יומא יח ע"א

דף יח - א

ומאי מה הוא הביאור במה ששנינו שהוא נוטל "ארבע או חמש"? אימתי הוא נוטל ארבע ואימתי חמש?

לרבנן, דאמרי: משמר הנכנס נוטל שש לחמים, ומשמר היוצא נוטל שש לחמים.

ולפיהם שני לחמים בשכר הגפת דלתות במוצאי שבת - לא נוטל המשמר הנכנס, אלא מתחלקים שתי המשמרות בכל שנים עשר הלחמים.

הרי הכהן הגדול - משתים עשרה בעי מיפלג וליטול חלקו.

וכיון שלפי חכמים הוא נוטל פחות מחצי, הרי בציר חדא לחם מפלגא של ששת הלחמים, שהם מחצית שנים עשר הלחמים.

ולכן, חמש שקיל.

אבל לרבי יהודה דאמר משמר נכנס נוטל שבע לחמים, כי מתחלקים רק בעשר לח מים, ואילו שתים לחמים נוטל המשמר הנכנס בשכר הגפת דלתות במוצאי שבת.

והמשמר היוצא נוטל חמש לחמים מתוך העשר המתחלקים.

ולכן הכהן הגדול מעשר לחמים בלבד בעי מיפלג.

וכיון שלדעת חכמים הוא נוטל פחות ממחצית: בציר חדא לחם מפלגא [חמש מתוך עשר].

ולכן שקיל ארבע.

רבא אמר: כולה רבי היא, ונוטל הכהן הגדול חצי, וסבר לה כרבי יהודה.

ואלא מאי נוטל ארבע? הא חמש בעי למשקל!

לא קשיא.

הא - דאיכא משמר המתעכב מחמת יום טוב, שהוא נוטל לעצמו שתי חלות, ושתי חלות נוטל המשמר הנכנס, ועומדות לחלוקה שמונה חלות בלבד.

הא - דליכא משמר המתעכב.

אי איכא משמר המתעכב - משמנה בעי למפלג, ושקיל חצי שהם ארבע.

אי ליכא משמר המתעכב מעשר בעי למפלג, ושקיל חמש. אי הכי, מאי "רבי אומר" לעולם חמש", והרי יש פעמים שנוטל רק ארבע!?

ומסקינן: קשיא.

מתניתין:

כל אותם הימים שהיה כהן גדול מופרש בלשכת פרהדרין שבמקדש כדי להכין עצמו לעבודת יום הכפורים, מסרו לו בית הדין זקנים, מזקני בית דין, להיות עמו.

והיו זקנים אלו קורין לפניו בתורה בסדר עבודת היום שבפרשת אחרי מות, ומלמדין אותו כל דיני העבודה.

וכך היו אומרים לו: אישי [אדוני] כהן גדול! קרא גם אתה בפיך. ^[49]

שמא שכחת את דיני העבודה, או שמא מעולם לא למדת.

ובערב יום הכפורים, בשחרית, היו מעמידין אותו [את הכהן הגדול] בשער מזרח של העזרה, והיו מעבירין לפניו שם, פרים ואילים וכבשים. ^[50]

כדי שיהא מכיר ומתבונן בהם, ועל ידי זה ישים לבו לדיני סדר עבודת היום, ויהיה יותר רגיל בעבודה.

כל אותם שבעת הימים - לא היו מונעין ממנו שום מאכל ומשתה.

אבל בערב יום הכפורים עם לפני חשיכה, לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, מפני שריבוי המאכל מביא את השינה, ואם יישן בליל יום הכפורים עלול הוא לבא לידי טומאת קרי, ויפסל מעבודה.

גמרא:

והוינן בדברי המשנה: בשלמא זה ששנינו, שהיו אומרים לו לקרא בפיו שמא שכח - לחיי [ניחא].

אלא, מה שחששו שמא לא למד מעולם, קשה: מי, וכי מוקמינן מעמידים כהן גדול כי האי גונא שכזה, שלא למד מעולם את דיני העבודה!?

והתניא: נאמר בתורה "והכהן הגדול מאחיו". ודרשו מכאן, שיהא הכהן הגדול גדול מאחיו, בכח, בנוי, בחכמה ובעושר.

אחרים אומרים: מנין שאם אין לו ממון משלו, שאחיו הכהנים מגדלין אותו בממון משלהם, כדי שיהיה גדול מהם בעושר?

תלמוד לומר "והכהן הגדול מאחיו" - גדלהו בממון משל אחיו.

ומאחר שהוא גדול מכולם גם בחכמה איך חששו לו שמא לא למד את דיני העבודה.

ומשנינן: אמר רב יוסף: לא קשיא.

כאן [בברייתא] מדובר בכהנים גדולים שכיהנו במקדש ראשון, שהיו מתמנים כדין תורה, והיו גדולים בחכמה.

כאן [במשנתינו] שחששו להם שמא מעולם לא למדו, מדובר בכהנים גדולים שכיהנו במקדש שני, שהיו מתמנים על ידי ממון ששלמו למלכות.

וכדאמר רב אסי: תרקבא [מדה של שלשה קבין, שהם מחצית הסאה] דדינרי, עיילא ליה [הכניסה לו] אשה עשירה, ושמה מרתא בת בייתוס - לינאי מלכא, לינאי המלך, על דאוקמיה [כדי שיעמיד] ליהושע בן גמלא בעלה בכהני רברבי, שימנהו לכהונה גדולה.

שנינו במשנה: ערב יום הכפורים שחרית, מעמידין אותו בשער מזרח, ומעבירין לפניו פרים אלים וכבשים.

תנא: אף את השעירים העבירו לפניו, שהרי היו גם שלשה שעירים בין קרבנות יום הכפורים. האחד קרב חטאת, כמו שאר מוספי הרגלים, ועוד שני שעירים היוף שאחד מהם הוא חטאת פנימית, והשני משתלח לעזאזל.

והוינן בה: ותנא של משנה דידן - מאי טעמא לא תנא, מדוע הוא לא שנה את השעירים?

ומשנינן: כיון דהשעירים לכפר על חטא קא אתו, חוששים היו שמא חלשא דעתיה של הכהן הגדול, כשיזכר בחטאי ישראל.

ופרכינן: אי הכי, שחוששין לחלישות דעתו של הכהן הגדול, גם את הפר ראוי שלא יעבירו לפניו, שהרי פר החטאת נמי - על חטא הוא דאתי [בא].

ומשנינן: פר החטאת שלו, כיון דלכפר עליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי - לא תחלש דעתו.

שהרי באחיו הכהנים, אי איכא איניש, אם יש ביניהם אדם דאית ביה מילתא [דבר] עבירה - מידע ידע ליה הכהן הגדול, ומעוררו, ומהדר ליה לאותו כהן בתשובה.

אבל בכולהו ישראל שמתכפרים בשעירים, אם יש בהם חוטאים - לא ידע בהם הכהן הגדול, ותחלש דעתו שמא לא יחזרו בתשובה, ולא יתכפרו.

אמר רבינא: זה שהכהן הגדול מכיר את מעשיהם של אחיו הכהנים, היינו הרי זה דומה למה דאמרי אינשי, שנוהגים האנשים לומר את האימרה הזאת:

אי בר אחתיך [אם בן אחותך, המכיר אותך ויודע מעשיך] דיילא הוי, שוטר המלך הוא, חזי, ראה ושים לבך כיצד תנהג: בשוקא קמיה - לא תחליף! אל תעבור לפניו בשוק, כדי שלא יתגולל עליך למצוא עלילה במעשיך ובממונך, להוציא ממך ממון למלכות, כיון שהוא מכיר את מעשיך.

שנינו במשנה: כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל. ערב יום הכפורים עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, מפני שהמאכל מביא את השינה.

תניא: רבי יהודה בן נקוסא אומר: בבוקרו של ערב יום הכפורים היו מאכילין אותו סלתות וביצים, שהיו חוששים שמא יצטרך לנקביו למחר, בשעת העבודה, ולכן האכילהו מאכלים אלו, שמשלשלים, כדי למסמסו [למסמס את האוכל שבמעיו], שיתפנה היום לגמרי.

אמרו לו לרבי יהודה בן נקוסא: אם אתה עושה כן כל שכן שאתה גורם לו קלקול, כי באכילת דברים אלו אתה מביאו לידי חמום, שסלתות וביצים מרבים את הזרע.

תניא: סומכוס אומר משום רבי מאיר: מלבד מה ששנינו במשנה שלא היו מניחין אותו לאכול הרבה, ישנם עוד מאכלים מסויימים שהם מביאין לידי טוממאת קרי, והיה צריך להמנע מלאוכלם.

ולכן, אין מאכילין אותו לא אב"י. ואמרי לה: לא אבב"י. [ויתבאר להלן].

ויש אומרים: אף לא מניחין אותו לשתות יין לבן.

ומפרשינן: לא אב"י - לא אתרוג, ולא ביצים, ולא יין ישן.

ואמרי לה: לא אבב"י - לא אתרוג, ולא ביצים, ולא בשר, ולא יין ישן.

ויש אומרים: אף לא יין לבן, מפני שאף היין הלבן מביא את האדם לידי טומאה.

מי שיצא מגופו שכבת זרע נקרא בעל קרי, והרי הוא טמא יום אחד. ואם יצא מגופו זוב [שאין מראהו כמראה שכבת זרע] פעם אחת, אף הוא אינו טמא אלא יום אחד כבעל קרי.

אבל, אם ראה שתי ראיות של זוב, צריך ספירת שבעה ימים נקיים מזוב, ואח"כ יטהר. ואם ראה שלש ראיות של זוב הרי הוא גם חייב קרבן.

הזוב אינו מטמא אלא אם כן יצא מגופו שלא מחמת חולי ולא מחמת אונס. שנאמר "זב מבשרו", ודרשו: מחמת בשרו ולא מחמת דבר אחר.

ולכן, אם קדמה לראייתו איזו סבה העלולה להביא לידי זיבה, אין זו ראיית זיבה המטמאתו בטומאת זב החמורה, אלא דינו כבעל קרי.

דין זה אמור לענין ראיה שניה, שאם ראה מחמת אונסו, אינו נעשה זב להצריכו ספירת שבעה ימים נקיים. אבל ראיה ראשונה - שבכל אופן אינו נעשה זב על ידה - מטמאתו כבעל קרי, אף על פי שהיתה מחמת אונס.

וכן אין ראיה מחמת אונס נחשבת ראיית זב לענין חיוב קרבן.

אלא, נחלקו תנאים כאשר כבר ראה שתי ראיות ראשונות, שהיו "מחמת בשרו" [כלומר, באופן טבעי], ועתה הוא ראה ראיה שלישית, שאם היא זיבה הוא מתחייב בקרבן זב.

לדעת רבי אליעזר בודקים אותו אם לפני הראיה השלישית קדמה סבה העלולה להביאו לידי הזיבה הזאת.

אך לדעת חכמים אין בודקין אותו, מפני שכבר "נזקק" לזיבה בפעמיים שראה. ומתחייב בקרבן בפעם השלישית אפילו על ידי ראיה שהיא מחמת אונס.

והכל מודים, שאם נעשה זב על ידי שלש ראיות טבעיות "מחמת בשרו" [שדינו לספור שבעה ימים נקיים מזוב ואחר כך להטהר], והתחיל לספור את הימים נקיים, וראה ראית זוב בתוך הספירה של שבעת הימים הנקיים, שאפילו היתה הראיה הזאת מחמת אונס, נסתרת הספירה של שבעת הימים הנקיים, ועליו להתחיל מחדש לספור שבעה ימים נקיים אחרים.

ושבעת הימים הנקיים, שבהם הוא בודק עצמו אם אכן פסקה ממנו הזיבה, נקראים "ימי בדיקתו".

ובענין זה תנו רבנן:

זב, שראה זיבה לאחר שהרבה באכילה - תולין לו את סבת הזיבה בריבוי המאכל, ואינו נעשה זב בראיה זו לטומאת שבעה ולקרבן.

וכל מיני מאכל מביאים לידי זיבה אם אוכל מהם הרבה, ולאו דוקא מאכלים מסויימים. ^[51]

אלעזר בן פנחס אומר משום רבי יהודה בן בתירא: ^[52]

אין מאכילין אותו בימים אלו כלל, לא חגב"י, ולא גב"ם, ולא כל הדברים המביאין לידי טומאה. ומפרשינן: לא חגב"י - לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצה, ולא יין.

ולא גב"ם - לא מי גריסין של פול, ולא בשר שמן, ולא מרייס.

והוינן בה: זה ששנה התנא בסוף: ולא כל דברים המביאין לידי טומאה - לאתויי מאי [מה בא לרבות בכך]?

ומבארינן: לאתויי להביא את הא דתנו רבנן:

חמשה דברים, באכילתם - מביאים את האדם לידי טומאה, ואלו הן: השום,

וגנאי הוא הדבר לתת לכ"ג פרוסה. לפיכך נותן לו בעצרת אחת שלימה. וד' או ה' דקתני הכי קאמר אי לרבנן ה'.

אי לר' יהודה ד' אי לרבנן דאמרו שכר הגפת דלתות ליכא י"ב חלות כלן בעי למיפלג פוחתין מן החצי אחת נשארו י"א חלות. גנאי הוא לו ליטול חצי חלה מעשר בעי למיפלג הלכך נוטל ה' מן העשר. אי לר' יהודה דתני בסוף מס' סוכה הנכנס נוטל ז' והיוצא נוטל ה' ואוקימנא הני תרתי יתירי שכר הגפת דלתות פי' כיון שמשמרה הראשונה פתחה בשחרית בשבת ויצאה אחר חצי היום ומשמרה הנכנסת [מגיפה] השערים שפתחה אותם היוצאות נוטלת בשכרה ב' חלות נשארו י' חלות פחות אחת מן החצי נשארו ט'. אין דרך ארץ ליטול פרס חלק בח' זה נוטל ד' ואלו כולן נוטלין (ד') [ו].

רבא אמר כולה ר' היא. ור' סבר לה כר' יהודה דאמר הנכנס נוטל ז' כו' אי הכי אמאי ד' הא ר' הוא דאמר פלגא שקיל ה' בעי למשקל.

ושנינן בדאיכא משמר [המתעכב] דשקיל משמר הנכנס ב' בשכר הגפת דלתות והמתעכב עוד נוטל ב' אחרות כדתנן בסוף סוכה והמתעכב נוטל ב'. נשארו ח' שקיל החצי ד' משמונה. ואם אין שם משמר המתעכב נוטל משמר הנכנס ב' שכר הגפת דלתות נשארו י' חלות נוטל חציו ממש.

אי הכי כי רבי סבר פעמים נוטל ה' ופעמים נוטל ד' אמאי תני לעולם ה' ועלתה בקושיא:

מוסרין לו זקנים מזקני ב"ד כו' במקדש ראשון לא היו מעמידין כ"ג אלא מי שהוא גדול מכולן בכח בנוי בעושר בחכמה וכו'.

ובמקדש שני היה משחיד ונכנס אפי' אם אין בו המדות הללו. לפיכך היו צריכין לבוחנו. אם יודע אם לאו:
פירש דיאלא כגון ממונה במכס ועל הנכנסין והיוצאין והנושאין ונותנין ואם בא אדם להסתיר קרובו יודע בו ואינו יכול לגנוב דעתו. וכן א' בענין הממונים באכילת הפסח בסוף פ' כיצד צולין והוא דרגש בהו דיילא:

כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל כו' תניא יהודה בן נקוסא אומר מאכילין אותו סלתות וביצים כדי למסמסו כו'.

לרבנן דאמר נכנס נוטל שש ויוצא שש. פי׳ וכהן גדול חולק עם כל אחד מהן שכר הגפת דלתות פי׳ ולא חשיבי ממנין החלוקה כלל וכאלו אין באין לחלוקה אלא עשר חלות בלבד. רבא אמר כולה ר׳ היא וא״ת והא מדסיפא ר׳ רישא לאו ר'. י״ל דהכי קאמר שר׳ אומר לעולם חמש. הא דאיתא משמר המתעכב פירוש המתעכב מרצונו מפני כבוד השבת או כבוד הרגל כגון שהרגל בשני בשבת ורצה להקדים לבא לרגל מערב שבת ואע״פ שהיה אפשר לו לבא באחד בשבת אי נמי שעבר הרגל בחמישי בשבת והיה אפשר לו למשמר ללכת לביתו בששי בשבת ולא רצה דכל כי האי גוונא נותנין לאותן משמרות המתעכבות שתי הלחם מלחם הפנים בין שהם מרובים או מועטים והשאר מתחלק למשמרה הנכנסת ולמשמרה היוצאה מה שאין כן בשבת שבתוך הרגל או בשבת הסמוכה ליום טוב מלפניה או מלאחריה שכל המשמרות שוות בלחם הפנים וכדאי׳ התם אי איכא משמרה מתעכבת משמונה הוא דבעי למשקל פי׳ דהא משמר המתעכב שקיל שתי לחם ושכר הגפת דלתות שתי הלחם פשו להו שמנה שקיל כהן גדול ארבע ומשמרה הנכנסת והיוצאה ארבע. ליכא משמר המתעכב דהיינו כל שאר שבתות השנה מעשר בעי למשקל שקיל חמש ושתי המשמרות חמש. וש״מ דמקמי דלישקלו משמרות חלקם פליג כהן אתרוייהו כחדא ושקיל פלגא כולהו דאי לא לבתר דשקיל כל משמרה חמש חלות היכי יהיב ליה תרתי ופלגא דהא לאו אורח ארעא למשקל כהן גדול פלגא אלא ודאי כדאמרן והא דאמרי׳ לעיל משמר׳ הנכנסת נוטל שש והיוצאת שש חשבי׳ מאי דנפיל לכל חדא וחדא מקמי דלישקיל כהן גדול חולקיה:

אי הכי מאי ר׳ אומר לעולם חמש ואסיקנא בקשיא. פי׳ דקשיא כל דהוא דמ״מ הא איכא למימר דהאי תנא אחרינא הוא דנסיב לה אליבא דר׳ וסבירא ליה דליכא שכר הגפת דלתות א״נ חד תנא הוא ואליבא דר׳ וקתני כי פעמים נוטל חמש ופעמים נוטל ארבע מפני המשמר המתעכב ולמה נוטל מחצה משלם שר׳ אומר לעולם נוטל חמש כל היכא דליכא משמר המתעכב.

תרקבא דדינרי עיילה ליה מרים בת ביתוס לינאי מלכא. פי׳ אין זה ינאי מלכא שבפ׳ האומר דקדושין שהיה ממלכי חשמונאי כי אותו ינאי הוא עצמו היה כהן ולא נתן כהונתו לאחרים אלא תרי ינאי הוו:

על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואיכא דקשיא ליה דהכא משמע שזה לא היה כשר ואלו בפ׳ שני דב״ב קתני שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל ויש לתרץ כי אחרי כן הכשיר עצמו ואחרים תירצו דתרי יהושע בן גמלא והכא גרסי׳ ליהושע בן גמלא עוד י״ל דחסיד וכשר היה אלא שהיה שם כהן אחר שהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין ובעושר או באחד מהן.

זב תולין לו במאכל. פי׳ בראיה שניה ושלישית שבודקין אותו בשבעה דרכים שלא תהא ראיה באונס דמבשרו אמר רחמנא ולא מחמת אונסו לאפוקי ראיה ראשונה שאינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב דלא בעיא בדיקה: אין מאכילין אותו פי׳ בין ראיה לראיה שהוא חושש שמא יגמור ראיותיו:

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני ג"כ לבאר האיך היו מרגילין אותו בעניני עבודת היום כדי שלא יבא לידי מכשול ואמר על זה מסרו לו זקנים מזקני בית דין קורין לפניו בסדר היום ואומרין לו אישי כהן גדול קרא אותו בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת ערב יום הכפרים בשחרית מעמידין אותו בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים אילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה אמר הר"ם העקר אצלנו [כי כהן גדול] צריך שלא יהיה באנשי דורו מן הכהנים יותר שלם ממנו בחכמה ובאמונה וביופי ובעושר ובכח ואמר השם ית' והכהן הגדול מאחיו ובאה הקבלה שיהיה גדול מהם בנוי בכח בעושר ובחכמה ואם אין לו ממון מקבצין ממון מן הכהנים ונותנים לו עד שיהא עשיר יותר מכל אחד מהם אמר השם הגדול מאחיו שיגדילוהו אחיו אבל במקדש שני שהיו בו הדברים כלם בלתי שלמים כמו שידעת והמלכים לא היו הולכים על הדרך הישר היו ממנים הכהנים גדולים בחזקה ואפי' שלא היו ראויים לכך ובהם אפשר לומר שמא לא למדת ולזה הטעם נקראת הלשכה שמושיבין בה כהנים גדולים לשכת פרהדרין וענינו בית המחשבים ר"ל פוסקי השערים שממנין אותם המלכים על השוקים ומעבירין לפי שעה כרצון המלכים וכן היו עושים בכהנים גדולים מי שהיה יותר קרוב למלכות ונתקרב אליו בממון היה ממנה אותו כהן גדול:

אמר המאירי מוסרין לו לעמוד עמו זקני ב"ד וקורין לפניו בסדר היום ר"ל פרשת אחרי מות ואומרין לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך ומלת אישי ביאורה אדוני והיו עושין כל זה שהיו חוששין שמא שכח או שמא לא למד ויבא לידי מכשול ואע"פ שאמרו בכהן גדול שצריך שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה בעושר ואפי' אין לו שאחיו הכהנים מגדלין ומעשירין אותו ואחר שכן האיך אפשר שלא למד ודאי הדין כך וכך היה המנהג במקדש ראשון אלא שבמקדש שני נתקלקלו הדורות והיו מעמידין תמיד כהן גדול שאינו הגון ע"י ממון שהיו נותנין למלך ועל אותו זמן נאמר מה שאמרו במשנה זו שמא לא למד:

עיו"כ בשחרית מעמידין אותו בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים אלים וכבשי' כדי שיהא נותן ענין היום אל לבו ואיזו עבודה קודמת בו עד שיהא בקי ורגיל בעבודה באותו היום ומ"מ שעירים לא היו מביאין לפניו קודם היום ופי' בגמ' הואיל ועל חטא הם באים שמא יחלש דעתו ופירשו בו שיהא מפקפק שלא יקובל תפלתו ולי נראה שהוא רומז אל אמונה כוזבת שהיו רבים נכשלים בה בימי בית שני והיו מתיראין שמא יחלש שכלו ויחטא עיונו בראותו השעיר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה דבר בגמרא שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי לבאר בה הנהגתו קודם היום בענין מאכליו ומשתיו ואמר כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה ערב יום הכפרי' עם חשכה לא היו מניחין אותו לאכל הרבה שהמאכל מביא את השינה אמר הר"ם פי' וכן לא יאכל ערב יום הכפורים דבר מן הדברים המרבים את הזרע והמוסיפים בקשיות האבר כדגים וחלב והביצי' המתובלין בתבלין וכן כל מה שיש בו נפח:

אמר המאירי כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה אלא יאכל וישתה מה שירצה וכמה שירצה שאפי' היה רואה קרי דיו בטבילה והערב השמש אבל עיו"כ עם חשיכה ר"ל בסעודת הערב לא היו מניחין אותו לאכול הרבה משום מאכל שמביאו לידי שינה והיו נזהרים לשמרו שלא להרדימו בשינה שמא יראה קרי ויפסל לעבודה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שהיו זהירין לשמרו שלא להרדימו בשינה כך היו זהירין לשמרו שלא להאכילו דברים המרגילים לידי קרי כגון סלתות מבושלות וביצים אתרוג ויין ישן או לבן ובשר שמן חלב וגבינה ומי גריסין ומורייס שום ושחליים ולגלוגות וגרגיר וכל כיוצא בהם ומאכילין אותו דברים כדי למצמצו ר"ל לשלשלו שלא יהא צריך לנקביו למחר:

מטכסיסי המוסר להזהר בכך כל אדם שהוא חוץ מביתו וכן לעולם לא יתכסה בשעת שנתו בטלית שבעל הבית מתכסה בה ביום וסוף הדברים יהא נזהר בכך על כל הצדדים שאפשר לו:

טומאת זיבה חמורה הרבה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ כל שהזב ראה זיבה מחמת אונס וסיבה בזיבת הזכר לא טמאתו שנאמר מזובו ולא מחמת אנסו ומתוך כך בודקין את הזב בדברים הידועים להביא לידי זיבה אם באה לו זיבה מחמת סיבה כמו שיתבאר במקומו ואחת מהן במאכל שיש מיני מאכל שתולין בהן כגון אלו שהזכרנו ואם נטמא ומונה ז' נקיים צריך להזהר שלא יאכל מאלו ומכיוצא בהן שמא לסבתם יראה ויסתור שאע"פ שזיבה מחמת סיבה אינה מטמאה מתחלתה מ"מ סותרת היא את המנין כמו שיתבאר במסכת נדה ל"ז א' במה ששאלו שם קושי מהו שתטמא בזיבה והשיבו אונס בזב יוכיח שאינו גורם זיבה וסותר:

רבא אמר כולה רבי וכו'. וא"ת אביי דמוקי רישא כרבנן וסיפא רבי ומוקי מציעתא^א)צ"ל כרבנן. (דרבי) בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ולוקמה במשמר המתעכב כרבא וכולה^ב)צ"ל כרבנן. (כרבי) וי"ל דמילתא דלא שכיחא היא ורבא לא ניחא ליה לאפלוגי רבנן ורבי בהא אלא סבירא ליה דמחצה ממש לכולי עלמא כדאשכחן במי שמת (דף קמג.) גבי אבולי ואסטרוגי ובמסכת ע"ז (דף י:) במעשה דקטיעא בר שלום שנתן כל נכסיו לר"ע:

מרתא בת בייתוס. אלמנה עשירה היתה וקידשה יהושע קודם שנתמנה ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול כדאמרינן ביבמות (דף סא.) עד דאוקמיתיה ליהושע בן גמלא ואע"פ שחשוב היה כדאשכחן לקמן (דף לז.) שעשה שני גורלות של אשכרוע של זהב ומזכירין אותו לשבח ואמרינן בפרק לא יחפור (דף כא.) מתקנת יהושע בן גמלא ואילך מ"מ היו בעלי תורה וחשובין ממנו וראויין למנות יותר:

פר נמי על חטא אתי. וא"ת איכא פר מוסף דעל חטא לא אתי י"ל דבמתניתין קתני פרים ופר חטאת הוי בכלל:

לא מאכל ולא משתה. ואע"ג שכהן של בית אב אסור לשתות יין [הכא איירי] אחר עבודה כשהולך לישן ולא כפי' ריב"א שפירש דמשתה בשאר משקין דלאו יין קאמר דהא שאר משכרין נמי אסירי כגון דבש וחלב ודבילה קעילית:

אין מאכילין אותו חגב"י. תימה אמאי לא חשיב בכהן גדול יש לומר דלא החמירו בו כל כך ואם תאמר אמאי לא האכילוהו לזב והלא אינו מטמא באונס יש לומר דמכל מקום מיהא סתרא אפילו באונס כדתנן במס' זבים (פ"ב מ"ב) ובנדה בפרק בנות כותים (דף לז.):

תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בה ביתוס לינא מלכא עיין מ"ש בפ' הבא על יבמתו במהדורא קמא:

ת"ר זב תולין לו מאכל וכל מיני מאכל פי' הכי תנן בפ"ב דזבין בשבע' דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקקין לזיבה במאכל ובמשתה כו' עד ר"ע אומר אכל כל מאכל בין רע ובין יפה ושתה כל משקה בין רע ובין יפה אמרו לו אין כאן זבים מעתה אמר להן אם אחריות זבים עליכם משנזקק לזיבה אין בודקין אותו אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאין שרגלים לדבר מדקאמר ר"ע אכל כל מאכל בין רע בין יפה מכלל דת"ק סבר דוקא מאכל רע ומשקה רע תולין לו כגון אותן המנויין כאן אבל אם אכל מאכל יפה ושתה משקה יפה אע"פ שאכל ושתה הרבה אין תולין לו בהם וסתמא דהך ברייתא דתני זב תולין לו מאכל וכל מיני מאכל כר"ע:

אין מאכילין אותו לא חגב"י ואל גב"ם פי' כיון דתנן משנזקק לזיבה אין בודקין אותו שאין תולין לו אל יאכילוהו דברים המרגילין לזיבה שאם לאו לא יטהר ולא יפסוק מלראות:

גמרא לרבנן דאמרי נכנס נוטל שש כו' לר"י דאמר נכנס נוטל שבעה כו' וה"ה דהמ"ל דכולהו כרבנן דאמרי נכנס נוטל שש כו' והא דאמר חמש בדליכא משמר המתעכב ובצר חדא מפלגא חמש שקיל ודאמר ארבע בדאיכא משמר המתעכב ובצר חדא מפלגא ארבע שקיל וכן לקמן לאוקימתא דרבא דכולה כרבי הוי מצי למימר דכולה בדאיכא משמר המתעכב הנוטל ב' חלות ולרבנן דאמרי נכנס נוטל ו' כו' מעשר בעי למפלג ושקיל חמש ולר' יודא דאמר נכנס נוטל שבע כו' משמנה בעי למפלג ושקיל ארבע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לרבנן דפליגי כו' וכהן גדול חולק עם שתיהן כו' בד"ה אלא מאי כו' והרי היא כשבת שבתוך כו' שהתחיל המועד בשני בשבת לא היה להם להקדים כו' כצ"ל:

שיהא מכיר ורגיל כו'. אינו נראה דר"ל שיהא מכיר במינים הללו דודאי כל אדם מכיר אותן שפיר ויש לפרש דר"ל דמעבירין לפניו אותן פרים ואילים וכבשים שנקרבין בו ביום דהיינו פר של אהרן לחטאת ופר של מוספין לעולה ואילים היינו אילו ואיל העם ואיל של מוספין וע"י זה יזכור את עבודתו בהן ויכיר את כל א' מהם להבחין בהן לאיזה עבודה כל א' הוא מוכן ושלשה שעירים נמי דהיינו שני שעירים של העם ושעיר המוספין היה ראוי ג"כ להכיר בהן ולהבחין בעבודתם כתנא דברייתא אלא דתנא דמתני' סבר כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה כו' כדלקמן:

והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בנוי כו'. דרשו כן משום דה"ל למכתב והכהן המשיח תחתוו כמ"ש במקום אחר בפרשת צו וע"כ דרשו בו שיהא גדול כו' בנוי בכח בחכמה כו' שהם המדות טובות שזוכין מאב לבן כמ"ש במס' עדיות ואחרים דדרשו גדלהו משל אחיו כו' היינו דמאחיו לא איצטריך דסגי ביה אם הוא גדול במעלות אלו גם אם אחיו ג"כ גדולים:

ליהושע בן גמלא כו'. בפ' לא יחפור משמע שהיה לו מעלות החכמה שהוא תיקן להושיב מלמדים בכל עיר ועיר מ"מ מייתי מיניה שהיה דרכם בבית שני למנות כ"ג ע"י ממון ואפשר שנמנו גם אחרים בכ"ג ע"י ממון שלא היה להם חכמה:

ולא כל דבר שמביאין לידי טומאה כו'. ובירושלמי פריך והלא מן הנסים שבבהמ"ק הן כמ"ש בעשרה נסים ולא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ ומשני א"ר אבין ע"ש לא תנסו ור"י בר בון אמר כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני:

גמרא לשנויי דאביי נ"ל דרבי סבר כר"י דא"ת דגם לדידי' מספקא ליה הל"ל חמש או שש. ובזה נדחה מש"כ המהרש"א וה"ה כו' ע"ש דא"כ יקשה לישנא דרבי לעולם חמש. ולעד"נ דזהו כוונת הקושיא לרבא א"ה מאי ר"א לעולם חמש דאי ס"ל כרבנן חמש או שש הל"ל. ומש"כ הרש"א עוד וכן לקמן לאוקימתא דרבא כו' ע"ש אף דלפ"ז לא היה קשה כ"כ א"ה כו' לפמש"כ דא"ל כרבנן ס"ל מ"מ דבריו דחויין מעיקרא לאוקמי דמיירי בדאיכא משמר המתעכב:

במשנה מסרו לו זקנים כו'. לעיל (ד) מבואר בברייתא דשנים מוסרין לו. ותימה שלא נתבאר זה ברמב"ם ובשאר מסדרין סדורי דיומא:

בִּשְׁלָמָא 'שֶׁמָּא שָׁכַח' לְחַיֵּי, אֶלָּא 'שֶׁלֹּא לָמַד', מִי מוּקְמִינָן כִּי הַאי גַּוְנָא?. פירוש בִּשְׁלָמָא אם שָׁכַח אין כאן קושיא על הממנים איך מינוהו בכהן גדול דאפשר הם לא ידעו ששכח תלמודו וכבר הוחזק אצלם מעיקרא שהיה חכם ואוקמוהו אחזקתו ולא בדקו אותו, אבל אם לֹּא לָמַד הרי לא הוחזק אצלם בתורת חכם ואיך מינהו? דהוה ליה לבדקו בעת המינוי בחכמה!

"וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו", שֶׁיְּהֵא גָדוֹל מֵאֶחָיו, בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר וּבְחָכְמָה. יש להקשות למה הקדים הנוי והכח דנקיט להו קודם עושר וחכמה? ונראה לי בס"ד דשתים אלה הם מעשה שמים והם מעת הלידה מה שאין כן העושר אפשר שיעשרוהו אחרים, וכן אם אינו חכם שלא למד אפשר שיטרחו עמו אחרים וילמדוהו ויתחכם.
ועדיין יש להקשות דצריך למנקט החכמה קודם העושר? ונראה לי נקיט העושר קודם כי יהיה העושר סיוע לקנות החכמה כמו שאמרו על רבינו תם ז"ל שהיה עשיר והיה דרכו להביא לפניו על השלחן קערה גדולה מלאה זהובים בעת שהיה לומד ועוסק בתורה בפלפול וסברה מפני שהעושר פותח את הלב לחכמה אבל גבי חכמה כתיב (קהלת ט, יא) 'לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר'.
ונראה לי מה שצריך העושר לכהן גדול הוא מפני שעליו מוטלת מצות התוכחה יותר להוכיח לאחיו הכהנים ולשאר העם וכמו שנאמר ליהושע כהן גדול (זכריה ג, ז) 'כֹּה אָמַר הֳ' צְבָקוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי' וכן הנביא הוכיח את הכהנים בעבור התוכחה דכתיב (ירמיה ב, ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה הֳ', ואם יהיה עשיר לא יעשה חנופה לשתוק מלהוכיח!

"וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו", שֶׁיְּהֵא גָדוֹל מֵאֶחָיו, בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר וּבְחָכְמָה. נראה לי בס"ד כל ד' אלו נרמזו בד' אותיות הַכֹּהֵן, ה"א ראשנה באחה"ע היא ח' וזו חָכְמָה, ואות כ' כֹחַ, ואות ה' שניה הון זה הָעֹשֶׁר, ואות נו"ן נוֹי, ובתורת כהנים חשיב עוד בְּמַרְאֶה, ותלמודא דידן לא פליג אלא כלל בְּמַרְאֶה בְּנוֹי, כי נוֹי קאי על תכונת האיברים שהם יפים בתכונה ומראה לובן ואודם.
אך מקשין העולם, למה הביא כאן דברי 'אֲחֵרִים' שאמרו 'גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו' דאין זה נוגע לקושיא שהיא רק מדברי תנא קמא?
ונראה לי בס"ד דבלאו דברי 'אֲחֵרִים' הייתי מפרש דברי תנא קמא שאמר 'גָדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי וּבְחָכְמָה' קאי על אחיו הכהנים, ולפי זה מאי קושיא איך מוקמי ליה, דיש לומר בעת שמינו אותו היו כל אחיו הכהנים חסרים בחכמה והוא עדיף מנייהו, אך עודנו חסר וצריך ללמדו ואומרים לו שמא לא למדת, ולכן הביא דברי אחרים דאמרי שיהיו אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִין אוֹתוֹ, וקשה למה הוצרכו לפרש בדבריהם 'אֶחָיו הַכֹּהֲנִים' והוה ליה למנקט בסתמא שיהיו 'אֶחָיו מְגַדְּלִין אוֹתוֹ' וכדנקיט תנא קמא שיהיה גָדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי וכו', ולא פירש 'מֵאֶחָיו הַכֹּהֲנִים'? אלא ודאי משום דתנא קמא קאי באומרו 'מֵאֶחָיו' על כל ישראל דקרי לכל ישראל 'אֶחָיו' ובעי שיהיה גָדוֹל בְחָכְמָה מכל החכמים הנמצאים בישראל בירושלם, ולכן אחרים דמפרשי מ'אֶחָיו הַכֹּהֲנִים' לא אמרו שאם אין לו אחיו מגדלים אותו, אלא פרשו דבריהם ואמרו שֶּׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִין אוֹתוֹ, אם כן שמע מינה 'אֶחָיו' דנקיט תנא קמא קאי על כל ישראל. ולפי זה מקשי שפיר שאם אינו חכם איך מינו אותו והא בעינן שיהיה חכם מכל חכמי ישראל, ואם הוא גדול מכל הנמצאים אם כן אין חכמים יותר ממנו כדי שיהיו מלמדים אותו עתה.

אִי הָכִי, פָּרִים נַמִּי, עַל חֵטְא הוּא דִּאַתִּי וְחָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ. פירוש שחושש שיש להם חטאים הרבה וירבו המקטרגים לקטרג ואז לא יצליח במעשיו בעבודת היום.

אי איכא משמר המתעכב מח' בעי למפלג ק"ל מ"מ אמאי יגרע כח כה"ג לגרוע מחלקו כנגד הב' חלות שלקחו משמר המתעכב הא שקיל לעולם פלגא כנגד כל המשמרות הנוטלין חלק בחלוקה זו בין רב למעט דהא אפילו ברגל שכל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים כדתנן בספ"ד דסוכה (דף נ"ה) שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שוין בחילוק לחה"פ אפ"ה כה"ג נוטל מחצה כדאמרינן ונוטל חלה א' מב' חלות והרי ב' הלחם דעצרת דחובת הרגל הן ומתחלק לכל המשמרות אפ"ה כה"ג נוטל מחצה אלמא כה"ג נוטל כנגד כל המחלקין אפילו היכא דנוטלין וחולקין כל הכ"ד משמרות ביחד הוא חולק ונוטל כנגד כולן דהאי קרא והיתה לאהרן ולבניו דכתיב גבי לחם הפנים דמיניה נ"ל מחצה לאהרן מחצה לבניו סתמא כתיב ואפילו ברגל שבת שחל בתוכה דכל המשמרות שוין בחילוק לחה"פ מה"ת כדנפקא ליה התם מקרא חלק כחלק יאכלו כחלק עבודה כן חלק אכילה ואמרינן התם מאי אכילה אילימא קרבנות מהתם נפקא לכהן המקריב לו תהיה אלא לחה"פ אפ"ה נוטל מחצה כנגד כל המשמרות ואע"ג דמגרעין חלקם של משמר הנכנס והיוצא הקבועין בשבוע זו הרבה מ"מ חלק הכה"ג במקומו עומד ונוטל חלק מחצה שלו כנגד כולן וכ"ש הכא היכא דאיכא משמר המתעכב שאין נגרע ע"י חלק הנכנס והיוצא הקבועים כ"כ שאין נוטלין אלא ב' חלות לחוד אינו דין שלא יהא נגרע חלקו של כה"ג ע"י מליטול מחצה של חלקו שהן ב' חלות אליבא דר"י בשלימות ולמה אינו נוטל נמי כנגד אותן ב' חלות שנטלו הן ויטול לעולם ה' חלות אפילו כי איכא משמר המתעכב וי"ל דהיא הנותנת דהיכא דכל המשמרות נוטלים וחולקין עם הקבועים מן הדין כגון ברגל דנ"ל מקרא דכולן הו"ל כמשמר אחד והלא הוא בין רב בין מעט אפ"ה כה"ג שקול ככולן ליטול חלק שוה כנגדם אבל הא דמשמר המתעכב היינו בחל יום א' בינתיים פי' בין רגל לשבת מפסיק דהא דמשמר שזמנו קבע נוטל עשר חלות ומשמר המתעכב שתים מן הדין אין להמתעכב כלום דהא לאו שבת שבתוך הרגל הוא ולא רבייה קרא אלא תקנת חכמים הוא ולפנים משורת הדין לגרע קצת מחלק משמר שזמנו קבוע שהן ב' חלות וליתנם להמתעכב א"כ כמו שמגרעין מחלק של משמר הקבוע ה"נ מגרעין מחלק של כה"ג נמי לפיכך אינו נוטל אלא ד' חלות והחלה ה' מגרעין לו מחלקו ונותנן למשמר המתעכב כמו שמגרעין חלה אחת מחלק משמר הקבוע נמצא ביד משמר המתעכב ב' חלות שזיכו להן חכמים מדבריהן ולא מן הדין הוא זה:

אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו נ"ל דאחרים לאו לאפלוגי את"ק אתו דהא דת"ק אתיא מהכהן הגדול שיהא גדול מאחיו בכח ובנוי בחכמה ובעושר והא דאחרים ממאחיו נפקא ליה דיתירא הוא אלא ה"ק הגדול משל אחיו קאמר וראיה לדבר מהא דאמרינן בספ"י דחולין (דף קל"ד) ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קדים ר' אמי וזכה בהן ופריך והיכי עביד הכי והכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומשני בשינויא ב' איבעית אימא אדם חשוב שאני ומייתי לה מהא דאחרים דגדלוהו משל אחיו ואם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוי שביק רבנן ועביד כאחרים דיחידאי הוא דהא אמרינן בסוף הוריות (דף י"ג) דאחרים ר' מאיר הוא א"ו כ"ע מודו בהא וכדפירשתי:

כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה ק"ל הא אילים נמי על חטא קאתו דהא כפרה כתיב בהו כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר וכו' והוא אילו ואיל העם וי"ל דהני כיון דעולות נינהו ועולה מכפרת על חייבי עשה דקילי כדאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ו') לא חליש דעתיה משא"כ בשעירים שמכפרין על החמורות כדתנן ברפ"ק דשבועות (דף כ') ושאר עבירות שבתורה הקלין והחמורין כו' שעיר המשתלח מכפר חלשא דעתי' ועוד עבירת עשה שעולה מכפרת עליו הוא דבר שאי אפשר לשום אדם להזהר ממנו כדאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ז') חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאין אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ואמר רבא חטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו על חייבי כריתות מכפרת על חייבי עשה לא כ"ש וכיון דאי אפשר לשום אדם להזהר מעבירות עשה שאילים מכפרים עליהם לא חלשא דעתיה כמו משעירים:

אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי ק"ל הא פר של כה"ג אינו מכפר אליבא דר"י רפ"ד דשבועות אלא על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף הפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על הישראל וכ"ת מ"מ כיון דאפילו שוגג צריך כפרה הו"ל חטא וחלשא דעתיה מ"מ מאי משני פר כיון דעליו ועל אחיו וכו' מידע ידע ליה ומהדר לי' בתשובה איזה ידיעה שייך כאן בכפרת הפר הא אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה בסוף דחוטא גופי' אינו יודע שחטא וצ"ל דפריך ליה אליבא דר"ש דאמר התם כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל פי' על טומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל פי' על כל עבירות כך וידויו של פר מכפר על הכהנים והשתא פריך לה אליבא דר"ש דפר נמי על חטא דמזיד קאתי כמו שעיר המשתלח וחלשא דעתיה ואמאי מעבירין לפניו ואתי שפיר הא דמשני כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי ועל חטאים דבמזיד מידע ידע אבל לר"י לא קא קשיא ליה פר נמי על חטא הוא דאתי דלית לן בה כיון דלא קאתי על המזיד אלא על השוגג לא חלשא דעתיה מיהו בלאו הכי נמי ניחא דהא בסיפא דפ"ק דשבועות קתני ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ מכפרים והשתא איכא למימר כיון דלר"י על זדון אלו מכפר שעיר הנעשה בפנים בע"כ פר נמי מכפר על זדון אלו על הכהנים דהא אפילו לר"י על מה שהשעיר הפנימי מכפר על ישראל פר מכפר על הכהנים ולפ"ז הא דאמרינן שעירים כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה משום שעיר הנעשה בפנים נמי קאמר הכי כיון דאיהו נמי מכפר על זדון אלו והשתא פריך אי הכי אפילו פר נמי אפילו לר"י הא אתי על זדון הללו וחלשא דעתיה ומשני כיון דעליו וכו' מידע ידע ומהדר ליה בתשובה על הזדון ואי משום שוגג דאין לו ידיעה בסוף דליכא תשובה משום שוגג לית לן בה ולא חלשא דעתיה ותי' זה עיקר דלא מסתבר שהמקשה פריך סתמא א"ה פר נמי אליבא דחד תנא ולא אליבא דכ"ע קא פריך וכ"ש דנימא דפריך לה סתמא אליבא דר"ש דלית הלכתא כוותיה דהא קיי"ל ר' יהודא ור"ש הלכה כר"י אלא ודאי פי' זה עיקר:

אין מאכילין אותו לא חלב גבינה בשר יין וכו' צריך טעם אמאי לכה"ג אין מאכילין הני דחשיב לעיל ולא קפדינן אהני דהכא וגבי זב קפדינן אהני דחשיב הכא ולא קפדינן אהני דלעיל דגבי כה"ג דהא לא חשיב הכא אתרוג כדחשיב התם וכן סלתות אמרינן לעיל שמביא לידי חימום לרבנן ולא חשיב לה גבי זב ושמא י"ל דהני דחשיב לעיל מביאים לידי קרי ודחשיב הכא מביאים לידי זיבה ודחשיב הכא ולעיל מביאים לידי שניהם שוב ראיתי בת"י שהקשו אהא דאמרינן אין מאכילין אותו חגב"י אמאי לא חשיב לה גבי כה"ג ותירצו דלא החמירו בו כ"כ וק"ל א"כ הו"ל למחשב הני דכה"ג גבי זב אתרוג וסלתות אלא ודאי כדפי' עיקר:דף י"ט ע"א הני כהני שלוחי דרחמנא הקשו התוס' דבפ"ד דנדרים (דף ל"ה) מיבעי ליה אי שלוחי דרחמנא נינהו אי שלוחי דידן ולא איפשטא ואמאי לא פשט לה מהא דרב הונא ותירצו דמהא דר"ה ליכא למיפשט אלא דלאו שלוחי דידן דוקא נינהו ולא דרחמנא כלל והתם מיבעי ליה דלמא שלוחי דרחמנא ודידן נמי קצת נינהו ונ"מ בהא דר"ה דאי דידן לגמרי נינהו מצי בעל הקרבן לעכב שלא יקריבו אנשי משמר את קרבנו אלא כהן אחר ואי דרחמנא ודידן נינהו עיקרו דרחמנא ולא מצי מעכב אבל לענין מודר הנאה בין אי דידן לחוד בין אי דרחמנא ודידן אסור להקריב דקמהני ליה והתם מבע"ל אי שלוחי דרחמנא ודידן קצת ואסור במודר הנאה או דרחמנא לגמרי ושרי והשתא לא מצי למפשט דשלוחי דרחמנא ודידן דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד לית לן בה ואני תמה מ"ש אי אמרינן דשד"ר ודידן דאזלינן בתר דרחמנא לענין אנשי משמר דלא מצי לעכב וכן לענין הא דאע"ג דאנן לא מצינן למעבד עביד ולענין מודר הנאה אזלינן אף בתר דידן ואסור במודר הנאה אמאי בהני אזלינן בתר חלק גבוה ושל הדיוט בטל לגמרי ואלו לגבי מודר הנאה אפי' אי עיקר שלוחי דרחמנא וקצת דידן אינו בטל הקצת לגבי עיקר למישרי במודר הנאה ועוד אי ליכא נ"מ בהא דר"ה דאמר שלוחי דרחמנא נינהו אלא בהא לחוד דלא מצי לעכב על אנשי משמר מלהקריב אם כן מאי קמ"ל הא בהדיא תניא בספ"ט דב"ק (דף ק"י) גבי כהן שמקריב במשמר שאינו שלו ועבודתה פי' הבשר שהוא בשכר עבודה ועורה שלו ואם היה בעל מום פי' שאוכל ואינו עובד נותנה לכהן שבאותו משמר ואם היה זקן או חולה נותנה לכהן שירצה ומוקי לה ר"פ בשיכול לעשות ע"י הדחק דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא משוי שליח ועבודתה ועורה לאותו משמר משום דאכילה ע"י הדחק אכילה גסה לאו כלום היא ומשמע דוקא ביכול לעבוד ע"י הדחק הא אין יכול לעבוד אפי' ע"י הדחק אין נותנה לכל כהן שירצה אלא לא"מ דוקא וה"ה ב"מ נמי אע"פ שאוכל הואיל ואינו יכול לעבוד צריך ליתן לאותו משמר דוקא ולא לכל כהן שירצה כ"ש דזר גמיר אינו יכול ליתן לכל כהן שירצה אלא לאותו משמר דוקא וה"נ תנן בפי"א דיבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ואין נותנים להם קדשים ואין מוציאין את שלהם מידם ופרש"י בלשון אחד דאין מוציאין את שלהם דאם יש להם קרבן להקריב אין אנשי משמר יכולין להוציא מידם בע"כ דכל אחד אומר כהן אני משמע אבל מזר ודאי מוציאין ואין יכול ליתן לכל כהן שירצה וה"נ תנן בתר הכי כה"ג גבי מי [שלא] שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונישאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון היה א' ישראל וא' כהן ואין נותנים לו ואין מוציאין שלו מידו מיהו ללישנא בתרא שפרש"י התם אין ראיה מהא דפי"א דיבמות אלא שלשון א' נראה עיקר כמ"ש במ"א ואין כאן מקומו ועוד דאמרינן בפ"ט דב"ק (דף ק"ט) לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן שבאותו משמר א"א אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר אלמא איל הכפורים שהוא אשם גזילות א"י ליתנו לכהן אחר אלא לאותו משמר ועוד שהרי משנה שלימה שנינו בפ"ג דתמורה (דף כ') אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה ר"א אומר ימותו ורא"א יביא בדמיה עולה הלא אף הנדבה עולה היא ומה בין דר"א לד"ח אלא בזמן שהיא באה עולה סומך עלי' אם היה כהן עבודתה ועורה שלו ובזמן שהיא נדבה אין סומך עלי' וכו' אע"פ שהוא כהן עבודתה ועורה של א"מ ומדנקט בהא נ"מ דעבודתה ועורה בכהן דוקא משמע דבישראל ליכא נ"מ ואי ס"ד דישראל נמי יכול ליתן קרבנו לכל כהן שירצה אע"פ שאינו מאותו משמר א"כ ל"ל למימר בכהן הא בישראל נמי איכא הא ג"מ דעבודתה ועורה דבזמן שהיא באה עולה יכול ליתן לכל כהן שירצה ובזמן שהיא נדבה עבודתה ועורה של א"מ אלא ש"מ מהא מתניתין להדיא דישראל אין יכול ליתן קרבנו אלא לאותו משמר דוקא וכיון דמכל אלו מוכח דאין ישראל יכול ליתן שום קרבן לכהן אחר רק לא"מ א"כ מאי קמ"ל ר"ה בדר"י בהא דקאמר הני כהני שד"ר נינהו אלא ודאי הא דקאמר שד"ר נינהו אינו נ"מ להא דאפילו תימא דשלוחי דידן נינהו אפ"ה אינו נותן אלא לאותו משמר ולא לכל כהן שירצה וליכא נ"מ בהא אי שד"ר או דידן אלא לענין מודר הנאה בלבד וא"כ אכתי תקשה אמאי לא פשט לבעיין דפ"ד דנדרים מהא דר"ה ועוד מצידה תברא אי לא ש"מ מדר"ה אלא דאינו שלוחי דידן גרידא אלא שד"ר נמי ואכתי איכא למימר דאף שלוחי דידן עם שד"ר נינהו מאי פריך לר"ה ממתניתין דאומרים אתה שלוחינו דילמא אף דהוי שד"ר מ"מ לא נפיק נמי מכלל דידן ושפיר קאמרי ליה בשעת שבועה אתה שלוחינו ובדוחק יש לתרץ זאת אלא ודאי הא לאו טעמא למימר דשד"ר ואף שלוחי דידן אלא או כולה שלוחי דידן או שד"ר לגמרי אבל התירוץ הא' של התוס' הוא הנכון דלא רצה למיפשט אלא ממתניתין ולא מדברי אמורא וכן פירשו כל המפרשים:

ומאי ארבע או חמש. מתי ארבע ומתי חמש: לרבנן. דפליגי עליה דר' יהודה בפרק החליל (סוכה דף נו.) ואמרי משמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש חלות ושכר הגפת דלתות לא שקיל משמר הנכנס נמצאו כולן באות ומחלקות וכהן גדול חולק עם שתיהן ומשנים עשר בעי מיפלג ומחצה שלם אינו נוטל בציר חדא מפלגא חמש שקיל: לר' יהודה דאמר נכנס נוטל שתים. בלא מחלוקת בשכר שהוא מקיף למוצאי שבת דלתות העזרה וחיל והיכל ולשכות שפתחו שחרית משמר שיצא לו מעשר בעי מיפלג שאין השתים באות במחלוקת כי שכרם הם: בציר חדא מפלגא. דעשר ושקיל ארבע: כולה רבי היא. דאמר פלגא שקיל: וסבר לה כרבי יהודה. דאין השתים מתחלקות לעולם: אלא מאי ארבע הא חמש בעי למישקל לא קשיא הא דאיכא משמר המתעכב וכו'. פעמים שיום טוב חל בשני בשבת ויש משמר מקדים ובא מערב שבת ומתעכב עד הרגל שכל המשמרות באות ברגל או פעמים שמוצאי יום טוב ערב שבת והמשמרות הולכות למקומם בערב שבת ויש משמר שמתעכב שם עד מוצאי שבת ותנן במסכת סוכה (דף נה:) שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים וכן י''ט הסמוך לשבת בין מלפניה שאין יכולין לשוב בשבת למקומן בין מלאחריה שעל כרחן הן מקדימין לבא מע''ש היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים שהרי על כרחן שוהין שם והרי היא כשבת שבתוך הרגל חל יום אחד להפסיק בינתים או מלפניה כגון שכלה המועד בחמישי בשבת או מאחריה שהתחיל המועד בשני בשבת לא היה להם להקדים לבא מלפני השבת אינן שוות אלא משמר המתעכב בשבת בין שהוא משמר אחד בין שהוא משמרות הרבה נוטל שתי חלות והשאר מתחלקות למשמר היוצא ונכנס שזמנו קבוע לאותה שבת: אי הכי. דמציעתא רבי היא מאי לעולם חמש: מתני' אישי. אדוני: קורין לפניו בסדר היום. פרשת אחרי מות וכן כל שבעת הימים: שיהא מכיר. מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום: גמ' במקדש ראשון. לא העמידו אלא על פי התורה כהנים מהוגנין: מרתא בת בייתוס. אלמנה עשירה היתה וקידשה יהושע בן גמלא ונתנה ממון לינאי המלך ומינהו להיות כהן גדול: תרקבא. חצי סאה תרי קב: דינרי. זהובים: דיילא. שוטר המלך: בשוקא קמיה לא תחליף. מתוך שהיה מכירך מתחילה בקי הוא בעושרך ובמעשיך למצוא עלילה לגבות ממך ממון: מאכילין אותו. ערב יום הכפורים שחרית סלתות וביצים כדי למסמס אכילה שבמעיו לשלשלו שלא יצטרך לנקביו למחרת: לידי חימום. של קרי שהסלתות וביצים מרבים את הזרע: אב''י ואבב''י. סימנים הן ומפרש להו ואזיל: זב תולין לו במאכל. אם אכל מאכל הרבה מכל מין שהוא תולין לומר שמחמת רוב מאכל ראה ואינו זב לטומאת שבעה ולקרבן דכתיב (ויקרא טו) בשרו ולא מחמת אונסו אבל בעל קרי טמא באונס דאין קרי וזוב באים ממקום אחד ואין מראיהם שוה שהזוב דומה למי בצק של שעורין ואינו קשור אלא כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת: אין מאכילין אותו. בימי בדיקתו:

עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא. אין זה ינאי המלך (שבריש פ') האומר (קדושין דף סו.) שהרג חכמי ישראל דההוא דהתם כהן גדול הוה דקאמר הקם להם בציץ שבין עיניך ולא היה ממנה אחר במקומו: