יומא טו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

ורבנן מסבירים פסוק זה: מאי קאמר רחמנא בהקדמת הטבת הנרות לקטורת? שבעידן הטבה - תהא כבר מוקטרת כבר הקטורת.

דאי לא תימא הכי, אלא הטבת הנרות כולן תהא לני הקטורת וכפשט הכתוב, שממנו למד אבא שאול, תיקשי לך: בסדר העבודה שבין הערבים, דכתיב [שמות ל ח] "ובהעלות אהרן את הנרת בין הערבים - יקטירנה לקטורת", האם הכי נמי, גם כאן נאמר דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטורת של בין הערבים, וכמו משמעות הפסוק לדברי אבא שאול בסדר העבודה בבוקר!?

וכי תימא הכי נמי.

הרי זה לא יתכן. כי והתניא:

אמר הכתוב בסדר עריכת המנורה [שמות כז כא]: "יערוך אותו - מערב עד בקר.

למדנו מכאן: תן לה שמן מידי ערב, ואפילו בלילות הקצרים, בתקופת תמוז, כמדתה בלילות הארוכים בתקופת טבת, שתהא דולקת המנורה והולכת כל הלילה מערב ועד בקר.

דבר אחר: "מערבעד בקר" - אין לךעבודה של היום שכשרה להעשות מערב עד בקר לאחר הדלקת הנרות אלא עבודה זו בלבד [והיינו, שהיא צריכה להעשות אחרונה לעבודות היום].

אלא בהכרח, מאי קאמר רחמנא בפסוק "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה" - שבעידן בזמן הדלקה של הנרות תהא כבר מוקטרת הקטורת.

ואם כן, הכא נמי משמעות הכתוב בסדר עבודות הבוקר היא - בעידן הטבה תהא מקטר קטורת.

ואילו אבא שאול אמר לך: שאני התם בעבודת הערב, שגזירת הכתוב היא שתהא הטבת הנרות אחר הקטורת, דכתיב בסדר עריכת המנורה "יערוך אותו מערב עד בוקר".

רב פפא אמר תירוץ אחר ליישב את הסתירה בין משנתנו למשנה להלן: לא קשיא.

הא, משנתנו הסוברת שהקטורת היא לפני הטבת הנרות, היא לפי רבנן.

ואילו הא, המשנה להלן, שמפייסים את הקטורת אחר הנרות היא לפי אבא שאול.

ופרכינן: במאי אוקימתא למתניתין דהכא - כרבנן, ולמשנה להלן בענין הפייס - כאבא שאול.

אם כן, אימא סיפא בפרק שלישי, בסדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים בבוקר:

הביאו לו את התמיד, קרצו [שחטו], ומרק וגמר כהן אחר את השחיטה על ידו [עבורו].

נכנס להקטיר את הקטורת ולהיטיב את הנרות.

ובהכרח שסיפא זו - אתאן היא לפי רבנן.

והאם יתכן לומר שרישא וסיפא הם לפי רבנן, ואילו מציעתא [המשנה של פיס] היא לפי אבא שאול!?

אמר לך רב פפא: אין, כן!

רישא וסיפא - רבנן, ומציעתא - אבא שאול.

ומבארת עתה הגמרא: בשלמא אביי, לא אמר לא תירץ כרב פפא, היות ולומר שרישא וסיפא הם לפי רבנן ומציעתא כאבא שאול - לא מוקים לה, ין רצונו להעמיד בדוחק הזה.

אלא רב פפא - מאי טעמא לא אמר כתירוצו של אביי?

אמר לך רב פפא: תירוצו של אביי קשה, כי לפי דבריו, שנינו במשניות את סדר הטבת הנרות שלא כסדר הנכון, שהקדים התנא לשנות את הטבת שתי הנרות שהיא מאוחרת לפני הטבת חמשת הנרות, שהיא קודמת.

שהרי לדברי אביי, תנא שנה התנא ברישא, במשנתנו, את דין הטבת שתי נרות [ולכן הקדים את הקטורת], והדר, ואחר כך, במשנה של פיס, שנה את הטבת חמש נרות, שהקטורת אחריהם.

ואביי אמר לך שאין זה קשה.

כי במשנתנו לא נקט התנא את סדר העבודה, אלא רק אורויי בעלמא הוא דקא מורי, שלמדנו מה הן עבודות היום שעוסק בהן הכהן הגדול, ואילו את סדרא של העבודה הא הזאת - הדר תני ליה בפרקים הבאים, לפי הסדר הנכון של חמש נרות, קטורת, ולאחריה שתי נרות, והכל לפי רבנן.

וחוזרת הגמרא לבאר את המשנה בענין זריקת דם התמיד:

גופא: בא לו לקרן מזרחית צפונית - נותן מזרחית צפונית. מערבית דרומית - נותן מערבית דרומית.

ותני עלה: רבי שמעון איש המצפה משנה בתמיד; בא לו לקרן מזרחית צפונית - נותן מזרחית צפונית, מערבית דרומית - נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה.

והוינן בה מאי טעמא דרבי שמעון איש המצפה לשנות את סדר מתן דם התמיד משאר העולות?

אמר רבי יוחנן משום חד דבי מבית מדרשו של רבי ינאי:

אמר קרא במדבר כח טו] במוסף ראש חודש: "ושעיר עזים אחד לחטאת לה' - על עלת התמיד יעשה, ונסכו".

"על עולת התמיד" משמעותו: עולת התמיד, אמנם עולה היא, ובכל זאת אמר רחמנא: עביד בה בעולת התמיד "מעשה חטאת".

הא כיצד?

נותן מתנת דם "אחת שהיא שתים" על הקרן המזרחית צפונית, כמעשה עולה, שהרי היא עולה, אך לאחר מכן, נותן מתנת דם "שתים שהן שתים", שמפסיק בין שתי הנתינות ונותן כל אחת לחוד, כמעשה חטאת.

והוינן בה: וליתן תחילה "שתים שהן ארבע" כמעשה עולה רגיל, ורק אחר כך יתן "ארבע שהן ארבע" כמעשה חטאת!?

ומשנינן: לא יתכן. היותו לא מצינו דמים שמכפרין וחוזרין ומכפרין.

ופרכינן: מהי הטענה של "שלא מצינו"?

וכי מצינו דמים שחציין ניתנים כדין חטאת וחציין כדין עולה?

אלא - על כרחן הקישן הכתוב לעשות כן.

אם כן, הכא נמי, ביחס לחזור על כל סדר החטאת לאחר סדר העולה נאמר שיש לעשות כן - בעל כרחן הקישן הכתוב!

ומשנינן: התם, בשינוי מתן הדמים השני, לתתו בפיסוק, אין זה שינוי גדול משאר העולות, שהרי הוא ניתן באותה הקרן, ואין זה אלא "פסוק מתנות" בעלמא היא, ולכן מסתבר שרק בכך דיברה תורה.

ועוד הוינן בה: וניתיב ניתן מתן דם "אחת שהיא שתים" למטה מחוט הסיקרא, כמעשה עולה, ו"שתים שהן שתים" למעלה מחוט הסיקרא, כמעשה חטאת!

ומשנינן: לא מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה.

ותמהינן: וכי לא מצינו דמים שחלקן למעלה וחלקן למטה!?

והתנן: לקח הכהן הגדול את דם הפר, והזה ממנו [לפי הנחת הגמרא עתה] נוכח הכפורת, הזאה אחת למעלה מאמצע הכפורת, ושבע הזאות למטה מאמצעה!?

ומשנינן: הזאות אלו לא היה למעלה מאמצע הכפורת ולא למטה לה, אלא הזאות כאדם המצליף.

ומבארת הגמרא: מאי כמצליף?

מחוי הראה רב יהודה בידו: כמנגדנא, כשליח בית דין המלקה את המחייב מלקות מכה אחר מכה במקום אחר בגוף. שתחילה מכה על מקום מרוחק ממנו, ובהדרגה הוא מקרב את המלקות על גוף המולקה לכיוון מקום עמידתו של המלקה.

אך עדיין יש להקשות: וכי לא מצינו דמים שחלקם למעלה וחלקם למטה?

והתנן: הזה ממנו, מהדם המעורב מדם הפר והשעיר, על "טהרו" של מזבח הזהב שבע פעמים.

ומניחה הגמרא עתה: מאי לאו, האם אין הכונה במילה "טהרו", שהוא מזה שבע פעמים על צד הדופן של מזבח, אפלגיה, בגובה חציו, דמזבח.

וכמו דאמרי אינשי בהגיע חצות היום, בצהריים: "טהר טיהרא", שהוא פלגא דיומא?

וכיון שמזה על אמצעו, הרי חלק מהדם נופל מעל האמצע וחלק מתחתיו. ^[46]

אמר רבה בר שילא: לא לנתינה על חצי גובהו של מזבח התכוונה המשנה לומר.

הערות

^[46] והתוס' מבארים שכונת הגמרא לומר שחלק מהמתנות ניתן על ארבע קרנות המזבח, וחלק על דופן המזבח, תחתם.

בעידן [בזמן] הטבה תהא מקטר (מקטיר) קטורת, ולא לאחר מכן. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] ולא תפרש ש"יקטירנה" שבסוף המשפט אין פירושו איחור זמן, אם כן ההקטרה בין הערבים, דכתיב [שנאמר] בה: "ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה" (שמות ל, ח) הכי נמי [כך גם כן] תאמר דברישא [שבתחילה] מדליק הוא נרות והדר [ורק אחר כך] מקטיר קטורת של בין הערבים?! וכי תימא הכי נמי [וכי תאמר כך הוא גם כן] ואכן גם בבין הערבים יהיה כן הדין, והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב בתורה: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם" (שמות כז, כא)

ופירשו: תן לה למנורה שמן מדתה, כדי שתהא דולקת והולכת כל הלילה מערב ועד בקר. דבר אחר: "מערב עד בקר" — ללמד שאין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. משמע שהדלקת המנורה היא העבודה האחרונה בסדר עבודות היום במקדש, ולכן על הקטורת להיות קודם לה. אלא מאי קאמר רחמנא [מה אמרה התורה] לענין "בין הערבים יקטירנה" — ללמד כי בעידן [בזמן] ההדלקה תהא מקטר (מקטיר) את הקטורת, אם כן הכא נמי [כאן בבוקר גם כן] בעידן [בזמן] הטבה תהא מקטר קטורת. זה הסבר שיטת חכמים.

ואבא שאול אמר [יכול היה לומר] לך וליישב את הדברים לשיטתו כך: שאני התם [שונה שם] כיון דכתיב [שנאמר]: "יערוך אותו" (שמות כז, כא) ו"אותו" משמעו למעט: דווקא אותו ולא אחר, ולכן ההדלקה שבערב נעשית בסוף העבודה, לאחר הקטרת הקטורת, אבל בבוקר, שאין מיעוט זה בכתוב, נוהגים כפי הסדר האמור בפסוק.

רב פפא אמר תירוץ אחר לסתירה שבין המשניות: לא קשיא [קשה]; שכן שתי המשניות ביומא אינן לשיטה אחת, הא [זו] המשנה שבה משמע כי הקטורת קודמת — כשיטת רבנן [חכמים], הא [זו] שבה מקדימים את הנרות — כדעת אבא שאול היא. על רב פפא מקשים: במאי אוקימתא למתניתין דהכא [במה, כיצד, העמדת את משנתנו כאן] כרבנן [כשיטת חכמים] ואילו את סדר הפייס בפרק השני הסברת שהוא כשיטת אבא שאול,

אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה במסכת שלנו (להלן יומא לא, ב): הביאו לו לכהן הגדול ביום הכיפורים את התמיד, קרצו (שחט את רובם של שני הסימנים) ומרק (גמר) כהן אחר את השחיטה על ידו בשבילו, כדי שיוכל הכהן הגדול למהר ולקבל את הדם, ואחר כך נכנס להקטיר את הקטורת ולהיטיב את הנרות. אם כן אתאן [באנו, הגענו] שוב לשיטת חכמים שהקטורת קודמת לנרות, ואם כן לשיטה זו מגיעים למסקנה תמוהה כי רישא וסיפא [תחילתה וסופה] של מסכת יומא כשיטת רבנן [חכמים] ואילו מציעתא [אמצעה] כשיטת אבא שאול! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב פפא: אכן, רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת רבנן [חכמים] ומציעתא [ואמצעה] כשיטת אבא שאול. שכיון שאין המשניות ממש צמודות זו לזו, אף שאין צירוף כזה מצוי, הרי הוא אפשרי.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] ומובן, כי אביי לא אמר כדברי רב פפא שנימוקו בידו, כי המשך המשניות מסייע לדעתו, ואילו לשיטה זו רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת רבנן [חכמים] ומציעתא [ואמצעה] כשיטת אבא שאול לא מוקים לה [איננו מעמיד אותה] לפי שהיא סברה תמוהה. אלא רב פפא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כאביי ודחק עצמו להסבר זה? אמר לך [היה יכול לומר] שאף לדעת אביי הסבר זה דחוק הוא, כי לדעתו: תנא ברישא [שנה בתחילה] דין הטבת שתי נרות שהוא מאוחר יותר, והדר [וחזר ושנה] במשנה המביאה סדר הטבת חמש נרות שהוא מוקדם להטבת שתים? ולכן מוטב להסביר שהדבר כרוך במחלוקת, מלהעמיד בדרך זו.

ואביי שאינו חושש לקושי זה אומר כי מה ששנינו במשנתנו מה היה הכהן הגדול עושה כל שבעה, אורויי בעלמא [הוראה כללית בלבד] הוא דקא מורי [שהוא מורה] על הדברים שעשה, בלא למנותם כסדרם, וסדרא הא הדר תני ליה [ואת הסדר הרי חזר ושנה אותו] כראוי, ולא הקפיד על כך בתחילה.

א אגב הדיון הוזכרה מחלוקת חכמים ור' שמעון איש המצפה בסדר הקרבת קרבן התמיד עתה באים לדון בהלכה זו לגופא ולפרטיה. וכך שנינו: בא לו הכהן לקרן מזרחית צפונית של המזבח — נותן מן הדם בקרן מזרחית צפונית, בא לו לקרן מערבית דרומית — נותן מן הדם בקרן מערבית דרומית. ותני עלה [ושנויה עליה] בברייתא: ר' שמעון איש המצפה משנה את ההלכה בתמיד, שלדעתו בא לו לקרן מזרחית צפונית — נותן הזאה בקרן מזרחית צפונית, בא לקרן מערבית דרומית — נותן הזאה אחת מערבה ואחר כך נותן הזאה דרומה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון איש המצפה לשנות בתמיד משאר קרבנות העולה?

אמר ר' יוחנן משום חד דבי [משמו של חכם אחד מבית מדרשו] של ר' ינאי: אמר קרא [הכתוב]: "ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד יעשה ונסכו" (במדבר כח, טו) ומלשון הכתוב "על עולת התמיד" למד, כי קרבן התמיד עולה היא, ומפני שסמך הכתוב סדר עשיית החטאת לקרבן התמיד, בכך אמר רחמנא [הכתוב]: עביד [עשה] בה גם מעשה חטאת.

הא כיצד אפשר לעשות שתהא עולת התמיד דומה למעשה חטאת? הריהו מחלק את המתנות באופן שחציין כעולה וחציין כחטאת בדרך זו: נותן קודם מן הדם מתנה אחת שהיא שתים שמזה מן הדם על קרן המזבח במקצוע שהדם מתחלק לשני הצדדים כמעשה קרבן עולה רגיל, ואחר כך נותן שתים שהן שתים כמעשה חטאת שאת דם החטאת היו מזים ארבע מתנות נפרדות בארבעה קרנות. ומקשים: אם שיהא התמיד דומה לקרבן החטאת וליתן [ושיתן] שתי מתנות מלאות, ראשית שתים שהן ארבע כמעשה עולה ואחר כך יתן ארבע שהן ארבע כמעשה חטאת!

ודוחים: לא מצינו דמים שמכפרין וחוזרין ומכפרין, וכיון שכבר הזה את הדם וכבר סיים את מעשה הכפרה בהזאת עולה, שוב אינו יכול להתחיל בסדר אחר של כפרת חטאת. ומקשים: זה אינו נימוק, כי אם כן וכי מצינו דמים שהן חציין חטאת וחציין עולה? אלא על כרחן יש לומר כי הקישן (השווה אותם) הכתוב ואמר שבמעשה התמיד יש לשנות מן הרגיל. הכא נמי [כאן גם כן] נוכל לומר: בעל כרחן הקישן הכתוב לתת שתי מתנות מלאות, קודם מתנות עולה, ואחר כך של חטאת.

ומשיבים: אין הדברים דומים, כי התם [שם] בדברי ר' שמעון איש המצפה פסוק (חילוק) מתנות בעלמא היא [בלבד הוא], שבעצם אין הבדל יסודי אם נותן אותה נתינה של דם בזריקה אחת והיא מתחלקת לשני הצדדים, או מחלק אותה מתחילה לשנים. ושואלים מצד אחר: הלא אפשר לעשות שתהא עולת התמיד דומה לחטאת באופן אחר: וניתיב [וניתן] אחת שהיא שתים למטה מחוט הסיקרא, כמעשה עולה, ויתן עוד שתים שהן שתים למעלה מחוט הסיקרא, כמעשה חטאת!

ודוחים: לא מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה, ואין נתינת דם אלא או כולו בחציו התחתון של המזבח (כברוב הקרבנות) או כולו בחציו העליון (כמו בחטאת). ומקשים: ולא? וכי לא מצאנו כעין זה?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: הזה ממנו מדם הפר שמכניסים לבית קודש הקדשים הזאה אחת מאמצע עובי הכפורת כלפי מעלה ושבע הזאות נוספות מאמצע עובי הכפורת כלפי מטה. הרי מצינו נתינה שחלקה למעלה וחלקה למטה!

ודוחים: אין זה דומה, כי שם לא היתה זו חלוקת הדם להזאה בחצי העליון וחצי התחתון של עובי הכפורת, אלא הכוונה שתהיה ההזאה כמצליף שיהיו מתנות הדם לא זו על גבי זו, אלא זו מתחת לזו, וכולן היו אכן ניתנות רק בחלק אחד של הכפורת. ומסבירים: מאי [מה פירוש המילה] "כמצליף" — מחוי [היה מראה] רב יהודה בידו, כמנגדנא [כמלקה ברצועה] שאינו מכה במקום אחד אלא אחת מתחת לחברתה.

ומקשים עוד: ולא? וכי לא מצינו דם הניתן חציו למטה וחציו למעלה? והתנן [והרי שנינו במשנה] לענין מתנות הדם על גבי מזבח הקטורת: הזה ממנו על טהרו של מזבח שבע פעמים. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא אפלגיה [על אמצע גובה קירו] של המזבח כדאמרי אנשי [כדרך שאומרים אנשים]: טהר טיהרא [צהרו הצהריים] ופירושו הוא פלגא דיומא [חצי היום], ולכן לשון "טהרו של מזבח" כוונתו להביע מחציתו של המזבח. ומכיון שחובה להזות על המזבח שבע פעמים, קיים קושי לדייק במקום ההזאה ונמצא שבמציאות היתה נתינה למעלה ולמטה!

ודוחים: אמר רבה בר שילא: לא כך יש לפרש לשון "טהרו של מזבח",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It means: At the time of the removal of the ashes you shall burn the incense, and no later. As, if you do not say so but explain that the phrase: He shall burn the incense, at the end of the verse means after cleaning the lamps, then with regard to the burning of the afternoon incense, with regard to which it is written: “And when Aaron lights the lamps in the afternoon he shall burn it” (Exodus 30:8), in this case too, does it mean that initially the priest lights the lamps and only then burns the afternoon incense? And if you say indeed, that is so, wasn’t the following taught in a baraita with regard to the verse: “Aaron and his sons will set it in order to burn from evening until morning before the Lord; it shall be a statute forever throughout their generations on behalf of the children of Israel” (Exodus 27:21)?

And the baraita explains: Give the candelabrum its measure of oil so that it will continue to burn all night from evening until morning. Alternatively, the phrase: From evening to morning, teaches that you have only this service that is valid when performed from evening to morning. Apparently, lighting the candelabrum is the final daily Temple service and the incense is not burned after the lamps are lit. Rather, what is the Merciful One saying in the phrase: “And when Aaron lights the lamps in the afternoon he shall burn it.” This teaches that at the time of the lighting of the lamps you shall burn the incense, and no later. If so, here too, in the morning, at the time of the removal of the ashes you shall burn the incense, and no later. This is the rationale for the opinion of the Rabbis.

And Abba Shaul could have said to you in response: It is different there, with regard to the burning of the afternoon incense, as it is written: “Aaron and his sons will set it [oto] in order.” The term oto is exclusionary: Only in the afternoon is it critical that the lighting of the lamps be the last service performed and that it follow the burning of the incense. However, in the morning, where there is no exclusionary term, the sequence of the verse is observed: First attending to the candelabrum and then burning the incense.

Rav Pappa said a different resolution to the contradiction between the mishnayot. This is not difficult, because each mishna is in accordance with the opinion of a different tanna. This mishna, in which the burning of the incense is first, is in accordance with the opinion of the Rabbis; and that mishna, in which the lighting of the lamps is first, is in accordance with the opinion of Abba Shaul. The Gemara questions Rav Pappa’s resolution: In accordance with the opinion of which tanna is the mishna here established? It is in accordance with the opinion of the Rabbis. The sequence in the mishna where the lottery is discussed is in accordance with the opinion of Abba Shaul.

Say the latter clause of that mishna as follows: They brought him the sheep for the daily morning offering that he slaughtered by cutting most of the way through the gullet and the windpipe. And a different priest completed the slaughter on his behalf. And then he entered the Sanctuary to burn the morning incense and to remove the ashes from the lamps of the candelabrum. If so, we have again arrived at the opinion of the Rabbis that burning the incense precedes attending to the lamps, which leads to the difficult conclusion: The first clause and the last clause of the mishna in tractate Yoma are in accordance with the opinion of the Rabbis, and the middle clause is in accordance with the opinion of Abba Shaul. Rav Pappa could have said to you: Indeed, the first clause and the last clause are in accordance with the opinion of the Rabbis, and the middle clause is in accordance with the opinion of Abba Shaul. Although this is not common, because these mishnayot are not directly juxtaposed, it is possible.

The Gemara asks: Granted, Abaye does not say in accordance with the opinion of Rav Pappa, as he is not willing to establish the first clause and the last clause in accordance with the opinion of the Rabbis and the middle clause in accordance with the opinion of Abba Shaul. However, with regard to Rav Pappa, what is the reason that he did not say in accordance with the opinion of Abaye and instead prefers an uncommon and difficult resolution? Rav Pappa could have said to you that the resolution proposed by Abaye is difficult as well, as according to Abaye in the first clause of the mishna it was taught with regard to the removal of the ashes from two lamps, which is performed later, and only then taught the removal of the ashes from five lamps, which is performed before the ashes of the two lamps are cleared. Therefore, Rav Pappa prefers to establish that the mishnayot reflect a tannaitic dispute rather than to accept this reversal of the order.

And Abaye holds that this is not difficult and could have said to you that the first mishna, which describes the routine of the High Priest during his seven days of separation, teaches a general directive describing the services with which the High Priest must be familiarized prior to Yom Kippur, without concern for the sequence. And in terms of the sequence, the mishna then teaches it in the context of the actual performance of the services.

§ The Gemara cites a dispute between the Rabbis and Rabbi Shimon Ish HaMitzpa. The Gemara proceeds to analyze the matter itself: The priest comes to the northeast corner of the altar and sprinkles once on the northeast corner. From there he proceeds to the southwest corner and sprinkles once on the southwest corner. And it was taught in the Tosefta concerning this mishna: Rabbi Shimon Ish HaMitzpa changes the sprinkling of the blood of the daily offering vis-à-vis the sprinkling of blood of all other burnt-offerings. The priest comes to the northeast corner and sprinkles once on the northeast corner. However, when he proceeds to the southwest corner, he sprinkles on the west side of the altar and then sprinkles on the south side. The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Shimon Ish HaMitzpa, who changes the sprinkling of the blood of the daily offering vis-à-vis the sprinkling of blood of all other burnt-offerings?

Rabbi Yoḥanan said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yannai that the verse states: “And one goat as a sin-offering to the Lord; it shall be offered aside from the daily burnt-offering and its libation” (Numbers 28:15). From the phrase: Beside the daily burnt-offering, it is derived that the daily offering is a burnt-offering, and from the juxtaposition of the sacrifice of the sin-offering to the daily offering, the Merciful One said: Perform with it the procedure of a sin-offering.

And how can this be accomplished? It can be accomplished by performing half of the sprinklings according to the procedure of a burnt-offering, and half according to the procedure of a sin-offering. One sprinkles one sprinkling that is two, i.e., one sprinkles the blood on the corner of the altar so that the blood is divided between the two sides, in accordance with the procedure of a standard burnt-offering. Then he sprinkles two sprinklings that are two, in accordance with the procedure of a sin-offering. The blood of a sin-offering is sprinkled in four separate actions, one on each of the four corners of the altar. The Gemara asks: And if the objective is to have the daily offering sacrificed like a sin-offering, let him sprinkle the blood in a manner that will accomplish both: First, two sprinklings that are four in accordance with the procedure of a standard burnt-offering, and then four sprinklings that are four in accordance with the procedure of a sin-offering.

The Gemara rejects that proposal: We did not find a case of blood that atones and then again atones. Once the blood was sprinkled and brought atonement by following the procedure of the burnt-offering, one cannot then begin the rite of atonement of a sin-offering. The Gemara asks: And did we find the blood of an offering, half of which is sprinkled as a sin-offering and half of which is sprinkled as a burnt-offering? Rather, perforce, say that the verse juxtaposes them and commands that the blood of the daily offering be offered half as a burnt-offering and half as a sin-offering. Here too, perforce, say that the verse juxtaposes them and commands two separate sprinklings: The sprinkling of a burnt-offering followed by the sprinkling of a sin-offering.

The Gemara responds: The two suggestions are different. There, in the statement of Rabbi Shimon Ish HaMitzpa, there is no radical divergence from the standard burnt-offering; it is merely dividing the sprinklings. Instead of sprinkling the blood on the corner so that it falls on two sides of the altar, one sprinkles the blood on each of the two sides separately. In contrast, performing two independent acts of sprinkling is a radical divergence. And the Gemara suggests an alternative manner in which the daily offering could be offered like a sin-offering. Let us sprinkle one sprinkling that is two below the red line painted halfway up the altar, in accordance with the procedure of a standard burnt-offering, and sprinkle another two sprinklings that are two above the red line on the upper half of the altar in accordance with the procedure of a sin-offering.

The Gemara rejects this: We did not find a case of blood half of which is sprinkled above the red line and half of which is sprinkled below the red line. One either sprinkles all the blood on the lower half of the altar, as in the case of most offerings, or entirely on the upper half of the altar, as in the case of sin-offerings. The Gemara asks: And is there really no case of that sort? Didn’t we learn in a mishna: The High Priest took the blood of the bull into the Holy of Holies and sprinkled from the blood one time upward and then seven times downward? Apparently, the blood of an offering can be sprinkled part upward, toward the upper part of the thickness of the Ark cover, and part downward, toward the lower part of the thickness of the Ark cover.

The Gemara rejects this: That is not a case of half the blood sprinkled upward and half sprinkled downward. Instead, that sprinkling was like a matzlif; the sprinklings were not performed one above the other, but rather one beneath the other, and all were sprinkled in a row on the Ark cover. The Gemara explains: What is the meaning of like a matzlif? Rav Yehuda demonstrated with his hand; it means like one who whips. One who whips another does not strike in one place but directs one lash beneath another.

The Gemara asks: And is there really no case of that sort? Didn’t we learn in a mishna with regard to the sprinkling of blood on the incense altar: He sprinkled seven times from the blood on tohoro of the altar. What, is it not referring to the middle of the side of the altar, as people say: Clear noon [tihara], that is the middle of the day? In other words, tohoro refers to halfway up the altar. Now, since the blood was sprinkled on the altar seven times, inevitably some of the blood landed above the midpoint and some of it landed below the midpoint.

Rabba bar Sheila said: No, that is not the meaning of tohoro.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב פפא אמר ל"ק. ולא תימא בקטרת מפסיק להו אלא כ"ע בדם התמיד מפסיק להו ומתני' דהכא רבנן דתני מקטיר ואח"כ מטיב ופייס לאבא שאול דתני מטיב ואחר כך מקטיר איני והתנן בפ' שאחר הפייס הביאו לו את התמיד [דף לא ע"ב] קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ונכנס להקטיר את הקטרת ולהיטיב את הנרות אתאן לרבנן אמר רב פפא אין רישא וסיפא [רבנן] ופייס לאבא שאול וקשיא ליה לאפסוקינהו בקטרת דאי ס"ד בקטרת מפסיק להו קתני בפ' הראשון מקטיר ומשלים הטבת ב' נרות ועדיין לא שנא הטבת ה' נרות שהן קודם לקטרת (אבל) [אלא] בפר' שאחריו אלא רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול.

ואביי אמר לך לעולם מתני' כולה רבנן ובקטרת מפסיק להו והכא הוראה בלבד קתני שכ"ג הוא מקריב [ומקטיר] והוא מטיב. וסדורן אח"כ שונה אותו בפר' השני שנה מטיב ה' נרות ומקטיר ובפר' השלישי שנה מקטיר ומשלים הטבת ב' נרות:

גופא בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה כו'. ותני ר' שמעון איש המצפה משנה בתמיד מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה. מ"ט דכתיב ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה עשה מעשה חטאת בעולת התמיד קאמ' רחמנא לפיכך צריך בה לעשות מעשה עולה ומעשה חטאת.

הא כיצד נותן בחודו של קרן מזרחית צפונית אחת ונחשבת לו כשתים שכך מעשה ההזאה [כל הזאה הנתנת בחודו של קרן כשתי ההזאות] היא חשובה ודין העולה שתים בחודם של קרנות ונחשבות ארבע והחטאת דינה ארבע מתנות על ד' קרנות לפיכך אח"כ נותן בו (שהן) שתים אחת מערבה ואחת דרומה כמעשה חטאת ואע"ג שדם החטאת נזרק למעלה מחציו של מזבח ודם העולה היה נזרק למטה מחציו של מזבח.

תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר. פרש״י שהיה נותן בה בכל ערב חצי לוג כמדת לילות של טבת שהם ארוכים ואם היה מותיר בלילות הקצרים יותיר. והתוספות פירשו בשם ר״י ב״א ז״ל כי כן בבא שהיה ממונה על הפקיע כדאי׳ במס׳ שקלים הוא היה עושה הפתילות והוא היה יודע לכוין בעובי הפתילות ודקותם בענין שלא יותיר כלום. וקשה על זה דהא בפר׳ דלקמן אמרי׳ אמר אביי מעיקרא הוה אמינא מאי פקיע פתילת׳ כדתנן מבלאי מכנסי הכהנים היו מפקיעין כו׳ כיון דשמעת׳ להא ולא עוד אלא שהיה לוקח מן הממונה כפקיע אמינא מאי פקיע נגודא. ומיהו אפשר כי אדם אחר היה ממונה על הפתילות כדרך שפי׳ ר״י ב״א ז״ל.

אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא זו. כלומר שהטבת נרות של בין הערבים היתה מאוחרת לכל העבודות. ודייק לה מדכתיב יערוך אותו מערב עד בוקר אותו בלבד אתה מטיב מערב באחרית הכל והיינו דכתיב בסמוך שאני התם דכתיב אותו.

ואביי א״ל אורויי בעלמא הוא דקא מורי הכא. כלו׳ דלא נחית תנא הכא אלא לומר דברים שהיה עוסק כהן גדול כל שבעה ונקט אגב אורחיה דקטורת קודם לשתי נרות אבל סדרא דענינא לקמ׳ תני לה.

עביד בה מעשה חטאת. פי׳ דבכל עולות דעלמא נותן שתי מתנות שהן ארבע חד כמין גם בקרן צפונית מזרחית וחד כמין גם בקרן דרומית מערבית ובעולת התמיד אמר רחמנא שיעשה בה כמעשה חטאת להפסיק מתנות קרן דרומית מערבית לשתים.

התם פסוק מתנות בעלמא הוא. פי׳ דלהפסיק מתנה אחת לשתים לא חשיב שינוי וחדוש בעולת כ״כ.

וניתיב חדא שהיא שתים. כו׳ פי׳ דכיון דמשנה במתנות של קרן דרומית מערבית לעשותם כדין חטאת היה לו לעשותם למעלה מחוט הסקרא כדין חטאת שהזאותיה למעלה. והתנן הזה ממנו א׳ למעלה ושבע למטה פי׳ גבי הזאות הפר שעושה ביום הכפורים על פני הכפורת בין הבדים תנינן לה לקמן. וקס״ד שלא היו כלם זו תחת זו אלא אחת למעלה מכנגד חצי עובי הכפורת ולמעלה והשבע מכנגד חצי עובי הכפורת ולמטה. או לאורך הכפורת או לרחב עובי הכפורת דאלו בגופו של כפורת לא ס״ד כלל דהא על פני הכפורת כתיב אלא כולן היו בארץ מ״מ מקצתן היו למעלה ומקצתן למטה: ופרקינן דלא יהיב להו אלא כמצליף ופריש רב יהודה כמנגדתא כלו׳ כשליח ב״ד המלקה מלקות ארבעים פרש״י שאינו נותן כולם במקו׳ אחד אלא זו למטה מזו תכופות וסמוכות. והאי דקתני א׳ למעלה ושבע למטה אינו אלא לענין תכונת ידיו כדתניא שהיה באחת מצדד פני ידיו כלפי מעלה וגבו למטה ובשבעה היה מצדד גבי ידיו למעלה כאלו פונין למטה והקשו בתוספות דכיון דקתני כמצליף משמע דכולה מלתא הות כמצליף ועוד לא מצינו בשום מקום שלא יהא המלקה נותן ההלקאות במקום אחד והנכון כמו שפר״שי ז״ל דכולה מלתא כמצליף להכות הן במקו׳ אחד ממש או זו סמוכה לזו ובלבד שתהא עד טיבורו ומיהו פעמים שהלוקה ידיו כלפי מעלה ופעמים כלפי מטה כי כשמכין אותו לפניו היו ידיו ואצבעותיו פונות למטה וכשמכין אותו לאחוריו היו פונין למעלה. וכן הכהן המזה אינו מתכוין אלא שלא יצאו ההזאות מחוץ עובי הכפורת וכשיפלו לארץ אינו מקפיד אם כולן נופלות במקום אחד או זו סמוכה לזו אלא שבאחת יצדד ידיו למעלה ובשבע יצדד ידיו למטה כדפרש״י ז״ל וכדתניא עלה לקמן. והקשו בתוספות בשם הרב ר׳ אלחנן ז״ל מעיקרא מאי מקשי תלמודא דהא בפי׳ תנינן לה לקמן במתני׳ גופה לא היה מתכוין לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וי״ל דאיהו קס״ד דלעולם ההזאות א׳ למעלה ושבע למטה כפשטה אלא שהוא לא היה מתכוין להזאה אם תהיה כלפי מעלה או תפול למטה אלא שיתכוין כמצליף שלא יצא מטבורו הכא נמי ההזאות יתכוין כי לא יצאו מחוץ לעובי הכפורת וההזאות ממילא נופלות כמצדד ידיו זו למעלה ואלו למטה ואי נמי דמעיקרא לא הוה ידעי׳ מאי כמצליף ותלמודא תריץ דפירושא כמנגדנא וכדאמ׳ ותו לא קשיא מידי ודכותה בתלמודא. והתנן הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים מאי לאו אפלגא דמזבח כדאמרי אינשי טהר טיהרא פרש״י ז״ל דקס״ד דטהרו של מזבח ר״ל בכנגד חצי גבהו מבחוץ מלשון נהרים שהוא חצי היום וכיון שנותן שבע הזאות במקום זה לא סגיא שלא יהו מקצתם למטה ומקצתם למעלה. והקשה ריב״א ז״ל דמאי קושיא דהא ודאי כיון דכונתו לתתם כולם בכנגד חציו אע״פ שמקצת׳ מתפשטי למעלה ומקצתם למטה וכולם סמוכות זו לזו לא חשיב הא מקצתם למעלה ומקצתם למטה. לכך פי׳ ז״ל דהכי פריך דהא מלבד הזאות הללו היה מזה למעלה בקרנות כדכתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וכדתנינן לקמן וכיון דכן כי הדר מדי למטה כנגד חצי גבהו הוה ליה מקצת דמים למעלה ומקצת דמים למטה ופרקינן דכולהו למעלה ומאי טהרו של מזבח אמצע גגו של מזבח וקרי ליה טהרו מפני שהיה לו לסלק משם כל עפר הקטורת והגחלים שנשארו שם שיהא המקום צח ונקי להזות עליו:

ולענין ביאור זו שאמרו דאלת"ה בין הערבים דכתיב ביה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ר"ל שאף הטבת הנרות בין הערבים מצות עשה מיהא מאי איכא למימר ברישא מדליק והדר מקטיר וכו' והתניא מערב עד בוקר שיתן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר ושיערו חכמים חצי לוג אף ללילי תקופת טבת ולא שתהא קושיתו מכאן שאע"פ שנותן כשיעור זה אינו נמנע מהטבתן ודישונן בערב אלא שהוא מקשה ממה שאמרו אח"כ דבר אחר מערב עד בוקר אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד ר"ל הטבת נרות שאף בלילה כשירה מה שאין כן בשאר עבודות אלמא שהיא כשירה אף בלילה וזהו אחר הקטורת שאין קטורת אלא ביום אלא על כרחך כך ביאור העניין שבשעת הדלקה תהא כבר התימורת עולה ומה ששאלו לרב פפא מ"ט לא אמר כאביי והשיבו תנא רישא הטבת שתי נרות וכו' בתמיהא הוא קודם רישא זה שנשנה בפרק זה ר"ל מה ששנו במשנתינו מקטיר קטורת ומטיב שכבר פירשנוהו על הטבת שתי נרות וסיפא מה ששנו בפרק שני כ"ה א' שהוזכרה הטבת נרות בפייס שני והוא על הטבת חמש נרות וקטורת בפייס שלישי והאיך אפשר שיזכיר הטבת שתי נרות שהיא מאוחרת קודם הזכרת הטבת חמש נרות שהיא קודמת ותירץ אביי שזו שבמשנתינו לא דקדק בה להזכירם על הסדר שלא חשש אלא להזכיר העבודות הנעשות בכהן גדול ולא חשש להזכירם על הסדר וזהו לשון איירויי הוא דקא מיירי ובפרק שני נקט לי' סידורא ר"ל שהזכירם על סדר עשייתם רישא וסיפא מה שהוא בשני פרקים אינו אלא מפני שפרקי מסכתא זו כולם סובבים על עניין אחד רצוף וכולם כפרק אחד:

זריקת דם עולה אינה שוה לזריקת דם חטאת וזה שזריקת דם עולה היא בשתי זריקות על שני זויות המזבח באלכסון מחוט הסיקרא ולמטה אחד מזרחית צפונית תחלה מפני שכל פונות שהוא פונה צריך שיהיו לימין המזבח והכבש היה בדרום ועולין בו מצד המערב והיה פוגע בו תחלה בקרן מזרחית דרומית ולא היה נותן בו דמים שאותו הקרן לא היה בו יסוד כמו שיתבאר ומאחר שהוא לשם צריך הוא להקיף את המזבח עד שיגיע למקום הראוי לזריקה והרי פוגע תחלה במזרחי צפוני ואע"פ שבמתן דם עולה אינו עולה לכבש שהרי על הרצפה עומד והכלי בידו ונותן את הדם דרך זריקה שהרי למטה מן החוט הם ניתנים מ"מ הואיל ובחטאת שדמיו ניתנים בעליונות הקרן צריך לעלות בכבש דרך הדרום אף בכל מתן דמים אע"פ שנתנים למטה מתחיל להקיף מדרך הדרום והוא שאמר שכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ומתוך כך יוצא לו מקרן זה לקרן מזרחית צפונית ונותן שם מתנה אחת כשתים ואח"כ סובב והולך למערבית דרומית ומכוין כוון יפה על הקרן שיהא הדם מקיף בשתי הרוחות והוא ענין שתי מתנות שהן ארבע ועל שתי מתנות אלו הוא אומר בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה בא לו לקרן מערבית דרומית נותן מערבה דרומה ומ"מ ר' שמעון חולק בדבר לומר שהראשונה מתן אחת כשתים ר"ל שבא לו לקרן מזרחי צפוני ונותן מתנה אחת כשתים אבל כשבא לו למערבי דרומי נותן שתי מתנות גמורות ר"ל מערבה ואח"כ דרומה ושתיהן למטה מן הסיקרא וממה שנאמר במוספי ראש חדש שעיר עזים אחד לחטאת על עולת התמיד ועולת התמיד ודאי עולה היא ואמר רחמנא שדי ביה מעשה חטאת כלומר מקצתו כחטאת ומקצתו כעולה ואי אפשר לומר שיעשו בה שתיהן שתים שהן ארבע כעולה וארבע גמורות כחטאת שלא מצינו דמים מכפרים שתי פעמים וכן אי אפשר לומר אחת שהיא שתים למטה מן הסיקרא כעולה ושתים גמורות למעלה שלא מצינו דמים חצים למעלה מן הסיקרא וחצין למטה אלא שמ"מ אין הלכה כדבריו אלא שתיהן שוות למתנה אחת כשתים ונעשו שתי מתנות שהן ארבע וזהו דין תמיד שבכל יום וכל קרבן עולה וכן הדין באשם ושלמים אבל חטאות הנאכלות דמן טעון ארבע מתנות גמורות כל אחת בקרן אחד מחוט הסיקרא ולמעלה:

כשם שמצוה להטיב את הנרות בשחרית על הדרך שביארנו כך בערב ולא עוד אלא שמתחילה אין מחנכין את המנורה בהדלקה אלא מבערב ונותן שם שמן כדי שיעור לילה ויום ומשעת חינוך ואילך שחרית וערבית שוים לענין זה הטבה בבוקר הטבה בערב וכולן מצוה אחת אין ביניהם הפרש אלא שאותה של שחרית תלוי זמנה בקטורת הטבת חמש קודם לקטורת והטבת שתים לאחר הקטורת ושל ערב כולם לאחר הקטורת ואם רצה אפילו בלילה וי"א שאותה של ערב היא הדלקה גמורה ונתינת שמן ובלשון מקרא העלאה ושל שחרית אינה אלא דישון ותיקון אלא שמדליק אותם שכבו ובלשון מקרא הטבה ומנאום בשתי מצות וכן י"מ שאין הדלקה בשחרית אלא אם מצאן שכבו מדשנן ומניחן חוץ משתים המזרחיים שצריכין להיות דולקות כל היום מערבי מצד עצמו ומזרחי לעשות שני לו מערבי וכדעת האומר מזרח ומערב היו עומדות כמו שביארנו בראשון של שבת ואין הדברים נראין:

עבודת יום הכפורים אינה אלא בכ"ג ומתוך שאין שחיטה וקבלה יכולין ליעשות כאחד כשהביאו לו את התמיד מקרצו במהירות ר"ל ששוחט בו רוב שנים לבד וממהר ליטול את המזרק וכהן אחר ממרק בשבילו ר"ל שגומר שחיטת הסימנין בשבילו ואין זה עבודה בכהן אחר הואיל ונשחט רובן של סימנין ודבר זה יתבאר בסדר העבודות בפרקים הבאים:

חטאות הנשרפות דמן נכנס לפני לפנים ומזין שם ופר ושעיר של יום הכפורים דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות בין בדי הארון אחת למעלה כנגד עביה של כפורת ושבעה למטה מאמצע עובי הכפורת ולמטה ולא שיכוין בהם למעלה ולמטה אלא כולן היו למעלה בין הבדים ולא נאמר למטה אלא שמפזר הזאותיו ואינו מדקדק בהן להיותן במקום אחר אלא כמצליף ר"ל המלקה שאינו מכוין להכות במקום אחד אלא שמכוין בראשונה להיותה בעליונות אותו מקום המכוון להזאה ר"ל בין הבדים ואח"כ אינו מקפיד אם ירדו אם יעלו אלא שמ"מ מכוין הוא לאותו הצד ר"ל בין הבדים כמו שיתבאר במס' זו נ"ג ב' ואח"כ מערב שני הדמים ר"ל דם הפר ודם השעיר ומזה ארבע הזאות על ארבעה קרנות שבמזבח (החיצון) [הפנימי] וחוזר ומזה על טהרו של מזבח זה שבע פעמים וטהרו של מזבח אין פירושו נקודת אמצעו בכותליו ומלשון טיהרא שהוא חצי היום שלא מצינו דמים חצין למעלה וחצין למטה אלא פירושו גלויו של מזבח מלשון כעצם השמים לטהר ופירושו גגו של מזבח במקום המערכה שהיו מדשנין אותו ומגלין קרקעו בדישון זה ומזין לשם:

אין לך עבודה מערב ועד בקר אלא זו בלבד. פי' שיוכלו לאחר אותה כל כך ובמנחות פריך הרי אברים ופדרים שכשרין כל הלילה ומשני ליה ובתמיד נשחט (דף נט.) איכא מאן דאמר דלא איירי אלא בעבודת פנים כגון קטרת אבל פסח מאוחר אחר נרות ולדידיה איכא למימר הכי נמי באברים ופדרים:

תן לה מידתה. פי' בקונטרס שלעולם יתן חצי לוג שמן שכך שיערו חכמים ואם יותיר יותיר ובתוס' ריב"א כתב שבלילי תמוז היו עושין פתילות עבות ובלילי טבת בינוניות ומיהו לשון תן לה מידתה משמע שלכולם היו פתילות בינוניות וריב"א הביא ראיה דאמרינן בירושלמי ר' שמואל בר רב יצחק בעי מעתה בתקופת טבת חצי לוג לכל נר ותקופת תמוז חצי לוג לכל נר א"ר יסא אין מן הדה לית שמע כלום בן ביבאי היה ממונה על הפקיע וממזג את הפתילות וסבירא ליה להאי אמורא דעל הפקיע לאו היינו נגדא כדאמר לקמן בפרק שני (דף כג.):

נותן מזרחה צפונה. דעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע כדתניא באיזהו מקומן (דף נג:) יכול זורק זריקה אחת ת"ל סביב אי סביב יכול מקיפו בחוט ת"ל וזרקו הא כיצד שתי מתנות שהן ארבע ואיכא סביב בקרנות:

הזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה. ותימה להר"ר אלחנן מאי ס"ד הא בהדיא קתני לקמן בפרק הוציאו לו (דף נג:) והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף י"ל דס"ד דהכי קאמר לא למעלה ממש במשכו של מעלה ולא למטה ממש:

כמנגדנא. פי' בקונטרס כמלקה זה שאינו רוצה להכות הארבעים במקום אחד וקשה שאין זה מפורש בשום מקום בתלמוד אבל לא תיקשי מאי אחת למעלה ושבע למטה כיון דזו למטה מזו וי"ל שיש לחלק בין אחת^א)צ"ל לשבע. לשתים שכאן מצדד גב ידו למעלה וכאן מצדד גב ידו למטה כדאמרינן פרק הוציאו לו (דף נה.) ורבינו הזקן פי' כמנגדנא כשמכה אותו שלוקה מוטה על העמוד ומכין אותו שליש מלפניו ושני שלישים מאחוריו נמצא שאצבעותיו למעלה כשמכה מלפניו ואצבעותיו למטה כשמכה מאחוריו והכי נמי כשהזה מלמעלה אצבעותיו למעלה וגב ידו למטה וכשהזה למטה אצבעותיו למטה וכולן היו נוגעות בקרקע ולא בכפורת כדאמרינן בפרק הוציאו לו (שם) וכן פי' בערוך:

כמצליף. פי' בערוך יודע כמביא למעלה כמאן דמצליף בקונסא:

הזה על טהרו כו'. פירש בקונטרס על חציו וא"כ א"א שלא תהא אחת למעלה מחציו והאחרות למטה ורבינו חננאל גריס איני והא תנן בפרק הוציאו (דף נח:) אחר שהזה למעלה [בקרנות] מזבח הזהב חוזר ומזה על טהרו של מזבח ז' פעמים כו' אלמא מדם א' נותן למעלה בקרנות המזבח ולמטה בחציו ועוד גרס בפר"ח והאיכא שיריים שהן למטה אחר שהזה על הקרנות [ומשני] שיריים לא מעכבי ואנן מיירינן במלתא דמעכבא בדם דהיינו עיקר כפרה והאיכא שיריים של דם הפר ושל דם השעיר הניתן בפנים [דאיכא מ"ד] דמעכבי ומפורש בס"פ הוציאו לו (דף ס:) ובזבחים בהשוחט והמעלה (דף קיא.) אלמא יש ממנו בקרנות המזבח ולמטה ומשני בחד מקום אמרינן וכל זה היה במזבח הפנימי למעלה ובחיצון למטה משמע שכל זה היה בספר ר"ח אבל אינו בספרים שלנו ובזבחים פרק בית שמאי ברישיה (דף לח:) איתא להך גירסא:

מאי נחו חפנגי' דמזבח כו' פירש המורה וכיון דז' הזאות מזה א"א לצמצם שאל מהם למעלה ולמטה ורבינו חננא"ל זצוק"ל פי' הנה מדם אחד נתן למעלה בקרנות ולמטה בחציו ודרבינו חננאל מסתבר:

בפרש"י בד"ה רישא וסיפא דסדר יומא רבנן כו' בתמי' דכל מסכת זו כמשנה א' שעסוקה כולה בסדר כמות שהן הפסוקים סדורין והולכין עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה תנא ברישא כו' בתמיה דאוקי אביי כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה אימא סיפא כו' וס"ל אפילו לאבא שאול דם התמיד ברישא כו' עכ"ל וצ"ל דרב פפא לא קים ליה דבעי הפסקה בנרות ודו"ק:

גמרא אימא סיפא הביאו לו אה"ת כו' אתאן לרבנן. והא דהשמיט התנא הטבת ב' נרות. ותירץ התוס' בד"ה אורויי לא יעלה כאן דהא ביוה"כ לכאורה היו כולן בכ"ג. וכן מה שהשמיט דישון מזבח הפנימי עמש"כ לעיל (יב) בס"ד:

גמ' שם אלא ר"פ מ"ט ל"א כאביי א"ל תנא ברישא כו' והדר הטבת ה' נרות. ק"ל הא מתניתין דהכא גם לר"פ ע"כ בהטבת ב' נרות ומתניתין דפייסות אף לאביי היה הפייס על כל הז' נרות ואם דקטורת קדמה להטבת ב' נרות מ"מ הפייס דנרות קודם לה מפני הה' נרות דקדמי לה בהטבתן. ודוחק לומר דלרבנן הוה פייס בפ"ע על הב' נרות אחר פייס הקטורת בפייס הד' עם העלאת אברים מן הכבש למזבח. ועוד דא"כ מ"ק לקמן (כו) לא ראב"י א"ל דר"י כו' דא"כ בצרו להו פייסות לימא דס"ל פייס הד' להב' נרות כרבנן. וזה י"ל דכיון דס"ל דלהעלאת אברים למזבח לא היה פייס בפ"ע אלא מי שזכה בהעלאתם לכבש הוא מעלה אותן למזבח אף דהוה הפסק ביניהם בשארי עבודות לכן גם בהטבת הנרות ודאי מי שזכה בהה' יזכה בהב':

גמ' שם וניתב כו' שתים שהן שתים למעלה כמעשה חטאת. ר"ל בקרן אחת רק שתהיינה מופסקות. וכמעשה חטאת דקאמר לא קאי רק אלמעלה ואמופסקות:

תד"ה אימא. עי' כה"ד. ודבריהם תמוהים דמה יענו על מס' תמיד דהתם ברפ"ג תנן נמי מי שוחט כו' כסדר דלקמן ואח"כ בסדר עבודתן תני ברישא דישון מזבח הפנימי והטבת ה' נרות ואח"כ שחיטת התמיד וזריקתו. ועוד קשה לתירוצם מתנייתא דתמיד מני לא רבנן ולא א"ש. ולענין קושייתם י"ל כיון דהכל היו בפייס אחד חשיב ברישא עבודות החשובות וכ"כ הרע"ב שם והתוי"ט לקמן על משנה זו וכתבו שם עוד תירוץ אחר ע"ש. ולי י"ל דאע"ג דהדישונים היו קודם לדם התמיד מ"מ גמר מצותן דהיינו הנחתם במקומן היו אחריו והטבת הב' נרות היו ג"כ אחריו כמבואר שם רפ"ו ואין המצוה נקראת אלא בגמרה. ועי' ג"כ שם ברפ"ג בהגר"א ז"ל ותמצא עוד תירוץ:

תוס' ד"ה אימא סיפא וי"ל דילמא ר"פ פליג. ק"ל לפ"ז למאי צ"ל דאביי ל"א כר"פ רישא וסיפא רבנן ומציעתא כא"ש הא בפשוטו לאביי לשיטתו דמסדר מערכה דא"ש ממילא ליכא לשנויי דפייס כאבא שאול דהא באותה משנה עצמה דזריקת דם קודם דישון מזבח הפנימי והמנורה ולא"ש אינו כן:

תד"ה אימא סיפא וכו' וי"ל דלמא ר"פ פליג.
קשה לי, דלפ"ז מה צריך לומר דאביי לא אמר כר"פ רישא וסיפא כו' הא בלא"ה לאביי לשיטתיה דמסדר מערכה דאבא שאול, א"א לאוקמי דמתניתין דפייס כ"א כקושיית תוס':

דבר אחר מערב עד בוקר אין לך עבודה שהיא כשרה מערב וכו' נ"ל דהאי ד"א לאו לאפלוגי אדרשא קמייתא דתן לה מדתה אתא דהא דתן לה מדתה מפשטיה דקרא דמערב עד בוקר נפקא והא דאין לך עבודה שכשירה מדרשא דאותו נפקא ליה ועוד דהא משמע דכ"ע מודו בהאי דרשא אין לך עבודה כשירה כדמסיק ואבא שאול אמר לך שאני הכא דכתיב אותו אלא האי ד"א הכי פירושו ועוד ד"א יש ללמוד מהאי מערב עד בוקר ומדסמיך לי' אותו דרשינן אותו מערב עד בוקר ולא דבר אחר ותרתי ש"מ חד מפשטא וחד מדסמיך ליה אותו:

אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד כתבו הת"י במנחות פריך והרי איברים ופדרים שכשרים כל הלילה ומשני לה ובפרק תמיד נשחט איכא מאן דאמר דלא מיירי אלא מעבודת פנים כגון קטורת אבל פסח מאוחר אחר נרות ולדידיה אפשר לומר ה"נ איברים ופדרים הנה מה שכתבו במנחות פריך ליתא שם בגמרא להאי פירכא כלל אלא דבפ"י דמנחות (דף פ"ט) מייתי לה והקשו שם מהקטרת איברים ותרומת הדשן ותירצו שם דלא דמי דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום כדאמ' בפ' ר' ישמעאל (דף ע"ג) דחביבה מצוה בשעתה ותרומת הדשן לא מתחלת משקיעת החמה ודבריהם סתומים ונראה שכוונתם דהכי קאמר אין לך עבודה שכשרה בהמשך זמן שמערב עד בוקר אלא זו בלבד שהולכת ודולקת כל הלילה מתחילתה עד סופה אבל הקטרת איברים התחלתן מבעוד יום ותה"ד אין התחלתה מתחילת הלילה שהוא משעת שקיעת החמה מ"מ ק"ל הא תה"ד נמי כשירה כל הלילה דהיינו משקה"ח כדאמ' לקמן (ד' כ') כל הלילה והרים גם מה שכתבו דהקטרת איברים מתחלת מבע"י קשה הא נרות נמי תחלת הדלקתן מבע"י דהא מעבודת יום הוא והאי מערב היינו מכי ינטו צללי ערב כמו ערב דכ"ר גבי פסח ותמיד ונ"ל דה"פ אין לך עבודה שהיא כשירה מערב עד בוקר לא פחות ולא יותר אלא זו בלבד דתה"ד אע"ג דכשירה כל הלילה מ"מ אינה כשירה מבע"י מכי ינטו צללי ערב כמותה נמצאת פחות והקטר חלבים אע"ג דכשירים כל הלילה ומבע"י נמי מ"מ הא כשירים כל היום נמי אפי' קודם שינטו צללי ערב נמצאת יותר הילכך לא מצי קרא דאותו בהו למעטינהו ולא ממעט אלא דומיא דידיה לא פחות ולא יותר ואפשר שהתוס' נמי כוונו לזה אלא שיש קצת ט"ס וחסרוןבדבריהם מ"מ גם זה אינו נוח לי דא"כ האיך ממעט בשמעתין קטורת מהאי אותו ובפרק תמיד נשחט פסח שלא יאחרוהו לנרות:

ר"פ אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול כבר פירשתיו לעיל:

אורויי בעלמא דקא מורי נמי פירשתי לעיל דלא כפירוש התוספות:

בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחית צפונית וטעמא משום דעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע. וק"ל דבפ"ה דזבחים (דף נ"ג) תנן העולה קודש קדשים וכו' ודמה טעון שתי מתנות שהן ד' ובגמרא היכי עביד אמר רב נותן וחוזר ונותן פי' ד' מתנות בפיסוק כדמוכח התם שמואל אמר מתנה א' כמין גמא והשתא לרב דאמר מתנות עולה ד' מתנות בפיסוק הואי בע"כ הא דקאמרינן הכא גבי נותן מזרחית צפונית ומערבית דרומית היינו ד' מתנות של פיסוק דהא תמיד עולה הוא וא"כ ר"ש איש מצפה דמשנה בתמיד ממתן שאר דמי עולות ואמר בתחלה נותן מזרחית צפונית ובשני' נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה אין כאן שום שינוי בהא דנותן בשניה מערבה דרומה בפיסוק דהא מתן דמים של כל העולות נמי הכי הווין ב' מתנות בקרן א' בפיסוק ואין כאן שום שינוי רק במתנה הראשונה שנותנה במתנה א' כמין גמא בלי פיסוק והשתא קשה טובא מתנה א' למה נותנה כמין גמא הא כל עיקר טעמא דר"ש דמשנה בתמיד ממתן דמי שאר עולות הוא משום דכתיב לחטאת על עולה דא"ר עולה ועביד בה מעשה חטאת והא ע"י שינוי זה לא דמי לחטאת דאלו חטאת ד' מתנות על ד' קרנות ואילו הכא למטה הווין כל הד' מתנות כדמפרש דלא מצינו דמים שחצין למעלה וחצין למטה ולעולה נמי לא דמי דאילו עולה מתנותיה בפיסוק והא ראשונה כמין גמא וא"כ אין טעם להא דמשנה בתמיד משאר עולות כיון דאפי' ע"י שינוי זה לא דמי אכתי לחטאת ועוד כיון דאליבא דרב דאמר נותן וחוזר ונותן ר"ש דמשנה בתמיד הוי במתנה ראשונה דהא בשניה שוה למתן דמי שאר עולות והא נמי קשיא כיון דעולה היא קדמה ברישא כדאמרינן בסמוך מ"ש דיהיב עולה ברישא והדר יהיב דחטאת ניתיב ברישא דחטאת והדר ניתיב דעולה כיון דעולה היא היא קדמה ברישא וי"ל דודאי רב נמי מודה דאיכא למ"ד דב' מתנות שהן ד' בעולה כמין גמא הוין כדמייתי לה התם כתנאי יכול יזרקנו זריקה א' ת"ל סביב אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו הא כיצד כמין גמא ודמה טעון ב' מתנות שהן ד' רי"א נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה להלן פיסוק וד' מתנות אף כאן פיסוק וד' מתנות אי מה להלן ד' מתנות על ד' קרנות אף כאן ד' מתנות על ד' קרנות אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד ורב ס"ל כר"י ומוקי לה לסתם מתניתין כוותיה ור"ש איש מצפה דמשנה בתמיד כר"ע ס"ל דמתן דמי עולות כמין גמא הן והוי השינוי דתמיד במתנה שניה ודמיא לחטאת דבפיסוק היה אבל במתנה ראשונה לעולה דמיא דכמין גמא היה א"נ האי היכי עביד נותן וחוזר ונותן דקאמר רב לאו אמתניתין קאי ולא אתי רב לפרש מתניתין דהא ס"ל לתנא אלא שמעתתא בעלמא איתא ורב כר"י ס"ל ומתניתין ר"ע היא דס"ל נותן כמין גמא וההיא מתניתין נמי כמין גמא קאמר והשתא משנה בתמיד דר"ש אדברי ת"ק קאי ולא פליג עליה אלא בחדא:

עולה היא וא"ר עביד בה מעשה חטאת ואע"ג דפשטיה דקרא משמע על עולת התמיד שקריבה כבר וללמד שתמיד קרב קודם למוסף דהא בכל מוספי המועדות כתיבי ושעיר חטאת מלבד עולת התמיד וללמד דתמידין קודמין למוספים ומהכא נ"ל דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו ותמידין קודמין למוספים מוספי שבת קודמים למוספי ר"ח כו' כדתנן בפ"י דזבחים (דף פ"ט) מלבד עולת התמיד דכ"ר גבי כל אחד ואחד ממוספי המועדות וה"נ האי על עולת התמיד דכתב רחמנא גבי ר"ת מש"ה כתביה ולכאורה היה נראה דמ"מ נ"ל לר"ש איש מצפה הא מדשני קרא בדבוריה גבי חטאת דר"ח וכתב על עולת התמיד ולא נאמר מלבד עולת התמיד כדכתיב גבי כל המועדות ש"מ דלהא דרשא נמי אתי לחטאת על עולת התמיד דבעולת התמיד עביד נמי מעשה חטאת מיהו ק"ל הא במוסף שבת נמי כתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד והא במוסף שבת חטאת ליתא אלא ב' כבשים לעולה בלבד והתם הא ליכא למימר הכי מעשה עולה שדי אעולה דמעשה כל העולות שווין הן וש"מ דעל לא אתי אלא להא לחוד דתקדים תמיד למוסף וכדדרשינן למלבד דכתב רחמנא גבי כל המועדות וא"כ ה"נ נימא דהאי על דר"ח להא לחוד אתי ואכתי האי דרשה דר"ש איש מצפה מנ"ל הלכך נ"ל דהא דרבי שמעון איש מצפה נפקא ליה דהוה מצי למכתב שעיר עזים חטאת מאי לחטאת בלמ"ד למימרא דמעשה חטאת שדי אעולה והכי קאמר לחטאת שדי על עולה כלומר עולה היא וא"ר עביד בה מעשה חטאת ולית ליה הא דדרשינן בפרק קמא דשבועות (דף ח') מדלא כתיב חטאת וכתב רחמנא לחטאת אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח והיינו דלא מפרש הגמרא הכא ורבנן האי קרא דרבי שמעון איש מצפה מאי עבדי ליה משום דדרשי ליה לההוא דפ"ק דשבועות אבל לתי' א' הוה לה להגמרא לפרש האי קרא דר' שמעון למאי אתא:

התם פיסוק מתנות בעלמא הוא פי' ואין כאן הוכחת מעשה חטאת וק"ל הא בפ"ד דזבחים (דף ל"ח) אמרינן וכיפר דגבי חטאת חיצונית אע"פ שלא נתן אלא ג' וכיפר אע"פ שלא נתן אלא שתים וכיפר אע"פ שלא נתן אלא אחת ומהכא נפקא ליה דאע"ג דחטאת טעונה ארבע מתנות אם נתן במתנה אחת כיפר ופריך ואימא וכיפר אע"פ שלא נתן אלא ג' למעלה וא' למטה וכיפר אע"פ שלא נתן אלא ב' למעלה וב' למטה וכיפר אע"פ שלא נתן אלא א' למעלה וג' למטה הכי מסיק שם בקושיא כו' פי' ולא רבי קרא להכשיר אלא בנתן מיהו כל הד' מתנות אלא ששינה בג' מתנות מקומו לחוד שנתן למטה וכתב רחמנא ג' וכיפר לרבות ג' שינויין בג' מתנות להכשיר ומ"מ לא עקרינהו לגמרי אבל אי עקרינהו לגמרי לא כיפר ומשני לא מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה והשתא כיון דגבי פיסוק מתנות דחטאת בעולה אמרינן דפיסוק בעלמא הוי א"כ הוא הדין איפכא דמתנה אחת כמין גמא במקום שצריך פיסוק מתנות כגון חטאת לית לן בה ואין כאן הוכחה מעשה עולה א"כ מנ"ל ללמוד מהני ג' וכיפר דאפילו עקר לג' מתנות דחטאת לגמרי ולא נתן אלא א' לחוד דכיפר דלמא הכי קאמר וכיפר אע"פ שלא נתן אלא ג' וכיפר שני לרבות אע"פ שלא נתן אלא ב' בפיסוק על ב' הקרנות וכיפר ג' קמ"ל [אע"פ שלא נתן אלא שתים שהן ד' כמין גמא נמי כיפר]:

(טו סע"א רש"י) ד"ה כמנגדנא וכו' ולשון מצליף לא נודע לי.—בלשון סורית עניינו "מכה" "ארבעים יכנו" (דב' כה ג) תרגום ירושלמי: ארבעין יצלפיניה^*[אבל בתרגום הסורי: ננגדונה.], ועי' ערוך ע' צלף א'.

מערב עד בקר. בנרות כתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר: תן לה. למנורה מדת שמן כדי שתהא דולקת כל הלילה ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר ויש בו כדי להדליק כל הלילה של תקופת טבת ואם יותיר בקצרה יותיר: אין לך עבודה שכשירה. כלומר אין לך עבודת יום כשירה אחר הדלקתן דדריש הכי אותו מערב ועד בקר ולא אחר מערב עד בקר: דכתיב אותו. כדפרישית ועל כרחך בעידן הדלקה תהא מיקטרא קטורת קאמר אבל שחרית בסדר משמעו של מקרא סדר העבודה בהיטיבו והדר יקטירנה: רב פפא אמר לא קשיא. סדר יומא אסדר יומא וכו' בהטבת שתי נרות הא דתנן קטרת ברישא רבנן והא דתנן נרות ברישא אבא שאול: למתניתין דהכא. דפירקא קמא (יד.): פייס. דמתניתין דפייסות השנויה בפ' שני (דף כה.) דקתני קטרת לבסוף כאבא שאול: אימא סיפא. דסדר יומא קתני בפ' שלישי (דף לא:) הביאו לו את התמיד לכהן גדול ביום הכפורים: קרצו. חתכו חתך בו הכשר שחיטה ברוב שנים ולא כולן לפי שצריך הוא עצמו למהר וליטול מזרק לקבל הדם שכל עבודת יום הכפורים אינה כשירה אלא בו: להיטיב את הנרות. ועל כרחך בשתים האחרונות קאמר דליכא למ''ד קטורת קודמת לחמש הנרות: רישא וסיפא. דסדר יומא רבנן וכו' בתמיה [דכל מסכת זו כמשנה אחת שעסוקה כולה בסדר כמות שהן הפסוקים סדורין והולכין]: תנא ברישא וכו'. [בתמיה] דאוקי אביי מתניתין דפ''ק בהטבת שתי נרות ודפרק שני בהטבת ה' נרות: ואביי אמר לך. האי דפ''ק דקתני כל שבעת הימים הוא זורק כו' לאו ביום הכפורים קאי ולא קפיד אסידרא אלא אורויי בעלמא מיירי ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק בעבודה כל שבעה כדי שיהא רגיל ומזומן בה ביום הכפורים וסדרא דיומא הדר תני לה לכך שנה בפרק שני הטבת חמש ובפ''ג שנה הטבת שתים: לחטאת לה' על עולת התמיד. מעשה חטאת על עולת התמיד והחטאת טעונה פיסוק מתנות שהרי דמה ניתן על ארבע קרנות אף עולת התמיד יש בה פיסוק מתנות לא שביטלו ממנו מעשה עולה שהרי עולה היא אלא שניהן נוהגין בה: ארבע שהן ארבע. על ארבע קרנות: לא מצינו דמים שמכפרים. כפרה אחת שלהן וחוזרין ומכפרין כפרה אחרת: פיסוק מתנות בעלמא הוא. הואיל ושתיהן בקרן אחת אין כאן הוכחת מעשה חטאת: וניתיב אחת וכו'. דם עולה ניתן למטה מחוט הסיקרא ודם החטאת למעלה וכיון דהך מתנה בתרייתא המפסקת משום מעשה חטאת עבידא תהוי למעלה כחטאת: הזה ממנו כו'. לקמן בפרק חמישי [דף נג:] כשהוא מזה מדם הפר כנגד עובי של כפורת וקא ס''ד אחת מאמצע עוביה למעלה ושבע מאמצעיתה ולמטה: ומשני כמצליף. האי למטה ולמעלה דתני לא אאמצעית קאי אלא ראשונה נתן תחילה כלפי מעלה והשבע תחתיה זו למטה מזו כמצליף: כמנגדנא. כשליח ב''ד המכה ברצועה זו למטה מזו שאינו מכה במקום אחד ולשון מצליף לא נודע לי: הזה על טהרו של מזבח הפנימי שבע פעמים. כמו שנאמר והזה עליו מן הדם וגו': אפלגיה. נגד אמצע גובה קירו: טיהרא. צהרים פלגא דיומא וכיון דשבע הזאות הזה המזה אי אפשר לצמצם שלא יהא מהן לא למעלה ולא למטה:

בעידן הטבה תהא מקטר קטורת. תימה לי אמאי לא קאמר בהיטיבו את הנרות היינו חמש נרות ואחר כך יקטיר דבקטורת מפסיק להו ויש לומר משום דדרשינן לקמן בפ''ג (דף לג:) בבקר בבקר בהיטיבו חלקיהו לשני בקרים פירוש חמש נרות לחודייהו ומפסיק והדר ב' נרות וא''כ בהיטיבו הנרות מיירי נמי בשתי נרות ועוד י''ל דשינויא דמשני עדיפא ליה דמייתי ראיה לדבריו כדקאמר דאי לא תימא הכי: אימא סיפא הביאו לו את התמיד קרצו כו'. תימה לי אמאי פריך מההיא דפ''ג (לקמן דף לא:) ליפריך מההיא דפ''ב גופא דקתני (דף כה.) מי שוחט מי זורק והדר מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה ואבא שאול סבירא ליה לקמן פרק אמר להם הממונה (דף לג.) גבי אביי מסדר מערכה ואליבא דאבא שאול דדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ויש לומר דילמא רב פפא פליג עליה דאביי וסבירא ליה אפילו לאבא שאול דם התמיד ברישא והדר דישון מזבח הפנימי: אורויי בעלמא דקא מורי וסידרא הדר מתני לה. אין להקשות כיון דלא תנא סידרא במתניתין. אם כן לדידיה לא צריכא לשינויא דלעיל (יד:) דמשני ארומיא דמתניתין אמתניתין דתמיד דיש לומר דלעולם מאי דקתני במתניתין על הסדר שנה אותו וה''פ הא דלא תנא נמי הטבת ה' נרות משום דלא הויא בכהן גדול: כמצליף תימה במאי טעה והא בהדיא תנן בה הכי כמצליף לקמן בפרק הוציאו לו (דף נג:) לא היה מכוין לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף ויש לומר שבא לתרץ דהאי כמצליף היינו כמנגדנא והכל במקום אחד וכמו שפירש בערוך כמנגדנא שמרים ידו ואינו מכה עד שיורד: מאי לאו אפלגיה דמזבח. ואם כן מצינו דמים שחציין למטה וחציין למעלה דמתחילה נתן על הקרנות ואחר כך על חצי המזבח ורש''י לא פירש כן:

דף טו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד