יומא כ ע"א

"לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד, ז) ולא ייפלא איפוא שבני אדם חוטאים. שאל אותו: ושטן מאי אמר [מה אומר] הוא, מה אומר המקטרג על דבר זה? אמר ליה [לו]: שטן ביומא דכיפורי [השטן ביום הכיפורים] — לית ליה רשותא לאסטוני [אין לו רשות להסטין, לקטרג]. ממאי [ממה] למדנו זאת? אמר רמי בר חמא: "השטן" בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי [שלוש מאות ששים וארבעה הם] ללמד: תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני [שלוש מאות ששים וארבעה ימים בשנה יש לו רשות להסטין, לקטרג] וומתוך ששנת החמה בת שלוש מאות שישים וחמישה ימים, נשאר איפוא יום אחד שהוא יומא דכיפורי [יום הכיפורים], בו לית ליה רשותא לאסטוני [אין לו רשות להסטין, לקטרג]. שיום זה נעלה במדרגתו משאר ימים, ואין בו מקום לדברי האשמה של השטן.

א משנה בכל יום תורמין את המזבח שמסירים ממנו מעט אפר (דשן) ומניחים אותו במזרחו של הכבש, כדי לקיים מצוות תרומת הדשן, והיו עושים זאת בזמן קריאת הגבר או סמוך לו ואין מקפידים בדיוק בזמן בין לפניו בין לאחריו. וביום הכפורים היו תורמים כבר מחצות הלילה, וברגלים כבר מן האשמורה הראשונה, ולא היתה קריאת הגבר מגעת ברגלים עד שהיתה העזרה מלאה מישראל שהיו באים ומביאים עימם את שנדרו ונדבו במשך השנה לקרבן, כדי שיוכלו להקריבם מיד לאחר הקרבת התמיד.

ב גמרא תנן התם [שנינו שם] במסכת זבחים: אברים שפקעו (שנפלו מתוך להט האש) מעל גבי המזבח; אם נפלו קודם חצות הלילה — יחזיר אותם לאש, ומועלין בהן שאם נהנה מהם בכלשהו, הריהו מועל בקודש, שאיברים אלה עומדים עדיין בקדושתם. אולם אם נפלו לאחר חצות — לא יחזיר ושוב אין מועלין בהן, והרי הם כאפר שנשרף.

שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שזמן חצות הלילה קובע, שהוא נידון כסוף זמן שריפת האברים והפיכתם לאפר? אמר רב: כתוב אחד אומר: "כל הלילה והקטיר" כאמור: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו, ב), משמע שכל הלילה הוא הזמן המיועד לשריפת איברי הקרבנות, וכתוב אחד אומר: "כל הלילה... והרים את הדשן" (ויקרא ו, ב-ג) משמע שניתן להרים את האפר כל הלילה! הא כיצד תיישב את הכתובים? אלא חלקהו את הלילה לשני חלקים חציו להקטרה של האיברים, וחציו להרמה של הדשן.

מתיב [מקשה] על כך רב כהנא: שנינו במשנתנו בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, וביום הכפורים היו תורמים כבר מחצות, וברגלים כבר מאשמורה הראשונה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

אמר ליה אליהו: הקדוש ברוך הוא אומר שיש לישראל להתנצל מפני שיצר הרע מחטיאם שנאמר "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו".

אמר ליה רב יהודה: ושטן מאי אמר.

אמר ליה אליהו: השטן אינו אומר כלום, לפי שהשטן, ביומא דכיפורי, לית ליה רשות לאסטוני, ואינו מקטרג כלל.

והוינן בה: ממאי שאין רשות לשטן לקטרג ביום הכפורים.

אמר רמי בר חמא: תיבת "השטן", בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי.

הרי שרק בתלת מאה ושיתין וארבעה יומי מתוך השנה אית ליה רשותא לאסטוני, אבל ביומא דכיפורי לית ליה לשטן רשותא לאסטו ני.

מתניתין:

נאמר בתורה [ויקרא ו ב ג]: "צו את אהרון ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר. ואש המזבח תוקד בו.

ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש, את העולה על המזבח. ושמו אצל המזבח. "

בפסוקים אלו נתפרשה מצות תרומת הדשן, שהיה על הכהנים להרים מן המזבח, בכל יום, לכל הפחות שיעור קומץ, מדשן הקרבנות שהוקטרו על המזבח, ולהניחו ליד המזבח.

משנה זו מפרטת זמני תרומת הדשן, וכדלהלן:

בכל יום היו תורמין את המזבח בזמן קריאת הגבר, או סמוך לו, בין סמוך לו מלפניו ובין לאחריו.

וביום הכפורים היתה תרומת הדשן מחצות הלילה.

וברגלים שהיו בו קרבנות רבים, והוצרכו לפנות את המזבח, מריבוי הדשן שהצטבר שם, כדי להקריב תמיד של שחר, לפיכך היו תורמין את המזבח מסוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה.

ולא היתה קריאת הגבר - ברגלים - מגעת, עד שהיתה העזרה מלאה מישראל המביאים קרבנותיהם, להקריבם מיד אחר עבודת התמיד.

גמרא:

תנן התם: אברים כשרים - שהוקטרו על אש המזבח, ועדיין לא נתעכלו לגמרי, שלא נעשו אפר - שפקעו מעל גבי המזבח.

אם קודם חצות הלילה פקעו, יחזיר אותם שוב למערכה, ומטעם זה גם מועלין בהן מי שמשתמש בהן, מאחר ועדיין הם עומדים למזבח.

אבל אם פקעו מהמזבח לאחר חצות הלילה לא יחזיר אותם למזבח, ולפיכך אין מועלין בהן, שכבר אין בהם מצות הקטרה.

והוינן בה: מנא הני מילי לחלק בין אם פקעו קודם חצות לבין פקעו לאחר חצות.

אמר רב: מאחר ומצינו שלענין הקטרה כתוב אחד אומר "כל הלילה" "והקטיר", שכן נאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה", ומשמעו שתתקיים בו כל הלילה.

ואילו כתוב אחד אומר "כל הלילה" ו"הרים", שהרי גם מקרא שנאמר בו "והרים את הדשן" נסמך לפסוק שכתוב בו "כל הלילה", ולא נזכר בהרמה זמן אחר, ומשמע שכל הלילה ניתן לקיים מאותה הקטרה תרומת הדשן, באותם אברים שכבר משלה בהן האש, שכבר נעשתה בהם מצות הקטרה.

הא כיצד ניתן ליישב הסתירה שבין משמעיות הפסוקים.

אלא, תיישב הפסוקים על ידי שתחלקהו, את הלילה -

חציו הראשון למצות הקטרה ולכן אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות, יחזירם להקטרה, לפי שעדיין לא נשלמה מצות הקטרתם.

ואילו חציו השני של הלילה למצות הרמה, שכיון שהיו על גבי המזבח עד חצות הלילה נשלמה הקטרתם, ונעשים דשן בחצות הלילה, ומעתה עומדים הם להרמה, ואם פקעו אין צריך להחזירם.

מתיב רב כהנא: בכל יום היו תורמין את הדשן מהמזבח בקריאת הגבר או סמוך לה, בין סמוך לו מלפניו בין מלאחריו. וביום הכפורים מחצות הלילה. וברגלים מסוף האשמורה הראשונה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“Sin lies in waiting at the door” (Genesis 4:7), and it is no wonder that men sin. He asked him: And what did Satan the prosecutor say about their sinning? Elijah said to him: Satan, on Yom Kippur, has no license to prosecute. From where is that idea derived? Rami bar Ḥama said: The numerological value of the letters that constitute the word HaSatan is three hundred and sixty four: Heh has a value of five, sin has a value of three hundred, tet has a value of nine, and nun has a value of fifty. Three hundred and sixty-four days of the solar year, which is three hundred and sixty-five days long, Satan has license to prosecute. On the remaining day, Yom Kippur, he has no license to prosecute. Since that day is exalted above all others, there is no room for the accusations of Satan.

MISHNA: Every day the priests would remove the ashes from the altar and place them on the east side of the ramp at the crow of the rooster or adjacent to it, whether before it or after it, as there was no insistence on a precise time. And on Yom Kippur they would remove the ashes earlier, from midnight onward. And on the Festivals, the ashes were removed even earlier, at the end of the first watch. And the call of the rooster would not arrive on Festivals until the Temple courtyard was full with the Jewish people who vowed to bring offerings and would fulfill their obligations on the Festivals. Those offerings were sacrificed immediately following the daily offering.

GEMARA: We learned in a mishna there, in tractate Zevaḥim: With regard to limbs from offerings that were forced off the altar by the heat of the fire, if they fell before midnight, these limbs remain sacred; the priest should return them to the fire, and one is liable for misuse of consecrated property for deriving benefit from them. If they fell after midnight, the priest should not return them to the fire, and one is not liable for misuse of consecrated property for deriving benefit from them; they are considered like ashes.

The Gemara asks: From where are these matters derived that midnight determines the end of the burning period for limbs, after which they assume the legal status of ashes? Rav said: One verse says: “It is the burnt-offering that goes up on its firewood upon the altar all night until morning” (Leviticus 6:2) and he shall burn it, indicating that the sacrificial limbs may be burned throughout the night. And one verse says: “All night…and he shall remove the ashes” (Leviticus 6:2–3), meaning that the ashes may be removed throughout the night. How can these texts be reconciled? Rather, divide the night into two sections: Half of it for burning the limbs, and half of it for removal of the ashes.

Rav Kahana raised an objection. It was taught in the mishna: Every day the priests would remove the ashes from the altar at the crow of the rooster or adjacent to it, whether before it or after it, and on Yom Kippur from midnight, and on the Festivals from the end of the first watch.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לפתח חטאת רובץ. השטן בגימטריא שס"ד עולה והשנה יש בה שס"ה ימים כדי שעור שמו יש לו רשות להסטין יום אחד והוא יוה"כ אין לו רשות להסטין.

בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו מלפניו או מלאחריו כו'.

תנן התם בשחיטת קדשים פרק ט' אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהן אחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן. כלומר כבר עבר זמנם ובטלה קדושתן מנהני מילי אמר רב כתוב אחד אומר כל הלילה והרים וכתוב אחר אומר כל הלילה והקטיר.

גרש״י ז״ל תנן התם איברים שפקעו מעל גבי המזבח כו׳ ולא גרסינן אהיכא קיימי׳ דהא מפורש במשנה אהיכא קיימי'. וקודם חצות יחזיר פירוש דלא חשיבי מאוכלין ולפי׳ מועלין בהן דתורת בשר עליהן ומכאן ואילך חשיבי כמעוכלין ואין בהם מעיל׳ וכדשן בעלמא חשיבי דחצות לילה עושה עכול כשמשלה בהן האור.

כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר. פירוש דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה דהיינו הקטרה וכתוב אחר אומר כל הליל׳ והרים פירוש דהא דכתיב ולבש והרים אכל הלילה דאיירי׳ ברישא קאי וקס״ד דלהכי כתב רחמנא והרים אח הדשן אשר תאכל האש שאפילו הבשר שתאכל האש חשוב כדשן כשמשלה בו האור.

מתיב רב כהנא בכל יום היו תורמין. כו׳ ואי מדאורייתא היא כלומר דמחצות ואילך זמן הרמת הדשן היכי מקדמי׳ מאשמורת הראשונה.

אע"פ שהתשובה ראויה כל השנה בזמן עשרת ימי תשובה מחוייבת ביותר עד שיתבונן שתכלית הכוונה במציאותו אינה רק לעבודת השם והוא הרמז ביום הנבחר ר"ל יוה"כ שהיתה הכונה לעזוב בו כל צורך גופני ולהיות האדם כולו לד' והוא שאמרו דרך צחות השטן בגימטריא שס"ד וימות החמה שס"ה כלומר שיום אחד בשנה שאין לו רשות להשטין והוא חשוב שנה למבינים והוא רמז אל התכלית אשרי המחכה ויגיע:

המשנה הששית והכוונה בה בענין החלק החמשי לבאר קצת הפרש שבין יום הכפורים לשאר הימים אף בעבודה השוה לשניהם ואמר על זה בכל יום ויום תורמין את המזבח מקרית הגבר או סמוך לו מלפניו או מלאחריו וביום הכפרים מחצות וברגלים מאשמורת הראשונה לא היתה קרית הגבר מגעת עד שהיתה העזרה מלאה מישראל אמר הר"ם תרומת המזבח הוא הסרת הדשן מן המזבח כמו לדשנו:

אמר המאירי בכל יום ויום היו תורמין את המזבח והוא הרמת הדשן שבמזבח החיצון מלא מחתה בכל יום לפחות כמו שכתבנו ענינה למעלה וכבר ידעת שהיא עבודה ראשונה שבמקדש ונעשית בלילה כדי למהר עבודת היום ואמר שבכל יום היו תורמין בקריאת הגבר או סמוך לו מלפניו או מלאחריו וקריאת הגבר זו פירשו בגמרא על הכרוז הממונה לומר עמדו כהנים לעבודתכ' לויים לדוכנכם ישראל למעמדכם והוא לזמן עמוד השחר אבל ביום הכפורים היו מקדימין להרים מחצות לילה מפני חולשת כהן גדול שאינו יכול כ"כ למהר בעבודת היום וברגלים מתוך שהיו שם קרבנו' הרבה היו מקדימין עוד להרים מסוף האשמורת הראשונה שהיא שליש הלילה ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מליאה מישראל מרוב חבת קרבנות הרגל:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

איברים שפקעו ר"ל שנפקעו ונפלו מן המערכה לסבת בקיעתם אם קודם חצות יחזיר שלא נחשבו עדיין כדשן והנהנה בהם מעל הואיל ולא נעשית מצותן עדיין לאחר חצות לא יחזיר ואפילו לא נתעכלו כדשן הם חשובים שחצות לילה עושה עיכול והנהנה בהם לא מעל שכל שנעשית מצותו לא מעל ואפי' פקעו קודם חצות כיון שהגיע חצות נעשו כך האיברים כמו שנתעכלו ונעשו אפר ויש פוסקין לענין החזרה שאם יש בהם ממש אפי' פקעו אחר חצות יחזיר ואם אין בהם ממש אפי' פקעו קודם חצות לא יחזיר:

תלת מאה ושיתין וארבע. לפי שנות החמה קאמר:

בפי' ר"ח גרס תנן התם אברים כו' כמו שפי' בקונטרס:

קודם חצות יחזיר כו'. בזבחים מוקי לה בשרירי ולכך קודם חצות יחזיר שעדיין אינו אפר אבל אחר חצות הוי אפר:

איברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזור ומועלין בהן כו' בפ' המזבח מקדש אמרי' היכי דמי אי דאית בהו ממש אפילו לאחר חצות נמיאי דלית בהו ממש אפילו קודם חצות נמי לא צריכי בשרירי:

בפרש"י בד"ה מנא הני מילי דחצות עושה עיכול הס"ד ובד"ה וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים דסמיך ליה לההוא כו' ובד"ה חציו להקטרה כו' וחציו להרמה מחצות ולהלן וכו' הד"א כצ"ל:

תוס' בד"ה אהיכא קיימינן כו' וכדפי' לקמן בשם רי"צ הבחור כו' ובההיא תרומה איירי מתני' ולא שיעשה מהן הרמה דהא דשן כתיב אלא כדפי' שאם ירצה יאספנו לתפוח כדי להוציאם חוץ למחנה אבל אם רוצה להניחן במקום המערכה כדי למרק מצותן שיהו עצמן ראויין להרמת דשן עדיין מצוותן עליהן ולכך תנן יחזיר דמסתבר דחסר מהן מירוק מצוה עדיין כיון דאין ראויין לתרומת דשן והא דקאמר חציו להקטרה כו' עכ"ל כצ"ל מתוספות ישנים ור"ל והא דקאמר חציו להקטרה כו' משום דלפי שיטה וגירסא זו דרב בא לפרש מתני' דהכא אהיכא היא קיימא ע"כ חציו לאו דוקא אלא דמסרן הכתוב לחכמים כמו שנראה להם ולא נקט חציו אלא משום הך מתני' דהתם דנקט קודם חצות וק"ל:

בא"ד ובפ' המזבח מקדש דקאמר רב כי הכא חציו להרמה משמע ליה לפי המסקנא דהכא כו' עכ"ל ר"ל דהתם כיון דאמתני' דהתם קאי ומפרש לה רב בשרירי חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה א"כ דמדאורייתא קאמר לא הוי פריך ליה רב כהנא מידי ממתני' דהכא דאפשר דאיירי בתרומת הדשן ואהא תירצו התוס' דהתם משמע ליה כמסקנא דהכא דמוקמינן מתני' בתרומת הדשן כו' הלכך פריך רב כהנא כי הכא כו' ודו"ק:

בד"ה אברים שפקעו כו' אפילו לאחר חצות נמי כו' וי"ל דמן המעוכלות היו כו' שהיו מאספים את האפר לא היו צריכין להזהר מגחלים אפילו לוחשות כו' עד החלו מעלין באפר ע"ג תפוח כו' דלא היו מסלקין אלא האברים כו' כצ"ל:

תד"ה אהיכא. דלא מסרן הכתוב כו' שנראה להם להקדים לפנות כו'. כצ"ל:

תד"ה איברים (בסופו). וכ"מ במסכת תמיד דקתני האברים שלא נתעכלו מבערב. כצ"ל:

שָׂטָן בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאִיסְטוּנֵי. נראה לי בס"ד ביום כיפור נשפעים מן הבינה ומתגלה בו הארת הבינה שיש בה חמשים שערים ולכן מכנעת נו"ן דשטן ונשאר טש שיהיה נחבא בו ביום כמו (פסחים קיד.) 'טש בעלייתא' ולא יתראה בקיטרוגים. גם על ידי הארת הבינה נכנע נו"ן דנחש וישאר חש כי אותו היום חש בראשו שיהפוך על ראשו כל עונות בית ישראל.
ומה שאמרו 'הַשָּׂטָן' בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְאַרְבָּעָה הֲוֵי אף על גב דיום הכיפורים אנחנו עושין כפי שנות הלבנה עם כל זה נעשה הרמז הזה בשם 'הַשָּׂטָן' על פי ימות החמה מפני ששם המספר לא ישתנה אבל שנות הלבנה תשתנה יש שנ"ה ויש שנ"ד ויש שנ"ג ועל איזה מהם יעשה הרמז במספר וכיון דמצינו שיחסר אחד מן מספר ימות החמה אמרינן שיחסר יום אחד בשנה משליטתו ומסתברא למשרי יום אחד זה החסר ממנו על יום הכיפורים שכל ישראל עומדים בתשובה ועיצומו של יום מכפר מה שאין כן בשאר ימות השנה לית בהו כהאי גוונא.

בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאִסְטוּנֵי. ומפורש במדרש דאדרבה מלמד זכות ומדבר בשבח ישראל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (איוב יד, ד) 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא' דהיינו טהור אלו דברים של זכות מטמא 'לֹא אֶחָד?' בתמיה הוא יום כיפור שהוא יום אחד המיוחד בשנה.

וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמַע בְּשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. הקשה הריטב"א ז"ל ממה שאמר במסכת תמיד (משנה תמיד ג, ח) 'מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז' דנמצא היה קולו נשמע בעשרה פרסאות? ונראה לי בס"ד מה שאמר כאן וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמַע בְּשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת היינו לכל אדם, ומה שאמר בתמיד דהיה נשמע מן יריחו, לאו לכל אדם אלא לאותם החזקים בחוש השמע מאד שיזדמן לפעמים נמצאים שם בני אדם כאלו ושומעין קולו, וגם זה בזמן שהיה מגביה קולו ביותר.
אך קשא כיון דהיה זה דרכו תמיד שנשמע קולו בשלשה פרסאות, מה חידוש מצא בו אגריפס המלך בשמעו בשלש פרסאות ששיגר לו מתנות?
ונראה לי בס"ד כי אגריפס היה בא בדרך והיה יגע הרבה וכל אדם עיף ויגע יהיה לו חלישות בכל החושים שלו, ולכן כיון שהיה יגע ושמע ברחוק שלש פרסאות, שיער בדעתו שאם לא היה יגע היה שומע קולו ברחוק ששה פרסאות, ולכן נתפלא עליו ושגר לו מתנות. וטעם המתנה שנשא חן בעיניו על אשר היה מכבד את ה' בכרוז זה שלא לצורך כי הכרוז היה בעבור הנמצאים בירושלים, ומה צורך להשמיע קולו למקום רחוק להטריח עצמו בזה.

וְאַף עַל גַּב דְּהָכָא אִיכָּא חוּלְשָׁא, וְהָכָא לֵיכָּא חוּלְשָׁא. פירש מהרש"א ז"ל הכונה הָכָא אִיכָּא חוּלְשָׁא דתענית וְהָכָא לֵיכָּא חוּלְשָׁא דתענית, דמעשה אַגְרִיפַּס הוה בחול, וכאשר הכריח מהרש"א. ורבים מקשים אמאי הוצרך לדקדק הכרח זה, דלא הוה עובדא ביום הכיפורים כדי לפרש כן, לימא דהאי עובדא דאגריפס הוה בכרוז של יום הכיפורים, והוא היה מהלך בדרך בערב יום הכיפורים, ולא היה יכול להגיע לירושלים ביום תשיעי לעת ערב, והוכרח לשבות בליל יום הכיפורים במקום שהיה רחוק שלש פרסאות, ובאותו מקום שמע הכרוז שהיה ביום הכיפורים? ומה שאמר הָכָא לֵיכָּא חוּלְשָׁא, כי הכרוז היה בלילה, ועדיין ליכא חולשה דתענית כמו עת הודוי שהיה ביום?
ונראה לי בס"ד אי אפשר לפרש דבלילה ליכא חולשה, דאף על גב דליכא חולשה מצד האכילה, איכא חולשה מצד הצמא, כי האדם ירגיש בצמא בלילה אחר אכילתו יותר מן היום, וכאן לענין הקול חולשא דצמא קשה לו יותר, כי יהיה יובש בלשונו וידבק לשונו לחכו. ועוד הכרוז היה בסוף הלילה וכיון דיודע שהיום כולו יהי' בתענית ירגיש גם בצער האכילה מחמת הצום כנראה בנסיון שהאדם ביום התענית ירגיש בצער הצום מן הבוקר. ועוד דאם כונתו לומר דבלילה הוא קרוב לאכילה וליכא חולשה דתענית, אם כן ב' הדברים נכללו בדבר אחד דאמר הכא יממא והכא ליליא.

וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר: "וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין". פירוש אין לפרש האי 'לָא' דקאמר נְבוּכַדְנֶצַּר לשון העדר הוא, כמו ענין 'לֹא' שבמקרא שהוא רוצה לומר אין להם חשיבות, דאם כן הוה ליה למימר 'וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא לָא חֲשִׁיבִין' ומאחר דאמר 'כְּלָא' שמע מינה האי 'לָא' הוא שם דבר, והיינו דקאי על חִירְגָא דְּיוֹמָא דשמיה 'לָא':

איני יודע אם נינוה העיר הגדולה וכו' הרא"ם כתב פ' נח ולא הבינותי דבריהם שהיה להם להסתפק גם בכלח הסמוכה למילת גדולה עכ"ל ושמעתי מקשים דנעלם ממנו דהתוס' הקשו כן ותירצו דמשום דסליק מינה לא הול"ל תיבת היא רק העיר הגדולה עכ"ד וכן נמצא בספר חדש ל' ערומים בלשונות הרא"ם שהקשה דאשתמיטתיה לרא"ם דברי התוס' ע"ש. ואני בעניי מוסיף דהרא"ם קודם זה כתב וז"ל שנאמר ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים שאלמלא המקרא הזה לא היינו יודעים אם רסן היא הגדולה אם נינוה כך מצאתיו בב"ר עכ"ל והו"ל להזכיר סוגיין. שוב ראיתי אחר זמן רב למהרש"א בח"א שהק' על הרא"ם דנעלם ממנו הש"ס והתו' כמ"ש. ונעלם מהרב לשון ערומים דכבר קדמו מהרש"א להשיג על הרא"ם ביתר שאת. ושמעתי מרב אחד זקן ההוא אמר דאין להקשות על הרא"ם מדברי התוס' שלפנינו כי הם ממהר"ם מרוטנבורק והרא"ם לא ראם עכ"ד. ואני אומר דבימי הרא"ם כבר נתפשטו ספרי הדפוס ולא ניתן ליאמר. ותו שאם תוספות יומא שהיו ביד הרא"ם היו תוספו' שאנץ שהם תוס' ישנים גם בתוספות שאנץ הוקשה להם זה ותירצו. ואם כה יאמר שלא הי"ל להרא"ם תוספות על יומא מה יענה שכתב על זה הרא"ם ומצאתיו בב"ר. והוא תלמוד ערוך בסוגיין ומה היה צריך למציאה בב"ר. ותו דגם לעיל בד"ה ותירס נראין הדברים דלא זכר הגאון מסוגיין כמ"ש שם מהרש"א ע"ש. ועוד צריך חיפוש בחיבורי הרא"ם אם מזכיר תוס' יומא ולברר התוס' מה הם. ורואה אני שגם מהרב יפה תואר פל"ז סי' ז' נעלמו דברי התוס' שהביא קושית הרא"ם ותירץ ע"ש שהוא תירוץ מהרש"א והרב המג"ן שהביא מהרח"א במקראי קדש. ולא זכר מדברי התוס'. ושם הרב מקראי קדש הביא מה שהקשה הרב זהב שיבה על דברי התו' דא"ה תפשוט מגופיה דקרא דנינוה גדולה וקרא דונינוה היתה עיר גדולה למה לי וצ"ע וכתב הרב ז"ל דאינה קושיא די"ל דתיבת היא ארסן קאי עכ"ל וכמעט שעברתי דברי קדשו תמהתי על הרב זהב שיבה מאי קשיא ליה ואסקא בצ"ע ואינו נכנס בכלל קושיא. וראיתי עיקר הדברים בס' זהב שיבה שקושית הרב הוא בדקדוק דברי התוס' דמוכח דמסתבר לומר דאדסמיך ליה קאי ועל זה הקשה דתפסת מועט תפסת ונימא דקאי אדסמיך טפי שהיא נינוה ולא הוה אצטריך למילף מקרא דיונה דתיב' היא אפק' מכלח ומוקמי' ליה דקאי אמסתבר דסמיך טפי שהיא נינוה ע"ש באורך. ולזה י"ל דרסן מכח דאיירי בבנינה שקולה לנינוה דסמוכה טפי ואיכא לספוקי בה ואצטריך קרא דיונה ודוק היטב דיש מקום לקושית הרב זהב שיבה. ואחר זמן ראיתי למהראנ"ח בתשו' ח"א סי' מ' דף ע"א עמוד ד' שהקשה קושית הרב זהב שיבה ותירץ שני תירוצים. והמעיין יראה דבסגנון שהקשה הרב ז"ש הקושיא כמעט דשלל תירוצי מהראנ"ח. ומה שכתבתי בעניותי מתיישב יותר ודוק היטב כי קצרתי:

אמר רבה קסבר ר' יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה וכו'. ראיתי בספר האגודה שכתב וז"ל כל בית שאינו עשוי לצורך הקיץ ולצורך החורף פטור מן המזוזה שנאמר והכיתי בית החורף על בית הקיץ בית סתמא לא איקרי סוכת חג ר' יהודה מחייב במזוזה משום דדירת קבע בעינן וחכמים פוטרין דדירת עראי היא עכ"ל. וק"ק מ"ש כל בית שאינו עשוי לצורך הקיץ וכו' דהא אוקמתא דרב' לר' יהודה ורבנן פליגי ומחייבי והלכה כרבנן ועוד דאפי' לרבי יהודה אידחייא ואותבינן דר' יהודה מחייב בסוכת חג בחג דהוא סבר דסוכה בעינן דירת קבע כמו שהביא הוא ז"ל בסמוך: וא"כ מאי קאמר כל בית שאינו עשוי לצורך קיץ וכו' פטור ואין דרך ס' האגודה לכתוב אלא מה שהוא הלכה או לאשמועינן חידושא ולא לכתוב אוקמתות הדחויות מבלי שום חידוש:

אמר רמי בר חמא השט"ן גימט' שס"ד הוי וכו' עמ"ש בספר יערות דבש ח"א דף ע' דרך דרש על זה והבאתיו אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דרוש לשבת תשובה דרוש י"ב דף ז"ן ע"ב ע"ש:

לפתח חטאת רובץ. יצה''ר מחטיאו בעל כרחו: מתני' תורמין את המזבח. הדשן שהוא חותה מן הדשן במחתה פעם אחת בין רב למעט ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ ונותנו במזרחו של כבש ונבלע במקומו שנאמר (ויקרא ו) והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח וילפינן לקמן מוהרים ממנו בקומצו והיא היתה תחילת עבודת שחרית בהשכמה: סמוך לו. סמוך לקריאת הגבר לפני קריאתו או לאחריה: ביוה''כ. תורם מחצות: וברגלים מאשמורה הראשונה. שהיא בשלישית הלילה כדאמר במסכת ברכות (דף ג.) ג' משמרות הוי הלילה ובגמרא מפרש טעמא דכולהו: ולא היתה קריאת הגבר מגעת. ברגלים עד שהיתה העזרה מלאה מישראל המביאין קרבנותיהן להיות מזומנים להקריבן אחר התמיד מיד: גמ' אהיכא קיימי'. איני יודע לפרשה ונ''ל דה''ג תנן התם אברים שפקעו כו' והיא משנה במס' זבחים (דף פו.) ומתוך פקיעותן קופצין ונופלין מן המערכה: קודם חצות. לילה: ומועלין בהן. וקודם חצות אינו חשוב עיכול באבר שיש בו עדיין ממש לפיכך צריך להחזירו למערכה וכיון שלא נעשית כל מצותן קדשי ה' קרינן ביה ואית ביה מעילה לנהנין ממנו: אחר חצות. אין צריך להחזיר (בו) שהחצות עושה עיכול באברים שמשלה בו האור ואע''פ שיש בו ממש כדיליף לה לקמיה: ואין מועלין בהן. כדקיי''ל (פסחים דף כו.) שנעשית מצותו אין מועלין בו כיון דלית בה צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה' ובמעילה כתיב (ויקרא ה) וחטאה בשגגה מקדשי ה': מנה''מ. דחצות עושה עיכול: כל הלילה והקטיר. היא העולה על מוקדה כל הלילה אלמא כל הלילה מצוה להיות על מוקדה אלמא כל ליליא הויא הקטרת אברים ואפי' מה שעל המוקד אם פקע: וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים. דסמיך ליה לההוא קרא ולבש הכהן מדו בד והרים הדשן אלמא כל הלילה הוא חשיב כעיכול וקרי בשר העולה דשן משמשלה בו האור וכשר להרימו: חציו להקטרה. שאינו עיכול ואם פקעו צריך להחזיר להקטיר וחציו להרמה מחצות ולהלן קרוי דשן אלמא חצות משויא ליה עיכול:

אהיכא קיימינן אהא דתנן וכו'. רש''י לא גרס ליה אלא הכי גרס תנן התם ול''נ לפרש אהיכא קיימי' כלומר על איזו תרומה קאי ע''כ לא קאי על תרומת הדשן דההיא פשיטא דהיתה כל שעה סמוך לבקר דפשטיה דקרא משמע הכי על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר וגו' והדר כתיב והרים את הדשן אלא בתרומה אחריתי איירי מתני' והיינו דקאמר אהא דתנן אברים שפקעו מנא הני מילי וכו' עד חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה וכדפרישית לקמן בשם רי''ץ הבחור דחצות עושה אותן האברים עיכול שלכתחילה יכול להרימם ולהסירם לתפוח וקרי ליה הרמ' ובההיא תרומה איירי מתני' ולא שיעשה מהן הרמה דהא דשן כתיב אלא כדפרישי' שאם ירצה יאספנו לתפוח כדי להוציאם חוץ למחנה אבל אם רוצה להניחן במקום המערכה כדי למרק מצותן שיהא עצמן ראוין להרמת הדשן עדיין מצותן עליהן ולכך תנן יחזיר דמסתבר דחסר מהן מירוק מצותן עדיין כיון דאין ראוין לתרומת הדשן] והא דקאמר חציו להקטרה וחציו להרמה לאו דוקא אלא לישנא דמתני' נקט דקתני קודם חצות יחזיר ועיקר מילתיה דרב עלה איתמר ומדאורייתא אין קצבה לדבר אלא כל אימת דהוו שרירי מותר להרימן ולחולצן לתפוח כפי הצורך דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים כמו שנראה להם להקריב לפנות המערכה כדי לחזור ולסדרה כפי מאי דנפישי קרבנות היום שתהא המערכה מזומנת להקטיר עליה בעלות הבקר ורב כהנא פריך עלה ואי ס''ד דאורייתא היכי מקדמינן וכו' דמשמע ליה דמדאורייתא חלקהו ממש חציו להקטרה וכו' ולא כדקא ס''ד מעיקרא דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים אלא א''ר יוחנן מתני' כפשטיה אתרומת הדשן ודקשיא לך והא בפשטיה דקרא משמע דהיתה בבקר מהאי קרא נפקא לן דניתן רשות להקדימה ולאחרה כמו שירצו מדכתיב עד בקר והרים תן בקר לבקרו של לילה ומדלא פירש כמה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ובפ' המזבח מקדש (זבחים דף פו.) דקאמר רב כי הכא חציו להרמה משמע ליה לפי המסקנא דהכא דמוקמינן מתני' בתרומת הדשן דבא ליתן טעם נמי לתרומת הדשן מ''ט זימנין הכי וזימנין הכי הלכך פריך רב כהנא התם כי הכא אלא א''ר יוחנן תרומת הדשן מקרא דעד בקר נפקא א''נ י''ל אלא א''ר יוחנן קרא קמא כולו להקטרה וכולו להרמה כולו להקטרה באברים דאית בהו ממש וכולו להרמה בדשן מעוכל ושרירי דאמרי' בהו חצות עושה עיכול מעד הבקר נפקא תן בקר לבקרו של לילה והיינו חצות: אברים שפקעו מעל גבי מזבח כו'. בפרק המזבח (שם דף פו.) פריך ה''ד אי דאית בהו ממש אפי' לאחר חצות נמי ואי דלית בהו ממש אפי' קודם חצות נמי לא ומוקי לה בשרירי מנה''מ וכו' כי הכא ומפ' רש''י התם חציו להרמה ושרירי נמי ראויין להרמה ור''י פי' דלא הוי ראויין להרמה דלאו דשן נינהו אלא חציו להרמה דקאמר כעין הרמה שאין ראויין להקטרה וכן משמע בפ' שני דמעילה (דף ט:) דדייק התם וכן גחלת שפקעה מע''ג המזבח לא יחזיר הא ע''ג מזבח יחזיר ומקשי מינה לרב ומשני שאני גחלת דאית בה מששא הלכך יחזיר דלא נעשית מצותה משמע דאין ראוי לתרום ממנה דאי ראוי לתרום ממנה א''כ לאחר תרומת הדשן אמאי יחזיר הרי נעשית מצותה מיהו היא גופא קשיא מנא ליה דמיירי לאחר תרומת הדשן דילמא קודם תרומת הדשן איירי דבהא מודה רב דמועלין קודם שנעשה מצותו וי''ל דדומיא דפסולין דקתני בהדה וכולן שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר בכל ענין ואפילו קודם חצות ה''נ גחלת איירי בכל ענין ועוד דבסיפא גבי אברים הוא דמפליג אבל בגחלת לא הפליג דעיכול חשיבא ולא שייך בה לשון הקטרה ולא לשון מוקדה דהא כבר מתוקדא וקיימא ומ''מ יחזיר דלאו ראוייה להרמה היא דלא חשיבא דשן ואכתי לא נעשית מצותה הלכך ע''ג מזבח יחזיר דאכתי לא נגמרה מצותה וכי פקעה לא יחזיר דעל מוקדה על המזבח משמע דדבר שצריך יקידה יהא על המזבח לעולם ואפי' פקע אבל דבר שא''צ יקידה לא וא''ת כשמאספין האפר להעלותו לתפוח אין יכולין ליזהר שלא יהו גחלים באפר ואסור להוריד גחלת מן המערכה וכדקאמר במעילה דיחזיר וכ''ש דאסור להוציא וי''ל דמן המעוכלות היה נוטל כדמשמע במס' תמיד שהיה חותה מן המעוכלות הפנימיות ואיכא למימר דהנהו לית בהו מששא אבל גחלת חיה דאית בה מששא בההיא אמרינן דיחזיר והא דקאמר במעילה הוא הדין דאפי' אפר לא בעי למימר דהוי כגחלת ממש אפי' לענין חזרה דגחלת מחזיר לעולם אפי' לאחר תרומת הדשן דאין מעלין אותה לתפוח אבל אפר מעלין לתפוח אלא לענין מעילה קאמר דהויא כגחלת ור''י הבחור מיישב פי' רש''י דחציו להרמה דקאמר אפי' בשרירי לענין זה שהרמת הדשן מתירתן לאוספן לתפוח ולא לענין שיעשה מהן תרומת הדשן דהא דשן כתיב והיינו דקאמר רחמנא והרים את הדשן מחצות כדי להתיר אפי' שרירי דמחצות ואילך חשיבי עיכול ואין ראוים להקטרה ואם ירצה יאספם לתפוח כדי להוציאם מחוץ למחנה אבל אם רוצה להניחם במקום המערכה כדי למרק מצותם שיהו ראויין הם עצמם לתרומת הדשן עדיין מצותן עליהן הלכך יחזיר דמסתבר למימר דעדיין חסר מהן מרוק מצוה כיון שעדיין אין ראויין לתרומת הדשן והשתא ניחא דבשעה שהיו מאספים את האפר לא היו צריכין ליזהר מגחלים [אפי'] לוחשות וכן משמע במס' תמיד (דף כח:) דקתני האברים שנתעכלו מבערב סולקין אותן לצד המזבח וכו' עד החלו מעלין באפר על גבי תפוח וכו' אלמא דלא היו מסלקין [אלא] האברים שלא נתעכלו אבל גחלים חשיבי עיכול ואפי' לוחשות:

יומא כ ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף כ - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד