שיהא ד' ימים בין הזאה להזאה לא פחות ולא יותר וכן פירש רש''י התם: דאי ר' חנינא סגן הכהנים הא איכא נמי הא. תימה לי אכתי איכא נמי שזה פורש ללשכת פרהדרין וזה פורש ללשכה שעל פני הבירה י''ל דלא קא חשיב אלא מילתא דחשיבותא שיש מעלה בזה מבזה אבל מה שזה פורש ללשכה זו וזה פורש ללשכה זו לאו מילתא דחשיבותא הוא בהאי טפי מבהאי אי נמי נ''ל לפרש דתרי מילי קחשיב שזה פרישתו לקדושה דהיינו ללשכת פרהדרין שהיתה בנויה בקודש ואפילו את''ל שהיתה פתוחה לחול וא''כ הוה תוכה חול דאי לאו הכי הא אין ישיבה בעזרה וכ''ש שאין ישנים בה וא''כ לא הוי פרישתו לקדושה יש לומר אפ''ה כיון דהיתה בנויה בקדש בסמוך לעזרה קרי ליה שפיר פרישה לקדושה וזה פרישתו לטהרה ללשכה שעל פני הבירה העומדת בהר הבית שאין בו קדושה יותר מירושלים אלא טהור יותר שהזב ובעל קרי וכל מי שטומאה יוצאה מגופו אין נכנסין לו ויש מפרשין דלשכת פרהדרין היתה פתוחה לקודש ואע''ג דא''כ קדש הואי ואין ישינין בה יש לומר כיון שבנויה בחול ופתוחה לקדש ונהי דתוכה קדש לענין אכילת קדשי קדשים כדמשמע באיזהו מקומן (זבחים דף נו.) מיהו מותר לישב בה ולישן בה דלא קדשה לגמרי כקדושת עזרה דהא אמר בפרק איזהו מקומן (שם) דאין חייבין עליהן כרת טמאים הנכנסין שם והכי נמי מותר לישב ולישן בהם ועוד איכא בינייהו מילתא אחריתי שזה אחיו הכהנים נוגעין בו וזה אין אחיו הכהנים נוגעין בו ולא נהירא כדמשמע לקמן בשילהי פ''ב [דף כה. ושם] גבי זקן יושב במערבה דאין ישיבה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש: תנן התם הנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא תרומת מעשר וחלה. בפ''ב דמסכת דמאי פריך בירושלמי תמן [פ''ה] תנינן הלוקח מנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' הכא את אמר הלוקח מפריש וכה את אמר נחתום מפריש ר' יונה אמר איתפלגון ר' יוחנן ור''א חד אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה נראה לפרש מתני' דהכא בנחתום עם הארץ העושה בטהרה ששוכר גבל חבר לעשות לו חלתו בטהרה הלכך כיון דטרח כולי האי סמכינן עליה נמי דודאי תקנה ואין צריך הלוקח ממנו להפריש וההיא מתני' דמחייבא ללוקח להפריש מיירי בנחתום עם הארץ דלא מפריש וחד אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא וכו' ומפרש התם אמתניתין אחריתי טעמא דחילוקא דבין גסה לדקה משום תינוקות שלא יאכלו טבל בשם רבי יוחנן מדה דקה הואיל והמוכר משתכר הוא מפריש מדה גסה לוקח משתכר לוקח מפריש ופריך התם וקשיא על דרבי יוחנן אם בעושה בטהרה יפריש על הכל פי' אפילו מעשר שני ונסקוה לירושלים ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לעם הארץ כלומר דאפילו ודאי דאיכא למימר דעם הארץ יעשרנו אפי' הכי לא סמכינן עליה דחיישינן דילמא לא מתקן ליה והיינו דקאמר אין מוסרין אפי' ודאי לעם הארץ דוקא אבל לחבר שרי ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן וא''כ בדין הוא דהנחתום לא יפריש לכל הפחות מעשר שני משום דטריחא מילתא טובא לאסוקיה לירושלים פטורים הנחתומין מלהפריש מעשר שני משום דטריחא מילתא ומתוך שהפרהדרין הללו חובטין אותן וכו' מיהו חבר הלוקח מהם מפריש מעשר שני ומעלהו ואוכלו בירושלם ואין לפרש שאין מוסרין ודאי לעם הארץ אבל דמאי מוסרין דהא ליתא דבעירובין בפ' בכל מערבין (דף לז:) מוכח דאין מוסרין דמאי לעם הארץ גבי עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק ובפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פח.) גבי הלוקח ירק מן השוק וכו' ובפ''ק דחולין (דף ו.) הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה ומקשה נמי על דרבי אלעזר אם במדה דקה יפריש על הכל ולא משני מידי לפי שכבר תירץ לר' יוחנן והוא הדין לר' אלעזר

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד