יומא יט ע"א

תנא [שנה החכם]: מוליכים אותו לבית אבטינס, כדי ללמדו חפינה של קטורת שהיא מלאכה מורכבת וקשה, שבלשכת בית אבטינס היה מקום הכנת הקטורת. אמר רב פפא: שתי לשכות היו לו לכהן גדול, אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס. אחת מהן היתה בצפון של העזרה ואחת בדרום. ומסבירים: אחת בצפון, דתנן [שכן שנינו במשנה]: שש לשכות היו בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום, ואלו הן הלשכות

שבדרום: לשכת המלח, לשכת הפרוה, לשכת המדיחין. ומפרטים את תפקידה של כל לשכה: לשכת המלח — ששם היו נותנין (מאחסנים) מלח לקרבן, לשכת הפרוה — ששם היו מולחין את עורות הקדשים השייכים לכהנים, כדי שלא יקקלקלו. ועל גגה של אותה לשכה היתה בית טבילה לכהן גדול ביום הכפורים. לשכת המדיחין — שם היו מדיחין (רוחצים) את קרבי הקדשים, שאין מעלין את הקרבנות כשיש בתוך מעיהם לכלוך ומזון לא מעוכל. ומשם מסיבה (מערכת מדרגות עגולה) שהיתה עולה לגג בית הפרוה.

ושלש לשכות שבצפון העזרה היו: לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית. לשכת העץ — אמר ר' אליעזר בן יעקב שהוא מחברה של מסכת מדות שבה מצויה משנה זו: שכחתי למה היתה לשכה זו משמשת. אבא שאול אומר: לשכת כהן גדול היתה אחורי שתיהן אחורי לשכת הגולה ולשכת הגזית וגג שלשתן שוה, ששלוש אלה היו צמודות זו לזו, וגג אחד לכולן.

לשכת הגולה — שם היה בור הגולה ומכאן נגזר שמה, והגלגל היה נתון עליו שבעזרתו היו שואבים, ומשם מספיקין מים לכל העזרה לרחיצה ולשטיפה. לשכת הגזית שם היה המקום שבו סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ועיסוקה הקבוע של סנהדרין זו שהיא דנה את הכהנים אם ראויים הם לעבודה ומי שנמצא בו פסול משום מום או משום יחוס היה לובש שחורים ומתעטף שחורים לאות צער ואבל ויצא והלך לו, לפי שאינו ראוי לכהן. ושלא נמצא בו פסול — היה לובש לבנים ומתעטף לבנים כביטוי של שמחה ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. נמצאנו למדים איפוא כי לשכתו של הכהן הגדול היתה בצפון העזרה.

וההוכחה לכך כי גם לשכה אחת בדרום היתה לו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שבעה שערים היו בעזרה, שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח. שערים שבדרום: הראשון — הוא שער הדלקה, שני לו — שער הקרבן, שלישי לו — שער המים. השער שבמזרח היה קרוי שער נקנור, ושתי לשכות היו שם ליד שער נקנור אחת בימינו ואחת בשמאלו, אחת היתה לשכת פנחס המלבש ששם היו מאוכסנים בגדי הכהונה, ואחת היתה לשכת עושי חביתין, ששם הכינו את מנחת המחבת עבור הכהן הגדול.

שערים שבצפון — הראשון הוא שער ניצוץ, ואותו שער בנין אכסדרה היה שלא היה סגור לגמרי מכל צד, אלא מקורה היה ופתוח למחצה, ועלייה בנויה לו על גביו ושם הוא אחד המקומות בהם היו עומדים שומרי המקדש לכבוד, והיו הכהנים שומרים שם מלמעלה בעליה, והלוים מלמטה. ושלפנים הימנו לשער זה היה החיל ופתח היה יוצא משם לחיל. שני לו לשער זה — שער הקרבן, שלישי לו — שער בית המוקד.

ותניא [ושנינו בברייתא]: חמש טבילות ועשרה קדושין (רחיצות ידים ורגלים) היה טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואת כולן היה עושה בקדש, על גג בית הפרוה. חוץ מזו מטבילה ראשונה שהיתה בחול כיון שלא היתה מיוחדת לעבודת יום הכיפורים דווקא, אלא לצורך כניסה לבית המקדש, כדרך שיהו עושים הכהנים בכל יום, ואותה היה עושה על גב שער המים, ובצד לשכתו היתה טבילה זו. ומכאן שהיתה לכהן הגדול לשכה בצד שער המים, שהוא, כפי שאמרנו, בדרומה של העזרה.

מצאנו איפוא כי היו לכהן הגדול שתי לשכות לשמושו, אולם ולא ידענא [ואין אנו יודעים] אי [אם] לשכת פרהדרין בצפון ולשכת בית אבטינס בדרום, או להיפך — לשכת בית אבטינס בצפון ולשכת פרהדרין בדרום. ומעירים: ומסתברא [ומסתבר לומר] שלשכת פרהדרין בדרום הואי [היתה] ושם היה המקום בו היה הכהן הגדול לן.

מאי טעמא [מה טעם] סברה זו? כי באופן זה מקדים הכהן בכל בוקר קאי [ועומד] ומיסך את רגליו (עושה צרכיו) וטביל [וטובל] בצד לשכתו שהיתה בדרום, ואזיל [והולך] לצפון העזרה ללשכה השניה היא לשכת בית אבטינס וגמר [ולומד] שם את מלאכת החפינה ואתי [ובא] לבית המקדש ועביד [ועושה] עבודה כולי יומא [כל היום]. לבהדי פניא מדו עליה [סמוך לערב מזים עליו] מי חטאת, כפי שכבר נאמר, והדר אזיל לדרום [והוא הולך, חוזר] ובא וטביל [וטובל] שוב בצד לשכתו ונייח [ונח] בלשכתו.

דאי אמרת [שאם אומר אתה] כי לשכת פרהדרין היתה בצפון נמצא שצריך הכהן הגדול לטרוח וללכת הרבה. שלפי זה מקדים קאי [ועומד] ומיסך רגליו (ועושה צרכיו), אולם מקום טבילתו היה, כמו שנאמר בברייתא, בדרום, אם כך אזיל [הולך] לדרום וטביל [וטובל] וגמר [ולומד] חפינה ואתי [ובא] לבית המקדש ועביד [ועושה] עבודה כוליה יומא [כל היום], להדי פניא מדו עליה [סמוך לערב מזים עליו], והדר אזיל [וחוזר והולך] ובא לדרום וטביל [וטובל] ובעי מהדר ומיזל [וצריך לחזור וללכת] ולבוא לצפון ומינח [ולנוח] ומי טרח מטרחינן ליה כולי האי [והאם מטריחים אנו אותו עד כדי כך]? אלא מסתבר לומר, שלשכת פרהדרין — לשכתו הפרטית של הכהן הגדול היתה בדרום, שאינו צריך לטרוח כל כך בהליכה.

את הראיה הזו דוחים: אלמה [ומדוע] לא נטריח אותו? אדרבה, מטרחינן ליה טפי [מטריחים אנו אותו יותר] ויש טעם בדבר, דאי [שאם] צדוקי הוא ליפרוש [שיפרוש], שהרי אינו ירא שמים ומתוך שלא ירצה בטירחה יתרה יפרוש מן התפקיד, ונמצאנו נשכרים בכך שאין צדוקי משמש בכהונה.

אי נמי [או גם כן] אפילו אם אדם כשר הוא, מטעם אחר יש להטריחו — כדי שלא תזוח דעתו עליו שלא יתגאה בתפקידו הרם. שמתוך הטירחה אין ליבו פנוי לחשוב בגדולת עצמו. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שאנו מטריחים אותו בכוונה, אם כן נעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי [שנעשה את שתיהן, את שתי הלשכות של הכהן, זו ליד זו] אי נמי תסגי ליה בחדא [או גם תספיק לו לשכה אחת]. ומתוך שלא עשו כן — הרי זו ראיה שבכוונה מטריחים את הכהן הגדול, ואם כן אין להוכיח דבר לענין מקומן של הלשכות השונות.

ב שנינו במשנה כי אמרו לו לכהן הגדול: אישי (אדוני) כהן גדול אתה שלוחנו ושליח בית דין. ומציעים: לימא [האם נאמר] תהוי [תהא זו] תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו [אותם הכהנים בעבודת הקרבנות שלוחים של הקדוש ברוך הוא הם], שאין לראות בעבודתם את קיום שליחות עם ישראל, אלא את קיום שליחותו של הקדוש ברוך הוא שצווה אותם לכך. וההוכחה לדעה זו: דאי אמרת שלוחי דידן נינהו [שאם אומר אתה שהכהנים שליחים שלנו הם]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

גמרא:

תנא: מה ששנינו שהעלוהו הזקנים לעליית בית אבטינס, הוא כדי ללמדו דיני חפינה של קטורת. ^[54]

אמר רב פפא: שתי לשכות היו לו לכהן הגדול לשמושו, באותם שבעת ימי הפרישה קודם יום הכפורים.

אחת שהיה דר שם, והיא הנזכרת במשנה בשם לשכת פרהדרין, ואחת, לשכת בית אבטינס ששם היו מלמדין אותו חפינת הקטורת.

האחת היתה בצפון העזרה, ואחת בדרום העזרה.

ומפרשינן: אחת מהן בצפון, מפורש כן במשנה במסכת מדות.

דתנן: שש לשכות היו בעזרה שלש מהן היו בצד צפון, ושלש היו בצד דרום.

אותן שבדרום הן: לשכת המלח ולשכת הפרוה ולשכת המדיחין.

לשכת המלח היתה משמשת ששם היו נותנין את המלח להצניעו, ליטול ממנו כדי למלוח את הקרבן.

ושמושה של לשכת הפרוה היה, ששם היו הכהנים מולחין את עורות הקדשים שזכו בהן. ^[55] ועל גגה של לשכה זו היתה בית טבילה לטבילת הכהן הגדול ביום הכפורים, שהיה טובל בכל פעם שהחליף את בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן וכן להיפך.

ולשכת המדיחין קרויה כן לפי ששם היו מדיחין את קרבי הקדשים, לפני הקטרתם למזבח.

ומשם היתה מסיבה [טור עגול של מדרגות] עולה לעלות דרכה לגג בית הפרוה.

ושלש הלשכות שבצפון הן: לשכת העץ ולשכת הגולה ולשכת הגזית.

על לשכת העץ אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי למה היתה משמשת.

אבא שאול אומר: לשכה זו ללשכת הכהן הגדול היתה משמשת.

והיא היתה אחורי שתיהן, אחרי לשכת הגולה ולשכת הגזית.

וגובה גג שלשתן - שוה.

לשכת הגולה, שם היה בור של מים, שחפרוהו עולי הגולה, והגלגל לשאיבת המים מן הבור היה נתון עליו, ומשם היו מספיקים מים לכל העזרה.

לשכת הגזית [שנבנתה מאבני גזית גדולות], שם היה מקום מושב הסנהדרין של ישראל.

והיתה יושבת שם ודנה את הכהנים, מי כשר לעבודה ומי פסול.

וכל מי שנמצא בו פסול היה לובש שחורים ןמתעטף בשחורים, ויצא משם והלך לו.

ומי שלא נמצא בו פסול, היה לובש לבנים ומתעטף לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים.

הרי שהיתה לשכה לכהן גדול בצפון העזרה.

והיתה גם לשכה אחת לכהן הגדול בדרום העזרה.

דתנן: שבעה שערים היו בחומת העזרה.

שלשה היו בצד צפון, ושלשה בצד דרום, ושער אחד היה בצד מזרח.

אלו שבדרום הן: שער הדלקה [שדרכו היו מכניסין עצים לאש של מזבח, תוס' ישנים], היה הראשון.

שני לו היה שער הקרבן [שדרכו היו מביאים את קרבן התמיד, רא"ש מדות].

ושלישי לו היה שער המים שדרכו היו מכניסים את המים לנסוך בחג הסוכות.

השער שבמזרח היה שער נקנור [על שם נקנור שהביא דלתות מאלכסנדריה לשער זה, גמרא].

ושתי לשכות היו שם בצד מזרח, אחת היתה בימינו של השער ואחת בשמאלו.

האחת היתה לשכת פנחס המלבש שהיה ממונה על בגדי הכהונה, ואחת - לשכת עושי חביתין שהיו עושין בה את מנחת החביתין, שהיה הכהן הגדול מקריב בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.

שלשת השערים שבצפון הן:

הראשון היה שער הניצוץ, וכבנין אכסדרה היה שהיו שני עמודים בנויין משני צידיו. ועלייה היתה בנויה לו על גביו, הנקראת בית הניצוץ.

ושם היו הכהנים שומרי המקדש שומרים מלמעלה, בעליה.

והלוים שומרי המקדש, היו שומרים מלמטה בפתח השער.

ושער זה היה לו פתח שלפנים ממנו היה ה"חיל", שהוא השטח המוגבה בהר הבית מחוץ לעזרה.

ושני לו היה שער הקרבן שהיו מכניסים דרכו את הקרבנות ששחיטתן בצפון.

ושער שלישי לו היה שער בית המוקד.

ותניא: חמש טבילות ועשרה קידושין היה טובל הכהן הגדול ומקדש בו ביום - ביום הכפורים, בכל פעם ששינה בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן וכן להיפך.

וכולן היו נעשים בבית הטבילה שבתוך הקודש, שהוא [על גג] בית הפרוה. שכן נאמר בתורה [ויקרא טז כד]: "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש".

חוץ מזו - טבילה ראשונה שהיה טובל, כשבא ללבוש בגדי זהב בשחר להתחיל בעבודה - שהיא היתה בחול, מפני שטבילה זו אינה מחובת עבודת יום הכפורים - שעדיין לא התחיל בעבודה, ואין כאן החלפת בגדים.

אלא, שכל הנכנס לעזרה לעבודה, ואפילו בשאר ימות השנה, טעון טבילה.

ומשום כך אינה צריכה שתהיה במקום קדוש.

ועל גבי שער המים שבדרום היתה מקוה זו, ובצד לשכתו של הכהן הגדול היתה.

הרי שהיתה לשכה לכהן גדול גם בצד דרום.

ואמר רב פפא, כי: לא ידענא אי לשכת פרהדרין היא שהיתה בצפון, ולשכת בית אבטינס היתה בדרום. או להיפך, שלשכת בית אבטינס היתה בצפון, ואילו לשכת פרהדרין היא שהיתה בדרום.

ומסתברא לי דלשכת פרהדרין שהיתה משמשת לכהן הגדול לדירתו באותם שבעה ימי פרישתו, בצד דרום הוא, ליד שער המים.

ומפרש רב פפא: מאי טעמא מסתבר לומר כן?

מפני שבאופן זה עולה יפה סדר היום של הכהן הגדול באותם שבעה ימים, וכדלהלן: בבוקר הוא מקדים וקאי משכים וקם ממטתו, ומיסך את רגליו, ומיד לאחר מכן טביל באותו בית הטבילה שמעל שער המים, שסמוך ללשכתו, ואחר הטבילה אזיל ללשכתו השניה שהיא בצפון, והיא לשכת בית אבטינס, וגמר שם חפינה כמו שנתפרש לעיל בברייתא, ששם למדוהו דיני חפינה.

ואחר כך אתי לבית המקדש ועביד שם עבודה כולי יומא, כמו ששנינו שהיה עובד במקדש כל אותם הימים כדי להתרגל בעבודה.

ולאחר העבודה, לבהדי פניא [לעת ערב] מדו עליה [מזים עליו] מי חטאת לטהרו מספק טומאת מת, כמו ששנינו בברייתא [ח א].

והדר, אזיל וחוזר והולך ללשכתו שבדרום. ושם טביל פעם שניה, לדעת רבי עקיבא שהטהור שהזו עליו מי חטאת נטמא. ולכן, כדי שיוכל לעבוד למחרת הוצרך לטבול לאחר ההזאה כדי שיעריב עליו השמש, וכנתבאר לעיל [יד ב].

ובכך הוא מסיים את סדר יומו ונייח [ושוכב] בלשכת פרהדרין שליד בית הטבילה, בלא שיטרח לילך למקום רחוק מבית הטבילה.

ומוכיח רב פפא: דאי אמרת שהיתה לשכת פרהדרין - שהוא דר בה - בצד צפון, ואילו לשכת בית אבטינס - שבה היה לומד דיני חפינה - היתה בדרום, נמצינו מטריחים אותו בחנם.

שהרי בבוקר הוא מקדים וקאי [משכים ועומד ממטתו] ומיסך את רגליו. וכיון שעליו לטבול, אזיל מצפון לדרום, וטביל שם, שהרי שם היה שער המים שמעליו בית הטבילה. וגמר שם חפינה בלשכת בית אבטינס, ואתי לבית המקדש ועביד עבודה כולי יומא.

ולאחר העבודה להדי פניא [לעת ערב] מדו עליה.

וכיון שעליו לטבול מספיק טומאת מי חטאת, הדר אזיל [חוזר והולך] לבית הטבילה שבדרום, וטביל שם.

ובעי מהדר ומיזל - ועליו לחזור ולילך ללשכתו שבצד צפון, ומינח.

ומי טרח מטרחינן ליה כולי האי! וכי ראוי להטריחו כל כך.

ודוחה הגמרא את ראיית רב פפא:

אלמה [וכי למה] לא נטריחנו? והרי הגון הוא הדבר דמטרחינן ליה טפי.

וטעם יש בדבר, דאי צדוקי הוא ואינו ירא שמים, ואינו מקבל על עצמו עבודת המקדש כשכרוכה בה טירחה, כדאי הוא לנו להטריחו, כדי שליפרוש מן העבודה. שהרי הצדוקים חשודים הם לשנות בעבודה.

אי נמי - עוד טעם יש להטריחו, כדי שלא תזוח דעתו של הכהן הגדול עליו, להתגאות בכתר כהונה גדולה שלו.

דאי לא תימא הכי שראוי לנו לגרום לו טירחה - נעבדינהו [היה לנו לעשות] לתרוייהו - בין את לשכת פרהדרין, שהוא דר בה, ובין את לשכת בית אבטינס, שהוא לומד בה חפינה - בהדי הדדי בסמוך לבית הטבילה, ולא תהיה לו טירחה לילך מצד לצד.

אי נמי תסגי ליה בחדא לשכה, הן לדירתו והן ללמוד חפינה, ומוכח מזה שבכוונה תחילה היו גורמים לו שיטרח, ומעתה הגון הוא שתהיה לשכת פרהדרין, שהוא גר בה, בצד צפון, והשניה שלומד בה חפינה בצד דרום.

שנינו במשנה: ואמרו לו הזקנים כשהשביעוהו: אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין.

והוינן בה: לימא תיהוי משנתנו, ששנינו בה שהכהן הגדול נחשב שליח הציבור, תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע.

דאמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין מי שהדיר עצמו בהנאה מכהן, שדינו שאסור להכהן לעשות שליחותו של המודר, ומכל מקום מותר לכהן להקריב לו קרבנותיו, ומשום דהני כהני העובדים במקדש אינם מקריבים בשליחותו של בעל הקרבן אלא שלוחי דרחמנא נינהו, שכן נצטוו בתורה להקריב את קרבנותיהם של ישראל.

הערות

^[54] מפירוש רש"י במשנה עולה, שחפינה זו שלימדוהו שם, חפינה שניה היא, המפורשת לקמן מז ב, שלאחר שהיה הכהן הגדול ממלא מלא חפניו מן הקטורת, מתוך כף מלאה קטורת שהביאו לו, היה מניח את הקטורת בתוך כף, ומכניסה לבית קדשי הקדשים בידו השמאלית, כשבידו הימנית הוא אוחז במחתה מלאה גחלים. ובפנים, לאחר שמניח את הגחלים על הרצפה, היה מערה [מעביר] את הקטורת שבכף לתוך חפניו, ולשם כך הוצרך לאחוז בראש הכף - בשיניו או בבית השחי - ולהעביר את הקטורת כולה לתוך חפניו, באופן שלא יחסר מן הקטורת. ועבודה זו קרויה לקמן אחת מ"עבודות קשות" שבמקדש, ולזה כיונה הברייתא שהוצרכו ללמדו. אלא שכפי הנראה דעת הרמב"ם שמה ששנינו כאן שלימדוהו חפינה, הכונה לחפינה ראשונה שהיתה בחוץ. ואף בחפינה זו סוברת הברייתא שיש קושי בדקדוק דיניה, שלכן הוצרכו ללמדו, ואין הלכה כן, על פי המפורש במנחות יא א ש"מלא חפניו" הוא כדחפני אינשי, ושאינה עבודה קשה. לחם משנה ושיח יצחק.

^[55] ושמה ניתן לה על שם אדם אחד ששמו "פרוה", יש אומרים שהוא בנאה, ויש מפרשים שהיה מכשף אחד שעשה מחילות כדי לראות את עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, ומצאוהו באותה לשכה והרגוהו, וכן היה שמו. והר"ש במסכת מדות פירש שנקראה כן גם על שם שהיה שם המלח שמלחו בו את עורות הפרים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: A tanna taught: The Sages took the High Priest to the House of Avtinas, where the incense was prepared, to teach him the method of taking handfuls of incense, which is a difficult and complex skill. Rav Pappa said: The High Priest had two chambers. One was the Parhedrin chamber and one was the Chamber of the House of Avtinas. One of them was in the north of the courtyard, and one was in the south. The Gemara explains: One was in the north, as we learned in the mishna: There were six chambers in the Israelite courtyard, three in the north and three in the south.

The chambers in the south were the Chamber of the Salt, the Chamber of the Parva, and the Chamber of the Rinsers. The Gemara explains the function performed in each chamber. The Chamber of the Salt was where the priests would place the salt for the offering in storage The Chamber of the Parva, the hides, was where they salted the consecrated hides that belonged to the priests, to prevent them from spoiling. And on the roof of that chamber was the Hall of Immersion for the High Priest for Yom Kippur. The Chamber of the Rinsers was where they would rinse the innards of consecrated animals, which were not taken up to the altar while dirty or with undigested food remaining in them. From there a circular staircase ascended to the roof of the Chamber of the Parva.

The three chambers in the north of the courtyard were the Chamber of the Wood, the Chamber of the Exile, and the Chamber of Hewn Stone. With regard to the Chamber of the Wood, Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who is the tanna of the mishnayot in tractate Middot in which this mishna appears, said: I forgot what purpose that chamber would serve. Abba Shaul says: The High Priest’s chamber was behind the two chambers, the Chamber of the Exile and the Chamber of Hewn Stone, and the roofs of all three of them were level. As the three were attached, they shared a roof.

In the Chamber of the Exile there was the well excavated by those returning from exile, for which the chamber was named, and the wheel with which water was drawn was positioned over it. And from there, they would supply water for use in the entire Temple courtyard for washing and rinsing. In the Chamber of Hewn Stone, there the great Sanhedrin of Israel convened and judged whether the priests were fit for service. A priest in whom a disqualification was detected due to a blemish or lineage would wear black and would wrap himself in black in a display of sorrow and mourning and would emerge from the Temple and go on his way, because he was not fit for service as a priest. And any priest in whom a disqualification was not found would wear white and wrap himself in white in a display of joy and would enter and serve with his fellow priests.

In any event, it was taught that there was a chamber of the High Priest in the north of the courtyard, and there is proof that he also had one chamber in the south of the courtyard, as we learned in a mishna: Seven gates were in the Temple courtyard, three in the north and three in the south and one in the east. The gates in the south were the Gate of Fire; second to it was the Gate of the Offering; third to it was the Gate of the Water. The gate that was in the east was called the Gate of Nicanor, and two chambers were there next to the Gate of Nicanor, one to its right and one to its left. One was the Chamber of Pineḥas the Dresser, where the priestly vestments were stored, and one was the Chamber of the Preparers of the Griddle-Cake Offering, where the daily griddle-cake offering was prepared on behalf of the High Priest.

The gates that were in the north: The first was the Gate of the Spark, which was a portico building, meaning it had a roof but was not completely closed on every side. And there was a second story built atop it, and there the honor guard of the Temple stood, with the priests guarding from above and the Levites from below. Inside of this gate was the rampart, and an opening led from the gate to the rampart. Second to this gate was the Gate of the Offering; third to it was the Gate of the Hall of the Hearth.

And it was taught in a baraita: The High Priest would perform five immersions and ten sanctifications of his hands and feet on that day, Yom Kippur. And each of these was performed in the sacred area of the courtyard, on the roof of the Hall of the Parva, except for this first immersion, which was performed in the non-sacred area outside the courtyard. The first immersion was not unique to Yom Kippur but was performed every day by any priest entering the Temple. That immersion was performed on the roof of the Gate of the Water, and that gate was alongside his chamber. Apparently, the High Priest had a chamber next to the Gate of the Water, which was in the south of the courtyard.

The High Priest had use of two chambers, but we do not know whether the Parhedrin chamber was in the north and the Chamber of the House of Avtinas was in the south, or the Chamber of the House of Avtinas was in the north and the Parhedrin chamber was in the south. And, however, it is reasonable to say that the Parhedrin chamber was in the south and the High Priest slept there.

What is the reason for that assumption? Because if that is the case, the High Priest arises early every morning of the seven days of sequestering and he covers his legs, a euphemism for defecating, and immerses alongside his chamber, which was in the south. And then he walks to the north of the courtyard to the second chamber, which is the Chamber of the House of Avtinas, and learns there the method of taking handfuls. And then he comes to the Temple and performs the service for the entire day. Toward the evening they sprinkle purification water upon him, and he then walks back to the south and immerses again alongside his chamber and rests in his chamber.

As, if you say that the Chamber of Parhedrin was in the north, this would mean that the High Priest would be forced to exert himself and walk significant distances. According to this understanding, he arises early, and he covers his legs. However, since it was taught in the baraita that the place of his immersion was in the south, he then walks to the south and immerses. And then he learns the method of taking handfuls. And then he comes to the Temple and performs the service for the entire day. Toward the evening they sprinkle purification water upon him, and he then walks back to the south and immerses, and then he needs to walk back to the north and rest. Do we impose upon him to that extent? Rather, it is reasonable to say that the Parhedrin chamber, the High Priest’s private chamber, was in the south, which would limit the distance that he needed to walk.

The Gemara rejects this reasoning: Why not impose upon him? On the contrary, we impose upon him even more, so that if he is a Sadducee, he will retire. As he is not a God-fearing person, he would prefer to walk away rather than subject himself to that added exertion. That is a desirable result, ridding the High Priesthood of a Sadducee.

Or, alternatively, there is even value in imposing on a God-fearing Pharisee High Priest, in order that he will not become haughty in his lofty position. Since he is occupied in performing his task, he does not have leisure to be impressed with his elevated status. As, if you do not say that it is an intentional attempt to impose upon him, let us establish both of the chambers of the High Priest next to one another; or, alternatively, one chamber would be sufficient for him. From the fact that neither of these alternatives is adopted, it is apparently an intentional attempt to impose upon him, and there is no proof as to the location of either of the chambers of the High Priest.

§ It was taught in the mishna that the Elders said to him: My Master, High Priest. We are agents of the court, and you are our agent and the agent of the court. The Gemara suggests: Let us say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: These priests who sacrifice the offerings are the agents of the Merciful One. They are not agents representing the Jewish people but are agents representing God, as He commanded them to perform the service. Proof is cited for this opinion: As, if you say they are our agents,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקינן הני רבנן הוו מקדמי ומשדרי שליח. איבעית אימא ח"ו שיהיו עושין מעשה אלא ייחוד בלבד שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו. כלומר מי שיש לו [אין] תאב למאכל כל כך ומי שאין לו לעולם רעב:
והוליכוהו זקני כהונה לעליית בית אבטינס. תנא ללמדו חפינה. אמר רב פפא ב' לשכות היו לו לכ"ג אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס אחת בצפון ואחת בדרום אחת בצפון דתנן בסוף מדות ו' לשכות היו בעזרה ג' בדרום לשכת המלח כו' ג' בצפון לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית.

לשכת העץ אמר ר' אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת אבא שאול אומר לשכת כ"ג היתה אחורי שתיהן וגג שלשתן שוה הנה אחת בצפון.

ואחת בדרום דתנן במדות פ' ראשון ז' שערים היו בעזרה ג' בצפון וג' בדרום ואחד במזרח שבדרום שער הדלק. שני לו שער הקרבן. שלישי לו שער המים. ותניא ה' טבילות וי' קדושין טובל כ"ג ומקדש בו ביום וכולן בקדש אבית הפרוה חוץ מזו שהיתה בחול ע"ג שער המים ובצד לשכתו היתה. נתברר כי ב' לשכות היו לכ"ג לשכת פרהדרין שהיה דרכה לשבעת הימים שהיו מפרישין אותו מביתו.

ולשכת בית אבטינס שהיו מלמדין אותו שם הפינה ולא נתברר לנו בהדיא איזוהי בצפון ואיזוהי בדרום.

א"ל אישי כ"ג אנו (ואתה) שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו. כו' ואוקימנא משביעין אנו אותך על דעתנו ועל דעת ב"ד. אבל שלוחנו לא דכהני שלוחי דרחמנא אינון ולא שלוחי דידן.

ללמדו חפינה. פי׳ שהיא קשה בעבודות שבמקדש כדלקמן.

לשכת הפרוה. פירוש מגוש אחד היה שמו פרוה והיה חופר מחילות תחת המקדש שיראה עבודת יום הכפורים לפני לפנים והרגישו אותו כשהיה חופר בעזרה והרגוהו שם ועשו שם לשכה שקרויה על שמו ועל גגה בית הטבילה פי׳ שהיה שם מקוה שמשכו לו מים מעין עיטם.

לשכת הגזית. פי׳ שהיתה בנויה מאבני גזית שנגררו בחוץ שלא נאסר אלא במזבח אבל בשאר מקומות מותר ובלבד שיגררוהו בחוץ כדכתי׳ כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ויש שפירשו שנקראת לשכת הגזית מפני ששם דנין את הכהנים כדאמרינן בסמוך ומסלקין הכהנים הפתולים מלשון ויגז שלוים ומלשון גזי נזרך והשליכי וכן פירשו בתשובות הגאוני ז״ל:

לשכת הגולה. פרש״י ז״ל שנקראת כן לפי שעשאוה בני גולה והראב״ד ז״ל פי׳ שהוא מלשון וגולה על ראשה ונקרא כך מפני הגלגל הנתון עליו. (הגהה לאחד קדוש ז״ל).

בדרום דתנן שבעה שערים וכו'. וא״ת והא במתני׳ דלעיל נמי אמרו דאיכא לשכה לכהן גדול בדרום וי״ל דההיא אבא שאול בלחוד היא אבל ר׳ אליעזר בן יעקב פליג עליה וקאמר לשכה למה היתה משמש׳ כלומר ויודע בבירור שלא היתה משמשת למה שאמר אבא שאול ולהכי איצטריכינן להא מתני׳ אחרינא דקתני ליה סתמא דבצד לשכה היתה ודע דרב פפא לאו מתני׳ אתא לאשמועי׳ אלא לאשמועי׳ דלשכת פרהדרין בדרום כו׳ אתא והכי קאמר שתי לשכות שהיו לכהן גדול כדתנן במתני׳ מסתברא דלשכת פרהדרין בדרום כו').

ובהדי פניא מדו עליה והדר אזיל לדרום וטביל. פי׳ מדו עליה כדקתני שהיו מזין עליו כל שבעה. והדר ואזיל לדרום וטבל אליבא דרבי עקיבא דאמר טהור שנפלה עליו הזאת טומאתו וכדפרש״י ז״ל:

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וק״ל דבמסכת נדרים איבעיא לן אי שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא ולא איפשיטא. תירצו בתוספות דהתם לגבי קרבנות של כהן דאיהו מצי עביד הוא דאיבעיא לן. והא דרב הונא לגבי של ישראל ולא נהירא דהא סתמא איתמר הכא והתם ועוד תירצו דהתם בעינן למפשטא ממתניתין או ממתנית׳ ולא מממרא דאמוראי דהא איכ׳ דכותה גבי התורם משלו על של חברו. ובר מן כל דין טובא איכא בגמרא דהוו בעיא ולא איפשיטא בחדא דוכתא ומיפשטי להדיא בדוכתא אחרינא ומ״מ הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע הלכך אומרים בברכת כהנים האמורה לאהרן ובניו כהני׳ עם קדושך וכן הגיהו רבותינו הצרפתים ז״ל.

שתי לשכות היו לו לכ"ג בתוך העזרה אחת לצפון ואחת לדרום אחת לשכת פרהדרין שהיה עומד בה כל ז' ימי הפרישה ואחת של בית אבטינס לכשמסרוהו לזקני כהונה של פרהדרין היתה בצפון ושל בית אבטינס בדרום כיצד שש לשכות היו בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום את שבדרום לשכת המלח והיא שבה נותנים מלח לקרבן שניה לה לשכת הפרוה והיא ששם מולחין עורות הקדשים ועל גבה היתה בית הטבילה לכהן גדול ביום הכפורים במי מעין שהיו באים לשם דרך אמה מעין עיטם שלישית לה לשכת המדיחין ושם היו מדיחין קרבי קדשים ומשם עולין לגג בית הפרוה דרך גלגול הנקרא בלשון מקרא לול כדכתיב ובלולים יעלו והשלש בצפון לשכת הגזית שבה היו סנהדרין יושבין חציה בקודש וחציה בחול ופתוחה לקודש מכאן ולחול מכאן ובחצי של חול היו הסנהדרין יושבין לשכת הגולה והיא שהיתה בתוכה באר שחפרוה עולי הגולה ומשם מספקין מים לכל העזרה ולשכת העץ והיא הנקראת כאן לשכת פרהדרין והיא היתה אחורי השתים האחרות ועוד היו שם שתי לשכות א' מימין שער המזרחי והיא לשכת פנחס המלביש וא' משמאלה והיא לשכת עושי חביתין ולא הוזכרו כאן וכן היתה עוד בצד הדרום מבחוץ מעט לשכה אחרת והיא של בית אבטינס:

שבעה שערים היו בעזרה שלשה מן הצפון לצד הנוטה למערב ושלשה מן הדרום כנגדן ואחת במזרח שהיתה מכוונת כנגד בית קדשי הקדשים ואותם שבדרום היו נקראות על שם קצת פעולות הנעשות דרך שם ראשונה שער הדלק שניה לה שער הקרבן שלישית לה שער המים ושבצפון ראשונה לצד המערב שער הניצוץ שניה לה שער הקרבן ג"כ שלישי' לה שער בית המוקד ובמזרח השער הגדול:

חמש טבילות ועשרה קידושין לידים ולרגלים הי' כ"ג טובל ומקדש ליום הכפורים וכולן בקודש בבית הפרוה חוץ מטבילה ראשונה שלא היתה באה משום יום הכפורים שאף בלא יוה"כ הוא צריך לכך ולפיכך היתה בחול על גב שער המים ושער זה הוא בצד לשכתו של בית אבטינס:

המודר הנאה מכהן מותר להקריב לו קרבנותיו אפילו קרבנות נדבה שאינה מצוה מוטלת עליו שלא מצד שליחותו הוא מקריב אלא משליחות המקום וכן המודר הנאה משליח צבור שלו שאין הכהנים שלוחים שלו אלא משל הקב"ה הא אם היו שלוחים שלנו היה הדבר צריך לשליחות וכל שהדבר צריך לשליחות אינו נעשה על ידי מודר הנאה אע"פ שמצות לאו ליהנות ניתנו ומטעם זה אמרו שאינו תורם לו אא"כ אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום כמו שיתבאר במקומו:

לשכת הפרוה ששם מולחין עורות קדשים. היינו לשכת המלח השנויה [בהקומץ] רבה (דף כא:) בשלשה מקומות המלח נתונה בלשכת המלח ועל גבי הכבש כו' ואין זו לשכת המלח דהכא שנותנין בו מלח לכל צרכי סעודה. ר' ארי"ה:

בצפון דתנן שש לשכות. בדרום גר' בקמייתא גבי לשכת המלח ופרוה ומדיחין ובצפון גר' בבתרייתא לשכת הגולה כו'. וכן מוכחא סוגיא דבסמוך דקאמר אזיל לדרום וטביל [ונייח] אלמא שער המים היה בצד לשכתו וכו' ובמדות גרס איפכא וזו הגירסא נראה לרבי עיקר:

שער הדלק. יש לפרש שדרך שם היו מביאין אש למערכה:

שער הקרבן. שמא דרך שם היו מביאין קרבנות:

לבהדי פניא מדו עילויה. שסובר דהזאתו טימאתו וכרבי עקיבא:

דאי ס"ד הני כהני שלוחי דידן נינהו. וא"ת והא בנדרים פרק אין בין המודר (דף לה:) איבעיא לן אי שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא נינהו ולא איפשיטא ואמאי לא פשטיה ליה מהך וי"ל דלא ניחא ליה לפשוט מדברי אמורא וכי האי גוונא פרישית בבבא מציעא (דף יז.) ובכתובות (דף פט:) גבי אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה שהיה יכול להוכיח כן מדברי אמוראים:

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו כו' אי קשיא כיון דלרב הונא ברי' דרב יהושע פשיט לי' דשלוחי דרחמנא נינהו אמאי בפ' אין בין המודר הנאה בעינן לה ולא פשטינן לה תשובה התם דבעי לה משום דהוו בעי למיפשט לי' אמאי דתנן התם ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות אי אמרת שלוחי דידן נינהו הא קא מהני לי' ודחיי' דמחוסר כפרה שאני ולעום מהכא לא תיפשוט ואע"ג דלא מצי למיפשט ממתני' דהתם רב הונא ברי' דרב יהושע פשיטא לי' מסברא דשלוחי דרחמנא נינהו ומאן דמבעי' לי' התם בנדרים הוה בעי דליפשטי לי' או ממתני' או ממתנינתא:

בפרש"י בד"ה מסיבה כו' של גת הס"ד ואח"כ מה"ד לגג בית כו' ובד"ה לשכת הגולה כו' עולי הגולה הס"ד ובד"ה ואזיל לדרום כו' שנפל עליו הזאה טמאתו ונייח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ששם מדיחין קרבי קדשים כו' אבל קרבי קדשים כו' מדיחין אותן בלשכת המדיחין עכ"ל הוא סותר מה שכתבו לעיל בד"ה מן השלחנות כו' דהקרביים מדיחין אותן במיעוטה על שלחנות של שיש שבין העמודים כו' עכ"ל וי"ל וק"ל:

בד"ה לשכת בית כו' בספרים שלנו יש כמו כן בכאן עכ"ל כצ"ל:

גמרא ז' שערים כו' שבדרום כו' שער הקרבן. הרע"ב גורס שער הבכורות וכן המפרש למס' תמיד (כו ב) ד"ה ת"ש ועי' פ"ו דשקלים מ"ג [ועי' ג"כ בספ"ב דמדות ובכתובות (קו) בתד"ה שבעה] :

רש"י ד"ה ועשרה קידושין. מן הכיור. עי' לקמן (מג ב) דהיה מקדש מן הקיתון של זהב ועמש"כ לקמן (לא ב):

רש"י ד"ה ומיסך. וכל המיסך רגליו טעון כו'. לכאורה בלא זה צריך טבילה כמש"כ לעיל דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול. ואולי בא לתת טעם על אמרו עתה ומיסך כדי שלא יצטרך לטבילה אחרת:

רש"י ד"ה הני כהני. בהקרבת קרבנותינו. כצ"ל:

רש"י ד״ה הני כהני בהקרבת קרבנותיו. צ״ל קרבנותינו:

לימא תהוי תיובתא דר"ה פרש"י מתניתין דקתני אתה שלוחינו וק"ל הא זקני כהונה השביעוהו הכי כדתנן במתניתין א"כ מאי קושיא מהא לר"ה דהא טעמא דר"ה דהני כהני לאו שלוחי דידן משום דמי איכא מידי דאנן ל"מ עבדי ושליח דידן מצי עביד והא לא שייך אלא גבי זר אבל כהן לכהן שליח דידן הוא כיון דאיהו מצי עביד שליח נמי מצי משוי וכדמוכח להדיא בההיא דפ"ט דב"ק דקאמר עבודה דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא שליח נמי מצי משוי אלמא כהן לכהן בקרבנו שלוחא דידן הוי וכיון שכן שפיר קאמרי ליה זקני כהונה אתה שלוחינו ואפשר דרש"י לישנא קטיע נקט ואסיפא סמיך דקאמרי אתה שלוחינו ושליח ב"ד ואטו מי לא עסקינן דהב"ד זרים נינהו א"נ י"ל דמהא דקאמרי אתה שלוחינו נמי פריך דהא השבועה הי' שלא לשנות בהקטרת קטורת של פנים כדאמר בסמוך והרי עבודת יוה"כ אינם כשירים אלא בכה"ג ולא בהדיוט ואע"ג דכל הכהנים ראוים לכהונה גדולה ולעבודת יוה"כ ולא דמי לזר שאי אפשר לו כלל לעבוד עבודה מ"מ אם איתא דהני כהני שד"ר נינהו לגבי קרבן זרים מהאי טעמא דמי איכא מידי ה"ה גבי עבודת יוה"כ כל כהנים כזרים דמי מה"ט והכה"ג אינו שליח דידהו אלא דרחמנא אע"ג דכל הכהני' ראוים לכה"ג השתא מיהא הדיוטו' נינהו וראשון עיקר דכיון דכל הכהנים ראוים לכה"ג שליח דידהו הוי כה"ג בעיוה"כ ולא דמי לטמא בק"צ ולכה"ג אונן דלא מצי משוי שליח לענין שיהא עבודתה ועורה שלו דהתם אי אפשר באכילה בהאי שעתא דעובד שהרי כל היום טמא אסור באכילת קדשים דהא בעי הערב שמש וכן אונן נוהג כל יום המיתה מה"ת כדא' בזבחים (דף ק') אבל כהנים ראוים כל שעתא לכה"ג אם ימות כה"ג או יארע בו פסול וכיוצא בו:

דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שד"ר נינהו וכו' כתבו התוס' דף זה ע"ב דמאי דבעי בנדרים דף ל"ה אי הני כהני שד"ר או שלוחי דידן היינו דמדרב הונא בריה דר"י פשיטא דהוו שלוחי דרחמנא אך בעי אי הוו נמי שלוחי דידן קצת וכו' ע"ש וכן תירצו התוספות בקדושין דף כ"ג ע"ב. והנה הרב פנים מאירות בשו"ת ח"ב סי' קי"ח הק' על הך בעיא דנדרים אי הני כהני שד"ר או שלוחי דידן דלפשוט מברית' דפ"ק דחולין איש איש מלמד שמקבלים נדרים ונדבות מגוים וקי"ל אין שליחות לגוי וא"כ תפשוט דשד"ר נינהו. והרב סיים שם וצ"ל דלגבי גוים באמת פשיט ליה דהוו שלוחי דרחמנא ולא מבעיא להש"ס אלא לגבי ישראל אי שלוחי דידן או שד"ר עכ"ל וק"ק על הרב דלא זכר מתירוץ התוס' הנז' דמדרב הונא בריה דרב יהושע פשיטא ליה דהוו שלוחי דרחמנא אלא דהבעיא היא אי הוו נמי שלוחי דידן וכפ"ז אין להביא ראיה מבריתא דאיש איש לרבות הגוים דכיון דהא פשיטא ליה דשד"ר נינהו הא תסגי לגוים דאין להם שליחות ומבעיא ליה לדידן אי הוו נמי שלוחי דידן. והגם דגם הרב מדעתו כתב קרוב לזה. מלבד דהו"ל להביא דברי התוספות לאלומי מילתיה. עוד בה דאי מסברא נאמר כן כמ"ש הרב אכתי קשה דהו"ל לש"ס למפשט מהבריתא הנז' ולדחי ליה כמ"ש הרב הנז'. אמנם השתא דהתוס' כתבו כן משום מימרת רב הונא בריה דרב יהושע וכתבו דממימרא זו כבר פשיטא ליה דשד"ר ועלה בעי אי הוו נמי שלוחי דידן מעתה אין צורך לאתויי הבריתא ולדחוייה דכבר הוו ידעי מימרת רב הונא בריה דרב יהושע ועלה בעו ומה יפשוט מהבריתא הנז':
והרמב"ן בחידושיו לקידושין שם כתב דיש אומרים דהכא בישראל דודאי כיון דאנן לא מצינן למעבד ואינהו מצו מעבד שד"ר נינהו ואיבעיא לן התם בכהן דליתיה להאי טעמא מי אמרינן כיון דלגבי ישראל שלוחי דרחמנא נינהו גבי כהן נמי או"ד ישראל דלא מצו משוי שליח שוו להו רחמנא שליח כהן דמצי משוי שליח משוי שליח עכ"ל והריטב"א שם בחידושיו מייתי האי שינויא בשם התוס' וכתב עליו ונכון הוא ע"ש וכפ"ז אין מקום לקושית הרב פנים מאירות והרי הוא כמבוא"ר:
הגם הלום ראיתי להרב החסיד מהרי"א בס' ארעא דרבנן סי' ה' שהקשה קושיא הנז' דאמאי לא פשיט מבריתא דאיש איש וכו' וכבר קדמו הרב פנים מאירות. ואעיקרא אינה קושיא לפי דברי התוס' והרמב"ן כמדובר. ועתה נדפסו מחדש חידושי הריטב"א למכילתין וראיתי שם שהביא בשם התוספות שתירצו דהבעיא בנדרים לגבי קרבנות של כהן וכו' וכתב עלה ולא נהירא דהא סתמא איתמר הכא והתם ע"ש וק"ק דהוא עצמו הביא תירוץ זה בחידושיו לקדושין וכתב ונכון הוא כמש"ל. ואחר שנים רבות נדפס ס' ארעא דרבנן עם הגהות עפרא דארעא להרב המפורסם מהר"י עייאש זלה"ה ושם ראיתי באות ז' שהתחיל ליכנס בדוחקים וסברות לישב הקושיא הנז' ובסוף תירץ עם דברי התוס' אבל סגנון אחר נקט. ולי ההדיוט העיקר כדכתיבנא כאשר יראה המעיין. ואחז"ר ראיתי שקושיא הנז' של כת קודמין היא והביאה בס' דרוש שמואל פ' ויקרא וע"ש מה שתירץ ודוק היטב:
ודע דהריטב"א בחידושיו כתב דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע הלכך האומרים בברכת כהנים האמורה לאהרן ובניו כהני עם קדושיך וכן הגיהו רבותנו הצרפתים עכ"ל ויש דילוג סופר וצ"ל הלכך האומרים בברכת כהנים האמורה לאהרן ובניו כהני עם קדושיך טועים הם דהא שלוחי דרחמנא נינהו אלא כך יש לומר הכהנים עם קדושך וכן הגיהו רבותנו הצרפתים כצ"ל וכמו שהביא לשון הריטב"א בעין יעקב אלא דשם נמי בתחלת הלשון יש ט"ס ומתוך חידושיו והעין יעקב הוברר כל הלשון. והאריך בזה הרב שיירי כנה"ג א"ח סי' קכ"ז וכתב שם דמרן לא הביא דברי הריטב"א והגם דחידושי יומא אינם בדפוס הו"ל להביא מעין יעקב ע"ש ולא היה צריך לזה דמרן היה לו חידושי הריטב"א יומא כ"י וכמה וכמה פעמים הביא דבריו בכסף משנה ה' תמידין וה' עבודת יה"ך ושאר דוכתי כמפורסם:

(יט רע"א) ו' לשכות היו בעזרה וכו'.—יש לעיין למה לא חשבו כאן עוד שתי לשכות, שהיו בשער נקנור (כדתנן במדות פ"א מ"ד, ומובא כאן למטה): א' לשכת פינחס המלביש וא' לשכת עושי חביתין. ואין לומר דשש הלשכות היו בפנים העזרה, ושתי הלשכות היו מחוץ לעזרה, דהא תנן במנחות פי"א מ"ג (צו א): חביתי כה"ג לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ועי' רמב"ם סופ"ה מהל' בית הבחירה, שחיבר כל הלשכות יחד וכתב: שש לשכות היו בעזרה וכו' ועוד שתי לשכות היו שם וכו'.

(יט א) ומסתברא דלשכת פרהדרין בדרום וכו'.—לפ"ז צ"ל דאף דלעיל (יא א) איתא, דלשכת פרהדרין לפנים משער נקנור היתה, ודרך שער זה נכנסים ללשכה זו, ולא היו נכנסים דרך שער המים, שהיה בדרום סמוך למערב (שקלים פ"ו מ"ג), ללשכה זו הסמוכה לשער זה, דהטעם הוא משום דשער המים לא היה משמש כניסה ויציאה אלא בחג בלבד להכניס בו צלוחית המים של ניסוך (עי' מדות סופ"ב). אלא שקשה לי דהרי לשכת אבטינס עלייה היתה כמבואר בריש תמיד ומדות, ולשכת כה"ג שבצפון משמע שלא היתה עלייה, שהרי אבא שאול אומר דגג שלשתן שוה, משמע שע"ג קרקע היתה בנויה כלשכת הגולה ולשכת הגזית. ואולי מתוך זה הכריע הרמב"ם בסופ"ה מהל' בית הבחירה דלא כרב פפא וכתב דלשכת פרהדרין היתה בצפון (ועי' במל"מ שם). וכן בירושלמי פרק זה [לט ע"א] אמרו: על גבי שער המים היתה וסמוך ללשכתו היתה. הרי שהיתה בדרום. ולשכת אבטינס, לפי הירוש', אינה לשכת כה"ג, אלא שהיתה לו לכה"ג לשכה אחרת סמוכה ללשכת אבטינס. ולשיטה זו נראה דלשכת פרהדרין היא הסמוכה ללשכת אבטינס, והלשכה השניה שבצפון היא לשכת בית האבן, שלשם הפרישו את הכהן השורף את הפרה, שהיתה בצפונה מזרחה כמבואר בריש פרקין^*ואף שלקמן מג א סבר רב דגם כהן הדיוט כשר לפרה, כבר כתבו בתוס' ישנים ריש פרק זה דכהנים גדולים היו נוהגים לעשות בעצמם את הפרה. ועי' בתוספות חדשים במ"ה פרק זה.. ושני שמות היו ללשכה זו בית האבן ולשכת העץ. וכן צ"ל לרב פפא דסבר דלשכת אבטינס היתה בצפון ושהיא היתה לשכת כה"ג א"כ היתה נקראת גם לשכת העץ. ולא מסתבר לומר דאבא שאול חולק על ת"ק, דהיתה נקראת לשכת העץ, אלא שסבר שהיתה לשכת כה"ג וקרויה לשכת אבטינס.

גמ' תנא ללמדו חפינה. מוליכין אותו לבית אבטינס ששם הקטרת מצוי: לשכת פרהדרין. לישן שם: לשכת אבטינס. ללמוד חפינה: על גגה. היה בית הטבילה מי מעיין היו באין לשם ברומה: מסיבה. בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת: לגג בית הפרוה. לעלות לה דרך המסיבה: לשכת הגולה. על שם בור שכרו שם עולי גולה: אחורי שתיהן. ללשכת הגולה וללשכת הגזית: וגג שלשתן שוה. קירוי אחד לשלשתן: שער הדלקה שער הקרבן. לא ידעתי למה נקרא שמם כך: שער המים. שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג כך מפרש בשקלים (דף ט:): ועשרה קדושין. ידיו ורגליו מן הכיור: בו ביום. ביוה''כ ולקמן (דף לב.) יליף להו מקראי וכולן בקדש כדמפרש: על גג בית פרוה. שהיתה בנויה בתוך עזרה מקודשת: חוץ מזו. טבילה ראשונה שאינה באה בשביל יוה''כ שאף כל ימות השנה שנינו בפ''ג (דף ל:) אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול אבל טבילות הבאות מחמת יוה''כ בעינן מקום קדוש דהכי כתיב בהו ורחץ את בשרו במים במקום קדוש (ויקרא טז): ובצד לשכתו היתה. אלמא לשכה יש לו בדרום: ומסתברא לשכת פרהדרין. שהוא ישן שם בדרום הויא אצל בית הטבילת חול: מאי טעמא מקדים קאי כו'. כשהוא משכים לבקר כל שבעה עומד ממטתו: ומיסך רגליו וטובל. התם על גב שער המים שהיא על גבה בעובי החומה מתוקן בית טבילת חול ומעיין משוך שם באמה מעין עיטם כדלקמן (דף כח.) וכל המיסך רגליו טעון טבילה ליכנס בעזרה ואזיל לצפון ללשכתו השניה ללמוד חפינה ואתי לבית המקדש ועביד עבודה כוליה יומא כדתנן (לעיל דף יד.) כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו': לבהדי פניא מדו עליה. כדאמרינן בריש פירקין: ואזיל לדרום וטבל. על שער המים כר''ע דאמר (שם) טהור שנפל עליו הזאה טמאתו: ונייח. הולך ושוכב בלשכת פרהדרין אשר אצל בית הטבילה: דאי אמרת לשכת פרהדרין. שהוא ישן בה הויא בצפון ורחוקה מבית הטבילה הטרחתו כל העמל הזה: מקדים קאי ומיסך רגליו. כדרך כל המשכימין: ואזיל לדרום. לשער המים: וטבל וגמר חפינה. התם בבית אבטינס אשר שם ואזיל לבית המקדש וכו': אלמה לא. קושיא היא כלומר וכי לא טוב לך להטריחו מטרחינן ליה מדעת דאי צדוקי הוא ואינו ירא שמים לקבל עליו טורח המקדש ליפרוש מן הכהונה גדולה ולא יקבלנה מתחילה וטוב לנו שהרי הן משנין את עבודה כדלקמן בשמעתין: א''נ. אפילו אדם כשר הוא טוב לנו להטריחו כדי שלא תזוח דעתו עליו להתגאות בכתר כהונה: דאי לא תימא הכי. דלא בעינן לאטרוחיה ליעבד שתי לשכיותיו בהדי הדדי: לימא תיהוי. מתני' דקתני אתה שלוחנו תיובתא דרב הונא כו': הני כהני. בהקרבת קרבנותיו שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחינו ונפקא מינה דאם הוא מודר הנאה ממנו מותר לו שיקריב עליו קרבנותיו כדתנן בנדרים (דף לה:):

ששם מדיחין (קדשי) קדשים. הא דאמרינן לעיל (דף טז.) דשולחנות היו בעזרה להדיח עליהן הקדשים וכדכתיב בהדיא ביחזקאל י''ל דבשר קדשים מדיחין על השולחנות אבל קרבי קדשים שיש בהן פרש ומאיסי מדיחין אותם בלשכת המדיחין.: לשכת בית הפרוה. וא''ת מאי שנא דכי תנא להו ברישא נקט לשכת המלח ולשכת בית הפרוה ולשכת המדיחין וכי מפרש להו מפרש לשכת המדיחין והדר לשכת הפרוה וי''ל אי הוי מפרש לשכת בית הפרוה ברישא היכי ליתני ועל גגה היה כהן טובל כו' ואכתי לא קתני היכי סליק להתם להכי תנא לשכת המדיחין ברישא ומשם היתה מסיבה לגג בית הפרוה אמנם ראיתי במסכת מדות (פ''ה מ''ג) ושם מפרש לשכת הפרוה ברישא כי סידרא דרישא וגם במקצת ספרים שלנו יש כמו כן בכאן: