יומא יב ע"ב

עבודתו מחנכתו כלומר, אין ממלא המקום צריך חינוך מיוחד, אלא בעצם העובדה שהוא עובד עבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול — בכך נעשה כהן גדול. וראיה לדבר מי לא תניא [האם לא שנינו בברייתא] כי כל הכלים של מקדש שעשה משה — משיחתן מקדשתן, שהרי נצטווה בתורה למשחם בשמן המשחה כדי לקדשם ומכאן ואילך לאחר ימי משה — שוב אין צורך למשוח כלי קודש חדש בשמן המשחה כדי לקדשו, אלא עבודתן עצמה היא שמחנכתן. שכאשר נוטלים כלי מתאים ומשתמשים בו לעבודת הקודש, הרי באותה עבודה עצמה הוא מתקדש למלאכתו, הכא נמי [כאן גם כן] בכהן גדול — עבודתו ככהן גדול היא מחנכתו.

א כיון שהוזכרה המחלוקת ביחס לאבנטו של כהן גדול, מביאים אותה בשלמותה. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: ביחס לאבנטו של כהן הדיוט נחלקו רבי ור' אלעזר בר' שמעון; חד [אחד מהם] אמר: של כלאים היה, כאבנטו של הכהן הגדול המתואר בתורה במפורש, וחד [ואחד מהם] אמר: של בוץ (פשתן) היה, ככל שאר בגדי כהן הדיוט שהיו בגדי בוץ.

ומעירים: תסתיים [תוגדר, תתברר] כי רבי הוא שאמר ששל כלאים הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין כהן גדול לכהן הדיוט אלא אבנט, אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אף לא אבנט. ונברר את הדברים; אימת [אימתי] לגבי איזה זמן נאמרה מחלוקת זו? אי נימא [אם נאמר] בשאר ימות השנה שאבנטו של הכהן הגדול של כלאים הוא ובשל הדיוט נחלקו — הרי בלא זה טובא איכא [הבדל מרובה יש] כי כהן גדול משמש בשמונה בגדים ואילו כהן הדיוט משמש בארבעה בגדים בלבד!

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן ביום הכפורים שהכהן הגדול משמש באבנט בוץ ובשל הדיוט נחלקו, שלשיטת רבי שאינו כשל כהן גדול, משמע ששל ההדיוט של כלאים הוא. ואילו לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון שהאבנטים שוים, משמע שאף אבנטו של כהן הדיוט של בוץ הוא, כאבנטו של כהן גדול.

את ההוכחה הזו דוחים; אמרי [אומרים]: לא, אין כאן הוכחה, כי לעולם יכול אתה לפרש כי מדובר כאן בשאר ימות השנה ואין מדובר כאן בהבדל המפורש ביניהם בארבעה בגדים יתרים של הכהן הגדול, אלא, בהנך [באותם] ארבעת הבגדים ששוין הם — כתונת, מכנסים, מצנפת ואבנט — שבהם שוים כהן גדול וכהן הדיוט. ולפי זה תהא המסקנה הפוכה, שלדעת רבי אבנטו של כהן גדול הריהו של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ, ואילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון אף אבנטו של כהן הדיוט של כלאים הוא. ואם כן אין להביא הוכחה גמורה מברייתא זו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר מסורת זו באופן מפורש יותר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים — דברי הכל של בוץ הוא, כמפורש בתורה. ובשאר ימות השנה — דברי הכל הריהו של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה, ובין ביום הכפורים. שרבי אומר שהוא של כלאים, ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: של בוץ הוא.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] בברייתא כעין שיטה זו. שכך שנו: נאמר בתרומת הדשן מן המזבח: "ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג), ולשון הפסוק תמוה, שהרי אחר שנאמר כבר "ולבש" מה תלמוד לומר "ילבש"? אלא בא הכתוב להביא (להוסיף) חובת חבישת מצנפת וחגירת אבנט להרמת הדשן אף שלא נתפרש הדבר בכתוב, אלו דברי ר' יהודה.

ר' דוסא אומר: ייתור לשון זה בא להביא (לרבות) בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהם כשרין לכהן הדיוט, שהרי כהן גדול ביום הכיפורים לובש רק ארבעה בגדי בוץ, ואף שאין הכהן הגדול עצמו יכול לשמש באותם בגדים ביום הכיפורים לשנה אחרת, מכל מקום רשאי כהן הדיוט ללבוש בגדים אלו בשאר ימות השנה. רבי אומר: שתי תשובות בדבר לדחות את דברי ר' דוסא; חדא [אחת מהן] היא: שאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט בשאר ימות השנה. הרי ברור מכאן כי לדעת רבי אבנטו של כהן גדול ביום כיפור הוא של בוץ, ושל הדיוט בכל השנה של כלאים.

ועוד תשובה (דחיה) לדברי ר' דוסא: כיצד יתכן שבגדים שנשתמשתה בהן קדושה חמורה של כהן גדול, תשמש בהן קדושה קלה של כהן הדיוט? אלא לשיטת רבי מה תלמוד לומר בריבוי הלשון "ילבש"? — הרי זה בא לרבות את הבגדים השחקין (השחוקים), שכל עוד אינם בלויים לגמרי מותר להשתמש בהן לעבודה זו.

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' דוסא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג) מלמד שבגדים ששימש בהם הכהן הגדול ביום הכיפורים טעונין גניזה ואסורים בשימוש נוסף. ר' דוסא אומר: אין כוונת הכתוב אלא שלא ישתמש בהן הכהן הגדול ביום הכפורים אחר. משמע כי לדבריו אף שאין הכהן גדול רשאי להשתמש בהם יותר, מכל מקום מותרים הם לשימוש כהן הדיוט בכל ימות השנה, שהרי אינם טעונים גניזה.

ב שוב חוזרים אנו לגוף ההלכה בענין התקנת כהן אחר תחתיו. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אירע בו פסול בכהן הגדול המכהן ומינו אחר תחתיו, ואחר כך נתקן פסולו של ראשון, כגון שנטהר מטומאתו, הכהן הראשון חוזר לעבודתו להיות ככהן גדול, והשני שנתמנה לפי שעה כל מצות כהונה גדולה עליו שמשמש בשמונה בגדים ואסור בפריעה ופרימה ולהיטמא לקרוביו ואינו נושא את האלמנה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יוסי אומר: לא כן, אלא הכהן הראשון — חוזר לעבודתו, ואילו השני — אינו ראוי לשמש לא לכהן גדול בשמונה בגדים, שהרי יש כהן גדול אחר, ולא לכהן הדיוט בארבעה בגדים, מאחר וכבר היה קדוש בקדושה חמורה, שוב אינו יורד לקדושה קלה ממנה,

אמר ר' יוסי ראיה לדבריו: מעשה בכהן יוסף בן אלם שהיה דר בציפורי שבזמנו אירע בו פעם פסול בכהן גדול ומינוהו ליוסף בן אלם תחתיו לכהונה גדולה, ולאחר שנתקן הכהן הגדול הראשון אמרו חכמים: ראשון — חוזר לעבודתו, ואילו השני — אינו ראוי לא להיות כהן גדול ולעבוד בשמונה בגדים, ולא להיות ככהן הדיוט ולעבוד בארבעה. ומסבירים: כהן גדול אינו יכול להיות — משום איבה, כי אם יהיו שני כהנים גדולים במקדש, הרי זה פתח לשנאה קנאה ומרירות, ועלינו להמנע מכך. וכן כהן הדיוט אינו יכול להיות, משום שמעלין בקודש ולא מורידין, ומאחר שהיה כבר כהן גדול, שוב אינו יכול לחזור ולשמש ככהן הדיוט.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

ורב פפא אמר: אין צריך חינוך על ידי ריבוי בגדים, אלא עבודתו של הכהן ביום הכפורים, כיון שאינה כשירה אלא בכהן גדול, יש בה בעצמה היכר וביטוי לכהונה גדולה, והיא כשלעצמה דיה שתהא מחנכתו להיות כהן גדול, אף בלא ריבוי בגדים.

ויש יסוד לסברא זו בדיני חינוך כלי המקדש, שאף הם צריכים קידוש להעשות כלי שרת, להכשירם לעבודה.

מי לא תניא בברייתא: כל הכלים שעשה משה בדורו, בשעת הקמת המשכן, משיחתן בשמן המשחה, בשמונת ימי המלואים, היא מקדשתן. שכן נאמר "וימשחם, ויקדש אותם".

אבל הכלים שנעשו מכאן ואילך, לא נמשחו בשמן המשחה. דדרשינן "אותם" במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

אלא, תחילת עבודתן ככלי שרת היא מחנכתן. כיון שדין העבודה הזו להעשות בכלי קודש, לכן נחשבת העבודה בכלי בעצמה כחינוך לקדושה.

והכא נמי, כיון שדין העבודה ביום הכפורים הוא להיעשות רק על ידי כהן גדול, עבודתו של הכהן העובד מחנכתו להיעשות כהן גדול על ידה.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: בדין אבנטו של כהן הדיוט, נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון ממה היה עשוי.

חד אמר: של כלאים היה, שנעשה מצמר ופשתים.

וחד אמר: של בוץ [פשתים], בלא תערובת צמר, היה.

ואמרינן: תסתיים [יש להוכיח], דרבי הוא דאמר שהיה האבנט של כלאים.

מהא דתניא: אין בין בגדי כהן גדול לבגדי כהן הדיוט, אלא באבנט, שהיה בו חילוק ביניהם, דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין כל הבדל ביניהם, אף לא באבנט.

ומדייקת הגמרא: אימת, באיזה ענין נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון בברייתא זו?

אי נימא שאמרו את דבריהם לענין בגדים שלובשים בשאר ימות השנה, והלא טובא [חילוק בהרבה בגדים] איכא בין כהן גדול לכהן הדיוט.

שהרי הכהן הגדול משמש בשמונה בגדים [חושן, אפוד, מעיל וציץ, בנוסף לכתונת ומכנסים, מצנפת ואבנט], ואילו ההדיוט משמש בארבעה בגדים בלבד.

אלא, לאו, בהכרח, שנחלקו בבגדי כהונה של עבודת יום הכפורים, שאף הכהן הגדול אינו משמש בה אלא בארבעה בגדי לבן, ואבנטו ביום הכפורים אינו של כלאים.

ואם כן, רבי, האומר שביום הכיפורים חלוקים הכהן הגדול וההדיוט בסוג האבנט, סובר שהאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים [ואילו האבנט של הכהן הגדול היה מפשתן בלבד, כמבואר בפירוש בכתוב].

ודחינן: אמרי, לא תוכיח מכאן שכך היא דעת רבי.

כי לעולם יש לנו לפרש דבריהם שנחלקו בבגדי כהונה של שאר ימות השנה, ולא עסקו כלל בבגדים הנוספים של הכהן הגדול, אלא נחלקו בהנך בגדים דשוין הן בהם, שהם ארבעה בגדי לבן.

ובהם סובר רבי שחלוקים הם באבנט, שאבנטו של הכהן הגדול בשאר ימות השנה הרי הוא של כלאים, ואבנטו של כהן הדיוט של בד פשתן בלבד הוא.

ורבי אלעזר ברבי שמעון סובר ששניהם משמשים באבנט של כלאים.

כי אתא רבין, אמר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים - דברי הכל הוא של "בוץ", בד פשתן בלבד, שמפורש כן בתורה: "ובאבנט בד יחגור".

וכן אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה - דברי הכל שהוא של כלאים, שאף הוא מפורש בו "ואת האבנט תעשה שש משזר ותכלת", והתכלת - צמר היא.

לא נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון אלא באבנטו של כהן הדיוט, בין באבנט של שאר ימות השנה, בין בשל יום הכפורים [שאין הבדל בין הימים]. ^[38]

שרבי אומר שהוא של כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר שהוא של בוץ.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא כדברי רבין, שרבי הוא הסובר שאבנטו של כהן הדיוט של כלאים היה, ולא כאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים.

שכן שנינו בברייתא: כתוב בתורה בפרשת תרומת הדשן "ולבש הכהן מדו בד [שהיא הכותונת] ומכנסי בד ילבש על בשרו".

מה תלמוד לומר "ילבש", והרי כבר נאמר בתחלת הפסוק "ולבש"?

אלא, להביא עוד בגדים שלא נאמרו בפרשה זו, שהם מצנפת ואבנט, שאף אותם צריך ללבוש להרמת הדשן, שעבודה גמורה היא, וטעונה ארבעה בגדי כהונה כשאר עבודות, דברי רבי יהודה.

רבי דוסא אומר: נאמר כאן "ילבש", וכן בפרשת עבודת יום הכפורים נאמר "כתונת בד קודש ילבש". וילפינן בגזירה שוה: להביא את בגדי הכהן הגדול, שעבד בהם ביום הכפורים, שהן כשרין לכהן הדיוט לעבוד בהם לאחר יום הכפורים. ולא כמי שסובר [להלן] שבגדי כהן גדול של יום הכפורים נגנזים, ואין עובדין בהם לעולם.

רבי אומר: אין לדרוש את הפסוק כרבי דוסא, היות ושתי תשובות, פירכות, יש בדבר.

חדא, אין כהן הדיוט יכול להשתמש בבגדי הלבן שעבד בהם הכהן הגדול ביום הכפורים, משום דאבנטו של כהן גדול שעובד בו ביום הכפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט. לפי שאבנט של כהן גדול ביום הכפורים של בוץ הוא, ואילו האבנט של כהן הדיוט של כלאים הוא.

ועוד טעם של סברא, שאין להכשיר בגדי כהן גדול בעבודת יום הכפורים לעבודת כהן הדיוט של כל ימות השנה:

וכי באותם בגדים שנשתמשת בהן לעבודת יום הכפורים, שהיא קדושה חמורה, שהרי נכנס בהם לעבודה לפני ולפנים, תשמש בהן לעבודת כל ימות השנה, שהיא קדושה קלה ממנה!?

אלא מה תלמוד לומר "ילבש"?

לרבות את השחקים. שלא תאמר שהבגדים צריכים להיות חדשים, ולא שכבר נשתמש בהן זמן ממושך. ^[39]

ואזדא רבי דוסא לטעמיה בברייתא אחרת.

דתניא: נאמר בפרשת עבודת יום הכפורים, "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקודש, והניחם שם".

תנא קמא סובר: מלמד, שבגדים אלו טעונין גניזה.

רבי דוסא אומר: "הנחה" זו אין פירושה שכבר אינם כשרים לשום עבודה. אלא, שלא ישתמש בהן הכהן הגדול לעבודה ביום הכפורים אחר, בשנה הבאה.

תנו רבנן: אם אירע בו בכהן גדול פסול טומאה, ומינו כהן אחר תחתיו לעבוד ביום הכפורים. ולאחר מכן נטהר הראשון, והוכשר לעבוד - הרי הכהן הגדול הראשון חוזר לעבודתו ככהן גדול, כפי שהיה קודם שנדחה משום פסולו.

וגם השני [זה שעמד תחתיו] נשאר בקדושת כהונה גדולה, וכל מצות כהונה גדולה עליו. והרי הוא אסור בפריעת הראש ובפרימת הבגדים כדין כהן גדול, וכן אינו מטמא לקרובים, ואסור באלמנה, ועובד בשמונה בגדים, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו.

אבל השני - אינו ראוי, לא לשמש בשמונה בגדים ככהן גדול, ולא לשמש בארבעה בגדים ככהן הדיוט.

ועוד אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם בציפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול, ומינוהו ליוסף בן אלם לשמש תחתיו.

ולאחר שחזר הראשון לכשרותו, אמרו חכמים: ראשון - חוזר לעבודתו. ואילו יוסף בן אלם, שהוא הכהן השני - אינו ראוי לא לשמש ככהן גדול, ולא לשמד ככהן הדיוט.

ופירשו הטעם שאינו ראוי לשמש ככהן גדול: משום שחוששים שמא תשרור איבה בין שניהם.

ומה שאינו ראוי ראוי לשמש ככהן הדיוט הוא משום "מעלין בקודש ולא מורידין", שהיות וכבר נתעלה השני בקדושתו להיות כהן גדול אין מורידין אותו מקדושתו להיעשות כהן הדיוט.

הערות

^[38] בתו"י הקשה: לשם מה הוצרך כהן הדיוט לבגדי כהונה ביום הכפורים? ותירץ שהיו עבודות שכשרים אף בכהן הדיוט, וכגון סדור שני גזרי עצים [וכפי הנראה כונתו לסדור בגזרין לתמיד של בין הערביים שצריך לו שני כהנים. ועיין מקדש דוד סימן כד, ובסדור שערי שמים להגריעב"ץ סוף סדר העבודה. ועיין עוד ברבינו ירוחם נתיב ז', והר"י מלוניל בגנזי ראשונים, במשניות יומא ג ט]. או שהוצרך להפך בצינורא, וסובר התו"י שכשר בכהן הדיוט. עוד הביא בשם ריב"א שכה"ן הדיוט כשר לתרומת הדשן. ועיין בענין זה מה שנחלקו בעל המאור והרמב"ן.

^[39] למעלה משנה. תוס'.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

That action is unnecessary and therefore superfluous; his service initiates him. The replacement High Priest need not undergo any preliminary initiation. His very performance of the Yom Kippur service, which is valid only if performed by the High Priest, initiates him as acting High Priest. As proof, the Gemara states: Wasn’t it taught in a baraita: With regard to all the sacred vessels that Moses made, their anointment with oil consecrates them. From that point forward, in the generations after Moses, new vessels did not require anointment to be consecrated; rather, their use in Temple service initiates them and renders them fit for use. Here, too, with regard to the High Priest, his service initiates him.

§ Apropos the belt of the High Priest, the Gemara cites the aforementioned dispute in its entirety. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: With regard to the belt of the common priest, there is a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. One said: It was a mixture of diverse kinds of wool and linen, like the belt of the High Priest mentioned in the Torah. And one said: It was made of fine linen, like the rest of the garments of the common priest.

The Gemara suggests: Conclude that it is Rabbi Yehuda HaNasi who said that the belt of the common priest was a mixture of diverse kinds, as it was taught in a baraita: The only difference between a High Priest and a common priest is the belt; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Not even the belt represents a difference between them. The Gemara explains: With regard to the difference between the High Priest and the common priest, when is there a dispute between the tanna’im? If we say that the dispute is with regard to the rest of the days of the year, there are many other differences between them, since the High Priest serves wearing eight garments and the common priest wears four garments. Therefore, that could not be the point of the dispute.

Rather, is it not that the dispute is with regard to the differences between the High Priest and the common priest on Yom Kippur? They agree that the belt of the High Priest on Yom Kippur is made of linen, but disagree with regard to the common priest’s belt. According to Rabbi Yehuda HaNasi, who says that there is a difference between the belts, the belt of the common priest must be made of a mixture of diverse kinds. According to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who says that there is no difference between their belts, the belt of the common priest must be made of linen, like that of the High Priest on Yom Kippur.

The Gemara rejects this proof. The Sages say: No, this is not a proof, as actually, the dispute is with regard to the differences during the rest of the days of the year. However, the dispute is not with regard to all the differences between the High Priest and the common priest, but rather only with regard to those four garments common to both priests: The tunic, trousers, turban, and belt. Based on this understanding that the dispute is with regard to the rest of the year, the analysis of the dispute is reversed: According to Rabbi Yehuda HaNasi the belt of the High Priest is a mixture of diverse kinds and that of the common priest is made of linen, while according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, the belt of the common priest is a mixture of diverse kinds. Therefore, there is no definitive proof from the baraita.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he stated this tradition in a clearer fashion: With regard to the belt of the High Priest on Yom Kippur, everyone agrees that it is made of fine linen, as stated in the Torah. With regard to the belt of the High Priest during the rest of the days of the year, everyone agrees that it is a mixture of diverse kinds. They disagreed only with regard to the belt of the common priest both during the rest of the days of the year and on Yom Kippur, as Rabbi Yehuda HaNasi says: It was a mixture of diverse kinds, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says it was made of linen.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, have learned in a baraita: The Torah says with regard to the removal of the ashes from the altar: “And the priest shall put on his linen garment, and his linen trousers shall he put upon his flesh” (Leviticus 6:3). The baraita questions the formulation of the verse. Since at the beginning of the verse it is written: “And the priest shall put on,” for what purpose does the verse state: “Shall he put upon,” in the latter part of the verse? Rabbi Yehuda says: It comes to include donning the mitre and the belt for the removal of the ashes, even though it is not explicitly stated in the verse. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Dosa says that the term: Shall put on, comes to include the halakha that the garments of the High Priest on Yom Kippur are fit for a common priest. During the Yom Kippur service, the High Priest wears just four linen garments. Although he may not serve in those garments on Yom Kippur the following year, a common priest may serve in them during the rest of the year. Rabbi Yehuda HaNasi says: There are two responses to reject this statement of Rabbi Dosa. One: The belt of the High Priest on Yom Kippur is not the same as the belt of the common priest during the rest of the year. Clearly, according to Rabbi Yehuda HaNasi, the belt of the High Priest on Yom Kippur is made of linen, and that of the common priest during the year is a mixture of the diverse kinds of wool and linen.

And furthermore, there is another reason to reject the statement of Rabbi Dosa. Could it be that with regard to garments that were used by the High Priest to perform a service of extreme sanctity, the common priest will use them to perform a service of minor sanctity? Rather, according to Rabbi Yehuda HaNasi, for what purpose does the verse state the phrase: Shall put on? It comes to include threadbare garments and to teach that as long as they are not completely tattered, they may be worn for that service.

And Rabbi Dosa follows his line of reasoning, as it was taught in a baraita: That which is written: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting, and shall put off the linen garments, which he put on when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the garments worn by the High Priest on Yom Kippur require interment and may not be put to additional use. Rabbi Dosa says: It means only that the High Priest may not use them on Yom Kippur in a different year. According to Rabbi Dosa, they may be worn by a common priest during his service, as they do not require interment.

§ The Gemara returns to the initiation of the acting High Priest. The Sages taught in the Tosefta: If a disqualification befalls the High Priest and they appointed another in his stead, and then the cause of the disqualification of the High Priest is resolved, e.g., he was purified from impurity, the original High Priest returns to his service. With regard to the second, acting High Priest, all the mitzvot of the High Priesthood are incumbent upon him. He serves wearing eight garments and it is prohibited for him to let his hair grow, to rend his garments in mourning the death of a relative, to subject himself to impurity imparted by the corpse of a relative, or to marry a widow. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yosei says: The original priest returns to his service, while the second is fit to serve neither as High Priest with eight garments, because there is a different High Priest; nor as a common priest with four garments, as once he was elevated to a state of extreme sanctity he may not be reduced to a state of minor sanctity.

Rabbi Yosei said as proof for his opinion: There was an incident involving the priest Yosef ben Elem of Tzippori, who, when a reason for disqualification befell a High Priest, the priests appointed him in his stead. After the cause of the disqualification was resolved, the Sages said: The original High Priest returns to his service, while the second is fit to serve neither as High Priest nor as a common priest. The Gemara explains: Neither as a High Priest, due to hatred, jealousy and bitterness that would arise if there were two High Priests with equal standing in the Temple; nor as a common priest, because the principle is: One elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Once he has served as a High Priest he cannot be restored to the position of a common priest.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמ' הניחא למ"ד אבנטו של כ"ג כו'. ונדחה ואמר אביי לובש שמנה ומהפך בצינורא. פי' עצי נורא שנמצא כי נתרבה בבגדים ועבד עבודה ונקבע בכהונה גדולה. והיפך צינורא היא עבודה. וכדרב הונא דאמר זר שהיפך בצינורא חייב מיתה רב פפא אמר עבודתו לפני ולפנים היא קובעת לכהונה גדולה. כי אתא רבין אמר אבנטו של כ"ג ביוה"כ דברי הכל של בוץ. בשאר ימות השנה דברי הכל של כלאים לא נחלקו אלא באבנט כהן הדיוט לעולם רבי אמר כלאים ור' אלעזר ב"ר [שמעון] אומר של בוץ.

אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא על בשרו מה ת"ל ילבש כו'.

ר' דוסא אמר לרבות בגדי כהן גדול של יוה"כ שעבד בהן לפני ולפנים שכשירין לכהן הדיוט בכל השנה רבי אומר ב' תשובות בדבר חדא אבנטו של כהן גדול ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט ועוד בגדים ששימש בהן קדושה חמורה ישמש בהן קדושה קלה.

ומה ת"ל ילבש לרבות שחקים אלו כולן פשוטין הם:

ת"ר אירע בו פסול ומינו כהן אחר תחתיו.

ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו.

ה״ג וכן גרש״י ז״ל כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט. רבי ורבי אליעזר ב״ר שמעון חד אמר של כלאים וחד אמר של בוץ. ומאן דגריס אבנטו של כהן גדול טועה דהא בשל כהן גדול ליכא פלוגתא ומקרא מפורש הוא דביום הכפורים הוא בשל בוץ ובשאר ימות השנה של כלאים ושבוש הוא בנוסחאות שגורסי׳ כך אלא ודאי כדאמרן ומיהו אף בזה לא גריס רש״י ז״ל בין ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה דלענין כהן (גדול) [הדיוט] מה לי יום הכפורים מה לי שאר ימות השנה הא ודאי אפילו תמצא לומר שיש שום עבודה לכהן הדיוט ביום הכפורים אינה אלא בבגדיו של שאר ימים אלא כך הוא ז״ל גורס אבנטו של כהן הדיוט ר׳ ור׳ אליעזר וכו'. ומיהו ברוב הנוסחאות גורסי׳ כגרסא ראשונה ולקמן נמי אשכחת בכולהו נוסחי על מימרא דרבין לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכפורים ובין בשאר ימות השנה ובתוספות כן גורסי׳ אלא דקשי׳ להו שהרי כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כדאיתא בהוריות ובכמה דוכתי ויש שתירצו דמשכחת לה כגון להפך בצנורא וכיוצא בו מדברים שאינן עיקר עבודה אלא קרובי עבודה ודכותה דבעי בגדי כהונה ואפשר בכהן הדיוט אי נמי משכחת לה בתרומת הדשן שכשרה בכהן הדיוט לפי שהיא עבודת לילה כדאיתא לקמן ותדע דלקמן מנינן דעשרה קדושין כהן גדול עושה ביום הכפורים והני בר מתרומת הדשן נינהו ומדלא חשיב קדושין דתרומת הדשן מכלל שהיא כשרה בכהן הדיוט וכן תירץ ר״י ז״ל ורבי׳ שמשון משנץ ז״ל הוקשה לו על זה מהא דתנן לקמן באידך פירקא בכל יום ויום היו תורמין את הדשן מקריאת הגבר וביום הכפורים מחצות ופרישנא טעמא משום חולשא דכהן גדול דאלמא אף תרומת הדשן אינה אלא בכהן [גדול] דסוף סוף הכשר עבודת היום היא. והא דלא מני לקמן אלא עשרה קדושין היינו משום דלא חשיב אלא קדושין דעבודות היום בלחוד הלכך לא משכחת עבודת כהן הדיוט ביום הכפורים אלא כגון להפך בצנורא. ואיכא למידק לפום האי שטת דהא לקמן במכילתין קתני תנא ד׳ פייסות שהיו במקדש וכיון שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול מה ענין פייסות ביום הכפורים. ומורי הרב ז״ל תירץ דפייסות השנויות לקמן במכלתין לא נשנו אלא לענין שאר ימות השנה ואיידי דאיירי בתרומת הדשן שבכל יום ויום ושהיו מפיסין עליו סיימנהו לכולהו ארבע פייסות: ובשם רבי׳ הגדול רבו ז״ל אמ׳ לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבוד׳ היום ממש אבל תמידין ועבודו׳ של כל יום ויום כשרו׳ אפי׳ בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי. ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין ולא התירו אלא דברי׳ שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וכגון להפך במזלג ולהזמין איברים להעלותן. והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבוד׳ תמידין אף בכהן הדיוט והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין:

תסתיים דר׳ הוא דאמר של כלאים. כו׳ לא לעולם כו׳ תמיהא מלתא דהא לקמן בהדיא תניא ר׳ אומר שתי תשובות בדבר חדא אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו אבנטו של כהן הדיוט: דאלמ׳ ר׳ סבר של כלאים וי״ל דה״ק דמהכא ליכא למשמע מינה אי נמי דההיא דלקמן מתניתא היא ולא שמיעא להו ולקמן הוא דמייתי לה רב נחמן ב״ר יצחק לסייעתא דרבין מכלל דמעיקרא לא שמיעא להו.

כי אתא רבין אמ׳ וכו׳. היינו דרב דימי דלעיל אלא דרבין מסיים דר׳ אמ׳ של כלאים ורבי אליעזר אמר של בוץ וכדפרש״י:

על בשרו מה ת״ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה. פי׳ גבי תרומת הדשן כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן. והאי ילבש מיותר הוא לדרשא ומה ת״ל ילבש לרבות את השחקין יש שפירשו לרבות שלא יעשה תרומת הדשן אלא בשחקין משום דבגדים שמזיג בהם כוס לרבו אל יבשל בהן קדרה לרבו. ורש״י ז״ל דחה פי זה שלא אמרו כן אלא בהוצאת הדשן שהבגדים מתעפרין ומתלכלכין דאלו בתרומת הדשן שאינו אלא הרמת מחתה א׳ בלבד ליכא למימר הכין. ופי׳ הוא ז״ל לרבות את השחקין שכשרין לתרומת הדשן. וא״ת מאי איריא תרומת הדשן אפי׳ שאר עבודות נמי דהתניא בפ״ב דזבחים היו בגדיו מרושלים מסולקי׳ משוחקי׳ עבודתו כשרה. מטושטשין מקורעין עבודתו פסולה. ואמרינן לקמן בההיא שמעתא בד שיהו של פשתים בד שיהו חדשים בד שיהו שזורין ואמרינן עלה והתניא שחקים כשרים. ופרקי׳ יש מהם למצוה ויש מהם לעכב ופרש״י ז״ל דהא דקתני בד שיהו חדשים אינו לעכב אלא למצוה משום נוי בעלמא אבל מטושטשין או מקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת הוא. מ״מ שמעינן מינה דשחקים כשרים. וי״ל דהתם איכא מצוה שלא לעשות בשחקין ולגבי תרומת הדשן אפילו מצוה ליכא.

שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא להדיוט. פי׳ לאו דוקא אינו ראוי אלא לומר שאינו משמש לא בזה ולא בזה וכדפרש״י ז״ל:

לכהן הדיוט לא משום דמעלין בקדש ולא מורידין. פי׳ וכיון שאין אנו רשאין להורידו אם בא לעבוד ככהן הדיוט הוה ליה מחוסר בגדים שעבודתו פסולה הא אלו היה בנו כח להורידו היינו מורידין אותו להיות כהן הדיוט וכשעבד בד׳ בגדי כהונה בלבד אין כאן משום מחוסר בגדים וזה ברור לך ובזה נסתלקה קושית התוספות שהקשו בכאן דתיפוק לי דהוה ליה מחוסר בגדים וכן תירץ השר ז״ל.

כל הכלים שעשה משה נתקדשו לצאת מדין כלי חול ולהכנס לקדושת כלי שרת במשיחה אבל כלים שנעשו משם ואילך לא נמשחו אלא תחילת עבודה שבהם מחנכתן לכלי שרת:

הרמת הדשן והיא מלא כף מחתה ביום עבודה היא ואינה נעשית אלא בבגדי כהונה ואע"פ שלא נכתבו בה אלא כתונת ומכנסים אף האחרים ר"ל מצנפת ואבנט בכלל והזכיר את השנים והוא הדין לאחרים וזר שעשאה לוקה אבל אינו במיתה ומ"מ צריך שיהיו פחותים מבגדים שעובד בהם בגדים שמזג בהם כוס לרבו אל יבשל בהם קדירה לרבו וי"א שלא נאמר כן אלא בהוצאת הדשן ולא יראה כן ומ"מ שחקים כשרים הם אף לעבודה אבל אם נטשטשו מכל וכל או נקרעו או נתקצרו בפחות מכדי מדתו או נתארכו ביותר מכדי מדתו פסולים ואם נעשו צואים אין מכבסין אותם ואין מלבנין אותם אלא מניחין אותם לפתילות לבית השואבה ומכתנותיהם למנורה אבל בגדי כהן גדול שבלו טעונין גניזה וכן בגדי לבן שעובד בהם ביום הצום גונזין אותם מיד במקום שפושטן ואסורי' בהנאה:

כהן שאירע בו פסול ומינו כהן אחר תחתיו למחר (כשנשחט) [כשנכשר] הראשון חוזר לעבודתו ושני כל מצות כהונה גדולה עליו הן לאיסור טומאת קרובים ולאיסור נישואי אלמנה ולעבוד בשמונה בגדים ושאם עבד בד' חילל ועבודתו פסולה אין בין זה לזה אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה שבכל יום שאין זה השני מביאן בחיי הראשון כמו שביארנו במגילה ט' ב' ומ"מ לכתחילה לא יעבוד מפני הקנאה ואם עבד בשמונה כשר בארבעה פסול ואם מת הראשון הרי זה השני מתמנה תחתיו:

אבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה. וא"ת כהן הדיוט למה לו אבנט ביום הכפורים יש לומר שצריך לו לשני גיזרי עצים אי נמי להפך בצינורא וריב"א פירש שכהן הדיוט יכול לעבוד תרומת הדשן מדחשיב לקמן (דף לב.) ה' טבילות וי' קידושין ולא חשיב קידוש ידים ורגלים של תרומת הדשן אע"פ שהיה צריך כמו ששנינו בפ"ק (מ"ד) דתמיד ואמרינן נמי לקמן בפרק שני (דף כב.) ובדוכתי טובא ובפרק שני דזבחים (דף כ.) קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן כו' ותנן נמי לקמן בפרק שני (שם) דיני פייסות ואי לא שייך ביום הכפורים למה לי לשנות שם דיני פייס אלא שמע מינה שהיה שם פייס לתרומת הדשן מיהו קשיא לרבינו רבי אלחנן (א"כ) דתנן לקמן בפירקין (דף כ.) בכל יום היו תורמין כו' ויום הכפורים מחצות ומפרש שם טעם משום חולשא דכהן גדול מוקמינן ליה מחצות^*)צ"ל אעפ"י. פי' שזו היתה עבודת לילה:

לרבות את השחקים. וכגון שלא נקרעו דתניא בפרק שני דזבחים היו בגדיו מקורעין או מטושטשין ועבד עבודתו פסולה ודריש נמי התם בד שיהיו של בוץ בד שיהו חדשים והיינו לכתחילה אבל לא ידעינן מתי הם מיקרו שחקים:

שני כל מצות כהונה גדולה עליו. ואומר ריב"א דמ"מ הוי הפר משל כהן שעבר שהיה קבוע בכל יום ומביא ראיה מן הירושלמי דבעי התם גבי כהן המתמנה תחת אותו שאירע בו פסול עבודתו משל מי נשמעינה מן הדא מעשה בבן אולם שאירע (בו) פסול בכהן גדול ונתמנה תחתיו ושימש בו ביום בכהונה גדולה אמר לו אדני המלך פר ושעיר של יוה"כ משל מי משלי או משל כ"ג משלי יהו קריבין שאם יהו משלי אהא כהן גדול ואם משל כהן שעבר לא אהא כהן גדול ידע המלך מה אמר לו משמע שיש לו לפר ושעיר להיות קריבין משל כהן שעבר מיהו אומר רבינו שהירושלמי יש לפרש כן משלי או משל כהן גדול כלומר קריבין משלי וא"כ דין הוא שאהא כהן גדול קבוע ולפי' ריב"א קשה קצת מדתנן במגילה (דף ט:) אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ואמאי נקט שעבר ה"ל למינקט שיעבור אך אין זה קשה כלום דניחא ליה למינקט שעבר דהאי מילתא איתא בכל אפי' משם ואילך אין ביניהן אלא פר יוה"כ ואי הוה נקיט לכהן שיעבור הוה משמע הא אותו שעבר יש חילוק הרבה ביניהן והא ליתא וכפירוש רבינו משמע קצת בפרק בתרא דהוריות (דף יא:) דקתני התם אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר של יום הכפורים ועשירית האיפה וזה וזה שוין בעבודת יום הכפורים משמע בהדיא שאע"פ שהפר הוא משל כהן המשמש ואפילו הכי שוה לו כהן הסגן שעבד בעבודת יום הכפורים וה"ר אלחנן פירש שאין משם ראיה דה"פ התם וזה וזה שוין בעבודת יום הכפורים של כל שנה ושנה דאע"ג דכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בכהן גדול כשרות הן בזה כמו בזה ומיירי כהן שעבד מקצת עבודות כשרות הן בו כגון בכהן המשמש אז ודאי הוי פר יום הכפורים משל כהן המשמש שהוא טהור גמור ולא מיירי מידי באותו יום הכפורים ששימש בו כהן שעבר תחת כהן הרגיל לשמש שאז אפילו פר של יום הכפורים הוי משלו והוא הדין דהוה מצי למיתני זה וזה שוין לשמש בשמונה כלים וכן היא ברייתא בגמרא דהוריות (דף יב.) ולקמן בפרק בא לו (דף עג.) והא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף יט.) מדגלי רחמנא גבי פרו של כהן דתהא שחיטה בבעלים וכו' וכן בפ"ק דסנהדרין משלו ולא משל אחיו הכהנים אפילו הוה הפר משל ראשון ולא משל סגן בעלים קרינא ביה דזכי ליה רחמנא:

בד"ה את השחקין כו' במס' תמיד ואין שם כו' כצ"ל ובד"ה ה"ג כו':

גמרא ל"נ אלא באבנטו של כהן הדיוט כו' ובין ביוה"כ. לכאורה מזה סתירה לדעת המאור שביוה"כ לא היה שום עבודה בכהן הדיוט וסייעתא לבעלי הקרובות ועי' ת"י:

גמ' שם ר"א שתי תשובות בדבר כו'. עי' בק"א דש"א סי' כ"ט מה שהביא בזה בשם ש"א והפלאה. ולכאורה נעלם מכ"ת הסוגיא דלקמן (כב ב. כד) דשם תמצא טעם מ"ש דכ"ר הני תרתי. ומדוע נדי רבי ור"ד מדרשת ר' יהודה:

רש"י ד"ה עבודתו מחנכתו. וזה עובדה. כצ"ל:

רש"י ד"ה את השחקים. אבל תה"ד שאינה אלא מלא מחתה כו'. לקמן (כד) מסקינן דסגי במלא הקומץ וכן הביא בעצמו לקמן (ר"ד כ) ועי' מש"כ בפסחים (כו):

תד"ה כה"ג (בסופו). פר ושעיר כו' משלי או משל כ"ג. השעירים היו משל צבור כמפורש בקרא להדיא (ועיין לעיל ג ב). ונראה להגיה ואיל תחת ושעיר וכ"מ בקה"ע:

גמ' שנשתמשתה. צ״ל שנשתמשה:

גמ' כה"ג משום איבה. כעין זה לקמן דף עג ע"א:

תוס' ד"ה אלא לאו. לפירוש ריב"א ע"ל דף כה ע"א תד"ה נוטל מצנפת ותו"י דף עא ע"ב ד"ה אר"ז. עירובין צה ע"ב תד"ה מקום. סוכה דף ה ע"א תד"ה ואל יוכיח:

לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין ביוה"כ ק"ל למאן דמפרש דכל עבודות יוה"כ ואפי' תה"ד ומשם ואילך אפי' סדר עבודה של כל ימות השנה אפ"ה אין כשרים ביוה"כ אלא בכה"ג ולא בהדיוט א"כ איך קאמר הכא דנחלקו באבנט של כה"ד ביוה"כ מה ענין כה"ד ואבנטו ביוה"כ מכיון דאינו ראוי לשום עבודה ביוה"כ ויש לי לומר דמ"מ משכחת לה לעבודת כהן הדיוט ביוה"כ באברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שניתותרו מערב יוה"כ דזה ודאי לכ"ע נעשה בהדיוט דאין לו ענין ושייכות כלל ליוה"כ דהא מן תמיד של ערב יוה"כ הוא מיהו הא לא משכחת לה אלא אליבא דר"י דאמר בפט"ז דשבת (דף קט"ז) דעולת שבת קריבה ביוה"כ ומשכחת לה בחל יוה"כ בא' בשבת אבל לר"ע דאמר התם דאין עולת שבת קריבה ביוה"כ לא משכחת כלל שיהא כהן הדיוט עובד עבודה ביוה"כ מיהו איכא למימר דהא דשמעתין כר"י אתיא וכדאמרן ולמאי דפי' התוס' לקמן (דף מ"ו) גבי אומר היה ר"מ אברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרה ואפי' בשבת בשם ריב"א ור"י דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו בלא משלה בהן האור אבל במשלה בהן האור מע"ש שפיר דמי להקטירן בשבת וכן למאי דפי' התוס' עוד שם דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת דוקא בליל שבת דלא ניתן שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן אבל סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומיה כיון דבלא"ה מסדר אש המערכה לצורך תמידין דיומא שרי להקטיר נמי לעולת חול ניחא דהשתא משכחת לה לכה"ד שיעבוד ביוה"כ כדאמרן וכ"ש דאפי' עולת חול מקטיר בשבת כ"ש ביוה"כ דאחר שבת ושם יתבאר דבר זה:

חדא דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט ק"ל מאי קושיא דלמא האי ילבש מרבה לשאר בגדים השוין לכה"ג וכה"ד ולא מיירי קרא מאבנט כלל ועוד ק"ל מאי קאמר אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין מכדי הני ב' תשובות של רבי שתיהן אינן אלא אדר' דוסא דדריש ילבש להביא בגדי כה"ג אבל אדרשת ר"י להביא מצנפת ואבנט להרמה לא השיב כלום א"כ מ"ט נאדי מדרשת ר"י להביא מצנפת ואבנט ודרש לה לדרשה אחרינא לרבות את השחקין וכ"ש הא דמה ת"ל דקאמר דלא אתי שפיר דהא אכתי איכא למימר דילבש לדרשת ר"י אתא למצנפת ואבנט ובפ"ב יתבאר זה:

אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין בל"א פירש"י להביא שחקים דוקא משום בגדים שבישל קדירה לרבו וכו' וק"ל א"כ מאי לרבות דקאמר אין זה ריבוי אלא מיעוט שממעט בגדים טובים מלעבוד בהן עבודה זו של תה"ד:

ולא כהן הדיוט משום מעלין בקודש הקשו התוס' ל"ל ה"ט ת"ל כיון דראוי לכה"ג אי לאו משום איבה א"כ אינו יכול לשמש בד' בגדים דהו"ל מתוסר בגדים ול"ל דלאחר מיתת ראשון קאמר דלא הוי כה"ג משום איבה דהא מודה ר"י שאם מת ראשון שני חוזר לעבודה ולי נראה דמשום הא לא איריא די"ל הא דקאמר כה"ג משום איבה היינו מחיים דראשון ובאירע בו פסול ביוה"כ עוד הפעם אין ממנין אותו תחתיו שנית משום איבה דיאמר זה מצפה מתי יארע בו פסול כמו שחשו לאיבה שלא יאמר שמצפה שימות והא לא תקשה דאי ס"ד דלר"י דינו כהדיוט א"כ מאי קאמר ר' יוחנן מודה ר"י שאם עבר ועבד עבודתו כשירה מודה למאן לאו לר"מ בר פלוגתיה ומהשתא בע"כ הא דמודה דאם עבר ועבד דעבודתו כשרה היינו דעבד בח' בגדים דווקא דהא לר"מ שני כל מצות כה"ג עליו דאל"כ הא אמרינן בפ"ב דזבחים (דף י"ח) בני אהרן הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג ועבד עבודתו פסולה וש"מ דלר"י נמי דינו להיות כה"ג לכל דבר דהא לק"מ די"ל דהא דעבר ועבד דקאמר אדר"י היינו שעבד בד' בגדים כהדיוט והאי ומודה לאו לר"מ קאמר אלא טעמא דנפשיה קאמר דאע"ג דס"ל דאינו ראוי לכהן הדיוט אפ"ה אם עבר ועבד בדיעבד עבודתו כשירה ובד' בגדים כהדיוט דווקא דלר"י דינו כהדיוט לכל דבר מיהו מאי דפירשתי דוחק קצת לפרש כה"ג משום איבה והיינו באירע פסול לכה"ג שנית ביוה"כ דמאי איבה שייך כאן כיון דאין כה"ג ראוי לעבוד ובע"כ צריך אחר תחתיו מה לי אם זה משמש תחתיו או אחר ולא שייך כאן איבה והתוס' תי' דמש"ה ליכא קפידא כיון דע"פ ב"ד הוא אי לאו טעמא דמעלין כ"כ בפ"ק דמגילה מ"מ ק"ל מהא דאמרינן לקמן (דף ע"ב) דאמר רב דימי בגדים שכה"ג משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן ומייתי לה מקרא מיתבי' כהן משוח מלחמה אינו משמש לא בד' ככה"ד ולא בח' ככה"ג ומפרש אביי כה"ג משום איבה כה"ד משום מעלין בקודש והשתא ל"ל האי טעמא משום מעלין בקודש הא כיון דלר"ד מה"ת עובד בח' אי עבד בד' בלא"ה עבודתו פסולה דהו"ל מחוסר בגדים וי"ל דהא דקאמר כה"ד משום מעלין בקודש נ"מ אפי' עבר ממשיחתו ונתמנה משוח מלחמה אחר תחתיו אפ"ה אינו עובד בד' משום מעלין מ"מ ק"ל דהא ודאי כה"ג אע"ג דעבר ממשיחתיה אכתי בקדושתיה קאי דהא תנן בפ"ג דהוריות (דף ט') משוח שעבר ממשיחתו ואח"כ חטא וכן נשיא שעבר מגדולתו ואח"כ חטא כהן משיח מביא פר והנשיא כהדיוט ומייתי לה התם מקרא אלמא משוח אע"פ שעבר אכתי בקדושתיה קאי ומש"ה מביא פר כדמעיקרא ושם בפ"ג (דף י"ב ע"ב) מיבעי לר"פ משוח שנצטרע מהו באלמנה ופשט לה מדתניא אין לי אלא עבר מחמת קריו עבר מחמת מומו מנין ת"ל והוא וש"מ מהא דאפי' עבר מחמת מומין וצרעת דאינו ראוי לעבודה כלל לעולם אפ"ה בקדושתייהו קיימי הלכך נ"ל לפרש דהא גופהדאמרה תורה דמשוח שעבר אכתי קאי בקדושתיה הוא מה"ט גופיה דמעלין בקודש ומש"ה פליג רחמנא בין משוח לנשיא דמשוח שעבר מביא פר ונשיא כהדיוט משום דהא דנשיא מביא שעיר לאו משום קדושה הוא דהא קרבנו נעשה בחוץ כמו של הדיוט אלא גדולתו גרמה לו לשנות גוף קרבנו משל הדיוט דהוא בשעיר והדיוט בכשבה או שעירה וכיון שעבר עבר ודינו כהדיוט אבל משוח קדושתו גרמה לו לשנות קרבנו שהרי דם פר כהן משיח נכנס לפנים מש"ה אע"פ שעבר לא פקע קדושתיה דקדושת הגוף לא פקע בכדי כדאמרינן בפ"ג דנדרים (דף כ"ט) גבי שור זה עולה ל' יום ומיניה ילפינן דלכל דבר אכתי בקדושתיה קאי ולא פקע מיניה והא גופה מטעמא דמעלין בקודש ולא מורידין ואפי' היכא דאינו ראוי לקדושה ראשונה כגון משוח שעבר מחמת מומין אפ"ה מצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה וכיון דהכי האי דנקט כהן הדיוט משום מעלין בקודש האי טעמא גופיה הוא טעמא דמדינא קדושת כה"ג עליו משעבר ואי לאו ה"ט הוי פקע לגמרי משעבר וכ"ת אי הא דמעלין בקודש מהא רבויא דכתי' גבי פר וכן גבי בתולה יקח ללמד דמשעבר מ"מ בקדושתיה קאי תרתי ל"ל נילף חד מחבריה ועוד הא הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לעלמא מהם י"ל דצריכי תרויייהו דאי מוהוא דגבי בתולה יקח ה"א דמש"ה נוהג במשוח שעבר הואיל ונוהג נמי במרובה בגדים ובמשוח מלחמה שמצווין על הבתולה כדאמרינן התם אבל פר כהן משיח אינו נוהג במרובה בגדים לרבנן ואפי' לר"מ דס"ל התם דנוהג במרובה בגדים מודה דבמשוח מלחמה אינו נוהג וה"א דמשעבר הרי הוא כהדיוט ואי הוי כתיב גבי פר דנוהג במשוח שעבר ה"א משום הואיל דאינו נוהג אלא במשוח לבד ולא במרובה בגדים לרבנן דר"מ אלימא קדושתו הואיל ומשוח בשמן המשחה כדא' בפ"ב דשבועות גבי אם נאמר משכן למה נאמר מקדש וכיון דאלימא קדושתו לכך קדוש אף משעבר אבל הא דמצווה על הבתולה דנוהג נמי במרובה בגדים ה"א מרובה בגדים דלא אלים קדושתו כ"כ אימא משעבר פקע קדושתו מש"ה צריכא והשתא דכתיבי תרווייהו ילפינן במה הצד למשוח שעבר שדינו ככ"ג לכל דבר ומשמש בח' בגדים מה"ת וכ"ת תינח לרבנן אבל לר"מ דס"ל מרובה בגדים מביא פר והוא דגבי בתולה ל"ל ת"ל מפר כיון דנוהג גם במרובה בגדים וי"ל דר"מ לא דריש לההוא והוא דהתם כר"ע דהתם לעבר מחמת מומו אלא כר"י ס"ל דאמר התם אחר שחלק הכתוב ריבה למשוח מלחמה א"נ אפי' תימא ר"מ כר"ע ס"ל מ"מ הואיל ופר אינו נוהג במשוח מלחמה ה"א דבמשיח שעבר נמי קלישא קדושתיה ואינו מביא פר משעבר קמ"ל וא"ת הא האי אין מורידין בקודש נ"ל בפי"א דמנחות (דף צ"ט) ממקום אחר מדכתיב ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וי"ל דאי מהתם ה"א בעודו בקדושתו דהתם מ"ל לענין לחם הפנים שביציאתו היו מניחים אותו על שולחן של זהב מה"ט דאין מורידין הואיל והיה מונח כל השבוע על שולחן הזהב שבהיכל אם היה מניחו ביציאתו על של כסף הוי הורדה והרי לחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין עדיין בקדושתיה קאי כדמעיקרא ומועלין בו אבל כה"ג לאחר שעבר מחמת איזה סיבה ה"א דמעתה פקע קדושתיה מיניה לגמרי קמ"ל גבי פר ובתולה דלא ואי מהני ה"א דנהי דלא פקע קדושה לגמרי בכדי ע"י שום סיבה מ"מ אע"פ שהוא בקדושתו מותר לפחתו מכבודו הראשון כמו גבי לחם הפנים שלחן של זהב על של כסף קמ"ל מקרא דויקם דאפי' כה"ג נמי לא וא"ת למאי דפי' דמה"ת שני ראוי להיות כה"ג א"כ הא דאמרינן רפ"ז דנזיר (דף מ"ז) גבי מת מצוה משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח עדיף פי' ויטמא מרובה בגדים ולא משוח דזה מביא פר משוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף דעביד עבודה ואלו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא ופי' התוס' והמפרש דכר"י אתיא דאמר שני אינו ראוי לכה"ג והשתא כיון דמשוח שעבר מה"ת בר עבודה הוא ואין שום מעלה מה"ת למרובה בגדים עליו והא האי מעלה דמשוח מביא פר ולא מרובה בגדים מעלה של תורה היא לרבנן דר"מ והשתא האיך מעלה דרבנן דמרובה בגדים על משוח שעבר דוחה למעלה של תורה דמשוח שעבר מביא מה"ת פר ולא מרובה בגדים א"ו הא דמשוח שעבר אינו ראוי לעבודה מה"ת הוא והואיל והאי מעלה נמי של תורה הוי משמע להגמרא דהאי מעלה דראוי לעבודה עדיף טפי מאידך מעלה וי"ל דכל הני מעלות ] [חסר כאן וחבל על דאבדין]:

תוס' ד"ה כ"ג משום איבה הקשה ר"י וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן שער יוסף דף ק"ח ע"ג וע"ד:

(יב רע"ב) אבנטו של כהן הדיוט וכו' ח"א של כלאים וח"א של בוץ.—כתב בס' קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו הכהן ספר ג' פ"ז במעשה הבגדים של כהן הדיוט, שסביב חזהו למטה מאציליו יחגור על הכתונת אזור רחב ארבע אצבעות נבוב מצוייר במלאכתו כאילו הוא עור של נחש ומיופה בפרחים של צבע תולעת שני ארגמן תכלת ושש, אך מטווהו כולו של בוץ. ועוד כתב בבגדי כה"ג שם, שהיו לו כל הבגדים של כהן הדיוט. והרי מבואר דאבנטו של כהן הדיוט הוא של כלאים ומעשה חושב כמו אבנטו של כה"ג בכל השנה. וכן משמע בירושלמי כלאים פ"ט ה"א [לא סע"ד] (ע"ש).

(יב ב) ילבש לרבות את השחקין.—בתוספות ישנים כאן הקשו מדתניא בזבח' (יח ב): בד שיהו חדשים, ונדחקו ליישב זה. אבל כבר הקשו כן בירושלמי פ"ג ה"ו [מ ע"ג], ותירצו דחדשים היינו שלא יעשו אותם לשם הדיוט אלא לשם קדש.

עבודתו מחנכתו. עבודת יוה''כ עצמה שאינה כשירה אלא בכהן גדול וזה עובדה מחנכתו לכהונה גדולה: משיחתן מקדשתן. כדכתיב (במדבר ז) וימשחם ויקדש אותם מכאן ואילך לא נמשחו כלים חדשים שנעשים שם כדאמרינן במסכת שבועות (דף טו.) אותם במשיחה: הכי גרסינן כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט רבי ור' אליעזר ברבי שמעון כו' ולא גרסינן ביום הכפורים דהא בכהן הדיוט אין חילוק ביוה''כ לשאר ימים: אימת אילימא בשאר ימות השנה. שכהן גדול משמש בשל כלאים וקאמר דחלוקין באבנטיהן דשל הדיוט דבוץ טובא איכא: אלא לאו ביום הכפורים. דשל כהן גדול דבוץ ואשמועינן דשל הדיוט דכלאים והוא הדין להדיוט דכל ימות השנה: לעולם בשאר ימות השנה. דכהן גדול בשל כלאים ואשמעינן דשל הדיוט דבוץ ודקאמרת טובא איכא: בהנך דשוין. באותן בגדים ששניהם שוין בהם דהיינו כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט אין ביניהם אלא אבנט: כי אתא רבין כו'. בין רבין לרב דימי ליכא מידי אלא דרב דימי לא פירש הי מינייהו דאמר של כלאים והי מינייהו דאמר של בוץ ורבין פירש בהדיא רבי אומר של כלאים: אף אנן נמי תנינא. דרבי הוא דאמר של כלאים: על בשרו. גבי תרומת הדשן כתיב (ויקרא ו) ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו וגו' והוה ליה למיכתב ומכנסי בד על בשרו דהא כתיב ברישיה דקרא ולבש: ומה ת''ל ילבש להביא מצנפת ואבנט. משום דלא כתיב אלא מדו בד ובמכנסים כתב ילבש ללמדך שהיא עבודה גמורה וצריכה ארבעה כלים: ר' דוסא אומר להביא. ארבעה בגדי כהן גדול ששימש בהן לפנים ביום הכפורים שכשרים להדיוט כל ימות השנה שלא תאמר והניחם שם שיהו טעונין גניזה אלא שלא ישתמש בהן ליום הכפורים אחר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו אבנטו הכשר להדיוט. שהרי הוא של בוץ ודכהן הדיוט כל הימים דכלאים: את השחקין. שאף השחקין כשרים לעבודה ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו ואין נראה בעיני דבשלמא גבי הוצאת הדשן אמרינן לקמן (דף כג:) הכי מפני שהבגדים מתבזים ומתלכלכין בהן אבל תרומת הדשן שאינו אלא מלא מחתה ליום כדאמרינן במסכת תמיד (ד' ד.) ואין שם לכלוך בגדים: הכי גרסינן ואזדא רבי דוסא לטעמיה דתניא והניחם שם וכו'. גבי בגדי יום הכפורים כתיב ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם: כל מצות כהונה גדולה עליו. לא פורע ולא פורם ואינו מטמא לקרובים ומוזהר על האלמנה ומשמש בשמונה בגדים: אינו ראוי וכו'. כלומר אינו משמש במקדש לא בשמנה ככהן גדול ולא בארבעה ככהן הדיוט: שאם עבר ועבד. בשמונה בגדים ככהן גדול עבודתו כשירה דהא כה''ג הוא אלא דאמרו רבנן לא לישתמש משום איבה אבל בארבעה ודאי פסולה דהוה ליה חסר בגדים: שחוזר שני לעבודתו. לכהונה גדולה: פשיטא. דהא משום איבה הוא דאיפסיל: מהו דתימא. משום איבה נפסיל אף לאחר מיתת ראשון דאי אמרת ישמש אחריו הויא ליה צרה מחיים כאשה שהיא צרה לחבירתה דאמר זה מצפה מתי ימות וישמש הוא קא משמע לן דלא חיישינן: הא קא חייש לשמא. יארע בו פסול: טומאה שכיחא. על ידי קרי או על ידי התזת צנורא מפי עם הארץ: נימרו אינהו לנפשייהו.

אלא לאו ביום הכפורים. לפירוש ריב''א דפירש הא דגבי כהן גדול כתב מצנפת ובכהן הדיוט כתב מגבעות לפי ששל כהן גדול היתה קצרה שהיה צריך להניח תפילין וציץ אבל של כהן הדיוט היתה רחבה שלא היה מניח ציץ אין להקשות א''כ לימא דהא איכא בינייהו די''ל כיון דאידי ואידי ממין אחד אע''ג דזו רחבה וזו קצרה לא קא חשיב ולעיל נמי דפריך במה מחנכין אותו לא בעי לשנויי במצנפת דהא לא חשיב חינוך כיון דשוין הן אלא שזו קצרה וזו רחבה: ילבש לרבות השחקין. ואיצטריך קרא דלא תימא כי היכי דמטושטשין או מקורעין פסולין בפ' שני דזבחים (דף יח:) דכתב בהו (שמות כח) לכבוד ולתפארת ה''נ שחקים ליפסלו דאין עניות במקום עשירות וסלקא דעתך אמינא דבכל שנה יעשו בגדים חדשים קא משמע לן ובפרק ב' דזבחים (שם) תניא משוחקין כשירים וזה משמע כגירסת רש''י דאיצטריך לאשמועינן דאפילו שחקים כשירים: כהן גדול משום איבה. הקשה ר''י מדקאמר טעמא משום איבה מכלל דמן הדין ראוי להיות כהן גדול מדאורייתא אלא גזרו ביה רבנן משום איבה ותימה אם כן מאי איצטריך לפרושי טעמא דכהן הדיוט משום מעלין בקדש וכו' תיפוק ליה מדילפינן מקרא בפרק שני דזבחים (דף יח.) דכהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה משום מחוסר בגדים וליכא למימר דהא דקאמר דלא חזי להיות כהן גדול משום איבה היינו לאחר מיתת הראשון דהא מודה רבי יוסי דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו וי''ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים כדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא.) דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואמר בתוספתא [פ''א] ובירושלמי ביוסף בן אלם מציפורי שאירע פסול בכהן גדול ושימש תחתיו ולאחר שיצא אמר אדוני המלך פר ושעיר שקרבין היום משל מי משלי או משל כהן גדול אמר לו המלך לא דייך ששימשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם וכו' עד וידע שהוסע מן הכהונה:

יומא יב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף יב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד