יומא יג ע"א

הלכה כר' יוסי שהראשון חוזר לעבודתו ככהן גדול ואילו השני אינו ראוי לשמש לא ככהן גדול ולא כהדיוט. ומודה ר' יוסי, שאם עבר הכהן השני ועבד ככהן גדול בשמונה בגדים שעבודתו כשרה. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' יוסי, ומודה ר' יוסי שאם מת הכהן הראשון, שחוזר השני לעבודתו ככהן גדול.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיכול השני לשמש ככהן גדול, שהרי מאחר ומת הראשון שוב אין לחשוש לאיבה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] אם ידע הכהן הגדול שיש כבר כהן אחר העומד מוכן להתמנות תחתיו, הרי מצב הזה הויא ליה [יהיה לו] כשל אשה שיש לה צרה מחיים, שבעלה מכין לעצמו אשה אחרת במקומה. ומצב זה עצמו עשוי להביא לידי איבה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו ] שאין לחשוש לכך.

א שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת היו מתקינין לו. וחכמים אומרים שאין חוששים שמא תמות אשתו, ולכך לא היו מתקינים לו אשה אחרת. ושואלים: לרבנן נמי [לחכמים גם כן] הא חיישי [הרי חוששים הם] לשמא יטמא, ובשל כך מתקינים לו כהן אחר תחתיו, ומדוע לא יחששו גם שמא תמות אשתו? ומשיבים: אמרי לך רבנן [יכולים היו חכמים לומר לך]: טומאה — שכיחא [מצויה] שעשוי הכהן להיטמא בכל שעה בין בטומאה היוצאת מגופו, בין מזו הבאה מבחוץ, אבל מיתה לא שכיחא [מצויה] כל כך, ואין צורך לחשוש לכך.

ב נאמר במשנה שאמרו לו חכמים: אם כן, אין לדבר סוף, שאם אתה חושש שמא תמות אשתו, אם כן יש לחשוש כן אף למות אשתו השניה, וצריך להכין מראש אשה שלישית ורביעית. ומעירים: שפיר קא אמרי ליה [יפה אמרו לו] חכמים לר' יהודה! ומה יענה הוא על כך? ומסבירים: ור' יהודה מה הוא אומר — אמר [י כול היה לומר] לך: למיתה דחדא [של אשה אחת] — חיישינן [חוששים אנו] אבל למיתה דתרתי לא חיישינן [של שתים אין אנו חוששים], שזהו חשש רחוק מאד, ואין צורך להביאו בחשבון. ושואלים: ורבנן, מה משיבים הם על טענה זו? ומשיבים: שלדעתם אי איכא למיחש [אם יש בכלל סיבה לחשוש] — אם כן אפילו למיתה דתרין חיישינן [של שתים אנו חוששים].

ומקשים: אם אמנם לדעת חכמים אין לחלק בין חשש לאחד וביו חשש לשנים, אם כן, נימרו אינהו לנפשייהו [שיאמרו, יקשו הם לעצמם] שמאחר וחוששים שמא יטמא הכהן גדול ולכן ממנים לו ממלא מקום, מדוע אם כן אין חוששים שמא יטמא אף זה, ולכך יש איפוא לתקן ממלא מקום נוסף! ומשיבים: אמרי לך רבנן [יכולים היו חכמים לומר לך]: כהן גדול זריז הוא ונזהר מטומאה, אבל ממיתה אין באפשרותו להיזהר, לכן יש לחשוש ולמנות לו ממלא מקום נוסף. ומקשים: אי [אם] זריז הוא ואין לחשוש לטומאה, אם כן למה בכלל מתקינין לו כהן אחר? ומשיבים: תקנה זו למטרה זו נתקנה, כי כיון דעבדינן ליה [שעושים לו] ממלא מקום, שהוא לו כעין צרה והריהו לו כיריב, כל שכן דמזדרז טפי [שהוא מזדרז יותר] ונזהר שלא יטמא כלל, כדי שלא יבואו להחליפו בממלא מקומו.

ג על גוף שיטת ר' יהודה מקשים: ומי סגי ליה בתקנתא [והאם די לו בתקנה זו] שמתקינים לו אשה אחרת? הלא "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, יא) אמר רחמנא [הכתוב], ו"ביתו" זו אשתו. והך [ואשה זו] שהתקינו לו הרי לאו ביתו היא שהרי עדיין אינה מקודשת לו, ומה תועיל אם אמנם תמות אשתו ביום הכיפורים? ומשיבים: שאכן מקדש הוא לה [אותה] קודם יום הכיפורים. ומקשים: והא כמה דלא כניס לה [והרי כל עוד שאינו כונס אותה] לביתו בנישואין — עדיין לאו [לא] נחשבת כביתו היא! ומשיבים: אכן מדובר דכניס לה [שהוא כונס אותה] בנישואין ממש. ומקשים: אם כן קשה הדבר מטעם אחר: שהרי הוה ליה [הריהו זה] הכהן הגדול שיש לו שני בתים (נשים) ורחמנא [והכתוב] אמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו", ונדייק: עבור "ביתו" האחד הוא מכפר, ולא בעד שני בתים!

ומשיבים: דהדר [שחוזר] הוא ומגרש לה [אותה] את האשה הנוספת. ומקשים: אם כן, אי [אם] מגרש הוא לה [אותה], אם כן הדרא קושיין לדוכתא [חוזרת קושייתנו למקומה] שאין תועלת בתקנה, שהרי יש לחשוש שמא תמות אשתו, וזו המתוקנת לו הרי שוב אינה "ביתו"! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באופן שהוא נושא אותה ולאחר מכן הוא שב ומגרש לה [אותה] על תנאי. כיצד? — דאמר [שאומר הוא] לה: "הרי זה גיטיך על מנת שתמותי ביום הכיפורים". ומעתה, אם תמות היא ביום הכיפורים — נמצא הגט חל למפרע ויש לו רק אשה אחת. ואם לא תמות היא אלא חברתה — הרי שלא חל גיטה ועדיין נשואה היא לו, ואף עתה נמצא שאין לו אלא אשה אחת. ומקשים: ודילמא [ושמא] לא מייתא [תמות] לא היא ולא חברתה, והוה ליה [והרי לו] שני בתים ביום הכיפורים!

אלא כך הוא נוסח התנאי; דאמר [שאומר הוא] לה לאשה שהתקינו לו: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמותי ביום הכיפורים". ומעתה אי [אם] אכן לא מיתה [תמות] — הרי מיגרשא לה [היא מגורשת] כמו שהתנה עמה, ונשארת עמו אשתו הראשונה בלבד. ואי מיתה הא [ואם מתה זו] — הרי קיימא הך [עומדת וקיימת זו השניה] ושוב אינו נשוי אלא לאחת. ומקשים: ודילמא [ושמא] היא השניה לא מיתה [תמות] והוה לה גיטא דהאי גיטא [ונמצא גיטה של זו גט הוא] ואיננה אשתו, וגם מייתא [ומתה] חברתה האשה הראשונה, וקם ליה [ועומד הוא שוב] בלא בית (אשה) ביום הכיפורים!

אלא כך יש לנסח, שבשעה שהוא נותן לה את הגט אמר [אומר הוא] לה תנאי זה: שהוא נותן לה גט "על מנת שתמות אחת מכם". ולכן אם מיתה הא [מתה זו] — קיימא הך [עומדת זו] האחרת, ואם מיתה הך [מתה זו האחרת] — הא קיימא הא [הרי עומדת זו]. ועדיין מקשים: ודילמא [ושמא] לא מייתא [תמות] ולא חדא מינייהו [אחת מהן], והוה ליה [והרי לו] אם כן שני בתים, שנמצא נשוי לשתי נשים.

ועוד, יש להקשות: כי האי גוונא מי הוי גיטא [כעין זה האם הוא נחשב כגט], האם יש בכלל תוקף לתנאי כעין זה? והאמר [והרי אמר] רבא: האומר לאשה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי וחייכי (חייך) "— אין זה כריתות, שהרי בתורה נקרא הגט "ספר כריתות" ללמד כי הגט צריך לנתק לחלוטין את הקשר שבין האיש והאשה. ואם יש תנאי בגט הממשיך לקשור את האשה לבעלה, כתנאי זה לגבי שתיית יין, אין זה גט.

ואולם אם אמר לאשתו: אל תשתי יין כל ימי חיי פלוני — הרי זה כריתות, שכיון שאין התנאי קשור בו ובה, אלא בחייו של אחר, הרי הוא כשאר תנאים שבגט. ואם כן, מאחר ולפי תנאו של הכהן הגדול, אין גיטה חל אלא באופן שלא מתה אף אחת מהן, נמצא שתנאי זה אינו מנתק את הקשר בין הבעל ואשתו כל ימי חייה, ותנאי כעין זה אינו בר תוקף!

אלא כך יש לומר: דאמר [שאומר] לה הכהן הגדול לאשה השניה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך". ואז יהיה המצב כך; אי לא מיתה [אם לא מתה] חברתה — מיגרשא [הרי היא מגורשת], ואי מיתה הא [ואם תמות זו] — הא קיימא הא [הרי עומדת וקיימת זו,] האחרת. ומקשים: ודילמא מייתא [ושמא תמות] חברתה בפלגא [באמצע] העבודה של יום הכיפורים, ואיגלי מלתא [ויתגלה הדבר]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.

ומודה רבי יוסי, שאם עבר אותו כהן ועבד בשמונה בגדים ככהן גדול שעבודתו כשירה. כי גם רבי יוסי מודה שמעיקר הדין כהן גדול הוא, וכל האיסורים והדינים של כהונה גדולה יש בו. אלא שסובר רבי יוסי שחכמים מנעו ממנו לשמש בכהונתו בפועל, כדי שלא תהיה איבה ביניהם. ^[40]

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי יוסי.

ומודה רבי יוסי, שאם מת הכהן הראשון, שחוזר אותו כהן גדול שני לעבודתו ככהן גדול קבוע. ^[41]

ותמהינן: פשיטא שעכשיו הוא חוזר לשמש בכהונתו, שהרי שוב אין לחשוש לאיבה.

ומשנינן: מהו דתימא, כי שמא תאמר, שיש לחוש, אם נאפשר לכהן הגדול השני לשמש בכהונתו לאחר מיתת הכהן הראשון, כי הויא ליה, יהיה השני לראשון, כאשה שהיא צרה לחבירתה מחיים, ותהיה איבה בין שניהם תמיד, מפני שהראשון יחשוד בשני שהוא מצפה למיתתו כדי שיכהן תחתיו. והיה לנו לתקן שלעולם לא יכהן השני.

קא משמע לן שאין חוששים לכך.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו. וחולק על רבנן שלא חששו לכך.

ותמהינן: ורבנן נמי, מפני מה לא חששו לכך? והא אף הם חיישי לשמא יארע דבר שימנע את עבודתו. שהרי משום כך התקינו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול.

ומשנינן: אמרי לך רבנן: הטעם שחוששים לטומאה, משום שהיא שכיחא, רגילה שתקרה. אבל מיתה, לא שכיחא כל כך, ולכן אין חוששין לה.

שנינו במשנה: אמרו לו חכמים לרבי יהודה אם כן שאתה חושש למיתה אין לדבר סוף, שהרי אף אשה שניה זו עלולה למות.

ותמהינן: מהו טעמו של רבי יהודה? והלא שפיר קא אמרי ליה חכמים לרבי יהודה.

ומשנינן: ורבי יהודה אמר לך: רק למיתה דחדא, שהוא דבר מצוי חיישינן. אבל למיתה דתרתי, שימותו שתיהן, שהוא דבר שאינו מצוי כל כך, לא חיישינן.

ומפרשינן: ורבנן סוברים: אי איכא למיחש, אם תקנו לחשוש למיתה למרות שאינה שכיחה כל כך - אפילו למיתה דתרין [של שתיהן] חיישינן, אף על פי שהוא דבר שאינו מצוי.

ומקשינן: ורבנן, מאחר שהם סוברים שאם יש לחוש למיתה של אשה אחת יש לחשוש אף למיתת שתיהן, ומכח סברא זו הוכיחו שאין לחשוש אף למיתה של אחת, מחמת הסיבה שאם כן אין לדבר סוף - נימרו אינהו לנפשייהו, יאמרו כן אף הם לעצמם, שאין לחשוש שיארע פסול טומאה בכהן גדול, שאם כן, נחשוש אף לטומאת השני, ואין לדבר סוף.

ומשנינן: לטומאה אין לחשוש כל כך, לפי שכהן גדול זריז הוא, ושומר עצמו שלא יטמא, וחשש רחוק הוא שיטמא אף השני. ורק למיתה, שאינה תלויה באדם, סוברים רבנן שאף למיתת שתים יש לחשוש.

ומתמהינן: אי זריז הוא ונשמר מטומאה, הרי גם לטומאת הראשון אין לנו לחשוש, ולמה אמרו שמתקינין לו כהן אחר למקרה שיארע בו פסול טומאה?

ומשנינן: יש תועלת בהתקנת כהן אחר: כיון דעבדינן ליה לכהן הגדול שמכינים לו ממלא מקום, שהוא נחשב "צרה" עבורו [כמו אשה נוספת, שהיא "צרה" לאשה הראשונה], כל שכן דמזדרז טפי [יותר] להזהר מן הטומאה.

וחוזרת הגמרא לדון במה שאמר רבי יהודה, שמתקינין לו אשה למקרה שתמות אשתו, וטעם הדין הוא מפני שהעבודה ביום הכפורים חייבת להעשות על ידי כהן גדול שיש לו אשה.

ותמהינן: ומי סגי ליה להכשירו לעבודה בתקנתא [בהזמנה של אשה גרידא]?

והלא בפסוק שנלמד ממנו שצריך שתהיה לו אשה - "ביתו", אמר רחמנא. והך אשה שהתקינו לו - לאו "ביתו" היא, שהרי עדיין לא קידשה לו לאשה.

ומשנינן: אכן, התקנה היא דמקדש לה לאשה השניה קודם יום הכפורים, כדי שאם תמות הראשונה תשאר לו האשה השניה.

ותו מקשינן: מה יועיל לנו שמקדש אותה? והא כל כמה דלא כניס לה לחופה לעשותה נשואה, עדיין לאו "ביתו" היא, שרק נשואה נקראת ביתו של אדם, ולא ארוסה.

ומשנינן: אכן התקנה היא דכניס לה לחופה לאותה אשה שהתקינו לו.

ומקשינן: אם כן, שהוא נושא את האחרת קודם יום הכפורים, נמצא דהוה ליה לכהן הגדול שני "בתים", שהרי שתיהן נשואות לו, ואילו רחמנא אמר "וכפר בעדו ובעד ביתו". ומשמע שעליו לכפר רק בעד בית אחד, ולא בעד שני בתים.

ומתרצת הגמרא: דהדר [שחוזר] ומגרש לה, מיד לאחר הנשואין, קודם יום הכפורים.

והניחה הגמרא שזהו כל התירוץ, ולכן תמהה עליו הגמרא: איזה תירוץ הוא זה!?

והרי אי מגרש לה - הדרא קושיין לדוכתיה! שהרי שוב אין לו אשה ביום הכיפורים במקרה שתמות הראשונה, ומה הועיל בקידושיו ובגירושיו!?

ומשנינן: לא צריכא - זה שאמר המתרץ "דמגרש לה", אין כונתו שמגרש אותה לגמרי. אלא דמגרש לה על תנאי, שלא יחול הגט אלא באופן שיועיל להבטיח שיהיה לכהן הגדול אשה אחת משתיהן, ולא את שתיהן כאחד, כדי שיתקיים בו "בעד ביתו" ולא בעד שני בתים.

ועתה מבארת הגמרא איך הוא עושה את התנאי, ודנה בכל אופני התנאים, איך יועיל כאן התנאי להוציא מידי ספק.

א. תחילה מתרצת הגמרא: דאמר לה: הרי זה גיטך מעכשיו, על מנת [באם] שתמותי ביום הכפורים.

ועושה תנאי שכזה כדי שאם תמות האשה השניה באמצע העבודה, יחול הגט למפרע. ויועיל לו, שגם מה שעבד עד שעת מותה, בהכשר היה, שהרי עתה מתברר למפרע כי לא היה לו אלא בית אחד.

ואם תמות הראשונה ותחיה השניה, הרי לא נתקיים התנאי, ונמצא הגט בטל, ושוב יש לו רק בית אחד.

ודחינן:

ודילמא לא מייתא השניה כלל, וגם הראשונה לא תמות, ונמצא דהוה ליה בשעת העבודה שני בתים.

ב. אלא, יש לומר:

דאמר לה: הרי זה גיטך מעכשיו על מנת [באם] שלא תמותי ביום הכיפורים!

ויועיל לו תנאי שכזה, בין אי לא מיתה השניה, שאז נתקיים התנאי, ומיגרשא לה למפרע, לפני יום הכיפורים, ונשתיירה הראשונה לבדה להיות אשתו.

וכן אי מיתה הא השניה, קיימא הך הראשונה, ונמצא שיש לו בית אחד.

ומקשה הגמרא שגם תירוץ זה מופרך, כי גם באופן זה יש לחשוש:

ודילמא היא [כלומר השניה שנתן לה את הגט], לא מיתה ביום הכיפורים.

וכיון שנתקיים התנאי, הוה ליה גיטא דהאי, אשה שניה, גיטא, ומגורשת היא.

ושמא גם מייתא חברתה, האשה הראשונה, ונמצא הכהן הגדול קם ליה בלא שום בית.

ג. אלא, יש לומר:

דאמר לה: הרי זה גיטך על מנת שתמות אחת מכם. כי אז,

אם מיתה הא, השניה, קיימא הך, הראשונה. שהרי לא גירשה בכלל.

ואם מיתה הך הראשונה, הא קיימא הא - השניה. ^[42]

הלא גם באופן זה יש לחשוש: כי,

ודילמא לא מייתא, ואפילו לא חדא מינייהו. ושוב נמצא דהוה ליה שני בתים, שהרי אם לא מתה אף אחת מהן לא נתקיים התנאי, ונתבטל הגט.

ועוד יש להקשות: וכי גט הנעשה כי האי גונא שנותנו על תנאי שתמות - מי הוי גיטא?

והרי אם לא תמות אינה מגורשת, ונמצא שגט זה אינה מתירה לינשא עד שתמות [ולמרות שאז מתברר שהיתה גרושה למפרע, הרי כל עוד לא מתה אין גט זה מתירה להנשא לאדם אחר].

והאמר רבא: המגרש את אשתו בגט, ואומר לה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי. וכן אם אמר על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי - אינה מגורשת, משום שאין זה "כריתות", לפי שעדיין היא קשורה אליו כל ימי חייה, ואין מפריד ביניהם אלא המות, כיון שעליה לקיים את התנאי כדי שיחול הגט, ואין קיום התנאי אלא כשעברו כל ימי חייו, או כל ימי חייה, בלא שתיית יין.

אבל, אם אמר לה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני - הרי זה "כריתות". כי יתכן שימות אותו פלוני עוד בחייה, ולא תשתה יין כל ימי חייו, ויתקיים התנאי בחייה, ולא יהיה דבר המאגדה עוד לבעלה. ולכן חל הגט מיד.

ומעתה, המגרש על מנת שתמותי, כיון שתלה הגירושין במיתתה, הרי היא קשורה בו כל ימי חייה, ואין זה כריתות, ואינה מגורשת.

ד. אלא, יש לומר:

דאמר לה: הרי זה גיטך על מנת [באם] שלא תמות חברתיך [האשה הראשונה], שעל ידי תנאי זה יצא מכל ספק.

שהרי אי לא מיתה חברתה - הראשונה, מיגרשא זו השניה, ונשארה הראשונה להיות ביתו.

ואילו אי מיתה הא - הראשונה, הא קיימא הא - השניה, ואשתו היא, שהרי לא נתקיים התנאי, וגיטה בטל הוא.

הלא גם באופן זה יש לחשוש: כי,

ודילמאמייתאחברתה - הראשונה, באמצע יום הכפורים, בפלגא דעבודה, ומאחר שמתה קודם סיום העבודה, נתבטל התנאי,

הערות

^[40] ואדרבה, אם עבד בארבעה בגדים עבודתו פסולה משום "מחוסר בגדים". רש"י.

^[41] עיין תוס' הרא"ש.

^[42] ובתוספות העירו שאם מתה הראשונה נמצא שאין לו בית, שהרי נתקיים התנאי, שמתה אחת מהן, ומגורשת השניה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that the original High Priest returns to his service, while the second is fit to serve neither as High Priest nor as a common priest. And Rabbi Yosei concedes that if the second priest violated this provision and served as High Priest wearing eight garments, his service is valid. Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and Rabbi Yosei conceded that if the original High Priest dies, the second returns to his service as High Priest.

The Gemara asks: That is obvious. Clearly, the second priest may serve as High Priest after the first one dies without concern that their rivalry will generate hatred between them. The Gemara answers: Lest you say that the mere knowledge that another priest is in waiting to replace him is enough to generate hatred, and would be for him like a woman whose husband has taken a rival wife in her lifetime; therefore, Rav teaches us that this is not a concern.

§ It was taught in the mishna that Rabbi Yehuda says: The Sages would even designate another wife for the High Priest lest his wife die. The Rabbis say: There is no concern lest his wife die, and therefore the Sages did not designate another wife for him. The Gemara asks with regard to the Rabbis: Aren’t they concerned lest he become impure, which is why the Sages designate a replacement High Priest? Why then, are they not concerned lest his wife die? The Gemara answers that the Rabbis could have said to you: Impurity is common, as it is not unusual for the High Priest to become impure either due to secretions from his body or from an external source. Death is not common, and therefore there is no concern lest his wife die.

It was taught in the mishna that the Rabbis said to Rabbi Yehuda: If so, that you are concerned lest his wife die, there is no end to the matter. You should also be concerned lest the second wife die, requiring designation of a third and even a fourth wife. The Gemara comments: The Rabbis spoke well to Rabbi Yehuda, making a good point. What can Rabbi Yehuda respond? Rabbi Yehuda could have said to you: For the potential death of one wife, we are concerned; for the potential death of two wives, we are not concerned, as the likelihood of that happening is negligible. The Gemara asks: And what would the Rabbis respond to that contention? They would say: If there is reason to be concerned for a potential death, then even for the potential death of two wives, we are concerned.

The Gemara suggests: If according to the Rabbis there is no distinction between concern that one wife might die and concern that two wives might die, let them say the same with regard to their own opinion. Just as they designate a replacement lest the High Priest become impure, they should designate a second replacement lest the first replacement also become impure. The Gemara answers that the Rabbis could have said to you: The High Priest is vigilant in avoiding impurity. No amount of vigilance can prevent death. The Gemara asks: If he is vigilant in avoiding impurity, then why do the Sages designate another priest in his stead? The reason for the designation of the replacement is that once we establish a replacement as a rival, all the more so will the High Priest be even more vigilant in avoiding impurity to maintain his position.

§ The Gemara asks with regard to Rabbi Yehuda’s opinion: And is designation of a second wife sufficient for him? The Merciful One stated in the Torah: “And he shall make atonement for himself and for his house” (Leviticus 16:11). House means wife; and this designated woman is not his wife as they are not yet married. What purpose does designation serve if his wife dies on Yom Kippur? The Gemara answers: He betroths her before Yom Kippur. The Gemara asks: But that does not solve the problem. As long as he has not married her, she is not yet his house, i.e., his wife. The Gemara answers: Rabbi Yehuda says that not only is a replacement wife designated, but he actually marries her. If so, another problem arises. The High Priest has two houses, and the Merciful One said: “And he shall make atonement for himself and for his house” (Leviticus 16:11). He atones for one house and not for two houses.

The Gemara answers: Rabbi Yehuda says that after marrying the second wife, he then divorces her. The Gemara asks: If he divorces her, our difficulty is restored to its original place. There is no point in designating a second wife, as if the first wife dies, the second woman is not married to him. The Gemara responds: No, it is necessary in a case where he marries her and divorces her provisionally, as he says to her: This is your bill of divorce on condition that you die on Yom Kippur. If she dies on Yom Kippur, then she was divorced retroactively and he has only one wife; if she does not die but the original wife dies, her divorce does not take effect and the second wife is married to the High Priest. In either case, the High Priest has only one wife. The Gemara asks: And perhaps neither she nor the original wife will die, and the High Priest then has two houses on Yom Kippur.

Rather, it is a case where the High Priest said to her, the woman designated: This is your bill of divorce on condition that you will not die on Yom Kippur. If she does not die, then she is divorced and he remains married to the original wife; if she dies, isn’t that original wife alive and he remains married to her alone? The Gemara asks: And perhaps the second one will not die and her bill of divorce will be a valid bill of divorce, meaning she is not his wife, but her counterpart might die, leaving the High Priest without a wife at all on Yom Kippur.

Rather, it is a case where the High Priest said to her: This is your bill of divorce on condition that one of you dies. If this one dies, that one is alive, and if that one dies, isn’t this one alive? The Gemara asks: And perhaps neither one of them will die, and he will then have two houses.

And furthermore, the question arises: Is a document of that sort a valid bill of divorce? Does a condition of that sort take effect? But didn’t Rava say: If a man says to his wife: This is your bill of divorce on condition that you will not drink wine for all the days of my life and your life, that is not severance. The bill of divorce in the Torah is called a bill of severance, meaning that for the document to be valid all connections between the husband and wife must be severed. If there is a provision in the document that maintains a permanent connection between the spouses, e.g., not to drink wine for all of her life, the document does not effect a valid divorce.

However, if one said to his wife: This is your bill of divorce on condition that you will not drink wine during all the days of the life of so-and-so; that is severance. Since the condition is not dependent on her and him but on the life of a third party, it is like any other condition in a divorce. Therefore, in the case of the High Priest, since the divorce takes effect only if neither of the women dies, that is a condition that maintains a relationship between the husband and wife for as long as she lives, which invalidates the divorce.

Rather, it is a case where the High Priest said to the second wife: This is your bill of divorce on condition that your counterpart, the other wife, will not die. If her counterpart, the first woman, does not die, the second woman is divorced; and if the first woman dies, isn’t the second woman alive and not divorced? The Gemara asks: And perhaps her counterpart will die in the middle of the Yom Kippur service, and it will become clear

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שני אינו ראוי לכ"ג משום איבה וגם אינו חוזר לכהן הדיוט שמעלין בקדש ולא מורידין. א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי. ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. אמר רב הלכתא כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו:
ר' יהודה אמר אף אשה אחרת מתקינין לו כו'.

והא רבנן נמי חיישי לשמא ומתקינין לו כהן אחר תחתיו. ודחי טומאה שכיחא מיתת אשתו לא שכיחא פתאום בלא חולי מילתא דלא שכיחא היא ומי סגי לה בתקנתא גרידא [כיון] דלא קנאה מה הועיל ושקלו וטרו בהא ואוקמה דמקדש לה וכניס לה ומגרש להו לתרווייהו על תנאי ללאה אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שלא תמות רחל חברתיך ואם מתה רחל לא ליהוי גט ואת אשתי.

הלכה כר׳ יוסי. הקשו בתוספות דהא במסכת סנהדרין גבי שריפת בת כהן דפסקי׳ הלכתא כדשלח רבין פריך תלמודא הלכתא למשיחא וכן בזבחים גבי כהן שפגל בעבודת חוץ דפסקי׳ הלכתא כר׳ שמעון והכא לא פרכי׳ הכי וכן בפרק בתרא דקדושין פסקי׳ הלכה כרבי יוסי דאמר עתידין ממזרין ליטהר ולא פרכינן מידי וכן בפסח שני פסקינן הלכה כרבי עקיבא דאמר גבי פסח שכל מלאכה שאי אפשר לה לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וגו׳ ולא פרכינן מידי. ותירץ רבינו חיים כהן ז״ל דלא פריך תלמודא הלכתא למשיחה אלא בדבר שיש בידו עבירה ולא תנהיג לימות המשיח כדכתי׳ ועמך כולם צדיקים כההיא דזבחים וסנהדרין דאית בהו עבירה. ויש להקשות על זה דהא לעיל פרכינן כיצד מלבישין לעתיד לבא לכשיבאו אהרן ובניו משה רבינו עמהם וההיא קושיא כהלכת׳ למשיחא היא וי״ל דהתם דאיכא לפרושה כיצד הלבישן לשעבר למסבר קראי הכי עדיף טפי מלאוקומה הלכתא למשיחא ומשום הכי [לא] מתמה עלה תלמודא. ור״י ז״ל תירץ בעיקר קושיין דכל הני דלא פרכינן עלייהו הלכתא למשיחא היינו משום דאית בהו שום נפקותא בזמן הזה כגון האי דרבי יוסי דהכא דנפקא לן מינה למי שהיה ממונה בשום מינוי כנשיאו׳ וכיוצא בו ונאנס והוצרכו להעבירו ומנו אחר תחתיו שאם עבר מאונסו חוזר למנויו ואין נוהגין בזיון בשני ועושין בענין שלא תהא שם איבה ושלא יורידו לשני וכענין ר״ג ור׳ אלעזר בן עזריה וכההיא דמסכת קדושין טעמא דרבי יוסי משום ממזרין שנטמעו נטמעו ונפקא מינה שלא לחוש בזמן הזה כ״כ למשפחה שנטמעו בה פסולין וההיא דפסח שני נפקא מינה לענין מכשי׳ מילה שאין דוחין שבת כדאמר ר׳ עקיבא גופיה בפר׳ המילה ואפסיק נמי הלכתא כוותי׳ התם וכי הדרי איפסיקא הלכתא כתרוייהו. ורבינו הגדול ז״ל היה אומר שכל אלו פלפולין ולא פירכי נינהו דבתלמודא פריך הלכתא למשיחא בתרי דוכתי ואתמהי׳ עליה דא״כ סדר קדשים לא נגמור אלא דרוש וקבל שכר. וכיון דכן תו לא חש תלמודא למיהדר למפרך הכא.

ומודה רבי יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. פרש״י ז״ל בשעבד בשמנה בגדי כהונה שאין איסורו אלא משום איבה אבל אם עבד בד׳ בגדים עבודתו פסולה דמחוסר בגדים הוא. (הגהה ישנה לאחד קדוש ז״ל הא דאמרינן ורבנן נמי הא חיישי לשמא כלומר וכי היכי דחיישי לטומאה אמאי לא חיישי למיתה כרבי יהודה ק״ל דהא טעמא דרבנן מפרש במתני׳ דא״כ אין לדבר סוף והשתא לא פרכינן אמאי לא אמרי לנפשיהו הכי דהא לקמן פרכינן לה. ונראה דטעמא דמתני׳ לדבריו דרבי יהודה אמרו ליה וזהו שפרש״י ז״ל בלשון המשנה א״כ דחיישת למיתה ולא כתב אי חיישינן למיתה כנ״ל).

מיתה לא שכיחא. פירוש ולא חיישינן לה הקשו בתוספות דבריש פרק ד׳ אחין תנן ד׳ אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו נשותיהן חולצות ולא מתיבמות. והוינן בה ש״מ יש זיקה דאי ס״ד אין זיקה האי ליבם חדא והאי ליבם חדא ומהדרינן לעולם אין זיקה והכא היינו טעמא די״ל אדמיבם חד מאית אידך וקא בטלה מצות יבמין ותירצו דהתם דאיכא זמן מרובה שאין מיבמין אלא לאחר שלשה חדשים הלכך חיישינן למיתה אבל הכא דחד יומא הוא לא חיישי רבנן למיתה ועובדא דסבתא דבפרק המפקיד דחיישינן דלמא שכיבא היא או ברתה שאני שביה כולהו איתנהו ביה.

א״כ אין לדבר סוף. פי׳ דכי היכי דמתה חדא מתה אידך נמי שפיר קאמרו ליה רבנן אמר לך ר׳ יהודה למיתה דחדא חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן. הקשו בתוס׳ דבההיא שמעתא דבפ׳ ד׳ אחין פרכינן אי הכי אפילו חמשה אחין נמי ניחוש למיתה דתרי ופרקי׳ דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן. והיינו דר׳ יהודה ואלו התם אמרינן לה אפי׳ לרבנן ותירצו דהתם כיון דזמן מרובה הוא למיתה דחד איכא למיחש ולא לתרי אבל הכא דלמיתה דיום אחד חיישינן כך הוא אחד כשנים ושנים כאחד פירוש לדבריהם דהכא דהאשה בריאה וחיישינן למיתתה משום שמא מזל או עון דכהן גורם שלא יכפר על ביתו כך יש לחוש שימותו שתיהן כמו אחת מהן. וא״ת והתם היכי פרכינן מעיקרא אי הכי אפילו חמשה נמי דהא רבי יהודה מפליג בין חד לתרי. וי״ל דקושיין התם לרבנן דהלכתא כוותיהו הכא. אי נמי אפילו לרבי יהודה ושאני הכא דמעלה עשו לכפרה לתקוני מאי דאפשר לתקן. ואם אתה אומ׳ אין לדבר סוף לא נתקן כלום. מה שאין כן התם דאפשר בחליצה.

ומי סגי ליה בתקנתא והא לאו אשתו היא ופרקינן דמקדש לה מבעוד יום. וא״ת ולמה לן כולי האי דשקלי׳ וטרי׳ בסוגיין דהא בתקנתא סגי. ולכי מתה קמייתא קנית ליה לאידך וי״ל דאין ה״נ אדינא דאורייתא אבל סוגיין אדינא דרבנן שאסרו משום שבות לכנוס אשה בשבת אי יום טוב משום דמיחזי כקונה קנין בשבת וכדאי׳ בפ׳ בתר׳ דביצה וכן בפ״ק דירושלמי דכתובות בהלין דכנסין ארמלין. עוד י״ל דאפילו מדאורייתא איכא למיחש שמא תמות באמצע עבודה בענין שלא יוכל לצאת לחוץ ולכונסה.

דכניס לה הוו להו שני בתים ורחמנ׳ אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים הקש׳ רבינו שמשון ז״ל דהא כתיב וישא לו יהוידע נשים ויולד בנים ובנות ותירץ דשמא זו אחר זו נשאן או שמא היה מגרש את אחת מהן ערב יום הכפורים על תנאי כדלקמן וכל זה נראה לו שהוא דוחק.

אי דמגרש לה הדרא קושיא לדוכתה. כלומר דליחוש רבי יהודה למיתה דאידך.

דמגרש לה על תנאי דאמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תמותי. פי׳ הרי זה גיטיך מעכשו אם לא תמותי שכל האומר על מנת כאומר מעכשו הלכך בין תמות זו ובין תמות זו ובין שלא תמות זו אין בכאן אלא אשה ראשונה. ולמיתה דתרוייהו הא לא חיישינן ופרכינן ודילמא היא לא מתה והויא מגורשת וכו׳ וזו הקושיא קלה היתה להבין ומאן דקא עביד אוקמת׳ שפיר ידע לה אלא שהתלמוד עביד כולהו אוקמתי דאפשר לומר להגדיל תורה ולהאדיר. וכן פרש״י ז״ל ובכולהו אוקמתי דעבדי׳ איכא לעיוני בחד מתלתא חששות דאפשר שלא תמות חדא מינייהו. או דמתה קמייתא לחודה או בתרית׳ לחודה דאלו למיחש למיתה דתרוייהו לא חיישי׳ לכולי עלמא כדאי׳ לעיל ובהני אוקמתי דעבדינן בסוגיין זימנין דליכא למיחש אלא לחדא כדפריך תלמודא בלחוד וזימנין דאיכא למיחש לתרתי ותלמודא לא פריך אלא חדא מינייהו כדבעי׳ לפרושי קמן. ובהני תלת אוקמתי קמייתא ליכא למיחש אלא למאי דפריך תלמודא.

אלא דאמר לה ע״מ שתמותי. פי׳ ביום הכפורים שאם תמות תהא מגורשת למפרע ונמצא שאין כאן עבודה למפרע אלא בבית אחד. וכן אם תמות חברתה ולא היא ליכא למיחש אלא מאי דפריך תלמודא דדילמא לא מתה חדא מינייהו ויש כאן שני בתים.

ה״ג הרי זה גיטיך ע״מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי: ולא גרסי׳ כל ימי חיי וחייכי וכדפריש׳ לה במסכת גיטין בסד״י. והא דאמרי כל ימי חיי פלו׳ הרי זה כריתות פרש״י ז״ל דאפילו הכי לא תנשא עד שימות אותו פלוני שמא תשתה יין ונמצאת א״א למפרע. נראה שדימה רבינו ז״ל לזו לההיא דתניא הרי זה גיטיך ע״מ שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ולאחר לא תנשא עד שתתן. אבל רבינו ז״ל אומר דלא דמו דהתם הוא שהתנאי בקום עשה ושמא לא תוכל לעשות אבל תנאי זה וכל כיוצא בו שהוא בלא תעשה אין חוששין לשמא יתבטל בידים וכן כתבו בתוספות.

אלא דאמר לה על מנת שלא תמות חבירתיך. פי׳ הלכך אם לא תמות אחת מהן או אם תמות זו ולא תמות חברתה הרי זו מגורשת ואין כאן אלא אשה ראשונה ואם לא תמות זו ותמות חברתה הרי זו אשתו בלבד ופרכי׳ ודילמא מתה חברתה בפלגא דעבודה והוא הדין אם תמות (היום) לאחר עבודה אלא דחדא מנייהו נקט תלמודא מפני שעל הרוב אין שהות ביום שתמות לאחר עבודה שהרי היום נשלם בעבודה. וכל התנאין הללו שהוא מתנה כולן תלויין במיתה דיום הכפורים לבדו וכדפרש״י ז״ל.

גירושין אחד מן התנאים שאדם צריך בהם הוא שיהא בו כריתות ואם יתלה הגט בדבר אחר שיהא תולה אותו בדבר שהוא באפשר לבוא לידי כריתות בחייה אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות שהרי כרת בינו לבינה וכשימות אותו פלוני לא ישאר לו עליה שום רשות ודבר זה יתבאר במקומו במסכת גיטין:

זה שביארנו במשנה שכ"ג שאינו נשאוי אינו עובד ביום הכפורים אפילו היתה לו ארוסה אינו עובד שאינה קרויה אשתו עד שתכנס וכן אם היו לו שתי נשים אינו עובד:

הלכה כר' יוסי. אין להקשות כאן הלכתא למשיחא כי היכי דפריך בזבחים פרק ב"ש (דף מה.) גבי פיגול ובסנהדרין (דף נא:) גבי שריפת בת כהן דהא הכא איצטריך בזמן הזה כגון אם העבירו זקן מנשיאותו שנוהגין בו כבוד כי ההוא מעשה דר"ג ור"א בן עזריה בברכות (דף כח.) וכן בקידושין (דף עב:) גבי ממזרים ונתינים כשרים לעתיד לבוא דפסק שמואל כר' יוסי ונפקא מינה למשפחה שנטמעה נטמעה כי אין לחוש כל כך פן יחזרו ויתגלו וכן בס"פ אלו דברים (פסחים דף סו.) דקאמר ר' עקיבא גבי הזאה שבות כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת כו' דמשמע נמי דאפילו מכשירין דאיכא כרת לא דחו שבות אבל יש לגמגם על ההיא דמנחות בפרק התכלת (דף נב:) דקאמר התם א"ר יוחנן הלכה כאבא יוסי בן דוסאי דאמר מפריש לה שני קמצים והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה דתנן חמשה קמצים הן כו' דמאי שייכא בזה בזמן הזה ושמא לא בא [אלא] לומר נראין דברי אבא יוסי בן דוסאי והתלמוד הקשה שר' יוחנן רגיל לומר דבריו אליבא דסתם משנה אי נמי רב יוסף הוא דמקשי הכי ולא שאר אמוראים ורבינו ארי"ה שמע בשם רבינו חיים אבי אמי נ"ע דלא שייך למיפרך הלכתא למשיחא אלא היכא שיש עבירה בדבר כגון פסול דזבחים ושריפת בת כהן דסנהדרין שהרי זה הדבר אין רגיל להיות שאינו צריך עד ימות המשיח וגם אז לא יהיה הדבר שיהיו כולם צדיקים אבל קשה לי קצת שמצינו בכמה מקומות שמתמה כך כדאמרינן לעיל כיצד מלבישן לעתיד לבא כשיחיו אהרן ובניו ומשה רבינו עמהם והיינו כמו הלכתא למשיחא שאינו צריך עכשיו כלל לכך וכן פרק בתרא דנדה וכי מתים לעתיד לבא צריכין הזאת שלישי ושביעי כו' מיהו התם אינו יודע לתרץ כלום:

מיתה לא שכיחא. וא"ת דהכא לא חיישי רבנן למיתה ואילו ביבמות בפ' ד' אחין (דף כו.) קאמר ודילמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין וי"ל דמילתא דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומא לא חיישינן וא"ת הא דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כח.) דפריך מהך הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד על ההיא דהלך למדינת הים הרי זה אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ומשני אביי הא ר"מ דלא חייש למיתה והא ר' יהודה דחייש למיתה רבא אמר לשמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא אבל אביי דלא מפליג בין שמא מת לשמא ימות משמע דלא חייש לשמא ימות אפילו לזמן מרובה יש לומר דמכל מקום לא חייש אביי לשמא מת לזמן מרובה אבל לשמא ימות לזמן מרובה מיהא חייש אי נמי אביי לית ליה טעם דאין זיקה אלא אית ליה יש זיקה כדהוה ס"ד מעיקרא בד' אחין ולית ליה כלל דבטול מצות יבמין:

למיתה דתרתי נמי חיישינן. וא"ת הא אמרינן בפרק ד' אחין אי הכי חמשה נמי ומשני למיתה דחד חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן י"ל דביום אחד כמו כן שיש לחוש למיתה דחדא יש לחוש למיתה דתרתי דהא והא לא שכיחא אבל לזמן מרובה שכיחא טפי מיתה דחדא ממיתה דתרתי אי נמי טעמא כדאמרינן בסוכה בפרק הישן (דף כד.) דמעלה עשו בכפרה ויש לחוש יותר ובסוכה בפרק הישן (דף כג:) פריך על ההיא דאביי אדאביי ומשני איפוך הא ר"מ הא רבי יהודה דלא חייש וטעם דר' יהודה דהכא משום מעלה אבל למסקנא דהתם לא צריכנא תו לטעם דאיפוך ולטעם דמעלה עשו בכפרה^א)צ"ל מיהו. (מודו) למאי דבעי למימר בפרק הישן דטעם דרבי יהודה משום דמעלה אע"ג דבעלמא לא חייש איכא שלש מחלוקות בדבר דרבי יהודה חייש דוקא בכפרה ור"מ אפילו בעלמא חייש ורבנן דהכא אפי' בעלמא לא חיישי:

דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזרז טפי. וא"ת מאי האי דקאמר לעיל ניחוש לשמא ומשני דחיישינן לטומאה משום דשכיחא מאי קושיא הא הכא קאמר דמתקינין לו כהן משום דלזדרז טפי ועל ידי כך הוא מתוקן אבל גבי מיתה אי אפשר לתקן אותה חששא דאין לדבר סוף י"ל דאף דגבי מיתה אי אפשר לתקן אותו נמי יש קצת לדבר סוף בשלש או ארבע מיהא ולהכי פריך כיון דחיישינן לטומאה שנוכל לתקן מיתה נמי תוכל לתקן ע"י שלש נשים או ארבע יהיה לדבר סוף ומשני טומאה שכיחא וכו':

ולא בעד שני בתים. ומה שכתוב (דברי הימים ב כ״ד:ג׳) וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות שמא ביוה"כ היה מגרש אחת מהן וצ"ע:

אלא דאמר לה הא גיטיך על מנת שתמותי. ה"ה דהוי מצי למפרך וכי האי גוונא מי הוי גיטא והאמר רבא הרי זה גיטיך ע"מ שלא תשתי יין כו' כדלקמן ועוד דאי מתה אין צריך כלל שתהא מגורשת ואי משום תחילת עבודה דבעינן באשה אחת מ"מ למה יש לו להתנות כלל על מנת שתמות כ"ש שאם לא תמות שצריך לגרשה יותר כיון שלא תמות חבירתה:

ע"מ שלא תמות. והוה מצי למיפרך נמי ניחוש דילמא מתה והוה ליה שני בתים מאותה שעה:

על מנת שתמות אחת מכם. הא לאו שינויא הוא דאי מתה קמייתא נמצא שמתה זאת [וזאת] מגורשת והוה ליה בלא בית:

כל ימי חיי וחייכי. אומר ריב"א דלא גרס כל ימי חיי דבפרק בתרא דגיטין (דף פג:) פריך מאי שנא מכל ימי חיי פלוני ומסיק כל ימי חיי וימי חיי פלוני הרי זה כריתות ומיהו י"ל הכא לפי טעות שהיה סובר שם מתחלה נקבע כאן:

דילמא מתה חבירתה בפלגא דעבודה. להכי לא נקט דילמא מתה בסוף היום והויא לה כולה עבודה בשני בתים משום דאפילו התנה על מנת שלא תמות לאלתר אחר עשיה מ"מ יש לחוש דילמא מתה בפלגא דעבודה:

ור' יהודא אמר לך למיתה דחדא חיישי' למיתה דתרי לא חיישי' בפ' לולב הגוזל אמרי' דר' יהודא לא חייש למיתה ומעלה עשו בכפר' ועמ"ש בפ' כל גט במהדורא תנינא.

דהדר מגרש לה קשיא לי ואמאי לא מתרץ לי' דכניס לה ביוה"כ אחר מיתת הראשונ' ומוכיח מיכן שאסור לכנוס אשה ביוה"כ וכ"ש בשבת עמ"ש בפ' משילין במהדורא תנינא ועיין מ"ש בפ' אחרי מות בפסיק וכפר הכהן אשר ימשח אותו שסתרתי זו ההוכחה.

גמרא לא צריכא דמגרש לה על תנאי דא"ל ה"ז גיטך ע"מ שתמותי ודילמא לא מייתא וה"ל ב' בתים אלא דא"ל ה"ז גיטך ע"מ שלא תמותי כו' וקם ליה בלא בית אלא דא"ל ע"מ שתמות אחת מכם מיתה הא קיימא כו' כצ"ל כדמוכח מפרש"י ותוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה הלכה כר"י כו' ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר כו' עכ"ל והיינו ממה שאמר ר"י ראשון חוזר לעבודתו וכ"כ התוס' בפ' ד' מיתות וק"ק דלהך מלתא לא הוה אצטריך למפסק הלכתא כר"י כיון דר"מ נמי קאמר הכי דראשון חוזר לעבודתו אחר שעבר מחמת אונס ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ע"מ שתמות אחת מכם כו' ודלמא מתה לה חדא מנייהו וה"ל גיטא כו' עכ"ל משמע דלאחת אמר ה"ז גיטיך ע"מ שתמות א' מכם ולשנייה לא אמר כלום וא"כ הוא לשונם מגומגם דלא ה"ל למימר ודלמא מתה לה חדא מינייהו אלא ודלמא מתה שניה וה"ל גיטא וקם ליה בלא בית כו' ודו"ק:

בד"ה כל ימי חיי כו' וכ"ש כל ימי חייכי אין זה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דאע"ג דאילו לא אמר אלא ע"מ כו' עכ"ל הלשון מגומגם קצת דאין התירוץ זה תולה בתירוץ דלעיל אקושיא קמייתא ועיין בתוס' פרק המגרש שכתבו שם לתרץ קושיא קמייתא והניחו בקושיא בתרייתא ודו"ק:

[גמרא אי מגרש לה הדרא קושיין לדוכתה. נל"פ דר"ל אף דבזה הוא תקנתא מעליא טפי כיון דכבר היתה אשתו. מ"מ עתה דגירשה לאו ביתו היא. ויש לכוין לזה גם פרש"י] :

רש"י ד"ה כל ימי חיי פלוני. שאינו אלא חשש שמא כו'. כצ"ל:

גמ' הלכה כר"י. עיין תשובת פנים מאירות ח"ב סי' נא:

שם הו"ל ב' בתים. עי' משנה למלך פ"ג הי"א מהל' עבדים:

הלכה כרבי יוסי ומודה ר"י וכו' ודברי התוס' עמ"ש בס' הקטן שער יוסף דף ב' ודף ג' ודף ק"ז ודף ק"ח:
וראיתי בס' מחנה ראובן שהקשה דלמה הוצרך ר"י לפסוק כר' יוסי הא כבר כייל ר' יוחנן עצמו בעירובין דף מ"ו ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואמרו שם ואצ"ל ר"מ ור' יוסי וכו' ותירץ דהוצרך לזה משום דבהוריות דף י"א אמרו דר"ש ס"ל כר"מ וה"א דהלכה כמותם דיחיד ורבים הלכה כרבים ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' נ"א הרגיש בזה ונדחק ובמ"כ לא דק בזה עכ"ד ואיני יודע אמאי קאמר שתירוץ הרב פנים מאירות הוא דוחק ולא דק הלא מה שתירץ הרב פמא"י היינו דאצטריך משום דאיכא סתמא פ"ק דמגילה כר"מ והוא תירוץ ברור דאם סתם לן תנא כר"מ תו לא משגחינן דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי והוא תלמוד ערוך פ' זה בורר דף ז"ך ע"ש ומשו"ה ר' יוחנן הוצרך לומר הלכה כר' יוסי והוא מעין דוגמת תירוץ שלו. ואם נפשך לומר דאין זה סתם משנה דמהדר לאשכוחי אין בין ל"ק דהא גופה אשמעי' ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי משום דהסתם אינו סתם גמור ומתוך הדברים אמורים יראה המעיין דמה שכתבתי בעניותי בס' הקטן שער יוסף דף ג' באמצע ע"א ומ"מ אכתי ק' קושית הרב פמא"י וכו' הוא אגב שיטפא. אלא דשם נמי בע"ג שיטה י"א כתבתי א"נ דההיא דפ"ק דיומא אצטריך משום סתמא דמגילה ודוק הטב:
איברא דמה שסיים שם הרב פמא"י וז"ל אך לפ"ז כיון דאשמועינן ר' יוחנן דאפי' בבריתא ואפילו היכא דסתים מתני' כר"מ הלכתא כר"י תו לא היה צריך לומר הלכה כר' יוסי בפלוגתא דר' יהודה וי"ל וכו' עכ"ל מלבד מה שיש להעיר בתירוץ הרב ז"ל כאשר כתבתי בס' הקטן שער יוסף סוף דף ב'. עוד בה דמאי קשיא ליה אמאי אצטריך ר' יוחנן אבריתא דעירובין לו' הל' כר' יוסי כיון דאפי' היכא דסתים כר"מ הלכה כוותיה. ולימא מר איך ר' יוחנן פסק נגד סתם משנה ומוכרח דיש טעם בעיקר לפסוק או דמסתבר טעמיה או משום דמעשה רב ולא חשביה סתם וכיוצא ומאחר שכן היינו דאצטריך לומר בההיא בריתא דערובין הלכה כר' יוסי ועיין מה שכתבתי בעניותי בשערי והבן כי אין רצוני להאריך:
ומה שכתב עוד בס' מחנה ראובן על פי מ"ש מהר"י קולון שרש קס"ה דהכללים אינם בדברים שאינם נוהגים ובזה יישב לשון מרן הכ"מ פ"ג דעבדי' דתהי עליה הרב מש"ל והק' על מהריק"ו מתוספות פסחים דף ע"ז עש"ב אני תמיה עליו איך חשב לישב בזה דברי מרן דהדבר ברור דמרן לא סבר הכי כמו שיראה הרואה בכסף משנה בקדשים וטהרות דתמיד הוא ההולך קדמת הכללים. ומה שתמה עליו מהתוס' דפסחים אשתמיטיתיה דמהתוס' בשבת דף ע' משמע כמהריק"ו כמ"ש הרב חוות יאיר גם נעלם ממנו תוס' זבחים דף ו' דהוו נגד מהריק"ו כמו שהק' הרב מגן אברהם סי' רי"ח. ותו דאעיקרא דדינא פירכא דכבר כתבו התוס' דמהא דר' יוסי דסוגיין נפקא מינה לזמן הזה וכלל מהריק"ו אינו אלא למידי דלא נ"מ לדידן וכן כתב הרב הגדול מהר"ש אלגאזי בסוף ס' לחם סתרים בקונט' הכללים על הא דמהריק"ו ע"ש:

ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. מכאן קשה עמ"ש הגאון הרב פני יהושע ז"ל בשיטתו למגילה דף ט' מהש"ס דלר' יוסי עבודתו פסולה בח' בגדים. ואנכי תולעת הקשתי זה להגאון ז"ל עצמו יאיר עינינו בתורתו והתחיל לישב ואני הדל הייתי דן לפני[ו] בקרקע ושתק לי. וכבר כתבתי באורך מאי דקשיא לי הצעיר על הרב ז"ל בספרי הקטן שער יוסף דף ג' ע"ב ע"ש:

אמרי לך רבנן טומאה שכיחא וכו' פירש"י על ידי קרי או על ידי התזת צנורא מפי עם הארץ וכן פירש"י במשנתנו דמשו"ה מתקנין לו כהן אחר אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה ע"ש וראיתי להריטב"א בחידושיו דבמשנתנו פירש שמא יארע בו פסול פי' פסול קרי או שאר טומאות המעכבות אותו מלעבוד עבודה עכ"ל והוא כדפירש"י ובסוף פרקין כתב הריטב"א וז"ל ולא אירע קרי אבל שאר טומאו' אירעו לפי שהקרי היה מגונה ומכוער שפורש מגופו משא"ב בשאר טומאות דשרץ או נבילה וטמא מת וכגון יוסף בן אלם שנתזה צנורא של ע"ה על בגדיו עכ"ל והגם דכתב דלא אירע קרי אבל שאר טומאות אירעו ניחא להריטב"א לפרש במשנה שמא יארע בו פסול קרי דהא חזינן דלא היו מניחין לכ"ג לאכול ערב יה"כ חלב וביצים וכו' א"כ לא היו סומכין על הנס ומאחר שכן גם מה שמתקנין כהן אחר שמא יארע בו פסול היינו קרי או שאר טומאה. ובירושלמי סוף פרקין אהא דלא היו מניחין אותו לאכול חלב וכו' פריך ולא מנסים שהיו נעשין בבה"מ א"ר אבין על שם לא תנסו אמר ר' יוסי ברבי בון כאן במקדש א' כאן במקדש שני. ועמ"ש הרב מהר"ם יצחקי (בסוף) [בס'] אור יקרות בריש מכילתין ונעלם ממנו הירושלמי הזה ורמזו המגיה. ומה שהקשה שם דהא לא היו מניחין אותו לישן וכו' ומהו הנס לק"מ ופשוט. ובס' מחנה ראובן בריש המסכת' הביא מהתי"ט פ"ג דדמאי דמתקנין כהן אחר דאין סומכין על הנס וכתב דאכתי קשה לאביי בפסחים דף ס"ד דסמכינן אניסא וכו' ומסיק דאביי סבר כתירוץ שני דהירו' ע"ש ומוכח דכונתו דהא דמתקנין כהן אחר וכיוצא היינו במקדש שני ומ"ש אביי דסמכינן אניסא היינו במקדש ראשון וק' דמהש"ס שם בפ' תמיד נשחט מוכח דאביי גם במקדש שני אמרה דהא מייתי עלה מאי דתנן שאין העזרה ננעלת וכו' כעקביא בן מהללאל והיה בבית שני ואני בעניי הארכתי בענין זה בס' הקטן שער יוסף דף ק"ו ע"ג ובקונט' אחורי תרעא שם:

א"כ הו"ל שני בתים וכו' הקשו התוס'ישנים דהכתיב וישא לו יהוידע נשים שתים וכן הקשה הריטב"א בשם רבינו שמשון ע"ש וכן השיג הראב"ד על הרמב"ם ועמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ל"א דף קי"ח ע"ד ע"ש ויש שם טעיות הדפוס:

כיון דאמרי אי איכא למיחש חיישינן נמי למיתה דתרתי נימרו נמי בטומאה אי איכא למיחש חיישינן נמי לטומאה דתרי ואין לדבר סוף: זריז הוא. ונשמר מן הטומאה אבל מיתה אין מסורה בידינו: בתקנתא. בהזמנה: הדרא קושיין. דשמא תמות: על מנת שתמותי. ביוה''כ ואם מתה בו ביום נמצא גט למפרע ואין כאן אלא בית אחד ואם לא מתה היא ומתה חבירתה נשארה לו זאת שאין הגט גט וכל סוגיא זאת אין תירוצין שבה יכולין לעמוד כי יש להן תשובות רבות ואינו אלא כי מלמדין אותנו ואם תאמר כן יש להשיב כן ואינו משיב כל תשובות שיש להשיב כי באחת הוא מסלקו לתרץ בענין אחר עד שהעמידה על מכונה: ודילמא לא מייתה. ואין הגט גט: ע''מ שלא תמות. ואי לא מתה כדקאמר. הוה ליה גיטא למיפרע: כהאי גוונא. שהתנאי תלוי בחייה מי הוה גט: אין זה כריתות. שהרי כל ימי חייה קשורה בו ואנן כריתות בעינן: כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות. ותינשא לאחר מיתת פלוני וגם מהיום הוא גט שאם קלקלה אין כאן חיוב אשת איש שאינו אלא כחשש שמא תשתה יין בחיי פלוני: שלא תמות חברתיך. ואי לא מתה חבירתה הוה לה גט למפרע ואין כאן אלא בית אחד:

הלכה כר' יוסי. תימה הילכתא למשיחא דכי ה''ג פריך בזבחים פרק ב''ש (דף מה.) ובפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נא:) ויש לומר דאיכא נפקא מינה אפילו בזמן הזה לפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררתו וגם נוהגין כבוד בשני כי ההוא מעשה דר''ג וראב''ע וההיא דבפ' קמא דתענית (דף ד:) דפסיק כר''ג דאמר בז' במרחשון שואלין הגשמים ומוקי לה בזמן שבית המקדש קיים י''ל דנפקא מינה אפילו בזמן הזה לבני [בבל דאית] להו פירי בדברא כדאיתא התם והא דאמר בפסחים פ' אלו דברים (ד' סו.) גבי פסח כלל אמר ר''ע כל מלאכה שאי אפשר לעשות מע''ש דוחה את השבת ופסיק בגמרא (דף סט:) הלכה כר''ע יש לומר דנפקא מינה לענין מילה ואע''ג דגבי מילה נמי פסיק רב יהודה הכי בפרק ר''א דמילה (שבת דף קלג.) מ''מ פסיק הכי בתרי דוכתי לאלומי פיסקא דמילה וקשה (דבס''פ התכלת (מנחות ד' נב.)) פסיק כר''ש וכאבא יוסי בן דוסתאי גבי חביתי כ''ג וי''ל דאין הש''ס תופס זה בקשיא הילכתא למשיחא אלא רב יוסף מקשה אותו בפרק ד' מיתות (סנהדרין שם) ובפרק בית שמאי אבל הש''ס אינו חושש כי היכי דמהדר ליה לרב יוסף בפרק בית שמאי אלא מעתה (כו') שחיטת קדשים לא ניתני ורבי' חיים כהן זצ''ל תירץ דלא פריך הכי אלא היכא דאיכא תרתי הילכתא למשיחא ועבירה כגון ההיא דפרק ב''ש דאיירי בפיגול ובפרק ד' מיתות גבי בת כהן שזינתה וכיון דאיכא תרתי מילתא דלא שכיחא היא ולא הוי ליה למיפסק הילכתא במילתא דלא שכיחא כלל: דמגרש לה על תנאי. המתרץ היה דעתו לתרץ כדמסקינן דלחדא אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שאכנס לבית הכנסת אלא שבעל הש''ס לא מסיק למילתיה של המתרץ והולך ומדקדק בפירוש דמילתיה דאמר לה על מנת שתמותי כו' כלומר היכי בעית למימר על תנאי אי דאמר לה על מנת שתמותי ודילמא לא מתה והוו להו שני בתים אלא דאמר לה על מנת שלא תמות וכו' אהא נמי איכא למיפרך וכו' עד מסקנא דמילתא כולה מדברי בעל הש''ס שדקדק מעצמו פירושא דמילתא דשינויא דעל תנאי ולא מיתוקמא ליה אלא כדמסיק דלחדא אמר ע''מ שלא תמות חברתיך וכו' ותדע שהוא כן דכל הנך אלא דאמר לה הם מדברי המקשה שהולך ומדקדק מכח קושיות עד שהוא יורד על האמת דבכולם יש דל''ת אלא דאמר ובשינויא בתרא גרס אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע''מ שאכנס לבית הכנסת ולפי שהמקשה בעצמו מסיק כך ואין דעתו להקשות על אותו תירוץ גרסינן לחדא ול''ג דלחדא בדל''ת: על מנת שתמותי. הוה מצי למיפרך א''כ אמאי מגרש לה י''ל איכא למימר על מנת שתמותי בפלגא דעבודה הלכך מגרשה דלא ליהוו עד ההיא שעתא שני בתים: על מנת שתמות אחת מכם. הוה מצי למיפרך ודילמא מתה לה חדא מינייהו והוה ליה גיטא וקם ליה בלא בית אלא ניחא ליה טפי למיפרך ודילמא לא מתה ולא חדא דהא שכיח טפי: כל ימי חיי וחייכי כו'. תימה לר''י דבפרק המגרש (גיטין דף פג:) אמרינן אמר רבא ה''ז גיטיך ע''מ שלא תשתי יין כל ימי חיי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ופריך מאי שנא חיי פלוני דדילמא מיית ומקיימה ליה לתנאיה חיי דידיה נמי דילמא מיית וכו' עד אלא כל ימי חייכי אין זה כריתות כל ימי חיי וחיי פלוני הרי זה כריתות והשתא קשה דסוגיא דהכא אינה לא כדאמר ס''ד מעיקרא התם ולא כמסקנא ועוד הקשה ר''י מאי האי דאי לא תלא אלא בחיי חבירתה לחודא הוי גט ובשביל שתלה או בחייה או בחיי חבירתה מיגרע גרע ונ''ל דנקט הכא לישנא דמעיקרא ודמסקנא דהתם וה''פ והאמר רבא כל ימי חיי היינו לישנא דמעיקרא וכ''ש כל ימי חייכי אין זה כריתות פירוש בין שאמר כל ימי חיי כדמעיקרא בין שאמר חייכי כדמסקנא דהתם אין זה כריתות והכא כל ימי חייכי הוא וא''כ פריך שפיר לכל לישני דהתם דאע''ג דאילו לא אמר אלא ע''מ שתמות חברתיך הוי גיטא השתא דתלה התנאי נמי במיתתה איכא למימר דמיגרע גרע דכל היכא דאיכא תנאי דאפשר דמקיים במיתתה ויחולו קיום התנאי והגט בשעת מיתתה אין זה כריתות והכא נמי אי מייתא איהי ברישא הרי חל קיום התנאי והגט ביחד במיתתה ולא דמי להיכא דאמר על מנת שתמות חברתיך דכי מייתא חבירתה ברישא חייל גיטה בחייה של זאת ואי היא מייתא ברישא לא חל גיטא: [ועי' תוס' גיטין פג: ד''ה כל כו' שהניחו סוגיא זו בקושיא]: אלא דאמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתמות חברתיך. נראה לפרש דאמר לה נמי הא וקאי אמאי דסליק מיניה דשני דאמר ע''מ שלא תמות חברתיך ופריך ודילמא מייתא בפלגא דעבודה כו' ומשני דאמר לה תרוייהו לישני הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך ואמר לה נמי על מנת שתמות חברתיך בפלגא דעבודה דאי לא אמר לה אלא על מנת שתמות חברתיך הוה ליה למיפרך ודילמא לא מייתא חבירתה והוו ליה שני בתים והא שכיחא טפי דלא מתה כדפי' לעיל [ד''ה ע''מ שתמות] אלא על כרחך מיירי דאמר לה תרוייהו לישני:

יומא יג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף יג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד