יומא יב ע"א

והא [וברייתא זו] שאינו מטמא — בבית כנסת של כרכים (ערים גדולות), שכיון שמתקבצים אנשים ממקומות שונים להתפלל שם איננו רכושם של בני העיר בלבד, אלא של הציבור כולו. והא [וברייתא זו] שמטמא — בבית כנסת של כפרים שהוא שייך רק לבני הכפר עצמו, והריהו כבית שותפים.

ומקשים: ובית כנסת של כרכים אין מטמא בנגעים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד) — ללמד אחזתכם שלכם מטמאה בנגעים, ואין העיר ירושלים מטמאה בנגעים לפי שאינה נחלה השייכת לשבט מסויים, אלא שייכת לכל ישראל. אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי על מקום בארץ ישראל שאינו מיטמא בנגעים אלא מקום מקדש בלבד. ומדבריו נדייק ללמוד הא [הרי] שלשיטתו אפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים מטמאין בנגעים, ואף על גב [ואף על פי] ששל כרכים נינהו [הם]! ודוחים: אימא [אמור] ותקן כך: אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד, ובכלל זה אף בתי כנסיות ובתי מדרשות.

א כיון שהובאה ברייתא זו מסבירים אותה: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו] ר' יהודה וחכמים? תנא קמא [התנא הראשון] סבר כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים, אלא שייכת לכלל ישראל ולכן אינה מיטמאה בנגעים. ואילו ר' יהודה סבר כי ירושלים נתחלקה לשבטים, לשבט יהודה ובנימין, ודינה כשאר ארץ ישראל, ולכך הריהי מיטמאה בנגעים כשאר ערי ארץ ישראל.

ומעירים: כי בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה] שנחלקו במפורש בנושא זה, נחלקו אף הם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה היה בחלקו של יהודה בתחום בית המקדש — הר הבית עצמו, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין — אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה של קרקע היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה המזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום כלומר, היה מצטער על שרצועה זו של שבט יהודה, והיה רוצה שימסרנה שבט יהודה לרשותו, שיהיה מזבח כולו שלו.

ורמז לדבר, שנאמר בברכת משה לבנימין: "חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), כאדם שאינו יכול לסבול דבר הנמצא בין כתפיו ומתחכך ("חופף") תמיד להסירו. לפיכך מפני דבר זה זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן [מארח] לגבורה (לשכינה), שנאמר: "ובין כתפיו שכן" שקודש הקדשים היה בנחלת בנימין. הרי שלברייתא זו ברור הדבר שירושלים נתחלקה לשבטים.

ואילו האי תנא [ותנא זה שיובאו דבריו] סבר כי ירושלים לא נתחלקה כלל לשבטים. דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: אין בעלי הבתים שבירושלים משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן, שאינם נחשבים כבעלי הבית אלא כדיירים בלבד, שאין להם זכות לאחוזת קבע בירושלים, ואינה אלא רכוש העם כולו. ר' אלעזר בר צדוק אומר: אף לא משכירים בה מטות. לפיכך, עורות קדשים (של שלמי חגיגה ושמחה) שהיו הבאים לרגל לירושלים נוהגים לתת במתנה לבעלי הבתים על שאירחום בביתם — אינם זכאים להם על פי דין, אלא בעלי אושפזיכנין (המארחים) היו נוטלין אותן בכוח הזרוע. אמר אביי אגב כך: שמע מינה [למד מכאן], כי אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה [דרך ארץ הוא שיעזוב שיניח אחריו אדם את כד היין ששתה בו, ואת עור הבהמה ששחט ואכל למארח שלו], כתמורה על שאירחו בביתו.

ב לאחר שנתברר ענין חלוקת ירושלים, שבים לבירור דין בתי כנסת של רבים. ושואלים: ובית הכנסת של כפרים מי [האם] מטמא בנגעים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת..." (ויקרא יד, לד), ונדייק: "לאחוזה" — כוונתו עד שיכבשו אותה ותהיה לגמרי שלהם. כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, ואפילו חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ועדיין אין כל אחד מכיר את חלקו שלו המיוחד לו, מניין שאינו מיטמא?

תלמוד לומר: "ובא אשר לו הבית" (ויקרא יד, לה): מי שמיוחד הבית לו ויודע את בעלותו עליו, יצא בתים אלו שאין מיוחדין לו. ומכאן נלמד שאפילו בית הכנסת שבכפרים, כיון שאין היכר בחלקו של כל אחד מהמתפללים, לכך הריהו נחשב כרכוש הכלל, ואינו מטמא. אלא יש לדחות את החילוק בין דין הכפרים ודין הכרכים. ולקושייתנו הראשונה מחורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור, כמו שהסברנו מתחילה] שיש טעמים אחרים לישוב הסתירה בין הברייתות.

ג במשנה שנינו כי מתקינין (מכינים) לו לכהן הגדול עוד כהן אחר שיוכל למלא מקומו אם נטמא הכהן הגדול ביום הכיפורים. ויש לברר שאלה המתעוררת בענין זה, ויש להקדים לה כי פשיטא [פשוט, ברור הדבר] כי אם אירע בו פסול בכהן הגדול המכהן קודם הקרבת תמיד של שחר ביום הכיפורים — מחנכין אותו את הכהן הגדול החדש בתמיד של שחר, שמלבישים אותו בשמונת בגדי הכהן הגדול והוא מקריב את קרבן התמיד של שחר, ועל ידי זה הריהו נעשה כהן גדול בפועל. אלא אם אירע בו פסול בכהן המכהן לאחר תמיד של שחר, שאז על הכהן הגדול להתחיל בעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, ועבודה זו נעשית רק בארבעה בגדי לבן (כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט) שהם בגדיו של כהן הדיוט, אם כן במה מחנכין אותו? במה, ניכר כי נעשה כהן גדול בפועל?

אמר רב אדא בר אהבה: באבנט, כי האבנט שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא אבנט עשוי בד (פשתן) ואינו כמו אבנטו של כהן הדיוט העשוי כלאים של צמר ופשתים. ומקשים: הניחא [זה נוח] למאן [לשיטת מי] שאמר כי אבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה, שמפורש בכתוב שהוא כלאים, זה הוא אבנטו של כהן הדיוט שאין הבדל ביניהם. וביום הכיפורים לובש הכהן הגדול אבנט מיוחד של בוץ (פשתן), ולכן כשלובשו הרי בכך מתחנך לכהונה גדולה. אלא למאן [לשיטת מי] שאמר שאבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, ורק הכהן הגדול לובש אבנט של תכלת ארגמן ופשתים, ואילו אבנטו של כהן הדיוט הינו של פשתן בכל ימות השנה, כשאר בגדיו, אם כן, ביום הכיפורים כאשר הכהן הגדול לבוש אבנט בד כמפורש בתורה, הרי אין הבדל בין כהן הדיוט וכהן גדול, ולשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לנו לומר], במה מתחנך הוא לכהונה גדולה?

אמר אביי: כך היא דרך חינוכו ועלייתו לכהונה גדולה: לפני שיתחיל בעבודת יום הכיפורים שנעשית בארבעה בגדי לבן הריהו לובש שמונה בגדים המיוחדים לכהן גדול, ומהפך בצינורא [במזלג] שעל המזבח להחיש את הבערת אברי קרבן התמיד ועל ידי עבודת קודש בבגדי כהונה גדולה — נעשה כהן גדול. וכשיטת רב הונא, שאמר רב הונא: זר שהפך חלק מהקרבנות בצינורא [במזלג] — חייב מיתה משום שעבד עבודת קודש מיוחדת לכהונה. ורב פפא אמר: אין צורך בפעולה זו, אלא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

והא ברייתא, ששנינו בה שאין בית הכנסת מטמא בנגעים, מדברת בבית הכנסת דכרכים, שבאים שם להתפלל אנשים ממקומות הרבה, ואין לה בעלים מיוחדים.

והא דקתני בברייתא הראשונה שבית הכנסת מטמא בנגעים, כמו בית השותפין, מדברת בבית הכנסת דכפרים, שבעליו ניכרים, ונחשב בית הכנסת כ"מיוחד לו" כבית.

ומקשינן: וכי בית הכנסת דכרכים אין מטמא בנגעים? והתניא: כתיב "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אח וזתכם".

ודרשינן: רק ארץ אחוזתכם - שנתחלקה לשבטים, בשעה שהתנחלו את הארץ לאחוזה - מטמאה בנגעים. ואין ירושלים מטמאה בנגעים.

אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי שאין מטמא בנגעים אלא מקום מקדש בלבד, היות שרק מקומו שייך לכל ישראל, לפי שקנה דוד את המקום מארונה היבוסי בכסף שלקח מכל השבטים. ולכן אינו נחשב ארץ אחוזתכם.

ומדברי רבי יהודה יש לדקדק:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינם במקדש, מטמאין בנגעים, כשהם בארץ אחוזתכם שנחלקה לשבטים.

ואף על גב דבתי כנסיות של כרכים נינהו.

ומשנינן: אימא אמור שכך אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד שאינו מטמא בנגעים. ומקום מקודש כולל גם בתי כנסיות היות ולשימוש של קודש של רבים הם עשויים.

ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי תנא קמא ורבי יהודה?

תנא קמא סבר: ירושלים - לא נתחלקה לשבטים, אלא היא שייכת לכלל ישראל, ולכן אין היא נקראת "אחוזתכם", ואין היא מטמאה בנגעים.

ורבי יהודה סבר: ירושלים נתחלקה לשבטים, ליהודה ובנימין.

והם נחלקו בפלוגתא דהני תנאי:

דתניא: מה היה בחלקו של יהודה - הר הבית, הלשכות והעזרות.

ומה היה בחלקו של בנימין - אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים.

ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי.

ובנימין הצדיק היה מצטער עליה, שרצה לבלעה כדי שיהיה בנוי המזבח בחלקו, בכל יום.

שנאמר בברכת משה לבנימין [דברים לג]: "חופף [בנימין מתחכך מחמת אי מילוי רצונו] עליו [על מקום המזבח שיהיה בחלקו], כל היום.

לפיכך, זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן אכסניה לגבורה [להקב"ה] בכך שהיה ארון הקודש, שעליו שורה השכינה, בחלקו.

שנאמר בבנימין "ובין כתפיו שכן".

נמצא, שהתנא של הברייתא הזאת סובר, שירושלים נתחלקה לשבטי יהודה ובנימין.

ואילו האי תנא, בברייתא שלהלן, סבר שירושלים לא נתחלקה לשבטים:

דתניא: אין משכירין בעלי הבתים בתים בירושלים את בתיהם לעולי רגלים, אלא צריכים לאחסנם חינם.

לפי שירושלים אינה שלהן, של היושבים בה, אלא היא שייכת לכלל ישראל, לפי שלא נתחלקה לשבטים. ^[37]

רבי אלעזר בר שמעון אומר: אף לא יכולים בעלי הבתים בירושלים להשכיר מטות ללינה במחיר מלא, משום שמחיר השכרת המיטה כולל גם את מקומה, ועבור המקום אינם רשאים ליטול שכר כי הוא שייך לכולם.

וכיון שאין רשאים בעלי בתים לגבות שכר מעולי הרגלים אלא נאלצים לאכסנם חינם, תקנו חכמים להנות את בעלי הבתים, כדי שיקבלום בסבר פנים יפות, בכך שיתנו העולים לרגל את עורות הקרבנות למארחיהם. לפיכך, עורות קדשים - בעלי אושפזיכנין [בעלי האכסניות לעולי רגלים] - נוטלין אותן מאורחיהם אפילו בזרוע, שזכותם לקבל אותם, מתקנת חכמים.

אמר אביי: שמע מינה מתקנה זו, כי אורח ארעא דרך ארץ הוא למישבק איניש שישאיר האדם גולפא קנקן של חרס לאחר ששתה ממנו, וכן משכא עור הבהמה שאכל ממנה - לאושפיזיה לבעל האכסניה שלו.

וחוזרת עתה הגמרא לדון בחילוק לעיל [יא ב] בין בית כנסת של עיר לשל כפר לענין נגעי בתים, שחילקה כדי ליישב את סתירת הברייתות.

והוינן בה: ובית כנסת דכפרים - מי מטמא בטומאת נגעים? והתניא: נאמר [ויקרא יד לד] "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם".

ודרשינן: אינה מטמאה בנגעי בתים עד שיכבשו אותה ותהיה שייכת לבני ישראל!

ואם כבשו אותה ולא חלקוה - לשבטים.

או אם חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות.

או אם חלקו לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו.

מניין שעדיין אינה מטמאה בנגעי בתים?

תלמוד לומר [ויקרא יד] "ובא אשר לו הבית".

מי שמיוחד לו, נטמא ביתו בנגעי בתים.

יצאו אלו, שאין מיוחדין לו.

ואם כן קשה, וכי לבית הכנסת של כפרים יש בעלים מיוחדים יותר מאלו!?

ומכח קושיה זאת דוחה הגמרא חילוק זה, ואומרת:

אלא מחורתא מתחוור שיש לומר כמו שני התירוצים האחרים דשנין מעיקרא ליישב את סתירת הברייתות.

שנינו במשנה: ומתקינין לו כהן אחר, משום שחוששין שמא יארע בו פסול בכהן גדול, ויצטרכו למנות כהן גדול אחר תחתיו ביום הכיפורים, כדי שיהיה הכהן הזה כשר לעבודת יום הכפורים, שאינה כשירה אלא בכהן גדול.

כבר נתבאר, שכהן גדול מתחנך לכהונתו על ידי משיחה בשמן המשחה. ובבית שני, שלא היה בו שמן המשחה, היה מתחנך על ידי "ריבוי בגדים", בלבישת שמונה הבגדים של כהן גדול.

אבל מה ש"התקינו" כהן לקראת אפשרות של מילוי מקומו של הכהן הגדול, אין זה "חינוך" לכהונה גדולה, אלא הכנה בעלמא.

ואם אכן יארע פסול בכהן הגדול, יהיה כהן זה זקוק ל"חינוך" כדי להיות כהן גדול.

ועתה דנה בכך הגמרא:

זה פשיטא לנו, שאם אירע בו בכהן הגדול פסול ביום הכפורים שחרית, קודם שהשלים העבודות של תמיד של שחר, שהיה עובדם כשהוא לבוש בשמונה בגדי כהן גדול, שמחנכין אותו, את הכהן שהכינוהו לעמוד תחתיו - על ידי שמלבישים אותו בשמונה הבגדים - ומשלים הכהן הגדול החדש את העבודות בתמיד של שחר, ומתקיים בזה חינוך בריבוי הבגדים.

אלא בזאת יש לנו להסתפק:

אם אירע בו הפסול לאחר שכבר נשלמו עבודות תמיד של שחר, וצריך עתה הכהן הגדול החדש לעבוד את עבודת יום הכיפורים, הנעשית בארבעה בגדי לבן - במה מחנכין אותו להיות כהן גדול, ולהכשירו לעבודת יום הכפורים?

שהרי אין בגדי הלבן מיוחדים לכהן גדול, כי כל כהן הדיוט לובשם, ואין בלבישתן "ריבוי בגדים".

אמר רב אדא בר אהבה: גם בארבעה בגדי לבן שלובש כהן גדול בעבודת יום הכפורים יש ביטוי והיכר לכהונה גדולה, בכך שהאבנט שיחגור בו מעתה יהיה של בד פשתן בלבד בלא צמר, שהוא שונה מהאבנט שלבוש בו כהן הדיוט, שבו יש גם צמר.

ולכן מתחנך הוא באבנט, שמכח השינוי שבו, הרי דינו כחינוך ב"ריבוי בגדים", לפי שאין צורך שיהיה ההיכר בחינוכו דוקא בלבישת כל שמונת הבגדים.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה, שמפורש בו בתורה שהוא נעשה כלאים, מצמר ופשתים, זה הוא גם אבנטו של כהן הדיוט, שאף הוא נעשה מצמר ופשתים. ואילו האבנט שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא מבד פשתן בלבד ללא תערובת צמר.

ולכן מועיל שינוי האבנט, שלובש הכהן הגדול את האבנט המיוחד ליום הכפורים, שאין בו צמר, כדי לחנכו לכהונה גדולה.

אלא למאן דאמר [להלן בהמשך הסוגיא] שאבנטו של הכהן הגדול של כל השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. ולדעתו האבנט של כהן הדיוט לא היה בו צמר, אלא נעשה מפשתן בלבד [וכמו אבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים], ורק באבנט של כהן גדול היה צמר.

הרי, שאבנט הבד של כהן הדיוט זהה לאבנט של הכהן הגדול ביום בכיפורים, ששניהם של פשתן בלבד הם.

ואם כן, אין שום שינוי בבגדי לבן של הכהן הגדול ביום הכיפורים [שמכוחו הוא יכול להתחנך לכהונה הגדולה], לעומת הבגדים שהיה לבוש בהם קודם לכן, בהיותו כהן הדיוט.

ואם כן, מאי איכא למימר? במה מחנכין אותו!?

אמר אביי: אף לאחר שהשלים עבודות התמיד יכול הכהן להתחנך בעבודה בריבוי בגדים, על ידי שהוא לובש שמונה בגדי כהונה גדולה, ומהפך, בהיותו לבוש בהם, באיברי התמיד שעל המזבח בצינורא [מזלג], כדי למהר את עיכול האברים על האש, שאף על פי שאינה עבודה הכרחית, מכל מקום עבודה היא, וכדרב הונא.

דאמר רב הונא לענין חיוב מיתה של עבודת זר:

זר, אף על פי שלא הקטיר אברים על המזבח, אלא רק קירב את ההקטרה על ידי שהפך בצינורא - חייב מיתה, היות שקירוב עבודה הוא כעבודה.

הערות

^[37] החזון איש [או"ח קכו ח] מבאר שירושלים אכן נתחלקה ליהודה ובנימין, שהרי בשעת חלוקת הארץ לא היה ידוע על בחירתה של ירושלים. אלא, שהתנא הזה סובר, שבשעת חלוקת הארץ התנו שיהיה לכלל ישראל זכות להשתמש בעיר שתבחר להקמת המקדש בתוכה, לצורך לינה. אך הגרי"ז בהלכות בית הבחירה סובר שלדעת התנא הזה ירושלים לא ניתנה לשום שבט.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and this baraita, which states that a synagogue does not become impure, is referring to synagogues in large cities. Since those synagogues attract people from different places, the building is not the property of the local residents but that of the public. And that baraita, which states that a synagogue becomes impure, is referring to synagogues in villages, which belong solely to the residents of the village, and its status is like that of a house owned by partners.

The Gemara asks: And do the synagogues in large cities not become ritually impure with the impurity of leprosy? Wasn’t it taught in a baraita that it is written: “In a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34); the land of your possession becomes ritually impure with the impurity of leprosy, and the city of Jerusalem does not become ritually impure with the impurity of leprosy, since it belongs to all the Jewish people rather than to a specific tribe? Rabbi Yehuda said: I heard that it is only the site of the Temple [mikdash] alone that does not become ritually impure with the impurity of leprosy. It can be inferred that in the opinion of Rabbi Yehuda, even synagogues and study halls in Jerusalem become ritually impure with the impurity of leprosy, and that is the case even though they are synagogues in large cities. The Gemara rejects this; rather, one must emend the baraita and say that Rabbi Yehuda said: I heard that it is only a sacred [mekudash] site alone. That definition includes synagogues and study halls.

§ The Gemara explains the dispute in the baraita that was cited: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? The first tanna holds: Jerusalem was not divided among the tribes but belonged to all of the Jewish people, and as such it does not become ritually impure with the impurity of leprosy. Rabbi Yehuda holds: Jerusalem was divided between the tribes of Judah and Benjamin. Therefore, the same halakhot of impurity apply there as apply in all other cities in Eretz Yisrael.

The Gemara states: And that dispute corresponds to the dispute between these tanna’im, as it was taught in a baraita: What part of the Temple was located in the portion of the tribe of Judah? It was the part including the entire Temple Mount, excluding those areas in the portion of Benjamin, the chambers, and the courtyards. And what part of the Temple was in the portion of the tribe of Benjamin? It was the part including the Entrance Hall of the Sanctuary, and the Sanctuary, and the Holy of Holies. And a strip of land emerges from the portion of Judah and enters the portion of Benjamin on which the altar is built. And Benjamin the righteous would suffer longing to engulf it every day. The tribe of Benjamin was disappointed that the strip belonging to the tribe of Judah intersected its tribal land and wanted Judah to transfer ownership so that the land with the altar would belong to Benjamin.

An allusion to this is that which is stated in Moses’ blessing to Benjamin: “Ever does he protect him and he rests between his shoulders” (Deuteronomy 33:12), like one who is unable to abide something stuck between his shoulders and constantly rubs it to remove it. Therefore, Benjamin the righteous was privileged to serve as host [ushpizekhan] to the Almighty, as it is stated: “And he rests between his shoulders,” alluding to the fact that the Holy of Holies was located in the territory of Benjamin. According to this baraita, Jerusalem was divided among the tribes.

And this tanna holds: Jerusalem was not divided among the tribes at all, as it was taught in a baraita: Homeowners did not let their houses in Jerusalem because the houses were not actually theirs. Residents of Jerusalem did not own their residences, as the city belonged to the entire Jewish people. Rabbi Elazar bar Tzadok says: Even beds were not rented. Therefore, with regard to hides of consecrated animals of the Festival peace-offerings, which the pilgrims to Jerusalem would give as gifts to their hosts, the hosts were not really entitled to them. This is why the hosts would take them by force. Abaye said: Learn from it that it is customary for a guest to leave his empty wine jug and hides from sacrificial animals and give them to his host.

After discussing the status of Jerusalem, the Gemara addresses the matter of synagogues in villages. The Gemara asks: And do the synagogues in villages become impure with the impurity of leprosy? Wasn’t it taught in a baraita as follows? It is written: “When you enter the land of Canaan that I give you for a possession, and I put the plague of leprosy in a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34). The term: “For a possession,” means until you conquer it and it becomes entirely yours. However, in a case where they conquered it but did not divide it among the tribes, or where they divided it among the tribes but did not distribute it to the patrilineal families; or where they distributed it to the patrilineal families, but every one of them does not recognize his individual portion, from where is it derived that it does not become impure?

The verse states: “And the one whom the house is his will come” (Leviticus 14:35); one whom the house is designated for him and who is certain of his ownership, excluding those houses which are not designated for him. Apparently, the legal status of synagogues in villages is that of communal property, as the portion of each individual is not clearly identifiable, and therefore they cannot become impure. Rather, there is no distinction in this regard between synagogues in large cities and those in villages. And with regard to the original question, it is clear as we responded initially with alternative resolutions to the contradiction between the baraitot.

§ It was taught in the mishna: And they would designate another priest in the High Priest’s stead, lest a disqualification due to impurity prevent his entering the Temple on Yom Kippur. The Gemara asks: It is obvious that if disqualification befell the incumbent High Priest prior to the sacrifice of the daily morning offering on Yom Kippur, that one initiates the replacement by dressing him in the eight garments of the High Priest with the daily morning offering, which renders him acting High Priest. However, if disqualification befell the incumbent High Priest after the daily morning offering, how does one initiate the replacement? After the daily morning offering, the High Priest begins the Yom Kippur service clothed in the four linen garments unique to the day, which are the same as the tunic, trousers, turban, and belt of the common priest. How is it evident that he is the acting High Priest?

Rav Adda bar Ahava said: It is evident by means of his belt. The belt worn by the High Priest on Yom Kippur was made of linen, unlike that of the common priest, which was a mixture of the diverse kinds of linen and wool. The Gemara asks: This works out well according to the one who said: Throughout the rest of the year, the belt of the High Priest, which the Torah clearly states is made of a mixture of diverse kinds, is identical to the belt of the common priest, whereas on Yom Kippur, the belt is made of linen. When the replacement priest dons the linen belt he is initiated as the acting High Priest. However, according to the one who said: The belt of the High Priest is not identical to the belt of the common priest, what can be said? According to this approach, throughout the year the High Priest wears a belt of blue and purple wool and linen, while the belts of common priests are made of white linen like the rest of their clothes. Therefore, on Yom Kippur, when the High Priest dons a belt of white linen, his belt is identical to that of a common priest. If so, what initiates the replacement as acting High Priest?

Abaye said: Before the replacement begins serving on Yom Kippur with the four linen garments, he is initiated and promoted to the High Priesthood by donning the eight garments of the High Priest and turning over one of the limbs on the altar with a fork, thereby accelerating the burning of the daily morning offering. By performing part of the service while wearing the garments of the High Priest, he is initiated as acting High Priest. And this is in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna said: A non-priest who turns over part of the offering on the altar with a fork is liable to receive the death penalty because he engaged in Temple service restricted to priests. And Rav Pappa said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא ירושלים דכרכים היא ואמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ודייקינן מינה הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים. ופרקינן אימר א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש ואפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל. במאי פליגי ת"ק סבר אינה מטמאה אלא אחוזתכם וירושל' כולה אינה אחוזה שלא נתחלקה ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ור' יהודה סבר נתחלקה כדתניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל כו'. ות"ק כי האי תנא.

דתניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהם כלומר לא נתחלקה ירושלים. ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף לא מטות לפיכך עורות קדשים קלים בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע ומפני שנוטלין מהן העורות וקנקנים שמריקים מהן היין לפיכך אין משכירין מטות לישן בהם אלא ישינים במטות בעלי הבית.

ואקשינן ודכפרים מטמא בנגעים כו'. ופרקינן לא קשיא אי אית בה בית דירה מטמאה ואי לית בה בית דירה לא מטמאה:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כו'. פשיטא אירע בכהן פיסול קודם תמיד של שחר הנה נתרבה בבגדים ועבד עבודה נקבע בכהונה גדולה ועובד עבודות היום כדקיימא לן כל עבודות יוה"כ אינה כשר אלא בכהן גדול אלא אם אירע בו פסול אחר תמיד השחר במה נקבע בכהונה גדולה עבודת היום בד' כלים הוא ככהן הדיוט נמצאת עבודת יוה"כ נעשית בכהן הדיוט.

אמר רב אדא בר אהבה נקבע בכהונה גדולה ע"י שחגר אבנט של כלאים שהוא מותר בכ"ג והוא אסור בכהן הדיוט.

אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד. פי׳ דבית המקדש דקתני לאו דוקא אלא כל מקום מקודש כדכתי׳ ואהי׳ להם למקדש מעט והא פרישנא לעיל אמאי לא אמרינן לעיל דמהאי טעמא פטר רבי יהודה לשכה ממזוזה.

ור׳ יהודה סבר ירושלם נתחלקה לשבטים. פי׳ לשבט יהודה ובנימן פרש״י ז״ל ודוקא ירושלם אבל מקום המקדש לכל ישראל היה כי דוד כשקנה הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל ישראל שיהא לכל ישראל זכות בו. ומאי דאמרינן בסמוך מה היה בחלקו של יהודה ושל בנימין לומר והיה מובלע בחלקו ונפל בגורלו.

מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות. פי׳ להר הבית והחיל והסורג של צד מזרח קרי הר הבית והלשכות והם י״ג לשכות שהיו בחיל. והעזרות הם עזרות נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים שהיא אחת עשרה אמה. היה בחלקו של בנימין מצד מערב: אולם היכל ובית קדשי הקדשים והא דלא חשיב בין האולם ולמזבח משום דההוא כאכסדרה דאולם חשיב: ובכלליה כייל ליה וממקום המזבח לא איירי והשתא הדר ומפרש לה דקתני ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ורצועה זו אינה אלא במקום אמה של יסוד דרום. והא דקתני ובה מזבח בנוי על מקום היסוד הדרומי קאמר ושם אמרו כי מפני זה קרן דרומי מזרחי אמה על אמה לא היה לו יסוד וכדמפורש במס׳ מדות והיה בנימין הצדיק מצטער צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על כן שנאמר חופף עליו כל היום כלומ׳ מתחכך ומצטער על זה: לכך זכה בנימן נעשה אושפיזכן לגבורה לומר שהיתה שכינה במערב כדי שיהא קדש הקדשים ששם ארון בחלקו שהוא לצד מערב.

והאי תנא סבר לא נתחלק׳ לשבטים. פי׳ והאי תנא דבעי לאתויי סבר לא נתחלק׳ לשבטים דתניא אין משכירין בתים בירושלים פי׳ לעולי רגלים דוקא:

לפי׳ עורות קדשים. פי׳ של שלמי חגיגה ושלמי שמחה של עולי רגלים. והוא הדין של תודות ושלמים שלהם וכיוצא בהם שהם לבעלים: בעלי אושפיזין נוטלין אותו בזרוע משום שכר מטות:

אמר אביי ש״מ אורח ארעא למשבק גולפא ומשכה לאושפיזא. פי׳ וכיון דבעלמא אורח ארעא בהכין אמור רבנן הכא שיטלו אותן בזרוע כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות ותו לא מידי:

פשי׳ אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכי׳ אותו בתמיד של שחר. פי׳ דתמיד של שחר קרב בשמנה בגדים ובזה יהא ניכר שהוא כהן גדול כשיבא אחרי כן לעבוד עבודת היום שאינה אלא בארבעה בגדים וכדפרש״י ז״ל. אירע בו פסול בתמיד של שחר כלו׳ וזה השני יש לו להתחיל לעבוד בעבודת היום שהיא בארבע בגדים בלבד ככהן הדיוט. במה מחנכין אותו שצריכין אנו שיהא ניכר לכל כי עבוד׳ היום בכהן גדול וא״ת והלא ניכר במשיחתו בשמן המשחה י״ל דסוגיין לאחר שנגנז שמן המשחה שאין כאן אלא ריבוי בגדים ומכאן נשמע כי אעפ״י שהיו מתקנין כהן אחר תחתיו לא היו עושין בו אלא הזמנה בעלמא ולא היו מחנכין אותו במינוי כהן גדול לעבוד עבודה עד שאירע בו פסול בכהן גדול:

אמר רב אדא בר אהבה באבנט. פי׳ כי בשאינו אבנטו יהא ניכר שמשמש בכהן גדול:

גרש״י ז״ל הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר לא זהו אבנטו של כהן הדיוט במה מחנכין אותו. ופי׳ הוא ז״ל אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה שהוא של כלאים לדברי הכל זהו אבנטו של כהן הדיוט לעולם שאין חילוק ביניהם שאף שלהם של כלאים. אבל יש נוסחאות שגורסין בהפך הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט וכו׳ ופרשוה באבנטו של כהן גדול ביום הכפורים שהוא של בוץ לדברי הכל וכדכתיב ובאבנט בד יחגור ושתי הגרסאות עולות לענין אחד ומיהו גרש״י ז״ל יותר מחוורת משום דכל היכא דאיתמר האי לישנא סתם פירושה באבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה כההיא דמייתי׳ לעיל גבי שבעת ימי המלואים:

אמר אביי לובש שמונה ומהפך בצנורא באיברי תמיד שעל המזבח לקרב עיכולם דהא חשיבא עבודה ובעיא בגדי כהונה דקרובי עבודה עבודה וכדרב הונא דאמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב פי׳ וכיון דלענין זרות חשיבא עבודה ה״ה דחשיבא עבודה לענין בגדי כהונה.

כבר ביארנו במגילה שמשנגנזה צלוחית של שמן המשחה בימי יאשיה לא היה עוד חינוך לכ"ג אלא ריבוי בגדים ר"ל שלובש שמונה בשעת עבודתו וכהן הדיוט אינו לובש אלא ארבעה וריבוי בגדים זה היה לו סימן בתחלת עבודתו והיכר לכל שהוא כהן גדול והיכר או סימן זה הוא נקר' חינוך מעתה כשאירע לכהן גדול פסול קודם תמיד של שחר עם מה שיתבאר שעבודת תמיד של שחר נעשית ביום הכפורים בשמונה בגדים הואיל ואינה עבודה מיוחדת ליום נמצא כהן המתמנה תחתיו מתחנך בשמונה בגדים ומקריב תמיד של שחר וזהו חינוכו אבל אם כבר קרב הראשון תמיד של שחר ואח"כ אירע בו פסול ונמצא זה השני צריך לילך אצל פרו ולהתחיל בעבודה המיוחדת ליום הכפורים שהיא נעשית בארבעה בגדים ר"ל כתנת ומכנסי' ומצנפת ואבנט אין לנו במה לחנכו ולסמכו בתחלת עבודתו שהוא כהן גדול שהרי אף בשאר ימות השנה היה עובד בארבעה כדין עבודת כהן הדיוט ומ"מ עבודתו מחנכתו שהוא כה"ג ולא עוד אלא שיש בו סימן באבנט כמו שפירשנו שאבנטו של כה"ג בשאר ימות השנה ואבנטו של כהן הדיוט שניהם של כלאים אבל אבנטו של כה"ג ביום הכפורים הוא של בוץ:

כהן הבא להפך בצינורא ר"ל במזלג חתיכות הנתחים שעל המזבח מקרבנות שנעשו על ידו או על ידי אחר למהר עיכולן עבודה היא ואינה נעשית אלא באותן הבגדים שהקרבן נעשה וזר שהפך בצינורא חייב מיתה:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין. וא"ת כל זמן דקיימינן דבית המקדש קאמר מ"ש בהמ"ק מירושלים אי משום דירושלים נחלקת לשבטים בית המקדש נמי נחלק [כדתניא] מה היה בחלקו של יהודה כו' י"ל דנהי מתחילה נחלק הוא לשבטים מ"מ לבסוף [חזרה להן] כדאמרינן במדרש (ילקוט וזאת הברכה ואבות דר"נ פרק ל"ה) שלא חלקו דושנה של יריחו ליתנה למי שיהא בהמ"ק בנוי בחלקו אי נמי י"ל דטעמא דרבי יהודה כדאמרן יצאו אלו שהם קדש ולכן ממעט ירושלים אבל אין נראה לומר כן^א)צ"ל דאי. (דהא) משום קדושה פטר ר' יהודה הר הבית ממזוזה דבעינן ביתך חול וכן ובא אשר לו הבית ניבעי נמי חול א"כ לא היה לגזור שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין הוא דליכא למיגזר הכי אלא כשיהא פטור ממזוזה דלשכת פרהדרין משום דדירה בעל כרחיה לא שמה דירה ואם היינו מפרשים שסובר המקשה טעם דרבי יהודה משום דיצאו אלו שהן קדש הכא לא הוה ידע האי גזרה:

מה היה בחלקו של יהודה כו'. וא"ת תיקשי מהכא למאן דאמר בסנהדרין פרק חלק (דף קיא:) דאין חולקין עיר לשני שבטים דאילו ירושלים נחלקה לשבט יהודה ובנימין י"ל דע"פ הדיבור היה כן דגמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין והיה להם להיות סמוכין זה לזה:

אף לא מטות. פירש ה"ר יוסף לפי שמקום המטות אינו שלהם ולפי זה משמע דה"ה שאר תשמישין כעין תיבות:

יצאו אלו שאין מיוחדין לו. ופליג אברייתא דלעיל דמחייבא בית השותפין במזוזה אי נמי שאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם:

במה מחנכין אותו כו'. דלא בעי למימר בשמן המשחה מחנכין אותו שהרי בבית שני לא היה שמן המשחה שהרי יאשיהו גנזו:

רצועה יוצאה מחלקו של יהודא ונכנסת לתוך חלקו של בנימין ובה מזבח בנוי עיין מ"ש בפרשת וקירא בפסוק וזרקו את הדם על המזבח סביב:

והאי תנא סבר ירושלים לא נחלקה לשבטים פירש וקסבר דהאי דכתיב בנימין זאב יטרוף לא על הקרבנות כמו שאנו מתרגמין אלא על שאול דכתיב בי' ובכל אשר יפנה ירשיע:

תוס' בד"ה הא דכרכים כו' ובר פלוגתיה דר"י הוא ר"מ עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה במאי קא מיפלגי כו' משום דירושלים מקום מקודש היא להכי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה הר הבית כו' הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם כו' כצ"ל:

ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ויתיישב בזה שני הפסוקים שאמר דוד באו גוום בנתלתך וירמיה אמר נחלתנו נהפכה לזרים כי ירמיה אמר נחלתנו וגו' על כלל א"י שנתחלקה לשבטים משא"כ דוד אמר באו גוים בנחלתך על ירושלים שלא נתחלקה לשבטים וזה שמסיים ביה טמאו את היכל קדשך וגו':

ורצועה היתה יוצא כו'. היה מצטער לבלעה כו' מפורש פרק איזהו מקומן:

גמרא פשיטא כו' באבנט כו' ורפ"א עבודתו מחנכתו כו'. ק"ל דהא לעיל (ה) מוכח דרבוי יום אחד מעכב בדיעבד ע"ש היטב ובפרש"י. ואולי משום דכתיב אשר ימשח אותו ואשר ימלא א"י לשון עתיד משמע דסגי אם ימשח או ימלא א"י אח"כ. והכא לא בעי הש"ס אלא משום היכרא וכדמשמע מפרש"י. שוב האיר ה' את עיני ומצאתי בתו"כ פ' אחרי בפסוק וכפר הכהן אשר ימשח אותו אין לי אלא משוח בשה"מ מרובה בגדים מנין ת"ל ואשר ימלא א"י (והוא כעין דדרשינן בהוריות (יב ב) ומלא את ידו כו' זהו מרובה בגדים ע"ש) מנין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן. אמנם לשטת הרמב"ם שרמזתי לעיל (שם) דריבוי היינו שילבש ח' בגדים ופושטן מיד בלתי שום עבודה קשה מאי פריך הכא. וגם לשיטת רש"י (שם) דריבוי היינו שישמש בהם איזו עבודה מ"מ יקשה דלהיכרא תסגי בלבישתם אף בלתי עבודה דהדיוט ודאי אסור ללובשם אי משום מעילה ואי משום כלאים. אבל כה"ג מותר וליכא משום מעילה כדמסקינן לקמן בר"פ בא לו. וגם משום כלאים ליכא ביה לדעת הראב"ד בסוף הל' כלאים ובפ"ח מהל' כהמ"ק הי"ב. ואולי דבלבישה לחודא אכתי אין היכרא לכה"ג דגם הנשאל באו"ת לובשן כדאיתא לקמן (עג) ע"ש:

רש"י ד"ה פשיטא. ויהיה מחונך לכ"ג קודם שיגיע עבודת יוה"כ. ל"י מדוע לא פירש שגם לאותה עבודה עצמה שעובד בח' בגדים הוא מחונך לכ"ג. דע"כ כצ"ל למאי דקאמר באבנט או עבודתו מחנכתו (ועמש"כ בסמוך). ועוד קשה שהרי כל עבודות דאותו יום אפילו התמיד הוא דוקא בכ"ג כדמוכח בכולה מכלתין. ועי' במלחמות. ובאמת ל"י מנ"ל דקרבנות שאינן מחובות היום הוא דוקא בכ"ג דקרא דוכפר הכהן אשר ימשח אותו כו' אינו כתוב אלא בקרבנות דחובת היום. וכמו ורחץ דכתיב במקום קדוש ואפ"ה טבילה ראשונה שאינה בשביל יוה"כ היתה בחול. שוב ראיתי בכ"מ פ"א מהל' עבודת יוה"כ ה"ב בשם הריטב"א דמדאורייתא אין חובה בכ"ג אלא עבודת היום אבל התמידין ושאר העבודות הנהוגות בכ"י כשירות בכהן הדיוט ע"ש ומשמע דאפי' לכתחלה. וכ"מ לי מדברי התוס' בחולין (כט ב) ד"ה א"כ ע"ש. ונ"ל ראיה לדבריהם מלקמן (ע ב) "דלמא חולשא חליש כה"ג ופרש"י ולא מצי למיעבד עבודת היום והוא עיקר הכפרה" הרי דאף במוספי היום לא חיישינן כ"כ לכ"ג ובזה מיושב קושייתי לעיל (ז) ואתא לי שפיר הא דאמרי' בזבחים (יט ב) א"ה דצפרא נמי ע"ש. דלכאורה תמוה דהא בהאי קרא לא כתיבא אלא רחיצה דקודם בגדי לבן אבל רחיצה דצפרא שהיא קודם בגדי זהב לעבודת התמיד לא נזכרה שם אבל לשיטה זו דעבודת התמיד לא הוטלה על הכ"ג מה"ת א"כ הוי רחיצה זו דבקרא ראשונה לו. ולפ"ז נ"ל דהא דתנן לקמן (לא ב) ומירק אחר שחיטה ע"י דדוקא גבי תמיד תני כן משום דמה"ת אפי' כל השחיטה כשרה בכהן הדיוט אבל שחיטת פרו דדוקא בכ"ג למ"ד דבזר פסולה לקמן (מב) גזרו חכמים במירוקו אטו עיקר שחיטתו ואפילו למ"ד שם דכשרה בזר גזרו אטו קבלה ושארי עבודותיו ודלא כהתוי"ט בפ"ד מ"ג. וגם נראה דלא לחנם נקיט התנא שם קריצה חלף שחיטה שבכ"מ אלא דלשון קריצה הונח על חיתוך הרוב לא כולו (אח"ז מצאתי כן להת"י שם ד"ה לישנא דקטלא) דומיא דקרץ מצפון בא שמביא הש"ס שם דפשוט דלא נהרגו כולם. ובפרו נקיט התנא שחטו דר"ל כסתם שחיטה דהיא בכולה. וניחא נמי הא דתנן שם קרצו כו' ונכנס להקטיר קטורת ש"ש ולהטיב אה"נ והיינו הטבת שתי נרות וכרבנן דא"ש עי' לקמן (טו) ומדוע שייר הטבת חמש נרות ודישון מזבח הפנימי אלא כיון דמה"ת כשר בכהן הדיוט לא הטילו עליו את כ"ז משום חולשיה ובכדי שלא יבוטלו הד' פייסות שהיו בכל יום עי' במלחמות. ועמש"כ שם על הא דהשמיט שם התנא מנחת נסכים דתמיד. אולם קצת עומד לנגדי הסוגיא דלקמן (לב) שכל הפרשה נאמרה עה"ס חוץ כו' גמירי ופי' רש"י הלל"מ חמש טבילות כו' אמר רבי כו' הא למדת כו' מעבודה לעבודה כו' ושם (ע"ב) אשכחן מבגדי זהב כו'. אבל בלא"ה הך דגמירי חמש טבילות כו' ל"ד דהא רש"י פירש שם בד"ה מה קידוש דטבילה ראשונה לאו דאורייתא היא. איברא דפרש"י אינו מוכרח די"ל דלעולם מה"ת היא לכ"ע כמש"כ הת"י (לא) ד"ה חמש טבילות ע"ש ואפ"ה לא בעי מקום קדוש מטעם שכ' הת"י שם או כמש"כ התוס' (ל) בסד"ה ומה ואכמ"ל יותר:

רש"י ד"ה אמר אביי. במזלג של ברזל. הן בפרשת תרומה כתיב ומזלגותיו כו' תעשה נחושת. ואולי דבבית עולמים לא נהגה מצוה זו ותדע דהרי מחתות כתיבי ג"כ התם ונשתנו בב"ע לשל כסף וזהב כדתנן בתמיד פ"ה מ"ה ולקמן (מג ב) וכן הכיור היה נחושת וביוה"כ היה מקדש כ"ג מן הקיתון של זהב ולר"י לעולם היה מקדש כ"ג מן הקיתון של זהב. אולם הא תנן בפ"ג דמדות מ"ד לא היו סדין אותו בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסול. והרמב"ן ס"פ יתרו כ' וכן בב"ע לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים ע"ש. ודברי רש"י צריכין תלמוד. וכן בפיה"ת בפרשת תרומה בפסוק ועשית קערותיו כו' והיה עשוי לו דפוס ברזל כו' ותימה מנ"ל הא. דהרי אפייתן בפנים לכ"ע (בפ' שתי הלחם). והרמב"ם בפ"ה מהל' תומ"ס ה"ח כתב וג' דפוסין של זהב היו להם וכן בקרא דועשית קערותיו גופיה מסיים זהב טהור. וכן בתחילת הסדר לא חשב ברזל בנדבתן. ובמדרש בסוף הסדר אמר טעם מה שלא נאמר ברזל במשכן ובמקדש:

תד"ה ירושלים (בסופו). כדכתיב הכל בכתב. הוא בד"ה (א כח):

וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבָלְעָהּ בְּכָל יוֹם. יש להקשות לשון בְּלִיעָה לא שייך בזה? ונראה לי על פי מה שכתב 'וילקט יוסף' בשם הרב נ"ב ז"ל כל מקום שהעמידו ישראל מזבח להקריב עליו לה' כגון שילה וגבעון נתקפל מזבח של בית עולמים ובא לשם תחת המזבח שהעמידו כדי להיות מקריבין על מקום המזבח אשר שם השם יתברך קודם בריאת העולם, ואל תתמה שהרי בארה של מרים נתגלגל עם ישראל ממקום למקום ואם למאכלם כן לקרבן על אחת כמה וכמה עד כאן לשונו עיין שם. ואיתא בזבחים (זבחים קיח:) בארבעה מקומות שרתה להם שכינה לישראל בשילה בנוב בגבעון בבית עולמים ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין שנאמר (דברים לג, יב) 'חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם' כל חפיפות יהיו בחלקו של בנימין. ולפי זה מקום המזבח של בית עולמים שהוא רצועה של יהודה נתקפל ובא בחלקו של בנימין ועל זה נקיט 'לְבָלְעָהּ' שהיה רוצה לבלוע אותו מקום שנתקפל ובא בחלקו שישאר אצלו.

לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשֶׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה. פירש רש"י 'זה היה שכרו שהיה הארון נתון בחלקו' וקשה והלא כבר צפה ברוח הקודש שבחלקו יהיה קודש קדשים והיכל ורק היה מצטער על אותה רצועה של מזרח וכיון דמקדם קדמתא היה בית קודש קדשים אצלו והארון הוא בבית קודש קדשים אם כן מה שכר נטל על זה הצער שהיה מצטער על מקום המזבח שיהיה אצלו?
ונראה לי בס"ד דמה שאמרו נַעֲשֶׂה אוּשְׁפִּיזְכָן היינו כי בית קודש קדשים ששם הארון והשראת שכינה היתה בחלקו גם בבית שני וגם בבית שלישי כי מן הראוי אחר שהעמידו צלם בהיכל בבית ראשון צריך לשנות מקום ההיכל ובית קודש קדשים בבית שני ועם כל זה נשאר אצלו בשכרו שהיה מצטער על מקום המזבח.

גמ' במה מחנכין. עי' מנחות דף עח ע"א תוס' ד"ה אחת:

שם בצינורא. עיין סנהדרין דף יד ע"ב תוס' ד"ה צינורא:

אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד פרש"י משום כשקנה דוד הגורן מארונא היבוסי גבה כסף מכל שבט ושבט כדאי' בספרי ובשחיטת קדשים משמע מטעם שאינו מיוחד לשום שבט אינו מטמא וק"ל דבפ' בני העיר פרש"י משום דביתו של קודש הוא וגבי נגעים ובא אשר לו הבית בעינן הרי דתלה טעמי' משום דקודש הוא ולא משום שאינו מיוחד לשום שבט:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים אע"ג דכרכים נינהו ק"ל מאי פריך הא להאי שינויא אינו מחלק בין כרכים לכפרים אלא באין בהם בית דירה אבל ביש בהם בית דירה אפי' של כרכים נמי מטמאין והשתא ניחא הא דנקט מקדש בלבד אע"פ שיש בו בית דירה וכדאר"י לעיל (דף י') והלא כמה לישכות היו שם שהי' בהן בית דירה אפ"ה אינו מטמא בנגעים הא בתי כנסיות וב"מ דומיא דהא דיש להן בית דירה אע"ג דכרכים נינהו מטמאין הואיל ויש להן בית דירה בני טמויי נינהו:

ור' יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים ק"ל דבפ"ט דערכין (דף ל"ג) חשיב במתניתין לירושלים בתוך עיירות המוקפות חומה מימות יהושע ב"ן שהבית חלוט בהן ופריך וירושלים מי מחליט בה והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה משום דכתיב וקם הבית וגו' לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נחלקה ירושלים לשבטים מכלל דלר"י דסבר נחלקה הבית חלוט בה א"כ לוקי לההיא מתניתין דחשיב ירושלים ר"י היא וה"נ ק"ל בסוף פרק חלק (דף קי"ב) דקתני כתבי קודש שבעיר הנדחת יגנוז ופריך במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הוי עיר הנדחת והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו א' מהן אין נעשית עיר הנדחת וקשה נמי הא התם ספ"ז דב"ק (דף פ"ז) מפרש דה"ט משום דכתיב עריך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ומאי קושיא לוקמא כר"י דאמר נחלקה וא"כ אין ה"נ דנעשית עיר הנדחת וי"ל משום דבפי"ג דנגעים סתם לן תנא כרבנן דר"י דתנן התם ירושלים וחו"ל אינן מטמאין בנגעים וה"נ תנן בפ' חלק דירושלים אין נעשית עיר הנדחת ובע"כ ה"ט דס"ל לא נחלקה לשבטים ומש"ה דחוק נמי בספ"ט דערכין ולא מוקי מתניתין כר"י דלא תקשה סתמא אסתמא:

פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר וכו' מכאן ק"ל למקצת מפרשים שאמרו שאפילו תרומת הדשן ביוה"כ אינה כשירה אלא בכה"ג והיינו דאמרי' לקמן בפירקין (דף י"ט) ביוה"כ דאיכא חולשא דכה"ג עבדינן ליה מחצות לפ"ז תקשה סוגיא דידן דשקיל וטרי הגמרא אדכ"ע כשאירע בו פסול לאחר תמיד במאי מחנכין להשני דקאמר הניחא למ"ד אבנטו של כה"ג וכו' מאי איכא למימר והשתא אכתי למ"ד לקמן בפ"ב דלתרומת הדשן אינו לובש אלא ב' כלים לחוד כדכתיב בקרא כתונת ומכנסים לחוד והא ודאי כיון דא"צ ללבוש אלא ב' כלים אלו לחוד ל"ש [כה"ג ול"ש] כהן הדיוט בהני סגי א"כ באירע בו פסול בליל יוה"כ קודם תה"ד במאי מחנכין להשני שיהא כשר לתה"ד ואפי' למ"ד אבנטו של כהן הדיוט של בוץ ושל כה"ג של כלאים דבשאר עבודות חוץ איכא היכר באבנט הא בתה"ד ליכא האי היכרא דהא א"צ אבנט וגם הא תקנתא דאביי לובש ח' ומהפך בצינורא אכתי בשעת תה"ד שהי' עבודת לילה ליכא דעדיין תמיד של שחר לא קרב וכ"ת לובש ח' ומהפך באברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב הא אמרינן רפ"ה דפסחים (דף נ"ט) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט וכ"ש דאין עולת חול קריבה ביוה"כ דחמיר מיו"ט ואפי' ר"י דס"ל בספי"ו דשבת (דף קי"ו) דעולת שבת קריבה ביוה"כ בעולת חול מודה דאינה קריבה ביוה"כ כדאמ' התם ובחל יוה"כ בחול מאי איכא למימר וכ"ש לר"ע דס"ל התם דאפי' עולת שבת אינה קריבה ביוה"כ אי תה"ד אין כשירה ביוה"כ בכהן הדיוט במאי מחנכין אותו השני שיהא כשר לתה"ד מיהו למאי דפי' התוס' לקמן (דף מ"ו) דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו בלא משלה בהן האור אבל במשלה בהן האור מבעוד יום שפיר דמי דנעשו לחמו של מזבח ניחא דאיכא למימר לובש ח' ומהפך בצינורא באברים שמשלה בהן האור אלא דאין הכל שוים בהא שפי' התוס' וכמו שכתבתי שם ומיהו י"ל דהא בהא תליא דאי אמרינן דתה"ד א"צ ד' כלים אלא ב' דכתיבי בקרא להדיא בהן לבד סגי היינו משום דלאו עבודה היא כדמוכח שם בפ"ב להדיא דקא' מ"ט דר"ל אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים וכיון דלאו עבודה היא ממילא אפי' ביוה"כ כשירה בכהן הדיוט דהא כל עבודת יוה"כ אינן כשרים אלא בכה"ג והא לאו מעבודות היום הוא וכי אמר' דתה"ד צריך כה"ג היינו דוקא אליבא דמ"ד עבודה היא וטעונה ארבעה כלים וכ"ת א"כ לר"ל דלאו עבודה היא וא"צ כה"ג אמאי עבדינן לה ביוה"כ מחצות ומקדמינן לה משאר כל ימות השנה הא לית בה משום חולשא דכה"ג כיון דלדידי' היא נעשית בכהן הדיוט וי"ל דמה"ט מקדמינן לה כדי שתכלה קודם עלות השחר ומיד יתחיל כה"ג בעלות השחר בעבודת התמיד ולא יתאחר בתה"ד מעלות השחר וידחוק השעה לכה"ג בעצם היום לעשות בזריזות ומהירות ויחליש וכהאי גוונא פירשו מקצת מפרשים דס"ל דתרה"ד דיוה"כ כשר בכהן הדיוט דמשום חולשא דכה"ג דקאמר הוא על דרך זה:

אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו פי' במאי ניכר שנעשה כה"ג שיהא עבודת בכה"ג שאינן כשרות אלא בו ול"ל בשמן המשחה מחנכין אותו דהא בבית שני לא היה שמן המשחה שהרי יאשיהו גנזו ת"י מ"מ י"ל ילבש ח' בגדים בלי עבודה ובזה יהי' ניכר שהוא כה"ג ואע"פ דפי' לעיל דבלבישת ח' בגדי כה"ג לחוד בלי עבודה אין זה מילוי ידים הנאמר בקרא גבי חינוכו של כה"ג מ"מ להיכרא בעלמא שהוא כה"ג סגי בהכי דהא אין הדיוט לובש ח' בגדים דהא לר"א דאמר באבנט אין זה מילוי דקרא דאינו אלא ח' בגדים כדכתיב ואינו אלא להיכרא בעלמא דכה"ג הויא כיון דלובש אבנטו כ"ש כשלובש כל ח' בגדי כה"ג דאיכא היכרא טפי דהא אין הדיוט לובש בגדי כה"ג ואפי' למאי דמסיק לקמן רפ"ז (דף ס"ט) דבגדי כהונה ניתנו להנות בהן במקדש ה"מ בבגדים הראוים לו כה"ג ח' בגדים כהן הדיוט ד' בגדי הדיוט אבל הדיוט בשל כה"ג דאינם ראוים לו לא ואטו זר שרי ללבוש בגדי כהונה במקדש הואיל וניתנו ליהנות בהן הא ודאי לא וכ"ש למאי דפי' התם דה"ט דניתנו להנות בהן במקדש אבל לא במדינה משום דמקדש מקום עבודה הוא וראוי לעבוד בהן משא"כ במדינה דלאו מקום עבודה הויא להאי טעמא ודאי לא שרי אפי' במקדש אלא אותן בגדים דשרי ללובש לעבוד בהן עבודה דהיינו כה"ג בח' והדיוט בד' אבל איפכא לא א"כ כשלובש ח' הוי היכר לחינוך כהונה גדולה וכ"ש דקשה לאביי דאמר לובש ח' ומהפך בצינורא היפוך זה ל"ל בלבישת ח' לחוד סגי ליה להיכרא דחינוך כה"ג מיהו לאותןמפרשים דס"ל אפי' למאי דמסקינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן במקדש אפי' שלא בשעת עבודה ה"מ באותן שאין בהן כלאים אבל באותן של כלאים לא דהו"ל לובש כלאים שלא במקום מצוה כמ"ש שם א"כ א"א לחנכו בח' בגדי כה"ג לחוד בלתי עבודה דא"א משום דבבגדי כה"ג איכא כלאים חושן ואפוד ומעיל וכן אבנט אבל להמפרשים דאפי' ב"כ של כלאים נמי שרי ללבוש שלא בשעת עבודה במקדש קשה אמאי לא חינכו בלבישת ח' בגדים והיפוך צינורא דאביי ל"ל וה"נ למאי דפי' התוס' בשם ר"ת דהציץ מניח כה"ג במצחו בכל שעה אפי' במדינה דכתיב ביה תמיד וכמו שכתבתי שם דא"כ הו"ל לחנכו בלבישת הציץ ובזה ניכר שהוא מחונך לכה"ג וי"ל דלעולם אין היכר לבישת בגדי כה"ג לחוד מחנכתו אלא בעי נמי עבודה מיהו עבודה לחוד נמי לרב אדא בר אהבה ולאביי אין מחנכתו אלא א"כ איכא היכרא נמי דלבישת בגדים בהדי עבודה זו של חינוך והא בלא הא לא סגי וטעמא משום דבעי לחינוך דומיא דמילוי ידים דקרא דהוי כל ז' לכתחילה כדאי' לעיל והיינו בלבישת ח' בגדים עם העבודה כדפי' התם דאין מילוי ידים לדורות אלא בתרתי בלבישה עם העבודה וה"נ ביוה"כ למ"ד אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של הדיוט בהא סגי ליה לחינוך דהו"ל דומיא דמלוי ידים דקרא דהוי כל השנה וליכא היכרא דחינוך כה"ג ע"י לבישה אלא בח' בגדי כה"ג שעובד כל השנה בהן עם העבודה מש"ה מלוי ידים דכל השנה אינו אלא בח' בגדים להיכרא וביוה"כ סגי ליה באבנט לחוד עם העבודה כיון דלא זהו אבנטו של כה"ד מיהו ר"פ ס"ל דהיכרא דחינוך בחדא דהיינו עבודה סגי הלכך כל השנה דכל העבודות כשרות בכה"ד כמו בכה"ג ליכא היכרא דחינוך ע"י עבודה לחוד אלא א"כ איכא נמי לבישה בהדה דכיון דלובש ח' לעבודה בזה ניכר שהוא כה"ג ומתחנך ע"י עבודה זו והיינו מלוי ידים דקרא אבל ביוה"כ דאין עבודה כשירה אלא בכה"ג אפי' למ"ד אבנטו של כה"ג ביוה"כ ודהדיוט שוין ושניהם של בוץ וליכא היכרא ע"י הבגדים כלל מ"מ עבודה לחוד מחנכתו דע"י עבודה לחוד הוי היכרא ביוה"כ אבל כל השנה דא"א לעבודה בלתי מלוי ידים דהיינו בגדים תלתה רחמנא להיכרא דחינוך במלוי ידים משום דא"א לעבודה בלתי לבישת ח' בגדים מ"מ עיקר החינוך בעבודה לחודה תליא ובזה ניחא הכל:

לובש ח' ומהפך בצינורא וכדרב הונא פי' אפי' אי מהפך בהני דאי לא היפך בהו הוי מעכלי בתרתי שעות והשתא מעכלי בחדא שעתא אפ"ה עבודה היא וכדר"ה והרי הא דר"ה לא צריך אלא להא דאמרן דהא בפ"ב דשבועות (דף י"ז) פריך על הא דר"ה ה"ד אי דלא היפך לה לא מעכל פשיטא ואי דלא היפך בהו נמי מעכלי מאי קעביד ומשני ליה כהא דפי' והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ולרבותא מייתי לה להא דר"ה לומר אפי' אי ליכא במערכה מה דלא מיעכלי כלל בדלא היפך אפ"ה אי איכא כה"ג דמיירי ר"ה נמי סגי:

(יב רע"א תוספות) ד"ה ירושלים וכו' דא"כ אל יסוד וכו'.—עי' זבח' נד א דמבואר, דאף ללוי היה למזבח יסוד בכל הרוחות אלא שקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד בדמים.

דכרכים. שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים: דכפרים. כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין: ואין ירושלים מטמאה בנגעים. שאין אחוזה להם קסבר לא נתחלקה לשבט יהודה ובנימין אלא כל השבטים שוין בה: אני לא שמעתי. קסבר נתחלקה לשבטים: אלא מקום מקדש בלבד. שכשקנה דוד את גורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים [זבחים קטז:]: במאי קא מיפלגי. ר' יהודה ורבנן: הר הבית והלשכות והעזרות. צד המזרחי רוחב הר הבית עזרת נשים כולה ועזרת ישראל כולה י''א אמה של מקום רגלי דריסת הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם המזבח מתחיל משם ולמערב בחלקו של בנימין אלא שבמקום מושב המזבח יוצאה רצועה מחלקו של יהודה ונכנסה לקרן מזרחית דרומית: חופף. כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו לשון נזיר (לא יחוף ראשו) (נזיר דף מב.): אושפיזכן. שהיה הארון נתון בחלקו: והאי תנא. דלקמן סבר לא נתחלקה והיינו תנאי: עורות קדשים. של שלמי חגיגה ושמחה שעולי רגלים שוחטין ואוכלין שם: גולפא. קנקן של חרס: ומשכא. עור בהמה שהוא שוחט ואוכל בבית בעל הבית: לאחוזה. גבי נגעים כתיב (ויקרא יד) אשר אני נותן לכם לאחוזה לבית אחוזה: לבית אבות. למשפחות: ואין כל אחד ואחד. שלא חלקו אחוזת המשפחה לגברים: כדשנין מעיקרא. דאית ביה דירה: פשיטא אירע. בכהן גדול פסול ביוה''כ קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים: במה מחנכין אותו. הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בארבעה בגדים היא ובמה הוא ניכר שהוא כהן גדול מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכהן גדול: באבנט. באותן ד' בגדים עצמן יש היכר לכהונה גדולה שאבנטו של כהן גדול בעבודת יוה''כ של בוץ הוא כדכתי' (ויקרא טו) ובאבנט בד יחגור וזה עד עכשיו היה רגיל לעבוד בשל כלאים: הניחא למ''ד אבנטו של כהן גדול. של כל ימות השנה היה של כלאים כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת: זהו אבנטו של כהן הדיוט. שאין חילוק באבנטיהם איכא היכירא ביום הכפורים באבנט לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ: אלא למאן דאמר. לקמן אבנטו של כהן גדול בכל השנה לא זהו של הדיוט שההדיוט של בוץ נמצאו אבנטיהם שוין ביום הכפורים ומאי היכירא כהונה גדולה איכא להאי: אמר אביי. קודם שיתחיל עבודת היום שהוא בבגדים השוין בהדיוט לובש שמונה בגדים ויהפוך במזבח החיצון אחד מאיברי התמיד במזלג של ברזל דקירוב עבודה היא שממהר להתעכל מחמת הפיכה זו ועבודה היא כדרב הונא ונמצא שנתחנך לכהונה גדולה קודם לכן: בצינורא. במזלג: חייב מיתה. משום והזר הקרב יומת (במדבר יח) אלמא קרובי עבודה הוי עבודה:

ירושלים לא נתחלקה לשבטים. תימה דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג:) אמרינן דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף וא''כ למ''ד לא נתחלקה מאי שנא דשאר מקומות של המזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לה יסוד ואין לתרץ דלדידיה היה להם יסוד מכל צדדיו דאם כן אל יסוד מזבח העולה מאי עביד ליה דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד וי''ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב [דה''א כח] הכל בכתב: הא דכרכים הא דכפרים. לכאורה תרוייהו כרבנן מוקי להו דאי אידי ואידי כרבי מאיר אם כן כיון דאיבעית אימא קמא אידי ואידי כרבנן מוקי להו והשתא מוקי תרוייהו כר' מאיר הוה ליה למימר ואי בעית אימא אידי ואידי כר''מ ועוד כי פריך לקמן ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה וכו' לימא ההיא רבנן היא ותימה לי א''כ פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בדכרכים ומאי פריך תו מרבי יהודה דאמר אני לא שמעתי אלא מקום מקדש דילמא כר''מ סבירא ליה ועוד קשה לי דעל כרחך מתרוייהו פריך דממילתא דת''ק נמי דייק ירושלים דוקא אינה מטמא' הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים ואם כן כי משני אימא מקום מקודש בלבד אכתי מת''ק תיקשי אלא על כרחך משום הכי לא פריך מת''ק דמצי לשנויי דכרבי מאיר סבירא ליה א''כ דרבי יהודה נמי לישני הכי מיהו הא לא קשיא דמת''ק ליכא למידק מידי הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים דדילמא נקט ירושלים אע''ג דלא קדישא כולי האי כמו בתי כנסיות ובתי מדרשות לכמה ענינים וכ''ש בתי כנסיות ומדרשות מיהו הא קשיא ומאי פריך מרבי יהודה וי''ל כיון דלא הוזכרו שום תנאים דפליגי בהא מילתא כי אם רבי מאיר ורבי יהודה מסתמא בר פלוגתא דרבי מאיר הוא ר' יהודה והיינו רבנן דברייתא דלעיל ובר פלוגתיה דרבי יהודה הוא ר''מ: במאי קא מיפלגי. בשלמא מעיקרא כי הוה ס''ד דר' יהודה מקום מקדש דוקא קאמר איכא למימר דפליגי בהא ת''ק סבר כל ירושלים אין מטמא בנגעים משום דקדישא לאכילת קדשים קלים ומעשר שני וכיון דמיוחדת לקדשי גבוה לא חשיבא ליה אחוזתכם ורבי יהודה סבר דווקא מקום מקדש שהוא מחנה שכינה לאכילת קדשי קדשים אבל ירושלים מטמאה וכל שכן בתי כנסיות ומדרשות אבל השתא דאמרינן דרבי יהודה אמר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד ובכלל זה יש כמו כן בתי כנסיות ומדרשות אם איתא דטעמא דת''ק הוי משום דירושלים קדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני לא הוי ליה לר' יהודה למימר האי לישנא אלא מקום מקודש כיון דטעמא דת''ק נמי הוי משום דירושלים מקום מקודש היא להכי איצטריך למימר דפליגי במילתא אחריתי:

יומא יב ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף יב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד