יומא ט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

יוחנן כהן גדול גזר על הדמאי [התקנה הנזכרת כאן, לחייב פירות הנלקחים מעם הארץ בהפרשת כל המעשרות], לפי ששלח בכל גבולי ישראל לבדוק אם מפרישין עמי הארץ תרומות ומעשרות, וראה שאין הם מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד.

ולכן לא הוצרכו לתקן שיפרישו תרומה גדולה, כי נחשדו רק על המעשרות.

וכן מעשר ראשון ומעשר עני, נמי לא חייבו לתתם לעני וללוי, ודי במה שקורא להם שם ובכך מוציא את הפירות מאיסור טבל. כי אין כאן אלא ספק גזל עניים או לויים, ואמרינן שהמוציא מחבירו - עליו הראיה.

אלא מעשר שני, שדינו להפריש ולאוכלו בירושלים בטהרה, מאיזה טעם הקילו בנחתומין יותר משאר אדם? והרי ספק איסור הוא!

ואם כן נפרשו את המעשר שני מתוך הפירות, ונסקו [ויעלו אותן], וניכלוהו בירושלים, וכמו שגזרו בפירות דמאי על כל אדם.

ומשנינן: אמר עולא: מתוך שפרהדרין הללו מתחלפין בכל שנה, שהם מתמנים לפקח על השווקים, והיו הפקידים הללו חובטין אותן את הנחתומים במשך כל אותם שנים עשר חודש שהיו ממונים בהם, להעליל על הסוחרים עלילות חדשות כדי לגבות מהם ממון. ואומרים להם: מכרו בזול! מכרו בזול!

לפיכך לא אטרחונהו רבנן לנחתומים להפריש גם עשירית מתבואת דמאי ולהעלותה לירושלים, אלא סמכו על כך שאף עמי הארץ, רובן - מעשרין הן.

ומפרשינן: מאי פרהדרין? פורסי! אלו פקידי המלך.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "יראת ה' תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצרנה"?

"יראת ה' תוסיף ימים" - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, שהאריכו ימים בכהונתם מתוך יראת שמים שהיתה בהם.

"ושנות רשעים תקצרנה" - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ושמשו בו במשך כל שנותיו, יותר משלש מאות כהנים.

צא מהם - הוצא מאותם ארבע מאות ועשרים שנה - ארבעים שנה ששמש בהם שמעון הצדיק, ועוד שמונים שנה ששמש יוחנן כהן גדול, וכן עשר שנים ששמש ישמעאל בן פאבי. ואמרי לה: אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום.

מכאן ואילך, לאחר שתחסר את סכום מאה ושלשים שנה הללו, צא וחשוב כמה שנים נשתיירו למשך תקופת שמושם של שאר הכהנים הגדולים, הרי בידך מאתיים ושמונים שנה לכשלש מאות כהנים.

נמצא, שכל אחד ואחד מהן לא הוציא שנתו משנתמנה לכהן גדול, מפני שלא היו כשרים, ונתמנו על ידי ממון שהיו נותנים.

אמר רבי יוחנן בן תורתא:

א. מפני מה חרבה שילה במלחמת הפלשתים בימי עלי הכהן?

מפני שהיו בה שני דברים שנענשו עליהם: גלוי עריות ובזיון קדשים.

גלוי עריות - דכתיב "ועלי זקן מאד, ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד".

ואף על גב שלא גילו עריות ממש, דהא אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל האומר שבני עלי חטאו בגילוי עריות, כפשוטו של מקרא, אינו אלא טועה,

אלא חטאם היה שהיו מתרשלין בהקרבת הקרבנות, וכאשר היו זבות ויולדות מביאין את קרבנן למשכן כדי להיטהר לאכילת קדשים, היו ממתינות שם עד שראו את קיניהן קרבים, ומשתהות מלחזור לביתם, ומתבטלות בינתיים מפריה ורביה.

לפי ששלח יוחנן כהן גדול שגזר על הדמאי בכל גבולי ישראל לבדוק מה מצב הדברים, וראה שאין העם מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ולא היו מפרישים מעשרות, ולכן גזר שהקונה מעם הארץ יחשוש שמא אכן לא הופרשו המעשרות ויפריש במקומו. ומתוך שהיו העם מפרישים תרומה גדולה, משום כך אין הנחתום צריד לחשוש ולחזור ולהפרישה.

מעשר ראשון ומעשר עני נמי [גם כן] לא יתנו הנחתומים, וטעם הדבר כי המוציא מחבירו עליו הראיה, ומעשר ראשון הניתן ללוים ומעשר עני הניתן לעניים אין בהם קדושה, אלא מתנה היא להם, והיא חולין, וכיון שהדמאי היא רק ספק, הרי אם רוצה הלוי (או העני) לקבל את המעשר מן הדמאי — חייב הוא להוכיח שאכן לא הופרשו ממנו מעשרות קודם לכן. אלא מעשר שני שחובה להעלותו לירושלים והוא רכוש הבעלים, נפרשו ונסקו [שיפרישו ויעלוהו] וניכלוהו [ויאכלוהו] בירושלים כדרך שעושים אף בדמאי, ומדוע לא חייבו גם את הנחתומים לעשות כן?

אמר עולא: מתוך שפרהדרין (שפקידי המלכות) הללו חובטין אותן את הנחתומין כל שנים עשר חודש של תקופת מינויים, ואומרים להם: מכרו בזול! מכרו בזול! שהם מקפידים עליהם שלא יעלו את המחירים, לא אטרחונהו רבנן [הטריחום חכמים] מפני הספק בלבד להפריש כמות כה גדולה ולהעלותה לירושלים, שהרי הדבר כרוך בהוצאה ובטירחה גדולה שאין הם יכולים לעמוד בה, לפי שאינם יכולים להעלות את המחירים בהתאם להוצאותיהם וטרחתם, מפני אותם פקידים, ולכך סמכו על כך שמן הסתם כבר הופרש מהם מעשר שני. ושם הסברנו: מאי [מה הם] פרהדרין? — אלה הם פורסי [פקידי המלכות הממונים לצרכים שונים].

א אגב הדברים שאמרנו שבימי הבית השני היו הכהנים הגדולים מתחלפים בתדירות רבה, מביאים מה שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה" (משלי י, כז), "יראת ה' תוסיף ימים" — זה מה שאמרנו במקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים. ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים כפי שאפשר ללמוד מרשימת היוחסין במקרא,

"ושנות רשעים תקצרנה" — זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. ועוד, אם נבדוק במספרים אלה צא מהם [הוצא מהם] משנים אלה ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר שנים ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה [ויש אומרים] אחת עשרה שנה ששמש ר' אלעזר בן חרסום שהיו צדיקים והאריכו ימים בכהונתם, מכאן ואילך צא וחשוב, ותמצא לפי חישוב זה: כל אחד ואחד משאר הכהנים לא הוציא שנתו שהרי מספר הכהנים הגדולים גדול ממנין השנים ששימשו בהן.

ב מתוך שהוזכרו חטאות הכהנים בבית שני, מביאים מה שאמר ר' יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה — מפני שהיו בה שני דברים: גלוי עריות, ובזיון הקדשים. גלוי עריות — דכתיב [שנאמר]: "ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבן את הנשים הצבאות פתח אהל מועד" (שמואל א', ב, כב). ואף על גב [ואף על פי] שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: כל האומר בני עלי חטאו בגילוי עריות ממש אינו אלא טועה, אולם מכל מקום אף להסבר האחר שניתן לכתוב כי מתוך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is because Yoḥanan the High Priest sent emissaries throughout all the areas located within the borders of Eretz Yisrael to assess the situation and saw that the people were separating only teruma gedola and were neglecting to separate tithes. Therefore, he issued a decree that anyone who purchases produce from an am ha’aretz must be concerned about the possibility that it was not tithed and is required to tithe it. Since even an am ha’aretz separates teruma gedola, the bakers who purchased grain from them were not required to do so.

And granted, bakers need not separate first tithe and poor man’s tithe due to the principle: The burden of proof rests upon the claimant. Neither first tithe, given to Levites, nor poor man’s tithe, given to the poor, is sacred. It is merely the property of the Levite and the pauper, respectively. Since with regard to doubtfully tithed produce, by definition, there is no certainty that one is actually required to tithe it, if the Levite or the pauper should seek to take possession of the gifts, they must first prove that in fact the produce was not tithed. However, with regard to second tithe, why are the bakers exempt? Let them separate second-tithe from the produce, take it up to Jerusalem, and eat it in Jerusalem, which is the halakha with regard to anyone else who purchases doubtfully tithed produce.

Ulla said: It is because these parhedrin, government appointees, beat the bakers throughout the entire twelve months of their tenure and tell them: Sell your baked goods cheaply, sell them cheaply. Since the officers insist that the bakers refrain from raising their prices, the Sages did not further burden them with the exertion of separating second tithe from a large quantity of grain and taking it to Jerusalem, as they would be unable to raise their prices to cover the cost of the lost grain and the trip to Jerusalem. Since the presumptive status of the grain is that it was tithed, and the obligation to tithe doubtfully tithed produce is a stringency, the Sages exempted the baker from the obligation to do so. What is the meaning of parhedrin? These are royal appointees [pursei] charged with performance of different tasks.

§ Apropos the Second Temple period, when High Priests were frequently replaced, the Gemara cites that Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “The fear of the Lord prolongs days, but the years of the wicked will be shortened” (Proverbs 10:27)? The fear of the Lord prolongs days; that is a reference to the First Temple, which stood for four hundred and ten years and in which only eighteen High Priests served, as is written in the lists of the genealogy of the priests in the Bible.

But the years of the wicked will be shortened; that is a reference to the Second Temple, which stood for four hundred and twenty years and in which over three hundred High Priests served. In calculating the tenures of the High Priests, deduct from the figure of four hundred and twenty years forty years that Shimon HaTzaddik served, and eighty years that Yoḥanan the High Priest served, ten years that Yishmael ben Pavi served, and some say eleven years that Rabbi Elazar ben Ḥarsum served. These men were all righteous and were privileged to serve extended terms. After deducting those one hundred and thirty or one hundred and forty-one years, go out and calculate from this point forward and conclude: Each and every one of the remaining High Priests did not complete his year in office, as the number of remaining High Priests is greater than the number of years remaining.

§ Apropos the sins of the High Priests in the Second Temple, the Gemara cites that Rabbi Yoḥanan ben Torta said: Due to what reason was the Tabernacle in Shiloh destroyed in the time of the prophet Samuel? It was destroyed due to the fact that there were two matters that existed in the Tabernacle: Forbidden sexual relations and degradation of consecrated items. There were forbidden sexual relations, as it is written: “Now Eli was very old and he heard what his sons were doing to all of Israel, how they lay with the women who did service at the opening of the Tent of Meeting” (I Samuel 2:22). And although Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who says that the sons of Eli sinned by engaging in forbidden sexual relations is nothing other than mistaken, even according to the alternative interpretation of the verse that it was due to the fact

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל המעשר שהוא בלאו לא חייבום מספק. וזה מפורש במס' סוטה פרק [עגלה ערופה דף מח]:

א"ר יוחנן יראת ה' תוסיף ימים זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים. ושנות רשעים תקצורנה זה מקדש שני שעמד ת"כ שנה ושמשו בו יתר מש' כהנים כו'. [משכן שלה] חרבה מפני שהיו בה ב' דברים בזיון קדשים וגלוי עריות כו'.

ג״ה זה מקדש ראשון שעמד ת״י שנה ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים. והקשה ר״ת ז״ל שהרי עזריה הכהן שמש תחלה בבית ראשון כדכתיב הוא עזריה אשר כיהן בבית אשר בנה שלמה ושריה היה אחרון כשנחרב הבית ואעפ״י שיהוצדק בן שריה היה בגלות יויכין אפי׳ הכי לא היה כהן גדול אלא שדרך המלכים היה שהיה להם בשולחנם בני כהנים גדולים לכבוד ואע״גב דכתיב יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ליהושע הוא שקורא הכהן הגדול שכיהן בבית שני וכמו שמצינו דוד בן ישי מלך ישראל וצא וחשוב מעזריה ועד שריה ולא תמצא אלא שמונה כהנים בלבד ולפיכך הגיה ר״ת ז״ל דגרסי ולא שמשו בו אלא שמונה כהנים גדולים בלבד. ועדיין לא נתחוורו הדברים לר״י ז״ל שהרי צדוק הכהן היה כהן בימי שלמה כדכתיב בס׳ מלכים ולצדוק הכהן נתן המלך תחת אביתר הכהן. ומצדוק ועד עזריה היו ארבעה כהנים גדולים. והא דכתי׳ הוא עזריה אשר כיהן וגו׳ לאו למימר׳ שהוא כיהן בימי שלמה כי הוא בימי עוזיה היה וכשעמד עוזיה ורצה להקטיר קטורת בבית המקדש מיחה בו (שריה) עזריה הכהן ועמד כנגדו ולפי׳ כתוב עליו הוא עזריה אשר כיהן וגו׳ כלומ׳ שכיהן בזרוע כנגד עוזיה הלכך ה״ג ולא שמשו בו אלא שנים עשר כהנים בלבד:

ר׳ יוחנן בן תורתא אמרו בירושלמי שנקרא כן על שם שמכר פרתו לגוי ולא רצתה לחרוש בשבת עד שהלך ולחש לה באזנה:

ג״ה ואע״ג דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה כו׳. כלומר דאע״ג דלא הוה גלוי עריות ממש הרי הכתוב קראו גלוי עריות ויש שגורסי׳ ופליג׳ דר׳ שמואל בר נחמני:

כבר ביארנו במסכת חולין שהלוקח תבואה מעם הארץ צריך לעשר תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא תרומה גדולה מפני שכבר שלחו בכל גבול ישראל ומצאו שהיו מפרישין אותה מפני שהיא במיתה אבל לא היו מפרישין מעשר ראשון ולא מעשר שני ולא מעשר עני ומ"מ לא הצריכו הלוקח להפריש מעשר ראשון ולא מעשר עני שמאחר שמותרים הם לזרים אומרים ללוי ולעני הבא ראיה וטול אבל תרומת מעשר שהוא אסור לזרים ומעשר שני שאין בו הפסד אלא שמעלהו בירושלים או הוא או פדיונו ואוכלו שם חייבו להפריש ויש אומרים שאף מעשר ראשון ומעשר עני חייב אדם להפרישם אלא שמעכבם לעצמו וי"א שקורא להם שם ומ"מ הנחתומים הלוקחים חטים מעם הארץ למכור פת בשוק ולהרויח הקלו בהם ולא חייבום במעשר שני שאם תאמר שיפדהו הרי להרוחה קנהו ואין כאן ריוח וא"ת שיעלהו לירושלים וימכרהו לשם הרי הגזברים הממונים על השערים חובטין אותו עד שימכור בזול ומתוך כך לא חייבום להפריש אלא תרומת מעשר שהוא א' ממאה ואע"פ שראוי לשאול היאך יפריש תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר כבר ביארנו דרך הפרשתו במסכת חולין פרק ראשון ומפרישה עם החלה שהוא חייב להפריש ממנה על כל פנים וליתנה לכהן שהרי יש בה חיוב מיתה כתרומת מעשר ובמקומו התבאר שהלוקח ממנו מפריש מעשר שני וכן שלא נאמרו הדברים אלא במוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל המוכר לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר חייב להפריש אף מעשר שני:

ולא אטרחינהו רבנן. וא"ת הא דאמרינן בהזהב (דף נז.) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל והוא הדין למעשר שני ונהי דלא אטרחינהו לחללו מיהא בשוה פרוטה וי"ל דאפילו מחולל לא ניחא להו לרבנן לתקוניה [שלא] לעשות כן בדברים אחרים מיהו בגיטין בפ' התקבל (דף סה.) הוי משמע קצת דמעשר שני לא מהני לחללו בשוה פרוטה דקאמר מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ובתו כו' הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני ודחי במעשר שני בזמן הזה דרבנן ובזמן הזה מה הערמה צריך כיון דשוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל (אפילו) בזמן הזה כדאי' בערכין (כט.) גבי ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אך יש לדחות [צ"ל דה"נ מטעמא] (וי"מ דלשינויא אחרינא דחי ליה התם אבל קשה לרבינו דהיכי אמרינן בבכורות פרק עד כמה (דף ל.) דבאתרא דר"י חמירא להו שביעית וחשוד על שביעית חשוד על מעשר והלא יכול לחללו על שוה פרוטה דכי האי גוונא אמרינן בפ"ק דבכורות דגבי תרומה גדולה לא חשידי דאפשר להו למיעבד כדשמואל דחטה אחת פוטרת כל הכרי אלא ש"מ דמעשר שני אינו מתחלל על שוה פרוטה אך יש לדחות כי פעמים אין לו שוה פרוטה ולכך יש לחושדו על כך:

ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים. ר"ת גריס שמונה כהנים ולא גרס עשר כי צא וחשוב מדברי הימים שכתב עזרא שכתוב שמה (דברי הימים א ה׳:ל״ו) הוא אשר כיהן בבית אשר בנה שלמה בירושלים עד יהוצדק לא תמצא רק שמונה ויהוצדק התשיעי לא קחשיב שהלך בגולה ואמרינן בספרי הנני נותן לו את בריתי שלום שעמדו שמונה נביאים בכל ראש ואו"ר שיש שם כתב שמונה עשר כמו בספרים שלנו מיהו יש גורסים שנים עשר וקחשיב מצדוק שהי' בבנין הבית מסתמא שימש בכהונה גדולה ואחימעץ בנו תחתיו וחשוב ותמצא שנים עשרה עד יהוצדק ומה שכתוב גבי עזריה הוא אשר כיהן בבית וגו' לא בעי למימר שהיה ראש לכהנים אלא ה"פ הוא אשר עשה אותה גערה שגער בעוזיהו שהלך על המזבח להקטיר כדכתיב (דברי הימים ב כ״ו:י״ז) (וילך אליו) [צ"ל ויבא אחריו] עזריהו הכהן ויאמר לו לא לך עוזיהו להקטיר וגו' תימה קצת אמאי לא חשיב יהוידע הכהן בבית ראשון ושמא אחד מהם היה ויהושע בן יהוצדק הכהן לא חשיב בהני בבית שני וכן יוחנן בן נרבאי בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נז.) ושמא לא האריכו ימים. רבי יוחנן בן תורתא. בפסיקתא [רבתי פי"ד] מפרש שנתגייר על ידי פרה אך שם כתוב ר' יהודה בן תורתא:

צא מהן ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק קשיא לי והלא כל מלכי חשמונאי הם כהנים גדולים ולמה אניו מונה אותם והם היו כהנים גדולים ק"ג שנים ולא נשאר לאחרים אפי' חצי שנה לאחד:

וגם הי' לו למנות יהושע כהן גדול שעלה עם זרובבל והי' כ"ג כדכתיב בזכרי' ומלאכי ואחריו נמי הי' עזרא כה"ג ושרף את הפרה:

תוס' בא"ד ובירושלמי כו' וה"מ לשנויי התם בחלה כו' שמן לנר שמא אינו פטור כו' כיחידאה ומשני אלא כר' יוחנן כו' כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו אבל ברבים כו' כצ"ל וכל זה מפי' הר"ש בפ"ה דדמאי ע"ש:

בד"ה מעשר ראשון כו' דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק א' כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ולא שמשו כו' אונס לכ"ג ביוה"כ כו' הללו שהוא משמש בכהונה גדולה כו' כיון דכל אחד לא הוציא כו' אחיטוב צדוק אחימעץ עזריה כו' עכ"ל כצ"ל:

יראת ה' תוסיף ימים זה מקדש כו'. ר"ל שנים וימים שנגזרו לאדם כפי מזלו אם מעט אם הרבה כפי הגזרה יראת ה' תוסיף לאדם ימים על ימי הגזרה כמו שמצינו בחזקיה והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה וכן בהיפך ברשעים שנותיהם שנגזרו להם תקצורנה ועיין בזה בס"פ החולץ ונקט ימים גבי יראים ע"פ מ"ש פ"ק דסוטה הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום:

כל האומר בנו עלו חטאו אינו אלא טועה מתוך ששהו את קיניהן כו'. מפורש שבת פ' במה בהמה:

רש"י ד"ה נפרשו. הואיל דלא פסדי כו'. לכאורה אפי' יפסידו מקשה דליפרשו וליסקו משום ספק איסורא כמו ת"מ שצריכין להפריש ולתת לכהן:

תד"ה תנן. ואמר היא הדא היא הדא ומשני כו'. כצ"ל:

תד"ה מע"ר. י"ל כיון דדבר מועט הוא כו'. ורש"י פי' בסוטה טעם אחר ועמש"כ שם בס"ד:

תד"ה ולא. וט' כ"ג היו עם יהוצדק. כצ"ל:

בא"ד לפי ששריה גלה בגלות יכניה כו' ויהוצדק שגלה בגלות צדקי' כו'. עמש"כ ע"ד בס"ד במ"ר נשא פ"י אות כ"א במ"ק:

שם בסה"ד בהגהת הגרי"פ צ"ל ועיין תוס' זבחים ק"א ב' כו':

גמ' צא מהם מ' שנה כו'. נ"ב תימה דלא קחשיב דיהושע בן יהוצדק שלפ"ד יוסיפון שמש ל"ו שנה. עכ״פ צדיק היה והובטח מפי ה' גם אתה תדין את ביתי וגו' (זכריה ג) והיה כהן על כסאו (שם ו) הא ודאי האריך ימים בה (ועי' תו"י):

תוס' ד"ה ולא. מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון י״ח כהנים. נ"ב וכן קיים מנין זה היוסיפון לרומיים והוא היה מהכהנים החשובים ומשוח מלחמה בבית שני. ובאמת אי אפשר לעמוד על מספרן של כ"ג בב״ר מתוך מ"ש בד"ה ביחוסן כי מי יגיד לנו ששמשו כולן אע"פ שהבן קודם בהמצאו. שמא קצתן נפטרו שלא הגיעה להם כ״ג. וגם יוכל להיות שכמה מאותן שנזכרו בשלשלת של פנחס נולדו סמוך למיתת אביהם או לאחריו וא"א להיות שנה א' בלא כ"ג. הלהם ישברו עד אשר יגדלו הלא בהכרח נתמנו אחרים במקומן. וכמו שנראה ביחוד מיהוידע שהמליך את יואש. כי היה כ"ג כנראה מן המקראות וביחוד בד"ם וכן בספ"ו דשקלים. ולא נמנה ביחוס של צאצאי פנחס:

מַאי דִּכְתִיב: (משלי י, כז) "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה". הקושיא של מַאי דִּכְתִיב פשוטה כמו שכתב הרי"ף ז"ל דפתח בְּיָמִים וסיים בְּשָׁנִים?
ונראה לי בס"ד הכונה כי כהן גדול עיקר מעלתו וממשלתו הוא יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים דאין העבודה כשרה אלא בו בלבד, אבל בשאר השנה העבודה כשרה בו ובכל הכהנים בשוה, ולכן כדי להודיענו שהוא מדבר בכהנים גדולים נקיט יָמִים ולא נקיט שָׁנִים כי ממשלת כהנים היא למספר יָמִים שהם של ימות הכיפורים שבכל השנים, ובבית ראשון להיותם צדיקים גמורים היו מוסיפים יָמִים דהיינו יצא בשלום ביום כיפור זה בצדקות וכשרות יזכה ליום כיפור של שנה הבאה וכן על זה הדרך.
אך שְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה כי בבית שני שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה תוציא מהם קמ"א שנים לארבעה כהנים גדולים [שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק 40+יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל 80+יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיַּאבִי 10 או רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם 11=441] נשאר רנ"ט שנים לִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים אם כן נזדמן שבשנה אחת נתמנו בה שלשה וארבעה כהנים, זה נתמנה שני חדשים ומת ומינו אחריו וגם זה מת אחר חודש או שני חדשים, וכן השאר, נמצא יש שאפילו לכלל שנה שלימה לא הגיעו! וזהו שְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה.
ושאל וְכָל כָּךְ לָמָּה? פירוש למה פגעה בהם מדת הדין כל כך שיש בהם שלא נשארו בכהונה גדולה אפילו חצי שנה, וכי היתכן שהיו כל כך רשעים? ומשני לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים אוֹתָהּ בְּדָמִים רוצה לומר אף על פי שהיה להם יראת שמים עם כל זה כיון דלוקחים אותה בדמים לא היתה מסומנת בידם ולא הצליחו בה שהיו נענשים בעבור זאת שחללו קדושת כהונה גדולה לקנותה בדמים!

עַד דְּאוּקְמֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכַהֲנֵי רַבְרְבֵי. כתב הריטב"א קשה דכאן משמע שלא היה כשר וראוי ואילו בגמרא דבתרא (בבא בתרא כא.) קתני ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל יעוין שם?
ונראה לי בס"ד דחסיד וכשר היה והאריך ימים ושנים בכהונה גדולה דהא עשה תקנות גם כן, וכאן לא קאמר שהוא קנה הכהונה בדמים כי חלילה לאותו צדיק לזלזל בכהונה גדולה לקנותה בדמים אלא רק מִרְיָם בַּת בַּיְתוֹס נתנה מעצמה שלא מדעתו תַּרְקְבָא דְּדִינְרֵי לְיַנַּאי כדי למנותו כהן גדול ועשתה כן לכבוד עצמה כי כבר אירסה יהושע קודם שנתמנה ורוצה להתכבד שתהיה אשת כהן גדול.
ואולי היה אדם אחר נותן ממון לינאי למנותו והוצרכה מרים להרבות בדינרים על דרך 'אתא חמרא ובטש בשרגא' (שבת קטז:) אך יהושע בעלה לא היה לו ידיעה בכל זה. ומה שאמרו ביבמות (יבמות סא.) דאמר רב יוסף 'קטיר קא חזינא הכא' [=רב יוסף העיוור אומר: אני רואה במינוי זה קשר, קנוניא של רשעים] הוא מצד ינאי המקבל ומצד מרים הנותנת זה כיון להנאת ממון וזו כיונה בשביל הכבוד ואחר שקיבל ינאי תַּרְקְבָא דְּדִינְרֵי מינה את יהושע בעלה בעל כרחו מאחר שקבל הממון ואין מצידו שום אשמה בזה.

וְכָל כָּךְ לָמָּה לְפִי שֶׁהָיוּ קוֹנִין אוֹתָהּ בְּדָמִים. קשא כיון דיודעים בעצמן שאינם ראוים דידע אינש בנפשיה, איך יתנו דמים ויביאו עצמן לידי סכנה?
ונראה דאלו היו צדוקים שיש כמה דברים חולקים בהם על החכמים ובכללם היא הקטרת הקטורת שהיא עיקר העבודה ביום הכיפורים, שהצדוקין סוברים שצריך להניח הקטורת בהיכל ויכנס לבית קודש קדשים בעשן הקטורת, וזה הפך האמת שקבלו רז"ל, אך לדעתם של צדוקין כן האמת, לכן הם נותנים ממון הרבה למנות כהן גדול צדוקי, שאינו ניכר ואינו נודע לחכמי ישראל שהוא צדוקי, כדי שיעשה העבודה כסברתם ולפי דעתם חושבין שהם עושים דבר שהקב"ה רוצה בו, לכך אף על פי שאינו הגון בשאר דברים, ואפשר שימות לא אכפת להו בזה הנכנס, והם היו עשירים ומקבצים ממון מבינותם כדי לשחד בו המלך שימנה כהן גדול לזה הצדוקי שאינו ניכר ונודע שהוא צדוקי.

מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המע"ה פי' אין צריך ליתן ללוי ולעני מהאי טעמא דהמע"ה אבל מ"מ צריך להפריש ולהוציא ממנו כל המעשרות כדי להוציא מיד טבל ומפריש מעשר ראשון ומעכב לעצמו ואין צריך ליתן ללוי ומוציא ממנו מעשר מן המעשר ונותן לכהן וכן פרש"י בפ"ט דסוטה (דף מ"ח) ופי' התוס' והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפריש והוא שלו כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד שדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובין תיקנו רבנן שיתננו לכהנים ורש"י שם בפ"ט דסוטה פי' דה"ט דאינו מעכב ת"מ לעצמו כמו מעשר עני ומעשר ראשון משום המע"ה הואיל דאית ביה עון מיתה אחמרו עליה דלמא כי משהי לי' גביה אכיל ליה אבל מ"ר ומ"ע מותרין לזרים וק"ל למ"ד ביבמות (דף צ') דמעשר ראשון נמי אסור לזרים מאי איכא למימר הו"ל נמי ליתן ללוי דלמא אכיל לי' כדאמ' גבי ת"מ ואולי י"ל כיון דמ"מ קיל איסורו דאינו במיתה כתרומת מעשר אלא איסורא בעלמא לא גזרינן עליו דלמא אתי למיכל מיני':

מעשר ראשון המע"ה ק"ל הא במאי דמפריש מ"ר ומעכבו לעצמו ואינו נותנו ללוי נהי דמשום גזל הלוי ליכא דכלל גדול בתורה המע"ה בדבר שבממון מ"מ לרבנן דפליגי עלי' דר"א בן גמלא בפ"ג דגיטין (דף ל"א) וס"ל דאין רשות לבעה"ב להפריש תרומת מעשר מן מ"ר דהוא ללוי דהו"ל תורם שלא מדעת דאין תרומתו תרומה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במאי שמפריש הבעה"ב הת"מ מן המ"ר ומעכב המ"ר לעצמו הא כיון דחשו לדמאי דלמא לא עישר הע"ה והו"ל טבל א"כ המ"ר של לוי הוא וכי מפריש הבעה"ב לת"מ מן המעשר הזה לא עשה ולא כלום דהו"ל תורם שלא מדעת ואכתי המ"ר בטיבלו קאי לאחר הפרשה כקודם הפרשה וא"כ אינו יוצא מידי חשש טבל מ"ר זה אא"כ נותנו ללוי והלוי יפריש עליו ת"מ אבל בהפרשת בעה"ב אינו יוצא כלל מידי טבל הטבול לת"מ וי"ל כיון דהא דאין רשות לבעה"ב לתרום ת"מ לרבנן דבר שבממון הוא דגרם לה כיון שזה ממונו של לוי הו"ל תורם שאינו שלו שלא ברשות בעליו והא כיון דבדבר שבממון קי"ל המע"ה הו"ל בעה"ב בעליו של מ"ר כאלו שלו הוא בודאי ולא מספק והשתא לא מיבעי בדמאי כיון דרוב ע"ה מעשרין הן דודאי בעה"ב הו"ל בעלים אלא אפי' בספק שקול של טבל שאין הרוב מסייע לחזקת בעה"ב ולא עוד אלא אפילו הרוב עומד נגד חזקת בעה"ב ומסייע הרוב ללוי אפילו הכי כיון דקימא לן כשמואל דאמר ברפ"ה דב"ב (דף צ"ב) אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דמ"מ מדינא המע"ה הו"ל לבעה"ב דין בעלים אפי' לקולא ומפריש ת"מ על מ"ר זה ותרומתו תרומה דה"ל תורם ברשות כיון דמדינא שלו הוא וכה"ג אמרינן בספ"ק דבכורות (דף י"ב) המפריש פדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן משום דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה טמאה כדמפרש בגמ' התם ותנן התם מת פטר חמור פי' אחר שהפריש עליו טלה ועדיין לא הגיע ליד כהן ר"א אומר יקבר הפטר חמור דעדיין הפ"ח אסור בהנאה מה"ת כקודם פדיון הואיל ולא הביא עדיין פדיון ליד כהן אין זה פדיון ואפ"ה אמר התם מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו ואמאי הא כיון דמחמת ספק צריך להפריש טלה עליו לאפקועי לאיסורו והא לר"א כל כמה דלא מטי טלה ליד כהן עדיין פ"ח באיסורו קאי כדמעיקרא א"כ בספק פטר חמור אמאי סגי במפריש טלה והוא שלו כיון דלא מטא ליד כהן ודלמא פ"ח מעליא הוא ועדיין הוא באיסורו עומד אלא ודאי ה"ט כיון שבדבר שבממון קי"ל המע"ה הו"ל כודאי שאין כאן לכהן כלום וממילא אפילו להקל פקע איסורו בהפרשה לחוד אע"פ שלא הגיע ליד כהן וה"נ דכוותי':

מעשר עני המע"ה משמע דמ"ע נמי צריך להפריש בדמאי כמו מעשר ראשון אלא דאינו צריך ליתנו לעניים משום דהמע"ה והיינו דלא כהא דתנן בפ"ז דדמאי ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למ"ע של דמאי וחכ"א ק"ש וא"צ להפריש ובפ"ג דמכות (דף ט"ז) רצה ר"י לאוקמי דפליגי דר"א סבר ודאי לא הפריש מ"ע אינו טובל לפיכך ספיקא א"צ להפריש ורבנן סברי ודאי טובל הלכך מספיקא צריך לקרות שם על הדמאי ואמר לו אביי א"ה אדמיפלגי בספיקו לפלגו בודאי אלא דכ"ע ודאי טובלו ובהא קמיפלגי מ"ס לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי פרש"י דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש ואפרושי מפריש לי' לאפקועי טיבלא נהי דמ"ר לאמפריש דסבר אי מפרשינא לי' בעינא לאפרושי ת"מ מיני' שהוא במיתה ונותנה לכהן מ"ש נמי אי מפרשינא לי' בעינא אסוקי' ומיכל בירושלים וק"ל הא בפי"א דמס' נדרים (דף פ"ד) רצה ר"י לאוקמא הא פלוגתא דר"א ורבנן דמייתי בפ"ג דמכות כמו שם דפליגי בספיקו טובל וגרסינן התם א"ל אביי דכ"ע ספיקו טובל אלא ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מ"ע כיון דאלו מפקיר לנכסי' והוי עני ושקיל לי' לית לי' פסידא ורבנן נכסי' לא מפקיר אינש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו והשתא קשיא דאביי אדאביי דהתם מפרש טעמא דר"א דלא נחשדו משום דלית לי' פסידא הואיל ואין בו קדושה מיהו לגזל עניים לא חייש הע"ה כדפירש"י התם והכא מפרש דה"ט לא נחשדו משום דאי בעי מפקיר נכסי' ושקיל הא אי לאו האי טעמא דמפקיר לנכסי' הוי חייש לגזל עניים ואינו מפרישו דטעה וסבר כל זמן שאין מפרישו אין בו משום גזל עניים כדמוכח מפרש"י התם וה"נ קשה אליבא דרבנן דהתם מפרש דה"ט משום דטריחא לי' מלתא לא מפקיר אבל אגזל לא חייש והכא מפרש משום דמירתת לאפקורי לנכסי' הא לא"ה הוי מפקיר אלמא לטרחא לא חייש אלא דחייש לגזל אע"ג דגזל יש לו תקנה ע"י הפקר נכסיו משום דמרתת אינו מפקירן מיהו י"ל דר"א אדר"א לק"מ דהא דאמרינן בפ"ג דמכות ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מ"ע לאו דל"ל פסידא וש"מ דלא חייש לגזל עניים כדפירש"י התם אלא ה"ט דלא נחשדו משום דאית לי' תקנה למשקל לנפשי' ע"י הפקר נכסיו והוי עני וכדמפרש הגמ' בפי"א דנדרים מ"מ דרבנן אדרבנן ודאי קשה כדפי' ובע"כ צ"ל דהני תרי לישני דאביי פליגי אהדדי והוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי ואל תתמה ע"ז דמייתי לה הגמרא בתרתי דוכתא כסתמא לחד לישנא לחוד ולא מייתי לה לתרווייהו במקום אחד ולימא איכא דאמרי אמר אביי אין זה קפידא דמצינו הרבה סוגיות מתתלפות כיוצא בזה בתרי דוכתי כסתמא והוי כמו א"ד וקצת מהם הזכיר הרז"ה בס' המאור בפ"ה דביצה גבי אין סומכין את הקדירה והרמב"ן בפ"ק דסוכה בס' המלחמות הוסיף עליהן גבי הא וב"ה ל"ל דר"י א"ר עשאה מן הסיסין וכו' וגם התוס' רפ"ק דבכורות (דף ג') גבי ר"ח אומר דבר שעושה אותו טריפה כתבו שהוא מן הסוגיות מתחלפות והני תרי לישני דרב פפא דאמר הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות אמר בפ"ק דקידושין וחדא שילהי מסכתא ב"ב דמתחלפות דהוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי דמביא הרז"ה התם דמיא לגמרי להני דאביי מ"מ טובא ק"ל אהא דמפ' אביי בפי"א דנדרים לטעמא דר"א דלא נחשדו ע"ה על מ"ע משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' מה בכך הא אפי' אי הוי עני נמי לא חזי ליה כדאי' ר"פ הזרוע (דף קל"א) גבי מ"ע אפי' עני שבישראל מוציאין מידו ויליף לה מקרא לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו וגמר מ"ע בגז"ש לגר לגר מלקט ותנן בפ"ד דמס' פאה מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומוקי לה עולא בשם ריב"ל בפ"ק דב"מ מחלוקת מעשיר לעני דר"א סבר מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי ליה ופרש"י מי שלקט את הפאה אדם בעלמא מי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה דלית לי' מיגו דאי בעי זכי לנפשי' דאפי' הוא עני מוזהר שלא ילקט פאה משדה שלו והאיך אמר אביי הכא אדר"א גבי מ"ע דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' הא אפי' הוי עני נמי לא חזי לי' דאף עני מוזהר ליתן מ"ע שלו לעני אחר וכ"ת הא י"ל הואיל ואי בעי מפקיר לנכסי' דקאמר אביי היינו קודם קריאת שם יפקיר כל נכסיו והכרי הזה של טבל נמי בכלל הפקר ויקרא עליו שם מ"ע קודם שיזכה בנכסיו וכיון דבשעת ק"ש לא הוי מ"ע שלו מותר לזכות בי' ולהזהיר עני על שלו היינו היכא דהי' שלו בשעת קריאת שם מ"ע הא ליתא דהא תנן בפ"ק דתרומות התורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה והא מעשרות ותרומות דין אחד להם וזה ברור ומוכרח מהרבה מקומות וכ"כ הרמב"ם בהדיא (בפ"א מהל"מ) כל שאמרו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עישרו מעשרותיהם מעשר וכל שאין תרומתם תרומה כך אין מעשרותיהם מעשר וה"נ מבואר להדיא בפ"ט דבכורות (דף נ"ט) ומעשר קריא רחמנא תרומה דכתיב כי את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו לד' תרומה ונ"ל מיני' למעשר ניטל באומד ובמחשבה דכל המעשרות חד דינא אית להו כדמוכח בפ"ק דר"ה לענין חדש וישן וה"נ לענין שאין מעשרין ממין על שאינו מינו וזה פשוט כ"כ עד שאין צורך להאריך בזה והשתא האיך אפשר לומר שיקרא שם מעשר עני בעודו הפקר עד שלא זכה בו הא אין ק"ש מ"ע חל על פיו ובעוד שהכרי הפקר אינו שלו אלא ע"כ האי אי בעי מפקיר לנכסי' דקאמר היינו לאחר ק"ש מ"ע עליו וכיון שהוא שלו בשעת ק"ש כי מפקיר לנכסי' והוי עני הא מ"מ אכתי לא חזי לי' דהא עני נמי מוזהר על שלו ועוד ק"ל אהאי טעמא דאביי דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי ליה הלכך מפריש הע"ה למ"ע הא מ"מ כיון דנחשד שלא להפריש מ"ר מפני הפסד תרומת מעשר שבה מאי מועיל ומאי אהני בהפרשת מ"ע משום דחזי לי' הא המעשר עני גופי' עדיין לא יצא מידי טבל שעדיין טבול למ"ר ות"מ שבתוכו ומה בצע בהפרשתו כיון דעדיין טבול לאחר הפרשה כקודם לו ואכתי באיסורו קאי כדמעיקרא והרי אמרינן בפ"ק דביצה (דף י"ד) ומייתי לה בכמה דוכתי גבי מ"ר שהקדימו בכרי דחייב בתרומה גדולה וה"נ האי מ"ע הואיל ומדינא מ"ר קדמו כמו התם דתרומה גדולה קודמת למ"ר אם הקדים מ"ע למ"ר בכרי חייב במ"ר דכל זמן שלא הפרישו עדיין עומד בטיבלו כמו התם ולא הועיל כלום בהפרשת מ"ע אם אינו מוציא מ"ר המחויב למ"ע זה ובירושלמי פ"ה דדמאי אמר כל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו פי' אתרומה גדולה ומ"ר ומ"ש או מ"ע קאי דת"ג קדמה למ"ר וכן מ"ר למ"ש ומ"ע ואם הקדים המאוחר להמוקדם לו צריך להוציא את המוקדם מתוך של מאוחר וכיון שכן מאי מהני בהפרשת מ"ע של ע"ה כיון שנחשד שאינו מוציא מעשר ראשון מטעם דפרש"י א"כ לא הוציא מ"ר מן המ"ע הזה ועדיין בטיבלו קאי ועומד וכיון שאינו מועיל כלום להוצאת מ"ע בלתי הוצאת מ"ר שלו ממילא אינו מוציא אפי' מ"ע גרידא כיון דאין מועיל כלל הפרשתו בלתי הפרשת תרומת מעשר וחבר הלוקח ממנו בע"כ צריך להוציא נמי מ"ע ואמאי אמר ר"א דא"צ לקרות שם למ"ע של דמאי וכ"ת דהיינו טעמא דא"צ לקרות שם למ"ע משום דאמרינן מסתמא קדמו ע"ה למ"ע קודם למ"ר בשבלים קודם מירוח והא אמרינן התם בפ"ק דביצה דמ"ר שהקדימו בשבלים פטור מת"ג ואיכא למימר ה"ה למ"ע שהקדימו למ"ר בשבלים דפטור ממ"ר ואע"ג דהתם קרא כתיב והרמותם וכו' מעשר מן המעשר ולא ת"ג ותרומת מעשר מן המעשר הא תנן בפ"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט וכו' ולא ממ"ש והקשה הר"ש הא פשיטא דחולין גמורים הן ותירץ דאיצטריך היכא שהקדימו למ"ש בשבלים דפטור מת"ג כדאמרינן במ"ר אלמא אע"ג דלא מיעט קרא דולא ת"ג ממ"ש גמרינן נמי מיני' למ"ש דולא ת"ג ממ"ש וה"ה נמי בהקדים מ"ש למ"ר נמי אמרינן ולא מ"ר ממ"ש דמאי שנא מת"ג וא"כ ה"ה נמי דאמרינן ולא ת"ג ולא מ"ר ממ"ע בהקדימו בשבלים דמאי שנא כיון דילפינן חד מחברי' דא"כ י"ל דהאי ע"ה הפריש למ"ע שהקדימו למ"ר בשיבלים דפטור ממ"ר שבו דהא ודאי ליתא דא"כ ל"ל למימר אי בעי מפקיר לנכסי' הפקר נכסיו ל"ל כדי שיהא עני וחזי לי' ובע"כ גם הכרי הזה יהי' בכלל הפקר נכסיו וכדפי' לעיל ואם איתא שמפקירו קודם מירוח בעודו בשבלים הא פטור לגמרי מן המעשרות כדתנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ואפי' הקדים איהו גופי' וזכה בהו פטור מן המעשרות וכדתניא בפ' הזרוע (דף קל"ד) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו פי' הבעה"ב גופי' זכה בו מן ההפקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות ועוד אי ס"ד דה"ט דר"א דא"צ לקריאת שם על מ"ע של דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיו קודם מירוח והא הו"ל כל הכרי הזה נמי הפקר א"כ יהיה פטור מטעם זה מכל המעשרות כולן ואמאי אמר דאין צריך לק"ש למעשר עני לחוד ומשום דהוי עני וחזי לי' אפי' ק"ש לת"מ ומ"ש נמי אין צריך דהא הפקר פטור מכל המעשרות כולן ועוד לר"א א"כ בטלת תורת דמאי כל עיקר מהלוקח מע"ה מהאי טעמא גופי' דאי בעי מפקיר לנכסי' קודם שהוקבע למעשרות וחל עליו שם טבל בתבואה ע"י מירוח ובשאר כל פירות כל אחד ואחד לפיזמן הקבוע לו כדתנן בפ"ק דמעשרות א"ו דמיירי בלוקח דמאי מע"ה אחר שהוקבע כבר למעשרות וכגון בתבואה אחר המירוח דהשתא מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לכרי לחוד ליכא למימר דפטור מן המעשרות דהא הפקר דלאחר המירוח אינו פוטרו אלא דבמ"ע איכא תקנתא לר"א להפקיע מליתן לעניים ע"י הפקר כל נכסיו והו"ל עני וחזי לי ומש"ה לחודי' א"צ לקריאת שם דדמאי אלא על מ"ע בלבד וכ"ת הא מ"מ אמאי לא נימא אי בעי מפקיר הע"ה לכרי זה קודם מירוח לר"א דאית לי' אי בעי מפקיר וא"כ נתבטל תורת דמאי לגמרי לדידי' וי"ל דמשכחת לה לתורת דמאי לר"א בלוקח מע"ה לאחר מירוח דהפקר דההיא שעתא אין פוטרו והא לא אמרינן מגו למפרע דאי בעי מפקיר את הכרי קודם מירוח דאין מגו אלא במאי שבידו לעשות השתא בההיא שעתא אבל מגו למפרע לא אמרינן כדפי' המפרשים בכמה מקומות בדיני מגו. ולפ"ז לר"א אליבא דה"ט לאביי בפי"א דנדרים לא משכחת לה לתורת דמאי אלא בלוקח מע"ה לאחר מירוח אבל קודם מירוח לא דכיון דבידו אכתי בההיא שעתא להפקיע מידי מעשרות ע"י הפקר אמרינן אי בעי מפקיר וכדפירשתי:

אלא מעשר שני נפרשו משמע דמ"ש אפי' הפרשה וקביעות מקום נמי א"צ גבי נחתום ולא למ"ר ומ"ע דסתם דמאי שאינו נחתום דנהי דא"צ ליתן ללוי ולעני הפרשה מיהו בעי להפקיע מידי איסור טבל כדפי' לעיל אבל גבי נחתומין הקילו במ"ש דאפי' הפרשה גרידא נמי אין צריך והיינו דפריך אלא מ"ש נפרשו ובע"כ היינו טעמא כיון דא"צ להעלותו לירושלים מפני הטורח כדמסיק ובע"כ יאכל כאן משום דסמכינן ארוב ע"ה מעשרין הן הפרשה ל"ל בהא נמי סמכינן ארוב דכיון דסופך לסמוך ארובא בע"כ לגבי מ"ש זה לאכלו חוץ לירושלים תחילתו נמי ארובא סמכינן ואפי' הפרשה אין צריך וק"ל א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לנחתומין להפריש תרומת מעשר של דמאי הא כיון דאינו מפריש אחריו מעשר שני לא תיקן כלום ולא פקע איסור טבל מיני' ועדיין עומד באיסורו כמו קודם הפרשת ת"מ מתוכו דהא בפ"ג דמכות (דף י"ז) תניא אמר ר"י יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורמו ממנו כל עיקר הורם ממנו ת"ג ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מ"ש ואפי' מ"ע מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני אף כאן מ"ע ואמר רחמנא לא תוכל אלמא לא פקע איסור טבל מיני' אפי' הפריש ת"ג ומ"ר ועומד באיסור טבל כדמעיקרא עד הפרשת מ"ש וא"כ מאי מהני גבי נחתומין בהפרשת ת"מ לחוד בלתי הפרשת מ"ש שלאחריו ואי משום דויתרו לו חכמים להפריש מעשר שני מפני טורח הפרהדרין מ"מ מה בצע בהפרשת ת"מ בלבד ועוד הא גבי מ"ש הואיל וסופו לאכלו חוץ לירושלים אפי' תחילתן א"צ הפרשה דכסופו כן תחילתו ה"נ נימא כיון דסופו א"צ להפריש מ"ש תחילתו מ"ר נמי א"צ להפריש כיון דמ"מ אי אפשר לך כאן אלא אם כן תסמוך על רוב ע"ה מעשרין הן והא בלא הא לא סגי לאפוקי מידי איסור ולא פקע טיבלא מיניה וי"ל דלמאי דפסק הרמב"ם [בפ"י מהל' מ"א] דאין עון מיתה אלא בטבל שלא הורם ממנו ת"ג ות"מ לבד אבל בלא הורם ממנו מ"ש או מ"ע אינו אלא בלאו בלבד אע"פ שהתוס' בפ"י דיבמות (דף.) נראים כמסתפקים בזה א"ש דאע"ג דהנחתומין אין מפרישין למ"ש אפ"ה איכא תועלת בזה שמפרישין לת"מ דמפקיעין לכרי מעון מיתה אי לא ניתקן ואין כאן תו אלא לאו בעלמא דטבול למ"ש ותדע עוד דע"כ טבול למ"ש לחוד אינו אלא בלאו בעלמא ולא במיתה דאי אכתי קאי עלי' במיתה תקשה נהי דאקילו רבנן גבי נחתומין שלא להעלות מ"ש של דמאי לירושלים מפני הטורח כדמסיק מ"מ למה אקילו לאכלו בלי הפרשה כלל לעולם יפריש דהא בהפרשה ליכא טרחא ואע"ג דסוף סוף יאכל בגבולין מ"מ מהני הפרשה לנתקו מאיסור מיתה דטבל לאיסור לאו בלבד דאוכל מ"ש חוץ לחומה א"ו הטבול למ"ש אין בו איסור מיתה אלא לאו לחוד א"כ לא מהני ההפרשה מידי כיון דסוף סוף יהי' נאכל חוץ לחומה שהוא איסור לאו הפרשה זו ל"ל דהא השתא כשהוא טבול למ"ש נמי אין בו אלא איסור לאו ואפוכי מטרתא ל"ל מ"מ כל זה יש לדחות דאפ"ת דהטבול למ"ש לחוד נמי יש בו איסור מיתה אפ"ה לא הזקיקוהו להפריש מ"ש לנתוקי מאיסור מיתה החמור לאיסור לאו הקל דכיון דקרא עליו שם מעשר שני אי אכלו חוץ לחומה מיתחזי כי חוכא ואיטלולא שקורא עליו שם מ"ש ואכלו חוץ לחומה ועוד הרואה יאמר מותר לאכול מ"ש חוץ לחומה ואתי לידי תקלה שיבואו לאכול מ"ש גמור חוץ לחומה והא דמפריש ת"מ אע"ג דבזה לא תיקן כלום ועדיין איסור מיתה משום טבל עומד עליו כדמעיקרא אפ"ה לא רצו חכמים להקל עליהם יותר משאר כל אדם אלא במו"ש לחוד ומפני הטורח ולא שיהא קולא גוררת קולא אחרת ודי בהא קולא של מ"ש שיש בו משום טורח ועוד דאפ"ה יש בזה תיקון קצת להקל באיסור טבל דנהי דהכרי כולו אינו מתוקן מאיסור טבל הואיל ולא ק"ש מ"ש עליו מ"מ עשרה ממאה שנוטל למ"ר להפריש א' מהם לת"מ מתוקנין דהא ממ"ר עצמו אין צריך להפריש עליו מעשר שני:

לא אטרחינהו רבנן הקשו בתו"י הא אמרינן בהזהב (דף נ"ז) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וה"ה למ"ש ונהי דלא אטרחינהו לחללו מיהו בשוה פרוטה ותירצו דלא נ"ל לרבנן לתקוני שלא לעשות כן בדבר אחר ולכאורה דברי תימה הן בעיני מה ראו חכמים להפקיע מ"ש מן הנחתומין לגמרי שיש בו דררא דאיסורא כיון שיש תקנה ע"י חילול על שוה פרוטה ואי משום חששא שלא יעשו כן בד"א הא אפי' אם יעשו כן בד"א אין בו משום דררא דאיסורא כ"כ כיון דמ"מ בדיעבד מחולל מיהו כיוצא בזה מצינו בספ"ג דבכורות (דף כ"ה) דתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בן משולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ופריך והא פרה אע"ג דקדשי בדק הבית היא אפ"ה אסורה בגיזה ועבודה מדרבנן ומשני שאני פרה דלא שכיחא ולחללה וליפקא לחולין וליגזזה והדר ליקדשה דמיה יקרים וליעבד לה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ומסיק אימור דאמר שמואל שחיללו דיעבד לכתחלה מי אמר אלמא דחו רבנן איסור גיזה דדבריהם בקדשי בדק הבית מפני תקנת הפרה אע"ג דאית לה תקנתא כדשמואל לחללה על ש"פ אפ"ה לא עשו לה תקנה זו לכתחלה ודחו איסור גיזה של דבריהם כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ ה"נ דחו לאיסור מ"ש של דמאי דדבריהם מן הנחתומין מפני טורח דפרהדרין הללו אע"ג דיש תקנה להפקיע איסור מ"ש ע"י חילול בדיעבד כדשמואל לא עשו לתקנה זו כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ שלא יעשו בד"א וטעמא דהכא ודהתם דביטלו איסורו של מ"ש מן הנחתומין וכן התם איסור גיזה מן קדשי ב"ה דפרה מפני לכתחלה דפדיון על ש"פ אע"ג דבדיעבד שפיר דמי כדי שלא לעשות כן לכתחלה בד"א דבהא דבטלו מ"ש מהנחתומין לגמרי נמי איכא למיגזר שלא לעשות כן בשאר דמאי דלאו של נחתומין וגבי גיזה נמי שלא יבא להתיר גיזה בקדשים אחרים דלאו פרה ונ"ל דה"ט דכיון דאי אפשר שלא לבטל א' מהנה או איסור מ"ש של דמאי מן הנחתומין מפני טורח פרהדרין וכן איסור גיזה מן קדשי ב"ה דרבנן מפני תקנת פרה אדומה או איסור חילול על ש"פ דהוא נמי איסור דרבנן לחלל לכתחלה וכיון דהם אמרו והם אמרו והכל הוא מדבריהם בטלו מ"ש אע"ג דאיכא נמי למגזר אטו מ"ש אחר דלאו של נחתומין אפ"ה לא שכיח תקלת מ"ש כ"כ דאינו נוהג אלא במיני תבואה פירות וירקות בלבד ובתקלת גיזה דקדשים ליכא למיחש אלא לתקלת בעלי חיים דבני גיזה נינהו אבל לא בקדשים דלאו בעלי חיים נינהו ולא שכיח כל כך אבל תקלת פדיון על ש"פ שכיח הרבה בין בקדשים ב"ח בין דלאו ב"ח בין במעשר שני ונטע רבעי לפיכך [בטלו] גזירת תקלה דלא שכיח כ"כ מפני גזירת תקלה דשכיח הרבה וכה"ג אמרינן בפ"ו דעירובין (דף פ"ז) גבי קרפף יתר משתי סאתים דבטל לאיסור טלטול מתוכו לים מפני תקלת היתר טלטול לתוכו ואמרינן ומ"ש תוכו שכיח ומתוכו לים לא שכיח והיינו כה"ג דפרשתי לעיל:

אמר לי' בירה תוכיח פי' בית המקדש אע"ג דבריש מכילתין גבי מפרישין את כהן השורף את הפרה ללישכה שעל פני הבירה מפרש לה ר"י מקום היה בהר הבית ובירה שמו ובפי"ב דזבחים (דף ק"ד) גבי פרים ושעירים הנשרפים אם אינן נשרפים כמצוותן נשרפים אבית הבירה מפרש לה ר"י נמי דמקום היה בהר הבית ובירה שמו ור"ל פליג עלי' בשניהם ואמר כל הבית כולו קרויה בירה לאו למימרא דר"י לית לי' הא דר"ל דכל הביתכולו קרויה בירה דהא מקרא מלא הוא אל הבירה אשר הכינותי אלא דר"י משמע לי' דפרישת כהן השורף את הפרה ושריפת פרים ושעירים הנשרפים שלא כמצוותן אין צריך להיות בקודש ובהר הבית נמי סגי להו:

ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים וכו' כתבו התוס' ריב"א גריס שמנה כהנים וכו' אמנם בכל הספרים ובספרי פ' פנח' ובירושלמי גרסי' י"ח כהנים וכו' ע"ש ואיברא דבספרי שלפנינו הגירסא י"ח כהנים כמ"ש התוס'. אמנם ראיתי בס' הישר של ר"ת כ"י דף פ"ג ע"ב שהגיה בש"ס שמנה עפ"י קראי דדברי הימים וסיים והכי אמרינן בספרי הנני נותן לו את בריתי ש' שעמדו ממנו שמנה כהנים גדולים בבית א' עכ"ל. אלמא דהוא ז"ל הוה גריס בספרי שמנה. וגם גריס בבית ראשון ול"ג בבנין ראשון כנסחתנו ונסחת התוס' ועיין בתו' ישנים ובחדושי הריטב"א. ומתוך הדברים נראה דמ"ש התו' בזבחים סוף דף ק"א וז"ל ובספרי מפיק מאת בריתי שלום שעמדו ממנו שמנים כהנים בבית ראשון ושלש מאות בבית שני עכ"ל ט"ס הוא וצ"ל שמנה כהנים בבית ראשון ובמקום שמנה טעות סופר לכתוב שמנים. והוא כגירסת ר"ת. דלגירסת י"ח כמה נדחקו התוס' כאן ותוס' ישנים והריטב"א גרסי י"ב והכל משום קראי דד"ה ושמנים אינו צודק כלל וק' על הרב פנים מאירות בספרו כתנות אור ריש פ' פנחס שהחזיק בגירסת שמנים וישב ודרש על פי זה ע"ש:

לפי ששלח. יוחנן כהן גדול שגזר על הדמאי בסוטה בפרק עגלה ערופה (דף מח.): המוציא מחבירו עליו הראייה. מכי אפרשיה ואפקעיה משום טבל אין בו אלא ספק גזל לויים ועניים חוץ מתרומת מעשר שבתוך מעשר ראשון אותה יתן לכהן שיש איסור ועון מיתה באכילתה וללוי ועני יאמר הביאו ראיה שלא עישר עם הארץ שלקחתי ממנו: נפרשו ונסקו. שהרי יש בו איסור לא תוכל לאכול בשעריך יפרישו כדי לתקן טבלו הואיל ולא פסדי ביה מידי דהא אינהו נפשייהו הדר קא אכלי ליה בירושלים: חובטין אותן. (מן) הנחתומין כל י''ב חודש משנה לשנה הממונים מתחדשין ומכבידין למצוא עלילות לגבות ממון כשהן מתחדשין: לא אטרחונהו. וסמכו לומר שרוב עמי הארץ מעשרין הן: פורסי. פקידי המלך:

ובירוש' דמאי פ''ה פריך וחלה חייבת בדמאי בתמיה והתנן (פ''א) חלת עם הארץ והמדמע פטור מן הדמאי והוה מצי לשנויי התם בחלה שהפרישה עם הארץ גופיה שתיקן לו גבל חבר בטהרה וכדמפרש עלה התם משום דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן והא דהכא מיירי בהפרישה חבר אלא ר' אושעיא הוא דמפליג התם הכי אבל סוגיא דירושלמי דפ''ה כר' יוחנן דלא מפליג דפליג על רבי אושעיא ואמר היא הדא היא הדא ומשני בשם ר' יוסי בר' חנינא ב''ש היא ותני כן ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש חלה ב''ש מחייבין ב''ה פוטרים ופריך כלום אמר ב''ש אלא דבר שהוא לזריעה אילו הלוקח לזרע לבהמה קמח לעורות שמן לנר שמא אינו פטור פי' כל הני דתנן להו התם לפטורא בדמאי בפ''ק [משנה ג] ולהכי קשה ליה כלום אמרו ב''ש לחייב להפריש דמאי בחלה אא''כ יחמירו נמי בכל הני להפריש דמאי ומדנקט מתניתין רק חלה ולא נקט כל הני לחיובא ש''מ לאו ב''ש היא ומשני אלא במגבל עיסתו במי פירות פירוש הא דפטרה מתניתין בפ''ק בטורח לגבל במי פירות דלא הוכשרה כדי שלא תקבל טומאה וכיון דטרח כולי האי מסתמא תקוני נמי תקנה ופריך ולא כן א''ר יוסי בר חנינא דר' אלעזר איש ברתותא היא הא כרבנן לא פירש רבי אלעזר איש ברתותא הוא דפטר בדמאי היכא דגבלה במי פירות אבל רבנן פליגי עליה ואם כן לית לן לאוקמא מתניתין כיחידאה ומשני אלא כר' יוחנן כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה מתניתין דפ''ק שטרח להביא גבל שעושה בטהרה דמסתמא ודאי תקין והדר קאמר אלא כר' אלעזר פירוש אי נמי איכא לשנויי כר' אלעזר כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים וכה ברבים אנן קיימין כלומר מתניתין דפ''ק דמתארח אצלו דאקילו רבנן גביה וכדתניא פרק קמא דחלה בתוספתא הלוקח מן הנחתום ומן האשה שעושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבעל הבית ומתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי אבל חלה של ודאי טבל צריך תיקון כדתניא בירושלמי העושה עיסה מטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי וחלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומה לא תאכל עד שיפריש חלה: מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המוציא מחבירו עליו הראיה. ולאו דווקא נחתום אלא אפילו כל אדם נמי מפרישן והן שלו כדאמרינן בשילהי מסכת סוטה (דף מח.) עמד והתקין להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים ומעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה י''ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק אחד מק' ועוד דמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלין מרובין תקינו רבנן שיתננה לכהנים: ולא שמשו בו אלא י''ח כהנים. ריב''א גריס שמנה כהנים כדכתיב בהדיא בדברי הימים (א ה) עזריה אשר כהן בבית אשר בנה שלמה אמריה אחיטוב צדוק שלום חלקיה עזריה שריה ויהוצדק והוא הלך בהגלות ה' את יהודה אמנם בכל הספרים ובספרי (פרשת פנחס) ובירושלמי גרסינן י''ח כהנים ונ''ל לקיים גירסת הספרים וט' כהנים גדולים היו עד יהוצדק וכו' וסגני כהונה שמתקינין לכל אחד סגן תחתיו הרי י''ח כדאשכחן בסוף מלכים דקא חשיב לכהן גדול וסגן שלו בהדי הדדי דכתיב ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ומשנהו צפניהו וא''ת א''כ בבית שני ניחשוב נמי סגני כהונה א''כ הוה ליה למימר קרוב לשש מאות כהנים גדולים ששימשו בו י''ל הא לא קשיא דבבית ראשון נקט שפיר י''ח הן וסגניהון לרווחא דמילתא דאפילו את''ל אי אפשר שלא יארע אונס לכ''ג ביוה''כ אחד מכל השנים הללו שהוא משמש בכהונה גדולה ונמצא סגן משמש תחתיו אעפ''כ לא הוו הללו אלא י''ח וכ''ש דאי אמרינן דלא אירע פסול לכ''ג דבצרי להן אבל בבית שני כיון דכל אחד לא הוציא שנתו נקט ג' מאות לרווחא דמילתא דאפילו את''ל דמסתמא לא שימש הסגן תחתיו כיון שלא היה כ''ג אלא יוה''כ אחד מילתא דלא שכיחא הוא שבו ביום אירעו אונס ושימש סגן תחתיו אפילו הכי לכל הפחות קרוב לג' מאות היו אי נמי נ''ל די''ח כהנים דקאמר היינו מפנחס ואילך שניתנה לו ולזרעו אחריו וכן משמע בספרי לכן אמור הנני נותן לו וגו' מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון י''ח כהנים נביאים ובבנין שני פ' כהנים וכו' ובנין ראשון קרי ממשכן ואילך עד גלות הארץ וכן יש בירושלמי בראשונה שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו שימשו י''ח כהנים והא דקאמר הכא בשמעתא זה מקדש ראשון שעמד ד' מאות ועשר ולא שימשו בו אלא י''ח משום דבעי למימר מקדש שני שעמד ד' מאות ועשרים ושימשו בו קרוב לג' מאות נקט נמי מנין בית ראשון ומיהו אותם י''ח כהנים לא שימשו כולם בבית ראשון וה''פ ושימשו בו י''ח כלומר שימשו בו כהנים כל כך עד שהשלימו לחשבון י''ח עם אותם ששימשו מעיקרא וכן מצאתי בדברי הימים אלעזר פנחס אבישוע בקי עזי זרחיה מריות אמריה אחיטוב צדוק אחימעץ עזריה יוחנן עזריה אמריה אחיטוב צדוק שלום חלקיה עזריה שריה יהוצדק הרי מאבישוע בן פנחס עד שריה יש י''ח כהנים ולא שריה בכלל לפי ששריה גלה בגלות יכניה ולא קחשיב באותם י''ח כהנים אלא אותם ששימשו כל ימיהם אבל שריה שגלה בגלות יכניה כדאיתא בסוף מלכים ויהוצדק שגלה בגלות צדקיה לא קא חשיב והר''ר יעקב בש''ה אמר לנו בש''ר יקותיאל הלוי מורמיש''א דעזריה לא היה בימי שלמה אלא היינו עזריה שהיה בימי עוזיהו ולפי שמסר נפשו על עבודת בית המקדש כשבא עוזיהו לשרת וחירף אותו כדכתיב בדברי הימים (ב כו) לכך נקרא על שמו ויישר לפניו ושוב מצאתי כן בפי' דברי הימים שפירשו תלמידי רב סעדיה זצ''ל והא דבספרי איכא שבבית שני היו שמונים כהנים ובירושלמי איכא נמי הכי ואמרי לה פ''א ואמרי לה פ''ב ואמרי לה פ''ג ובשמעתא אמרי ג' מאות יש לומר התם לא קחשיב אלא כהנים שיצאו מפנחס:

דף ט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד