יומא כא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

ויש אומרים ומוספים עוד: אף קולו של המלאך הנקרא רידייא שהוא ממונה לקרא למי הגשמים מלמעלה ולמי התהום מלמטה להשקות את האדמה.

ובעו רבנן רחמי מן השמים, אנשמה, שלא ישמע קולה בשעה שיוצאה מן הגוף, ונתקבלה תפלתם, ובטלוה.

תניא כוותיה דרבי שילא שגבר פירושו תרנגול: היוצא לדרך בלילה קודם קריאת הגבר דמו בראשו שסכנה היא לילך בדרך בלילה, ויש אומרים שאפילו לאחר קריאת הגבר אין לו לצאת עד שישנה בקריאתו, ויש אומרים עד שישלש.

ובאיזה תרנגול אמרו: בתרנגול בינוני שאינו ממהר לקרוא ואף אינו מאחר.

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו עומדין בעזרה צפופין מריבוי העם, ואף על פי כן היו משתחוים רווחים, בריחוק ארבע אמות אחד מחבירו, והיו ישראל נמשכין ומתפזרים מתוך הדוחק אל תוך השטח של אחת עשרה אמה שבצד מערבי של עזרה אחורי בית הכפורת.

ותמהינן: מאי קאמר שהיו נמשכים, והרי נעשה להם נס שנתרווח המקום, ולמה הוצרכו להתפזר.

ומפרשינן: הכי קאמר: אף על פי שמרוב הדוחק היו נמשכין - בשעה שהיו עומדים - לתוך אחת עשרה אמה שבצד מערבי של העזרה אחורי בית הכפורת, והיו עומדים שם צפופין, מכל מקום כשהן משתחוין, נעשה להם נס, והיו משתחוין רווחים.

וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש.

דתנן: עשרה נסים נעשו בבית המקדש, ואלו הן:

א. לא הפילה אשה את עוברה מריח בשר הקודש, אף על פי, שבאופן טבעי, כשעולה ריח של מאכל באפה של אשה מעוברת, עלולה היא להפיל את העובר, אם נמנע ממנה לאכול.

ב. ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ואפילו אברים שנתותרו ולא נתעכלו עדיין באש המזבח.

ג. ולא נראה זבוב בבית המטבחיים שהיו מדיחים שם את קרבי הקדשים.

ד. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים.

ה. ולא נמצא פסול בקרבן העומר שאם היה נפסל, לא היה עומר אחר להביא תחתיו, שהרי מצותו שיקצר בליל הקרבתו.

ו. וכן בשתי הלחם שהיו נאפין מערב יום טוב של עצרת, ואם היו נפסלין לא היו יכולים להקריב אחרים.

ז. וכן בלחם הפנים שאף אפייתו אינה דוחה את השבת, ואם יפסלו יעמוד השולחן בלא לחם עד השבת הבאה שהיא זמן סדור הלחם על השולחן.

ח. עומדים בעזרה כשהם צפופים ומשתחוים רווחים.

ט. ולא הזיק נחש ועקרב את האדם בירושלים מעולם.

י. ולא אמר אדם לחבירו: צר לי המקום שאלין בירושלים, שלא היתה דירתם דחוקה שם, ולא היו מזונותיהם דחוקים.

ומקשינן: פתח התנא בנסים שנעשו במקדש, וסיים בנסים שנעשו בירושלים.

ומשנינן: איכא עוד תרתי נסים אחרנייתא [אחרים] שנעשו במקדש,

דתניא: מעולם לא אירע שכבו הגשמים את האש של עצי המערכה שעל המזבח, וכן עשן המערכה היה עולה ומיתמר מעל המזבח, ואפילו היו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו.

ופרכינן: ותו ליכא עוד נסים?

והתניא רב שמעיה בקלנבו [שם מקום]: שברי כלי חרס שנתבשלו בהם קדשים, וטעונים שבירה בעזרה, מפני שהכלי בולע מבשר הקדשים ונאסר משום נותר, היו נבלעין במקומן, בדרך נס.

וכן אמר אביי: מוראה ונוצה של עולת העוף שהיה משליכם אל רצפת העזרה, במקום שהיה מניח את תרומת הדשן שבכל יום, וכן דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה שאף הם הונחו באותו מקום היו נבלעין במקומן בדרך נס.

ומשנינן: אותם פסולי שנזכרו במשנה שלא נמצאו בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים תלתא הוו, שלשה הם במנין המשנה, חשבינהו [מנה אותם] בחד.

ומעתה אפיק תרי [הוצא שנים מן המנין] ועייל תרי נסים של רב שמעיה ושל אביי, ונמצאו עשרה נסים.

ומקשינן: אי הכי שאתה מונה את שלשת נסי הפסולין כנס אחד, ומשום שמענין אחד הם, אף את נסי הבלועין נמי אף על פי דתרי הוו, חשבינהו [מנה אותם] בחד, ותמצא דחסרו להו ממנין עשרה.

ומשנינן: איכא נמי נס אחריתי שנעשה במקדש.

דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול היה נעשה בלחם הפנים שהיה הלחם חם וטרי בשעת סלוקו מן השולחן בשבת, כפי שהיה בשעת סדורו על השולחן בשבת שעברה, שכן נאמר בו [בספר שמואל א' כ"א ז'] "לשום לחם חום ביום הלקחו", ומעתה, לכשנוסיף נס זה למנין נמצאו עשרה נסים.

ומקשינן: ותו ליכא נסים?

והאמר רב לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו ששטח מקום הארון שהיתה מדתו אמתיים וחצי על אמה וחצי, אינו ממעט מן המדה של קודש הקדשים שהיה עשרים אמה על עשרים אמה.

שכן שנינו בברייתא: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות ריוח אויר לכל רוח.

הרי שלא היה מקום הארון ממעט כלום משטח בית קודש הקדשים.

וכן אמר רבנאי אמר שמואל: עובי גוף הכרובים שעשה שלמה בבית המקדש והעמידם על הארץ אצל הארון, בנס היו עומדין, שכנפי הכרובים לבדם היו פרושים מקיר אל קיר, וממלאים את כל חלל קודש הקדשים, ולא נשתייר מקום לעובי הגוף, ובעל כרחך שעובי הגוף אינו ממעט מן המדה.

ומשנינן: תנא דמשנה ניסי דבראי [נסים שנעשו מחוץ לבית] קא חשיב במנינו, לפי שמפורסמים וידועים הם לכל, אבל ניסי דגואי [אותם נסים שמבפנים] לא קא חשיב.

ופרכינן: אי הכי נס זה של לחם הפנים שנשאר חם כבשעת נתינתו, לא היה לו למנות, דהרי נמי ניסי דגואי [נס שבפנים] הוא.

ומשנינן: נס זה של לחם הפנים אף הוא מניסי דבראי הוא.

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב בענין לחם הפנים [ויקרא כ"ד ו'] "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהור לפני ה'". ממה שהקפידה בו תורה שיהיה "טהור", מכלל [משמע] שהוא יכול להיות טמא.

ויש אומרים: אף רידייא קול המלאך הממונה על השקיית האדמה, כשהוא קורא לשמים ולמעיינות תהום לתת ממימיהם להשקות את הארץ. ומעירים: ובעו רבנן רחמי [ובקשו חכמים רחמים] על קול זה של הנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ובטלוה [ובטלוהו] שלא יישמע כל כך. על כל פנים מדברי הברייתא שהובאה נשמע כי קריאת הגבר, הכוונה להכרזת כרוז מיוחד, וכדברי רב.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' שילא: היוצא לדרך בחשיכה קודם קריאת הגבר והרגוהו המזיקים — דמו בראשו (עוון מיתתו חל על ראשו), לפי שהוא גרם דבר זה לעצמו. ר' יאשיה אומר: איסור זה קיים עד שישנה התרנגול ויקרא, ויש אומרים: עד שישלש. ובאיזה תרנגול אמרו — בתרנגול בינוני, ומשמע מכאן כי קריאת הגבר — קריאת התרנגול היא.

א אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שישראל עולין לרגל, הריהם עומדין צפופין ומשתחוים בשעת הוידוי כשהם רווחים, כדי שלא ישמע האחד את וידויו של חבירו, ונמשכין מצד ריבוי הקהל עד אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת (מקום קודש הקדשים). ושואלים: מאי קאמר [מה אמר]? מה פירושו של משפט זה? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: אף על פי שמרוב ריבוי הקהל אינם עומדים רק בצידה האחד של העזרה אלא נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת, ועומדים צפופין, בכל זאת כשהן משתחוין — משתחוין רווחים, וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: עשרה נסים נעשו בבית המקדש: לא הפילה אשה הרה את עוברה מריח בשר הקדש, שאשה הרה מתאוה למאכלים שונים, ופעמים שמגיעה על ידי כך לידי הפלה. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים, אף שדרכם של זבובים להיות במקום בו יש דם ובשר. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים שהם קרבנות ציבור. והיו ישראל עומדים צפופים, ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים.

על רשימה זו מעירים: פתח בניסים שהיו במקדש, וסיים בניסים שהיו בירושלים; ואם כן לא היו במקדש עצמו עשרה ניסים! ומשיבים: איכא תרתי אחרנייתא [יש שני ניסים אחרים] במקדש ואלו הם: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה, אף על פי שהמזבח היה עומד בעזרה בלא גג. ועשן המערכה, ואפילו כשכל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו — אין מזיזות אותו ממקומו, אלא מיתמר ועולה למעלה.

ושואלים: ותו ליכא [ויותר אין] ניסים במקדש? והתניא [והרי שנינו בברייתא] כי רב שמעיה דרש בעיר קלנבו: שברי כלי חרס שבהם היו מבשלים את קרבנות קדשי הקדשים הנאכלים, וצריכים לשברם אחר כך מחמת שבלעו מן הקרבן ובחלוף זמנם נעשו נותר, היו הם נבלעין במקומן ולא היו נזרקים, וכן אמר אביי: מוראה ונוצה של עולות העוף ודישון אפר מזבח הפנימי, ודישון אפר המנורה, שלא נאמר שמוציאים אותם לבית הדשן כאפר המזבח החיצון, היו נבלעין במקומן בנס. הרי שהיו יותר מעשרה ניסים במקדש!

ומשיבים: פסולי תלתא הוו [פסולים שלושה הם] שהרי מנו שלא היה פסול בשלושה דברים — בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים — חשבינהו כחד [חשוב אותם כנס אחד] שלא נמצא פסול בקרבנות צבור, אפיק תרי ועייל תרי [הוצא שנים והכנס שנים] אלה, והרי הם בסך הכל עשרה ניסים. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה חושב ומצרף ניסים הדומים זה לזה, אם כן בלועין נמי תרי הוו [גם כן שנים הם], בליעת כלי החרס ובליעת המוראה ונוצה, ואם כן חשבינהו בחד חסרו להו [חשוב אף אותם כנס אחד] והרי חסר מן הרשימה! ומשיבים: איכא נמי אחריתי [יש עוד אחר], שאמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול היה נעשה בלחם הפנים שבמקדש, שבשעת סלוקו בסוף השבוע מהשולחן היה עדיין חם כבשעת סדורו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א' כא, ז), כלומר: אף ביום הלקחו היה עדיין חם.

ושואלים: ותו ליכא [ועוד אין] מעשי נס במקדש? והאמר [והרי אמר] ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון הברית עצמו בקודש הקדשים — אינו מן המדה, כי לפי החשבון לא היה יכול להיכנס שם. שהרי מידת קודש הקדשים עשרים אמה על עשרים אמה (מלכים א, ו) ואמרו בברייתא כי בכל צד מצידי הארון היו עשר אמות אויר, שם עשרים אמה בלא מקום הארון עצמו, אלא נס היה בו כאילו לא תפס מקום כלל. ואמר רבנאי אמר שמואל: כרובים שהיו על ארון הברית — בנס היו עומדין ולא תפסו מקום, שהרי אורך כנפיהם עשרים אמה (ראה מלכים א, ו) כמדת חלל קודש הקדשים וזאת בלא לחשב את מדת גופם, הרי שהיו עוד ניסים במקדש!

ומשיבים: ניסי דבראי [ניסים שמחוץ לעזרה] שהכל רואים — קחשיב [מנה], ניסי דגואי [ניסים שבפנים בקודש] שאין הכל יכולים לראות — לא קחשיב [מנה]. ומקשים: אי הכי [אם כך] לחם הפנים נמי [גם כן] ניסי דגואי [נסים של פנים] הוא, שהרי לחם הפנים היה בתוך ההיכל ואין הכל יכולים לראות זאת, ובכל זאת הדבר נמנה בין עשרת הניסים! ומשיבים: לחם הפנים ניסי דבראי [נסים של חוץ] הוא, לפי שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה'" (ויקרא כד, ו), ומתוך שהודגש בכתוב "טהור" — מכלל [מכאן] שהוא יכול להיות גם טמא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And some say: The sound of Ridya as well. Ridya is the angel tasked with irrigating the earth, who calls to the heavens and to the aquifers to provide their water. The Gemara comments: And the Sages asked for mercy so that the sound of the soul at the moment that it leaves the body would no longer be heard to that extent, and God eliminated it. In any event, clearly this baraita understands keriat hagever as the proclamation of the Temple crier, in support of the opinion of Rav.

A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Sheila: With regard to one who sets out on the path at night before keriat hagever and is killed by demons, his blood is on his own head, i.e., he is at fault. Rabbi Yoshiya says: The prohibition of traveling at night is in effect until the rooster crows twice. And some say: Until he crows three times. And with regard to what rooster did these Sages state this advisory? It is with regard to a rooster of medium size. Clearly, this baraita understands keriat hagever as the crow of the rooster.

§ Rav Yehuda said that Rav said: When the Jewish people ascend to Jerusalem for the pilgrimage Festivals they stand crowded, but when they bow during confession they are spaced so that no one hears the confession of another. And due to the large crowd they extend eleven cubits behind the Hall of the Ark Cover, the Holy of Holies. The Gemara asks: What is he saying in the reference to eleven cubits behind the Holy of Holies? The Gemara explains that this is what he is saying: Even though the crowd is so large that the people extend eleven cubits behind the Hall of the Ark Cover and people stand crowded, still, when they bow, they bow spaced. And that is one of the ten miracles that were performed in the Temple.

As we learned in a mishna: Ten miracles were performed in the Temple. No woman miscarried from the aroma of the sacrificial meat, as a pregnant woman craves various foods and occasionally that craving leads to miscarriage. And the sacrificial meat never putrefied. And no fly was seen in the slaughterhouse, although flies are generally attracted to a place where there is flesh and blood. And a seminal emission did not befall the High Priest on Yom Kippur. And no disqualification was found in the omer or the two loaves, which are communal offerings, or in the shewbread. And the Jewish people stand crowded but bow spaced. And neither a snake nor a scorpion ever harmed anyone in Jerusalem. And a person never said to another: There is no room for me to stay overnight in Jerusalem.

The Gemara notes: This list opened with miracles that occurred in the Temple, and closed with miracles that occurred in Jerusalem. Apparently there were not actually ten miracles performed in the Temple. The Gemara answers: There are two other miracles in the Temple, as it was taught in a baraita: Rain never extinguished the fire of the arrangement of wood on the altar, despite the fact that the altar stood in the courtyard, exposed to the elements. And with regard to the smoke of the arrangement, even if all the winds in the world come and blow it, they do not move it from its place and it rises directly heavenward.

The Gemara asks: And are there no more miracles in the Temple? But didn’t Rav Shemaya teach in a baraita in the city of Kalnevo: Shards of earthenware vessels were swallowed in the earth in their places, and there was no need to dispose of them. The vessels used for cooking the meat of the offerings of the most sacred order absorbed some of the meat. The meat that was absorbed became notar when the period during which the offering may be eaten concludes. One was required to break those vessels in which the meat was absorbed. The shards of those vessels were miraculously swallowed in the earth where they were smashed. And similarly, Abaye said: The crop and feathers of sacrificial birds, and the ashes of the inner altar, and the ashes of the candelabrum, which were not removed to the place of ashes outside the Temple like the ashes of the outer altar, were also swallowed in the earth in their places. Apparently, there were more than ten miracles in the Temple.

The Gemara answers: The disqualifications mentioned that never occurred in the Temple, in the omer, the two loaves, or the shewbread, were three; consider them as one miracle. Eliminate two from the total and introduce these two to complete the list of ten miracles. The Gemara asks: If similar miracles are combined and considered as one, the swallowing of the earthenware, crops, feathers, and ashes are also two similar miracles that should be considered as one, the result being that they are lacking one miracle to complete the total of ten. The Gemara responds: There is also another miracle, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A great miracle was performed with regard to the shewbread in the Temple, that the bread was as hot at its removal on Shabbat, after a week on the table, as it was at its arrangement, as it is stated: “To put out hot bread on the day it was taken away” (I Samuel 21:7).

The Gemara asks: And were there no more miracles in the Temple? But didn’t Rabbi Levi say that this matter is a tradition that we received from our ancestors: The place of the Ark of the Covenant is not included in the measurement of the Holy of Holies. Based on that measurement, the Ark should not have fit inside the hall. The Holy of Holies measured twenty cubits by twenty cubits (see I Kings 6), and a baraita states that there were ten cubits of space on either side of the Ark. Therefore, it was only through a miracle that the Ark fit in the Holy of Holies. And Rabbenai said that Shmuel said: It was through a miracle that the cherubs that Solomon placed in the Holy of Holies would stand. Their wingspan was twenty cubits, and since the length of the chamber was the same, there was no room for the bodies of the cherubs. There were additional miracles performed in the Temple.

The Gemara responds: The tanna counts miracles that were performed outside the Sanctuary and were visible to all, but he does not count miracles that were performed inside the Sanctuary and were not visible to all. The Gemara asks: If so, the shewbread is also a miracle performed on the table inside the Sanctuary and is not visible to all, yet the miracle that the bread’s heat did not dissipate was listed among the miracles. The Gemara answers: The shewbread was a miracle performed outside, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “Place them on the pure table before the Lord in two rows, six to a row” (Leviticus 24:6)? From the emphasis that the Torah places on the fact that the table was ritually pure, it can be learned by inference that it indicates that it could become impure as well.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקול המונה של רומי. וקול הנשמה כשיוצאה מן הגוף. וי"א קול רידיא. פי' רידיא הא דגרסי' באחרית פרק סדר תעניות האלו האחרון. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא רידיא ודמי לעיגלא תילתא. ופריקה שפותיה וקאי בין תחומא עילאה לתתאה. לתהומא תתאה אמר (בעמימך) [אבע] ולעילאה אמר חשור מימך שנאמר הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו פי' התור עגל שהוא שור.

היוצא קודם קרות הגבר דמו בראשו.

אמר רב כשהיו ישראל עולים לרגל היו עומדין צפופין ומשתחוים רווחין. ואף ע"פ שנמשכין י"א אמה אחורי בית הכפרת. וזה אחד מי' נסים שבמקדש דתנן במס' אבות פרק אחרון עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש כו' ואקשינן פתח וא' עשרה נסים שבמקדש. ואו' בכללן שנים בירושלים הזיק נחש ועקרב.

וצר לי מקום.

ושני איכא תרתי אחרינייתא במקדש והן שלא כיבו גשמים אש המערכה ולא הזיזה הרוח עשן המערכה ותו ליכא והא תני רב שמע בקל. פי' כך שמו ומפורשים בזבחים פרק דם חטאת שניתז. וכי עושין אשפתות בעזרה אשמיטתיה הא רב שמע בקל שברי כלי חרס נבלעין במקומן.

וכן אמר אביי מוראה ונוצה כו'.

ודחי' פסולי תלתא הוו והם עומר ושתי הלחם ולחם הפנים חשבינהו כחד. וכן הבלועין נמי תרתי חשבינהו כחד חסר חד עייל נס דלחם הפנים שהיה נשאר בחמימו ח' ימים שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו פי' לחם חום היה מסתלק כיום סדורו.

וי״א אף קול רידייא. פי׳ במסכת תענית אמרי׳ לה לענין גבורת גשמים ושם מפורש דדמי לעיגלא תליתא והיינו וקול התור נשמע בארצנו וכדמתרגמי׳ לשור תורא ולהכי קרו ליה רידיא כשם שור החורש:

ה״ק אע״פ שעומדין צפופין ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי הכפורת כשהן משתחוין משתחוין רוחין. פי׳ אע״פ שכשעומדין בלא השתחואה היתה עזרה קטנה מהכיל אותה ועומדין בדוחק גדול עד שצפין ונגבהין רגליהם מן הקרקע והיו צריכין לצאת משם מקצתם להתרחב בחיל שבצידי העזרה עד שנכנסין דרך בית החליפו׳ לי״א אמה שאחורי הכפורת מ״מ בשע׳ תפל׳ והשתחוא׳ היה נעשה להם נס יכולים באים לעזרה למזרח להשתחוות למערב ומשתחוין רווחין שיש לכל א׳ ד׳ אמות כשיעור מקום תפלה שלא ישמע אחד וידויו ושאלת צרכיו של חבירו:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. פי׳ מתאות בשר הקדש שהיה מוטל על גבי גחלים שבמערכה ונצלו שם:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם. פי׳ כשלא היה להם פנאי להקטיר כל הלילה כל האברים שנותרו מבערב שבת מעלין אותן בראשו של מזבח והיו עומדי׳ שם שנים או שלשה ימים עד שהיו פנויין לפי שאינה מועלת בראשו של מזבח ואעפ״כ לא הסריח מעולם:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים שבעזרה ששם היו שולחנות של שיש שהיו מדיחין בהן את הקרבנות:

ולא אירע קרי אבל שאר טמאות אירעו לפי שהקרי היה מגונה ומכוער שפורש מגופו מה שאין כן בשאר טמאות דשרץ ונבלה וטמא מת וכגון יוסף בן אלפס שניתזה צינורא של עם הארץ על בגדיו:

ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. פי׳ לפי שאלו היה בהם שום פסול של טומא׳ או לעשותם שלא כהלכה לא היה לדבר תקנה שהרי העומר אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא במוצאי יום טוב ראשין שהוא ליל י״ו כדאיתא במנחות ושתי הלחם צריכין לאפות מבעוד יום שאין אפייתן דוחה יום טוב כדאיתא התם ובפסחים וכן לחם הפנים ואלו היה בו פסול היה נדחה עד שבת הבאה שהרי אין סדורו אלא בשבת וא״ת ולמה אין תקנה לפסול העומר והא תניא לעיל שאם נטמאת אומר ואם יש שם אחרת מביאין תחתיה. י״ל כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים אבל זה לא היה מצוי על הרוב מפני שהיו צריכין לנפותו בי״ג נפה וטורח גדול היה בו כדאי׳ במנחות.

איכא תרתי אחרנייתא דהוו במקדש דתניא וכו'. בכמה נוסחאות במשנת אבות גורסי׳ במשנה עצמה הני תרתי ומכאן נראה דטעותא היא וליתנהו במתני׳ דתנא דמתני׳ קצר בה ולא תני להו משום דהוו ידיעי טובא:

שברי כלי חרס נבלעי׳ במקומן. פי׳ דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ושבירתן במקום קדוש דהיינו עזרה ובגמ׳ גמירי לה שאין להוציאן לחוץ לאחר שנשברו וכדי שלא תהא עזרה כאשפה נעשה בהן נס שנבלעין במקומן:

ואמר אביי מוראה ונוצה של קרבן העוף. ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן וא״ת והא אמרי׳ במעילה פרק ולד חטאת שיש איסור הנאה בדישון מזבח הפנימי וי״ל דההיא קודם בליעה או קודם דישון ומכאן קשה למה שפי׳ רש״י ז״ל במשנתינו וכן יוסי וקצת הגאו׳ ז״ל כי תרומת הדשן היתה נבלעת במקומה. א״כ אמאי לא מני לה אביי. ור״ת ז״ל פי׳ שלא היתה נבלעת ותדע דכתיב ושמו בנחת כדי שלא יתפזר דאיכא איסור הנאה ואם נבלעה מה איסור הנאה יש בה ולמה טעון גניזה ואחרי׳ פירשו דפעמים נבלעת ופעמים לא יארע בה נס ולא היתה נבלעת כלל או שלא היתה נבלעת לאלתר אלא אחר זמן ויש בה איסור הנאה ולהכי לא מני לה הכא.

פסולי תלתא הוו אחשובינהו בחד. פי׳ דפסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים אע״ג דתלתא מילי נינהו לא חשיבי אלא בחד דשם פסול אחת הוא.

שסלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. פירוש שהיה חם בשעת סילוק ולקיחה כמו בשעת שימה. ונראה כי בשעת שימה ולקיחה היה חם הרבה עד שהיה הבל יוצא ממנו כלחם היוצא מן התנור והיינו דאמרינן לקמן שמגביהין את השולחן עם הלחם שעליו ומראין אותו לעולי רגלים שיראו הנס הזה ואי אפשר להם לראות מרחוק שהיה חם אלא על הדרך שאמרנו.

הרבה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ואלו הן א. לא הפילה אשה מריח בשר קדש ב. שלא הסריח בשר קדש מעולם אע"פ שהיו שם שלמים שזמנן שני ימים ולילה א' ופעמים שהיה החום מתגבר ואעפ"כ לא היה הבשר מסריח וי"מ שלא הסריח את ידי הכהנים הממשמשין בבשר תמיד ג. שלא נראה זבוב בבית המטבחים אע"פ שדרכן בכך ד. שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים וזה שאמרו י"ב ב' ביוסף בן אילס שאירע פסול בכהן גדול ומינוהו תחתיו לא קרי היה אלא פסול מגע של טומאה ויש אומרים שניסים אלו לא נאמרו אלא במקדש ראשון ומעשה יוסף בן אילס היה בבית שני ה. שלא נמצא פסול בעומר שאלו היה כן לא היו יכולים עוד לקצרו ולהביאו שאע"פ שקצירתו דוחה שבת מ"מ לא היו מוצאין ממנו כל כך אלא בריחוק מקום ו. שלא אירע פסול בשתי הלחם שאילו אירע כן לא היו יכולים להביא אחרים שלא היתה אפייתם דוחה יו"ט ז. שלא אירע פסול בלחם הפנים שאילו אירע בו פסול אף בחול היה השלחן לן שעה אחת בלא לחם ח. עומדין צפופים ומשתחוים רווחים ר"ל כשהיו ישראל עולין לרגל עומדים צפופים ר"ל בדוחק כאדם שצף ומגביה את עצמו מרוב הדוחק עד שאף רגליו אין יכולות לעמוד בקרקע על שטח אורכן ורחבן אלא שסומכי' על גודלן שמתוך דוחקן היו מתפשטים לצד המערב בי"א אמה אויר שהיו אחורי הכפורת שתחילה היו מתכנסים על י"א אמה של דריסת רגלי ישראל ומשם נכנסין דרך בית החליפות בין צדי ההיכל לכותל העזרה עד שכל אותן אוירים מתמלאים מהם ומשם מתפשטין עוד לי"א אמה אויר שאחורי הכפורת ובכל מקומות אלו עומדי' צפופים ואעפ"כ נעשה להם נס בשעת השתחואה שהיה המקום מתרחב להם ארבע אמות בין כל אחד ואחד כדי שלא ישמע אחד וידויו של חבריו כדי שלא יתבייש ט. שלא הזיקו נחש ועקרב בירושלים אע"פ שהיו שם מצויים הרבה י. שלא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים אלא אלך ואלין חוץ לירושלים יא. שמעולם לא כבו גשמים אש של מערכה ומכאן אתה למד שמזבח החיצון שבעזרה לא היה מקורה יב. שעשן המערכה היה עולה ביושר ולא היו כל רוחות שבעולם מזיזות אותו יג. ששברי כלי חרס היו נבלעים במקומן מפני שצריכים היו ליגנז במקום קדוש דכתיב ואשר יזה מדמה ר"ל של חטאת על הבגד יכבס במקום קדוש ונאמר אח"כ וכלי חרס אשר יבושל בו ישבר ר"ל במקום קדוש גם כן ואלו לא היו נבלעין במקומן היו עושין שם אשפה יד א'. וטו א'. [וטז א'] ויז א' הם בענין זה והוא שמוראה ונוצה של עולת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעים במקומן ר"ל במקום שהוא נותנן והוא במזרחו של כבש וכמו שאמרו במסכת תמיד פ"א מ"ד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והולך למזרחו של כבש שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון המזבח הפנימי והמנורה ועל זה נאמר במקרא במוראה ונוצה והשליך אל המזבח קדמה אל מקום הדשן יח. בלחם הפנים שסילוקו היה כסידורו שנאמר לחם חם ביום הלקחו יט. שמקום ארון לא היה מן המדה שהרי בית קדשי הקדשים לא היה אלא כ' אמה על כ' אמה והארון היה עומד באמצע הכותל וארכו אמתים וחצי ואעפ"כ כשהיה אדם מודד מצדו של ארון עד הכותל מכל צד היה שם עשר אמות ריוח כדתנן מגילה י' ב' ארון יש לו עשר אמות לכל רוח כ. שגוף הכרובים היה עומד בנס דכתיב וכנפיהם עשרים אמות פרוסות מקיר אל קיר חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני (וכתיב) עשר אמות מקצות כנפיו [ו]עד קצות כנפיו נמצאו הכנפים מחזיקות כל החלל ונמצא עובי גופן אינו מחזיק כלום אלא בנס היה עומד כא. שהיה אש יורד מן השמים על המזבח:

לא נמצא פסול בעומר. לפי שלא היו יכולין להביא אחר כדפי' בקונטרס ואע"ג דאמרינן לעיל (דף ז.) גבי עומר אומר ומביאין אחרת תחתיה מ"מ לא שכיח למצוא אחרת:

ולא אירע קרי לכהן גדול. אבל מיהא [טומאות אחרות] אירעו כדאשכחן לקמן (דף מז.) ובכמה דוכתי ונתזה צינורא כו' אבל פסול קרי דגנאי הוא לא אירע ובירושלמי גר' מעשה ואירע קרי לכהן גדול ונכנס יוסף בן אולם כו' ויש לומר כדפי' בירושלמי דבמקדש ראשון דוקא קאמר^א)כאן הוא סה"ד ואח"כ מה"ד דתניא וי"ג והא דתניא כו' והד"א. דתניא מעולם לא כיבו גשמים אש כו' מוכח הכי דלא תנן להו במשנה דאבות:

שברי כלי חרס וכו'. פ' דם חטאת (זבחים צד:) מוכח ששבירתן במקום קודש אבל לא ידעינן מקרא מנלן שאחר שבירתן אינו יכול להוציאן משם:

מוראה ונוצה. פי' ה"ר יוסף דהוא הדין תרומת הדשן וקשה אמאי לא חשיב לה ור"ת אומר דודאי לא היתה נבלעת ולהכי דרשי ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר דאיכא איסור הנאה ואי נבלעת למה טעונה גניזה ושמא אם לא אירע הנס קאמר דהכי נמי מסיק במעילה פרק וולד חטאת (דף יב.) איסור הנאה בדישון מזבח הפנימי והמנורה מיהו לקמן בפ' הוציאו לו (דף נט:

ד"ה והרי) פירשתי דהיינו קודם דישון ומ"מ אחר דישון קתני לא נהנין ולא מועלין:

מקום ארון כו'. תימה כיון דפריך השתא מנסים שהיו בבית ראשון כגון ארון ומגדים דשלמה אם כן ניחשוב נמי נסי דלקמן (דף לט.) דתנן מ' שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין כו' וכל שכן בבית ראשון^ב)צ"ל שכהנים. שנהגו שהיו אז חשובים יותר יש לומר כי גם במקדש ראשון פעמים שלא היה עולה^ג)והר"א תירץ. (וה"ה) דודאי בארון ומגדים שייך להקשות יותר לפי שכל שעה שהיו בבית המקדש נתקיים נס שלהם אבל הני דלקמן פרק טרף בקלפי פסקו בזמן שראויין להיות ומהאי טעם נמי ניחא טפי הא דקשיא לי אמאי לא חשיב נמי הא דאמרינן בתמיד נשחט (דף סד:) גבי שלש כתות דאיכא למ"ד עזרה ננעלת מאליה תנן על ידי נס דהא מיהא ניסא דלא קביע שהיה פוסק:

בפרש"י בד"ה נמשכין י"א כו' ומשם נכנסין למערב בי"א אמה כו' ואמרי' לה לעיל כו' ובד"ה ה"ק כו' האי ונמשכים אחורי ארישא קאי קודם כו' אע"פ שנמשכין אחורי כו' לפני ההיכל ובריוח הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה והיה קולו כו' וי"ל דבעשרה פרסאות לא היו מבינין כו' עכ"ל כצ"ל:

וי"א אף רדיא. שהוא מלאך הממונה להביא המטר שמנהיגו מארץ לארץ עד סוף עולם. ואמר

דבעו רבנן רחמי אנשמה כו'. דהיינו לבטלה שיהיה לה הפסק כמו שמצינו בכמה מקומות דרבנן בתפלתן בטלו גזירת מיתה בעולם ודו"ק:

היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו כו'. ובכמה מקומות תלה הדבר בכי טוב שהוא אור והיינו הך שיעורא עד שישלש ובתרנגול בינוני וק"ל:

משתחוים רווחים כו'. עיין פרש"י שהמקום מרחיב עד שיש ביניהם ד' שלא כו' עכ"ל גם שאמרו בפ' א"ל הממונה דוידוי של כ"ג היה בעמידה מ"מ וידוי של כ"א מישראל היה בהשתחויה משום שכ"א פרט חטאו שלא יכלם מחבירו מיהו בלאו הכי בהשתחואה כשהיו שומעים את השם מפי כ"ג היו צריכין הרווחה ד' אמות שהשתחואה בשיטוח פניו על הארץ דהאדם מחזיק ד' אמות בכ"מ וק"ל:

לא הפילה אשה כו' ולא הסריח בשר הקדש כו'. מכלל נסי בהמ"ק קחשיב להו גם שהיה בשר קדש כגון קדשים קלים נאכלין בכל העיר אפשר שלא היו נסים אלו אלא בקדשי קדשים או גם בקדשים קלים ובמקדש:

ולא נראה זבוב בבית המטבחיים כו'. כדאמרי' פ"ק דגיטין זבוב משום מאיסות:

ולא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ כו'. ודאמרי' לעיל שלא היו מאכילין אותו ביוה"כ דבר המביא לידי קרי היינו משום דלא סמכינן אנס והכי איתא בירושלמי:

נחש ועקרב וכו'. שאר מיתות שמתו בחטא היה שם אבל מיתת נחש הוא הוראה בלא חטא כלל בעטיו של נחש כדאמרי' פ' במה בהמה זו המיתה לא היה שם בירושלים שהיתה מגינה על מיתה זו:

לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים כו'. משום שבירושלים בעי לינה נקט האי לישנא וק"ל:

לא כבו גשמים כו'. היינו דאפי' אש דהדיוט שהיה שם לא כבה דבהכי מוקי לקמן הך דעשן המערכה כו' דקתני נמי הכא:

נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו כו'. מפורש ספ"ב דחגיגה:

מקום ארון אינו מן המדה כו' וכרובים בנס היו עומדין כו'. מפורש פ' המוכר פירות:

נמי נסי דגוואי כו'. ק"ק ואימא דגוואי לפני ולפנים דהיינו ארון וכרובים שהיו בקדשי קדשים משא"כ לחם הפנים דלא בא בקדשי קדשים אלא בהיכל ומקרי בראי לגבי קדשי קדשים ודו"ק:

גמרא א"ה לחה"פ נמי ניסי דגואי הוא. ק"ל דהא אחר סילוקו הוציאוהו לעזרה לחלקו ולאכלו. ואולי לא היה חם רק בהלקחו מעל השולחן ובעוד שהיה מונח על השולחן שבאולם עד שיוקטרו הבזיכין כדאיתא במנחות (צט ב) במשנה היה מצטנן וביום הלקחו פי' בעת הלקחו. ותדע דלת"ק דר"י דאמר אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו ש"ז כו' ע"כ פירוש בעת הלקחו כפשטיה דקרא [ועמש"כ בכתובות (קיא ב)] :

רש"י ד"ה משתחוים רוחים. עד שיש ביניהן ד' אמות כו'. אבל בב"ר פ"ה איתא ד' אמות לכ"א ואמה מכל צד כדי שלא יהא אדם שומע תפלתו ש"ח. ועמש"כ שם במ"ת אות ו':

רש"י ד"ה בקלנבו. שם מקום. לכאורה נראה דכוונתו דבקלנבו שמה והב' איננו לשמוש דא"כ הל"ל מקלנבו. אך בסנהדרין (סג ב) מוכח דשמה קלנבו בלא בי"ת:

ונמשכין אחת עשרה אמה כו'. נ"ב עמ"ש פ״ק דכלים בס"ד. ונ"ל שכהנים הם הנמשכים לשם:

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. נראה לי בס"ד רמז לדבר (משלי ל, כט) 'שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד' כלומר אחר שנשמע שלשה קולות אז יטיבו צעדיו של אדם ללכת בדרך.

כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים, וְנִמְשָׁכִים אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת. נראה לי בס"ד הטעם שנמשכים י"א אמה כמספר ו"ה שכל התיקון שעושים בבית המקדש הוא בהם ועסק העבודה מגיע עד בית הכפורת. ונראה לי מה שעשו בבנין תחילה אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד (שמות כו, ז) 'עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת' כי בי' ספירות של קדושה נבלעת הקדושה בתוכם ולכן נחשבים לי' ספירות בלבד אבל בקליפות אין החיות הקדושה מובלע בתוכם כי אין קודש מתערב בחול אלא עומד על ראשם ומאיר להם ולכן נחשבים לאחד עשר. וכתב עוד דהאלופים של עשו שהיו י"א הם כנגד י"א הנזכרים שבקליפה יעוין שם. ולכן בבנין בית המקדש עשו בדבר ה' אחד עשר אמה אחורי בית קודש קדשים לרמוז לישראל בזה המספר על י"א אלופים דעשו שהם י"א של קליפה שאם יחטאו הרי פלשתים מאחור יבואו ויחריבו בית המקדש. ולזה אמר (ישעיה א, ד) 'נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר'.

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. נראה לי בס"ד טעם לעשרה כי אברהם אבינו ע"ה נתנסה בעשרה נסיונות ונסיון העשירי היה העקדה שנשלם במקום ההוא של בית המקדש לכן בזכות עשרה נסיונות שנשלמו שם זכה המקום ההוא להיות בו עשרה נסים.
או יובן הטעם כי בעבודת בית המקדש נעשה יחוד וחיבור שם הוי"ה במלוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] עם שם אדנ"י [65] שמספרם נֵס [110] בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.) מ"ם שבלוחות בנס היו עומדים. ופירש רבינו האר"י ז"ל נֵס על שם הוי"ה דאלפין ושם אדנ"י, וידוע כל דבר שבקדושה כלול מעשר לכך נעשה עשרה נֵס.

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים. פירש רש"י המקום מרחיב עד שיש ביניהם, רוצה לומר מן הצדדין, גם כן ארבע אמות שלא ישמע אחד ודוי של חבירו שלא יכלם. והגאון יעב"ץ ז"ל בביאור אבות פקפק בזה דמה צורך יש בהרחבת המקום מן הצדדין מאחר דמתפללין ומתוודין בלחש ורק הנס מוכרח להיות מלפניהם מפני השתחויה שהוא פשוט ידים ורגלים על הרצפה וכשעומדים צפופים אינם יכולים אפילו לכרוע מעט ולכך הוצרך הנס להרחיב המקום עד כאן דבריו. וצריך להבין באמת מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש על הצדדין גם כן?
ונראה לי בס"ד דדייק דהוה ליה למימר 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים' וידענא דהנס הוא בהרחבת המקום לפניהם דאיך משתחוים שהוא פשוט ידים ורגלים אם הם עומדים צפופים, וכיון דהוסיף התנא לומר 'רְוֵחִים' שמע מינה דקא משמע לן על הרווחה יתירה שהיא מן הצדדין ולהכי אמר רְוֵחִים ולא אמר בְּרֵיוַח דקא משמע לן על שתי הרווחות, ועשה טעם לזה משום ודוי והיינו אף על פי דרובא דעלמא מתוודים בלחש לא יבצר מאיזה אנשים שיהיו מתוודים בקול רם.

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ. יש להקשות כולהו נסי הם מעלות שיש בהם תועלת לקודש עצמו אך נס זה אינו תועלת לקודש? ונראה לי בס"ד דמגיע מזה תועלת לקודש שלא יהיו נצרכים להאכילה מבשר קודש דאיתא בגמרא (יומא פב.) עוברה שהריחה בשר קודש יש תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה וכו' שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש עיין שם.

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם. מקשים אמאי נקיט נסים של ירושלים עם נסים של בית המקדש? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן לא זכתה ירושלים לנסים אלו טפי משאר ארץ ישראל אלא בשביל בית המקדש שהיה בתוכה ולכן זכתה לנסים אלו שהם מעין נסים של בית המקדש, כי כנגד נס הרחקת הזבוב ומניעת הקרי שהיה בבית המקדש זכתה ירושלים שלא הזיק נחש ועקרב, כי שורש אחד הם, וכנגד נס מִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים זכתה שֶׁלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם.
ועוד מקשים אמאי אמר 'וְלֹא הִזִּיק' והוה ליה למימר 'וְלֹא נָשַׁךְ נָחָשׁ וְעַקְרָב'? ונראה לי בס"ד דבא לכלול בזה גם כן שלא נזדמן שהנחש הטיל ארס במאכל ומשקה ושתוהו בני אדם ועל זה לא שייך לומר נָשַׁךְ אלא הִזִּיק.

אִי הָכִי 'בְּלוּעִין' נַמִּי, תְּרֵי הֲווּ. יש להקשות דקארי לה מאי קארי לה והאיך התרצן שתירץ אַפֵּיק תְּרֵי וְעַיִּיל תְּרֵי לא נרגש בזה הקושיא כיון דהוא עצמו קאמר דתלתא פסולי נחשבים אחד איך יסבור דתרי בלועי נחשבים בתרי?
ונראה לי בס"ד דהתרצן סלקא דעתך דלא אמרינן תְּלָתָא חֲשִׁיבֵי כְּחַד אלא בהנך דפיסולי לפי ששלשתם לא היו נסים במעשה בעין אלא הנס הוא בהרחקת הנזק שלא יזדמן הפיסול וגם עוד אפילו לפי השערת השכל לא יתראה זה לנס אלא באורך הזמן ומשום הכי לא חשיבי כל חד נס גמור להביאם למנין לכל חד באפיה נפשיה ולזה שלשתם נחשבו בחד נס במנין הנסים, אבל תרי ניסי דבליעה כיון שהם נסים במעשה בעין שנעשה בגופם מעשה נס להבלע מאליהן הרי כל חד מנייהו הוא נס גמור ולהכי אף על גב דשניהם הוא ענין בליעה ראויים לבא כל חד למנין הנסים בפני עצמו ואין נכללים יחד כך עלה בדעת התרצן מעיקרא, אבל המקשן לא ניחא ליה בהאי חילוקא וסבר כיון דתרווייהו ענין בליעה לא שנא מהך תלתא דפיסולי דחשבינן להו בחד משום דחד עניינא נינהו.

נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ. נראה לי בס"ד לחם הפנים רמז לתורה שנקראת לֶחֶם והיא מזון הנפש וראוי שהאדם ישאר בהתלהבות וחשק התורה בסוף הלימוד כמו התחילת הלימוד ולכן נעשה בו נֵס שיהיה בעת סִלּוּקוֹ כמו עת סִדּוּרוֹ, והתורה נקנית במ"ח מעלות לכך הנס היה שישאר 'חם' שהוא מ"ח.
ברם יש להקשות אמאי נקיט כאן 'נֵס גָּדוֹל' ואפילו בנס ארון וכרובים שהיו פלאים יותר לא נקיט נֵס גָּדוֹל וכן במ"ם שבלוחות נמי לא נקיט נֵס גָּדוֹל ואמאי בלחם הפנים נקיט 'נֵס גָּדוֹל'?
ונראה לי בס"ד דכאן הוו תרי נסים בבת אחת שהיה נשאר רך ולח שלא היה מתקשה ומתייבש וגם שהיה חם הרי נֵס בְּתוֹךְ נֵס ולכן קרי ליה 'נֵס גָּדוֹל' דייקא, כי אותיות נֵס במילואם כזה נ"ן סמ"ך גם המלוי הוא מספר נֵס [110] וזהו נֵס בְּתוֹךְ נֵס. ולפי דברי הריטב"א ז"ל היה בו עוד נס אחר שהיה יוצא ממנו הבל תמיד כמו עת יציאתו מן התנור הרי תלתא נסים נצמדים יחד ולהכי קרי ליה 'נֵס גָּדוֹל'.
ונראה לי בס"ד לרמוז שתי נסים של לַח וְחַם באותיות לֶחֶם כי אות ח' תחברנה עם הלמ"ד בלבד ונקרא לַח ותחברנה עם אות מ"ם בלבד ונקרא חַם ולכך נקרא לֶחֶם הַפָּנִים שיש בו שני משמעות שהם לַח וְחַם. ולפי דברי הריטב"א ז"ל שהיה יוצא ממנו הבל נראה לי בס"ד לכך קראו הכתוב בשם חַלָּה דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד, ה) 'וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת' נמצא קראו חַלָּה לרמוז בו שלשה נסים הנזכר כי חַלָּה ראשי תיבות חַם לַח הֶבֶל.

וְתוּ לֵיכָּא?! וְהָא אָמַר רַבִּי לֵוִי: דָּבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: מְקוֹם אָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה. הא דלא הקשה זה קודם שהקשה מהא דתני רב שמעיא? משום דידע מעיקרא שיש לחלק בין גַוָּאִי לְבְרָאֵי ורק עתה שהתרצן הכניס בחשבון לֶחֶם הַפָּנִים שהוא דגואי הקשה לו מארון וכרובים ופשוט.
ומה שאמר וְהָא לֶחֶם הַפָּנִים נָמִי נִסֵּי דִּבְרָאֵי הוּא כתב מהרש"א ז"ל קודש קדשים דגואי לפני ולפנים דהיינו ארון וכרובים שהיו בקודש קדשים מה שאין כן לחם הפנים בהיכל, ומקרי בְרָאֵי לגבי קודש קדשים עד כאן. ומה שאמר על זה קצת קשה משום דיש לתרץ עדיפה מהא משני ליה.
אמנם נראה לי בס"ד דקדוק זה בפשיטות עוד דלא הוה מצי לתרץ בהכי דהא מה שאמרו לחלק בין גַוָּאִי ובין בְרָאֵי היינו טעמא משום דגואי אין נראין לעיני הכל ולאו איכא פרסומי ניסא כלל ולפי זה מסתברא דגם נס של לחם אין להכניסו עמהם דנס זה אינו מפורסם ונראה לעיני הכל.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דמאי משני לחם הפנים נס דבראי הוא מהא דאמר רבי יהושע בן לוי דְמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הַהֵיכָל וּמַרְאִין לְעוֹלֵי רְגָלִים והלא כיון דמגביהין אותו בתוך ההיכל ואין מוציאין אותו חוץ להיכל עודנו חשיב נס דגואי? ובזה ניחא דטעם החילוק בין גַוָּאִי לְבְרָאֵי לאו מצד המקום אלא מצד הידיעה וגילוי ופרסום הנס הוא כי כיון שהוא לפנים אין הנס גלוי ונודע ומפורסם לעיני הכל ולכן גבי לחם הפנים אחר שאמר שהם מגביהין אותו להראותו לעולי רגלים העומדים בחוץ נמצא נס שלו נודע וגלוי הוא ולכן נחשב בכלל נסים דבראי.
וראיתי להרב ברכת הזבח ז"ל במנחות דף כ"ט שהעיר בדברי התוספות ז"ל שם וז"ל לא ידעתי מנא ליה דילמא היה הנס שהיה חם גם מערב שבת שנאפה עד הלקחו? ושמא דדייקי מלשון הגמרא מדקאמר 'כְּסִדּוּרוֹ' ולא אמר 'כְּלְקִיחָתוֹ' מהתנור והרב צאן קדשים הביא גם כן קושיא זו ותירצה באופן אחר יעוין שם.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד לתרץ קושיא זו דהתוספות דייקי הא מגמרא דידן הכא דפריך 'וְהָא לֶחֶם הַפָּנִים נַמִּי, נִסֵּי דְּגַוָּאִי הוּא' ומשני דאמר רבי יהושע בן לוי דמראין אותו לעולי רגלים ולהכי חשיב דבראי ואם שהיה נשאר חם אחר ירידתו מן התנור בערב שבת עד יום השבת בבוקר שהיו מסדרים אותו אם כן נמצא נעשה בו הנס בהיותו חוץ להיכל דרואין שנשאר חם מן ערב שבת עד יום שבת בבוקר ומאי פריך הכא והוצרך להביא הא דרבי יהושע בן לוי אלא ודאי לא היה נעשה נס של החום בלחם אלא רק בשבת בבוקר כשהיו מסדרין אותו בהיכל דנעשה חם מאיליו ונשאר חום זה בו עד עת סלוקו בשבת הבאה.
ואין לומר דאולי היו מצניעין אותו אחר אפיה בערב שבת אצל חום התנור והיה מקבל מחום התנור והיה משתמר חום שלו בו בטבע ולא בנס שהיה נשאר מוצנע אצל חום התנור עד יום שבת בבוקר, דזה אינו דהא בגמרא פ"ד דתמיד (תמיד לא:) איתא שני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית אחד של שיש ואחד של זהב ועל אותו של שיש מניחים לחם פנים בכניסתו וכו' ופריך ונעבדי דכסף ומשני מפני שהוא מרתיח את הלחם ומחממו וממהר להתעפש עיין שם ועיין תוספות יום טוב ז"ל במנחות פי"א מ"ז יעוין שם, ולפי זה נמצא הלחם אחר אפיה היו מניחין אותו עד שעת סידורו בבוקר על שלחן של שיש שיש בפתח ולא אצל התנור.
ואין לומר שהיו מניחים על שלחן של שיש רגע אחד בבוקר קודם סידור דודאי אין לחוש על חום בזה הרגע לעשות השלחן של שיש ולא של כסף מפני שהוא מרתיח ויש להרחיב הדברים עוד בכל זה ואין לי פנאי עתה.
ודע דאין להקשות למאי הוצרך להוכיח דחשיב נס בראי מהא דרבי יהושע בן לוי דמראין אותו לעולי רגלים תיפוק לי כשמוצאין אותו בכל שבת לחלקו לכהנים בלשכת הגזית היו רואין אותו עודנו חם וזה היה בחוץ, דנראה לי דאין זו קושיא דאפשר שלא היה הנס של החום בלחם אלא רק בעודנו בהיכל ואחר שיוציאוהו מההיכל יתקרר תכף ומיד כי כמו שהחום בא אליו בנס כן יוצא ממנו בנס תכף ולא יסתלק בהדרגות כחום הטבעי.

מְקוֹם אָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה. נראה לי בס"ד הטעם שעשה נס זה בארון שבו הלוחות ששם התורה לרמוז לאדם כל מה שיעשה הוצאות מן ממונו בשביל תלמוד תורה אינו נחסר מן הקצבה של המזונות שקוצבים לו ביום ראש השנה ולכן הארון שבו התורה אינו לוקח מן המקום ואינו מחסר ממנו כלום!
ומה שהיו הַכְּרוּבִים גם כן בְּנֵס עוֹמְדִים שאין לוקחים שיעור מן המקום שעומדים בו, גם בזה יש רמז לישראל כי ידוע שהכרובים רומזים לכללות ישראל זכרים ונקבות ואף על פי שעשו לקח עולם הזה אין ישראל לוקחים מחלקו כלום אלא נזונים בנס מן הברכה היתירה הבאה לעולם בזכותם ולכן אין לעשו עליהם טענה ותביעה דאין מחסרים ממנו כלום.

אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי וכו'.. הקשה הריטב"א ז"ל אמאי לא חשיב שמן המשחה? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דשמן המשחה אינו נוגע חסרונו לישראל כי אין בו צורך אלא רק למלך שהוא מתכבד יותר במשיחתו בו מה שאין כן כל הני חמשה חסרונם נוגע לכל ישראל שכולם מתכבדים בהם. אך הריטב"א ז"ל תירץ לקושיתו הנזכר מפני ששמן המשחה אף בבית ראשון לא היה תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו עד כאן.
וכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עיניים מפי השמועה קושיא עצומה על הריטב"א ז"ל דהא אמרו בפרק הוציאו לו (יומא נב:) דשמן המשחה נגנז עם הארון ביחד וכיון דחשיב ארון יאמר גם כן שמן המשחה וכתב על זה שהיא תמיהה קיימת יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דהארון בעת שנגנז בבית ראשון בימי יאשיהו לא חשיב נחסר מן בית המקדש יען כי הוא נגנז באחת הלשכות בתוך בית המקדש ולא יצא מבית המקדש, ואותם שגנזו אותו הם יודעים באיזה מקום הוא מונח ולכן אין זה חשיב חסרון בזמן בית ראשון דמה לי מונח בבית קודש קדשים מה לי מונח באחת הלשכות הנה שתי מקומות אלו בבית המקדש, וכיון דיודעים באיזה מקום מונח הרי הם יכולים להוציאו ממקום השני ולהחזירו לבית קודש קדשים אם ירצו וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת (מנחות קג:) והרי הוא כאלו מונח בקודש קדשים ואין זה חשיב חסרון, אך בבית שני דאותם שהיו יודעין מקומו נפטרו ואותם שעלו בבית שני לא היו יודעים היכן הוא מונח דאי אפשר להחזירו למקומו נחשב זה חסרון בבית שני גבי הארון, אמנם שמן המשחה שנגנז בזמן שהיה בית ראשון אף על פי שיש שהם יודעים באיזה מקום נגנז עם כל זה כיון שהוצרכו אליו למשוח בו את יהואחז מפני מחלוקת של יהויקים ולא יכלו לגלותו ולהביאו לעשות בו מלאכתו המיוחדת לו נרגש חסרונו וניכר, ולהכי גם בבית ראשון נחשבה גניזתו חסרון כיון שהוא עניינו למשוח בו וכשהוצרכו אליו לא נמצא בידם והוכרחו למשוח יהואחז באפרסמונא דכיא וכנזכר בהוריות (הוריות יב.) ולהכי לא חשיב ליה בהדי חמשה שלא נרגש חסרונם בבית ראשון גם בסופו. ואף על גב דאם היה גם כן מצוי אצלם שמן המשחה אפשר לא היו מושחין בו את יהואחז עם כל זה חשיב חסרון כיון שהוצרכו אליו ולא נמצא גלוי בידם.
נמצא בית ראשון שבנה שלמה המלך ע"ה היה שלם בחמשה דברים ונראה לי בס"ד דנרמזה מעלה זו בשם שְׁלֹמֹה שהוא שלם ה'. ונראה לי לכן נאמר על שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ה, יב) 'וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף' דמספר האלף כיון בו לאומרו כנגד בית המקדש עצמו דעליו נאמר (שיר השירים ד, ד) 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו' ומספר החמשה הנותרים על אלף הם כנגד חמשה יתרונות הנזכרים שהיה יתר בית ראשון.
ומה שאמר שנחסר הַשְׁרָאַת שְׁכִינָה אין כונתו לומר שלא היה הַשְׁרָאַת שְׁכִינָה כלל דזה אי אפשר דאפילו בחרבן לא זזה שכינה מכותל מערבי (מדרש רבה שמות ב, ב), אך באמת בהשראת אור שכינה יש כמה הדרגות ואותה המדרגה שהיתה בזמן בית ראשון לא היתה בבית שני, וכן תמצא גם כן ברוח הקודש דגם הנבואה קרי לה בשם רוח הקודש ומדרגת הנבואה שהיתה בבית ראשון לא היתה בבית שני.
אַמְרֵי: [אִין], מִהֲוָה הֲווּ, סִיּוּעֵי הוּא דְּלָא מְסַיְּעָא [כא:]
ונראה לי לפי זה מה שאמר בזבחים (זבחים סא:) אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה, אין הכונה סילקה לגמרי שנסתלק גוף האש, אלא הכונה נסתלק כח הפעולה שלה כדאמר הכא מִהֲוָה הֲווּ סִיּוּעֵי הוּא דְּלָא מְסַיְּעָא דכן היה לה גם בבית ראשון מזמן מנשה עד חרבן הבית.
ועל חסרון אוּרִים וְתֻמִּים עיין פתח עינים בשם הרמב"ם דנכתבו על ידי שמים, והקשה והלא אמרו בגמרא שהיו כתובים על ידי השמיר? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דאף על גב דהיה על ידי השמיר היו צריכין למעשה נס מן השמים כי השמיר טבעו וסגולתו לשבר מעבר לעבר ואינו חוקק מעט כמו כתיבה ומה שהיה חקיקה בדרך כתיבה היה בדרך נס ומעשה שמים מקרי.
ועוד נראה לי בלאו הכי פעולת השמיר עצמה נקראית בידי שמים כיון שהיא פעולה סגוליית דאמרו רבותינו ז"ל שורטין תחילה ומראין להם את השמיר והם נבקעין מאליהן, נמצא הוא מעשה סוגליי ואינו טבעי וכל מעשה סוגליי נקרא בידי שמים.
ומה שאמר 'שֵׁשׁ אִשּׁוֹת הֵן' נראה לי בס"ד אֵשׁ ראשי תיבות שֵׁשׁ אִשּׁוֹת.

רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁנֶה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. נמצא ג' סברות יש בזה, תנא קמא סבירא ליה עד שיקרא קול ראשון דהא סתמא קאמר 'הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ קֹדֶם קְרִיאַת הַגֶּבֶר דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ' משמע דסגי בקריאה חדא, ולפי זה שלשה סברות אלו רמוזים בשם הַתַּרְנְגוֹל שנקרא גֶּבֶר, תנא קמא סבר עד שיקרא קול ראשון, וזה נרמז באות ר' של גֶּבֶר שהוא ראשי תיבות ראשון, ולרבי יאשיה עד שישנה, ונרמז באות ב' של גֶּבֶר, וליש אומרים עד שישלש, וזהו ג' של גֶּבֶר, ונראה דברי כולם אמת דרבי יאשיה מודה לתנא קמא דסגי בקול ראשון, אך סבירא ליה אם המתין עד שישנה עדיף, וליש אומרים אם המתין עד שישלש עדיף טפי.

עשרה נסים נעשו לאבותנו בבית המקדש וכו' הרב תאוה לעינים כתב דליכא למימר דהני נסים בבית א' דוקא וכו' ועמ"ש בעניותי בס' הקטן שער יוסף ריש דף ק"ז על דברי הרב הנז' ועמ"ש הרב מקראי קדש דף נ"ו ע"ב:

לא הפילה אשה וכו' עמ"ש מהר"ם ן' חביב בתוספת יה"ך דף טו"ב ומ"ש אני בעניי בס' הקטן שער יוסף דף ק"ו ע"ד בס"ד:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם עיין מ"ש הריטב"א בחידושיו ומ"ש אני הדל בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' רס"ז אות ב' ע"ש:

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלם מעולם. דקדק הרב ישרש יעקב דהו"ל לפתוח בניסי ירושלם דקדים ותירץ להודיענו דניסי ירושלם לא קיימי רק אחר בנין הבית ולא לפני הבית ולא אחר החרבן וכמ"ש בירושלמי גילוי נוהג בארץ ישראל ובח"ל ונתן טעם הרב פרי חדש בי"ד סי' קי"ו דלא תימא לא הזיק נחש בירושלם קמ"ל עכ"ל וכ"כ בספרו הבהיר עץ החיים פ' בשלח דף ע"ב ע"ג ע"ש ומוכח דהבין דכונת הרב פר"ח בביאור הירושלמי דקמ"ל דכיון דנחרב הבית נוהג הגילוי אפי' בירושלם. והילך דברי הרב פר"ח וז"ל כלומר דלא תימא כיון דקתני וכו' א"כ אינו נוהג דין גילוי בירושלם קמ"ל דהיכא דקביע הזקא שאני דלא סמכינן אניסא א"נ הנס היה במה שאינם יכולים ליזהר וכו' ע"ש ודברים הללו מוכיחין כי הן עוד היום גדול כבוד ירושלם והנס במקומו אלא דמטעמא דקביע הזקא או הנס במה שלא יוכלו ליזהר נגע בה ואין כונת הרב פר"ח כמ"ש הרב הנז'. והרב תי"ט כתב משם מדרש שמואל דלהכי תני תיבת מעולם לאשמועינן דהנס היה אחר החרבן גם כן:
ולפירוש הר"ב פר"ח בירושלמי הנז' ק"ק דהול"ל בירושלמי הגילוי נוהג בין בירושלם בין בשאר ארצות כיון דהרבותא הוי לירושלם. ולמאי דדייק הרב ישרש יעקב נראה דלהכי פתח בניסי מקדש דתני תנא כל בי עשרה ואסמיכנהו בההוא פרקא דפתח בעשרה מאמרות והיינו דתני עשרה נסים נעשו לאבותנו בבית המקדש והנך תרתי דקאמרי בש"ס דהוו במקדש לא תני להו משום דהוו ידיעי טובא כמ"ש הריטב"א בחידושיו וא"כ כל עצמו של התנא למתני עשרה נסי בית המקדש ואגב תנא הני דירושלם ואמטו להכי מפתח שפתיו בניסי בית המקדש:

פתח במקדש וכו' ראיתי להגאון הרמ"ע ז"ל בספר אלפסי זוטא שכתב וז"ל פתח במקדש וסיים בירושלם האיכא תרי אחרנייתא במקדש דתניא לא כבו וכו' ולא נצחה וכו'. ותו איכא שברי כלי חרס נבלעין במקומן מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן ולחם הפנים סלוקו כסדורו ומקום הארון אינו מן המדה וכרובים בנס היו עומד[י]ן ויונתן בן עוזיאל פ' פקודי אמר שלא פסקו מי כיור ולא הסריחו לעולם ותנא דאבראי חשיב דאגואי לא חשיב ולחם הפנים חשיב דאבראי שהיו מגביהים וכו' ומשמע דכלהו בלועי חשיב נס דאגואי אעפ"י שמקומן בעזרה הואיל ולא קביעי אלא בשעתן. וכ"ש ההוא דמי כיור דלית ביה מעשה. ועוד לא הזיק נחש ולא אמר אדם צר וכו' גלי תנא דבזכות המקדש נתקיימו שני נסים הללו בירושלם. ואף תרומת הדשן מן המזבח חיצון נבלעת במקומה. הרי אלו ששה נסים בבלועים מוראה ונוצה תרי חשבינן להו דהאי בשרא והאי פרשא וטעם הבליעה לשברי כלי חרס ידוע הואיל ופסולן בקדש שנעשית בליעתן נותר לא נוסיף עליהם פסול אחר שהוא יוצא. לחם הפנים ומקום הארון ושנים כרובים הרי עשרה נסים אחרים. לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ולחם הפנים חד חשיבי ואבע"א תלת נינהו והנך דירושלם מילי באנפי נפשיהו הן עכ"ל:
ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל דשביק שיטת הש"ס ועשה לו מטעמים ואוקמתות חדשות שהם הפך שיטת הש"ס כי שמעתין רווחא דבלועי חשיב ואפיק תרי פסולי מגו תלתא דכחד חשיבי ולהכי עייל בלועים לחד ולחם הפנים וא"כ כל בי עשרה במקדש וחשיב לבלועים ניסי דאבראי ולא מעיט אלא נס דארון וכרובים וכי פריך מנטיעות זהב ופריק ניסי דקביעי לא חשיב אז מסיק הש"ס דארון וכרובים ניסי דקביעי ושינוייא דמגואי חלף הלך. ועלה מן האר"ש דעשרה נסים במקדש בר מניסי ירושלם שיתא דחשיב במתני' דתלתא פסולי לחד ולא כבו ולא נצחה ובלועים ולחם הפנים חם הרי אלו עשרה זו היא שיטת הש"ס ואלו הרב לא חשיב בלועים ותפס שינויא דבראי דלא קאי בש"ס. ולא לימדנו מה יענה אבנ"ר לקושית מגדי זהב. ותו דכתב דבלועים חשיב מגואי הפך הש"ס. ותו דישנו בנותן טעם דלא קביעי אלא לשעתן ומזה לא יחוייב כי הוא מניסי גואי. וזה י"ל דכונת הרב דהוי כמו ניסי דגואי דלא חשיבי אך הוא מטעם אחר. ותו קשה לשיטת הרב שכתב דלחם הפנים חשיב דאבראי ומשמע כי לא בא בחשבון המשנה. אך הוא מנאו עם העשרה נסים אחרים כמבואר בדבריו ולשינויא קמא משמע דניסי ירושלם באו חשבון והרי הוא ז"ל קאמר פתח במקדש וכו' וקאמר האיכא תרי אחריניתא ומזה מוכח דלא נחשוב ניסי ירושלם ואח"ך מוכח מסוף דבריו לשינויא קמא דניסי ירושלם באו חשבון כאשר יראה הרואה ודוק הטב:

(כא א תוספות) ד"ה נבלעין במקומן פי' הר"פ דה"ה וכו'.—וכ"כ רש"י לעיל כ ע"א ד"ה תורמין.

וי''א אף רידייא. מלאך הממונה על השקות הארץ ממטר השמים ממעל ומן התהום מתחת וקורא להן שנאמר תהום אל תהום קורא כדאמרי' במס' [תענית דף כד. ודף כה:] ואמרינן התם דדמי לעגלא ולכך נקרא רידייא לשון שור החורש מתרגמינן לא תחרוש לא תירדי (דברים כב): כוותיה דר' שילא. דאמר קרות הגבר קרא תרנגולא: היוצא יחידי לדרך דמו בראשו. מפני המזיקין: דמו בראשו. עון מותו על ראשו מוטל שהוא המית עצמו: בתרנגול בינוני. שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר: צפופים. לשון צף מרוב העם היו נדחקים איש באחיו ואין לו מקום לנטות על צדו לכאן ולכאן וזקוף כקורה אף רגליו ניטלים מעל הארץ: משתחוים רווחים. וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו שלא יכלם: נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת. נמשכין מתוך דוחקן ומתפזרין על פני אורך כל י''א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל לצפון ולדרום ויוצאין ממקום דריסת רגליהם ונכנסין דרך בית החליפות בין צידי ההיכל לכותלי העזרה לצפון ולדרום ומשם נכנסין למערב באחת עשרה אמה שיש אויר אחורי בית הכפורת עד כותל מערבי של עזרה כדתנן במסכת מדות (פ''ה משנה א) ואמרינן לה לעיל בפרקין (דף טז:): מאי קאמר. מאחר שמשתחוים רווחים ונתרווח המקום על ידי הנס אתה מזקיקו לימשך ולהתפשט אחורי בית הכפורת: הכי קאמר כו'. האי ונמשכים אחורי כו' ארישא קאי קודם השתחואה והכי קאמר אע''פ שנמשכין אחורי הכפורת והיו צריכין לעמוד צפופים מרוב דוחקן אפילו הכי כשהיו כולם משתחוים באים למזרח המזבח מתוך העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח: לא הפילה אשה. עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח בבית הטבחים. של עזרה: ולא נמצא פסול בעומר. שאם יארע בו פסול אין אחר להביא תחתיו שהוא נקצר בליל מוצאי י''ט ואין מרבין לקצור אלא כפי השיעור של עשרון מנופה בי''ג נפה וכן שתי הלחם נאפין מערב י''ט ואין אפייתן דוחה יום טוב ואם יפסל לא יאפו אחרת בי''ט וכן לחם הפנים שנאפה מע''ש ואם יפסל אין חילוף והשלחן עומד ריקם עד שבת הבאה: צר לי המקום. מזונותי דחוקים דירתי דחוקה: בקלנבו. שם מקום: שברי כלי חרס. שמבשלים בהן קדשי קדשים ובליעתן נאסרת משום נותר וטעונין שבירה כדכתיב (ויקרא ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ושבירתו במקום קדוש כדאמרי' התם בזבחים בפרק דם חטאת (דף צג:) ואם אין נבלעין נמצאו אשפתות של שברים בעזרה: מוראה ונוצה. של עולת העוף: ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה. בכל בקר נותנן עם תרומת הדשן במזרח של כבש כדתנן גבי תרומת הדשן (תמיד פ''א משנה ד) הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והולך במזרחו של כבש כעשר אמות מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה וקרא נמי דמוראה ונוצה הכי כתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן (ויקרא א): פסולי תלתא הוו. פסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים תלת ניסי חשבתינהו: בלועין תרי הוו. דשברי כלי חרס הוה חד ומוראה ונוצה וכל הניתנים שם חד הוה: סילוקו כסידורו. כשמסלקין אותו עדיין הוא חם: חום ביום הלקחו. שהוא חם ביום שנלקח משם והאי קרא בלחם הפנים כתיב בספר שמואל: מקום ארון אינו מן המדה. אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת והרי כל החלל לא היה אלא כ' על כ' שנאמר (מלכים א ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום: כרובין בנס היו עומדין. גופי הכרובים שעשה שלמה עומדין בארץ אצל ארון אחד בצפון ואחד בדרום (שם) ובכנפיהם עשרים אמה פרושות מקיר אל קיר כדכתיב כנף הכרוב חמש אמות נמצאו הכנפים מחזיקים את כל החלל נמצא עובי הגוף אינו מן המדה: דבראי. מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל: מכלל שהוא טמא. שמקבל טומאה:

התורם יהא חלש דאי כ''ג תורם א''כ ליחשביה להא טבילה דטביל בהדי חמש טבילות ועשרה קידושין שכ''ג טובל בו ביום וכן עשה הפייט הוקמו מחצות דשן לנערה כפייס דשן הבערה אלמא שהיו מפייסין ביוה''כ מי תורם ור''י אומר דשפיר גרס כ''ג דלהכי מקדמי לתרום ולסדר מערכה ולסלק האברים שלא נתעכלו כדי שימצא כהן גדול מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש: והיה קולו נשמע בשלש פרסאות. תימה דבפרק שלישי דתמיד (דף ל:) תנן מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז דהיינו עשר פרסאות וי''ל דבי' פרסאות לא היו מבינין אלא קול הברה בעלמא וכן יש לפרש אהא דאמר' ריש פרק טרף בקלפי (לקמן לט:) דצירי דלתות היכל נשמעין בשמונה תחומי שבת והתם תנן מיריחו: נבלעין במקומן. פירש הרב פורת דהוא הדין דישון מזבח החיצון ואין נראה לרבינו תם דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרי' בפרק כל שעה (פסחים דף כו.) ובשילהי תמורה (דף לד.) ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוי נבלע במקומן מדטעון גניזה מיהו יש לומר קרא לאו אניסא סמך וה''ק אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה אי נמי נראה לי אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פירש רש''י בסוף תמורה:

דף כא - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד